פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה | פסקי דין על יצחק בן אהרון כהן | פסקי דין על אברהם בן לדיסלאו הקש | פסקי דין על יאיר בן אריה כהן |

2959/01 בש     23/11/2001




בש 2959/01 היועץ המשפטי לממשלה נ' יצחק בן אהרון כהן, אברהם בן לדיסלאו הקש, יאיר בן אריה כהן




בעניין:


21



בבית המשפט המחוזי בירושלים
ב"ש 002959/01


לפני:
כבוד השופט צבי זילברטל


23/11/01



בעניין:
היועץ המשפטי לממשלה
ע"י עוה"ד קאהן ופרסמן
, פרקליטות המדינה




העורר



- נ
ג
ד -



1. יצחק בן אהרון כהן
ע"י עו"ד פלדמן
2. אברהם בן לדיסלאו הקש
ע"י עו"ד כץ
3. יאיר בן אריה כהן
ע"י עו"ד נחמני




המשיבים

ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט שטראוס) מיום 20.11.01 בבקשת מעצר 11152/01.

החלטה

1.
בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט שטראוס) הורה לשחרר את המשיבים ממעצרם בתנאים ולא קיבל את בקשת העורר לעצרם לתקופה נוספת של 20 יום.
הבקשה לבית משפט השלום הוגשה בגדר הוראת סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - "החוק").
במרכז המחלוקת שבין הצדדים עומדת שאלת הפרשנות הראויה שיש ליתן לסיפא של סעיף 7(ב) לחוק, לפיה רשאי בית משפט שלום להוסיף ולהתיר מעצרו של אדם "שיש יסוד להניח שהוא בר-הסגרה", מעבר למעצר הראשוני מכח הוראת סעיף 7(א) לחוק, "אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה
על יסוד נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3", הוא סעיף 3 לחוק.
בעוד שעמדת העורר היא, שאותן "נסיבות המעכבות הגשת עתירה" מכוונות לעיכוב מצידו של העורר (היועץ המשפטי לממשלה
); הרי עמדת המשיבים (שהתקבלה על דעתו של השופט המלומד בבית משפט השלום) היא, שמדובר גם בנסיבות המעכבות את המדינה המבקשת להגיש את בקשת ההסגרה.
בית משפט השלום קבע, כי משלא הובאו בפני
ו כל נימוקים באשר לנסיבות המעכבות את המדינה המבקשת להגיש את בקשת ההסגרה, אין מקום להורות על הארכת המעצר ויש להעדיף את זכויות המשיבים.

2.
ראשיתם של הליכי מעצר המשיבים בבקשה למעצר לפי סעיף 7(א) לחוק, שהוגשה לבית משפט השלום ביום 31.10.01. בבקשה זו דנה כב' השופטת אפעל-גבאי, אשר בהחלטתה מיום 4.11.01 סקרה את הרקע לבקשה. כפי שפורט בהחלטה הנ"ל, ביום 11.9.01 התקבלה במשרד המשפטים בקשתה של ארצות הברית לעצור את המשיבים, לצורך הסגרתם.
בקשה זו נסמכת על הוראת סעיף 11 לאמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית של אמריקה (להלן - "האמנה"). סעיף 11 לאמנה קובע, כי ניתן לבקש מעצר זמני עד להגשת בקשת ההסגרה ומוסיף, כי אם נעצר אדם לפי בקשה כאמור "הוא ישוחרר כעבור שישים יום מיום מעצרו אם לא נתקבלה בקשה להסגרתו ...".
בבקשה למעצר המשיבים (נספח א' להודעת הערר) נאמר, כי הוצא כנגד המשיבים צו מעצר בארה"ב בהיותם חשודים בביצוע עבירה של הפצת סם מסוכן והחזקתו בכוונה להפיצו ובביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע העבירה הנ"ל.
נטען בבקשה, כי המשיבים פעלו להפצת סם מסוג
mdma
באמצעות אדם בשם צ'ארלס קופולה, שנעצר עוד ביום 30.11.00 כשברשותו למעלה מ- 600,000 טבליות של הסם האמור. קופולה הוא זה הקושר את המשיבים לביצוע העבירות.
כמפורט בהחלטתה של כב' השופטת אפעל-גבאי, קיימים נתונים נוספים המקימים יסוד לחשד כנגד המשיבים, ואיני רואה צורך לחזור ולפרטם.
כב' השופטת אפעל-גבאי נענתה לבקשה והורתה על מעצר המשיבים עד ליום 18.11.01. בהחלטה מפורטת ומנומקת, נסקרה גם הפסיקה הרלוונטית לסוגיה דנן.

3.
סמוך לפני תום תקופת המעצר הראשונה, הוגשה הבקשה נשוא ערר זה. כאמור, בית משפט השלום לא ראה לנכון להעתר לבקשה והורה על שחרור המשיבים בתנאים, שכללו "מעצר בית" בפיקוח "אדם שיוודא קיום תנאי המעצר", הפקדת סך -.100,000 ש"ח לכל משיב וערבויות עצמיות ושל צדדי ג' על סך -.200,000 ש"ח. מכאן הערר.

4.
כאמור, במוקד המחלוקת מצויה הוראת סעיף 7(ב) סיפא לחוק. בית המשפט קמא עמד על כך, כי על העורר לשכנעו, כי מתקיימות נסיבות המעכבות את הגשת העתירה להסגרת המשיבים, עתירה לפי סעיף 3 לחוק, ובכלל זה נסיבות המעכבות את הגשת בקשת ההסגרה ע"י המדינה המבקשת (ארה"ב).
בכך דחה בית המשפט את עמדת ב"כ העורר, לפיה די בהצבעה על נסיבות המעכבות את העורר בהגשת העתירה, להבדיל מנסיבות המעכבות את רשויות המדינה הזרה בהמצאת בקשתם. בית משפט השלום הוסיף ופסק כדלהלן:

"טעון זה [של ב"כ העורר, צ.ז.] אינו סביר בעיני וטומן בחובו מכשלה כפולה, שעל דרך פרשנות זו נעשים הן היועץ המשפטי והן בית המשפט ל'חותמת גומי' של רשויות ההסגרה בארה"ב, שהרי הטעם היחיד המעכב את היועץ המשפטי היא העובדה שטרם באה לידיו בקשת הרשויות האמריקאיות" (סעיף 4 בעמ' 35 להחלטה).

באי-כח המשיבים, במסגרת תשובתם לערר, תמכו בקביעה האמורה וביקשו לעגנה בעקרונות יסוד הנוגעים לכבוד האדם וחירותו, דיני המעצר הכלליים ומעמדם של בתי המשפט, כמו גם בכללי פרשנות והחלתם על הוראת סעיף 7(ב) לחוק.

5.
העורר מסתמך, בין היתר, על החלטתה של כב' השופטת נתניהו בבש"פ 3775/90 מדינת ישראל נ' ריין פ"ד מד(4) 353 (להלן - "ענין ריין").
אותה עת היה נוסחו של סעיף 7 לחוק שונה מנוסחו הנוכחי, הנובע מתיקון החוק בשנת תשס"א (ס"ח 1790, תשס"א, עמ' 384).
בטרם התיקון, קבע סעיף 7(ג) לחוק, כי המשך המעצר (לאחר מעצר ראשוני שלא יעלה על שתי תקופות בנות 15 יום) מותנה בהגשת בקשה ע"י היועץ המשפטי לממשלה
"על יסוד נסיבות המעכבות את הבאתו של העציר לפני בית משפט מחוזי לשם הכרזה שהוא בר-הסגרה". כאמור, הנוסח הנוכחי מעט שונה, ולפיו ניתן להאריך את המעצר, מעבר לתקופה הראשונית של 20 יום, "אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה
על יסוד נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3".
ביחס
ללשון סעיף 7(ג), טרם תיקון החוק, נפסק בענין ריין כדלהלן:

"מקובלת עלי טענתה של גב' רבין [נציגת המדינה, צ.ז.] כי מילים אלה סבות על הסיבה המעכבת אותו, את היועץ המשפטי, מהביא את העתירה לבית המשפט המחוזי. אין הוא חייב לדעתי לתת צידוק לזמן שלוקחת לה המדינה המבקשת להכנה ולמשלוח של החומר הדרוש להגשת העתירה. יש מדינות שההליכים שלהן לצורך כך מסובכים וארוכים יותר ויש שאצלן הם פשוטים וקצרים יותר" (סעיף 3 להחלטה).

באי-כח המשיבים טוענים, כי כיום תש כוחם של דברים אלה - הן בשל תיקון החוק, הן בשל היותם אמרת-אגב, הן בשל הכנסו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו והן בשל המהפך שעברו דיני המעצר הכלליים.

6.
באשר לתיקון החוק, מסקנתי היא שהתיקון, שנעשה לאחר המהפך בדיני המעצר הכלליים ולאחר כניסתו לתוקף של חוק היסוד האמור, דווקא מעניק משנה תוקף לעמדתה של כב' השופטת נתניהו.
אם בעבר דיבר החוק על "נסיבות המעכבות את הבאתו של העציר ..., לשם הכרזה שהוא בר הסגרה", כאשר לא מן הנמנע היה, מבחינה לשונית, לכלול בהן נסיבות המעכבות את הגשת בקשת ההסגרה; הרי שכיום מדבר החוק על "נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3". ודוק - העיכוב בו מדובר הוא עיכוב בהגשת העתירה, היא עתירת היועץ המשפטי לממשלה
לפי סעיף 3(ב) לחוק, ולא עיכוב בהגשת בקשת ההסגרה. המחוקק הבחין, בסעיף 3 עצמו, בין אותה עתירה לבין "בקשת הסגרה מטעם המדינה המבקשת".
והנה, בסעיף 7(ב) לחוק, לא נזכרות נסיבות המעכבות הגשת בקשת הסגרה, אלא דווקא נסיבות המעכבות הגשת עתירה לקבוע שהמבוקש הוא בר-הסגרה.
הנה כי כן, לשונו של החוק דווקא תומכת בעמדת העורר, ולאחר תיקון החוק לשונו נעשתה ברורה יותר והעניקה משקל נוסף לפרשנותה של כב' השופטת נתניהו.
7.
קיים, לטעמי, קושי נוסף לאמץ את גישתו של בית משפט השלום. לשיטתו, ולשיטת המשיבים, על בית המשפט לבחון את המהלכים הננקטים ע"י רשויות המדינה המבקשת ולהיווכח אם יש בהם "נסיבות המעכבות הגשת עתירה".
גישה זו תחייב את בית המשפט בישראל להעביר תחת שבט ביקורתו מעשיה של מדינה זרה, שאין הוא אמון על הליכי החקירה ואכיפת החוק הנוהגים אצלה, ופעולותיהן של רשויות שאינן נתונות לסמכות השיפוט שלו. אין זה מצב דברים רצוי, בלשון המעטה.
פסיקת בתי המשפט בישראל, שנתנה משקל לעיכובים בלתי מוצדקים בפעולות חקירה, ככל שהדבר נוגע להליכי מעצר, מנחה ומחייבת את רשויות החקירה בישראל, המצוות להתחשב בפסיקה זו ולכלכל צעדיהן על פיה. לא זה המצב כאשר מדובר בהליכים המתנהלים במדינה זרה ובית משפט בישראל לא יטול לעצמו סמכויות לבקר אופן התנהלותם של הליכים אלה.
היכולת של הרשויות
בישראל להשפיע על קצב קידום הליכי ההסגרה בארה"ב מוגבלת ביותר. די בכך שבית המשפט ייווכח שהרשויות בישראל אינן שוקטות על השמרים ומצויות בקשר שוטף עם רשויות המדינה המבקשת לקבלת עידכונים. חזקה על רשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת שהן מודעות להוראות האמנה וללוח הזמנים הקבוע בה.
הטלת האחריות על העורר ושלוחיו לקצב בו מתנהלים הליכי הגשת בקשת ההסגרה (במובחן מהליכי הגשת העתירה לאחר שהוגשה בקשה זו), תוך מתן ביטוי להשקפת בית המשפט בישראל על אופן התנהלות הרשויות הזרות, בדרך של שחרור ממעצר, אינה ראויה. יש בכך כדי לפגוע ביכולתה של מדינת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות ולשתף פעולה עם הרשויות של מדינות אחרות במלחמה בפשע ואולי גם פגיעה בריבונות המדינה המבקשת.

8.
אכן, לא ניתן להשתחרר מהרושם שמרווח הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, כאשר הוא מתבקש להאריך מעצר לפי סעיף 7(ב) לחוק, עשוי להיות מצומצם ביותר. ואולם, אינני מסכים לטענתו הגורפת של עו"ד פלדמן
, לפיה הופך בית המשפט אך ל"חותמת גומי", ומשום כך אין לפרש את סעיף 7(ב) לחוק כפי שמציע העורר.
אכן, בסעיף 7 מנויות שלוש "מדרגות" של הליכי מעצר בטרם מוגשת עתירה לקבוע כי פלוני הוא בר-הסגרה.
במדרגה הראשונה, שעל פי סעיף 7(א) לחוק, די להניח דעתו של בית המשפט שמתקיימים תנאי הסף המנויים בסעיף 6 לחוק (שיש יסוד להניח שהאדם בר הסגרה, שתוגש בקשה להסגירו ושנראה כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה. ראו: ב"ש 500/86 פרידמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד מ(2), 797, בעמ' 799).
לאחר 20 ימי המעצר הראשונים, קיימת סמכות להאריך את המעצר ב- 40 ימים נוספים, גם בטרם הוגשה בקשת ההסגרה.
"קפיצת המדרגה" בשלב זה מתבטאת, בין היתר, בכך, שהפעם הבקשה צריכה להיות מוגשת ע"י היועץ המשפטי לממשלה
עצמו, דהיינו - ע"י מי שעומד בראש מערכת התביעה הכללית ואכיפת החוק (הבקשה לפי סעיף 7(א) אינה חייבת להיות מוגשת על ידי היועץ המשפטי עצמו).
כלומר, הפעם קיימת הקפדה על כך שהדרג המבקש יהיה הדרג הרם ביותר. יש בכך כדי להבטיח שהבקשה תשקל ע"י גורם נוסף, הבכיר ביותר, לאחר שחלפה תקופת המעצר הראשונית, ודי בכך כדי להצדיק קיומו של הליך זה. דרג זה חייב להסביר לבית המשפט מהן הנסיבות המעכבות אותו מלהגיש עתירה לפי סעיף 3 לחוק.
אכן, לא תמיד נסיבות אלה תתייחסנה אך לעצם העובדה שעדיין לא הוגשה בקשת הסגרה ע"י המדינה המבקשת. לעיתים יהיה מדובר בנסיבות אחרות, שתתקיימנה אצל היועץ המשפטי עצמו לאחר שכבר הוגשה בקשת הסגרה, ואז בודאי שבית המשפט יוכל לבחון את משקל אותן נסיבות.
במקרה כגון המקרה דנן, אכן מתמצות הנסיבות המעכבות בכך שהמדינה המבקשת לא הגישה עדיין בקשת הסגרה. במצב זה אכן מרווח שיקול הדעת של בית המשפט מצומצם, ואולם אין לבטל כלל את משמעות החובה לפנות לבית המשפט לאחר המעצר הראשוני רק משום כך. החובה להביא את נושא המעצר לביקורת שיפוטית, גם אם בחלק מהסיטואציות יהיה מדובר בביקורת מצומצמת בלבד, אינה ריקה מתוכן, אף מעבר למה שנאמר לעיל ביחס לזהות המבקש.
גם בשלב זה יוכל בית המשפט לשוב ולבחון את התקיימות תנאי הסף המצדיקים מעצר; בית המשפט יוכל לצוות, למשל, על תקופת מעצר נוספת קצרה מהתקופה המירבית של 40 הימים, כדי שתתאפשר בחינה נוספת וכדי שהיועץ המשפטי יוכל להעמיד את המדינה המבקשת על הצורך בזירוז הליכים אצלה וכו'. בית המשפט יוכל לברר עם היועץ המשפטי האם פנה למדינה המבקשת בבקשה לקבלת פרטים על התקדמות ההליכים.
בית המשפט יוכל גם לעמוד על שינוי בנסיבות, אם יהיה שינוי כזה. אין די בכך ששינוי הנסיבות עשוי להקנות לעצור עילה לפנות בבקשה לעיון חוזר במעצר. המחוקק ביקש שלא לסמוך על יזמת העצור לבדה וחייב מעין "עיון חוזר" גם אם העצור עצמו לא ביקש זאת. אין גם לשכוח, כי הוראת סעיף 7(ב) לחוק, מתייחסת להליכי ההסגרה שמקורם במדינות שונות. לעיתים האמנה הרלוונטית קובעת תקופות שונות מהאמנה הנדונה כאן, ובית המשפט מצווה לבחון גם ענין זה, בבואו לשקול הארכה נוספת של המעצר, כך שלא תמיד תעמוד האפשרות להאריך את המעצר למלוא התקופה הקבועה בחוק, הכל על פי הוראת האמנה הרלוונטית. לדוגמה, ראו הוראות סעיף 16 לאמנה האירופית בדבר הסגרה.
מסקנתי היא, איפוא, שאין מדובר בהליך סרק, במעין "משחק מכור", כאשר כל הגורמים אנוסים על פי הקצב המוכתב ע"י המדינה המבקשת.
9.
לגישתי האמורה תימוכין בהלכה הפסוקה, אשר התייחסה למאפייניו המיוחדים של ההליך הנדון כאן גם לאחר שנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. די אם אזכיר את החלטת כב' השופט אור בבש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 493:

"שיקולי המעצר במסגרת הליכי ההסגרה נגזרים מאופיים וממהותם של אלה ואינם חופפים את שיקולי המעצר בהליך הפלילי הרגיל, אף כי חלק מהשיקולים רלוונטיים בשני המקרים. חזקת החפות, המהווה כרגיל שיקול במסגרת ההליך הפלילי, אינה רלוונטית כלל ועיקר בהליכי הסגרה ... למעשה, הרעיון ביסוד הליכי ההסגרה מבוסס על פעולת המדינה המתבקשת כשליחה של המדינה המבקשת לביצוע צו-מעצר שהוצא על ידיה (...)" (שם, עמ' 496).
"קיומה של התחייבות הנסמכת על אמנת ההסגרה למסור, בסופו של ההליך,
את המבוקש לידיה של המדינה המבקשת כשהוא נתון במשמורת, מהווה שיקול מעצר המיוחד להליכי ההסגרה לעומת ההליך הפלילי הרגיל, אשר יש בו, לעיתים, כדי להכריע את הכף לכיוון מעצרו של העורר, גם מקום שניתן היה להסתפק באמצעי דראסטי פחות על פי דיני המעצר הרגילים" (שם, עמ'
497).
"מחויבותה הבינלאומית של מדינת ישראל לדאוג להסגרת המבוקש מהווה שיקול עיקרי שלאורו נבחנת כל החלטה של בית המשפט ...
...
הצורך לעמוד במחוייבות הבינלאומית שנטלה המדינה על עצמה הכתיב במידה רבה את עמדת הפסיקה, לפיה יש לראות את המעצר ככלל, ואילו את השחרור בערובה כחריג נדיר.
...
המעצר הינו אינהרנטי לתהליך ההסגרה" (שם, עמ' 498).

ההחלטה הנ"ל ניתנה תוך מודעות ברורה להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (שם, עמ' 499).
אשוב ואזכיר את הוראת סעיף 11 לאמנה, המעניקה למדינה המבקשת, במקרה דנן, פרק זמן של 60 יום להגשת בקשת ההסגרה. בנסיבות המקרה, הוגשה הבקשה להארכת המעצר לאחר שחלפו 20 יום "בלבד". על בית המשפט ליתן משקל להתחייבויות שנטלה על עצמה המדינה בגדר אותה אמנה. יתכן, ואיני קובע מסמרות בענין, שכאשר יבחן בית משפט בקשה להארכת מעצר סמוך לתום התקופה, כשיתברר לו שממילא לא תוכל המדינה המבקשת לעמוד בפרק הזמן שנקצב להגשת הבקשה, יהא בכך שיקול כנגד הארכת המעצר. במקרה דנן לא ניתן לקבוע, בשלב הנוכחי, כי סיכויי בקשת המעצר להיות מוגשת במועד הם סיכויים קטנים. גם אם לא נמצא במכתב הרשות האמריקנית (נספח ו' לערר) הסבר ממשי ומספק לעיכוב בהגשת הבקשה בעיני בית משפט ישראלי (וכאמור, ספק אם בידי בית המשפט לבחון זאת), הרי שמכתב זה מצביע על פעילות כלשהי ואין לומר שההליכים במדינה המבקשת לא מתקיימים כלל. גם אין לומר שהעורר אינו מקבל דיווח על המתרחש אצל המדינה המבקשת.

10.
אין ספק שהפגיעה בחרותם של המשיבים היא פגיעה קשה. בית המשפט אינו מתעלם מכך. ואולם, בצד שיקול זה יש ליתן משקל, כפי שהורה בית המשפט העליון בשורת החלטות, לצורך לאפשר קיום שיתוף פעולה בין רשויות אכיפת החוק במדינות שונות. מטבע הדברים, שבנסיבות עבר-לאומיות אלה, ההליכים מתארכים ולא ניתן לדבוק אך באמות המידה הקבועות בדין המעצרים הפנימי. לענין זה ראו סעיף 6 להחלטת כב' השופט בך בבש"פ 4655/95 ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה
, פ"ד מט(3) 640.
אכן, כפי שנפסק בבש"פ 4655/95 הנ"ל:

"עלינו להשתדל למצוא את נקודת האיזון בין המטרה הנ"ל לבין השמירה על חרות האדם, וזאת תוך לקיחה בחשבון של כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות חומרת והיקף העבירה בה מדובר, הזמן שעבר מיום מעצרו של המבוקש והתקופה אשר כנראה עוד תידרש עד שתתקבל החלטה בדבר הגשת העתירה בעניינו של המבוקש להכריזו כבר-הסגרה, וכן האפקטיביות הצפויה של החלופות למעצר בפועל" (שם, סעיף 7 להחלטה).

במקרה דנן אין צורך להרחיב את הדיבור ביחס לחומרת העבירה והיקפה. גם פרק הזמן שעבר מאז המעצר הראשוני ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מעצר נוספת אינו רב במיוחד, וכל-כולו היה מצוי עדיין בתחום 20 הימים הראשונים של תקופות המעצר על פי סעיף 7(א) לחוק.
לענין החלופה אומר רק זאת, כי על אף שחלף פרק זמן ניכר מאז נעצר אותו קופולה ומאז שבו המשיבים לארץ (בבהילות, מיד לאחר מעצרו), הרי שרק עתה, משנעצרו המשיבים, מתברר להם כי יש כוונה לבקש הסגרתם וכי הם חשודים בעבירות חמורות ביותר. התמריץ שנוצר עכשיו להעלם ולסכל את הליך ההסגרה הוא תמריץ ממשי. ספק אם ניתן, בנסיבות אלה, להבטיח את התייצבות המשיבים להליך ההסגרה, אם וכאשר תוגש עתירה להכריזם ברי-הסגרה, בתנאי שחרור שחומרתם פחותה ממעצר בפועל.
מסקנה זו מתחזקת לרקע הנתונים המפורטים בהחלטת כב' השופטת אפעל-גבאי באשר לנסיבות יציאתם של המשיבים מארה"ב לאחר מעצרו של קופולה. יש בכך כדי להצביע על מגמה ברורה מצידם להתחמק מיד שלטונות החוק במדינה זו.
מעבר לנדרש אוסיף, כי תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית משפט השלום אינם מאזנים כראוי בין השיקולים השונים, וגם אם היה מקום לשחרר את המשיבים, לא היה מנוס מקביעת ערבויות כספיות ממשיות בסכומים גבוהים בהרבה ומבחינה מעמיקה של דרך הפיקוח על המשיבים באותו "מעצר בית", תוך חקירת הגורם שאמור ללוותם, דבר שלא נעשה.

11.
אין ממש בטענת ב"כ המשיב 1 לפיה לא ניתן יהיה להגיש עתירה להכריז על המשיבים כברי הסגרה הואיל ועדיין לא הוגש כתב אישום בעניינם, זאת לנוכח ההלכה שנקבעה בע"פ 628/78 הנואר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 113, בעמ' 115.

12.
על יסוד האמור לעיל החלטתי לקבל את הערר. אני מורה על מעצר המשיבים עד ליום 6.12.01 בשעה 12:00.


ניתנה היום, ח' בכסלו, תשס"ב (23 בנובמבר 2001), במעמד ב"כ המבקשת ______ ב"כ המשיבים ______________________ והמשיבים בעצמם.


צבי זילברטל
, שופט








בש בית משפט מחוזי 2959/01 היועץ המשפטי לממשלה נ' יצחק בן אהרון כהן, אברהם בן לדיסלאו הקש, יאיר בן אריה כהן (פורסם ב-ֽ 23/11/2001)