פסקי דין על אמיתי לביא | פסקי דין על אהרון כהן | פסקי דין על יפה כהן |

3205/04 א     16/07/2007




א 3205/04 אמיתי לביא נ' אהרון כהן, יפה כהן




1
בתי המשפט

א 003205/04
בית משפט השלום ירושלים
16/07/2007

כב' השופטת אילתה זיסקינד

לפני:
אמיתי לביא

בעניין:
התובע
א. רוזן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. אהרון כהן

2. יפה כהן
הנתבעים
שדה (לנגפלדר) זהר

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין
הרקע
1. התובע, שהוא בר רשות מטעם מינהל מקרקעי ישראל בנחלה 139 במושב אורה, הגיש תביעה זו לסילוק יד הנתבעים ולחיובם בפיצוי כספי, בטענה כי הנתבעים, המתגוררים בחלקה 140 סמוכה והגובלת עם חלקתו, שגם הם ברי רשות, פלשו לשטחו והסיגו גבול.

2. זכויות הצדדים כ'ברי רשות' נובעות מכוח חוזה שכירות "משבצת תלת צדדי" שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח כבעלים של הקרקע וכמשכיר לבין הסוכנות היהודית כשוכרת ומושב אורה כבת-רשות של הסוכנות (להלן "הסכם משבצת"). חוזה זה נכרת לשלוש שנים ומתחדש מעת לעת.

טענות התובע
3. כאשר ביקש התובע לבנות דיר עיזים בקצה חלקתו, התברר לו כי הנתבעים הסיגו את גבולו וחדרו לשטחו, ובשל כך נמנעים ממנו המשך הליכי קבלת היתרי הבניה.

4. התובע פנה למר מאיר לוי - מהנדס ומודד מוסמך (להלן: "המודד"), שבדק את עומק הסגת גבולו ע"י הנתבעים, ומחוות דעתו מיום 8.4.03, עולה כי הנתבעים חדרו לשטחו של התובע בשלושה מקומות, כמפורט בשרטוט שצרף המודד לחו"ד - נספח ב' לכתב התביעה כלהלן:
א. בחניה המקורה - המסומנת בתשריט באות א' בשטח של 36 מ"ר צבוע בצבע תכלת.
ב. בחלק מהמכולה - המסומנת בתשריט באות ב'.
ג. בחלק מהמבנה התעשייתי - המסומן בתשריט באות ג' בשטח 12.5 מ"ר וצבוע בצבע תכלת.

5. בשל פלישת הנתבעים לשטחו, עותר התובע לסילוק יד הנתבעים משטחו ולפיצוי בדמי שימוש ראויים בסך של כ- 50,000 ₪.
טענות הנתבעים
6. התובע אינו בעל זכות חכירה, אלא לכל היותר בר רשות, כאמור בהסכם המשבצת, ולפיו אין התובע מוסמך לעשות כל פעולה במשק, לרבות בנוגע לגבולותיו, מבלי לקבל את הסכמת נותני הרשות.

7. חלה התיישנות בכל הנוגע לבניית המחסן ו/או "הפלישה". עבודות בניית המחסן והחניה נעשו בשנת 95' וזאת לאחר שהתובע נתן הסכמה לבנייתם הן בפועל והן בעצימת עיניים ו/או ע"י ויתור על השטח נשוא המחלוקת.

8. כבר בשנת 95-94 בעת שהנתבעים תכננו לבנות את המחסן, הזמין הנתבע 1 את התובע, יידע אותו בהליכים שהוא עומד לבצע, יחד הם סימנו את גבולות המגרשים והתובע נתן את הסכמתו לבניית המחסן והחנייה נשוא המחלוקת. לצורך כך, בקש התובע לקבל מוועד המושב את מפת המדידה, שערך עבורם המושב ו/או מר אברהם ארנסטר - מהנדס ומודד מוסמך. התובע במשותף עם הנתבע 1, סימנו את גבולות חלקותיהם, באופן שהחלקות תאמו את התכנית שערך המהנדס הנ"ל. על יסוד אותה תוכנית, הזמין הנתבע 1 מפת מדידה וסימון מהמהנדס ארנסטר ע"מ לקבל היתר בניה כדין. (העתק התוכנית של המהנדס ארנסטר מצ"ב כנספח 3).

9. הנתבעים טוענים, כי קיבלו היתר לבניית המחסן בגבולותיו הנוכחיים, לאחר שהמושב, המינהל והוועדה לבנין ערים, נתנו הסכמתם לכך (נספח 2 לכתב ההגנה) ובהסתמך על סימון הגבול שערך התובע. משסימן התובע את גבול חלקתו ואיפשר לנתבעים לבנות את המבנה, הרי שהוא נתן הסכמתו לכך בפועל, או תוך עצימת עיניים במשך 9 שנים, ויש בכך משום ויתור על זכויותיו, אם בכלל יש לו כאלה.

10. מאידך גיסא, התובע החל בעבודות בנייה שלא כדין, עוד לפני שקיבל היתר בניה. רק לאחר שננקטו נגדו הליכי הפסקת עבודה, הוא החל בנקיטת הליכים להוצאת היתר בניה, ואז התברר כדלקמן:
א. א. התובע בנה את יסודות המבנה בסמיכות יתר למחסן הנתבעים, ללא שמירת קו בנין
כדין.
ב. ב. לחילופין, התובע חזר בו מהסכמתו על תווי גבול בניית המבנה כמוסכם, לאחר שהועדה לבניין ערים סירבה לתת לו היתר בניה.

ראיות התובע
11. מתצהיר התובע עולה, כי ביום 23.02.00 קיבל התובע היתר בנייה. לצורך בניית הדיר, הוא הביא מודד, כדי למקם את המבנה, אלא שאז התברר לו דבר הסגת הגבול (ראה סעיף 13 לתצהיר התובע).

12. לגירסת התובע, מתוך חשש שיפוג תוקף היתר הבניה, הוא התחיל בביצוע הבניה (קדח בקרקע ויצק עמודים), ברם הוא נאלץ להפסיק את הבניה, משום שהמבנה התעשייתי שבנו הנתבעים אגב פלישה, יצר מצב שמבנה הדיר היה צמוד מדי למבנה שבנו הנתבעים באופן שהיה מקשה על השימוש בדיר בעתיד (ראה סעיף 17 לתצהירו).

13. עוד לגירסתו, בזמנו בעת שהוקם המבנה התעשייתי ע"י הנתבעים, הוא שוחח עם הנתבע, שהבטיח לו כי המבנה אינו ממוקם על שטחו של התובע, והתובע טען: "ואני האמנתי לו ולא בדקתי". בנסיבות אלה, יש לראות את הטענה כי התובע נתן הסכמתו בפועל או בעצימת עיניים כמופרכת. כך גם לגבי מבנה החניה (ראה סעיפים 19-18 לתצהירו).

14. התובע מכחיש כי הנתבע נפגש עמו לצורך קבלת הסכמתו להצבת המכולה ו/או להקמת המבנה התעשייתי או החניה. לטענתו, הנתבע מעולם לא יידע אותו בקשר לתכניות הבניה, והם מעולם לא סימנו יחדיו גבולות, אלא נפגשו במקרה במהלך העבודות, והנתבע הבטיח לתובע כי הוא בונה בשטחו שלו ובמרחק 4 מטרים מגבול הנחלות (ראה סעיפים 20-19 לתצהיר התובע).

15. עוד טוען התובע, כי המבנה התעשייתי שבנה הנתבע, חורג מגבולות ההיתר שניתן לו ונבנה בניגוד, לו שכן ההיתר ניתן לצורך בניית מבנה חקלאי בלבד (ראה סעיף 22 לתצהיר).

16. בתמיכה לגירסתו, צרף התובע את חוות דעת המודד מר מאיר לוי, אך במועד ההוכחות, הוא לא דאג להתייצבות המודד מטעמו, ולכן לא נשמעה עדותו. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתמך על חוות דעת המומחה לוי, וגם המפה שצורפה לחוות דעתו אף היא אינה יכולה לשמש כראיה במשפט מאותם טעמים (ראה החלטתי מיום 30.01.06).

ראיות הנתבעים
17. מתצהיר הנתבע 1 עולה, כי הגבול שבין חלקת התובע לחלקת הנתבעים נקבע על סמך הסכמות שהושגו בין הצדדים. כאשר הוכשר השטח בו ממוקמות שתי החלקות הציבה חברת חשמל את עמודי החשמל בדיוק בגבול המוסכם שבין החלקות וכל השכנים רואים בעמודי החשמל את נקודת סימון הגבול בין כל שתי חלקות (ראה סעיף 6 לתצהיר הנתבע). לא זו בלבד אלא שבשנת 90' סלל התובע שביל גישה לביתו ותוואי שביל זה לא נבחר במקרה, אלא נועד גם הוא לסמן את הגבול העובר בין שתי החלקות (ראה תמונות מצורפות כנספח א לתצהיר הנתבעים).

18. בסוף שנת 94' תחילת 95', הגיש הנתבע בקשה להיתר בניה לבניית לול. ביום 02.03.95 ניתן היתר בניה ע"י הועדה המקומית והלול נבנה בהתאם להיתר, והתובע היה שותף לכל הליך סימון הגבולות לצורך הכנת התשריטים, שהוכנו לצורך קבלת ההיתר (ראה סעיף 8 לתצהיר הנתבע).

19. לאחר בניית הלול נותרו לנתבע חומרי בניה והוא החליט לבנות חניה בפתח ביתו, לאחר שהוא יידע על כך את התובע, ויחד הם סימנו את המקום בו תיבנה החנייה. התובע אף סייע לנתבעים בבניה, ובעזרת הטרקטור שבבעלותו (ראה סעיף 9 לתצהיר).

20. בשנת 98', פנה הנתבע לועדה המקומית לתכנון ובניה, בבקשה לשימוש בחורג בלול לצרכים שאינם חקלאיים. לשם כך, הוכנה מפת מדידה ע"י המודד אברהם ארנסטר, לפיההלול כולו מצוי בשטח נחלת הנתבעים (ראה סעיף 10 לתצהיר הנתבעים). כחלק מהליך הגשת הבקשה פורסמו מודעות בעיתונים וניתנה אפשרות להגשת התנגדויות. התובע לא הגיש כל התנגדות.

21. גם המכולה הוצבה בתוך שטח נחלת הנתבעים, בצמוד לחניה (ראה סעיף 11 לתצהיר).

22. לטענת הנתבעים, דין התביעה בכל הנוגע ל"פלישה" כביכול של המחסן להדחות על הסף מחמת התיישנות שכן המחסן נבנה בגבולות הנוכחיים (בהתחלה כלול) בשנת 95' דהיינו, 9 שנים לפני הגשת התביעה.

23. מכל מקום, לטענות התובע כי מיקום המחסן אינו מאפשר לו להמשיך בבניית הדיר אין על מה לסמוך. המרחק בין המחסן לדיר הנו מספיק על פי כל קנה מידה והתובע יכול להמשיך בבניה ללא הפרעה (ראה סעיף 16 לתצהיר הנתבע).
דיון

התיישנות ביחס לבניית המבנה התעשייתי/המחסן/הלול לשעבר (להלן: "הלול")
24. התובע אינו מעמיד גירסה מטעמו ביחס למועד בו החל הנתבע בבניית הלול, בסעיף 18 לתצהיר טען בכלליות: "בזמנו, בעת שהוקם המבנה התעשייתי....". גם בעדותו, הגם שטען כי הלול נבנה לאחר שנת 95' (המועד לו טוענים הנתבעים), וכנראה בשנת 98' אינו שולל אפשרות כי הוא טועה, משמע כי קיימת אפשרות שהלול נבנה למעלה מ-9 שנים לפני הגשת התביעה:

"ש. מתי נבנה הלול של הנתבע הפולש לשטח שלך.
ת. בערך ב-98-99, לפי מה שזכור לי, יכול להיות שאני טועה"

ראה: עמ' 7 ש' 11-10 לפרו'.

לא הובאה כל ראיה חיצונית לתמוך בטענת התובע כי הלול הוקם לאחר שנת 95'.

25. מנגד, טענת הנתבעים כי הלול נבנה בשנת 95' לא נסתרה, מה גם שהיא נתמכת במסמך בכתב; היתר הבניה המצורף לתצהיר הנתבעים (נספח ב) מחזק גירסת הנתבעים בעניין זה שכן הוא נושא תאריך מיום 02.03.95. סביר להניח כי הנתבעים החלו בהקמת הלול סמוך למועד בו הוצא היתר הבניה, דהיינו במהלך שנת 95'.

26. בנסיבות אלה, יש לראות את טענת התובע כטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני-1938.
על כך נאמר בפסיקה כדלקמן:

"מלשון ההוראה שבסעיף 80 הנ"ל, שטענה הנטענת נגד מסמך צריכה להיות מוכחת על ידי מסמך, כבר למד בית משפט זה שאין ההוראה חלה אלא בשעה שרוצים להוכיח דבר הסותר את המסמך ואינו עולה בקנה אחד עמו (ע"א 408/54, (- אמין בשארה מועמד נגד דחדוח דוירי: פד"י, כרך י, ע' 997,981; פי"ם, כרך כד, ע' 58.), בע' 997, ועוד) - מה שאין כן כשהדבר שרוצים להוכיח בעדות שבעל פה אינו סותר את המסמך כי אם יכול וידור עמו בכפיפה אחת".
(ההדגשה שלי א.ז.)

ראה: ע"א 409/71 - יהודה וסנדרה פרוינדליך נ' הנהלת הסוכנות . פ"ד כו(2), 518, עמ' 524-525.
27. ביחס למועד שבו נולדה עילת התביעה, התובע אמנם מכחיש כי היה עד לבניית הלול, ברם מעדותו עולה בבירור כי הבחין בביצוע עבודות הבניה:

"ש. האם היית עד לבניית הלול.
ת. אני לא הייתי עד לבניית הלול. אני הופעתי כאשר נגמרו הצבת היסודות בו. הגעתי בוקר אחד לראות מה קורה שם, לא הבנתי מה קורה שם, פגשתי את מר אהרון כהן
שם, שאלתי אותו מה הוא עושה, הוא אומר שאני בונה את הלול, שאלתי אותו אם אתה בונה בשטח שלך ובדקת עם מדידות, והוא אמר לי שכן".

ראה: עמ' 7 ש' 16-11 לפרו'.

28. לפיכך, תמוהה גירסת התובע, כי לא היה ער למתרחש, וכי היסודות הוצבו ללא ידיעתו, שכן מדובר בחלקות סמוכות. אף אם הייתי מניחה לטובתו כי הוא "הופיע" רק לאחר שנסתיים שלב הנחת היסודות, מתקשה אני להאמין כי שלב זה נמשך כ-3 שנים (דהיינו, משנת 95' המועד בו החלו הנתבעים בבניה ועד לשנת 98' המועד לו טוען התובע), ללא שידע על כך. בעניין זה אני מעדיפה את גירסת הנתבעים, לפיה בניית המבנה החלה עוד בשנת 95', והתובע לכל הפחות היה ער למתרחש ועצם עיניו, ולו מעצם היותו מתגורר בשכנות.

29. בנסיבות אלה, שוכנעתי לאחר שהוכח בפני
י, כי חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, שכן הלול נבנה ע"י הנתבעים בשנת 95', ואילו התביעה הוגשה רק בשנת 04' (בחלוף 9 שנים!). משכך, אני דוחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת לבניית המבנה התעשייתי/המחסן/הלול לשעבר, מחמת התיישנותה.

30. בעניין זה יוער, למען הזהירות ולמען הסר כל ספק, כי מאחר ועסקינן ב'בר רשות' במקרקעין הרי המדובר בזכות חוזית הנובעת מכוח חוזה המשבצת, ואין מדובר בזכות קניינית ואף לא מעין קניינית. על כן, התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה לגביה תובענה הנה 7 שנים כאמור בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 וזו מתחילה להימנות ביום בו נולדה עילת התובענה.

בעניין זה ראה פסקה 13 להחלטתו של כב' השופט עוני חבש בת.א. 6454/04 מתתיהו- מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של פועלי אגודת ישראל נ' המועצה המקומית מודיעין עילית ואח' (לא פורסם):
"התובע בענייננו הנו "בר רשות" במקרקעין מכוחו של חוזה משולש, אשר נחתם תחילה בין הממונה לבין ההסתדרות, היא הגוף המיישב ואחרי כן בין הגוף המיישב לבין האגודה החקלאית, היא התובע בענייננו. זכות הרישיון האמורה במקרקעין הנה זכות נפוצה במחוזותינו, ומשכך שימשה כר פורה לכתיבה אקדמאית בנדון ומקור נובע לפסיקה. וכך, פעם אחר פעם, קבעו הערכאות השונות, כי זכות הרישיון במקרקעין הנה רשות, אשר ניתנה על ידי בעל זכות במקרקעין, לאחר, להשתמש במקרקעין ולעיתים אף להחזיק בהם. זכות זו אינה מנויה בחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ואינה מוכרת כזכות קניינית מובהקת, בדומה לזכויות הבעלות, שכירות, שאילה, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. בניגוד לזכויות אילו, הרישיון הנו זכות חוזית גרידא, וכל חוזה - במסגרתו מועבר הרישיון, הנו חוזה למכר זכות חוזית אישית, המתייחסת אמנם למקרקעין, אין המדובר בחוזה למכר זכות קניין במקרקעין (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו" (2006); רע"א 5071/03 הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49, 51-52 (2003); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314 (2002))".
(ההדגשה שלי א.ז.)

החניה והמכולה
31. ככל שהתביעה נוגעת לפלישה באזור החניה, טוענים הנתבעים להחלת דין שווה על החנייה, כמו על המבנה התעשייתי/המחסן, מאחר והחניה נבנתה בסמוך לבניית המחסן, לאחר שנותרו לנתבעים חומרי בניה (ראה סעיף 2 לכתב ההגנה). לגירסת הנתבע, לאחר בניית הלול, נותרו לו חומרי גלם רבים, ולכן החליט לבנות חניה בפתח ביתו. הנתבע יידע על כך את התובע ויחד הם סימנו את המקום בו היא תיבנה החנייה. התובע אף סייע בהקמת החניה בעזרת הטרקטור שבבעלותו (ראה סעיף 9 לתצהיר הנתבע). עוד עולה מעדות הנתבע, כי הוא לא ביקש את הסכמת התובע מאחר ולא היה זקוק, הואיל והחניה נבנתה על שטחו שלו, ברם הוא ביקש את עזרת התובע בהקמתה (ראה עמ' 13 ש' 19-18 לפרו').

32. מנגד, טוען התובע בתצהירו כי החניה נבנתה 5 שנים לפני מועד הגשת התביעה, ולא לאחר 9 שנים (כמו המחסן), ועד למועד הגשת התביעה היה התובע בטוח כי החניה נבנתה כדין על שטחם של הנתבעים. כן מכחיש התובע קיומן של הסכמות כלשהן בינו לבין הנתבעים, לגבי מיקום החניה בשטח (ראה סעיף 29 לתצהיר התובע).

התובע אמנם ביקש להסתמך בתביעתו על חוות דעת המומחה מאיר לוי ומפת המדידה המצורפת לה, דא עקא, שלא דאג להתייצבות המודד. לפיכך, לא ניתן להסתמך על חוות דעתו, שלמעשה היא בבחינת שאינה קיימת בבית המשפט, וכל שנותר בפני
י היא גירסת התובע ללא תימוכין. משלא הובא המומחה לעדות נשמטה הקרקע תחת התביעה, שכן לא הוכחה הפלישה לה טוען התובע, מה גם שהתובע לא סתר בראיות את טענת ועדות הנתבעים, כי החניה הוקמה בסמוך למועד בו נסתיימה בניית הלול, דהיינו בחלוף תקופת ההתיישנות. די היה בכך כדי לדחות את התובענה על כל חלקיה (המחסן והחניה מחמת התיישנות והמכולה מחוסר ראיות).

33. העובדה שהתובע אינו מכחיש את טענת הנתבעים כי הוא סייע להם בהקמת החניה, מחזקת את גירסת הנתבעים כי הנתבעים יידעו את התובע באשר לתכנית הקמת החניה על מיקומה וגבולותיה.

"ש. האם נכון שסייעת בבניה באמצעות הטרקטור שבבעלותך.
ת. אני סייעתי לו בעבודת הטרקטור שלי כיוון שאני שכן טוב, הוא ביקש ממני בסה"כ להעביר ערמת אדמה ממקום למקום אז עשיתי זאת ברצון. משך כל השנים אני עזרתי לו בזה שנכנסתי עם הטרקטור שלי לשטח שלו וניקיתי את כל העשבייה, ועשיתי הרבה דברים בשטח שלו כדי לעזור לו. כאשר הוא ביקש ממני להעביר את ערמת האדמה ממקום למקום, אני הבנתי מאוחר יותר שנבנית שם חניה, לא היה לי מושג שהוא בונה שם חניה, אני בתור שכן טוב תמיד מוכן לעזור גם לילדים שלי.
ש. בשטח ידעת איפה החניה ממוקמת.
ת. לא ידעתי.
ש. והלול.
ת. לא ידעתי גם לגבי הלול. ראיתי שהם עובדים בשטח".

ראה: עמ' 8 ש' 16-6 לפרו'.

טענת התובע כי לא ידע על הכוונה להקים חניה ו/או על מיקומה אינה מתקבלת על הדעת, מיתממת ובוודאי שאינה פוטרת אותו מאחריות לבירור העניין. אף אם הייתי מניחה לטובתו כי סייע בהקמת החניה, מבלי שהבין ו/או ידע מה תכניות שכנו, די בעובדה שהוא הבין "מאוחר יותר שנבנית שם חניה" (ראה עמ' 8 ש' 11-10) כדי ללמד על השיהוי הרב בהגשת התובענה. גירסת התובע אינה מהימנה בעיני. חזקה על אדם שבונים בסמוך לשטחו כי יקבל מידע מבוסס לגבי גבולות, מיקום ותכניות הביצוע וידא כי המבנה אינו מוקם בשטחו שלו.

34. מסיכומי הנתבעים עולה כי במושב אורה כמו במרבית הישובים החקלאיים, לא היתה קיימת תכנית בניין עיר מסודרת, וזו הוכנה רק לפני מספר שנים מועט. לפיכך, ובאין אמצעי אחר, נקבעו הגבולות בין החלקות, בהתאם להסכמות בין השכנים, ולאחר שהשטח הוכשר הוצבו עמודי החשמל על ידי חברת חשמל בדיוק בגבול שבין כל שתי נחלות במושב. בעדותו ציין הנתבע כיצד נקבעו הגבולות בין חלקת הנתבעים לחלקת
התובע בהסכמת הצדדים ובסימון ע"י עמודי החשמל, כלהלן:

"ש. מי קבע שהשביל הוא הגבול.
ת. בזמנו שנינו יחד.
ש. מי קבע שהשביל הוא הגבול בין החלקות לטענתך.
ת. על סמך מדידה. וגם בקצה השביל קיים ביוב שמראש תכננו לעשות אותו ביני ובינו וששנינו נשתמש בו, אך בסוף רק הוא השתמש בו, ואני בניתי נקודת ביוב אחרת בתחום המגרש שלי.
ש. כלומר אתה מאשר על המפה שהגבול בין שתי החלקות לטענתך הוא השביל.
ת. כן.
ש. אז למי שייך השטח שבין הגביל לבין קו המגרש שמוביל למכולה ולחניה.
ת. שלי.
ש. במילים אחרות חדרת עם החניה שלך רק לשטח הציבורי.
ת. בחזית.
ש. אתה טוען בסעיף 12 לתצהירך שהתובע הסכים לבנייה שביצעת לאחר שסיכמתם את הגבול שיעבור בין הנחלות.
ת. כן.
ש. מתי הוא הסכים לזה.
ת. כשבנינו יחד והיינו בשטח, בזמן שבנינו את המחסן 95 אני חושב, כשהוא עזר לי, החומר של החניה נבנה משאריות של המחסן, כי אז באותו תקופה בניתי את זה וגם את החניה.
ש. באיזה אופן סיכמתם על קו הגבול כפי שאתה מצהיר בסעיף 12.
ת. בעצם היותנו שנינו בשטח, ובעצם זה שאת הביוב בנינו באמצע הגבול, ובעצם זה שהוא עזר לי למלות את מילוי החניה, ולפנות מהשטח את פסולת הבניין מהמחסן".

ראה: עמ' 13 ש' 27 עד עמ' 14 ש' 15 לפרו'.
גירסה זו נתמכת בתמונות שצורפו לתצהיר הנתבעים.

35. התובע נשאל על כך והכחיש טענה זו באופן סתמי ולאקוני:

"ש. אני מראה לך תמונות של הכניסה לבית, נספח א' לתצהיר של הנתבע, אנחנו רואים את שביל הכניסה מביתו של בנך בתמונות 1, 3 ושני עמודי חשמל, מדוע בנית את השביל דווקא באותו מקום. הנתבע טוען שהשביל סימן את הגבול בין שתי הנחלות, ולמעשה הודעתם לחברת החשמל שזה הגבול והיא הציבה את עמודי החשמל בגבול, האם זה נכון.
ת. זה לא נכון, איפה ההודעה של חברת החשמל שזה הגבול.
ש. אתה פנית לחברת החשמל שיציבו עמודים בשטחיך.
ת. אני לא פניתי לחברת החשמל ולא לאף אחד. הם הציבו את העמודים עוד לפני שהתחלנו לעשות משהו בשטח. השביל הזה הוא זמני והוא מאוד צר, כיוון שיש לי ויכוח עם השכן שלי אני בינתיים בניתי את השביל כדי שיהיה איזשהו גישה למבנה הצמוד לו כדי
שאוכל להשתמש בו בינתיים, זה המבנה שאני משכיר אותו בינתיים, זה הבית הנוסף לבן הממשיך".

ראה: עמ' 7 ש' 31-22 לפרו'.

לא שוכנעתי מאמיתות גירסת התובע. לא זו בלבד שהתובע לא הביא ראיות לסתור את טענות הנתבעים, אלא שתשובתו הסתמית אינה סבירה, אינה הגיונית, ואינה מתיישבת עם המצב בשטח. מהתמונות (נספח א לתצהיר הנתבעים) כמו גם מעדות התובע, עולה בבירור כי השביל המוביל לביתו הנוסף של התובע (הנמצא בחלקה האחורי של החלקה), אכן מפריד בין שתי החלקות ונסלל לפי תוואי עמודי החשמל, ועובדה זו עולה בקנה אחד עם גירסת הנתבעים ותומכת בגירסתם. מאידך גיסא, התובע טוען טענה בעלמא ללא כל ביסוס בראיות ומבלי שהציג גירסה פוזיטיבית לשאלה מהם הגבולות בפועל, כיצד נקבעו ומה נפקות ההסכמות שהושגו בין הצדדים על בסיסן נסלל שביל הגישה. לפיכך, גירסתו אינה אמינה, אינה עומדת על אדנים, והתובע לא הרים את נטל ההוכחה, הראיה והשכנוע המוטל עליו.

36. לאור כל האמור לעיל, באתי למסקנה כי התובע לא הרים הנטל להוכיח כנדרש את פלישת הנתבעים לשטחו ועל כן אני דוחה את התביעה על כל חלקיה מכל הסיבות שפורטו לעיל.

37. התובע יישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד הנתבעים בסך 25,000 בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

38. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, א' באב, תשס"ז (16 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.

אילתה זיסקינד
, שופטת

קלדנית: אפרת טוביה








א בית משפט שלום 3205/04 אמיתי לביא נ' אהרון כהן, יפה כהן (פורסם ב-ֽ 16/07/2007)