פסקי דין על הרשות הפלסטינית ואח' | פסקי דין על אליהו דיין ואח'

4060/03 רעא     17/07/2007




רעא 4060/03 הרשות הפלסטינית ואח' נ' אליהו דיין ואח'




בבית המשפט העליון

רע"א 4060/03

בפני
:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופטת א' חיות


כבוד השופטת ד' ברלינר


המבקשים:
הרשות הפלסטינית ואח'



נ ג ד

המשיבים:
1. אליהו דיין ואח'


2. אסתר חן פלום ואח'

3. טגייה טבג'ה ואח'

4. אנה זסלבסקי ואח'

5. סטלה נורז'ץ

6. תהילה כהן

7. אירנה ליטבק נורז'ץ ואח'

8. מילה וולקוב ואח'

9. ולדימיר גושצ'ין ואח'

10. שמואל שיטובי ואח'

11. פדסקו (מוצרי נפט ) בע"מ (בפירוק מרצון)

12. מנורה חברה לביטוח בע"מ

13. תכשיטי כפריס אילת (95) בע"מ

14. אגודת מדרשת א"י (קדומים) אלון מורה

15. זוהיר סוויטי

16. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.3.03 בת.א. 2538/00 שניתנה על-ידי כבוד השופטים מ' גל, מ' מזרחי ומ' דרורי

תאריך הישיבה:
י' בחשון התשס"ז
(1.11.06)

בשם המבקשים:
עו"ד יוסף ארנון


בשם המשיבים 1, 7-6:
עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר
; עו"ד רועי כוכבי
בשם המשיבים 4-2, 10-8:
עו"ד רולנד רוט

בשם המשיבה 12:
עו"ד איריס שלמון
בשם המשיבה 13:
עו"ד בנימין טאוב
בשם המשיבה 14:
עו"ד משה גליק
בשם המשיב 15:
עו"ד נדב העצני; עו"ד עדי ברנר
בשם המשיבה 16:
עו"ד נעמי זמרת; עו"ד אורית סון


פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין
:

1. אזרחים ותושבים של מדינת ישראל, אשר נפגעו (הם-עצמם או בני משפחתם) בפעולות טרור, הגישו תביעות נזיקיות כנגד הרשות הפלסטינית. כמו-כן הוגשו תביעות על-ידי בעלי עסקים בשל נזקים שנגרמו להם בעקבות פעולות הטרור. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, כבוד השופט ו' זיילר, הורה כי בפני
הרכב מיוחד שהוקם לצורך כך תתבררנה מספר שאלות משותפות המתעוררות בתביעות האמורות, ואלה הן השאלות:

א. חסינות הרשות מפני שיפוט פנימי של הרשויות השיפוטיות של מדינת ישראל.
ב. סמכות בית המשפט לדון בשאלות המדיניות והפוליטיות של קיום ההסכמים הבינלאומיים מכוחם קמה הרשות הפלסטינית.
ג. היות בית משפט בישראל פורום מתאים לדון במחלוקות שעניינן יישום הסכם בינלאומי.
ד. קיומה של עילת תביעה הנטענת על הסכם בינלאומי שלא אומץ בחקיקה פנימית.
ה. הטענה כי בהתאם לכללי ברירת הדין, חל הדין שבשטח הרשות, ולכן אין לתובעים עילת תביעה על-פי הדין הישראלי.


להלן נתייחס לשאלות, לפי הסדר, ונכנה אותן כך: שאלה א, שאלה ב, שאלה ג, שאלה ד ו- שאלה ה.

2. ההרכב שנקבע (כבוד השופטים מ' גל, מ' דרורי ומ' מזרחי) התכנס ודן בשאלות האמורות, בהרחבה. בסופו של יום התברר כי שלושת השופטים בהרכב שותפים למסקנות הנוגעות לשאלות (ג)-(ה). ואלה התשובות שניתנו:

ג. שאלת התאמתו של הפורום היא פונקציה של כל תביעה ותביעה, ואין ליתן תשובה כוללת לכל התביעות. ואולם, לעיל כבר הובהר שברובם המכריע של המקרים, לא נראה כי טענת הפורום הבלתי נאות מתאימה לתובענות כפי שהוגשו.
ד. ההסכמים המדיניים והבינלאומיים שמכוחם קמה הרש"פ, אינם יכולים כשלעצמם לשמש מקור לתביעה או נושא לדיון בהליך משפטי במדינת ישראל, זולת אם הנורמות אומצו בחקיקה הפנימית הישראלית או הן קיימות ממילא במשפט הבינלאומי המנהגי, שאינו נסתר בחוק מקומי.
ה. לא מצאנו שעל התביעות דנן חל הדין השורר בשטחי הרש"פ. לפי כללי ברירת הדין הנוהגים במדינת ישראל, ניתן להיזקק לתביעות ולהחיל לגביהן את הדין הישראלי. האמור אינו חל על תביעת פדסקו, שעניין זה לגביה יצטרך להתברר בתיק הקונקרטי, לפי ההסכם הספציפי נושא התביעה.

בנושאים אלה, כאמור, היו שלושת שופטי ההרכב שותפים לדעה אחת. אולם לגבי שתי השאלות האחרות נמצאו הם חלוקים בעמדתם. עמדת הרוב בוטאה על-ידי השופטים גל ומזרחי, וכך נוסחה:

א. סוגיית חסינותה של הרש"פ מפני שיפוט פנימי במדינת ישראל נתונה להכרעה בהתאם לתעודת שר חוץ, שתקבע את מידת ההכרה של המדינה ברש"פ. חסינות זו היא דיונית ועל-כן המועד הרלוונטי להתייחסות הנו זמן ניהול ההליכים.
ב. בית המשפט אינו מתערב ואינו דן בעניינים בעלי אופי מדיני מובהק. לכן, אל לו לבית המשפט לדון בשאלות המדיניות והפוליטיות של קיום הסכמים בינלאומיים מכוחם קמה הרש"פ.

השופט דרורי, לעומת זאת, השיב לשאלות הללו כך:

א. הרשות הפלסטינאית – על פי מצבה המשפטי כיום – איננה חסינה בפני
שיפוט פנימי של בתי המשפט במדינת ישראל, וזאת ללא צורך בתעודה שר החוץ, שכן זה הדין.
ב. בית המשפט לא יעסוק, בדרך כלל, בשאלות המדיניות והפוליטיות של קיום או אי קיום ההסכמים הבינלאומיים מכוחם קמה הרשות הפלסטינית. אך בית המשפט רשאי לבדוק הסכמים אלה, כחומר משפטי, לצורך קביעת מעמד הרש"פ, כולל לשם בחינת טענת הגנתה כי היא זכאית לחסינות, כמדינה. כמו כן, בית משפט ישראלי חייב להפעיל את ההסכמים הבינלאומיים הללו, כאשר אלה עברו בכור ההיתוך של החקיקה הישראלית...

3. כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור. הבקשה, כפי שהיא מצהירה על עצמה, אינה מתייחסת למכלול קביעותיו של בית המשפט המחוזי. היא נוגעת לתשובה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי לשאלות א, ג, ד, ו- ה'. כלומר: לשאלת חסינותה של הרשות הפלסטינית מפני השיפוט הפנימי של בתי המשפט בישראל; לשאלת התאמתו של הפורום; לשאלת קיומה של עילת תביעה המבוססת על הסכם בינלאומי שלא אומץ בחקיקה פנימית; ועל שאלת ברירת הדין. הבקשה אינה מופנית כנגד תשובתו של בית המשפט המחוזי לשאלה ב שהובאה בפני
ו. זאת ועוד, כפי שנראה מיד, גם בגדרי השאלות שלגביהן מופנית הבקשה, אין המדובר בהשגה על מכלול קביעותיו של בית המשפט קמא, אלא על עניינים ספציפיים. למותר לציין כי האופן שבו מנוסחת הבקשה, והשאלות המועלות במסגרתה, תוחמים את גדרי הדיון בערכאה זו.

לפי החלטת בית משפט זה ניתנה רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, והוגשו השלמות טיעון תוך שהובהר כי אין במתן הרשות לערער "כדי להרחיב את יריעת המחלוקת מעבר לזו שנתבררה בהחלטה נשוא הבקשה". עוד צוין בהחלטת בית משפט זה, כי אין להורות על עיכוב המשך ההליכים בערכאות המבררות, וכי חזקה על אלה האחרונות שיעשו את הדרוש לשם קביעת המותבים וסדרי הדיון בדרך היעילה ביותר.

עד כאן הרקע, ומכאן, לבירור השאלות שהובאו בפני
נו.

4. בכל הנוגע לשאלה א – היא שאלת חסינותה של הרשות הפלסטינית מפני הליכים משפטיים אזרחיים בבתי המשפט בישראל – הופנתה בקשת רשות הערעור, מלכתחילה, רק לנושא אחד והוא, קיומו או היעדרו של אופי שלטוני דומיננטי בפעולות הרשות נשוא התביעות השונות. חשיבותה של שאלה זו נעוצה בהלכה שלפיה דיני חסינותה של מדינה זרה, המהווים חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי וככאלה הם גם חלק ממשפטה של מדינת ישראל, אינם מכוננים חסינות מוחלטת. מדובר בחסינות יחסית ומוגבלת, המתייחדת למקרים חדים וברורים שבהם היסוד הדומיננטי בפעולתה של המדינה האחרת, נשוא טענת החסינות, הוא בעל אופי שלטוני (רע"א 7092/94 her majesty the queen in right of canada נ' אדלסון, פ"ד נא(1) 625 (1997)).

בית המשפט המחוזי לא הרחיב בנושא זה ועמדתו לגביו נכתבה באמרת אגב. "למעלה מן הצורך יוער כבר בשלב זה" – כך נאמר בסעיף 9 להחלטת-הרוב – "כי אופיין של תביעות הנזיקין – ככל שיוכח היסוד העובדתי העומד בבסיסן – נעדר אופי שלטוני דומיננטי, על-כן אף אם זכאית הרש"פ לחסינות ריבון זר, הרי שזו לא תעמוד לה לגבי פעולות אלו". בית המשפט הוסיף והתייחס לתביעה הספציפית של המשיבה 11 (שנמחקה בינתיים מן הבקשה שבפני
נו) שלגביה, כך פסק, שאלת הסיווג השלטוני של הפעילות נשוא התביעה תתברר במידת הצורך במסגרת הדיון בתיק הרלוונטי (ראו ברוח דומה התייחסותו של שופט המיעוט, בסעיפים 40-38 של חוות-דעתו). המבקשים חולקים על הדברים האלה. לדעתם, המעשים המיוחסים להם הם בעלי אופי שלטוני, ולכן, אם באופן עקרוני זכאית הרשות הפלסטינית לחסינות ריבון זר, אזי החסינות חלה על הפעולות הנטענות כלפיה בתביעות השונות.

איננו רואים לקבוע מסמרות בשאלה זו, שעניינה היקף החסינות. בית המשפט המחוזי לא הכריע בדבר ועמדתו הובאה, כאמור, מעבר לצריך ובאמרת אגב. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא בהכרח הדין בנושא זה זהה לגבי כל התביעות. זאת ועוד, בטרם הכרעה לגבי היקף החסינות, קיימת שאלה מקדמית והיא אם הרשות הפלסטינית זכאית, באופן עקרוני, לחסינות הריבון הזר. לגבי שאלה זו הותירה דעת הרוב את ההכרעה לבית המשפט שידון בכל תביעה ותביעה, בהתאם לתעודת שר חוץ שתוגש לו; זאת, מתוך תפיסה כי שאלת ההכרה במעמדה של הרשות הפלסטינית, לצורך החסינות, היא שאלה עובדתית-מדינית, שאת התשובה לה צריכה ליתן הרשות המבצעת במדינת ישראל, ולא בתי המשפט (בעניין זה חלק השופט דרורי על הרוב, ופסק כי אין צורך בתעודת שר חוץ, כי על בית המשפט להכריע בשאלה המשפטית הנוגעת לקיומה או להיעדרה של חסינות ריבון זר, וכי הרשות הפלסטינית אינה זכאית לחסינות כזו). היועץ המשפטי לממשלה, בתשובתו היום, תומך בעמדתם של שופטי הרוב לגבי הצורך בתעודת שר חוץ, ומטעים כי הרשות הפלסטינית אינה מקיימת את התנאים הקבועים בכללי המשפט הבינלאומי בכל הנוגע להגדרתה של מדינה. אולם יש להדגיש כי המבקשים עצמם לא העלו כל טענה או השגה בנושא זה. הן בבקשת רשות הערעור, הן בטיעונים המשלימים מיום 16.11.04 הם הבהירו, חזור והבהר, כי הם ממקדים את ערעורם אך ורק לשאלת האופי השלטוני של הפעילות, המשליך על היקף החסינות. כלומר, עמדתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעצם קיומה של חסינות לרשות הפלסטינית, ולצורך בהקשר זה בתעודת שר חוץ (המבטאת את עמדתה של הרשות המבצעת במדינת הפורום), לא הונחה לפנינו לצורך ערעור, וכפי שנקבע בהחלטת בית המשפט קמא, השאלה עתידה להתברר במועד הרלבנטי לכך, לאמור: זמן ניהול ההליכים. יוער, כי בנסיבות אלה אין עוד צורך להידרש להצעת החוק בדבר חסינות הריבון הזר, כשם שאין נפקות לענייננו להתפתחויות שחלו בחבל עזה ובאזורים האחרים לאחר מתן החלטתו של בית-המשפט המחוזי. בסיכומים המשלימים מטעם המבקשים, מיום 30.3.06, הם טענו אמנם כי יש לבחון את השינוי האפשרי במעמדה של הרשות הפלסטינית, לאחר יישום תכנית ההתנתקות ואת ההשלכות שיש לכך, אם בכלל, על שאלת החסינות. אלא ששאלה זו תהא לה רלבנטיות במסגרת הבחינה שתיערך לגבי חסינותה של הרשות הפלסטינית – בחינה שהדרך לעשותה הותוותה בפסק-הדין של בית-המשפט קמא והמבקשים, כאמור, לא ביקשו לחלוק עליה.

5. עולה מן האמור, שבקשת רשות הערעור אינה מתייחסת כלל וכלל לשאלה של תחולת חסינות הריבון הזר על הרשות הפלסטינית. השאלה שבקשת רשות הערעור מתייחסת אליה היא אך ורק שאלת היקף החסינות – שאלה שעשויה להתעורר אם ייקבע שככלל, עומדת לרשות הפלסטינית חסינות הריבון הזר. ואולם, שאלת היקף החסינות לא הוכרעה באורח מחייב ואפשר שהיא לא תתעורר כלל. היא נדונה באמרת אגב קצרה ונפקותה מותנית בהכרעה המקדמית באשר לעצם קיומה של חסינות לרשות הפלסטינית. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי יש מקום להכריע, בשלב זה ובערכאה זו, בשאלה המועלית בבקשת רשות הערעור, היא שאלת אופייה השלטוני של פעילות הרשות לצורך חסינות הריבון הזר. אנו קובעים כי שאלה זו תלובן, אם יהיה צורך בכך, בהמשך ההליכים.

יצוין כי בהשלמות הטיעון מטעם המבקשים נכללו טענות החורגות ממסגרת הדיון כפי שהותוותה בבית המשפט המחוזי, ובכלל זה טענות הנוגעות לתחולת הדוקטרינה בדבר "מעשה מדינה" על התביעות התלויות ועומדות כנגדם ולשאלת שפיטותם של "מעשי מלחמה". למותר לציין כי אין מקום ואין עילה לדון בטענות אלה היום.

6. עד כאן לגבי שאלה א. כאמור, שאלה ב אינה מהווה חלק מבקשת רשות הערעור, ולדברי המבקשים, הם "סומכים שתי ידיהם על הכרעת הערכאה קמא" בנוגע לשאלה זו. לא נוסיף אפוא דברים בהקשר זה. אשר לשאלה ג – שאלת נאותות הפורום – טוענים המבקשים כי הפורום המתאים לבירור התביעות שהוגשו נגדם, אם בכלל, אינו בית משפט ישראלי כי אם בית משפט מוסמך בשטחי הרשות הפלסטינית או לחלופין מנגנון אחֵר ליישוב מחלוקות (המבקשים מציעים לברר את התביעות "באמצעות הסדר כולל בהסכמה הדדית או באמצעות מנגנון פישור או בוררות מוסכם שיוקם בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית בהתאם להצהרת העקרונות ולהסכמי הביניים").

אלא שמתברר כי גם ביחס לשאלת הפורום הבלתי-נאות לא ראה בית המשפט המחוזי לקבוע קביעות נחרצות, והותיר את הנושא לבחינה פרטנית בכל תביעה ותביעה. כלשונו: "שאלת התאמתו של הפורום היא פונקציה של כל תביעה ותביעה, ואין ליתן תשובה כוללת לכל התביעות". המבקשים בכל זאת משיגים על דבריו של בית המשפט קמא, לפיהם "... ברובם המכריע של המקרים, לא נראה כי טענת הפורום הבלתי נאות מתאימה לתובענות כפי שהוגשו". אנו סבורים כי אמירה-הערה זו אין בה כדי להצדיק בירור מלא של סוגיית נאותות הפורום – זאת כאשר, כאמור, בית המשפט המחוזי עצמו נמנע מלהכריע בדבר, ומדרך ניתוחו כמו-גם מהתוצאה שאליה הגיע ברי כי הדרך פתוחה בפני
המבקשים להשמיע את מכלול טיעוניהם בעניין זה בפני
הערכאות המבררות.

7. מכאן לשאלה ד. עיון בטענות המבקשים בהקשר זה מגלה כי הם אינם חולקים על מה שיש בהחלטת בית המשפט המחוזי, אלא על מה שלטענתם אין בה. לאמור, המבקשים מלינים על כך שבית המשפט התייחס אמנם לשאלת קיומה של עילת תביעה מכוח הסכם בינלאומי שלא אומץ בחקיקה פנימית (ופסק לשיטתם נכון בשאלה זו), אך לא דן בנדבך נוסף של הטיעון, שעניינו האפשרות כי תקום עילת תביעה מכוח הסכם בינלאומי למי שאינו צד להסכם. מבלי להתייחס לשאלה אם הנדבך הנוסף של הטיעון נכלל בהגדרת חמש השאלות שהועמדו לבחינתו של בית המשפט המחוזי על-פי החלטת נשיאו, הרי שבכל מקרה, כיוון שנדבך זה, לדברי המבקשים, לא נדון ולא הוכרע, אין מקום לבררו לראשונה כעת, במיוחד כשאין כל מניעה למבקשים להעלותו בפני
הערכאות המבררות שידונו בתביעות עצמן. התוצאה היא שגם בשאלה זו, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בשלב הנוכחי של ההליך.

8. השאלה האחרונה – שאלה ה – עוסקת בסוגיה של ברירת הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להחיל על התביעות השונות את הדין הישראלי (למעט תביעתה של המשיבה 11, שלגביה נמנע בית המשפט קמא מלהחליט בשלב זה, ושנמחקה מההליך שבפני
נו). טעם הדבר: "עניין לנו בתביעותיהם של ישראלים, אשר הוגשו בבית משפט ישראלי בעל סמכות. הדיון סובב סביב עילות שברוב התביעות מקורן בפעולות אשר מקצתן או חלקן אירעו בשטח מדינת ישראל או באיזורים המצויים בשליטתה על-פי ההסכמים. הנזק הנטען נגרם בתחומי מדינת ישראל. היסוד הזר היחיד המשותף לתביעות הוא זהות הנתבעת, קרי – הרש"פ. בנסיבות אלו, בהן מעשי העוולה בוצעו בתחום הפורום, יש מקום להחיל את הדין הישראלי". בית המשפט הוסיף וציין כי מכל מקום, "תוצאה זו עומדת בקנה אחד עם הגישה ההולכת וקונה לה שבת בפסיקת בתי המשפט בישראל, לפיה במקרה שבו מעורב יסוד זר, יש להחיל את הדין המהותי אשר לו הקשר החזק ביותר לאירועים והתואם את ציפיות הצדדים המעורבים".

המבקשים חולקים על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, יש להחיל על התביעות התלויות ועומדות כנגדם את הדין החל בשטחי הרשות הפלסטינית. לדעתם, ברירה זו של הדין מתחייבת לפי הכלל בנזיקין המפנה לדין מקום ביצוע העוולה. המבקשים גורסים כי לעניין זה אין נפקא מינה היכן בוצעו פעולות הטרור עצמן, אלא היכן נעשו המעשים המיוחסים למבקשים, לאמור: הסתה לטרור, עידודו ותמיכה בו, אי-מניעה של גניבות רכב, אי-אכיפת הליכי הוצאה לפועל ועוד. מעשים אלה כולם, כך מטעימים המבקשים, הם עניין של קביעת מדיניות והוצאתה לפועל, והם בוצעו בשטחי הרשות הפלסטינית. זאת ועוד, המבקשים מציינים כי אף לגבי פעולות הטרור עצמן, חלק ניכר מהן בוצעו בשטחים שאינם בשליטתה של מדינת ישראל או למצער אינם בשליטתה המוחלטת. המבקשים סבורים עוד כי הדין החל בשטחי הרשות הפלסטינית הוא בעל מירב הזיקות והקשר המשמעותי ביותר לעניין נשוא התביעות.

לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור שבפני
נו, ניתן פסק-הדין בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345. פסק-הדין ניתח בהרחבה את סוגיית כללי ברירת הדין בנזיקין. נפסק, כי יש לאמץ את כלל ברירה הדין המפנה לדין מקום ביצוע העוולה, וכי לבית המשפט נתון שיקול דעת לסטות במקרים נדירים מכלל זה, מקום בו הצדק מחייב סטייה כזו. מטבע הדברים, בית המשפט המחוזי בהכרעתו לא יכול היה להביא בחשבון את ההלכה שהותוותה בפרשת ינון. עמדתו הכתובה של היועץ המשפטי ניתנה לפני פסק-הדין בעניין ינון, וממילא אין בה התייחסות להלכה שנפסקה שם (היועץ המשפטי לממשלה הפנה לפסק-הדין בהודעה מטעמו שהוגשה בתאריך 12.9.2004). גם בכתבי הטענות של המשיבים האחרים אין ניתוח של שאלת ברירת הדין לאור הלכת ינון. המערערים, לעומת זאת, הגישו את טיעוניהם המשלימים לאחר פסק-הדין בעניין ינון והם מבקשים לתמוך את עמדתם בהלכה שיצאה מבית משפט זה.

על פני הדברים, גם לאחר פסק-הדין בעניין ינון, ישנם נימוקים חזקים התומכים בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, לאמור, החלת הדין הישראלי. אשר למקום ביצוע העוולה, לא בהכרח קיימת אחידות בין כל התביעות, ולא בהכרח ניתן להשיב לשאלה זו באופן חד במקרה הנדון. זאת, לאור העובדה שפעולות הטרור הנדונות בתביעות השונות בוצעו באזורים שונים – חלקן בישראל, חלקן מחוץ לישראל – ושהמעשים המיוחסים למבקשים בתביעות הללו הם מסוגים שונים שאין בהכרח זהות ביניהם בכל הנוגע למקום הביצוע. בנסיבות אלה, התשובה לשאלת ברירת-הדין, ככל שהיא מותנית במקום ביצוע העוולה, אינה מובנת מאליה. בה-בעת, אף במקרים שבהם מקום ביצוע העוולה אינו ישראל, יש לבחון אם הנסיבות המיוחדות שבהן עסקינן אינן מחייבות החלה של החריג לכלל. כך, למשל, לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה שבתביעות השונות מועלות בין היתר טענות בדבר עידוד ותמיכה של הרשות הפלסטינית במעשי איבה שכוונו כלפי אזרחים ותושבים ישראליים. נראה כי קיים קושי מובנה בבירור התביעות הללו לפי הדין הזר החל ברשות הפלסטינית (דין שכלל לא הוכח עד כה). ניתן לסבור כי הדין הישראלי הוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת הנושא, וכי קיים קושי להכפיף בכגון דא את עילת התביעה לדין הזר (יצוין כי ישנם מקרים שבהם מדינות קבעו במפורש חקיקה פנימית המתייחסת לתביעות כנגד מדינות תומכות טרור, וברור שכלל ברירת דין אשר יפנה למקום ביצוע העוולה עלול לסכל את מטרתם של דברי חקיקה כאלה. ראו למשל flatow v. the islamic republic of iran, 999 f. supp. 1 (1998)).

בנסיבות המתוארות אין בכוונתנו לקבוע, בשלב זה, מהו הדין שיחול על כל התביעות. לאור הצורך בבחינה פרטנית של התביעות השונות – כל תביעה לפי מאפייניה – בהתחשב בהלכה החדשה שנפסקה בעניין ינון, שנפקויותיה לענייננו לא לובנו די הצורך בטענות הצדדים לפנינו, אנו סבורים כי מן הראוי להותיר את שאלת ברירת הדין לבחינה פרטנית של הערכאות המבררות.

התוצאה היא שהערעור נדחה, בכפוף להערות הכלולות בפסק-דיננו זה. בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות בהליך זה.

המשנה-לנשיאה

השופטת א' חיות
:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

השופטת ד' ברלינר
:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת


הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין
.

ניתן היום, ב' באב התשס"ז (17.7.07).


המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת




_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03040600_p38.doc גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









רעא בית המשפט העליון 4060/03 הרשות הפלסטינית ואח' נ' אליהו דיין ואח', [ פ"ד: סב 3 1 ] (פורסם ב-ֽ 17/07/2007)