פסקי דין על רוני משעל | פסקי דין על רוני נגר | פסקי דין על זאב רוזנשטיין |

26394/05 א     22/07/2007




א 26394/05 רוני משעל נ' רוני נגר, זאב רוזנשטיין




1
בתי המשפט
א 026394/05
בית משפט השלום תל אביב-יפו
22/07/2007
תאריך:
כב' השופטת ערקובי רחל

בפני
:
רוני משעל

בעניין:
התובע

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . רוני נגר

2 . זאב רוזנשטיין
הנתבע
עו"ד גביש אבי

ע"י ב"כ


פסק דין



בפני
י תביעה שהוגשה ביום 2.5.05, בה עותר התובע לפינוי מושכר המוחזק על ידי הנתבעים 1 ו- 2 כדיירים מוגנים.

רקע:

התובע, רוני משעל
, הינו הבעלים של בניין ברחוב ראב"ע 40 פינת סלמה 123 תל אביב, (להלן: "הבניין").

הנתבע 1, רוני נגר
, (להלן: "הנתבע 1") והנתבע 2, זאב רוזנשטיין
, (להלן: "הנתבע 2"), מחזיקים בקומת הקרקע של הבניין כדיירים מוגנים, בהתאם לחוזי שכירות מיום 4.12.86 ומיום 4.1.87, שנחתמו עם הבעלים הקודמים של הבניין, (להלן: "המושכר" או "המושכרים").

ביום 9.8.05 נעתר בית המשפט לבקשת התובע, וניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על הנתבעים לעשות כל מעשה של בניה ושימוש במושכר וזאת עד לדיון במעמד הצדדים.

ביום 4.9.06 הגיעו הצדדים להסכמה בעניין צו המניעה, כי המצב כפי שהוא יוקפא עד מתן פסק הדין בתובענה גופה, הן באשר לביצוע שיפוצים ו/או השימוש במושכר, וכן לגבי דמי השכירות, ובית המשפט אישר הסכמה זו.

ביום 24.1.07 ניתן

פסק דין
לפינוי כנגד נתבע 1, בהעדר כתב הגנה.

מטרת השכירות במושכרים, בהתאם לחוזי השכירות דלעיל, הינה מסעדה וקיוסק או מסחר כללי ושיווק כללי או מאפיית פיתות.

בשנת 1992 חתמו הנתבעים 1 ו-2 עם התובע על הסכם, לפיו הנתבעים רשאים לנהל במושכר עסק של מכונות מזל ובתמורה ישלמו דמי שכירות בסך של 650$ לחודש. ההסדר הוגבל לתקופה של שנה וחצי שתחילתה ביום 1.12.94 וסופה ביום 30.6.96.

בתום תקופה זו המשיכו הנתבעים 1 ו-2 להפעיל את מכונות המזל, וזאת עד ליום 19.11.00, מועד פסק הדין, שניתן על ידי כב' השופט גולדין בת.א 29986/05, (להלן:"פסק הדין הראשון").

בשנת 2001 הגיש התובע תביעה נוספת לבית המשפט לפינוי הנתבעים מהמושכר בעילות נטישה ואי תשלום דמי שכירות בת.א 70904/01. כב' השופט מור דחה את התביעה הן מהטעם כי הזדרז התובע בהגישה, והן מן הטעם כי מצבו הפיזי של הבניין היה כה גרוע עד שזכאי הדייר שלא לנהל עסק במקום עד לתיקון הליקויים, (להלן: "פסק הדין השני").

בין לבין פנו הנתבעים לבית הדין לשכירות בתיקים מאוחדים ש 1004/01 ו-ש 1048/01, על מנת להפחית שיעור דמי השכירות ולהשיבו לשיעור כפי שהיה לפני 1.12.94, מאחר והנתבעים נצטוו לפנות את מכונות המזל, (להלן: "פסק הדין השלישי").

כב' השופט גולדין קבע בפסק דינו, כי החל מיום 19.11.00 ישובו דמי השכירות לתקרת המקסימום הנהוגה על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, (להלן: "החוק") והעמידם על סך 292 ₪ לחודש לחנות שהושכרה ביום 4.12.86, וסכום של 272 ₪ לחודש לחנות שהושכרה ביום 4.1.87. כן נקבע, כי עד למועד 4.4.02 אכן היה הבניין במצב מסוכן ומוכרז כמבנה מסוכן. בנוסף, חייב בית המשפט את התובע דכאן בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 18,000 ₪.
עיקרי טענות התובע:

בפי התובע שלוש עילות לפינוי עליהם מושתתת תביעתו.

שינויים במושכר;

הנתבעים ערכו שינויים מהותיים במושכרים בזה שהרסו שני מטבחים, גלריה וחדר שירותים שהיו בתוך המושכרים, בניגוד לסעיף 9 לחוזה השכירות.

הנתבעים בנו שירותים בתוך המושכר ללא רשות מבעל המושכר, והרסו אותם ללא הסכמתו.

סעיף 24 לחוזה, המאפשר לנתבעים לערוך "שיפוץ יסודי על חשבונם, והכולל הריסת קיר בין החנות לבין החנות הסמוכה", אינו מתיר לנתבעים הריסת המטבחים, ובניית חדר שירותים והריסתו לאחר מכן.

סעיף 19 לחוזה השכירות מורה, כי אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות בחוזה יחשב החוזה בטל ומבוטל ויהיה רשאי התובע לתבוע את פינוי המושכר.

הטענה כי הנתבעים הרסו את המטבחים בעת השיפוצים עוד בשנים 1986-1987 אינה נכונה, כי המושכר שימש מסעדה עד 30.6.92 ולא יתכן לנהל מסעדה ללא מטבח.
נטישת המושכר;

הנתבעים פינו את משחקי המזל לפני 19.11.00 ומיום זה נטשו את המושכר ואיבדו את הגנת החוק מחמת נטישה לתקופה של 4 שנים.

באשר לטענת הנתבעים כי קיים השתק פלוגתא ומעשה בי -דין, הרי שתביעת הנטישה בת.א 70904/01 נדחתה בנימוק כי התובע הזדרז בהגשתה, ובתיקי השכירות לא עמדה על הפרק כל תביעת פינוי מחמת נטישה.

הוכחה לנטישה היא, כי הנתבעים לא שילמו במשך 4 שנים ארנונה וחשמל, וחברת החשמל נתקה את זרם החשמל.

הפסקת תשלומי דמי השכירות;

התשלום האחרון ששילמו הנתבעים היה ביום 22.1.02 על סך 6,566$ עבור התקופה לפני 19.11.00 ולאחר תשלום זה נשאר חוב בסך 1,692$ עבור התקופה עד 19.11.00.

מיום 19.11.00 לא שילמו הנתבעים דמי שכירות.

טענותיו של הנתבע מס' 2 בסעיפים 7-10 לתצהירו, טענות סרק הם. הסכומים שצוינו בסעיף 7 לתצהירו מתייחסים לתקופה מיום 1.7.95 במקום 1.7.94, בזאת משמיט הנתבע 2 , 12 חודשים קרי, 650$ x 12 חודשים = 7,200$.

הסך 14,752 ₪ הנזכר בסעיפים 8-9 לתצהירו של הנתבע 2, מקזז הנתבע על דעת עצמו כנגד דמי השכירות, במקום לקזזם מהוצאות בית משפט שנפסקו לחובתו בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים.

טענת הנתבע 2 בסעיף 9ב' לתצהירו, כי אין הוא צריך לשלם דמי שכירות בגין התקופה שמיום 19.11.00 ועד 4.11.02 בטענה שהמושכר היה בלתי ראוי לשימוש, טענה זו נדחתה על ידי העירייה, בשעה שהנתבעים ביקשו לפטור אותם מתשלום ארנונה לאותה תקופה.

לאור כל האמור לעיל, עותר התובע לפינוי הנתבעים מהמושכר.
עיקרי טענות הנתבע 2:

דין טענת אי תשלום דמי השכירות להידחות.

באשר לטענת התובע כי השמיט הנתבע 2 , 12 חודשי שכירות לתקופה מיום 1.7.95 במקום 1.7.94, הרי שכבר נפסק בפסק דינו של כב' השופט מור - פסק הדין השני, כי התובע מושתק מלהעלות כל טענה בדבר חוב שקיים, אם בכלל, הנוגע לתקופה שלפני 1.7.95, שכן היה על התובע להכליל חובות אלו בתביעה שהתגבשה ושהוגשה במועד זה, ולא עשה כן. [עמ' 4 לפסק הדין, שורות 19-29]

בגין התקופה שמתאריך 1.7.95, מועד הגשת תביעת הפינוי בת.א 29986/05 ועד לתאריך 19.11.00, מועד סיום הפעילות של מכונות המשחק, היה על הנתבעים לשלם דמי שכירות בסכום כולל השווה ל- 34,229$, שהם 52.66 חודשים x 650$.

ממועד 20.11.00, מועד הפסקת פעילות מכונות המשחק, עד לתאריך 2.5.05, מועד הגשת התביעה הנוכחית, היה על הנתבעים לשלם דמי שכירות בסכום של 32,566 ₪, שהם 53.3 חודשים x 611 ₪, וזאת בהתאם לפסק דינו של כב' השופט גולדין - פסק הדין השלישי.

כמו כן, יש לפטור את הנתבעים מתשלום דמי שכירות על התקופות שהמושכר היה בלתי ראוי לשימוש, ולפחות בגין התקופה שמיום 19.11.00, מועד הפסקת פעילות מכונות המשחק, ועד ליום 4.4.02, מועד הוצאת הבניין מרשימת הבניינים המסוכנים, שנקבע בפסק דינו של השופט גולדין - פסק הדין השלישי, בסכום של 9,776 ₪, שהם 16 חודשים x 611 ₪.

מהאמור לעיל, הרי שעל הנתבע 2 היה לשלם דמי שכירות בסך כולל כדלקמן:
סך של 34,229 $ (התקופה שמיום 7.9.95 ועד 19.11.00)
וסך של 22,790 ₪ (התקופה שמיום 19.11.00 ועד 2.5.05, בהפחתת 9,776 ₪ תקופה שהמושכר היה בלתי ראוי לשימוש).

הסכומים אותם שילם בפועל הנתבע 2 ושאינם שנויים במחלוקת הם 179,400 ₪, שהם 48,137 $.

כן יש לזקוף לזכות הנתבע על חשבון דמי השכירות את הסכום של 14,752 ₪, שקיזז התובע על דעת עצמו מההוצאות בסך 18,000 ₪, שנפסקו לחובתו בפסק דינו של כב' השופט גולדין - פסק הדין השלישי, בטענה שזהו הסכום עבור תיקוני הבניין.

לכן הואיל והנתבע 2 שילם בסך הכל סכום השווה ל- 48,137$, הרי שלאחר פירעון הסך 34,229$, שהם דמי השכירות לתקופה שמיום 7.9.95 ועד 19.11.00, נותרת יתרה בסך 13,908$. יתרה זו מכסה את דמי השכירות בסך 9,776 ₪ (16 חודשים x 611 ₪) בגין תקופת השכירות שמיום 20.11.00 ועד 4.4.02, מועד הוצאת הבניין מרשימת הבניינים המסוכנים, ועוד נותרת יתרה בסך 30,000 ₪.

אולם, לאחר שמביאים בחשבון את הסכום שקוזז על ידי התובע בסך 14,752 ₪, ואת הסכום 9,776 ₪ בגין התקופה שבה הבניין הוכרז כמבנה מסוכן, הרי שהנתבע 2 נותר ביתרת זכות של כ- 54,528 ₪.

דין טענת ביצוע השיפוצים ללא הסכמה להדחות.

הן בסעיף 24 לחוזה השכירות מיום 4.12.86 והן בסעיף 24 לחוזה השכירות מיום 4.1.87, שנחתמו בהפרש של חודש האחד מהשני, נקבע כי השוכרים רשאים לשפץ את החנות שיפוץ יסודי הכולל הריסת קירות, דהיינו, הייתה הסכמה לביצוע השיפוצים יסודיים ולהרוס את הקיר בין החנויות לצורך איחוד ויצירת שטח רחב אחד לרבות הריסת הקירות הפנימיים.

הסכמים אלו לא נחתמו עם התובע אלא עם בעלי הנכס הקודמים, ולכן, ומשלא הזמין את הבעלים הקודמים של הבניין, פועלת נגדו החזקה כי העדות הייתה פועלת לרעתו, לפיכך העדות היחידה בדבר הסכמת הבעלים הקודמים, הנה עדותו של הנתבע 2, שלא נסתרה.

הזכות לשיפוץ יסודי נובעת נוכח המטרות האופציונליות של השכירות: מסעדה וקיוסק, או מסחר ושיווק כללי, או מאפיית פיתות. נהיר וברור כי אם יבחר הנתבע 2 לפתוח עסק למסחר ושיווק כללי, הרי שמתייתר הצורך במטבחים, לכן הוסכם על שיפוץ יסודי.

באשר לטענת הריסת השירותים שבסעיף 2 לסיכומי התובע, הרי הנתבעים בנו תא בית שימוש בתוך המושכר בהסכמת הבעלים הקודמים, וכעת ביטלו אותו, בבחינת החזרת המצב לקדמותו, והרי המושכרים כוללים בית שימוש משותף, אחר מזה שבוטל.

באשר לטענת הריסת המטבחים, הרי שהם נהרסו כבר בתחילת תקופת השכירות, בהסכמת הבעלים הקודמים. נושא זה היה ידוע לתובע בעת הגשת תביעותיו הקודמות ולא העלה אותם ולכן הוא מנוע מלהעלותן כעת.

באשר לגלריה, לא הייתה כל גלריה במושכר התובע לא ראה את הגלריה שטען כי נהרסה. גלריה לא הייתה כאשר התובע רכש הנתבע את המושכר. יתרה מכך, התובע יכול היה להעלות טענה זו במסגרת תביעותיו הקודמות ומשלא עשה כן, מושתק הוא מלהעלותה כעת.

הלכה היא, כי לא יינתן צו פינוי כאשר אין תנאי האוסר על שינויים, בעניינינו קיים סעיף מפורש בחוזי השכירות המתיר שינויים, מכאן שאין ליתן צו פינוי בגין עילה זו.

דין טענת הנטישה להידחות

בחודש נובמבר 2000, עת הנתבע הפסיק את השימוש במושכר לצורך מכונות משחק, בהתאם לפסק הדין הראשון, לא נעשה שימוש במושכר בשל מצבו של הבניין. על מצבו של הבניין והכרזתו כמבנה מסוכן, ניתן ללמוד מממצאיו של בית המשפט בשני פסקי הדין, השני והשלישי.

אולם, למרות שהעירייה הסירה את המבנה מרשימת המבנים המסוכנים ביום 4.4.02, המושכר נשאר במצב גרוע ביותר ולא ניתן לשימוש.

לאחר הפסקת השימוש במכונות המשחק ולאחר תקופה ארוכה של הזנחת הבניין על ידי התובע ופרישת הנתבע 1 מהשכירות, נזקק הנתבע 2 לזמן על מנת להתארגן ולהחליט איזה שימוש יעשה במושכר ולשפצו בהתאם.

בינתיים הנתבע 2 נעצר בחודש אוקטובר 2004, על פי בקשת הסגרה מארה"ב, כשהוא מאחורי סורג ובריח לא חסך מאמץ להציל את המושכר ולהמשיך ולהחזיק במושכרים, כדי להפיק מהם הכנסות לו ולבני ביתו. לפיכך, עם סיום שיפוץ הבניין על ידי התובע והסרת הפיגומים, החל לשפץ את המושכר, שיפוצים שהופסקו עקב עתירתו של התובע לצו מניעה זמני.

כעת הנתבע 2 מרצה מאסרו בישראל ובכוונתו להפעיל את המושכר בעזרת משפחתו, לנתבע 2 אין ולא הייתה כונה לנטוש את המושכר. דייר המתכוון לנטוש אינו משקיע סכומי בשיפוץ המושכר.

אי תשלום ארנונה אינו מהווה עילת פינוי, זוהי חובה המוטלת על הנתבעים והתובע אינו יכול להינזק ממנה; הנתבע 2 הגיש בקשה לפטור מהתשלום והגיש ערר בנימוק שהמושכרים במצב שאינם ראויים לשימוש; אשת הנתבע 2 פנתה לעירייה וסידרה החוב.

סעד מן הצדק

לחילופין, עותר הנתבע 2 לסעד מן הצדק בטענה, כי לא יהיה זה צודק ליתן צו לפינוי.
ברצון הנתבע 2 להפעיל המושכרים לפרנסת בני ביתו; הנתבע 2 השקיע סכומי כסף רבים בשיפוץ החנויות; במשך 6.5 שנים שילם דמי שכירות כלליים בסך 650$ לחודש; התובע הזניח את מצב הבניין באופן שהשפיע על המושכר; בגלל ההרס במושכר נוצר צורך לשפץ את המושכר; גם אם הנתבע ביצע הפרה כלשהיא, היא הייתה בתום לב; גם אם קמה עילה לפינוי, הרי שבנסיבות מעצרו של הנתבע 2 והפניית כוחותיו לטובת שחרורו אין להחמיר איתו; גם אם יוכח חוב בגין דמי שכירות, הנתבע ישלם את החוב.

לאור כל האמור לעיל, עותר הנתבע 2 לדחות את התביעה ולבטל את צו המניעה הזמני.

דיון:

הסוגיה שבמחלוקת, המונחת לפתחו של בית המשפט, נסובה סביב שלוש טענות עיקריות, להן עותר התובע ושעליהן מושתתת תביעתו לפינוי הנתבע 2, להלן יערך הדיון בכל אחת ואחת מהטענות הנזכרות לעיל.
שינויים ו/או שיפוצים במושכר:


עילת הפינוי בשל "עשיית שינויים במושכר" איננה מנוייה בין העילות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. עילה זו איננה עומדת בפני
עצמה, ומי שמעוניין לתבוע פינוי על פיה חייב להוכיח שלושה תנאים מצטברים: (א) תנאי מפורש בחוזה השכירות אוסר על עשייתם של שינויים במושכר; (ב) תנאי זה הופר על ידי הדייר; (ג) התנאי שהופר מעניק לבעל הבית, על פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי, כשעילה זו מתגבשת בתחומיו של סעיף 131(2) לחוק, שהוראתו קובעת כי עילת פינוי תקום לבעל הבית, אם הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות, אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי. [ראו, ד' בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע"מ מהדורה שניה מרץ 2007) (להלן:"בר-אופיר"), עמ' 70, וגם ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"ד לב(2) 809, 812)

כעת יש לבחון האם קיים בחוזי השכירות נשוא דיוננו, תנאי מפורש האוסר על עשייתם של שינויים במושכר?

נספח א' לכתב התביעה המתוקן, הינו חוזה השכירות שנחתם ביום 4.12.86. מעיון בחוזה השכירות עולה, כי הסעיף הרלוונטי לדיוננו הוא סעיף 24, וזה לשונו:
"השוכרים רשאים לשפץ את החנות שפוץ יסודי על חשבונם, כולל הריסת קירות בתנאי שהשיפוץ יבוצע בהשגחת מהנדס וכפוף לקבלת רישיון בנייה מאת עיריית תל - אביב, אין המשכיר חייב להשתתף בהוצאות השיפוצים בכל סכום שהוא".
מעיון בחוזה השכירות שנחתם ביום 4.1.87, חודש לאחר החוזה דלעיל, והמצורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן עולה, כי גם בו קיים סעיף 24, לאמור:
"השוכרים רשאים לשפץ את החנות שפוץ יסודי על חשבונם וכן להרוס את הקיר בין החנות לבין החנות הסמוכה שבחזקתם וליצור שטח רחב אחד, וכל זה על חשבונם בלבד ובתנאי שהשיפוץ יבוצע בהשגחת מהנדס וכפוף לקבלת רישיון בנייה מעיריית תל -אביב..."

אם כן, התשובה לשאלה זו הינה, כי לא זאת בלבד שאין תנאי שאוסר על שינויים במושכר, אלא קיים סעיף מפורש המתיר עריכת שיפוצים ושינויים במושכר, ולפיכך התנאי המצטבר הראשון לעילת הפינוי בגין שינויים במושכר לא מתקיים.

באשר לשני התנאים המצטברים הנוספים שפורטו לעיל קרי, האם הנתבע 2 הפר את התנאי, והאם ההפרה מעניקה לבעל הבית את הזכות לפינוי, הרי שאם לא התקיים התנאי המצטבר הראשון, דהיינו אין איסור על שינויים במושכר, פשיטא שהוא לא הופר ולפיכך שני התנאים הנוספים המצטברים, לא מתקיימים.

אולם נותרה שאלה אחת והיא האם הנתבע 2 הפר את הסעיף 24 לחוזה מיום 4.12.86 ולחוזה מיום 4.1.87, שאם כן, אזי עומדת לתובע הזכות לתבוע פינוי מכוחו של סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קרי, אם הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות, אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, התשובה לשאלה זו נעוצה בפירוש המילים "שיפוץ יסודי" שבסעיף 24.

התובע לא היה במעמד חתימת חוזי השכירות, שכן הבעלות על הבניין הייתה באותם זמנים בידי גורם אחר. התובע לא הביא כל עדות שתוכל לאשש טענותיו, כי "שיפוץ יסודי" אינו כולל הריסת מטבחים, גלריה ובניית שירותים והריסתם.

התובע לא הביא מטעמו כל עדות שתוכל להוכיח את טענתו, כי הריסת המטבחים לא הייתה כלולה בהיתר לשיפוץ היסודי במושכר, שניתן על ידי בעל הבית הקודם לנתבע 2, ומתי הם נהרסו בכלל, שכן הוא כלל לא ראה את המטבחים. הטענה כי המושכר שימש מסעדה עד 30.6.92 ולא יתכן לנהל מסעדה ללא מטבח (ראו, פרוטוקול מיום 27.12.07, עמ' 14), הינה השערה של התובע ואין לה כל ביסוס בראיות שהביא מטעמו.

כמו כן לא הוכחה טענת התובע, כי הנתבע 2 הרס את הגלריה שהייתה במושכר, וכך עולה מעדותו
בחקירה הנגדית:
"ש. איך אתה מגדיר גלריה, לאיזה גלריה אתה מתכוון?
ת. בחוזה כתוב גלריה והיא איננה.
ש. אתה לא ראית במו עיניך הריסת גלריה?
ת. לא.
ש. אתה לא יודע איזה גלריה הייתה?
ת. לא."
[ראו, פרוטוקול מיום 27.12.07, עמ' 14-15]

באשר לטענת הריסת תא השירותים במושכר, סיפר התובע בחקירה הנגדית כי,
"ש. מפנה לסעיף 13 לתצהירך, (מצטט...), חדר השירותים שהנתבעים הרסו, האם לנתבעים לא היה שירותים משותפים בחצר?
ת. היה.
ש. למה שיהיה להם שירותים בתוך מושכר?
ת. כשרצו לעשות מסעדה, העיריה לא מרשה שתהיה מסעדה ללא שירותים, לכן הם בנו שירותים בתוך המסעדה. לא נתתי להם הסכמה לבנות את השירותים וגם לא להרוס אותם."
[שם, עמ' 15]

לא מצאתי, כי דבריו של התובע יכולים להצביע מהם השינויים שנעשו במושכר? מתי הם נערכו? מה הייתה כוונת הצדדים בסעיף 24 לחוזי השכירות? ומה נכלל ומה לא נכלל בגדר המילים "שיפוץ יסודי"? ומדוע אסור היה לנתבע להרוס שירותים שהוא בעצמו בנה?
התובע לא הביא מטעמו את הבעלים הקודמים של הבניין, שיכול היה להעיד על הגלריה, המטבחים וכוונת הצדדים, כן לא הביא כל עדות אחרת שתוכל לשפוך אור על הסוגיה שבמחלוקת.

לעומתו מעיד הנתבע 2, כי השיפוצים נעשו בהסכמתו של בעל הבית הקודם עוד לפני שהתובע היה הבעלים של הבניין, וכך הוא מספר בחקירה הנגדית:
" ש. אתה מדבר על שינויים מטריאליים. אני מפנה לנספח א' וב' להסכם השכירות. אני מפנה אותך לנס' א/1.
ת. זה היה לפני שהגעת. אתה הגעת למצב קיים שמדובר בחנות אחת גדולה.
ש. כשקיבלת את המקום היו שני מטבחים ?
ת. אם רשום בחוזה אז כן.
ש. והורדת את זה ?
ת. נכון, לפני שהגעת - כשהיה בעל הבית הישן."
[פרוטוקול מיום 17.4.07 עמ' 14]

הנתבע 2 היה נוכח בעת חתימת חוזי השכירות, והוא היחיד שיכול להעיד על אומד דעת הצדדים בעת שנכתב סעיף 24 לחוזי השכירות ועל כוונת הצדדים בעת שכתבו "שיפוץ יסודי". זאת ועוד, מעיון בסעיף עולה, כי הצדדים לחוזי השכירות הבינו כי מדובר בשינוי מהותי תוך הריסת קיר בין שני המושכרים והפיכתם למושכר בעל שטח רחב אחד.

לפיכך אני קובעת, כי התובע לא הוכיח את טענתו בדבר הפרת תנאי מתנאי החוזה, לא הוכח כי השינויים במושכר נעשו תוך חריגה מהמוסכם בסעיף 24 לחוזי השכירות ולפיכך לא קמה לתובע עילה לפינוי הנתבע 2, מכח סעיף 132(2) לחוק הגנת הדייר.

לאור כל האמור לעיל, טענה זו של התובע נדחית.

הפסקת תשלומי דמי השכירות;


סעיף 131 לחוק הגנת הדייר קובע כי,
"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:
(1) (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו;"

בעל בית אשר תובע פינוי לפי עילה של אי המשכת תשלום דמי שכירות, חייב להוכיח את העובדות שעליהן מושתתת עילת הפינוי. ובלשון אחרת, על בעל הבית מוטל נטל השכנוע לקיומן של עובדות אלה. [ראו, בר-אופיר לעיל, עמ' 4 ]

במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 2 שילם 48,137 $ בגין תשלום דמי השכירות החל מיום 1.7.95, סכומים המפורטים בסעיף 7 לתצהיר הנתבע 2. כמו כן אין מחלוקת, כי התובע קיזז סך של 14,752 ₪ מההוצאות שהיה עליו לשלם לנתבע 2.
כך מספר התובע בחקירה הנגדית:
" ש. הנתבע 2 בסעיף 7 לתצהירו הוא מפרט את התשלומים ששילם, האם אתה מסכים לפירוט?
ת. אני מסכים.
....
ש. נכון שאתה לקחת לעצמך סכום של 14,752 ₪ בתאריך 29/2/04 סך שהיה מגיע לרוזנשטיין ולטענת חילטת את הסכום הזה השתתפות שלו בשיפוץ הבניין?
ת. לא לקחתי כלום בפועל. היה פס"ד והוצאות משפט 18,000 ₪. עשיתי שיפוצים ושלחתי להם מכתבים בדואר רשום לעו"ד גביש, חלקם בשיפוץ הבניין מבחוץ יצא סכום מסויים, כ- 14 אלף, מתוך ה- 18 אלף קיזזתי את ה- 14 אלף ושילמתי את היתרה. הוא טען שזה על חשבון שכ"ד, אמרתי לו שזה לא על חשבון שכר דירה, אלא יכול להוציא לפועל על דרישה הזו ואני אלך לביהמ"ש בעניין ההוצאות של הבנייה."
[פרוטוקול מיום 27.12.06 עמ' 19].
אולם, התובע טוען כי הנתבע 2 החסיר, בסעיפים 7-10 לתצהירו, שנה שלמה של דמי שכירות בכך שציין את הסכומים החל מיום 1.7.95 במקום 1.7.94.
הנתבע 2 מפנה בעניין זה לפסק דינו של כב' השופט מור - פסק הדין השני, שם נאמר כי:
"ואכן, כל מחדל שבאי תשלום דמי שכירות, מידי חודש בחודש מקים עילת תביעה לפינוי המושכר בגין אי תשלום דמי שכירות והפרת תנאי מתנאי חוזי השכירות. עילות אלו, שעד לחודש יולי 95' אכן כבר נידונו בתביעה הקודמת ובעניינם בפני
נו השתק עילה, ובית המשפט לא יחזור וידון בעילות תביעה אלו. על בית המשפט לבחון את הנעשה, בנושא זה, החל מחודש יולי 95' ועד יום הגשת תביעה זו, ה - 1.7.01."
[עמוד 4 לפסק דינו של כב' השופט מור- פסק הדין השני, שורות 24-28]

משנפסק כבר בעניין, אינני מוצאת מקום להתערבות בקביעותיו של בית המשפט בעניין זה ולפיכך, טענה זו של התובע נדחית ודמי השכירות יחושבו החל מיום 1.7.95.

בנוסף טוען התובע, כי כל הסכומים ששולמו לו הינם בגין התקופה שלפני 19.11.00 ושנשארה עוד יתרת חוב בסך 1,692$ בגין תקופה זו, ומיום זה לא שולמו דמי שכירות.
הנתבע 2 טוען, כי החל מיום 1.7.95 ועד 19.11.00 היה על הנתבעים לשלם דמי שכירות בסך כולל של 34,229$, שהם 52.66 חודשים x650$.

חישוב דמי השכירות לתקופה שמיום 1.7.95 ועד יום 19.11.00 צריך להיות 650$ x64.63 חודשים, ולא 52.66 חודשים כפי שטען הנתבע 2, קרי 42,009$.
12 חודשיים מיום 1.7.95 ועד 30.6.96 +
12 חודשים מיום 1.7.96 ועד 30.6.97 +
12 חודשים מיום 1.7.97 ועד 30.6.98 +
12 חודשים מיום 1.7.98 ועד 30.6.99 +
12 חודשים מיום 1.7.99 ועד 30.6.00 +
4.63 חודשים מיום 1.7.00 ועד 19.11.00
64.63 חודשים בסך הכל.

מכאן שאם הנתבע 2 שילם בפועל סך של 48,137 $ המפורט בסעיף 7 לתצהירו, סכום שאין עליו מחלוקת, והיה עליו לשלם עד 19.11.00 סך של 42,009$, הרי שאין לקבל את טענת התובע, כי הסכומים שפורטו בסעיף 7 לתצהירו של הנתבע 2, הינם בגין התקופה שעד 19.11.00 ועוד נשארה יתרת חוב בסך 1,692$ בגין תקופה זו, שכן נשארה יתרת זכות בסך 6,128$ = 42,009$ - 48,137$, ולפיכך טענה זו של התובע נדחית.

עוד טוען התובע, כי יש לקזז את הסכום 14,752 ₪ שנפסק לזכות הנתבע 2, מההוצאות בגין שיפוץ הבניין ולא מדמי השכירות. הנתבע 2 לעומתו טוען, כי הקיזוז שביצע התובע נעשה על דעתו בלבד תוך התנגדותו, וכי היה על התובע לקזז סכום זה מתשלום דמי השכירות.

סבורני, שהתובע אינו יכול מחד לקזז סכום זה מהוצאות שיפוץ הבניין, ומאידך לטעון, כי חייב הנתבע תשלומי דמי שכירות ולהשתית על חוב זה תביעה לפינויו.

מאחר ומדובר בסכום שהתובע היה צריך לשלם לנתבע 2 כהוצאות שהוטלו עליו בתיק אחר, והנתבע 2 מחה על הקיזוז שעשה התובע, בטענה כי יש לקזז סכום זה מתשלום דמי השכירות, אני קובעת כי יש לזקוף את הסך 14,752 ₪ לזכות דמי השכירות.

זאת ועוד, הנתבע טוען כי אין הוא צריך לשלם דמי שכירות בגין התקופה שמיום 19.11.00 ועד 4.4.02, מועד הוצאת הבניין מרשימת הבניינים המסוכנים, בטענה שהמושכר היה בלתי ראוי לשימוש. התובע מתנגד וטוען, כי הנתבע 2 הגיש בקשה זהה לעירייה לפטור אותו מתשלומי ארנונה לאותה תקופה ובקשתו נדחתה ומכך מבקש להקיש, כי אם העירייה סירבה, אזי בהכרח על הנתבע 2 לשלם דמי שכירות בתקופה זו.

מעיון בפסק דינו של כב' השופט גולדין - פסק הדין השלישי, בו עתרו הנתבעים לבית הדין לשכירות, להפחתת דמי השכירות וחיוב התובע בביצוע התיקונים בבניין, עולה כי אכן מצבו של הבניין היה מוזנח. ביום 9.11.93 נשלחה לתובע הודעה ראשונה מטעם עיריית ת"א לפי סעיף 3 לחוק העזר לת"א יפו [הריסת מבנים מסוכנים], התשל"ב-1971, ובשנת 2001 נשלחה הודעה שנייה לאחר שלא בוצעו התיקונים על ידי התובע. [עמ' 7-8 לפסק הדין השלישי]

בפסק הדין שניתן ביום 20.1.04 דחה כב' השופט גולדין את התביעה לביצוע התיקונים בבניין לאחר שנחה דעתו כי התיקונים בוצעו על ידי התובע עד ליום 4.4.02 והמבנה הוצא מרשימת המבנים המסוכנים. עם זאת קבע כב' השופט גולדין, כי יש להפחית את תשלומי דמי השכירות מהטעם שהופסק השימוש במכונות המשחק במושכר, החל מיום 9.1.01. כאן ראוי לציין, כי הנתבע 2 לא העלה בפני
בית הדין כל טענה בדבר הפסקת תשלום דמי השכירות ו/או הקטנת דמי השכירות עקב היותו של המבנה ברשימת המבנה המסוכנים.

התובע בחקירה נגדית מספר כי השיפוצים בבניין נערכו כ- 4-5 חודשים, וכך הוא מוסר:

" ש. כמה זמן נמשכו השיפוצים שאתה שיפצת את הבניין?
ת. 4-5 חודשים.
ש. ו- 4-5 חודשים היו פיגומים כפי שאנחנו רואים בתמונות?
ת. לא בדיוק ככה. אני החלפתי את כל הרעפים בגג, לא היו פיגומים. אני לא זוכר כמה זמן, כמה חודשים כן, אולי 3 חודשים."
[פרוטוקול מיום 27.12.06, עמ' 16-17].

הנתבע 2 בתצהיר עדותו הראשית מספר, כי למרות שהעירייה הסירה את הבניין מרשימת המבנים המסוכנים נשאר המבנה במצב גרוע ביותר ולא ניתן לשימוש:
"הרטיבות הקשה שחדרה למושכר מקירות החוץ ומהתקרות, השחיתו כל חלקה טובה, גרמו לנפילות טיח וחלקי קירות, חלודה של אביזרי מתכת והשחתת התקרה הדקורטיבית" [ראו , סעיף 3ג' לתצהיר]

ובחקירתו הנגדית,
" ת. כל הבנין היה עם פיגומים, אי אפשר היה להיכנס לבניין בכלל. כל הדיירים בבנין הם אנשים מבוגרים והתלוננו. בשלב כלשהו אנו גם התלוננו והוכרז שהבנין מסוכן. יש לנו תמונות מהתיק הקודם. הבאתי צלם והוא צילם את כל הבניין ואת כל הסדקים. בעקבות זאת הוא הקים פיגומים לאורך הבנין. הבנין הוא ישן והוא שם מרפסות שמשם נפל טיח, וזה היה מסוכן שהטיח ייפול על אנשים - אני מראה את התמונות.
ש. אבל העובדה שלא ניהלת עסק בתקופה הזאת ?
ת. אי אפשר היה להפעיל את העסק.
ש. יש חנויות לידך שהופעלו על ידי אחרים ?
ת. זה לא היה שייך לאותו בנין. הכל היה עזוב וריק.
ש. נכון שהיתה שם חנות קטנה של צלם שעבדה כל הזמן ?
ת. אני לא חושב שהיא עבדה כל הזמן, אני לא זוכר את זה. גם אני שילמתי לך כל התקופה."
[פרוטוקול מיום 17.4.07 עמ' 15, שורות 13 ואילך].

מהאמור לעיל ניתן ללמוד, כי הבניין הוצא מרשימת המבנים המסוכנים לאחר שנערכו שיפוצים במשך 4- 5 חודשים, כדברי התובע שלא נסתרו, כשמתוכם 3 חודשים היו פיגומים על הבניין, והשיפוצים הסתיימו עד 4.4.02, כפי שנקבע בפסק הדין השלישי. הנתבע לא העלה כל טענה בדבר הפסקת תשלום דמי השכירות בתובענה שהתנהלה בפני
בית הדין לשכירות, כפי שפורט לעיל.

כלומר, בנוגע לטענה כיום בפני
י על פיה הנתבע לא צריך לשלם דמי שכירות ביחס לתקופה שבה הנכס הוכרז כמסוכן, הרי משנדון נושא דמי שהכירות לתקופה זו, במסגרת פסק דינו של בית הדין לשכירות - פס"ד השלישי, הרי יש מעשה בי-דין והנתבעים מושתקים מלשוב ולהעלות טענות לתקופות שכבר נדונו על ידי ביהמ"ש.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהזנחתו של התובע, שהביאה את הבניין למצב ירוד, לפיכך אני קובעת כי יש לפטור את הנתבע 2 מתשלום דמי שכירות רק בגין שלושת החודשים בהם הותקנו הפיגומים הנראים בת/2, החוסמים את הכניסה למושכר, ולא בגין כל התקופה לה עתר הנתבע 2. דהיינו, יש לפטור את הנתבע 2 מתשלום דמי השכירות בסך של 1,833 ₪ שהם 3 חודשים x611 ₪.

סיכום ביניים: לנתבע 2 יתרת זכות בסך 6,128$, בגין התקופה שמיום 1.7.95 ועד 19.11.00. כמו כן, יש להפחית מחוב דמי השכירות את הסך 1,833 ₪ בגין שלושת החודשים בהם הותקנו הפיגומים המונעים את הכניסה למושכר, ולזקוף לזכות דמי השכירות את הסך 14,752 ₪ אותם קיזז התובע על חשבון שיפוץ הבניין.

סכומים אלו מכסים את יתרת תשלומי דמי השכירות מיום 20.11.00, מועד הפסקת השימוש במכונות המשחק, ועד יום הגשת התביעה 2.5.05 בסך 15,981 ₪, לפי החישוב הבא: 53.33 חודשים (ממועד 20.11.00 -2.5.05) x611 ₪(דמי השכירות לחודש)= 32,566₪. פחות 1,833 ₪ בגין שלושת החודשים שבהם הותקנו הפיגומים בסה"כ 30,733 ₪. מהם יש להפחית 14,752 ₪, שאותם קיזז התובע על דעת עצמו מהחוב בגין שיפוץ הבניין במקום מדמי השכירות ובסה"כ 15,981 ₪, המכוסים על ידי יתרת הזכות בגובה 6,128$.

מכל האמור לעיל, ומשהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע 2 לא שילם דמי שכירות, אני דוחה את טענתו לפינוי בגין עילה זו.

נטישת המושכר:


עילת הנטישה נוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. נטישה נקבעת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל עניין. נטל השכנוע לקיומה של עילה זו מוטל על שכמו של בעל הבית מתחילת הדיון ועד לסופו. עליו לשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד. במילים אחרות, על בעל הבית להוכיח כי הדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לשוב אליו, כשהכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: (א) הרצון לחזור; (ב) הסיכוי הממשי לחזור. כלומר, לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי המלווה במעשים גלויים. [ראו, בר-אופיר לעיל, עמ' 126-127]

התובע טוען כי מיום 19.11.00, מועד פינוי מכונות המשחק, נטשו הנתבעים את המושכר לתקופה של 4 שנים. כהוכחה לכך הוא טוען, כי הנתבעים לא שילמו בתקופה זו ארנונה וחשמל, כך שזרם החשמל למושכר נותק על ידי חברת חשמל.

הנתבע 2 טוען, כי לא נעשה שימוש במושכר בשל מצבו של הבניין, כשגם לאחר 4.4.02 המושכר היה במצב גרוע ולא ניתן לשימוש; הנתבע 2 נזקק לזמן התארגנות להחליט מהו השימוש שיעשה במושכר ובינתיים באוקטובר 2004 נעצר הנתבע 2 והוא עצור עד היום, כשבכוונתו להפעיל המושכר בעזרת משפחתו; לנתבע 2 אין כוונה לנטוש את המושכר, הנתבע השקיע בשיפוץ המושכר; חוב הארנונה סודר על ידי אשת הנתבע 2.

אם כן, בכדי לזהות האם לנתבע 2 יש כוונה לחזור, או שמא נטש את המושכר לחלוטין, יש לבחון את התנהגותו של הנתבע בכל אותה תקופה שבין המועד 20.11.00 ועד למועד הגשת התביעה ביום 2.5.05.

הנתבע נאלץ ביום 19.11.00, בעקבות פסיקת בית המשפט לפנות את מכונות המשחק. בעקבות הפסקת השימוש במכונות המשחק, פרש הנתבע 1 משכירת המושכר והיה על הנתבע 2 לחשוב מהו השימוש שיעשה במושכר.


אומנם אורך הזמן שבו הדייר איננו מחזיק במושכר נימנה על הראיות החשובות ביותר להוכחתה של כוונת נטישה אולם יש ללמוד מהי המשמעות של עזיבת המושכר, האם זו נטישה במובן החוק, או שמא עזב הדייר את המושכר באורח זמני בלבד, כדי לעשות בו שיפוצים או כדי לשנות את השימוש בו מתוך כוונה לחזור אליו כעבור זמן, (ראו, ע"א 231/67 בית יצחק נ' אלקיים, פס"מ ס"א 248).

לאחר שבעה חודשים, בשנת 2001, הגיש התובע תביעת פינוי לבית המשפט, בין היתר, בעילת נטישת המושכר על ידי הנתבע 2, ובית המשפט פסק כי 7 חודשים אינו זמן מספיק כדי להוכיח נטישה והעדר כוונה לחזור.

מפסק דינו של כב' השופט גולדין- פסק הדין השלישי, ניתן ללמוד כי באותה תקופה ב- 17.1.01, הוציאה עיריית תל אביב לתובע הודעה שנייה לפי סעיף 3 לחוק העזר לת"א יפו (הריסת מבנים מסוכנים), התשל"ב - 1971, המורה לתובע לבצע תיקונים בבניין. הנתבע 2 מצידו פנה לתובע במועדים 21.12.00 ו- 6.6.01 והתריע בפני
ו על מצבו הקשה של הבניין, וביום 17.6.01 פנה הנתבע 2 לבית הדין לשכירות בתביעה לחייב את התובע לשפץ את הבניין, כשפסק דינו של בית הדין לשכירות ניתן ביום 20.1.04.


כבר נקבע בפסיקה, כי לא ייתכן לאפשר לבעל הבית להיפטר מדייריו על ידי האמצעי הפשוט שיזניח את רכושו וייתן לביתו להתמוטט, וכך ייפטר מעולו של דייר מוגן, במקרה זה לא יראו בהתנהגותו של הדייר משום נטישה, אלא עזיבת המושכר עד שיתוקנו הפגמים שבו. ספק שנשאר בליבו של השופט, אם נטש הדייר, אם לאו, פועל לעולם לטובת הדייר אשר זכאי לכך שהתביעה תידחה מחמת הספק. (ראו, ע"א 107/63 פפסימידוף נ' חיזק, פ"ד יז 2498 וע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741).

התנהלות ההליכים המשפטיים, התנצחויות הצדדים והחלפת התכתובות, הזנחת הבניין הוצאתו של הבניין מרשימת המבנים המסוכנים רק ביום 4.4.02, אינן מלמדות על נטישה מצידו של הנתבע 2 ומחזקות את רצונו להמשיך ולהחזיק במושכר.

בחודש אוקטובר 2004 ולאחר שפסק דינו של בית הדין לשכירות ניתן בחודש ינואר 2004, נעצר הנתבע 2 ועמדה כנגדו בקשת הסגרה לארה"ב.


בפסיקה נקבע, כי היעדרות של הדייר מהמושכר בשל מאסרו הינה היעדרות שלא מרצון, ואין בה כדי לשלול את כוונתו של הדייר לשוב ולחזור למושכר, שכן היעדרות זו נכפית על הדייר עקב החלטותיהן של הערכאות השיפוטיות המוסמכות, שהורו על מעצרו. [ראו, ע"א 715/06 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2) 113 (להלן: "פרשת דמתי")]

זאת ועוד, הרצון לחזור צריך להיות מלווה במעשים גלויים המלמדים על כוונה זו. מעיון בתצהיר עדותו של התובע ניתן ללמוד כי בביקור שערך בחנויות ביום 18.7.05 ראה עובדי שיפוצים לא מזוהים אוכלים בתוך המושכר. [סעיף 8ג' לתצהיר]

ובחקירה נגדית,
"ש. מדוע הגשת את צו המניעה הזמני, ראית שמשפצים שם ומחדשים את המקום, מה הפריע לך ?
ת. ראיתי וביקרתי עוד בהתחלה שעוד לא עשו כלום בשיפוצים, היו פועלים הורסים, אמרתי שצריך לעשות מניעה שלא ימשיכו לבנות. חשבתי אם הייתם רוצים לשפץ ולבנות הייתם עושים את זה לפני 3 שנים, למה חיכיתם 3 שנים?! כי אתם רציתם להראות כאילו אתם ממשיכים.
ש. ז"א לעשות אחיזת עיניים ולהשקיע?
ת. אתם עושים את אחיזת העיניים.
ש. אתה אומר שאנחנו רוצים לעשות רושם שאנחנו עובדים?
ת. כן.
ש. הגיוני שאדם יעשה אחיזת עיניים כאילו הוא עובד בחנות וישקיע עשרות אלפי שקלים של אחיזת עיניים?
ת. עשיתי צו מניעה עוד בתחילת השיפוצים, עדיין לא עשו שיפוצים, מה השאלה?
ש. הכוונה שלך בצו המניעה "לתקוע אותם" כדי שלא יחזרו לעבוד, כדי שהנתבע לא יחזור לעבוד?
ת. הם עזבו מה אני יכול לעשות. הנתבע בתאריך הזה היה עצור ולא יכל לחזור. אני לא רוצה שינויים. צו המניעה היה לפני שתיקנו. הם הרסו את הבית שימוש והמטבח ולא ידעתי מה הם מתכוונים להרוס עוד לכן הוצאתי צו מניעה."
[פרוטוקול מיום 27.12.06, עמ' 18]

האם הוכיח התובע בעדותו כי הנתבע 2 עזב ואין בכוונתו לחזור? נהפוך הוא, הנתבע 2 החל לשפץ את המושכר, שיפוצים שהופסקו כתוצאה מהוצאת צו מניעה על ידי התובע. פעולותיו של הנתבע 2 מוכיחות כי יש בכוונתו לחזור אל המושכר.

מכל האמור לעיל אני קובעת, כי מעשיו של הנתבע 2 מלמדים על התקיימות יסוד "הרצון לחזור" בנתבע 2, הוא היסוד המצטבר הראשון להוכחת הכוונה.

כעת יש לבחון התקיימות היסוד המצטבר השני, "הסיכוי הממשי לחזור". הנתבע 2, לאחר שנשפט בארה"ב, מרצה כעת עונשו מאחורי סורג ובריח בישראל.

בפרשת דמתי שאוזכרה לעיל, פסק בית המשפט כי ריצוי עונש מאסר עולם של דייר אינו מקים עילת נטישה, אם קיים הרצון לחזור ונעשים בפועל מעשים המעידים על כך.

כעת משהנתבע 2 שוהה בישראל והחל בשיפוץ המושכר במטרה להשתמש בו לצרכי כלכלתו אני קובעת, כי קיים מתקיים היסוד השני "הסיכוי הממשי לחזור".

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבע 2 עזב את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד. כל עוד שרירה וקיימת כוונתו של הנתבע 2 לשוב ולחזור למושכר והוא אף הראה כוונה מעשית וממשית של חזקה במושכר, ונסיבות גלויות הממחישה כוונתו זו, הרי שנסתרה טענתו של התובע ואני דוחה אותה.

למעלה מן הצורך אציין, כי אין בקביעתי זו כדי לחסום את הדרך לתובע בעניין זה, אם בעתיד ישתנו הנסיבות והנתבע 2 לא יחזור למושכר.

בנסיבות העניין לא מצאתי, כי יש צורך ליתן סעד מן הצדק.

התוצאה היא שאני דוחה את התביעה התובע ישא בתשלום הוצאות הדיון בסך של 18,000 ₪ + מע"מ.

מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים.
ניתנה היום ז' באב, תשס"ז (22 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.

ערקובי רחל
, שופטת








א בית משפט שלום 26394/05 רוני משעל נ' רוני נגר, זאב רוזנשטיין (פורסם ב-ֽ 22/07/2007)