פסקי דין על חיים יהודה קליין | פסקי דין על יצחק נפתלי לוינשטיין | פסקי דין על משה נאמן ואח' |

2103/01 עא     29/11/2001




עא 2103/01 חיים יהודה קליין נ' יצחק נפתלי לוינשטיין, משה נאמן ואח'




בעניין:

1





בית המשפט המחוזי בירושלים
ע"א 002103/01


בפני
:
כבוד השופט עוני חבש
כבוש השופט משה רביד
כבוד השופט צבי זילברטל







בעניין:
חיים יהודה קליין
ע"י עו"ד גבע אהרון





המערער

נ
ג
ד



1 . יצחק נפתלי לוינשטיין


2 . משה נאמן

3 . אליהו גרד

4 . חיים גרד

5 .יהודה ברונר
ע"י עו"ד יעקב דובר





המשיבים

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט סולברג) מיום 3.1.01 בת"א 3292/99.

פסק דין

1.
המשיבים הם חלק מבעלי זכות הבעלות בדירה הנמצאת ברח' ש"ס 8 בירושלים. הדירה הושכרה למערער בהתאם להסכם שכירות מיום 24.3.75 שנערך בין המערער לבין בא-כוחם של הבעלים (עו"ד דובר). על פי הסכם זה, מטרת השכירות הוגדרה כ"בית מלאכה לתובעים ולא לכל מטרה אחרת". הוסכם, כי מעמדו של המערער יהא מעמד של "דייר מוגן".
המשיבים תבעו בבית משפט השלום את פינוי המערער מהדירה בטענה, כי המערער "נטש את המושכר, הפר את תנאי השכירות, ובכך איבד את זכויותיו כדייר מוגן במושכר ועליו לפנותו" (סעיף 4 לכתב התביעה).
המערער טען, כי המושכר מוסיף ומשמש אותו כמחסן, למרות שעזב את הארץ כבר בשנת 1982 ושהמשיבים השלימו עם מצב דברים זה וויתרו על זכותם לתבוע את פינויו.
בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבים והורה על פינוי המערער מהמושכר, תוך חיובו בהוצאות משפט (יצוין, כי תביעה לדמי שיכרות בסך -.1,043 ש"ח נזנחה ע"י המשיבים). מכאן הערעור דנן. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

2.
בפי המערער טענה מקדמית, לפיה לא היה בית המשפט קמא מוסמך להזקק לתביעה לאחר שלא הוגשה ע"י כל בעלי הזכויות בנכס. המערער מסתמך על הוראת סעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשנ"ה-1965.
אין כל ממש בטענה זו. התביעה שהוגשה ע"י המשיבים לא היתה בגדר "פעולה של אחדים מן היורשים" במובן סעיף 122 הנ"ל, שכן אין מדובר בענין הנוגע לניהול העזבון. זכויות המשיבים בנכס רשומות בספרי המקרקעין (הנסח צורף לכתב התביעה), ואין זה משנה שמקורן של אותן זכויות הוא בירושה. כל מי שיש לו זכות בעלות בנכס, יהא שיעורה אשר יהא, רשאי להגיש תביעת פינוי כנגד שוכר.
לא מדובר בסיטואציה שנדונה בע"א 2447/93 מעיוף נ' אבראהים ואדי, פ"ד מח(5) 206, עליו מסתמך ב"כ המערער, שכן שם דובר בהליך משפטי שעניינו "זכותו של המת או חובתו".

3.
בית משפט השלום (כב' השופט סולברג) פסק, כי "בשנת 1982 עזב [המערער] את הארץ ומאז הוא מתגורר בארה"ב. [למערער] אין עסק בארץ, והוא פתח עסק לכובעים במקום מגוריו בארה"ב". לפיכך, הוסיף בית המשפט וקבע, יש בעובדות הנ"ל כדי להוכיח לכאורה את נטישת המושכר: "כדי לסתור עובדות אלה על [המערער] להוכיח כוונה לחזור למושכר". נפסק, כי המערער "לא עמד בדרישה זו" (סעיף 17 לפסק הדין).
מדובר בקביעות עובדתיות, המעוגנות היטב בחומר הראיות ואין מקום להתערב בהן.
בית המשפט קמא אף בחן את הגירסאות העובדתיות שנמסרו בעדויות המערער ואחיו וקבע, כי הן עברו "שינויים ותהפוכות" והכל "כדי ליצור מצג של פעילות עסקית כלשהי במושכר בשנות שהות [המערער] בחו"ל, על מנת לזכות בהגנת החוק. אולם, לא השתכנעתי שאכן אלה הם פני הדברים" (סעיף 18, בעמ' 7 לפסק הדין).
למעלה מהדרוש, הוסיף בית המשפט השלום, כי גם אם המושכר שמש את המערער כמחסן "הרי שמדובר בשימוש שאין בו משום קורת גג או מקור פרנסה, ואין בינו לבין מטרת החוק [חוק הגנת הדייר {נוסח משולב}, תשל"ב-1972] ולא כלום. המושכר לא משמש עוד כמקור פרנסה [למערער], אשר פתח עסק חלופי בחו"ל והצורך במושכר נראה, במובנים מסוימים, כצורך של מותרות" (סע' 20, עמ' 8 לפסה"ד).

4.
אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט השלום בדבר נטישת המושכר ע"י המערער, שמאז 1982 העתיק את מקום מגוריו לארה"ב, שם הוא מנהל עסק. גם אם המערער היה מגיע מפעם לפעם לירושלים ומבקר בנכס, אין בכך כדי לכרסם במסקנה לפיה נטש את המושכר ואין בכוונתו לשוב ולעשות בו שימוש קבוע. המערער אישר בעדותו, שהוא מתגורר דרך קבע בארה"ב, שם הוא מנהל עסקים, ואין לו דירה בארץ (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 13.6.00).

5.
טענתו המרכזית של המערער היא, שהמשיבים ידעו היטב, במשך תקופה של כ- 18 שנה, שהמערער אינו נמצא במושכר, הסכימו להפיכת הייעוד מבית מלאכה לכובעים למחסן והוסיפו לקבל דמי שכירות. בכך וויתרו המשיבים, לטענת המערער, על זכותם לתבוע את פינויו.
לטענת זו נשיב, תחילה, כי בית משפט השלום קבע, כהסבר מסתבר לעיכוב בהגשת התביעה, שהמשיבים ובא-כוחם לא התעניינו בנעשה בנכס כל עוד התגורר בדירה אחרת שבו המשיב מס' 1, כיוון שלא יכלו לנצל את זכותם ליהנות מהנכס מעבר לגביית דמי השכירות (סעיף 22, בעמ' 11 לפסה"ד). כלומר, אין מדובר בוויתור מודע, תוך השלמה עם מצב הדברים.
ואולם, העיקר הוא, שכאשר מדובר בנטישה, אין המשך קבלת דמי השכירות או הימנעות מהגשת תביעה לפינוי, יכולים להיחשב כוויתור מצד בעל הבית על זכותו לתבוע את הדייר לפינוי המושכר בגין נטישה.
עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 683/82 דויטש נ' עזבון פרל ז"ל ואח'
, פ"ד לח(2) 729, אשר הוזכר גם ע"י בית המשפט קמא.
בסעיף 22 לפסק הדין נשוא הערעור דנן מפנה כב' השופט סולברג לדבריו של כב' השופט ש' לוין בפסק הדין הנ"ל לפיהם, קבלת דמי השכירות יכולה לשמש כראיה שהמשכיר השלים עם הפרת תנאי השכירות והכל תלוי בנסיבות: "כגון באורך התקופה שבגדרה המשיך המשכיר לקבל את דמי השכירות, בלי למחות על ההפרה" (שם, בעמ' 732 מול האות ג').
דא עקא, שדברים אלה נאמרו ביחס להפרת תנאי השכירות ע"י הדייר שאינה בגדר נטישה.
לענין נטישה, נפסק באותו ענין במפורש, שאין העובדה שבעל הבית מוסיף לקבל לידיו דמי שכירות מצביעה על כוונה "להעניק זכויות לדייר נעדר" (שם, שם, מול האות ו').
ומוסיף כב' השופט ש' לוין וקובע בהמשך הדברים:

"... זכותו של המשכיר היא, להמשיך ולקבל את דמי השכירות מן הדייר, שנטש את המושכר, ובשל מה תתפרש התנהגותו כוויתור? דחיית ההשקפה שנטישה היא מעשה חד-פעמי ... יש בה גם כדי לדחות את התיזה שיש לראות בקבלת דמי השכירות וויתור על עילת הנטישה.
...
מן האמור לעיל יוצא, שאין לראות בקבלת דמי שכירות על-ידי
המשכיר משום וויתור על עילת נטישה 'נקיה' [שאין עימה העברת הזכות לאחר]. אילו סברנו אחרת היתה מתקבלת התוצאה הבלתי סבירה, ... שדייר נעדר, שנטש את המושכר, היה זוכה בו לחיי נצח והמשכיר לעולם לא יכול היה לפנותו מן המושכר בשל המשך מצב הנטישה" (שם, עמ' 734).

בפרשה הנ"ל עמד בית המשפט העליון גם על כך, שאין בעל הבית יכול למהר ולהגיש תביעת פינוי בעילת נטישה שמא ייאמר לו שעילתו עדיין לא התגבשה (שם, עמ' 735), כך שממילא חולף פרק זמן עד למועד בו יש טעם בהגשת התביעה.
על כך שעובדת תשלום דמי שכירות אינה סותרת את נטישת המושכר ראו גם ע"א 300/71 קטן נ' ארוילי, פ"ד כו(2) 796, בעמ' 800.

6.
התוצאה היא, שיש לדחות את הערעור. דרושה מידה לא מעטה של עזות מצח מצד מי שעזב את הארץ לפני כ- 19 שנה והעתיק את מקום מגוריו ומקום עסקו לארה"ב לעמוד גם בערכאת הערעור על הטענה שלא נטש את המושכר. גם אם המושכר שימש את המערער כמחסן (וספק אם כך הם פני הדברים לנוכח התצלומים שצורפו לתצהירי המשיבים המעידים על הזנחה גמורה השוררת במקום), הרי שאין חוק הגנת הדייר נועד להגן על מי שהעתיק את מקום מגוריו ועסקיו אל מעבר לים והוא מבקש להמשיך ולהחזיק במחסן שישרת את עסקיו אלה באופן מלאכותי. בנסיבות אלה לא ניתן להגיע למסקנה, כי המושכר המשיך לשמש את המערער כמקום עסק. במצב זה גם אין מקום לזכות את המערער בסעד מן הצדק.

הערעור נדחה. אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט, בערכאה זו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של -10,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.

המזכירות

תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד בכסלו, תשס"ב (29 בנובמבר 2001), בהעדר הצדדים.


__________________
__________________
_________________

עוני חבש
, שופט
משה רביד
, שופט
צבי זילברטל
, שופט








עא בית משפט מחוזי 2103/01 חיים יהודה קליין נ' יצחק נפתלי לוינשטיין, משה נאמן ואח' (פורסם ב-ֽ 29/11/2001)