פסקי דין על ח"כ עוזי לנדאו | פסקי דין על פרופ' אריאל כהן | פסקי דין על ד"ר דן בהט ואח' | פסקי דין על עיריית ירושלים | פסקי דין על הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה | פסקי דין על ירושלים |

1901/94 בג"צ     19/07/1974




בג"צ 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו, פרופ' אריאל כהן, ד"ר דן בהט ואח' נ' עיריית ירושלים, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים




(פד"י מח (4) 403)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 1901/94
השופטים: כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופט י' זמיר
,
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
העותרים: 1. ח"כ עוזי לנדאו

2. פרופ' אריאל כהן

3. ד"ר דן בהט
4. אריה ברוכים
5. עזרא יכין
ע"י ב"כ עו"ד ד' אבי יצחק

נגד
המשיבים: 1. עיריית ירושלים
2. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה
, ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד י' אלירז
3. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים
4. שר הפנים

5. היועץ המשפטי לממשלה
ע"י ב"כ עו"ד ע' פוגלמן
, סגן בכיר א וממונה על ענייני בג"צים
בפרקליטות המדינה
עתירה למתן צו-על-תנאי.
פסק-דין

השופט י' זמיר
: העובדות

1. יתרה זאת יוצאת חוצץ נגד "מדיניות כללית על פיה אין אוכפים בפועל את חוקי התכנון והבניה בשטחי העיר שבמזרח ירושלים
, למעט שכונות או חלקי שכונות המאוכלסים על ידי יהודים". היא טוענת כי במזרח ירושלים
מבוצעות פעולות בנייה ללא קבלת היתר בנייה "בהיקף אדיר", ואילו הרשויות המוסמכות "משתמטות הן מאכיפת החוק". לא זו בלבד. על יסוד כתבי-אישום – מאות כתבי-אישום בשנה – ניתנים על-ידי בתי המשפט גזרי-דין המצווים על הריסת המבנים הבלתי חוקיים. עם זאת, אומרת העתירה –

"רובם ככולם של גזרי דין אינם נאכפים. כמעט שום מבנה אינו נהרס. המשיבים מפעילים את בתי-המשפט, מניעים את גלגלי המשפט על ידי ניהול מאות משפטים שאין כל כוונה לבצע את גזרי הדין הניתנים בהם".

זאת למרות שחוק תכנון והבניה, תשכ"ה-1965, נותן בידי הרשויות המוסמכות סמכויות רבות כדי להיאבק בבנייה בלתי חוקית ולמנוע אותה.

לפי העתירה, תופעה זאת מיוחדת למזרח ירושלים
להבדיל ממערב העיר. והעתירה מוסיפה לאמור:

"יתירה מזאת, מדיניות העלמת העין וההפקרות גם במזרח ירושלים
מיוחדת היא למגזר שאינו יהודי. כאשר לחריגות בניה קלות כחמורות על ידי יהודים במזרח ירושלים
מגלים המשיבים והעיריה בראשם נמרצות ונחרצות שאין כמותם באכיפת החוק, ושום קושי ארגוני, דתי או אחר אינו עומד בדרכם במקרים אלו".

לשם הדגמה מצורף לעתירה נספח הכולל רשימה של 219 תיקים פליליים שבהם ניתנו צווי הריסה שיפוטיים סופיים "שמשך שנים אין נעשה דבר לאכיפתם". "אף זו" , לדברי העתירה, "אינה אלא רשימה חלקית שאינה מגלה אלא מקצת שבמקצת מהיקף התופעה".

2. העותרים מוטרדים מתופעה זאת. הם טרחו רבות בהכנת הרשימה הארוכה של צווי הריסה שיפוטיים שלא בוצעו, כדי להמחיש את המהות וההיקף של התופעה. זאת ועוד. לדבריהם הם בדקו גם מידגם מקרי של 6 צווי הריסה, שניתנו בין השנים 1975-1985, ואף אחד מצווים אלה לא בוצע.

ומי הם העותרים שנטלו על עצמם טרחה זאת? כפי שהם מוצגים בעתירה, הראשון הינו חבר הכנסת; השני הינו פרופסור באוניברסיטה העברית, ובין היתר מכהן כחבר מועצת עיריית ירושלים

מטעם מפלגת צומת; השלישי כיהן בשעתו כארכיאולוג מחוז ירושלים
ברשות העתיקות; הרביעי שימש במשך שנים רבות כמפקח בנייה במחלקת הפיקוח על הבנייה הבלתי חוקית במזרח ירושלים
שבעיריית ירושלים

; והחמישי הינו תושב מזרח ירושלים
. לכל אלה יש מכנה משותף: "נושא שלטון החוק, מעמדם וכבודם של בתי-המשפט ואיכות הסביבה קרובים לליבם ובעלי חשיבות ראשונה במעלה בעיניהם."

3. העותרים הגיעו למסקנה כי עת לעשות, ועתרו לבית-משפט זה בבקשה שיצווה על המשיבים ליתן טעם "מדוע לא יבצעו א כל צווי ההריסה להריסת בניה או חלק ממנה שהוצאו על ידי בתי המשפט… והנוגעים לבניה במזרח ירושלים
". כמו כן הם מבקשים שבית המשפט יצווה על המשיבים כי בתביעות אשר יוגשו בעתיד בגין בנייה בלתי חוקית במזרח ירושלים
יבקשו המשיבים מבית המשפט שהביצוע של צווי ההריסה יוטל על רשות שלטונית ולא על העבריין עצמו. ולבסוף הם מבקשים לצוות על המשיבים כי ישנו את מדיניותם "לפיה אין אוכפים את דיני התכנון והבניה במזרח ירושלים
."

4. המשיבים הם עיריית ירושלים

, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה
לירושלים
, הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לירושלים
, שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה. כולם מתנגדים לעתירה בטענות שונות. את הטענות אפשר לחלק לשתי קבוצות: ראשית – טענות סף; שנית - טענות לגוף העניין.

לגוף העניין המשיבים דוחים את הנאמר בעתירה, הן בעניינים שבעובדה והן בשאלות משפטיות. מן הצד העובדתי טוענות העירייה והוועדה המקומית, קודם כל, כי המדיניות שלהן היא לקיים את הוראות החוק ולאכוף את דיני התכנון והבנייה, ומכחישות "לחלוטין" כי הן "מונעות בפועל ובמכוון את אכיפת החוק" במזרח ירושלים
. לדבריהן, אין זה נכון כי במזרח העיר לא מתבקשים ולא ניתנים היתרי בנייה כדין, והן מביאו נתונים כדי להוכיח זאת. הן אומרות כי הן נוקטות צעדים מינהליים ומשפטיים למניעת בנייה בלתי חוקית במזרח ירושלים
. העירייה הקימה אגף מיוחד לפיקוח על הבנייה הבלתי חוקית במזרח ירושלים
. היא מציגה נתונים לגבי צווי הריסה שבוצעו על-ידיה במזרח ירושלים
בשנתיים האחרונות.

העירייה והוועדה המקומית ביקשו להתייחס באופן מפורט לרשימה של 219 צווי הריסה בגין בנייה בלתי חוקית במזרח ירושלים
, אשר, לטענת העותרים, לא בוצעו. לדבריהן, כיוון שהרשימה מתייחסת לעבירות בנייה שבוצעו מאז שנת 1974 ואילך, קיים קושי רב באיתור התיקים בגנזך העירייה. העירייה החלה לפעול לאיתור התיקים, תוך התייחסות לנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כדי שיהיה סיפק בידיה לערוך את הבדיקה כראוי ולהביא לפני בית המשפט התייחסות מפורטת כנדרש, ביקשה העירייה מבעוד זמן לדחות את המועד שנקבע (בדחיפות יחסית) לדיון בעתירה. אולם המשיבים התנגדו לבקשה, והדיון בעתירה התקיים בבית המשפט במועד שנקבע. בעת הדיון ציין בא-כוח העירייה כי העירייה הספיקה לבדוק חלק מן המקרים המובאים בעתירה, כדוגמאות לצווי הריסה שלא בוצעו, ומצאה כי ב-10 מתוך המקרים האלה ניתנו, לאחר זמן, היתרי בנייה כדין.

ומן הצד המשפטי טוענות העירייה והוועדה המקומית כי לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, את הביצוע של צווי הריסה מטיל בית המשפט, בראש ובראשונה, על הנשפט. אם אין הוא מבצע את הצו, הוא עומד למשפט פלילי, לפי סעיף 210 לחוק, ודינו קנס ומאסר, לכל יום שבו נמשכת העבירה. רק אם הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה ביקשו זאת, יכול בית המשפט להטיל את ביצוע הצו על הוועדה המקומית. ברור כי החוק מקנה שיקול-דעת לוועדה המקומית באשר לדרך הביצוע של צווי הריסה, והוועדה המקומית לירושלים
מפעילה את שיקול-דעתה בעניין זה כיאות, בהתאם למדיניות שהוצגה לפני בית המשפט.

5. המשיבים האחרים לעתירה זאת, כלומר, הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לירושלים
, שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה, נוקטים עמדה דומה. מן הצד העובדתי הם טוענים כי ההפך מן האמור בעתירה הוא הנכון: במשרד הפנים קיימת יחידה ארצית לפיקוח על הבנייה, ולה, בין היתר, יחידת פיקוח מחוזית בירושלים
; "הפיקוח המחוזי מבצע פעילות אכיפה יום יומית תקיפה ובלתי מתפשרת"; וכראיה הם מביאים נתונים על כתבי-אישום שהוגשו, צווי הריסה שבוצעו ומאהלים באזור ירושלים
.

מן הצד המשפטי אף הם גורסים כי חוק התכנון והבניה מקנה שיקול-דעת בשאלה אם לבקש שביצוע צו הריסה יוטל על הנשפט או על הוועדה המקומית. בפועל, אם הנשפט אינו מבצע צו הריסה, הם נוהגים לבקש כי ביצוע הצו יוטל על הוועדה המחוזית. עם זאת, הדבר תלוי בנסיבות, ואין הצדקה לשלול את שיקול הדעת שהוקנה בחוק ולקבוע באופן גורף, כבקשת העותרים, כי הרשויות המוסמכות יבקשו תמיד שביצוע הצו יוטל עליהן ולא על הנשפט.

לפיכך מבקשים המשיבים כי העתירה תידחה גם לגוף העניין, בלי שאפילו יינתן בה צו-על תנאי.

המחלוקת על העובדות

6. אילו קיבלנו על עצמנו להכריע בעתירה לגוף העניין, היינו נתקלים בקושי גדול, לא מן הצד המשפטי אלא מן הצד העובדתי. שהרי העובדות המרכזיות (להוציא פרטים אלה או אחרים) נותרו שנויות במחלוקת חריפה בין הצדדים. העותרים טוענים, כאמור, כי מדיניות מכוונת נקוטה בידי המשיבים להשתמט מאכיפת החוק ולמנוע במכוון את אכיפתו בכל הנוגע לבנייה בלתי חוקית מצד לא יהודים במזרח ירושלים
; ואילו המשיבים אומרים, כעניין שבעובדה, להד"ם. העירייה טוענת כי היא מבצעת עבודות פיקוח במזרח העיר בעקביות ובשיטתיות ונוקטת הליכים נגד האחראים לבנייה בלתי חוקית; ולעומתה העותרים, אף כי הם מודים כי העירייה מגישה מאות כתבי-אישום בשנה, טוענים כי העירייה רק עושה שימוש בבתי המשפט ליצירת מראית עין של אכיפת החוק. אלה מביאים מספרים של צווי הריסה שלא בוצעו מאז שנת 1974 (אגב, מתוך 219 צווי ההריסה המנויים בעתירה, רק 15 צווים ניתנו בעשר השנים האחרונות ואילו רובם ניתנו בשנים 1974-1977); ואלה עונים כנגדם במספרים של עשרות צווי הריסה ופעולות פינוי שבוצעו בשנים האחרונות במיגזר הערבי שבמזרח ירושלים
. ואנה אנו באים?

7. אין זה דבר רגיל בעתירות המוגשות לבית-משפט זה שהעובדות הבסיסיות שנויות במחלוקת. ובמקרה נדיר שהוא שאין בידי בית המשפט לברר, תוך כדי דיון, את המצב לגבי אותן עובדות שנותרו שנויות במחלוקת. כזה הוא המקרה שלפנינו.

דבר אחד הוא, כאשר רשות מינהלית קובעת לעצמה מדיניות מפורשת ונותנת לה ביטוי בהחלטה של מועצה או גוף דומה, או בהנחיות כתובות, וכיוצא בזה. או אז קיימת בידי בית-משפט זה אפשרות להעביר את המדיניות תחת שבט הביקורת, ולקבוע אם נפל בה פגם משפטי, כגון פגם של מטרה זרה או הפליה בין שווים. דבר אחר הוא כשאין מדיניות מפורשת, אלא העותרים מנסים ללמוד מן הפרט אל הכלל, ולהסיק שבפועל קיימת מדיניות כזאת או אחרת. אכן, אם העובדות פשוטות וברורות, ייתכן כי ניתן ללכת בדרך זאת. אך קשה מאוד, לעתים אף בלתי אפשרי, ללכת בדרך זאת כאשר הרשות המינהלית מכחישה שקיימת מדיניות, והעובדות מרובות ואינן חד-משמעיות. כאלה הן העובדות במקרה שלפנינו. וכי יש בידינו לומר, במצב זה, כי המשיבים, החל בעירייה וכלה ביועץ משפטי לממשלה, אינם דוברים אמת?

העתירה מתבססת כל כולה על ההנחה העובדתית שמדיניות נקוטה בידי המשיבים שלא לאכוף את דיני הבנייה כלפי לא יהודים במזרח ירושלים
, ביודעין ובמכוון. אם הנחה עובדתית זאת תלויה על בלימה, אין יסוד לסעד המבוקש, והעתירה כולה מתמוטטת. במצב כזה אפשר לומר, ראשית, כי העותרים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם במידה הנדרשת לקביעת התשתית העובדתית לעתירה. אכן, גם אם נקבל ש-219 צווי ההריסה המנויים בעתירה היו צריכים להתבצע ולא בוצעו מאז שנת 1974 ועד היום (וכאמור לעיל, בפיסקה 4, העירייה לא הספיקה לבדוק את הרשימה ולהגיב עליה), עדיין אין בכך כדי להוכיח כי המשיבים נוקטים ביודעין ובמכוון מדיניות של אי-אכיפת דיני הבנייה במזרח ירושלים
. במיוחד כך כאשר העתירה אומרת כי מספר הצווים שניתנו בתקופה זאת "עלול להגיע לאלפים". אם כך, ניתן לדחות את העתירה מטעם זה. שנית, אפשר לומר כי עצם העובדה, שהשאלה אם בפועל קיימת מדיניות כאמור נותרה שנויה במחלוקת בין הצדדים ואין דרך פשוטה לפני בית המשפט להכריע בה, מלמדת כי טעות הייתה בידי העותרים להביא עתירה זאת לפני בית-משפט זה. לשון אחר, המחלוקת שבין הצדדים, לפי טיבה, אינה עניין לבית המשפט לענות בו, אלא היא מתאימה להתלבן במקום אחר. ועל כך להלן.

עתירה כוללנית

8. עד שאני בא להתמודד עם הבעיות המתעוררות לצורך הכרעה לגוף העניין, ובעיקר עם הבעיה של התשתית העובדתית לעתירה, צריך להקדים ולדון בטענות הסף. שתי טענות כאלה עומדות למכשול על דרכם של העותרים. הטענה הראשונה היא, שאין לדון בעתירה כפי שהיא, כי מן הדין היה לצרף לעתירה כמשיב את כל מי שעלול להיפגע מן הסעד המבוקש, והעותרים לא עשו זאת. הטענה השנייה היא, כי הסעד המבוקש הינו כוללני, ולכן בלתי ראוי. אכן, הטענה השנייה לא נטענה על-ידי המשיבים. אך יש שבית המשפט נזקק לטענות סף, אף אם לא נטענו על-ידי צד מן הצדדים, כיוון שהן באות לשרת בעיקר מדיניות שיפוטית, ולאו דווקא את הצדדים. כך, לדוגמה, הטענה של סעד חלופי, שבית המשפט נזקק לה מעשה שיגרה, אפילו אם הצדדים מבקשים שבית המשפט יתעלם ממנה, כגון בעניין המכרזים הציבוריים. כך גם הטענה שהסעד המבוקש הינו בלתי חוקי, או בלתי יעיל, ועוד. ולפיכך נפנה ונדון בטענה שהסעד המבוקש בעתירה זאת אינו ראוי כיוון שהינו כוללני.

9. הלכה פסוקה היא שבית-משפט זה אינו נענה לעותר המבקש סעד כוללני. ההבדל בין סעד כוללני לסעד ממוקד אינו חד ואינו ניתן להגדרה מדויקת. אפשר לומר, בלי למצות ואף בלי לדייק, כי סעד כוללני מתייחס, בדרך כלל, למדיניות הראויה בסוג של מקרים או לדרך ההתנהגות הנדרשת בסוג של מקרים, שמספרם אינו ידוע ופרטיהם אינם ברורים, להבדיל מסעד ממוקד, המתייחס למקרה מסוים שעובדותיו ידועות וברורות.

הנה, לדוגמה , בג"צ 223/67 בן-דב נ' שר הדתות, פ"ד כב (1) 440. כאן נטען על-ידי העותר, לפני הרכב של חמישה שופטים, כי שר הדתות חייב, על-פי חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967, " '… לדאוג שמעשי השמירה הדרושים יינקטו באופן חיובי' " (שם, בעמ' 445). לפיכך נתבקש בית המשפט, בין היתר, לצוות על השר כי יבטיח "שהפיקוח על הכניסה להר-הבית יהיה בידי אנשים שענינם הוא בשמירה עליו כמקום קדוש לבני דת ישראל". בית המשפט דחה את העתירה פה אחד. וכך אמר הנשיא אגרנט:

"…טענה זו נושאת אופי כללי וסתום, שכן לא הצביע העותר על הדברים שצריכים להיעשות כדי להבטיח 'באופן חיובי' את השמירה על הר-הבית כמקום קדוש לבני דת ישראל וגם לא ביקש שבית-משפט זה יקבע את מכלול הדברים הללו, ואילו ביקש זאת, לא היינו נענים לו…

האמת ניתנה להיאמר, כי מה שמבקש מאתנו העותר, הוא, שנורה למשיב באופן כללי, שידאג לביצוע החוק הנדון, וברור שאין כל תועלת ממשית במתן תרופה שכזאת. אולם, גם אם פירוש זה של הסעד הנזכר בחלק (א) של הצו-על-תנאי הוא מרחיק לכת, מכל מקום הלכה פסוקה היא, שאין בית-המשפט הגבוה לצדק נוהג להושיט סעד שהוא בעל אופי כה כללי כמו זה שנתבקשנו להעניקו במקרה דנא. הנה-כי-כן, בבג"צ 276/65, פלוני נ' נציב שרות בתי-הסוהר… בו קבל העותר באופן כללי על כך שנציב שרות בתי הסוהר מנהל את בית הכלא בדרך המפלה בין האסירים, סירב בית-משפט זה להתערב, באמרו: 'בשאלה הכללית, כיצד חייב המשיב לנהל את בית הכלא וכיצד עליו להתייחס לאסירים אחרים, לא נדון'…" (שם, בעמ' 445-446).

בית המשפט סומך את דבריו על שורה של אסמכתאות. ראו שם, בעמ' 446-447.

הלכה זאת הנחתה את בית המשפט לאורך השנים. זה מקרוב נזדמן לבית המשפט לחזור ולהביע את עמדתו בנדון. בבג"צ 2926/90, 3039 בן-חיים נ' שר החקלאות ואח'
; קבוצת דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח'
נ' שר החקלאות ואח'
, פ"ד מו (4) 622; העלתה העתירה שורה של השגות על המדיניות הכללית של שר החקלאות בתחום המים: לעניין דרכי החישוב של עלות המים, דלדול מקורות המים, הקצבות המים, ועוד טענות על התנהגות שלא כדין בתחום זה. העתירה נדחתה, והנשיא שמגר הסביר את המדיניות השיפוטית הנוהגת בנדון כך:

"כל אלה נושאים בעלי חשיבות כללית, שניתן לסכמם, כפי שכבר צוין, כביקורת וכהשגות על מדיניות המים. אולם מאחר שאין המדובר על התייחסות לתרעומת קונקרטית וספציפית, החורגת מן הביקורת הכללית של המדיניות, הרי מה שמתבקש למעשה מבית המשפט אינו אלא שבית המשפט יתווה את המדיניות הרצויה והראויה בכל הנוגע למקורות המים והשימוש בהם.

אין צורף להוסיף, כי מחובתה של כל רשות, והרשויות העוסקות בענייני מים בכלל זה, לקיים את החוק באופן קפדני ולנהוג בענייניהן על-פי עקרונות המינהל התקין. לא מן הנמנע, שבית המשפט ידון בנושא קונקרטי שעניינו אי-קיום החוק בכל הנוגע לנושא המים, אולם אין זה סביר, כמבואר לעיל, שבית המשפט יהפוך עצמו למי שמתווה את המדיניות הכללית בענייני מים. יש שבית המשפט גם יעיר, תוך דיון במחלוקת קונקרטית, מה הדרך הנכונה בה צריכה רשות זו או אחרת לפעול, אולם כאשר מובא לפנינו נושא כללי וכוללני, יהיה חשוב ככל שיהיה, שאינו אלא הצגת המדיניות הכוללת הרצויה, הא ותו לא, אין אנו רואים את הנושא בתחומנו" (שם, בעמ' 625-626).

10. הדברים היפים, בשינויים המחויבים, גם למקרה שלפנינו. וכי מה מבקשים העותרים מבית-משפט זה? בעיקרו של דבר הם מבקשים, כאמור, שהמשיבים יבואו לבית המשפט וייתנו טעם "מדוע לא יבצעו את כל צווי ההריסה להריסת בניה או חלק ממנה שהוצאו על ידי בית משפט… והנוגעים לבניה במזרח ירושלים
". בקשה זאת יכולה להתפרש באחת משתי דרכים.

לפי הדרך האחת, העותרים מבקשים כי בסוף ההתדיינות בית המשפט יצהיר שהמשיבים חייבים לבצע צווי הריסה שהוצאו על-ידי בית המשפט. צריך לפרש כי העותרים, המדברים בשם שלטון החוק, אינם מתכוונים אלא לביצוע אותם צווי הריסה שהמשיבים חייבים, או לפחות מוסמכים, לבצע על-פי החוק. זאת להבדיל, למשל, מביצוע צווי הריסה שאין המשיבים מוסמכים לבצעם, כגון, צווים להריסת מבנים שלאחר זמן ניתן להם היתר בנייה כדין או צווי הריסה שביצועם לא הוטל על מי מן המשיבים אלא על מי שבנה אותם. הצהרה כזאת כמוה, למעשה, כהצהרה שעל המשיבים לקיים את חוק התכנון והבניה, ובכלל זה למלא את החובות שחוק זה מטיל עליהם. אך הצהרה כזאת, האומרת את המובן מאליו, מיותרת לחלוטין. וכי המשיבים טוענים שהם פטורים מעולו של החוק? וכי העותרים סבורים שהצהרה של בית המשפט כי יש לקיים את החוק תוסיף לחוק תוקף או משקל? בית המשפט אינו נותן הצהרות מעין אלה, שאין בהן צורך, תועלת או כבוד.

11. לפי הדרך השנייה, והיא ככל הנראה הדרך בה העותרים מבקשים ללכת, אין הם מסתפקים בהצהרה של בית המשפט, משום שאין בה תועלת של ממש, אלא הם רוצים שבית המשפט יכפה על המשיבים, באמצעות צו, את הביצוע של כל צווי ההריסה. צו כזה של בית המשפט יש לו תוקף ונפקות משלו, מעבר לאלה של החוק, שכן אי-ציות לצו מהווה ביזיון בית המשפט, וניתן לאכוף את הציות באמצעות מאסר. אך דווקא בשל כך צו כזה, במקרה שלפנינו, עלול לגרור סכנות, תקלות ואי-צדק. לפיכך, ובהתאם להלכה בדבר עתירות כוללניות, לא יהיה זה ראוי שבית המשפט יוציא צו כמבוקש.

וזה טעמו של דבר. ראשית, כיוון שהסעד המבוקש מתייחס למספר גדול של מקרים אשר התרחשו במשך עשרים שנה לפחות, בלי שבית המשפט יודע, או יכול לדעת, מה הנסיבות של כל מקרה, אין בית המשפט יכול לדעת מראש מה התוצאות הצפויות של הצו המבוקש. ייתכן כי במקרים מסוימים, שאין לדעת את מספרם ואת מהותם, התוצאות יהיו בלתי צודקות ואולי אף בלתי חוקיות.

אם בית המשפט יוציא את הצו כמבוקש, הוא יחייב את המשיבים לבצע גם צווי הריסה שבהם בית המשפט הטיל את ההריסה על הנשפט, ולא על הוועדה המקומית. אלה הם, כפי שנטען בעתירה, רוב המקרים. במקרים אלה ביצוע הצו על-ידי המשיבים יהיה בלתי חוקי.

כמו כן, העירייה הודיעה לבית המשפט, בעת הטיעון, כי אף שלא הספיקה לבדוק אלא חלק מ-219 צווי ההריסה שהובאו בעתירה לצורך הדגמה, הנה נתברר לה כי לגבי עשרה מהם הוצאו בינתיים היתרי בנייה כדין. ייתכן שיש עוד מקרים כאלה. האם ביצוע הריסה במקרים אלה יהיה חוקי או צודק?

פרקליטות המדינה בדקה שלושה מקרים שבהם, לפי העתירה, הוצאו צווי הריסה ביוזמת היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים, והצווים לא בוצעו. הבדיקה שערכה פרקליטות המדינה העלתה, כפי שנאמר בתצהיר התשובה, שאחד הצווים בוצע, ואילו שני המקרים האחרים נכללים בתכנון מוצע, ולפיכך החליטה הרשות המוסמכת להמתין עד למיצוי ההליך התכנוני.

ומה יהא אם בית המשפט ייתן צו, כמבוקש, על בית שנבנה ללא היתר לפני עשרים שנה ובינתיים נמכר לקונה בתום-לב? או הושכר לדיירים תמימים? או נמצא כעת בהליכים להוצאת היתר בנייה? האפשרויות רבות, מגוונות ובלתי צפויות. אכן, בכל אלה לא היה כדי לשנות, אילו הדין בעניין ביצוע צווי ההריסה היה נוקשה לחלוטין, ושום נסיבות לא היה בהן כדי למנוע או לדחות הריסה. אולם הדין אינו פועל בעיניים עצומות. הוא פוקח את עיניו כדי לבחון את נסיבות המקרה שלפניו. לפי הנסיבות בית המשפט רשאי לבטל צו הריסה, כמו צווים מינהליים אחרים, בשל פגם משפטי זה או אחר. הוא רשאי גם לדחות ביצוע של צו בנסיבות מיוחדות, מן הדין או מן הצדק. וכבר היו דברים מעולם לגבי צווי הריסה ברחבי הארץ, ובכלל זה גם במזרח ירושלים
. ועכשיו נסגור את שערי בית המשפט ונאטום את אוזנינו באמצעות צו כוללני כמבוקש, שלא יוכלו יותר תושבי מזרח ירושלים
, ורק הם, לבוא אל בית המשפט הזה ולבקש בו דין צודק?

12. שנית, צו כוללני, על-פי טבעו, קשה לבצעו ואף קשה לפקח ולברר אם בוצע, אם בוצע במהירות הראויה ואם בוצע כראוי. בית המשפט אינו נוטה להוציא צו, בתחום המשפט הציבורי כמו בתחום המשפט הפרטי, כאשר קיים קושי מיוחד בפיקוח על ביצוע הצו. סעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע כי הנפגע מהפרת חוזה זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם, בין היתר, "ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל". וכך אמר בעניין זה פרופ' א' ברק:

"…יהיו האמצעים אשר בית המשפט מפעיל בפסק דינו אשר יהיו, אין לו אמצעים לקיום פיקוח ובקרה נמשכים ויעילים על המתרחש מחוץ לכתלי בית המשפט… מכאן הנטייה להמנע ממתן צוי אכיפה אשר יחייבו פיקוח נמשך. אין גם לשכוח כי הוצאתם של פסקי הדין לפועל אינה עניין לשופט. כוח ההוצאה לפועל נתון בידי הרשות המבצעת. אין בית המשפט מוציא לפועל את פסקי הדין שלו. תפקידו מסתיים עם ההכרעה בסכסוך. אכן, פעולתו של בית המשפט מוגבלת היא, ואמצעיו מוגבלים הם. מציאות זו יש לה השלכה על אופן השימוש בשיקול הדעת השיפוטי" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 251).

במקרה שלפנינו, אם בית המשפט ייענה לבקשת העותרים ויוציא צו כמבוקש, יחול הצו, כפי שעולה מן העתירה, לפחות על מאות צווי הריסה. וכיצד יבטיח בית המשפט כי הצו אשר יוציא יבוצע הלכה למעשה? פחות מזה: כיצד יידע בית המשפט אם הצו אשר הוציא בוצע כנדרש? אין צורך לומר כי בית המשפט אינו אמור, ואף אינו מסוגל, לפקח על הביצוע של מאות צווי הריסה, אין זה בגדר תפקידו ואין לו מנגנון לצורך זה. כיוון שכך, מי לידינו יתקע כי המשיבים, שלפי העתירה הם מזלזלים בהוראת החוק, יקיימו נאמנה את צו בית המשפט? אין לו לבית המשפט, כדי לתמוך בצו, אלא הסנקציה של ביזיון בית המשפט. אך זוהי סנקציה קשה ורגישה עד מאוד, ולפיכך אין בית המשפט מוכן להשתמש בה אלא בזהירות מרובה ובמקרים נדירים. האם כך הוא המקרה שלפנינו?

נניח שבית המשפט יוציא במקרה זה את הצו המבוקש על-ידי העותרים. או אז תתעורר השאלה באיזה קצב יש לבצע את צווי ההריסה; תוך כמה זמן; מנין יושג המימון הנדרש לצורך הביצוע: האם על חשבון האכיפה של חוקים אחרים? ואם כן – איזה מהם? או אולי על חשבון סעיפי הוצאה אחרים, כמו שירותי חינוך, תברואה או ניקיון? ומה הדין אם העירייה לא תצליח למצוא, מבחינה משפטית או מבחינה מעשית, את מקורות המימון הנדרשים בתקציב השנה? האם יהיה מקום לנקוט הליכים של ביזיון בית המשפט אם צווי ההריסה לא יבוצעו כולם תוך חצי שנה? תוך שנה? או אולי תוך שנתיים? מה יאמר בית המשפט לעותרים שלפנינו או לעותרים אחרים, ששלטון החוק קרוב ללבם, אם יבואו אל בית המשפט כל שני וחמישי להתלונן כי המשיבים אינם מבצעים כראוי את הצו שהוציא בית המשפט? ואפשר היה להוסיף ולהכביר שאלות כהנה וכהנה, שהן כשלעצמן מלמדות על הבעייתיות הנלווית למתן סעד כוללני כמו זה המתבקש בעתירה זאת. זוהי סיבה בפני
עצמה להסתייגות של בית המשפט מפני סעד כוללני.

סיבה נוספת להסתייגות של בית המשפט מפני סעד כוללני מתייחסת למשיבים: בסעד כוללני קשה להבטיח, לעיתים אי-אפשר להבטיח, כי לפני בית המשפט יהיו כל המשיבים הראויים. אך זוהי גם טענת סף בפני
עצמה, שעכשיו הגיעה שעתה.

המשיבים לעתירה

13. כלל הוא בבית-משפט זה שחובה על העותר לצרף כמשיבים לעתירה את כל הנוגעים בדבר. הנוגעים בדבר נחלקים לשני סוגים. ראשית, יש לצרף כמשיבים את הגופים והאנשים שנגדם מתבקש הסעד. על-פי רוב אלה הן רשויות מינהליות שפגעו בעותר במעשה או במחדל, ובית המשפט מתבקש לצוות עליהן לעשות מעשה, או להימנע מעשות מעשה, או להצהיר על בטלות החלטותיהן. שנית, יש לצרף כמשיבים גם גופים ואנשים אחרים, שאף כי בית המשפט אינו מתבקש לצוות עליהם דבר, הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית המשפט. אלה הם בדרך כלל גופים ואנשים פרטיים.

וכך הציג השופט ח' כהן את הכלל הזה:

"מנהגו הקבוע של בית-משפט זה מימים ימימה הוא שלא להיזקק לעתירה אשר בה מבקשים סעד העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא אם אותו צד שלישי צורף כמשיב או לפחות קיבל את המסמכים לידיעתו…" (בג"צ 353/67 "אגד" בע"מ נ' שר התחבורה ואח'
, פ"ד כב (1) 332, בעמ' 336).

אכן אין זה כלל של ברזל, בנסיבות מסוימות אפשר שבית המשפט לא יקפיד עם העותר בעניין זה, כגון, אם הפגיעה בצד שלישי מזערית, אם יש סוד להניח כי אין הוא מעוניין לטעון לפני בית המשפט, או אם ברור כי אחד המשיבים יציג באופן מלא וטוב גם את הטענות הנוגעות לאותו צד. השוו בג"צ 852/86, 869, בשג"צ 483/86, 486, 487, 502, 507, 512-515, 518, 521, 523, 543, 1/87, 33 אלוני ואח'
נ' שר המשפטים ואח'
, פ"ד מא (2) 1, בעמ' 30-32. אך הכלל הוא כלל, ולא פעם דחה בית המשפט עתירות שלא קיימו את הכלל. ראו, לדוגמה: בג"צ 84/82 הסתדרות פועלי אגודת ישראל ואח'
נ' השר לענייני דתות ואח'
, פ"ד לז (1) 813; בג"צ 384/82 פחמ"ס מתכת ופלסטיק נ' שר האוצר, פ"ד לז (4) 297; בג"צ 828/90 סיעת "הליכוד" נ' מועצת עיריית חיפה ואח'
, פ"ד מה (1) 506; בג"צ 434/93, 595 לוי ואח'
נ' ועדת הבחירות לרבנים הראשיים לישראל ואח'
, פ"ד מז (1) 713. וטעמו של דבר ברור מאליו. ראשית, חס וחלילה לבית המשפט לפגוע בזכויותיו של אדם, או להרשות לאחר לפגוע בזכויותיו של אדם, בלי שניתנה לאותו אדם הזדמנות נאותה להציג א עניינו לפני בית המשפט. ושנית, מי שנוגע לעניין ועלול להיפגע מצו של בית המשפט, אין כמוהו להציג את הצד שכנגד, כדי שבית המשפט יוכל לבסס את החלטתו על תמונה שלמה ואמינה של המצב.

14. מה יש להסיק מהלכה זאת אל מקרה זה? אם בית המשפט יצווה על המשיבים לבצע את כל צווי ההריסה הנוגעים למבנים במזרח ירושלים
, עלולים להיפגע אנשים רבים, הבעלים והדיירים של מבנים אלה, שלא הוזמנו כלל להשמיע דברם לפני בית המשפט. והפגיעה, אין צורך לומר, לא תהיה עקיפה ושולית, אלא ישירה וקשה.

הלכה היא שאין הורסים ביתו של אדם, אפילו הוא מחבל שרצח אדם, בלי שנותנים לו הזדמנות להשמיע טיעוניו. זהו, כך נקבע, כלל של הצדק הטבעי. וכך נפסק בבג"צ 358/88 האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח'
נ' אלוף פיקוד המרכז ואח'
, פ"ד מג (2) 529. במשפט זה אמר הנשיא שמגר, בעמ' 540:

"הריסת מבנה היא, אליבא דכולי עלמא, אמצעי עונשין קשה וחמור, וכוח ההרתעה הטמון בו אינו מפחית מאופיו המתואר. אחת מתכונותיו המרכזיות היא בכך שהוא בלתי הפיך, היינו הוא לא ניתן לתיקון לאחר מעשה: משמע, דיון לאחר ביצוע הצו הוא לעולם מוגבל מאוד מבחינת משמעותו המעשית. על פי תפיסותינו המשפטיות יש, על-כן, חשיבות בכך שהנוגע בדבר יוכל לפרוש השגותיו לפני המפקד עוד לפני ההריסה, כדי להעמידו על עובדות ושיקולים שאולי לא היה ער להם".

לכן פסק בית המשפט כי הזכות נתונה להשמיע טענות לפני ביצוע ההריסה, קודם כול לפני המפקד הצבאי, ואחר כך, אם יהיה צורך ורצון, לפני בית-משפט זה.

אמנם, במקרה שלפנינו, מסתבר שכל הנוגע בדבר היה לו יומו בבית המשפט עד שהוצא צו ההריסה, ולפיכך ניתן היה לבצע את הצו סמוך לאחר שניתן, ללא שימוע נוסף. אולם מאז ניתן הצו עבר, ברוב המקרים, זמן רב. וכבר אמרתי שמתוך רשימת הצווים שהובאו כהדגמה בעתירה, רק מעטים ניתנו בשנים האחרונות, רובם ניתנו לפני יותר מעשר שנים, ומהם שניתנו לפני כעשרים שנה. הזמן משפיע על המצב. אפשר שבמשך השנים השתנו התנאים, ולו רק לגבי אחדים, באופן מהותי. למשל, מן החומר שלפנינו למדנו לדעת כי במקרים אחדים, מאלה שנכללו בעתירה, ניתנו בינתיים היתרי בנייה. במקרים אחרים עשויה להישמע טענה כי הצו אינו חוקי או כי העירייה אינה מוסמכת לבצע את הצו. ואין אנו יודעים, אף איננו צריכים לנחש, מה הטענות שעשויות היו להישמע מפי פלוני או פלמוני, לו עמד לפנינו להגן על ביתו. אכן, כפי שניתן ללמוד מן הניסיון, אין להוציא מכלל אפשרות שבית המשפט היה רואה, במקרים מסוימים, טעם בטענות המושמעות.

ברור מכאן כי יהיה זה בניגוד לדין, ואף בניגוד לתחושת הצדק של בית המשפט, אם ייתן ידו להריסת בתים, כרעם ביום בהיר, בלי שיהיה מוכן, קודם לכן, לשמוע את מי שביתו עומד להיות חרב עליו. בנסיבות המקרה די בכך, על-פי הדין, כדי לדחות את העתירה.

15. ייתכן כי העותרים עצמם חשו מידה של אי-נוחות נוכח התוצאה הצפויה. מכל מקום, הם הציעו בעתירתם תחליף שימוע. לטענתם, בשים לב למספר הרב של אנשים שעלולים להיפגע, "העלול להגיע לאלפים", וכן לקושי באיתורם, ניתן לעשות שימוש בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לפי תקנה 29(א), "היה מספר המעוניינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם… ברשות בית המשפט או הרשם – לייצג באותה תובענה את כל המעוניינים…". ותקנה 29(ב) מוסיפה ואומרת כי "כל מי שמיוצג בתובענה כאמור בתקנת משנה (א) רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לעשותו בעל דין בה". ומה לתקנה מתקנות סדר הדין האזרחי להליכים בפני
בית המשפט הגבוה לצדק? תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק , תשמ"ד-1984, משיבה ואומרת כך: "בכל ענין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית משפט מחוזי".

אין לשלול את האפשרות שבית-משפט זה יראה מקום, בעתירה מסוימת, להרשות ייצוג של עותרים או מבקשים רבים על-ידי מקצתם. אך בוודאי אין זו דרך מקובלת על בית-משפט זה. דומה שעד כה לא נעשה בה שימוש אף פעם אחת. ומכל מקום, אין ספק בלבי כי אין זה ראוי לעשות בה שימוש הפעם הזאת.

ראשית, אי-אפשר לעשות בה שימוש הפעם הזאת מפני שהעותרים לא טרחו לצרף כמשיב אפילו אדם אחד מבין אלה העלולים להיפגע מן הצו המבוקש. תקנה 29(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת ייצוג הרבים על-ידי מקצתם, ואילו כאן אין לנו אפילו מקצת מן המקצת.

שנית, תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק מאפשרת לבית-משפט זה לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית-משפט מחוזי "לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק…". אך במקרה זה, ייצוג הרבים על-ידי מקצתם, גם לו היו מקצתם לפני בית המשפט, יהיה היפוכו של הצדק. שהרי לעניין הריסת הבתים אין עניינו של פלוני דומה לעניינו של פלמוני, שזה יבקש לסלק את החרב המתהפכת מטעם אחד וזה יבקש לסלקה מטעם אחר, ואין האחד יודע מיהו השני ומה טעמו. כל אדם ואדם רשאי להגן על ביתו, הוא עצמו כמיטב יכולתו, לפני בית המשפט.

ושלישית, תקנה 29(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לכל המיוצג בהתדיינות, כאמור, לבקש מבית המשפט שייעשה בעל דין בה. נקל לשער שכל מי שביתו עומד להיהרס לא יסמוך על אחר, שאינו יודע מי הוא ומה יטען בשמו, אלא יבקש לבוא לפני בית המשפט כדי להשמיע בעצמו את טענתו או את תחינתו. ואם כך, אנה אנו באים? במצב כה לא הועילו חכמים בתקנתם ולא כלום. ראוי ומוטב היה לזמן את כל המעוניינים כמשיבים מלכתחילה ולא בדיעבד. נשמע ונעשה עדיף, בנסיבות המקרה, על נעשה ונשמע. ואם הדבר אינו ניתן להיעשות, אם מחמת שהם רבים כל כך ואם מחמת שאין יודעים מי הם, אין זו אלא הוכחה נוספת כי עתירה זו נולדה נפל.

16. לפיכך הצענו לעותרים במהלך הדיון לפנינו כי יתקנו את עתירתם, באופן שתהיה מוגבלת לצווי הריסה מסוימים, ויצרפו כמשיבים את כל מי שנוגע לצווים אלה. אך העותרים לא קיבלו את ההצעה וביקשו שבית המשפט יכריע בעתירתם כפי שהיא.

17. המסקנה העולה מכל האמור היא, כי עתירה זאת אינה עוברת את מבחני הסף הנוהגים בבית-משפט זה, ועל-כן אין מנוס אלא לדחותה על הסף.

סעד אחר

18. אם העותרים יוצאים מבית-משפט זה בידיים ריקות, אין זאת אלא משום שטעו בדרכם, ולכן לא הגיעו ליעדם. יש האומרים כי בית משפט זה הוא המפלט האחרון של האזרח בריבו עם השלטון. אך לעומתם יש הפונים אל בית-משפט זה כדי ליישב ריב כזה, כצעד ראשון בדרכם, אף לפני שפנו אל השלטון עצמו. ויש גם הבאים אל בית המשפט שלא על-מנת ליישב את הריב, מתוך ידיעה כי המקרה אינו מתאים כלל להכרעה שיפוטית, ולפיכך גם אין יסוד להניח שבית המשפט יושיט להם סעד.

בבג"צ 120/73 טוביס ואח'
נ' ממשלת ישראל ואח'
, פ"ד כז (1) 757, נתבקש בית-משפט זה לצוות על ממשלת ישראל כי תתקין תקנות שיקבעו דמי שכירות סבירים לדירות. השופט עציוני התריע, שם, בעמ' 761, על "העובדה כי לאחרונה מוצף בית-משפט זה בעתירות אשר מגישיהן יודעים מלכתחילה שאין כל סיכוי שבית-משפט זה ייעתר להן". והוסיף לאמור, שם, בעמ' 761, 763:

"תוך כדי דיון בעתירה הנוכחית לא הסתרתי את הרגשתי כי מטרתה של העתירה מכוונת כל כולה להסב בדרך זו את תשומת לב הציבור הרחב לבעיית הקיפוח עליה קובלים מרה זה שנים בעלי הבתים שחוקי הגנת הדייר חלים עליהם. לא תיארתי לעצמי אף לרגע קט כי פרקליטם המנוסה של העותרים… השלה את עצמו שבית-משפט זה כוחו עמו לתקן את העוול לו טוענים העותרים.

…

…מן הראוי להבהיר שוב ושוב כי אין בית-משפט זה יכול לשמש כמין 'כל-בו' של תלונות האזרח, תהא מהותן אשר תהא".

אני חושש כי המצב לא השתפר, מבחינה זאת, מאז ועד עתה. נהפוך הוא. דומה כי המצב אף הורע מזמן שנפתחה דלתו של בית-משפט זה לפני עותרים ציבוריים. שהרי אלה אינם באים לבית המשפט לתקן עוול שנגרם להם באופן אישי במקרה מסוים, אלא הם באים לתקן עולם ומלואו, לא פעם כדי להתריע או לשנות מדיניות כללית. מטבע הדברים מתרבים המקרים שבהם מתבקש בית המשפט לתת סעד כוללני. וסעד כזה עלול, לעתים מזומנות, לפגוע ברבים שאינם מוזמנים כמשיבים לבית המשפט, איש איש לעצמו.

19. וכי מה הדרך שבה היה על העותרים, שהדאגה לשלטון החוק מקננת בלבם, ללכת במקרה זה? ראשית, העותרים יכלו ללכת בדרך של עתירה ממוקדת, להבדיל מדרך של עתירה כוללנית. הם יכלו לפעול לביצוע צו הריסה נגד בית מסוים, זה או אחר, בדרכים שונות הפתוחות לפניהם על-פי דין. בין היתר, יכלו להגיש תלונה למשטרה. מי שמתלונן לפני המשטרה על ביצוע עבירה ואינו נענה, רשאי לפנות בערר אל היועץ המשפטי לממשלה. ואם עדיין לא בא על סיפוקו, נתונה לו הרשות להגיש עתירה לבית-משפט זה. במקרה כזה העתירה, אם היא מכוונת למקרה מסוים, ממוקדת כראוי, ומבחינה זאת היא ראויה לדיון ולהכרעה על-ידי בית המשפט: על יסוד תשתית עובדתית כנדרש ולאחר שנשמעו כל הנוגעים בדבר. עם זאת, ברור כי במקרה כזה יהיה על העותרים להתמודד עם בעיות משפטיות. בין היתר, נקל לשער כי אם העתירה תהיה מכוונת, למשל, להריסה של בית על יסוד צו הריסה שניתן לפני עשרים שנה, לא יאחר בעל הבית להעלות נגד העותר טענה של שיהוי.

העותרים לא הלכו בדרך זאת, כיוון שאין להם דבר נגד בית זה או בית אחר, אלא נגד תופעה רחבה. כדבריהם, "עתירה זו אינה מכוונת כנגד עברייני בנייה מסויימים או כנגד בנייה מסויימת, שכן המדובר אינו במחדל זה או אחר באכיפת החוק, אלא במדיניות כוללת". היא מכוונת, כאמור, בעיקר נגד המדיניות של עיריית ירושלים

, שלפיה, כגירסת העותרים, אין אוכפים את חוקי הבנייה במזרח ירושלים
. אולם זירת המאבק נגד מדיניות מצויה, בדרך כלל, במקום שבו המדיניות נקבעת ואף צריכה להיקבע, קרי, במועצת העירייה, במשרדי הממשלה, בכנסת ובדעת הקהל. בית המשפט אינו זירה מתאימה או יעילה למאבק כזה. כך הדבר במיוחד במקרה כמו המקרה שלפנינו, שבו עצם השאלה מהי המדיניות שנויה במחלוקת עובדתית, והקצף יוצא נגד הפראקטיקה, שאף היא נושא לוויכוח, עובדתי ואחר.

ומה עשו העותרים באותה זירה מאז, לדבריהם, שנוצרה הבעיה, ובמיוחד בשנות השיא שלה שהן, לפי הנתונים שבעתירה, שנות השבעים? העתירה אומרת כי העותרים פנו, באמצעות עורך הדין שלהם, במכתב אל ראש עיריית ירושלים

, אך לצערם לא נענו כלל. אולם לא יהיה זה למותר לציין כי מכתב זה נשלח רק שבועיים לפני שהוגשה העתירה לבית-משפט זה, ובו נתבקש ראש העירייה להשיב לעותרים תוך חמישה ימים, ולא ינקטו העותרים הליכים משפטיים. והקורא תוהה מה פשר הבהילות והלחץ כשמדובר בצווי הריסה שלא בוצעו זה עשר או עשרים שנה, והעותרים עצמם, ככל שניתן ללמוד מן העתירה, לא עשו קודם לכן דבר לסילוק הרעה. ואפשר גם לתמוה מדוע סירבו העותרים לתת לעירייה ארכה כפי שביקשה, כדי שיהיה סיפק בידה לבדוק את הרשימה הארוכה של צווי הריסה אשר, לטענתם, לא בוצעו מאז שנת 1974. התשובה לתוהה ולתמה אינה מצויה בין דפי העתירה.

אולם תהא התשובה אשר תהא, כיוון שהעתירה מדברת במדיניות של העירייה, הדרך הישרה והיעילה ביותר לשינוי המדיניות, כבקשת העותרים, מובילה אל מועצת העירייה. ולא בשמים היא. שהרי, כפי שהעתירה מציינת, אחד העותרים הינו חבר מועצת עיריית ירושלים

. אם כך, נשאל בא-כוח העותרים על-ידי בית המשפט, האם עותר זה ביקש לקיים דיון במועצת העירייה בנוגע למדיניות זאת? בירור שנערך עם אותו עותר, באולם המשפט, העלה כי פעם אחת הגיש שאילתה בעניין זה, ואין אנו יודעים מה עלה בגורלה. ומה עוד עשה העותר במסגרת תפקידו כדי לקדם עניין זה לפני שפנה בעתירה אל בית המשפט? ומדוע לא ביקש לקיים דיון בעניין זה במליאת המועצה? ועל שום מה לא הציג לפני חברי המועצה את החומר שטרח ואסף והציג לפני בית המשפט? והרי מן המפורסמות הוא שהמדיניות עניין מובהק הוא לנבחרי הציבור, בעירייה ובכנסת, שלשם כך הם נבחרים.

מכל מקום, בשל כל הטעמים שהובאו לעיל לא היה מקום להגיש עתירה זאת, כנוסחה, לבית המשפט. לפיכך אני מציע לדחות את העתירה ולחייב את העותרים לשלם את הוצאות המשפט, בסך 3,000 ₪ למשיבים 1 ו-2 ובסך 3,000 ₪ למשיבים 3, 4 ו-5.

השופט ת' אור
: אני מסכים.

השופטת ט' שטרסברג-כהן
: אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט זמיר.

ניתן היום, י"א באב תשנ"ד (19.7.94).









בג"צ בית המשפט העליון 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו, פרופ' אריאל כהן, ד"ר דן בהט ואח' נ' עיריית ירושלים, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, [ פ"ד: מח 4 403 ] (פורסם ב-ֽ 19/07/1974)