פסקי דין על שיווק חקלאי (ש.ח.) בע"מ | פסקי דין על עופר נורקין | פסקי דין על אתי נורקין | פסקי דין על משה ממן | פסקי דין על יוחנן כהן |

491/96 א     29/04/2001




א 491/96 שיווק חקלאי (ש.ח.) בע"מ נ' עופר נורקין,אתי נורקין,משה ממן,יוחנן כהן




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי נצרת
א
000491/96


בפני
:
כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי
תאריך:
29/04/2001



בעניין:
שיווק חקלאי (ש.ח.) בע"מ





התובעת



- נ ג ד

-


1. עופר נורקין

2. אתי נורקין
3. משה ממן
4. יוחנן כהן




הנתבעים


החלטה


בפני
בקשה להמנע ממתן תשובות לשאלות בחקירה נגדית שיש בהן משום הפללה עצמית, וכן לאסור הגשת הודעות במשטרה שמסר הנתבע 3.

כנגד העד – הנתבע מס' 3, משה ממן
– וכנגד נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום בגין האירועים נשוא התובענה במסגרת ת"פ 1070/97 בבית משפט השלום בנצרת.
טרם נשמעו הראיות בהליך זה.

לטענת ב"כ הנתבע, זכותו של הנתבע במשפט הנוכחי שלא לענות על שאלות אשר יש להן השלכה על המשפט הפלילי שיתנהל נגדו. ב"כ הנתבע מסתמך בטענה זו על סעיף 47 (א) לפקודת הראיות.

ככלל עומדת לו לאדם זכותו שלא להפליל את עצמו. כך קובעת מפורשות הוראת סעיף 47 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971:

"אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה".

"הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית הינה זכות יסוד, המעניקה לכל אדם – הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי – פטור מלהשיב לשאלות שיש בתשובה עליהן כדי לסבכו באחריות לביצועה של עבירה; וזאת הן במסגרתה של חקירה והן במסגרתו של דיון".
(ראה יעקב קדמי בספרו "על הראיות" – בעמ' 750).

סעיף 47 (ב) לפקודת הראיות מעניק הגנה טובה למדי כנגד עד מפני הפללה עצמית. הוא אינו מעניק הגנה בפני
חשיפת קו ההגנה או עובדות אחרות שאין בהן "הודיה בעבירה".

לענין זה אמרה כב' השופטת שטרסברג-כהן בפרשת לופטין את הדברים הבאים:

"אם החשש הוא מהפללה עצמית, בידי המבקש לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ולהימנע מגילוי כל ראיה במשפט האזרחי העלולה להפלילו במשפט הפלילי, ובאשר לטענה בדבר זכות המבקש שלא לחשוף את קו הגנתו, טענה זו אינה מקובלת עלי. הזכות שלא לחשוף קו הגנה, במידה וקיימת כזו, אינה ערך בפני
עצמו. היא נגזרת מזכות השתיקה, אך מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסויים, אין עומדת לנאשם זכות השתיקה וכמוהו ככל אדם אחר".
(ראה רע"א 854/97 לופטין יצחק נ' מוניקה תכשיטים בע"מ, תק-על 97 (2), 151).

בכל הנוגע להודיה שסעיף 47 לפקודת הראיות דן בה, הכוונה היא להודייה בעובדה שהיא מ"יסודות העבירה", ולא הודיה ב"עובדה" סתם. העובדה החסויה לפי סעיף 47 היא עובדה שהוכחתה נחוצה לשם הרשעה.

עובדות אחרות, שאינן מהוות יסוד מיסודות העבירה, אך יכולות לשמש ראיה נגד העד או נגד שולחו – אינן חסויות. הן יכולות להיות נוגעות לכל חזית המחלוקת שבין העד והתביעה במשפטו שלו, אך כל עוד אינן נוגעות במישרין ליסודות העבירה אין הן חסויות.

ראה לענין זה גם החלטתו המרחיבה של כב' השופט ממן בערעור שומה 1232/97 פ"ד נ"ח 2 385 אלהאם אבו שהין נ' מדינת ישראל מס ערך מוסף.

כשלעצמי הייתי מקבלת את הגישה המרחיבה האומרת שגם תשובה שיש בה כדי להעמיד את המשיב בסכנה ממשית של הפללה, גם לגביה תחול החסינות.

במקרה שביהמ"ש אינו מקבל את טענת החסיון, תרופתו של הנאשם היא בכך, שאין לעשות בתשובות אלו כל שימוש נגדו במשפט הפלילי.
גם כב' השופט קדמי בספרו הנ"ל בעמ' 759 מתייחס לנושא זה באומרו:

"בהליך של דיון, היה מדובר בעד – עליו לסרב להשיב ולנמק סירובו בזכותו לאי-הפללה עצמית; היה המדובר בנאשם – תעמוד לו זכותו לאי הפללה עצמית אך ורק לגבי שאלות שאינן מתייחסות לעבירה נושא האשמה, ולאלו – עליו לסרב להשיב ולנמק הסירוב בזכות האמורה".

לפיכך הנתבע יכול לסרב להשיב על כל שאלה שיש בה נגיעה ליסוד מיסודות העבירה בה מאשימים אותו בתיק הפלילי, ולכל שאלה שהתשובה לה מעמידה אותו בסיכון ממשי של הפללה עצמית, אולם שומה עליו לנמק ולהסביר זאת ולא להסתפק בהצהרה כללית של סרוב להשיב בשל החסיון.

נשאלת השאלה מה דינן של הודעות שנגבו מהנאשם, ואשר גם לגביהן מעלה הנאשם את טענת החסיון מפני הפללה עצמית.

כאמור לגבי המחלוקת נשוא התביעה התנהלה חקירה משטרתית ובמהלכה נגבו גם הודעות מהנתבע 3.

ב"כ התובעת מבקש להגיש את ההודעות שנגבו מהנתבע.

ב"כ הנתבע טוען כי במסגרת ההליך הפלילי בדעתו לתקוף את קבילות ההודעות במשפט זוטא שיקויים בהליך הפלילי, ועל כן קבלת ההודעות תפגע בו.

בשלב זה הנתבע 3 לא התבקש ע"י ב"כ התובע לענות על כל שאלה בקשר להודעותיו אלא ההודעות הוגשו בכפוף להחלטתי בעניין.

דעתי הינה כי החסיון מפני הפללה עצמית הקבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות עניינו רק גילוי (כל ראיה העלולה להפליל את הטוען לחסיון). בביטוי "גילוי" טמונה העובדה שהראיה עצמה חייבת להיות נסתרת.

"ההודעה" אשר כפי שנמסר מצויה היא בידי הצד המבקש להגישה, ואף בידי המאשימה, ואין היא יותר בבחינת דבר נסתר, במקרה כזה לא מדובר יותר על "גילוי" שיש בו סיכון לנאשם. הנאשם עצמו אינו מתבקש לגלות דבר שאינו ידוע, שעצם גלויו יגרום או עלול לגרום להפללתו.

האם בעצם הגשת ההודעות לבית המשפט האזרחי, אף בטרם הוגשו לבית המשפט הפלילי יש משום העמדת הנתבע בחשש להפללה עצמית?

סבורני כי גם בכך לא טמון כל סיכון, כי כאמור המסמך עצמו מצוי בידי המאשימה, והיא עדיין חייבת לעבור את כל המבחנים להגשתו לבית המשפט הפלילי.

כל עוד דנים אנו בהודעה עצמה אין אנו נמצאים במסגרת סעיף 47 לפקודת הראיות.

הודעת
בעל דין שנגבתה ממנו בחקירה במשטרה, בעקרון יכולה להיות הודאת בעל דין ובהתאמה ראייה קבילה לאמיתות תכנה.

תנאי להסתמכות בית משפט על ההודעה כבסיס לחיובו של בעל דין, בין במסגרת מכלול הראיות ובין אף כראייה יחידה, הוא שההודאה תהא מהימנה עליו וינתן לה מלוא המשקל הראייתי.
(ראה ספרו של כב' השופט קדמי, על הראיות, חלק שלישי).

מאחר והודעת בעל הדין הינה הודאה בכתב, אזי יש להגישה כפי שמגישים כל מסמך בכתב. ובמקרה זה, אם בהודעה במשטרה מדובר, ניתן להגישה או באמצעות מי שרשם את ההודעה, היינו על ידי החוקר, או על ידי בעל הדין עצמו, אם מוכן הוא להודות שזו הודעתו.

לפיכך בענייננו אין יכול הנתבע 3 להעלות כל טענה של חסיון מפני הפללה עצמית כנגד עצם הגשת ההודעות, בכפוף שיוגשו על פי דיני הראיות, אלא יכול הוא להעלות כל טענה אם ירצה בכך לגבי מהימנותה ומשקלה.

אם תועלנה טענות כאלה, יכול שתעורר שאלת החסיון מפני הפללה עצמית, נוכח רצונו של הנתבע 3 לפסול את ההודעות בהליך הפלילי. אולם לא הכרח הוא, והדבר תלוי במהותן ותכנן של הטענות שיועלו.

לפיכך ההודעות עצמן יכול שתוגשנה, כאמור בכפוף להגשתן על פי דיני הראיות.
לגבי התשובות לשאלות הנוגעות לעובדות העומדות ביסוד האישומים, כאמור פטור הנתבע 3 מלהשיב עליהן.

אציין כי החלטתי נתנה לאחר שכבר התקיימו דיונים, אולם תכנה הודע כבר
לצדדים לפני הדיון וזאת על מנת שלא לעכב את הדיון.

הצדדים מתבקשים להודיע תוך 7 ימים אם הושגה הסכמה ביניהם לגבי גלוי המסמכים שגלויים התבקש על ידי שני הצדדים או שמא עדיין נדרשת החלטת בית משפט על סמך הטיעונים שהוגשו.

ניתנה היום ו' באייר, תשס"א (29 באפריל 2001) במעמד הצדדים.




_________________

גבריאלה (דה-ליאו) לוי


שופטת




000491/96א
054 רחל






א בית משפט מחוזי 491/96 שיווק חקלאי (ש.ח.) בע"מ נ' עופר נורקין,אתי נורקין,משה ממן,יוחנן כהן (פורסם ב-ֽ 29/04/2001)