פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על כהן בריג'יט | פסקי דין על כהן קרן |

26/05 תיק     20/05/2007




תיק 26/05 עיריית הרצליה נ' כהן בריג'יט, כהן קרן




בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות תיק משמעת 26/05
עיריית הרצליה

ע"י עו"ד יצחק אברהם

רחוב ראול ולנברג 6, תל-אביב
טל': 03-7687000 ,פקס: 03-768001 המאשימה

- נגד –

1. כהן בריג'יט
ת.ז: 068303767
2. כהן קרן
ת.ז: 022800924
ע"י ב"כ עו"ד ח.כהן ואח'

רחוב ריב"ל 4, תל-אביב 67778
טל': 02-6298185 פקס: 02-6297330 הנאשמות
הכרעת - דין
התובענה:
1. הנאשמת מס 1 הגב' כהן בריג'יט
והנאשמת מס' 2 הגב' כהן קרן
מועסקות בעיריית הרצליה
כמזכירות בבית הספר "בן צבי" בהרצליה. הנאשמת מס' 1 מועסקת בעיריית הרצליה
משנת 1995 והנאשמת מס' 2 מועסקת בעריית הרצלייה משנת 1997.

2. התובענה מייחסת לשתי הנאשמות מספר אישומים לפיהם בתקופה שבין ספטמבר 2004 לבין ינואר 2005 במועדים שונים בתקופה זו, או בסמוך אליהם, דיווחו הנאשמות דיווחי כזב. אחת הנאשמות הייתה מדווחת טלפונית על נוכחותה של האחרת, אפילו כאשר האחרת טרם הגיעה לעבודתה, או כשכבר עזבה את מקום העבודה.
דיווחים כוזבים, כאמור, בוצעו ע"י שתי הנאשמות, נאשמת מס' 1 לטובת נאשמת מס' 2 ולהיפך, קרי נאשמת מס' 2 לטובת נאשמת מס' 1.

3. תאריכי הדיווחים הכוזבים מפורטים בסעיף 5 לכתב התובענה והם בעיקרם כדלקמן:
א. בסעיף 5(1) מפורטים התאריכים בהם בוצעו דיווחי כזב באשר לזמני ההגעה של נאשמת 1.

ב. בסעיף 5(2) מפורטים התאריכים בהם בוצעו דיווחי כזב באשר לזמני העזיבה של נאשמת 2.

ג. בסעיף 5(3) מפורט דיווח הכזב באשר לזמן העזיבה של נאשמת 2 בחופשת חנוכה.

ד. בסעיף 5(4) מפורט דיווח הכזב באשר לנוכחות של נאשמת 1 ביום הורים.

4. התובענה מפרטת, כי במעשים הנזכרים בסעיף 2(א) ו-(ב) התנהגו הנאשמות התנהגות הפוגעת במשמעת עובדי הרשות והפרו את סעיף 9(1) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות (משמעת)")

5. כן נטען בתובענה, כי במעשיהן המפורטים לעיל לא קיימו הנאשמות את המוטל עליהן כעובדי רשות מקומית, על פי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (פרק י"ג), וכן עברו עבירה העולה אף עד כדי גניבה ו/או קבלת דבר במרמה לפי פרק י"א סימן א' לחוק העונשין, התשל"ז-1978 והפרו את סעיף 9(2) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), במעשיהן המפורטים לעיל התנהגו הנאשמות התנהגות שאינה הולמת עובד ו/או אינה הוגנת והפרו בכך את סעיפים 9(3) ו/או 9(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת).

6. ביום 26.1.06 ניתנה החלטה ע"י בית דין זה ובסעיף 7 להחלטה קבענו, כי אין סמכות לבית הדין למשמעת לקבוע כי במעשיהן של הנאשמות המתוארות בתובענה יש משום עבירה פלילית ועל כן בית הדין לא ידון בעבירה של גניבה ו/או בעבירה של קבלת דבר במרמה כמפורט בחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עמדות הצדדים:
7. הנאשמות הודו, כי הן מועסקות על ידי עיריית הרצלייה כמזכירות בבית הספר "בן-צבי" וכפרו בשאר העובדות המפורטות בסעיפי התובענה. הנאשמות טוענות, כי לא ביצעו את העבירות המיוחסות להן.

8. לטענת התביעה - לא הכחישו הנאשמות את ביצוע הדיווחים הכוזבים כאשר זומנו למפגשי הבירור אצל מר חיים שגיא, ראש אגף משאבי אנוש בעיריית הרצליה
, וכי הכחשתן עלתה לראשונה בבית הדין. הנאשמות, לעומת זאת, טוענות כי מעולם לא הודו מפורשות במעשים המיוחסים להן. התביעה מבססת טענתה לדיווחי כזב של הנאשמות על דפי הפלט של מערכת ה-time voice (להלן:"המערכת"), מערכת רישום
הנוכחות, המעידים על דיווחים זהים של שתי הנאשמות, אשר אינם תואמים את מועדי ההגעה והעזיבה שלהן בפועל.

9. הנאשמות טוענות, כי מערכת רישום הנוכחות אינה אמינה, כי קרו בה תקלות ולפיכך אינה משקפת את מצב הדברים כהווייתם ואין להיבנות עליה לצורך הרשעה. כמו כן טוענות הנאשמות לעניין הדיווחים הזהים, כי הסיבה לכך היא הגעתן המשותפת, לעיתים קרובות, למקום עבודתן ולעיתים באותו רכב.

10. התביעה טענה לעניין הנסיעות המשותפות שתי טענות:
א. מדובר בעדות כבושה אשר לא הועלתה בבירור של הנאשמות אצל ראש אגף משאבי אנוש ואף לא בחקירה המשמעתית שנוהלה ע"י עו"ד דנה סבוראי.

ב. מעיון במפת העיר הרצלייה עולה, כי אין הגיון בנסיעה משותפת של הנאשמות הגרות, יחסית לבית הספר, בריחוק רב זו מזו והנסיעה המשותפת מאריכה את הדרך עד כדי שילוש המרחק.

11. הנאשמות טוענות, כי לא ביצעו את העבירות המיוחסות להן כי לא היה להן תמריץ כלכלי ממשי לעבור את העבירות המיוחסות להן הואיל והשעות הנוספות שהיו מצטברות מהדיווחים הכוזבים, כביכול, לא היו נזקפות לזכות הנאשמות וממילא לא היו הנאשמות מתוגמלות עבור השעות הנוספות.
כנגד טענה זו של הנאשמות טוענת התביעה, כי לנאשמות היה דווקא תמריץ ברור לדווח על שעות נוספות שתמורתן היו זכאיות לימי חופשה נוספים, שלא כדין, באמצעות ביצוע "קיזוזים".

12. לבסוף טוענות הנאשמות, כי נפלו קורבן לעלילות שווא של מנהלת בית הספר, ענת גלעדי, שלטענת הנאשמות התנכלה להן, על רקע מאמציה, כביכול, להמשיך ולתפוס את מקומה של המנהלת אותה החליפה, בניגוד לרצונן של הנאשמות לשמור אמונים למנהלת הקבועה.
כנגד טענה זו טוענת התביעה, כי למנהלת מעולם לא הייתה כל כוונה להישאר במקום המנהלת הקבועה מעבר לתקופה שבה היא מחליפה אותה ולכן לא היו מאבקי כוחות בינה לבין הנאשמות ולטענת ההתנכלות על רקע זה אין כל שחר.

13. הנאשמת מס' 2 הועברה בספטמבר 2005 לעבוד ביחידה לתרבות הדיור שבעיריית הרצלייה עד לבירור אשמתה בתיק 26/05.
העדים:
14. מטעם התביעה העידו: הגב' רונית זנדברג מיחידת המחשוב של עיריית הרצלייה, הגב' ענת גלעדי אשר שימשה כמנהלת בית הספר "בן צבי" בתקופה הרלבנטית לתובענה דנא, מר זוהר עובדיה אב הבית בבית הספר "בן צבי", ומר חיים שגיא ראש אגף משאבי אנוש בעיריית הרצלייה.

מטעם ההגנה העידו הנאשמות עצמן וכן מר אייל כהן, בעלה של הנאשמת 2.

עדויות התביעה:

א. עדויות לעניין מהימנות מערכת רישום הנוכחות
15. הואיל והתביעה מתבססת, כאמור, על פלטי מערכת המיחשוב המבצעת רישום נוכחות, העידו על מהימנות המערכת הגב' רונית זנדברג מיחידת המחשוב של עיריית הרצלייה ומר חיים שגיא ראש אגף משאבי אנוש בעיריית הרצלייה.

עדות הגב' רונית זנדברג, מיחידת המחשוב של עיריית הרצלייה- עמ' 8-11 לפרוטוקול הדיון מיום 26.01.05 , להלן: "פרוטוקול א")
16. העדה רונית זנדברג הסבירה, כי דיווח הנוכחות מבוסס על שתי מערכות: האחת היא מערכת הדיווח הטלפוני, ה-time voice ,הקשורה לשעון הנוכחות ודרכה מקליד העובד את מספרו, מקיש 1 לדיווח על כניסה ו-2 לדיווח על יציאה והדיווח נקלט במערכת. המערכת השנייה, מערכת הלביא, אוספת מדי יום או יומיים את נתוני הנוכחות מכל שעוני הנוכחות בעירייה וגם ממערכת ה-time voice. מערכת זו מעבדת את הנתונים ופעם בחודש יוצא פלט של הדוחות לעובדים. לאיש מלבד העדה זנדברג אין גישה לשתי המערכות הללו. (עמ' 8).

17. העדה נחקרה בנושא תקלות במערכת והעידה כדלקמן:
א. בנושא אי דיוקים בשעון הנוכחות- העידה, כי "קורה שהמערכת מפגרת בכמה דקות ואני נוהגת לעדכן אותה" מכל מקום העידה, כי "לא היו פיגורים מעל חצי שעה" ( עמ' 9)

ב. בנושא תקלות במערכת העידה, כי "קרה שהמערכת לא עבדה יום או חצי יום. חיכינו לטכנאי, קרו מקרים כאלה" ובמקרים כאלה של תקלה, כך העידה: "הדוחות מדווחים ידנית ומחזירים את זה למשאבי אנוש". (עמ' 9)
ג. בנושא אמינות המערכת באופן כללי העידה העדה, כי המערכת עובדת כבר 3 שנים ו"בגדול אנו די מרוצים ממנה" והוסיפה, כי אין תוכנה של 100% ללא תקלות וכי התקלות של מערכת זו הן "בהחלט סבירות והגיוניות". (עמ' 9)

עדות מר חיים שגיא, ראש אגף משאבי אנוש בעיריית הרצלייה- (עמ' 16-20
לפרוטוקול א)
18. העד הסביר כיצד פועלת מערכת רישום הנוכחות מבחינה טכנית וחוזר במילים דומות על הסברה הטכני של העדה זנדברג. (עמ' 17) כמו כן העיד, כי "מערכת הנוכחות נבדקה בקפדנות רבה מאוד" וכי "המערכת אמינה מאוד" (עמ' 18). אשר לקיומם של תיקונים בכתב בדוחות נוכחות, הסביר העד, כי אלה נעשים במקרים שבהם שכח עובד לדווח על נוכחות, או שהחל עבודתו במקום אחר, או שנעדר מסיבות של מחלה, חופשה מילואים וכיו"ב. (עמ' 19)

עדות מר עובדיה זוהר, אב הבית בבית ספר בן צבי (עמ' 15-16 לפרוטוקול א)
19. מר זוהר עובדיה העיד, כי יש לא מעט תקלות במערכת הנוכחות הממוחשבת וכי קרה לפעמים שהנוכחות הוקשה, אך בשל הקו התפוס צריך היה לחזור על ההקשה (עמ' 16).

עדות נאשמת 2 כהן קרן
-(עמ' 32 ו-33 לפרוטוקול הדיון מיום 25.4.06, להלן "פרוטוקול ב")
20. נאשמת 2 העידה, כי "העלינו את התלונות בפני
מנהלת מחלקת החינוך שהדוחות הללו הרבה פעמים לא מהימנים." (עמ' 33 שורות 1-2). כמו כן העידה, כי הדוחות תוקנו על ידה טרם שהוגשו לממונה שלה "יש למשל שם שתי שבתות שהגעתי לעבודה וזה תיקון. כל דבר תיקנו. מחלה תיקנו." (עמ' 32 שורות 26-27).

עדות נאשמת 1 כהן בריג'יט
- (עמ' 38 לפרוטוקול ב)
21. בתשובה לשאלה האם מערכת המחשוב עבדה כהלכה, השיבה נאשמת 1 "המערכת מחשוב כשהיו ימים שהיא לא עבדה בסדר כתבנו הערות. היו הרבה הערות." (עמ' 38 שורות 30-31) כמו כן הוסיפה, כי "הימים שהגעתי לפני שבע וחצי, המערכת מחשוב עבדה כראוי" (עמ' 39 שורה 5).

ב. עדויות לעניין דיווחי הנוכחות הכוזבים
עדות הגב' ענת גלעדי אשר שימשה כמנהלת בית הספר "בן צבי"- עמ' 11-15 לפרוטוקול א).
22. הגב' גלעדי, שמילאה את מקומה של המנהלת הקבועה של בית הספר במשך שנה, העידה, כי בעקבות שיחה כללית, אשר התנהלה במהלך אחד המפגשים עם מחלקת החינוך בעיריית הרצליה
בנושא היעדרויות של מזכירות, היא בדקה את תדפיסי הנוכחות של שתי הנאשמות וגילתה את הממצאים הבאים:
א. שעות הגעה בבוקר של שתי הנאשמות חופפות למרות שהמנהלת הגיעה תמיד אחרי הנאשמת 2 ולפני נאשמת 1.

ב. שעות היציאה של הנאשמות לא היו כפי שהתבצעו בפועל. בימי שישי, למשל, ראתה, כי נאשמת 2 יוצאת בשעה 09:45 בפועל ואילו בתדפיס היו שעות היציאה בימי שישי 12:45.

ג. מהתדפיס של נאשמת 1 עלה, כי נכחה בשני ימי ההורים בעוד שבפועל התחלקו שתי המזכירות בימים וכל אחת מהן הייתה ביום הורים אחד. העדה ציינה, כי היא בטוחה ששתיהן לא היו יחד בימי ההורים.

ד. לגבי אירוע חנוכה- תדפיסי הנוכחות הצביעו על שעת יציאה זהה למרות שנאשמת 2 יצאה מוקדם יותר.

23. הגב' גלעדי העידה, כי לנוכח הממצאים שעלו מהתדפיסים, הכניסה לתמונה את אגף כוח האדם של העירייה. (עמ' 12). עוד העידה הגב' גלעדי, כי באותה שיחה אודות היעדרויות של המזכירות ציינה את היעדרויותיה התכופות של אחת המזכירות והתכוונה לנאשמת 1 שבעלה היה חולה בתקופת ההיעדרויות. כמו כן ציינה שההיעדרויות הללו היו באישורה. (עמ' 13 )
הגב' גלעדי העידה, כי שמעה את הקלדות היציאה של נאשמת 1 ושל אב הבית, הואיל ונעשו בטלפון ברמקול כאשר בית הספר היה שקט. את הקלדות ההגעה לא שמעה.(עמ' 13). כמו כן העידה כי עד דצמבר 2004 ידעה, כי נאשמת 1 מגיעה בשמונה ורבע ומאחר שלא קיבלה הנחיה על השעה שהייתה צריכה להגיע, מבחינתה זה היה בסדר. (עמ' 14).

24. לגבי היקף המשרה של הנאשמות ומכסת השעות שלהן, העידה הגב' גלעדי, כי לא קיבלה כל הנחיה מהעירייה באיזו שעה צריכות היו הנאשמות להגיע או לצאת. כמו כן העידה, כי לא ידעה אם הן מקבלות תמורה עבור שעות נוספות ו/או האם הן עבדו בפועל מעבר למכסת השעות החודשיות שלהן. (עמ' 14).

לעניין הטלת החשד בנאשמות כניסיון התנכלות בשל התנגדותן להישארותה בתפקיד
25. העדה נשאלה לגבי האפשרות שניסתה והתאמצה להישאר בתפקיד מנהלת בית הספר במקום הגב' בירן אותה החליפה והכחישה השערה זו. (עמ' 12). העדה הכחישה שיזמה בעצמה את השיחה בנושא היעדרויות של מזכירות. (עמ' 13) העדה העידה גם, כי ציינה מיוזמתה את רמת התפקוד של הנאשמות עוד בחקירה שלפני הגשת כתב האישום משום שאז כבר נכנסה יותר לתפקיד. (עמ' 15) כן העידה, כי הנאשמת 1 הינה מנהלת חשבונות מצוינת שניהלה את מערך הכספים והכינה גם תעודות. עם זאת ציינה שהיו פעמים של תקשורת בינאישית לא נעימה וכי ביקשה ממנה שלא לצעוק ולא להרים קול. (עמ' 15).

עדות מר עובדיה זוהר, אב הבית בבית הספר בן-צבי- עמ' 15-16 לפרוטוקול א)

26. מר זוהר העיד, כי לא ראה את נאשמת 2 מקלידה במקום נאשמת 1 , עם זאת העיד, כמי שמגיע כל בוקר בין השעות 7:15 ל-7:30 , כי נאשמת 2 מגיעה בד"כ בשעות הללו ואילו נאשמת 1 מגיעה מאוחר יותר, בין 7:30 ל-7:45. (עמ' 15).
מר זוהר העיד, כי לפעמים יוצא לו לראות את שתי הנאשמות, אך יותר את נאשמת 1 (עמ' 16). עפ"י עדותו, הסימן להגעה המוקדמת יותר לבית הספר, היא ניטרולה של האזעקה. פעולה זו, עפ"י לעדותו, מתבצעת על ידו או ע"י נאשמת 2 כאשר היא מגיעה לפניו. את נאשמת 1, לעומת זאת, "לא יצא לו לראות מנטרלת את האזעקה" (עמ' 16).

27. אשר לימי ההורים, העיד מר זוהר עובדיה, כי בדרך כלל המזכירות מתחלקות ביניהן בימים וכל אחת מהן באה ביום נפרד, וכי היו מקרים בודדים בהם היו שתי המזכירות ביחד, אך הוא אינו זוכר את התאריך הספציפי. (עמ' 16 ).

28. לעניין כוונתה של המנהלת גלעדי להישאר בתפקיד מעבר לשנה בה היא מחליפה את המנהלת הקבועה, העיד מר זוהר עובדיה, כי לא ידוע לו על מאמצים שעשתה הגברת גלעדי להישאר בבית הספר וכי היו שמועות. (עמ' 16).

עדות מר חיים שגיא, ראש אגף משאבי אנוש בעיריית הרצלייה- עמ' 16-20 לפרוטוקול א)
29. מר שגיא העיד, כי לאחר שהוסבה תשומת ליבו לחשד בדבר שתי מזכירות בבית ספר בו צבי אשר מדווחות דיווחי נוכחות כוזבים, ביקש לראות את דוחות הנוכחות שלהן מארבעת החודשים שקדמו למועד יידועו לחשד. מן הדוחות עלה, כי באופן עקבי היה דיווח מדויק של אותה שעת הגעה ,בעיקר, אך גם בשעות היציאה, דיווח תואם ברמת הדקה. (עמ' 17).
מבדיקה שערך מר שגיא, על פי עדותו, עלה, כי הנאשמות אינן גרות באותו אזור ואף אינן מגיעות יחד לעבודה. (עמ' 17) נודע לו, כי הן גרות במקומות שונים ולא בקרבת מקום אחת לרעותה (עמ' 18).

30. מר שגיא העיד, כי זימן כל אחת מהנאשמות לשיחה אישית, בה הובהר לכל אחת מהנאשמות דבר החשדות שעלו נגדן. עפ"י עדותו אף לא אחת מהן הכחישה את החשד או החשש לדיווח הכוזב. דבר אי ההכחשה עלה פעמיים בחקירת עד זה. (עמ' 17) מר שגיא הוסיף, כי "הן היו מאוד נבוכות ולא ידעו כיצד לנהוג ולכן הן לא הכחישו" ודברים אלה נאמרו כדי להדגיש, כי הן לא היו מיוצגות ע"י עו"ד. מר שגיא הוסיף, כי כל אחת מהנאשמות ציינה בתגובה את עבודתה הטובה ואת השקעתה לטובת בית הספר. כמו כן ציין, מר שגיא, כי אין תגמול נוסף על שעות נוספות של המזכירות.

עדויות ההגנה:
נאשמת 2- קרן כהן- (עמ' 26-34 לפרוטוקול מיום 25.4.06 ,להלן: "פרוטוקול ב")
31. נאשמת 2 העלתה בעדותה את סברתה, כי הגב' גלעדי כמנהלת מחליפה רצתה לתקוע יתד בכיסאה של המנהלת הקבועה ותוך כדי התהליך הזה התחילה לנטרל את נאשמת 1 מכל עבודה ואף צעקה עליה מדי פעם. (עמ' 26 שורות 12-17 , 22).

32. לעניין הבירור שנערך לנאשמות אצל מר שגיא, העידה נאשמת 2 , כי נועצה מראש בעו"ד הואיל וגונבו לאוזניה שמועות לעניין ההאשמה. (עמ' 26 שורות 30-32).

33. הנאשמת 2 העידה תחילה, כי בעת הבירור לא דיברה אלא הקשיבה לדברי מר שגיא ולבסוף שאלה אותו מה יעשו לה ולנאשמת 1. (עמ' 28 שורות 5-9). לכשנשאלה ע"י בית הדין מה הייתה תגובתה לגבי עצם ההאשמות- ענתה, כי אמרה לו "שלא עשינו כזה דבר". (עמ' 28 שורות 10-13). לכשנשאלה ע"י התובע בדבר העובדה שאין במכתבו של מר שגיא המתעד את הבירור מילה וחצי מילה להכחשתה את דוחות הנוכחות, ענתה , כי "הרבה דברים שדיברנו לא כתובים כאן. זה לא כתוב" (עמ' 30 שורות 18-19).
עוד העידה נאשמת 2 , כי אחרי הבירור אצל מר שגיא נערכה לנאשמות חקירה תחת אזהרה ע"י עו"ד סבוראי וכי כל הדברים שנאמרו על ידן נרשמו, (עמ' 30 שורה 31) וכי אמרה לדנה סבוראי ש"לא עשינו לה (למנהלת) שום דבר" (עמ' 28 שורות 20-21).

34. לכשהציג התובע לנאשמת המסמך, החתום על ידה, והיא נשאלה כיצד זה לא נמצאה במסמך כל הכחשה שלה לגבי הזיופים, העידה "אבל אמרתי לה חזור ואמור שלא עשיתי את זה. בסדר, לא כתוב" (עמ' 31 שורה 6 ). לשאלת התובע "לא אמרת אצל דנה סבוראי שלא היה ולא נברא" ענתה נאשמת 2 "כן אמרתי לה שאין לי הסבר לדו"ח שהיא מראה לי. שאני יודעת שבאתי והלכתי בזמן" (עמ' 31 שורות 8-10).
בחקירה החוזרת קראה הנאשמת מתוך הדו"ח של סבוראי את השאלה שנשאלה ואת תשובתה: "האם היה מקרה שבו הקשת נוכחות טלפונית עבורך ועבור בריג'יט בשעה שבריג'יט לא הייתה בבית הספר? לא." (עמ' 34 שורות 1-2).

35. לכשנשאלה בחקירה הראשית איך היא מסבירה שישנם דוחות שבהם שעות ההגעה ו/או היציאה שלה זהות לאלה של בריג'יט, ענתה נאשמת 2, כי "היו פעמים שהיא ובריג'יט באנו ביחד", וכן "זה קרה שאני ובריג'יט הגענו יחד למשרד". היינו - ההגעה ביחד הייתה מקרית. כמו כן העידה כי "לפעמים הגענו באותו רכב, לפעמים היא באה לאסוף אותי", היינו - ההגעה ביחד נבעה מנסיעה משותפת ויזומה לעבודה.(עמ' 30 שורות 3-8).

36. בתשובה לשאלת התובע "את טוענת שבתקופה של חמישה חודשים מעל שלוש פעמים בשבוע נסעתן ביחד באוטו?" העידה נאשמת 2 , כי "משהו כזה, שלוש פעמים בשבוע" (עמ' 33 שורות 14-17). לכשנשאלה כיצד לא מצאה לנכון להעלות טענה עובדתית כזאת לחיים שגיא, ענתה "לא הגענו לזה". תשובה דומה ניתנה לשאלה מדוע לא מצאה לנכון להעלות נקודה זו גם לגב' סבוראי (עמ' 33 שורות 18-21).

37. לכשנשאלה אם מישהי מהמורות ידע על כך שהן באות במכונית ביחד באופן קבוע, ענתה נאשמת 2 "אני לא יודעת אם מישהו ידע על זה.(עמ' 33 שורות 22-28).

לגבי שעות הגעה קבועות, העידה נאשמת 2 כי אמרה לגב' סבוראי כי "אני מגיעה לעבודה בשבע שבע ועשרה. לגבי בריג'יט היא באה בשבע שבע וחצי" (עמ' 33 שורות 6-8).

38. נאשמת 2 העידה, כי היו ימי ו' שבהם לא הגיעה לעבודה כי התקזזה עם השעות שהיו לה מעבר ל-25 השעות השבועיות.עמ' 31 שורות 22-25) לשאלת בית הדין "עבדת יותר בלי לעשות קיזוזים ולא קיבלת תמורה?" ענתה נאשמת 2 , כי "לפעמים עשיתי קיזוזים. עבדתי המון שעות יותר ממה שהייתי צריכה לתת" (עמ' 34 שורות 10-12).

39. עוד העידה נאשמת 2, כי בינתיים הועברה מתפקידה בבית הספר בן צבי למקום עבודה אחר (היחידה לתרבות הדיור) וכי עפ"י צו בית משפט מקומה כמזכירה בבית הספר בן צבי שמור לה עד תום ההליכים בבית הדין המשמעתי (עמ' 29 שורות 20-30).

נאשמת 1 – כהן בריג'יט
- (עמ' 34-42 לפרוטוקול ב)
40. נאשמת 1 כמו נאשמת 2 התרשמה שהמנהלת המחליפה "מנסה לתקוע יתד ולהמשיך לעבוד בבית הספר". האינדיקציה שלה לכך היו דבריה של המנהלת גלעדי באשר לדברים שתעשה בשנה הבאה בבית הספר, כאשר לנאשמת 1 זה היה "מאוד מוזר, מה היא מדברת על שנה הבאה כשבעצם היא באה רק לשנה אחת" (עמ' 35 שורות 10-14) נאשמת 1 העידה, כי בשל חששה זה החליטה שלא לשתף פעולה עם המנהלת ולהיות לויאלית למנהלת הקודמת. כתוצאה מהתנהגותה, כך העידה היא חשה שהמנהלת גלעדי "מתנכלת לי ורוצה להעליל עלי עלילה כמו בקטע הזה שהיא העלילה עלי עלילה בעניין הדוחות של השעות" (עמ' 35 שורות 21-24).

41. עוד לעניין ה"התנכלות", העידה נאשמת 1 ,כי בשנים הקודמות לניהולה של הגב' גלעדי סמכו עליה כל המנהלות באשר לניהול החשבונות על ידה, ואילו בתקופת גלעדי קיבלה לפתע ביקורות פתע (עמ' 36 שורות 4-5). לשאלת בית הדין אם אין זה טבעי שיהיו ביקורות ענתה, כי זה טבעי אף מוזר משום שהביקורת התייחסה לשנה שעברה ולמאזן שכבר אושר בעיריית הרצלייה (עמ' 36 שורות 10- 12).

42. לשאלת בא כוחה לגבי ההאשמה בדבר רישום דו"ח נוכחות עבורה ולהיפך, העידה נאשמת 1, כי "זה לא היה ולא נברא", כי היא זוכרת שאמרה למר שגיא ש"אני לא הקשתי לקרן וקרן לא הקישה בשבילי" וכי גם לגב' סבוראי אמרה "במפורש שלא היה מצב אף פעם שאני הקשתי לקרן או שקרן הקישה לי" (עמ' 36 שורות 22-27).

43. לכשנשאלה בחקירה הנגדית כיצד זה במכתב שבו סוכמה השיחה עם חיים שגיא לא נאמרה מילה או חצי מילה על הכחשה של הזיוף, ענתה נאשמת 1 "אני לא יודעת למה הוא לא רשם את זה, כי אני במפורש הכחשתי" (עמ' 37 שורות 11-13).
לכשנשאלה מדוע לא אמרה מילה לגבי הגעתה ברכב אחד עם נאשמת 2, ענתה נאשמת 1, כי "השיחה עם חיים היתה קצרה. גם לסבוראי לא אמרתי. היו שאלות מנחות שלה ואנחנו ענינו בהתאם" (עמ' 37 שורות 26-28).

44. לשאלת התובע האם בתקופה שבין ספטמבר לינואר היה מי שראה את הנאשמות מגיעות ביחד באופן קבוע ויכול להעיד על כך, השיבה נאשמת 1 "אני לא זוכרת מישהו ספציפי" (עמ' 39 שורות 6-8).
נאשמת 1 אישרה את דוח הנוכחות הנדון כשהיא מעידה, כי "אין לי הערות, הגעתי לפי המסומן".(עמ' 38 שורות 27-28).

הערכת עדויות, ממצאים ומסקנות:

רמת ההוכחה הנדרשת
45. בטרם נגש להערכת העדויות שלפנינו ולקביעת ממצאים ומסקנות על בסיס הערכה זו, מן הראוי כי נבהיר מהי רמת ההוכחה הנדרשת מהתביעה לצורך קביעת ממצאים שיש בהם כדי לבסס את הרשעת הנאשמות באישומים המיוחסים להן.

46. סעיף 16 לחוק קובע, כי לבתי הדין יהיו כל הסמכויות הנתונות לועדות חקירה לפי סעיפים 8 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968.
סעיף 8 לחוק ועדות חקירה קובע:
"א. ועדת חקירה אינה כפופה לנהוג לפי סדרי הדין של בית משפט, והיא רשאית לקבל כל ראיה שהיא, בכל דרך הנראית לה מועילה, ולקבוע סדרי חקירתם של עדים; והכל כשאין בחוק זה או בתקנות על פי הוראה אחרת.

ב. ועדת חקירה אינה כפופה לדיני הראיות שאין בחוק זה או בתקנות על פי הוראה אחרת לענין זה.".
עם זאת, חלה החובה על בית הדין, כמו על כלל יחידות המינהל, לפעול לפי כללי הצדק הטבעי, עיקרון זה נקבע על ידי בית המשפט העליון, מפי השופט ברנזון כבר מקדמת דנא:
"זכותו היסודית והבלתי מעורערת, של כל עובד המדינה היא, שבמלא בית הדין המשמעתי את תפקידו, לא ייפגע במאומה בעקרונות הצדק, כפי שאלה הוגדרו ונקבעו בדין, ובתי המשפט יקפידו עם בית הדין הקפדה רבה, שישמור על זכויות יסוד אלה של העובדים העומדים לפניו לדין משמעתי. אבל מעבר לגבולותיהם, המוגדרים היטב כאמור, של עקרונות הצדק הטבעי, לא יתערבו, בתי המשפט בשיקול דעתו ובסדרי דיונו של בית הדין המשמעתי, כל עוד הוא ממלא תפקידו ואינו חורג ממסגרת סמכויותיו כדין.".
(עש"מ 1/66 פסקל נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"דכ(3), 71).

47. בתי המשפט התחבטו, כידוע, בשאלת רמת ההוכחה הראייתית הנדרשת בדין המשמעתי. בעש"מ 3/88 אדמונד אזוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(1) 867, הביע כב' השופט דב לוין את העמדה, כי קיימת רמת ביניים בין זו הנדרשת במשפט הפלילי – הוכחה מעבר לספק סביר- לבין זו הנדרשת במשפט האזרחי- מבחן מאזן ההסתברויות- ורמת ביניים זו היא רמת הוכחה הנדרשת בדין המשמעתי. אולם בעש"מ 3725/91 ראובן בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(5) 401, חלק כב' הנשיא שמגר על עמדה זו וקבע שאין ליצור רמת הוכחה מיוחדת לדין המשמעתי וכי רמת ההוכחה הנדרשת בו דומה לזו שבדין הפלילי.
כב' השופט קדמי, בספרו "על הראיות" (חלק שלישי מהדורה משולבת ומעודכנת, התשכ"ט-1999 בעמ' 1340 ובעמ' 1467) דן בנושא זה "להרשעה בבית דין למשמעת דרושה רמת ודאות שאינה מגעת אמנם לנו הנדרשת בפלילים, אך העולה על זו הנדרשת בהליך האזרחי".

48. נוכח חומרת המעשה של דיווחי נוכחות כוזבים המיוחס לנאשמות במקרה שלפנינו, מצאנו לנכון לאמץ את הגישה המחמירה שנקבעה בעניין בכרך ע"י הנשיא שמגר ואנו מנחים עצמנו לבחון האם הוכיחה התובעת את האישומים מעבר לספק סביר.

49. התובעת הציגה בפני
נו פלט מערכת נוכחות ממוחשבת, דו"חות שמהם עולה, כי בתקופה הנדונה הייתה שעת הגעה של שתי הנאשמות בבוקר זהה ברמת הדקה.
לאחר שעלה בה החשד בדבר דיווחי נוכחות כוזבים, לנוכח פלטי מערכת המיחשוב, לא ביצעה התובעת מעקבים אחר הנאשמות באמצעות חוקרים על מנת לבסס את חשדותיה בראיות מוצקות בטרם הגשת הקובלנה. בהיעדר דו"ח מעקב אחר הנאשמות כראייה ישירה, מבססת התובעת טענותיה, בדבר דיווחי נוכחות כוזבים, על ראיות נסיבתיות: על עדויות מטעם עדי התביעה מהן עולה, כי הנאשמות בד"כ לא הגיעו באותה שעה, אלא שתמיד אחת מהן הייתה מקדימה את האחרת ועל עובדת אי הכחשת האשמה ואי מתן הסבר על ידן לראיה מסבכת שהציגה התובעת.
קבילותן ומשקלן של ראיות נסיבתיות
50. כידוע, נבדלת ראיה נסיבתית מן הראיה הישירה בכך, שאין היא מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות השנויות במחלוקת, אלא מוכיחה קיומה של נסיבה, וזו משמשת בסיס לקביעת קיומה של עובדה, על דרך של הסקת מסקנות שבהגיון ובניסיון החיים. (יעקב קדמי, על הראיות, תשנ"ט- 1999 , חלק שני, עמ' 579. להלן "על הראיות"). הדברים הללו באו לכלל ביטוי בע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך, פ"ד לה(1), 589 (להלן "עניין בן-ברוך") כדלהלן:
"על ידיעתו של אדם, כמו גם על התנהגותו, ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות ישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין, העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות".

51. ויודגש, כי ראיה נסיבתית יכול ותשמש אמצעי להוכחת "ממצא" בודד מן הממצאים הדרושים להכרעה, ויכול ותשמש לבדה, או עם ראיות נסיבתיות או רגילות אחרות, בסיס לקביעת התוצאה הסופית של הדיון. היינו, כוחה הראייתי של ראיה נסיבתית שנמצאה ראויה להתקבל בתור שכזאת ואשר מוענק לה מלוא המשקל הראייתי המתחייב- זהה לכוחה הראייתי של ראיה ישירה.

52. ההבדל העיקרי בין ענין הנדון עפ"י ראיות ישירות לבין אחר הנדון עפ"י ראיות נסיבתיות, הוא שבראשון עיקר מלאכתו של בית המשפט הוא לקבוע את מהימנות העדים, ובשני להסיק את המסקנות המתחייבות מדבריהם. (על הראיות, עמ' 582).

53. עפ"י הפסיקה, הכלל והמבחן לכוחה של ראייה נסיבתית הינו, כי הממצא שעליו מבוססת ההרשעה מתחייב הגיונית מן הנסיבה שהוכחה כמסקנה חד משמעית אחת ויחידה. השאלה שעל בית המשפט להשיב עליה בהקשר זה היא, בלשון הפסיקה, כדלקמן:
בע"פ 898/79 פיצחאדזה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 829:
"....אם הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה כי הנאשם ביצע את העבירה".

54. בענייננו, בדו"חות הנוכחות שבענייננו, היו שעות הגעה של שתי הנאשמות בבוקר זהות ברמת הדקה, בעוד שעפ"י עדויות עדי התביעה, המהימנות עלינו, היו שעות הגעה של כל אחת מהנאשמות שונות זו מזו. הדבר מעלה חשד לדיווחים כוזבים, להקלדת נוכחות של האחת בעבור האחרת כשזו אינה נוכחת כלל.

55. הנאשמות הטילו דופי במהימנות מערכת רישום הנוכחות ובדבר הימצאות שעות ההגעה המדויקות של כל אחת מהן בתחום ידיעתם של הגורמים המפקחים עליהן.
מן העדויות ששמענו בעניין המערכת עולה, כי המערכת נבדקה ונמצאה: א. "אמינה מאוד", לדברי העד מר שגיא, ב. "בגדול מרוצים ממנה", כדברי העדה המומחית זנדברג שאף העידה, כי "אין תוכנה שהיא 100% ללא תקלות". עדים אלה אינם מתכחשים לעובדה שמדי פעם מתרחשות תקלות במערכת, עם זאת, כך הם מעידים, בכל מקרה של תקלה מועברים הדוחות אל העובדים לתיקון ידני, והנאשמות אישרו עובדה זו בעדותן (סעיפים 27-28 לעיל). העד מר זוהר עובדיה העיד, כי אחת התקלות הייתה קשורה לצורך בהקשה חוזרת בשל קו תפוס ולא העיד על תקלות אחרות מעבר לכך.

56. בענייננו נודעה חשיבות למהימנות המערכת אך באשר לדוחות הנוכחות נשוא כתב התובענה (מסמך ת 1 למסמכי התביעה). הנאשמות העידו, כי דו"חות אלה משקפים נכונה את נוכחותן בתאריכים נשוא כתב האשמה (סעיפים 26-28 לעיל). לנאשמות עמדה האפשרות לתקן את הדוחות, כפי שנהגו לעשות בדו"חות שגויים, והן לא מצאו לנכון לתקנם, דבר המחזק את מהימנות הדוחות. זאת ועוד: לנאשמות הסברים להגעתן המשותפת לעבודה כפי שהדבר משתקף בדוחות, ומכאן שאינן מכחישות את מהימנותם.

57. לסיכום נושא אמינות המערכת: הואיל ואין הנאשמות יכולות לטעון טענות סותרות לעניין מהימנות הדוחות, כאשר עפ"י הטענה האחת הדוחות אכן משקפים במדויק את זמני הגעתן ועפ"י הטענה האחרת המערכת, על הדוחות שהיא מפיקה, אינה אמינה, אנו קובעים, שלעניין כתב האשמה שלפנינו מערכת רישום הנוכחות אמינה והיא משקפת בדוחותיה נאמנה את שעות ההגעה והיציאה של הנאשמות.

58. טוענות הנאשמות, כי לא היה לעדי התביעה השונים מושג בדבר שעות ההגעה ו/או היציאה המדויקות שלהן בפועל ולכן, לטענתן, לא הורם נטל ההוכחה כי הגעתן בפועל אכן שונה מדוח המערכת.
בענייננו - לא נודעה חשיבות לידיעת עדי התביעה מה שעות ההגעה המדויקות של הנאשמות, אלא לידיעתם, ברמת העיקרון, האם הנאשמות מגיעות בדרך כלל יחדיו או שהאחת מקדימה את רעותה. די שדבר זה היה מצוי בתחום ידיעתם כדי להרים את נטל ההוכחה לעניין שעות ההגעה השונות.

59. עפ"י עדויות המנהלת הגב' גלעדי ואב הבית מר זוהר עובדיה, זמני ההגעה הקבועים של שתי הנאשמות היו שונים: לעניין ההגעה בבקרים העידה הגב' גלעדי, כי היא באופן קבוע הייתה מגיעה לפני מועד הגעתה של נאשמת 1 ואחרי מועד הגעתה של נאשמת 2. היינו: הנאשמות לא היו מגיעות יחדיו אלא נאשמת 2 הייתה מגיעה תמיד לפני נאשמת 1. גם מר זוהר עובדיה העיד, כי לצורך ניטרול האזעקה בבוקר הוא נכנס לחדר המזכירות, שם הוא פוגש בדרך כלל רק את נאשמת 2 ולא את נאשמת 1 אשר מגיעה מאוחר יותר.
באשר לשעות היציאה בסוף היום העידה הגב' גלעדי, כי שמעה הן את ההקלדות של נאשמת 2 והן את אלו של אב הבית הואיל וההקלדות נעשו בטלפון ברמקול וכמו כן הייתה שומעת "הרבה מאוד פעמים" את נאשמת 2 אומרת לה שלום, מקלידה והולכת. באשר לזמני היציאה בימי שישי, העידה הגב' גלעדי, כי נאשמת 2 הייתה יוצאת מוקדם, בשעה 09:45 ואילו נאשמת 2 הייתה יוצאת מאוחר יותר.
לעניין נוכחות הנאשמות בשני ימי ההורים העידה הגב' גלעדי, כי היא בטוחה בוודאות שכל אחת מהנאשמות הייתה ביום הורים אחד וכי שתי הנאשמות לא היו יחד בימי ההורים.

60. לסיכום עניין תחום ידיעת הממונים בנושא זמני הגעת הנאשמות: העדים עשו עלינו רושם מהימן והתרשמנו מעדותם, כי זמני ההגעה השונים של כל אחת מהנאשמות בבקרים, אכן היו בתחום ידיעתם. כך היו גם זמני היציאה של הנאשמות בימי שישי ונוכחותן בשני ימי ההורים בנפרד- בתחום ידיעתה של הגב' גלעדי.

61. התביעה מציגה, אפוא, ראיה נסיבתית "מסבכת" שעל הנאשמות המבקשות ליטול כוחה להציג הסבר "תמים" סביר. בהיעדר הסבר כזה תהפוך, ככלל, הראיה הנסיבתית לראיה מכרעת לחובתן. עפ"י הפסיקה מקום שמשקלן של הראיות הנסיבתיות הינו כזה שבהיעדר "הסבר" מצידו של הנאשם די בהן כדי לבסס את הרשעתו בדין- "מועבר" אל הנאשם "נטל טקטי" של מתן הסבר "תמים" לראיות מסבכות. אי עמידה ב"נטל הטקטי" כאמור, מביא ככלל להרשעה בדין (על הראיות, עמ' 592). וכך נאמר בעניין בן-ברוך:
"על ידיעתו...ניתן ללמוד, לא רק מתוך ראיות ישירות אלא גם מתוך הנסיבות...העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות..במקום שמשקלה של הנחה זו בוא נכבד והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים ניתנת לסתירה...אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים...הופכת ההנחה למציאות.".

62. כאשר הוצגו בפני
הנאשמות הדו"חות שעל פיהם זמני הנוכחות של הנאשמות חופפים מאוד, בעוד שזמני ההגעה שלהן בפועל אינם חופפים בהתאמה, דבר המעלה חשד לדיווחי נוכחות כוזבים, אזי הועבר הנטל הטקטי של מתן הסברי "תמים" לראיות מסבכות. להלן נבדוק האם הרימו הנאשמות את הנטל הטקטי במתן הסבר תמים או הבאת ראיות.
נאשמת 2 העידה, כי כאשר הוצגו בפני
ה הדו"חות החשודים ככוזבים ע"י החוקרת סבוראי השיבה נאשמת 2 בהאי לישנא: "אמרתי לה שאין לי הסבר לדו"ח שהיא מראה לי. שאני יודעת שבאתי והלכתי בזמן" (עמ' 31 שורות 8-9 לפרוטוקול ב').
לכשנשאלה נאשמת 1 בחקירתה ע"י התובע האם אמרה לחוקרת סבוראי או למר שגיא מילה על כך שהיא ונאשמת 2 באות ברכב אחד, ענתה נאשמת 1: "השיחה עם חיים הייתה קצרה. גם לסבוראי לא אמרתי. היו שאלות מנחות שלה ואנחנו ענינו בהתאם" (עמ' 37 שורות 26-28 לפרוטוקול ב').

63. עפ"י עדותן לא נתנו הנאשמות הסבר תמים לראיות המסבכות שהוצגו בפני
הן. לא זו אף זו: עפ"י עדותו של מר שגיא, בעת שהוצגו הדו"חות שנחשדו ככוזבים בפני
כל אחת מהנאשמות לראשונה, אף לא אחת מהן הכחישה את החשד או החשש לדיווח כוזב, אלא ציינה בתגובה את עבודתה ואת השקעתה לטובת בית הספר.
מר שגיא העלה את הדיווח על הכתב ועותק ממנו נשלח לנאשמות. בחקירתה טענה נאשמת 2 , כי "אני לא יודעת למה הוא לא רשם את זה, כי אני במפורש הכחשתי" אולם לא גילתה התנגדות לדו"ח הכתוב שנשלח אליה ולא ביקשה לתקנו.

64. אי הכחשת החשד בדבר הדו"ח הכוזב עולה גם אף ממסמך נ/5, חקירתה של הגב' גלעדי, ע"י עו"ד ד. סבוראי, ולפיו בעת שהציגה בפני
הנאשמות את "הדווח הלקוי, הן הודו בפני
ולמיטב זכרוני קרן כהן אמרה לי- אנו עובדות פה כל כך קשה ועושות עבודה של יותר ממשרה והמשכורת כל כך נמוכה, אז מה רוצים מאיתנו. למיטב זכרוני גם בריג'יט כהן הצטרפה לדבריה של קרן כהן בנוסח כזה או אחר".

65. בעדותן טענו הנאשמות, כי בחקירה שנערכה להן ע"י הגב' ד. סבוראי, עו"ד הכחישו את האשמה המיוחסת להן. הואיל והמסמכים הקשורים לחקירה אצל הגב' סבוראי לא הוצגו בפני
בית הדין ולא ניתן לבחון מה היה אז, טענת הנאשמות אינה נתמכת בראיה כלשהי ולפיכך לא ניתן לייחס לה משמעות.

66. הפסיקה מבחינה בין התבטאות של נאשם המשקפת הודאה בקיומה של עובדה מפלילה, שיש בכוחה לתרום להוכחת האשמה, לבין התבטאות של נאשם המשקפת אך "תחושה של אשמה " ללא הודאה בקיומה של עובדה מפלילה, והנאמרת בדרך כלל באקראי וללא כוונה להודות בדבר כלשהו. הראשונה היא ה"הודיה" במלוא משמעותו של המושג ואילו השנייה מהווה "ראשית הודיה" בלבד, המהווה הודאה בקיומה של עובדה מסבכת. ("על הראיות", עמ' 3) בראשית הודיה יש להבחין בין קבילותה לבין משקלה ה"מזערי עד כדי היותו זניח" (ע"פ 2511/92 , חטיב נ' מד"י).

67. גם אם נניח, כי לענייננו אין להגדיר את תגובת הנאשמות בחקירתן אצל מר שגיא ואצל הגב' גלעדי (סעיפים 71, 73 לעיל) כ"ראשית ראייה", עדיין לא נתנו הנאשמות בחקירות אלה הסבר מניח את הדעת לחשד המיוחס להן בדבר ההתאמה המדויקת ברמת הדקה בשעות ההגעה שלהן, אלא בבית הדין לראשונה. כאשר מיוחסת לאדם עבירה שהוא כופר בה מכל וכל, הדעת נותנת כי יגיב במסגרת חקירתו בכפירה מפורשת ולא יבחר ב"שתיקה" בכל הקשור בתשתית העובדתית המוצגת נגדו, שכן כאשר יציג את גרסתו בעדותו בבית המשפט- עשויה להיפגע מהימנותה כ"גרסה כבושה" שערכה ומשקלה מועטים ביותר משום שה"כובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה (על הראיות, עמ' 441 ,עמ' 17).

68. בית הדין יבדוק להלן האם ההסבר בדבר הגעה משותפת הנו בבחינת "עדות כבושה": לראשונה בעדותן בבית הדין העלו הנאשמות את הסבריהן וגרסתן להתאמה המדויקת בשעות ההגעה שלהן.
לנאשמת 2 היו שני הסברים להתאמה בשעות ההגעה:
א. הגעה אקראית ומקרית באותה שעה בדיוק-"היו פעמים שאני ובריג'יט באנו ביחד" וכן "זה קרה שאני ובריג'יט הגענו יחד למשרד".

ב. ההגעה ביחד נבעה מנסיעה משותפת ויזומה לעבודה "לפעמים הגענו באותו רכב, לפעמים היא באה לאסוף אותי"
נאשמת 1 העידה, כי הוא דבקה בעדות חברתה ככל שזו נוגעת להגעתן יחד לעבודה ברכב אחד.

69. עדות כבושה, כאמור, היא עדות שהעד המוסר אותה בבית המשפט, "כבש" אותה בליבו על אף שהיא רלבנטית ובת משקל לעניין, ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר. כאשר נאשם הוא שכובש את עדותו, חשוד הוא על אמיתותה, כאמור, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע הן על שום מה נכבשה העדות עת רבה והן מדוע החליט לחושפה. להסברים אלה יש השלכה גדולה לגבי המשקל שיעניק בית המשפט לעדות הכבושה.

70. עובדת הנסיעה ברכב אחד וההגעה המשותפת של הנאשמות הייתה צריכה להיות ההסבר המיידי לחשד שנבע מההתאמה המדויקת במועדי ההגעה. דא עקא שהסבר כזה לא ניתן מיד בשיחת ההבהרה אצל מר שגיא, לא ניתן בחקירה ע"י הגב' סבוראי, אך הסבר זה נטען כטענת הגנה לראשונה בעדותן בבית הדין.
כשנשאלה נאשמת 2 מדוע לא העלתה טענה עובדתית זו בדבר הגעה משותפת ברכב באוזני מר שגיא, ענתה: "לא הגענו לזה" וכשנשאלה האם לא מצאה לנכון להעלות נקודה זו לגב' סבוראי, ענתה בשלילה.

71. טענת סנגורן של הנאשמות, כי לא ניתן לצפות מהן, בסיטואציה כה קשה של חקירה (אצל מר שגיא והגב' סבוראי), לענות מיוזמתן על שאלות שכלל לא נשאלו , אינה עולה בקנה אחד עם האינסטינקט הטבעי של חשוד לתת הסבר עובדתי לחשד שמועלה נגדו, גם בלי שיישאל, כאשר ההסבר יכול להסיר מעליו את החשד באופן מיידי, אלא אם, כאמור, העניק הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות המסירה מעליו את החשד. העובדה שהנאשמות העלו את דבר הגעתן המשותפת ברכב אחד לראשונה בעדותן, מצביעה על כך שגרסה זו נולדה בשלב מאוחר יותר ואין בה אמת.
אשר על כן אף טענת הסנגור, כי "הייתה התרשלות מצד גורמי הבדיקה והחקירה עצמה, אשר לא מצאו אל נכון לבדוק באופן יזום ולשאול את הנאשמות עצמן לגבי האפשרות שנסעו לעיתים ביחד אל בית הספר" אין לה מקום. אין לצפות ממר שגיא, העורך שימוע , או מהחוקרת סבוראי, המבצעת חקירה, שיגישו לנאשמות את התשובה כשהיא טמונה
בשאלה כגון זו שמציע סנגורן של הנאשמות. מה גם שמר שגיא, עפ"י סיכום השיחה האישית (מסמך ת/4) העלה את שאלת זמני ההגעה החופפים בדרך כלשהי שאיפשרה לנאשמות לתת עליה הסבר תמים ומניח את הדעת.

72. זאת ועוד: סנגורן של הנאשמות מודה, כי בשלב החקירה ע"י הגב' סבוראי כבר קיבלו הנאשמות יעוץ משפטי. לפיכך לא היה כל מקום לכבוש עדות חשובה זו בשלב שבו כבר ניתן יעוץ משפטי.
לא היה בפי הנאשמות, אפוא, הסבר משכנע על שום מה נכבשה עדותן עת רבה ומדוע החליטו לחושפה לבסוף רק בבית הדין. מהסבריהן עולה, כי הטענה בדבר הגעה משותפת ברכב היא בבחינת עדות כבושה.

73. לעניין הערכת מהימנותה ומשקלה של עדות כבושה של נאשם נקבע בפסיקה, כי יש בכבישת העדות מצד נאשם דווקא "חיזוק" לראיות התביעה. (ע"פ 365/81, טוביה אושרי נ' מדינת ישראל).

74. לא זו בלבד שהנאשמות כבשו את טענתן בדבר הגעתן המשותפת ברכב אחד, אלא שלא הביאו ולו עד ראייה אחד, ממקום עבודתן, להגעתן המשותפת ברכב אחד. לכשנשאלה נאשמת 1 האם יש מישהו שראה אותן מגיעות ביחד באופן קבוע ויכול להעיד, ענתה נאשמת 1 כי אינה "זוכרת מישהו ספציפי" (עמ' 39 לפרוטוקול 2 שורות 5-8). נאשמת 2 נשאלה האם מישהו ידע על הגעתן באותו רכב שלוש פעמים בשבוע וענתה כי "אני לא יודעת אם מישהו ידע על זה." (עמי 33 לפרוטוקול 2 שורות 27-28)
העד היחיד שהובא לאישוש גרסת הנסיעה (ולא ההגעה) המשותפת ברכב אחד היה בעלה של נאשמת 2, כהן אייל.

75. עפ"י הכלל הקבוע בסעיף 2 לפקודת הראיות האומר: "הכל כשרים להעיד בכל משפט", אין ב"נגיעה אישית" של עד, בעניין הנדון בבית המשפט, כדי לפגוע בכשרותו להעיד. ההשלכה היחידה שתהיה לכך היא רק לעניין משקלה הראיתי של עדותו.
אשר על כן אין פוסלים עדותו של ה"עד המעוניין", דהיינו- מי שיש לו עניין בתוצאה- כגון: בן משפחה (ובמיוחד בן הזוג) אשר מטבע הדברים יש לו עניין בתוצאה (ראה ע"פ 725/95 מנחם מנדלברוט נ' מדינת ישראל תק-על 95(4), 245 ,עמ' 251. "דבר היותם "מעוניינים" בתוצאות כאמור, יורדת אך לשאלת מהימנותם ומשקל עדותם"), עם זאת "נגיעה אישית" בעניין נושא הדיון מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו. במקרה כזה בית המשפט "יזהיר את עצמו היטב" שיש לבחון את עדותו בקפדנות יתרה.( על הראיות, עמ' 463-464).
הוראות סעיף 54 ס"ק (2) ו-(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובעות בזו הלשון:
" 54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי
פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
...
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
(3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; "

76. אין עוררין, כי בענייננו לעד היחיד לנסיעתן (ולא להגעתן) המשותפת של הנאשמות יש נגיעה אישית בהיותו בעלה של נאשמת 2 ובהיותו בעל עניין בתוצאות המשפט, ויש לכך השלכה לעניין מהימנותו, למשקלה הראייתי של עדותו ולהחלטת בית הדין האם להסתפק בה:
הואיל ועד "יחיד" ו"מעוניין" זה , אשר העיד כי הנאשמות נסעו יחד שלוש פעמים בשבוע בערך, איננו עד ראייה לנסיעה המשותפת שכן מעולם לא התלווה אליהן לנסיעות כעדותו, הואיל והיה בחזקת עד שמיעה, לפעמים, לשיחותיהן הטלפוניות של הנאשמות, בהן ככל הנראה קבעו את זמני האיסוף ברכב, והואיל והראייה הנדרשת לענייננו היא דבר ההגעה המשותפת לעבודה, אשר אינה בידיעתו של העד ואשר לא נמצאו לה תימוכין אחרים נוספים, אנו מעניקים לעדותו משקל מזערי שאין בו כדי לתמוך כלל בהגעתן המשותפת של הנאשמות באותו רכב לעבודה, כהסבר להתאמה המדויקת בשעות ההגעה שבדוחות הנוכחות שלהן.

77. נוסיף על כך את חוסר העקביות של הנאשמות בדבר מספר הפעמים שבהן הגיעו יחד ברכב אחד, כאשר תדירות הנסיעות המשותפות נעו, עפ"י תשובת נאשמת 2 מ"לפעמים הגענו באותו רכב" ועד " משהו כזה, שלוש פעמים בשבוע".

78. לנוכח האמור לעיל בעניין אי מתן הסבר תמים לדוחות הנוכחות שהוצגו בפני
הן כראייה מסבכת מיד בחקירותיהן הראשונות, כמו גם אי הצגת ראיות שתתמוכנה בגרסתן הכבושה, למעט העד שיש לו נגיעה אישית ועניין בתוצאות ולכן משקל עדותו מזערי, לא מצאנו צורך לדון בטענה שהועלתה ע"י המאשימה לעניין אי סבירותה של נסיעה משותפת כאשר הנאשמות גרות במרחק רב זו מזו, זאת הואיל ולבית דין זה ידיעה שיפוטית על כך שלפי הנהוג בין אנשים העובדים יחד באותו מקום עבודה ומחליטים לנסוע ברכב אחד, אין חשיבות למרחק בין מקום המגורים של כל אחד מהם זה לזה או למקום העבודה. ולסיכום נושא זה אנו קובעים, כי לא הורם ע"י הנאשמות נטל ההוכחה כי הגעתן בפועל מתאימה לדוחות הנוכחות.

79. אשר לטענת הסנגור בדבר הקנוניה שנרקמה נגד הנאשמות:
ב"כ הנאשמות ניסה לבנות קונסטרוקציית קונספירציה נגד הנאשמות. כזו אשר החלה כביכול מרגע הגעתה של הגברת גלעדי לביה"ד מתוך כוונה להישאר מעבר לתקופת שנת מילוי המקום, דרך "ייזום" שיחה עם מנהלת מחלקת החינוך בדבר היעדרויות/נוכחות של מזכירות בית הספר ועד להטלת חשדות שווא, כביכול, בנאשמות והבאתם לפתחו של האגף למשאבי אנוש של עיריית הרצלייה. ב"כ הנאשמות לא הצליח להביא ראיות לביסוס השערתו זו. אב הבית העיד, כי לא ידוע לו על כך וכי היו אלה שמועות בלבד והגברת גלעדי הכחישה טענה זו מכל וכל. נושא הקונספירציה וההתנכלות לנאשמות נותר, אפוא בגדר טענת הגנה של הנאשמות על האשמתן בדיווח כוזב שלא נתמכה אף בראשית ראייה. העובדה שהמנהלת השתמשה במחשבה הנייד להקלדה או עשתה את רוב התיוקים בעצמה במקום להשתמש בשירותי הנאשמת 2, כמו גם העובדה שמדי פעם צעקה עליה- אין בה כדי להעיד על התנכלות כלשהי של המנהלת כלפי נאשמת 2 מעבר לתיאור מערכת יחסי עבודה נורמטיביים שבין מנהלת למזכירה שלעיתים היא טובה ולעיתים פחות. נאשמת 1 העלתה אותה סברת "תקיעת יתד בכסא המנהלת הקבועה" והביאה כראיה את ביקורות הפתע של הנהלת חשבונות אשר מעולם לא היו לה בתקופת המנהלת הקבועה. המנהלת זכתה לאמון בית הדין שלא ראה בהתנהגותה כמנהלת כלפי הנאשמות התנכלות או התנהגות החורגת מיחסי מנהלת- מזכירה נורמטיביים. גם ביקורות הפתע אין בהם כדי להעיד על התנכלות מה גם שהנאשמת 1 אשר רמזה על המנהלת גלעדי כמקור לחשדות שבעקבותיהם הגיעו ביקורות הפתע, אך לא תמכה את חשדה בראיות.

80. מעבר לאמור לעיל, לעניין הקונספירציה אין לטענה זו כל רלבנטיות לעניין האשמה, הואיל ולא נטען כי המנהלת בדתה דברים מליבה באשר לדיווחי הנוכחות של הנאשמות. כל המיוחס למנהלת הוא הפניית תשומת ליבם של הנוגעים בדבר לעובדה ששעות הגעת הנאשמות אינו תואם את שעות הגעתן בפועל.

81. אשר לעניין התמריץ שהיה או לא היה לנאשמות לבצע העבירה המיוחסת להן:
טוען סנגורן של הנאשמות,כי לא היה לנאשמות כל תמריץ כלכלי ממשי לבצע דיווחים כוזבים הואיל ודיווחי הכזב לא היו באים לידי ביטוי כלשהו בשכרן, שהרי השעות הנוספות אשר היו מצטברות בסוף כל חודש לא היו נזקפות לזכותן בדרך כלשהי.

82. אכן, עפ"י עדות מר שגיא לא תוגמלו הנאשמות בגין שעות נוספות, אולם דווקא מעדותן של הנאשמות, לפיה קזזו שעות נוספות אלה מימים אחרים שבהם לא הגיעו, עולה כי היה תגמול לשעות הנוספות והיה גם היה תמריץ לדיווח כוזב. תמריץ אינו בהכרח תשלום כספי מה גם שקיזוז שעות מימים אחרים, לתמריץ לתגמול כספי ייחשב.
סוף דבר:
83. נוכח כל האמור לעיל, מקבלים אנו את גרסת התובעת באשר לאירועים המפורטים בסעיף 5 לכתב התובענה ודוחים את גרסאות הנאשמות כבלתי מהימנות בעינינו ומחליטים להרשיע את הנאשמות. החתמת כרטיס ע"י עובד בעבור עובד אחר, כאשר זה אינו נוכח במקום, אינה עבירה טכנית שניתן להתייחס אליה בקלות ראש, אלא מדובר במעשה פסול שיש להתייחס איליו בחומרה הראויה. בהתאם לכך אנו קובעים שהמעשים שביצעו הנאשמות בהקלדה הדדית זו בעבור זו ובדיווח דיווחי כזב בדבר שעות ההגעה והיציאה שלהן ובדבר נוכחותן בימים שבהן לא נכחו, מעשים אלה מהווים עבירה של פגיעה במשמעת של עובדי הרשות לפי סעיף 9(1) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח- 1978 (להלן - החוק) וכן עבירה לפי סעיף 9(2) לחוק באי קיום המוטל על הנאשמות כעובדות הרשות המקומית על פי הוראה מיוחדת שניתנה להן כדין;. כמו כן, במעשיהן המפורטים לעיל, התנהגו הנאשמות התנהגות שאינה הולמת את תפקידן כעובדות הרשות המקומית וכי התנהגותן אינה הוגנת ומכך הפרו את סעיפים 9(3) ו/או 9(4) לחוק, ואנו מרשיעים אותן בעבירות על הסעיפים שפורטו לעיל.
ניתן היום ג' סיון תשס"ז (20 מאי 2007).
____(__-__)_____ ______(__-__)_______ _____(__-__)_____
דוד רחמים – חבר עו"ד אסתר עצמון
– יו"ר אשר אבו חצירה - חבר

??

??

??

??
1








תיק בית דין למשמעת של רשויות מקומיות 26/05 עיריית הרצליה נ' כהן בריג'יט, כהן קרן (פורסם ב-ֽ 20/05/2007)