פסקי דין על נֶלי בת מיכאל וסיליבה

1182/02 פח     05/12/2002




פח 1182/02 מדינת ישראל נ' נֶלי בת מיכאל וסיליבה




1
בתי-המשפט
תפ"ח 1182/02

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

כב' השופט נתן עמית
, אב"ד.
כב' השופטת מרים סוקולוב
.
כב' השופטת תחיה שפירא
.

בפני
:
מ ד י נ ת י ש ר א ל
המאשימה:

נ ג ד
נֶלי בת מיכאל וסיליבה
,
ילידת 1964, בעלת דרכון רוסי מס' 436310337.,
נתינה זרה, ללא כתובת מגורים קבועה בארץ.
(עתה במעצר, מיום 27.08.2002).

הנאשמת:
למאשימה - הפרקליט אלי שוורץ (פמת"א).

לנאשמת - עו"ד יעקב שקלאר.
טענו:
ג ז ר - ד י ן
השופט נתן עמית
, אב"ד:
1. על-פי כתב-האישום המקורי שהוגש נגד הנאשמת בתיק זה, היא הואשמה, באישום העיקרי, ב-רצח בכוונה תחילה, עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכך שבתאריך 10.4.2002 בשעה 21:00 היא גרמה למותו של גיסהּ, איגור אילסייב (להלן: "המנוח"), עימו היא התגוררה בדירה אחת, ברחוב רויגו 9, בתל-אביב (להלן: "הדירה"), בחדרים נפרדים.
הנאשמת גרמה למותו של המנוח לאחר שהוא היכה אותה וכפה עליה לקיים עימו יחסי-מין. לאחר קיום יחסי-המין, כאשר הנאשמת התלוננה בפני
המנוח על כאבים, כפה עליה המנוח לבלוע כדורים, שגם הוא נטל מהם ואמר לה שהם משככֵי כאבים. בשלב זה אמר המנוח לנאשמת שהוא רוצה לבצע בה מעשה-סדום, ודרש ממנה להסתובב ולשכב על בּטנהּ.
בתגובה מיידית על כך, נטלה הנאשמת סכין שהייתה מונחת בהישג ידהּ בסמוך, ודקרה את המנוח מספר פעמים. המנוח קם מהמיטה וברח למטבח, והנאשמת רדפה אחריו לשָׁם, והמשיכה לדקור אותו עד שהתמוטט על הריצפה. גם אז המשיכה הנאשמת לדקור את המנוח, וחדלה רק כאשר סברה שהמנוח חדל לנשום.
סך-הכל נגרמו למנוח שלושים ואחד פצעי דקירה, שהביאו בסופו של דבר למותו.

2. כבר מקריאת כתב-האישום עצמו, על-פי העובדות שנטענו בו, וגם משום שהתביעה עצמה ציינה בהוראות החיקוק שהרצח בוצע בנסיבות המנויות בסעיף 300א'(ג) לחוק העונשין, הדן בעונש מופחת בשל מצוקה נפשית קשה,- עלה הסָפֵק באם נתגבשה אצל הנאשמת החלטה להמית את המנוח, ואם אין בנסיבות העניין מקרה מובהק של קינטור שהביא לתגובתה המיידית של הנאשמת או להגנה עצמית מצידה מפני סכנה מוחשית של פגיעה בגופהּ ובחירותהּ.
משום כך, עוד בטרם מתן תשובה לכתב-האישום, בהמלצת בית-המשפט, השׂכילו התובע והסניגור להסכים להמרת עבירת הרצח בעבירת הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ובהתאם לכך הוגש לבית-המשפט כתב-אישום מתוקן שהנאשמת הודתה בו והורשעה על-פיו.
כתב-האישום נגד הנאשמת מכיל אישום נוסף, שגם בו הודתה הנאשמת, ובו היא הורשעה בעבירות דלקמן: (א) שהִייה בלתי-חוקית בארץ, עבירה על סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, משום שהגיעה ארצהּ כתיירת, ונותרה בשהִייה בלתי-חוקית; (ב) שיבוש מהלכי משפט, עבירה על סעיף 244 לחוק העונשין, משום שלמחרת יום האירוע היא נטלה את גופת המנוח מהדירה והשליכה אותה בקִרבת מקום; (ג) הדחה בחקירה, עבירה על סעיף 245(ב) לחוק העונשין, בשל כך שלאחר שהנאשמת סיפרה לחברה שלה שהיא היא שהרגה את המנוח, ולאחר שנודע לה שאותה חברה זומנה למשטרה,- הדיחה אותה מלספר במשטרה על מעורבותה.
3. בין התובע לבין הסניגור יש גם הסכמה לעניין העונש, על-פיה תעתור התביעה להטיל על הנאשמת שנתיים מאסר בפועל מיום מעצרהּ (27.8.2002), ובנוסף לו מאסר על-תנאי, וכן הוסכם שעם סיום ריצוי מאסרהּ תגורש הנאשמת מהארץ חזרה לארץ מוצאהּ.

השאלה הניצבת בפני
בית-המשפט היא אם לאמץ את הסדר-הטיעון המוצע.

4. התובע בטיעוניו לפני בית-המשפט עמד על נסיבותיה המיוחדות של פּרשה זו, וכי כבר מלכתחילה כתב-האישום נוסח בצורה של התחשבות מירבית בנסיבות הקשות שקדמו לאירועים שהביאו למוֹת המנוח. התובע עצמו ביקש להבהיר ש"אירוע הדקירות התחיל סמוך מיד לדרישתו של המנוח לבצע בנאשמת מעשה-סדום", וכן ש"הנסיבות המאוד קשות של ההתעללות, מעשה האינוס והאלימוּת שביצע המנוח בנאשמת, מצדיקות בנסיבות העניין, כמצוות החוק, התחשבות משמעותית בעונשהּ של הנאשמת". התובע גם צִיין, ברוב הגינותו, שהדקירות הראשונות במנוח על-ידי הנאשמת היו במיטה, מיד לאחר אינוסהּ של הנאשמת על-ידי המנוח, ודרישתו שתסתובב על-מנת שיבצע בה מעשה-סדום; ואם בשלב זה, לאחר אותן דקירות, הייתה הנאשמת עוצרת ולא ממשיכה במעשֵׂי הדקירה הנוספים, אזי כדברי התובע "התביעה לא הייתה מגישה כתב-אישום כנגד הנאשמת, בגין מעשֵׂי הדקירה (הראשונים - נ.ע.), והייתה רואה בהם הגנה עצמית". אך מאחר והנאשמת המשיכה לרדוף אחר המנוח והמשיכה לדקור אותו, עליה לתת את הדין על מעשֵׂיה, על-פי ההלכה הפסוקה שהביא בפני
נו. אולם גם אז, כדברי התובע, בהתחשב בנסיבות העניין "העונש המוסכם מותח עד המידה המקסימלית את מידת הרחמים".

5. הסניגור הצטרף לבקשת התובע, ומבקש אף הוא לאמץ את עיסקת-הטיעון, תוך שהוא עומד על נסיבות נוספות של האירוע, ונסיבותיה האישיוֹת של הנאשמת.
בנוסף לפרטי המקרה שהועלו בכתב-האישום ובדברי התובע, אומר הסניגור שעל-פי חומר החקירה, האונס המתואר בכתב-האישום ארך כשלוש שעות, ולוּוה במעברים ממקום למקום, תוך הכאת הנאשמת והטחת ראשהּ בריצפה מספר פעמים עד כי כָּשַׁל כוח סבלהּ והתנגדותה. לדברי הסניגור, הכדורים שהמנוח הכריח את הנאשמת לבלוע היו כדורים נרקוטיים, אך לא ניתן היה להוכיח זאת, וכדורים אלה גרמו לה לשיבוש דעתה, ולחמת הזעם שהביאה לדקירת המנוח.

באשר לנסיבותיה האישיוֹת של הנאשמת עולה, שהיא נולדה בסיביר, בשנת 1964, דהיינו היא כיום כבת שלושים ושמונֶה שנה. היא ממוֹצא טטרי-מוסלמי, אך בהתבגרותה היא התנצרה עם חלק ממשפחתה. הנאשמת גרושה, ואֵם לילד בן שש-עשרה שנה. בצעירותה סיימה הנאשמת לימודים תיכוניים, ושנתיים בפקולטה לעיתונות, ובגיל עשׂרים נישאה לגבר מבוגר ממנה, שהתברר שהוא אלכוהוליסט, ובשל כך היא התגרשה ממנו כעבור כמה שנים.
הנאשמת עבדה כל חייה בעבודות שונות, גידלה בעצמה את בנהּ, ואף תמכה באִימהּ. לארץ היא הגיעה כתיירת בינואר 2001, יחד עם אחותה התאומה ועם גיסהּ, בעלה של האחות, הוא המנוח, אך נשארה בשהות בלתי-חוקית על-מנת לעבוד ולשפר את מצבהּ הכלכלי. בארץ היא עבדה כמטפלת בילדים או במשק-בית; בדרך-כלל היא התגוררה בבתים שבהם עבדה, ולעִתים בדירות שכורות. הנאשמת עבדה קשה בארץ ושלחה כספים למשפחתה.
לפני מספר חודשים חזרה אחותה של הנאשמת למולדתה, לאחר שחסכה כסף שסיפק את צרכיה, ואִילו בעלה, המנוח, נשאר. זמן מה לפני האירוע, על-מנת לחסוך בהוצאות, שכרה הנאשמת דירה יחד עם המנוח, ושכירוּת משותפת זו הייתה גורלית גם לו וגם לה, כפי שעולה מנסיבות האירוע.
על-פי חומר החקירה שנאסף על-ידי המשטרה עולה, שהנאשמת הייתה עובדת מסורה, בעלת יחס חם לסובבים אותה.
הסניגור גם מבקש להתחשב בהודאתה של הנאשמת.
מהמעט שבית-המשפט יכול היה להתרשם מהנאשמת, מדובר אכן באישה נורמטיבית, שקטה, נבונה, שאין סָפֵק שהמנוח בהתנהגותו האַלימה כלפיה גרם לה לאובדן עשתונות.
הנאשמת עצמה, בדבריה לפני בית-המשפט, אמרה שהגיעה ארצהּ במטרה להרוויח כסף בכבוד ובהגינוּת, והיא אהבה את חייה במדינת ישראל
ומודה על שהִייתה בארץ. לדבריה, במצב דברים רגיל לא הייתה מבצעת את מה שעשתה, ושעד היום היא אינה מסוגלת לעכל את מה שקרה. "הכל היה כל-כך מפחיד", כלשונה.
6. ההלכה הפסוקה, בטרם חקיקת סעיף 300א' לחוק העונשין, כל שכּן לאחר חקיקתו, הכירה בעיקרון שניתן להטיל עונש מופחת מהעונש המנדטורי שיש להטיל על-פי החוק כשנאשם מורשע בעבירת רצח, וזאת "כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמוּרה ומתמשכת בו..." (כלשון ס"ק (ג) לסעיף 300א'); או "במצב שבּוֹ מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, בתחום הסבירוּת הנדרשת לפי סעיף 34ט"ז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית..." (כלשון סעיף (ב) לסעיף 300א').
ב-תפ"ח 416/93 (ת"א), מדינת ישראל
נ' שוקי בסו, פ"מ תשנ"ד(ד) 281, נדונה פּרשה כאובה של התעללות ארוכת שנים של אב באישתו וגם ביֶתר בני-המשפחה. אחד הבנים ירה בו למוות והואשם ברצח, אך העבירה הומרה לעבירת הריגה, והוטל עליו עונש של עשׂר שנות מאסר.
במקרה אחר, שאף בו נדונה פּרשה מעציבה וכאובה לא פחות, הוא המקרה שנדון ב-תפ"ח 24/94 (ב"ש), מדינת ישראל
נ' שחר חדד, תקדין-מחוזי 95(2) 79. גם במקרה זה מדובר באב שתלטן שהשליט את רצונו על בני-המשפחה באווירה של טרור, והחיים בבית הפכו ללא נשוא. אחד הבנים ירה באביו למוות, והואשם ברצח, אך גם במקרה זה הומרה העבירה לעבירת הריגה, ועל הנאשם הוטל עונש של עשׂר שנות מאסר. עונש זה אושר בערעור שהוגש לבית-המשפט העליון (ע"פ 4419/95, שחר חדד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ'(2) 752).
מקרה בולט אחר הוא המקרה שנדון ב-ע"פ 6353/94, כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ט(3) 647, שבּוֹ הורשעה המערערת בהריגת בעלה. בפני
בית-המשפט נגולה מסכת ארוכה ומתמשכת של ייסורים וסבל שהיו מנת חלקהּ של המערערת במהלך חייה המשותפים עם בעלה המנוח, שהיו מלוּוים במעשֵׂי אלימוּת, טרור והתעללות.
בית-המשפט המחוזי הטיל עליה עונש של שׁבע שנות מאסר בפועל, שהופחת בבית-המשפט העליון לשלוש שנות מאסר. בית-המשפט העליון עמד על עיקרון "קדושת החיים" וצִיין ש"לא ניתן לקפד את פתיל חייו של אדם, גם אז זה איבד צלם אנוש בהתנהגותו הבלתי-אנושית"; וש"גם עבריין אלים ונתעב זכאי לכך שעונשו ייקבע בבית-המשפט, ורק בבית-המשפט". אולם בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, החליט בית-המשפט העליון להפחית את עונשהּ של המערערת.
מקרה נוסף, שקרוב מבחינת העובדות הכרוכות בדקירות החוזרות, למקרה שבפני
נו, הוא המקרה שנדון ב-ע"פ 962/85, שאול צמח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"א(3) 17. במקרה דנן המערער הותקף על-ידי המנוח ונדחף לשַׁיש במטבח, שעליו נתקלה ידו של המערער בסכין שהוא נְטלהּ בידוֹ. באותה עת חוּלץ המערער מידי המנוח, ואז דקר המערער את המנוח בגבּוֹ וגרם למותו. בית-המשפט הטיל עליו שׁבע שנות מאסר בפועל.

7. המקרה שדומה בנסיבותיו העובדתיות לעובדות המקרה דנן, יותר מכֹּל מקרה אחר, הוא זה שנדון ב-תפ"ח 1054/00 (ת"א), מדינת ישראל
נ' אלנה לשקרוב (לא פורסם), ושנדון גם בערעור שהוגש לבית-המשפט העליון ב-ע"פ 8468/00, אלנה לשקרוב נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון 2002(1), 315.
במקרה דנא, הגיע בשעת חצות בעלה בנפרד של הנאשמת לדירת מגוריה, יחד עם חברוֹ, ושתו לשוכרה. בשעת בוקר מוקדמת יצא הבעל לקנות מצרכים, והנאשמת פנתה למטבח לשטוף כלים. חברוֹ של הבעל ניגש אליה מאחור והחל למששהּ ולהיצמד אליה, כשמכנסיו פתוחים. הנאשמת ביקשה ממנו להפסיק, אך הוא לא שעה לבקשתה. הנאשמת נטלה סכין שהיה מונח בכיור, הסתובבה ודקרה את החבר דקירה אחת, שפגעה במקרה הַיְשֵׁר בליבו, והביאה לפטירתו.
בית-המשפט המחוזי הטיל עליה ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, תוך שהוא קובע שלמרות שאין סָפֵק שכבודהּ של הנאשמת חולל, תגובתה לא הייתה מחוייבת המציאוּת, ולא עמדה ביחסיוּת תואמת למעשיו של הקורבן.
בית-המשפט העליון אישר את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, תוך שהוא קובע ש"אין אדם שגרם (לקיפוד חיי אדם צעיר ברגע מר ונמהר - נ.ע.) יכול להימלט מעונש הולם על נטילת חיי אדם".
ומכאן לענייננוּ.

8. ב-ע"פ 2302/99, פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), אומר כב' השופט מ. חשין בשׂפתו הציורית:
"על-פי טבע הדברים, אין לאמוד בפלס ובמאזניים עונשים המוטלים על מי שהורשעו בדינם, לא כל שכּן בהשוואת עונשים אלה-אל-אלה."
וכן, כפי שאמר כב' הנשיא מ. שמגר, כתוארו אז, ב-בג"צ 935/89 ואח', גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מ"ד(2) 485, בעמ' 529:
"אין משקל סגולי אחיד לכֹל סוג נתונים הקשורים לעבירה, ואין זהוּת של מידה ועוצמה בין מעשֵׂי העבירה השונים. כל מקרה הוא במידה לא מועטה עולם בפני
עצמו, ועל-כן, בין היֶתר, אנו מאמינים באינדיווידואליזציה של הענישה."

ואכן, קשה, ולעִתים קשה מאוד, להקיש ממקרה למקרה ומעונש לעונש, ולעניין דנן קשה לבית-המשפט לשחזר את אותם רִגעי האֵימה, ההשפלה והביזוי, שבהם הייתה נתונה הנאשמת בין מעשה האונס שביצע בה הנאשם, לבין מעשה-הסדום, שלדברי הנאשמת על-פי הצהרתו המפורשת של המנוח, הוא עמד לבצע בה.
מצד אחד, מקובל עלינו עיקרון קדושת החיים, והעיקרון שהחיים והמוות הם בידי שמיים ולא בידי אדם; אך מצד שני, קדושת החיים הינה גם כבודהּ, שלמוּת גופהּ, וחירותהּ של הנאשמת העומדת בפני
נו לדין. והדילֶמה קשה, כפי שאומר כב' השופט י. קדמי בפּרשת כרמלה בוחבוט שהוזכרה לעיל (שם, בעמ' 654):
"במקרה דנן, דורש הדין רמת ענישה שלא תיטול ממעשה ההמתה שביצעה המערערת את אופיוֹ החמוּר... ואִילו הלב מכתיב הבנה, התחשבות ומניעת סבל נוסף מן המערערת... (הדגשות במקור - נ.ע.)"

במקרה זה,- נוכח הצהרת התובע שהתביעה לא הייתה מגישה כלל כתב-אישום כנגד הנאשמת, אִילו היא הייתה חדֵלה מלדקור את המנוח לאחר הדקירות הראשונות, ונוכח יֶתר נסיבות העניין,- אנו סבורים שמול פני הסיכונים מצד המנוח שהנאשמת עמדה בהם, קשה להציב מחסום לתגובתה במקום הנכון, ולכן ניתן למתוח את מידת העונש לצד הנאשמת באופן מירבי.
לכך יש לצרף נתוני זכוּת נוספים העומדים לצידה של הנאשמת.
התרשמנו שמדובר באישה שחייה היו חיים נורמטיביים, וכֹּל רצונה היה לעבוד ולהשׂתכר על-מנת לשפר את מצבהּ הכלכלי. הנאשמת היא כאמור שוהה בלתי-חוקית בארץ, ואין לה קרובי משפחה בישראל. היא אינה יודעת את השׂפה, וללא סָפֵק בשל כך תנאֵי מאסרהּ יכבידו עליה. לא ניתן גם להתעלם מהודאתה של הנאשמת ומצערהּ על הסתבכותה בפּרשה זו, ושבגמר ריצוי תקופת מאסרהּ היא תגורש מהארץ.
יש לזכור גם את הכלל שנקבע בפּסיקה לגבי הסדרי-טיעון, שלפיו:
"חֲזקה על המדינה שהסדרי-הטיעון באשר למידת העונש, נבחנים על-ידהּ בחוֹן היטב ובקפדנות ראויה, על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה או של הנאשם; וככלל, בית-המשפט לא ידחה הסדר כאמור אלא בנסיבות מיוחדות וחריגוֹת."
(ע"פ 5214/97, 5342/97, סנזיאנה סודאר וקול לוסינדה נ' מדינת ישראל
, דינים-עליון, כרך נ"ג 65).

על כך יש להוסיף, שאין זה מִן הראוי שבית-המשפט ישׂים עצמו במקום הקטיגור ויטיל על הנאשמת עונש חמוּר יותר ממה שהתביעה עצמה מבקשת.

משום כך, החלטנו לאמץ את הסדר-הטיעון.

9. אשר על כן, אנו מטילים על הנאשמת ארבע שנות מאסר, מהן שנתיים מאסר בפועל, שתימנינה מתאריך מעצרהּ, דהיינו מיום 27.8.2002, ושנתיים מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור במשך שלוש שנים מתאריך שחרורהּ ממאסרהּ עבירת אלימוּת מסוג פשע, או עבירה של שיבוש עשׂיית משפט לפי סימן א' לפרק י"ב לחוק העונשין.
אשר לגירושהּ של הנאשמת מהארץ בתום ריצוי עונשהּ, על המוסדות המוסמכים המופקדים על נושא זה לטפל ולדאוג לכך בזמן המתאים בהתאם להוראות החוק.

10. הוּדעה לנאשמת זכותה להגיש ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום.
ניתן והוּדע בפומבי, בנוכחות התובע, הנאשמת וסניגורהּ, היום, 05.12.2002.
תחיה שפירא
, שופטת

מרים סוקולוב
, שופטת

נתן עמית
, שופט
א ב " ד
קלדנית: ד.ל.ס.








פח בית משפט מחוזי 1182/02 מדינת ישראל נ' נֶלי בת מיכאל וסיליבה (פורסם ב-ֽ 05/12/2002)