פסקי דין על אלפונס מכלוף | פסקי דין על אילן לוין סחר בע"מ

4003/01 א     24/07/2003




א 4003/01 אלפונס מכלוף נ' אילן לוין סחר בע"מ




בעניין:

25



בתי המשפט


בית משפט השלום חדרה
א
004003/01


בפני
:
כב' השופט שאול מנהיים





בעניין
:
אלפונס מכלוף





התובע

נ ג ד



אילן לוין סחר בע"מ





הנתבעת

פסק דין

א.
כללי

1.
זוהי תביעה כספית ע"ס 200,000 ₪ (ליום 3/7/01, בו הוגשה התביעה לבימ"ש השלום בת"א, משם הועברה לבימ"ש זה). במסגרת קדם המשפט הוגשו תצהירים של התובע ושל מנהל הנתבעת, והצדדים הסכימו לוותר על שמיעת ראיות בע"פ ולסכם בכתב, כאשר התצהירים ונספחיהם יחשבו כחומר ראיות חרף ההימנעות מחקירת המצהירים. לאחר עיכובים הוגשו הסיכומים בכתב.

ב.
העובדות

2.
ראשית המעשה (ככל שהוא נוגע לענייננו) בתביעות כספיות הדדיות בין הצדדים, שנדונו והוכרעו בת.א. (שלום ב"ש) 5464/96. ביום 23/9/98 נתן בית משפט השלום בבאר שבע

פסק דין
בתביעות הנ"ל (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין המפורט והמנומק נדונו הטענות והתביעות ההדדיות, ובסעיף האחרון של פסק הדין (עמ' 89-90 לפסה"ד) נאמר: "לסיכום - אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 24,472 ₪. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת ... (כאן בא פירוט של 3 סכומים והעילות בגינן נפסק
כל סכום- ש.מ.) ... הסכומים שהצדדים חבים זה לזה יקוזזו האחד מהשני והיתרה תשולם ע"י התובע לנתבעת..." (ההדגשה שלי - ש.מ.).

פיסקה זו בפסק הדין תכונה להלן: "פיסקת הסיכום".

שלושה עמודים לפני הסעיף האחרון של פסה"ד, בסעיף 9 שלו שדן בנושא מוגדר, נאמר כך (סוף עמ' 86 ותחילת עמ' 87 לפסה"ד): "משלא טרחה הנתבעת לזמן הקבלן אין לה להלין אלא על עצמה ואני דוחה את תביעתה לתשלום הנוסף, אך זכאית היא לקזז מהכספים המגיעים לתובע את עלות העבודה הנוספת בסך 33,665 במלואה כיוון שנאלצה לפרקה ולעשותה מחדש".

כל ההתפתחויות שהביאו, לאחר פסק הדין, להגשת התביעה הנוכחית, מקורן בשני הציטוטים דלעיל. השאלה היתה האם פיסקת הסיכום של פסק הדין כוללת כבר את כל הנושאים שנדונו בפירוט בכל אחד מסעיפיו הקודמים של פסק הדין, או שזכות הקיזוז ע"ס 33,565 ₪ שניתנה לנתבעת בפיסקה 9 לפסק הדין שצוטטה לעיל מצטברת לסכומים שפורטו בפיסקת הסיכום של פסק הדין.

תחילה סברה הנתבעת כי מבין שתי האפשרויות דלעיל, האפשרות הראשונה היא הנכונה. כך עולה ממכתב דרישה ששלח בא כוחה דאז לתובע; וכן מתחייב גם מהסכום בו נקבה בבקשה לביצוע פסק הדין שהגישה ללשכת ההוצאה לפועל. בשלב מאוחר יותר שינתה דעתה, והדברים יובאו בהמשך.

עוד יש לציין כי במהלך הדיונים שקדמו לפסה"ד חייב בית משפט השלום בבאר שבע את התובע בהוצאות לזכות התובעת בסך 1,200 ₪ נכון ליום 4/3/97 (להלן: "חיוב ההוצאות").

על פסק הדין הגישה הנתבעת ערעור, וערעורה נדחה (ע"א (ב"ש) 1270/98) ביום 15/6/99. התובע מצידו לא הגיש ערעור ואף לא הגיש ערעור שכנגד.

3.
ביום 28/6/99 (היינו כ - 9 חודשים לאחר מתן פסה"ד וכשבועיים לאחר דחיית ערעורה של המבקשת) הגישה הנתבעת "בקשה להגדלת קרן" ללשכת ההוצל"פ בת"א (להלן "בקשת ההגדלה"). באותה עת כבר התנהלו בלישכת ההוצל"פ בת"א שני תיקי הוצל"פ בגין ההליך בבאר שבע: התיק הראשון היה בגין ביצוע פסק הדין, והתיק השני בגין חיוב ההוצאות. יצויין בהערת אגב כי תיק ההוצל"פ בגין חיוב ההוצאות נפתח תחילה באופן ששם הזוכה בו היה שמו של מנהל הנתבעת, ורק בשלב מאוחר יותר (שמועדו המדוייק אינו בפני
י) תוקן שם הזוכה לשמה של הנתבעת. לדעתי מדובר בפרט חסר כל חשיבות.

בבקשת ההגדלה נטען, בתמציות, כי פיסקת הסכום פסה"ד אינה כוללת את זכות הקיזוז ע"ס 33,565 ₪ שצויינה בסעיף 9 של פסה"ד. המשמעות של מתן פרשנות כזו לפסה"ד היא הגדלה ניכרת של קרן חובו של התובע לנתבעת. בקשת ההגדלה הוגשה במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח בגין חיוב ההוצאות דווקא, ולא במסגרת תיק ההוצל"פ שענינו היה ביצוע פסק הדין, כפי שראוי היה לעשות. עם זאת מדובר גם כאן בטעות שלא העלתה ולא הורידה דבר, שכן השאלה היא אם פירושו הנכון של פסק הדין מצדיק הטלת חיוב כספי נוסף כמבוקש ב"בקשת ההגדלה" על ידי התובע, ולא באיזה תיק הוצל"פ יוטל החיוב. "מיקומה" של הבקשה בתיק הוצל"פ זה או אחר, לכשעצמו, אינו משנה את ההיקף הכולל של חיובי התובע כלפי הנתבעת. הבקשה התקבלה (ללא דיון במעמד הצדדים).

4.
רק ביום 21/9/99 (או בסמוך), כשנה (!) לאחר תאריך פסק הדין וכשלושה חודשים לאחר שכבר הוגשה בקשת ההגדלה, שלם התובע את חובו בתיק ההוצל"פ שנפתח בגין פסק הדין (לפי פיסקת הסיכום שלו בלבד). התשלום התבצע רק לאחר שננקטו הליכים לתפיסת רכבו של התובע. התובע לא טרח להסביר בשום שלב, לרבות בהליכים במסגרת התביעה שבפני
י, מה גרם לכך שפרע את סכום החוב הפסוק שמעולם לא היה שנוי במחלוקת מבחינתו לאחר פסה"ד (ויודגש כי התובע לא ערער על פסה"ד בשום צורה) רק אז ומדוע לא עשה כן קודם לכן, במשך שנה תמימה (!).

זמן קצר לאחר הפרעון הנ"ל שהביא לסגירת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע פסה"ד, הגיש התובע (באוקטובר 1999) בקשה "דחופה" לסגירת תיק ההוצל"פ שבו הוגשה בקשת ההגדלה בטענת "פרעתי". באוגוסט 2000 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ בת"א (כב' הרשמת א. דובסקי), שדחתה את טענת "פרעתי" ואימצה את פרשנות הנתבעת לפסה"ד ואישרה את נכונות טענות הנתבעת בדבר פירושו הנכון של פסק הדין, כפי שנטענו בבקשת ההגדלה.

על החלטת כב' ראש ההוצל"פ דלעיל הגיש התובע ערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א (ע"א (ת"א) 2589/00). בדיון בפני
כב' השופטת י. שטופמן, כנראה בעקבות דברים שנאמרו על ידי ביהמ"ש מחוץ לפרוטוקול, הסכימה הנתבעת לקבלת הערעור ולסגירת תיק ההוצל"פ וכך נקבע. הנתבעת חוייבה בתשלום הוצאות בסך של 1,500 ₪.

יצויין כי בדיון האחרון בבית המשפט המחוזי בתל אביב היה התובע מיוצג ע"י עו"ד, אשר לפי פרוטוקול הדיון טען במפורש כך:

"אנחנו היינו חשופים להליכי הוצל"פ במשך שנה וחצי ומרשי נשא בהוצאות המשפטיות של הגשת הערעור והכנת תיק מוצגים. אבקש לקחת בחשבון את העלות המשפטית ואת הסבל שנגרם למרשי בשל הליכי ההוצל"פ" (ההדגשה שלי - ש.מ.). כאמור, חויבה הנתבעת בתום הדיון בהוצאות הערעור הנ"ל בסך 1,500 ₪.

ג.
טענות הצדדים

טענות התובע

5.
התובע טוען כי נזקיו בגין פעולות הנתבעת שבאו לביטוי בבקשת ההגדלה ובהליכי ההוצל"פ שננקטו בעקבות ההגדלה של חובו (הגדלה שבוטלה בסופו של דבר) הם בסך 200,000 ₪. בכתב התביעה הוא כולל פירוט של סכום התביעה כדלהלן:

120,000 ₪ הם נזק (או הפסד) בגין אבדן חוזה עבודה בהיקף של 200,000 ₪, עבודה שזכיית התובע בביצועה בוטלה משלא יכול היה להמציא ערבות בנקאית נדרשת במזומן. התובע טוען כי הערבות לא ניתנה לו משום שחשבון הבנק שלו היה מעוקל אז במסגרת הליכי ההוצל"פ שנקטה הנתבעת נגדו בגין אותו סכום "הגדלה" שבסופו של דבר בוטלה ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב.

30,000 ₪ הם נזק שמקורו בכך שרכבו של התובע ניזוק בתאונת דרכים, אך מחמת עיקול שהוטל אצל מבטחיו במסגרת אותם הליכי הוצל"פ של "הגדלה" עוכבו תגמולי הביטוח שהגיעו לו בסך של כ - 86,000 ₪ ועקב כך נאלץ להימנע זמן רב מתיקון הרכב הפגוע ושכר רכב חלופי בעלות של כ - 30,000 ₪.

30,000 ₪ נוספים הוגדרו בתביעה כ"הוצאות משפטיות".

20,000 ₪ נתבעים בגין עגמת נפש.

6.
אשר לעילות התביעה, בסיכומיו מתמקד התובע בטענה כי הנתבעת פעלה ברשלנות בהגשת בקשת ההגדלה ובנקיטת הליכי הוצל"פ שנועדו לגבות את סכום ההגדלה. בנוסף מוזכרת בסיכומי התובע גם טענת הנגישה, אך בעניין זה אין התובע טוען דבר פרט לעצם איזכור קיומה של עוולת הנגישה ולטענה סתמית ונטולת פירוט כלשהוא לפיה פעולות הנתבעת כאמור לעיל עולות גם כדי נגישה.



טענות הנתבעת
7.
הנתבעת טוענת, ככל שניתן לסכם את טענותיה, כי הפירוש שנתנה לפסק הדין ושלפיו היתה בקשת ההגדלה מוצדקת היה נכון או לפחות סביר וכי היה "צורך" לבקש את הגדלת קרן החוב בשל אי הבהירות של פסק הדין. לביסוס הטענה מזכירה הנתבעת כי בקשתה להגדלת הקרן התקבלה ע"י ראש ההוצל"פ וכי גם בדיון בטענת התובע כי פרע את חובו נתקבלה - שוב - עמדת הנתבעת לגבי פרשנות פסק הדין, עמדה לפיה זכאית הנתבעת גם לסכום ה"הגדלה". עוד טוענת הנתבעת כי נכון שסירבה לעכב את הליכי ההוצל"פ עד להכרעה בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי" של התובע, אך עשתה כן משום שגם החוב שלא היה במחלוקת שולם רק אחרי הליכי תפיסת רכב ומשום שהתברר לה כי לתובע חובות ונושים אחרים, ועל כן היה התובע יכול להפקיד את הסכום שמבחלוקת וכך לעכב ההליכים, אך לא עשה כן.

טענות נוספות הן כי התובע לא שילם מעולם סכום כלשהוא בגין ההגדלה; כי כל פעולות הנתבעת בוצעו כדין ועפ"י החלטות של ראש ההוצל"פ (עד שבערעור נקבע אחרת); כי תגובות מחזיקים לעיקולים גם לפני ההגדלה מלמדות שכל נכסיו הפיננסיים של התובע היו כל העת משועבדים להבטחת חובות לבנקים וממילא אין כל קשר בין עיקול כזה או אחר לבין אי קבלת ערבות בנקאית לצורך זכייה בעבודה; כי אותו חוזה עבודה שהתובע הפסיד בכל מקרה היה לאחר שבמשך כשנה לא פרע חוב פסוק שלא היה שנוי במחלוקת ועל כן היה עליו לדעת כל העת שחשבון הבנק שלו מעוקל או יעוקל; כי התובע לא הוכיח שהערבות הבנקאית לא ניתנה לו רק בשל העיקול שעניינו סכום ההגדלה; כי תגמולי הביטוח בגין הנזק לרכבו היו ממילא משועבדים לבנק ועל כן לא עיקולם הוא שמנע את תיקון הרכב וגרם לשכירת רכב חלופי; כי לו פרע מבעוד מועד את חובו הפסוק (הנכון) לא היה נושא בכל "עגמת הנפש"; וכי ההוצאות שנפסקו בערעור בבית המשפט המחוזי כוללות את העלויות המשפטיות של התובע ואף את עגמת הנפש שלו, משום שנפסקו לאחר שהתובע טען לנושאים אלה במסגרת טיעוניו בערעור.




ד.
דיון


העילה והאחריות
8.
אין זה מקרה שהתובע זנח, למעשה, כל עילה שטען לה פרט לרשלנות. אפילו עוולת הנגישה, שזכתה לאיזכורים לקוניים בסיכומים, נזנחה למעשה - ובדין. לאור נוסחו של ס' 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הדן בנגישה, נראה שאין עוולה זו חלה על ענייננו בין היתר משום שהיא מחייבת הוכחת זדון והעדר סיבה סבירה ומסתברת לפעולות הנתבעת, וכן משום שלפי לשונה היא חלה על "הליך נפל... בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק". אין מקום להרחיב בנדון, לאור תוכן סיכומי התובע.

אשר לרשלנות, מקובלת עלי טענתו העקרונית של התובע כי זוכה, המנהל או פותח בהליכי הוצל"פ, חב חובת זהירות כלפי החייב (ולעיתים גם כלפי צדדי ג', אך עניין זה חורג מדיוננו). לשון אחר: קיימת כאן "אחריות מושגית". השאלה היא אם הנסיבות מקימות גם "אחריות קונקרטית". בהקשר זה יש חשיבות רבה לשאלה מהן החלופות שעמדו לרשות הנתבעת בבואה לנסות ולטעון כי לפי פירושו הנכון של פסק הדין היא זכאית גם לסכום נשוא בקשת ההגדלה. זאת בנוסף לשאלה אם עצם הפרשנות הנ"ל של פסק הדין הינה סבירה (גם אם לא נכונה).

דעתי היא (וכך גם נפסק בסופו של דבר בביהמ"ש המחוזי בת"א) כי פרשנותה של הנתבעת לפסק הדין, כפי שבאה לביטוי בבקשת ההגדלה ובהליכים שבעקבותיה, אינה נכונה. לדעתי, משנפתחה פיסקת הסיכום של פסק הדין במילים "לסיכום, אני מחייבת..." היה צריך להיות ברור שכל התייחסות בחלקיו הקודמים של פסק הדין לסכומים כאלה ואחרים אמורים להשתקף ולהיכלל בתוך הסכומים שנככלו בפיסקת הסיכום. גם אם תאמר שנוסחו של ס' 9 לפסה"ד יכול להביא למסקנה שמדובר בחיוב נוסף של התובע כלפי הנתבעת (ואני בספק אם בכלל ניתן לומר זאת באופן סביר), הרי ברור גם אז שיש כאן שתי אופציות פרשניות. הדרכים להתגבר על הבעיה יכולות להיות שונות ומגוונות. אם סברה הנתבעת שביהמ"ש שנתן את פסה"ד שגה שגיאה של השמטה מקרית וכיו"ב (מה שידוע כ"טעות סופר") כאשר לא כלל - לפי גישת הנתבעת - את הסך נשוא ס' 9 לפסה"ד בפיסקת הסיכום של פסה"ד, היה עליה לבקש תיקון הטעות או ההשמטה הנטענת ע"י ביהמ"ש שנתן את פסה"ד. אם סברה הנתבעת כי מדובר בטעות לגוף העניין, שבגינה לא בא הסך נשוא ס' 9 לפסה"ד לביטוי בסכומים שבפיסקת הסיכום, היה עליה להגיש ערעור בנקודה זו (בענייננו - לכלול נקודה זו, כעומדת בפני
עצמה, בערעור שהגישה על פסה"ד). אם סברה הנתבעת שמדובר רק בנקודה הטעונה הבהרה בפסק הדין, היה עליה לבקש מראש ההוצל"פ כי יפעל בדרך הקבועה בס' 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, ויבקש מבית המשפט שנתן את פסה"ד כי יבהיר את העניין. הנתבעת לא ניסתה לפעול באף אחת מהדרכים הללו (ויצויין כי לפחות לגבי הדרך השלישית דלעיל אין בדין מגבלה של מועד לעשייתה), אף כי מדובר בפעולות שאינן מורכבות או יקרות באופן חריג. עובדת קיומן של דרכים חלופיות פשוטות ולא יקרות שהנתבעת יכולה היתה להשתמש בהן על מנת לנסות ולבסס את פרשנותה לפסק הדין, והעובדה שהיא לא בחרה באף אחת מהן אלא פעלה בדרך של בקשת הגדלה שברגיל אינה מאפשרת לצד שכנגד לטעון כנגד פרשנות הנתבעת טרם שהחוב בלשכת ההוצל"פ מוגדל, מהווה שיקול בעל חשיבות גבוהה ביותר בתמיכה לקיום אחריותה הקונקרטית.

9.
לטעמי, העובדה שראשי ההוצל"פ קיבלו את עמדת הנתבעת לגבי פרשנות פסה"ד אינה מוכיחה, לכשעצמה, את היות עמדת הנתבעת נטולת רשלנות. זאת ועוד: עובדה זו גם אינה עולה, לטעמי, כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין פעילות הנתבעת לבין ההליכים שננקטו בעקבות החלטות ראשי ההוצל"פ. קבלת עמדת הנתבעת משמעותה מתן חסינות לבעלי דין מפני אחריות ברשלנות למהלכים שבהם נקטו במסגרת הליכים שיפוטיים והליכי הוצל"פ. זאת משום שכל פעולה וכל הליך טעונים אישור ו/או החלטה של ראש ההוצל"פ או של נושא משרה שיפוטית, ואם נאמר שעצם מתן האישור (או ההחלטה) מעיד על סבירות המהלך או מנתק קשר סיבתי בין המהלך של בעל הדין לתוצאה, אזי - כאמור - נשללת תמיד חבותו של בעל הדין בגין הליכים שננקטו לטובתו ולבקשתו. הדין אינו מכיר בתוצאה כזו ואינו מתיישב עימה. ניתן גם לומר שבעל דין יכול וחייב לצפות שמי שמוסמך להכריע ישתכנע מטיעוניו גם אם אינם נכונים, ועובדה היא שיש ערכאת ערעור ושערעורים מתקבלים. מכאן שבעל דין חייב לצפות שגם עמדה מוטעית שנקט עלולה להתקבל, וממילא אין לדבר על ניתוק הקשר הסיבתי.

10.
המסקנה היא שהנתבעת נושאת באחריות ברשלנות (הן אחריות מושגית והן אחריות קונקרטית) כלפי התובע, אם וככל שמהלכיה בסוגיית פרשנות פסה"ד והגדלת החוב הפסוק אכן גרמו לתובע לנזקים שקיומם ושיעורם הוכחו על ידו כדבעי.

הנזקים
11.
עתה נותר לבחון האם ועד כמה הוכיח התובע כל אחד מהנזקים שתבע, מהותית וכמותית, לרבות קשר סיבתי בין אותו נזק לבין פעולות הנתבעת שבגינן הוטלה עליה אחריות. במסגרת זו תיבחן גם השאלה אם פסיקת ההוצאות ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב מהווה "מעשה בית-דין" השולל מהתובע פיצוי בתביעה הנוכחית.

כאן המקום להעיר הערה שתחול על כל ראשי הנזק: העובדה שהתובע כתב בתצהירו כי הפסד כזה או אחר נגרם מסיבה מסויימת, כמו גם העובדה שנקב בתצהירו בסכום ההפסד, היא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי לקבוע שהתובע אכן הוכיח עובדות אלה. אמנם אין ראיה נוגדת, אך כך הוא במקרים כאלה כמעט תמיד, שהרי אין לנתבעת - בנוגע להפסדי התובע - מקורות מידע משלה שיכולים להוכיח פוזיטיבית כי דברי התובע בנושא זה או אחר אינם נכונים. דווקא בנסיבות כאלה גוברת חשיבותם של ס' 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) ושל הכלל בדבר אי הבאת ראיה רלבנטית.

12.
ראש הנזק הגדול ביותר שסכומו בכתב התביעה 120,000 ₪ עניינו בהפסדים עקב אבדן חוזה עבודה מסויים (ובתצהירו הוסיף גם שתי עבודות נוספות) בהיקף של 200,000 ₪. התובע טען שזכה בחוזה זה, אך זכייתו נשללה ממנו לאחר שלא הצליח להמציא ערבות בנקאית כנדרש, וכי הערבות הבנקאית לא ניתנה בשל עיקול שהטילה הנתבעת על חשבון הבנק שלו.

עיינתי בנספחים ל"ד, ל"ה ו - ל"ו לתצהיר התובע, שהם הראיות היחידות שהביא התובע לעניין זה מעבר לדבריו בתצהירו. חוששני שהתובע לא הוכיח כאן מאומה. הנספחים הנ"ל מוכיחים רק כי בתקופה של אוגוסט - אוקטובר 2000 הוטלו עיקולים על חשבונו בבנק אוצר החייל (סניף ב"ש) ובקרן השתלמות מסויימת. אשר לחשבון הבנק (כולל פקדונות, ני"ע וממסרים דחויים שהופקדו) הודיע הבנק עוד ב - 30/8/00 כי כל היתרות כפופות במלואן להתחייבויות התובע כלפיו, ועל כן הבנק מתנגד לעיקול (כלומר אינו מודה שיש בידיו עודף זכויות של התובע). אשר לקרן ההשתלמות, הכספים היו "מוקפאים" (כלומר טרם הגיעו לותק המאפשר משיכתם) עד ינואר 2002. ממילא נראה על פניו שלא כספי קרן ההשתלמות ולא היתרות בבנק היו מאפשרים לתובע לקבל ערבות בנקאית כלשהיא, גם אלמלא העיקול. לו רצה התובע להוכיח כי העיקולים הנ"ל הם שמנעו קבלת הערבויות היה עליו להכבד ולהוכיח במסמכים מהן הערבויות שנדרשו, מתי פנה לבנק, וכן שהבנק סירב להנפיקן רק מחמת העיקול. התובע לא עשה דבר מאלה, עד כדי כך שאפילו סכומי הערבויות ומועדי הגשתן כפי שנדרשו מהתובע נותרו עלומים לגמרי. אציין כי העבודה היחידה שהוצגו לגביה מסמכים כלשהם (נספחים ל"ה - ל"ו לתצהיר התובע) היא עבודה שלגביה נערך נספח ל"ה ("חוזה עבודה") רק ביום 22/11/00, כשלושה חודשים לאחר שהבנק כבר השיב להודעת העיקול, ולתובע ניתנו אז עוד 10 ימים להמצאת הערבויות.

זאת ועוד: אין בפני
י פירוט כלשהוא על העבודה, פרט לסכומה הכולל. ממילא לא ניתן לדעת מהו - אם בכלל - גובה הרווח הצפוי לתובע, רווח שאבד בשל ביטול ההתקשרות. נסיון החיים מלמד שלעיתים נערכות התקשרויות לביצוע עבודות שאין בצידן רווח כלל, ויש אפילו עבודות שסופן הפסד. התובע היה צריך להביא נתונים מפורטים ומוכחים שהיו יכולים להעיד על גובה (או שיעור) הרווח הצפוי בכל עבודה שהפסיד בגין העיקולים. אמירה סתמית בתצהיר כי "מנסיונו" של התובע הוא מעריך את הרווח שאבד ב - 120,000 ₪ היא חסרת ערך ראייתי כלשהוא (ר' ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י ל"ה (2) 800, פיסקאות 4 ו 5 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) אהרון ברק שהוא דעת הרוב בנקודה זו), ובודאי שאינה מהווה ראייה מספקת כנדרש מהתובע. אוסיף ואומר, מעל לצורך, כי נסיון החיים מלמד שרווח בשיעור 60% מהיקף העבודה הוא בלתי סביר בעליל, ואילו לגבי העבודות הנוספות אין כל מידע (שלא לדבר על ראיה) לגבי טיבן, היקפן הכספי וכל נתון רלוונטי אחר שהוא.

התוצאה היא כי התובע נכשל כליל, הן בהוכחת קשר סיבתי בין אותן פעולות של הנתבעת שבגינן נקבעה חבותה כלפיו לבין הפסד כלשהוא מהסוג הנטען בראש נזק זה, והן בהוכחת נתונים שילמדו על קיומו והיקפו הכספי של כל הפסד כנטען או יאפשרו לערוך אומדן נאות של הפסד כזה. על כן, נדחה חלק זה של התביעה.

13.
סכום של 30,000 ₪ בכתב התביעה (או 28,633 ₪ נכון לנובמבר 2000, לפי ס' 29 (א) לתצהיר התובע) הוא עלות דמי שכירת רכב ששילם, לאחר ששכר כמה פעמים רכב לצרכי עבודה. זאת נאלץ לעשות, לדבריו, לאחר שרכבו ניזוק קשות בתאונת דרכים ביום 6/8/99 אך תגמולי הביטוח בסך של 84,212 ₪ שולמו רק ב - 12/3/01, לאחר ביטול העיקול שהוטל ותום הליכי הוצל"פ.

עיון בנספח ל"א לתצהירו של התובע מלמד כי גם כאן נכשל התובע בהוכחת טענותיו. מסתבר שכאשר שולמו לבסוף תגמולי הביטוח בגין הרכב שניזוק בתאונה נערך השיק לזכות בנק הפועלים סניף באר שבע, והיה בלתי סחיר. עיון בנספח כ"ח לתצהיר התובע שהוא רשיון הרכב שנפגע מלמד כי הרכב אכן היה משועבד לבנק הפועלים. מכאן שעל פניו נראה שקבלת תגמולי הביטוח השפיעה על חובותיו של התובע לבנק הפועלים ונזקפה כנגדם, והעיכוב בקבלתם לא עיכב את התובע ברכישת רכב חלופי. מעניין לציין כי התובע לא טען ולא הוכיח כי לאחר קבלת הכספים רכש בעזרתם רכב לצרכי עבודתו. מכאן שלא הוכח קשר סיבתי בין העובדה שהתובע שכר מעת לעת רכב לעבודה ובין העיכוב בתשלום תגמולי הביטוח בגין הרכב שניזוק בתאונה. על כן, אין הוא זכאי לפיצוי בעניין זה. יחד עם זאת עצם העובדה שהתובע נזקק לשכור רכב מעת לעת לצרכי עבודה בתקופה הרלוונטית, מלמדת כי לא שבת ממלאכתו בשל הליכי ההוצל"פ שנקטה נגדו הנתבעת לגביית סכום ה"הגדלה".

14.
סכום נוסף של 30,000 ₪ נתבע בגין "הוצאות משפטיות". להוכחת סכום זה הגיש התובע את הקבלות נספחים ל"ז לתצהירו וכתב בתצהיר כי הן "קבלות חלקיות". עוד אמר בסעיף 29 (ג) כי נאלץ להקדיש ימי עבודה לדיונים, לצילום תיק ההוצל"פ בתל אביב ולהגשת בקשות, והוא כולל בסך של 30,000 ₪ גם הפסד ימי עבודה לפי 520 ₪ ליום (סכום שהוא מבסס על אישור מנהל החשבונות שלו, נספח ל"ח לתצהיר). התובע אינו מפרט כמה ימי עבודה הפסיד וכמה שכ"ט עו"ד והוצאות משפטיות שילם, וכן לא הסביר מדוע הגיש רק "קבלות חלקיות". עוד אציין כי נספחים י"ג - י"ז (כולל) לתצהיר התובע הם סיכומים ובקשות שהגיש התובע ללשכת ההוצל"פ בת"א, כולם בכתב ידו.

נספח ל"ז לתצהיר התובע כולל 5 קבלות, כולן של עו"ד א.ז. הלפטר, בתקופה שבין 30/8/00 ל - 7/3/01. שלוש מתוכן עניינן "הוצאות" בסכומים של 120 ₪, 498 ₪ ו - 188 ₪, כאשר שני הסכומים האחרונים תוארו כ"אגרת ערעור". לפי תאריכיהן נראה בעליל שמדובר באגרה ששולמה לביהמ"ש המחוזי בת"א בערעור התובע שנתקבל תוך פסיקת הוצאות לזכותו, כך שלסכומים אלה בודאי אינו זכאי כעת. מכל מקום ערעור אחר הקשור בענייננו כלל לא הוגש ע"י התובע.

טיבן של ההוצאות נשוא הקבלה השלישית שנזכרה לעיל לא פורט בבירור, ואין לדעת במה בכלל מדובר והאם בכלל יש לכך קשר לעניננו.

נותרו שתי קבלות ע"ס 2,300 ₪ ו - 1,170 ₪. לגבי הסכום הראשון נכתב בקבלה כי מדובר ב" שכ"ט יעוץ שוטף", ומכאן כי לכאורה אין מדובר כלל בשכר טירחה הקשור לענייננו. לגבי הסכום השני לא פורט הנושא שעבורו שולם סכום זה של שכה"ט. אציין כי הערעור של התובע לביהמ"ש המחוזי בת"א הוגש בסביבות ספטמבר 2000 והוכרע באמצע פברואר 2001. בערעור זה יוצג התובע ע"י עו"ד הלפטר, שכל הקבלות הנ"ל הן של משרדו. מהחומר שבפני
י עולה כי עו"ד הלפטר טיפל רק בערעור האמור. בשלב של הגשת הבקשה לסגירת התיק בטענת "פרעתי" יוצג התובע ע"י משרד עורכי דין אחר, אך מסיבה שאין התובע (בעל עסק החייב לנהל ספרי חשבונות כחוק, כאשר כל הסכסכוך בינו לבין הנתבעת מקורו באותו עסק) טורח להסביר, אין בפני
י כל מסמך המעיד כמה, אם בכלל, שילם התובע לאותו עו"ד (שלפי החומר שבפני
י חדל מייצוג התובע עוד לפני שההליך בלישכת ההוצל"פ נסתיים), והתובע אינו נוקב בעניין זה בסכום כלשהוא.

המסקנות מהאמור לעיל הן כי התשלומים שהוכחו בפועל, ככל שהם מתייחסים בכלל לענייננו, שולמו לעו"ד הלפטר ומתייחסים לערעור בבית המשפט המחוזי, שבו נפסקו הוצאות לזכות התובע. בין שהסכום שנפסק גבוה מההוצאות (כולל שכ"ט) בפועל ובין שהוא נמוך מהן, לא ניתן לתבוע שוב את ההוצאות ושכ"ט עוה"ד שבהם נשא התובע בהליך הערעור. תשלומים לעורכי דין אחרים, אם נעשו, לא הוכחו כלל - לא קיומם ולא סכומם, ובכגון דא אין מקום לפסוק סכום כלשהוא ללא הוכחה.

נותרה הטענה בדבר "הפסד ימי עבודה". מצאתי שהתובע הגיש 5 מסמכים בכתב יד בשלב שקדם לערעור, וכן התייצב בעצמו לפחות לדיון אחד, אך מה שלדעתי לא הוכח כלל הוא שנגרם לו הפסד הכנסה כלשהוא. התובע אינו שכיר אלא עצמאי. אין בפני
י דבר היכול ללמד כי עסקו התנהל כך שהוא עצמו היה צריך לעבוד ועבד בפועל בכל יום ויום והכנסתו נפגעה בגין כל יום העדרות. בנוסף נראה שלפחות בחלק מהמקרים לא היה צורך בהעדרות של יום שלם מהעבודה, וברובם (הגשת מסמכים, צילום מסמכים) ניתן היה להקטין את הנזק ע"י שכירת שליחות שמחירה - גם מבאר שבע לת"א - עשוי להיות נמוך בהרבה מ - 520 ₪, שהוא סכום ההפסד הנטען ליום. עוד אומר כי גם הסכום של 520 ₪ ליום נטול בסיס של ממש. הבסיס היחיד הוא ה"אישור" נספח ל"ח לתצהיר, המתייחס להכנסות בתקופה ינואר
- יולי 1999. לא ברור מתי היו אותם ימי עבודה שירדו לטמיון, ובעיקר לא ברור האם אכן הפסיד העסק הכנסה כלשהיא בגין אותן העדוריות. על כן, גם כאן לא הוכיח התובע את הנזק הנטען, פרט להוצאות הנסיעה שנגרמו לו שגם אותן לא טרח לפרט, בסכום ובכמות. עם זאת ומאחר ומדובר בנסיעות מבאר שבע לת"א, סבורני שבית המשפט יכול ורשאי להעריך את עלותן של נסיעות כאלה, ואני מעריך זאת במונחי היום בסך של 250 ₪ לנסיעה (הלוך וחזור).

מהנתונים שבפני
י עולה כי מדובר בשש נסיעות בשלב שלפני הגשת הערעור (ייתכן שהיו עוד, אך אלה אינן בפני
י) ולפיכך אני מעמיד את הפיצוי בסעיף זה על סך של1,500 ₪.

15.
נותר סך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש לתובע ולמשפחתו. אשר לנזקי בני המשפחה, אין התובע רשאי לתובעם בשמו הוא. אשר לעגמת הנפש שלו, ניכרת הפרזה גדולה בטענותיו, שחלקן משוללות בסיס ראייתי (כגון הטענה שעסקיו נפגעו: מדוע לא הביא ראיות בדבר הפחתת הכנסותיו בתקופה הרלבנטית לעומת אלה שלפניה ואחריה?). הטענה שהעיקולים השונים גרמו לפגיעה בעסק ול"דרדור" המצב הכלכלי מוזרה, שכן הוכחו בפני
י רק עיקולים בבנק שלא "תפסו" דבר ובקרן השתלמות שהכספים בה לא היו נזילים עד סיום הפרשה; ובחברת ביטוח שהכספים שנתפסו בה ממילא שולמו לבנק הפועלים בגין שעבוד לטובת בנק זה. אשר לתחושת העוול שלטענת התובע נגרמו לו, הרי זהו מצבו של כל מי שצד שני מנהל נגדו הליכים שבסופו של דבר נכשלים. אם נכיר בכך שכל הליך שבסופו של דבר נכשל משפטית גורם עגמת נפש שיש לפצות עליה את הצד שכנגד, לא יהיה קץ להתדיינויות וכל סכסוך "ישכפל" את עצמו. זאת ועוד: התובע אינו טלית שכולה תכלת ביחסיו עם הנתבעת ועם החובה לפרוע חובות. הוא לא שילם חוב פסוק שלא היה במחלוקת במשך כשנה תמימה (!). בתשעת החודשים הראשונים של שנה זו כלל לא ניסתה הנתבעת לטעון שהחוב גדול יותר, ולו פרע התובע את חובות לאלתר ולפני שלהי יוני 1999 (מועד הגשת בקשת ההגדלה) היו תיקי ההוצל"פ נסגרים עוד לפני שננקטה לראשונה יוזמת הנתבעת "להגדיל" את החוב הפסוק; והרי במקרה כזה "עגמת הנפש" לא היתה באה לעולם, כולה ואף מקצתה.

מכל האמור לעיל מסקנתי היא שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין "עגמת נפש", שלו או של בני משפחתו.

16.
הנקודה האחרונה גורמת לכך שהתובע לא זכאי גם לפיצוי על ההפסדים שעניינם הוצאות נסיעה של התובע במסגרת הליכי ההוצל"פ שבין בקשת ההגדלה להגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א (כאמור בסיפא של ס' 14 לפס"ד זה לעיל), כמו גם על כל הפסד אחר שנגרם לו בשלב הנ"ל לו היה מוכיח הפסד כזה. זאת משום שלו היה התובע פורע את חובו הפסוק (שמעולם לא חלק עליו) לפני 28/6/99, במשך אותם תשעה חודשים (!) שעמדו לרשותו מאז ניתן פסה"ד ועד לתאריך הנ"ל היה תיק ההוצל"פ (וליתר דיוק שני תיקי ההוצל"פ) נסגר עוד לפני "בקשת ההגדלה" ואז לא יכולה היתה הנתבעת לפעול כלל בדרך בה פעלה ל"הגדלת" החוב, אותה דרך שגרמה לכל הנזקים הנטענים נשוא התביעה.

אין להשלים עם גישת התובע, ממנה משתמע שהמנעות מפרעון חוב פסוק במשך זמן רב היא לגיטימית. רק מחדלו של התובע, מחדל חסר ביסוס בדין ונטול הצדקה באופן מוחלט, הוא שאיפשר לנתבעת לפעול כך שננקטו הליכי הוצל"פ בנסיון לגבות כספים מעבר למגיע. מחדל זה מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעת לנזקיו של התובע, ככל שהיו וככל שהוכחו. יודגש כי לו תיק ההוצל"פ היה נסגר בשל פרעון מלוא החוב האמיתי לפני 28/6/99 לא היתה הנתבעת יכולה לנקוט בהליך שבו מוגדל סכום החוב מבלי שלתובע היתה ניתנת הזדמנות לטעון שהגדלה כזו נוגדת את הפירוש הנכון של פסה"ד.

לאור האמור לעיל אין צורך להתייחס לשאלה האם, לאור העובדה שבערעור טען התובע גם לעגמת נפש והוצאות הליכי ההוצל"פ שקדמו לערעור, יש לראות את ההוצאות שנפסקו בערעור ככוללות גם ראשי נזק אלו.

ה.
סוף דבר

17.
הנתבעת אמנם נושאת באחריות בגין דרך התנהלותה בפרש ה"הגדלה" של החוב הפסוק, והחלטות ראש ההוצל"פ אינן מגינות עליה מפני אחריות זו; אך התובע נכשל בהוכחת רובם המכריע של נזקיו וגם המעט שבמעט שהוכח לא ייפסק לזכותו, שכן מחדלו באי פרעון החוב הפסוק משך זמן רב עד למעשיה של הנתבעת שבגינם הוגשה התביעה, הוא שאפשר לנתבעת לפעול כפי שפעלה.


על כן התביעה נדחית.


בנסיבות העניין ולאור העובדה שהנתבעת פעלה בדרך העולה כדי התרשלות, אף שהיה בידה לפעול בדרכים חלופיות שאינן מזיקות, ישא כל צד בהוצאותיו. אין לי אלא לקוות שבכך בא הקץ לסכסוך בין הצדדים שכבר העסיק (ולפי סדר כרונולוגי): את בימ"ש השלום בב"ש, את ביהמ"ש המחוזי בב"ש, את לשכת ההוצל"פ בת"א, את ביהמ"ש המחוזי בת"א, את בימ"ש השלום בת"א ואת בימ"ש השלום בחדרה.

ניתנה היום כ"ד בתמוז, תשס"ג (24 ביולי 2003) בהעדר.

שאול מנהיים
,
שופט
מ.ג.






א בית משפט שלום 4003/01 אלפונס מכלוף נ' אילן לוין סחר בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/07/2003)