פסקי דין על אילן מזרחי |

6606/07 עפ     30/08/2007




עפ 6606/07 אילן מזרחי נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

ע"פ 6606/07
ע"פ 6610/07

בפני
:
כבוד השופט ע' פוגלמן


המערער:
אילן מזרחי



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת בב"ש 2086/07 ובב"ש 2158/07 מיום 15.7.07 שניתנו על ידי השופט זיאד הווארי

תאריך הישיבה: ט"ו באלול התשס"ז (29.8.07)
בשם המערער: עו"ד דוד קולקר

בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק



החלטה


ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.7.07 (כב' השופט ז' הווארי) בב"ש 2086/07 ובב"ש 2158/07. בגדרי ההחלטה בב"ש 2158/07 נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בצפת מיום 8.3.07 (כב' השופט ד' סאאב); בגדרי ההחלטה בב"ש 2086/07 נדחתה בקשתו של המערער לעכב את ביצוע העונש שהוטל עליו באותו

פסק דין
.


רקע וטענות הצדדים

1. ביום 8.3.07 הורשע המערער, על פי הודאתו, בנהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: פקודת התעבורה). על העורר נגזר קנס של 700 ש"ח, עונש פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים ו-28 ימים, עונש פסילה על תנאי, עונש מאסר על תנאי, והוא הצטווה לחתום על התחייבות שלא לעבור את אותה עבירה.

ביום 19.4.07 הוגש ערעור מטעם המשיבה על קולת העונש. בעוד הערעור תלוי ועומד, הגיש המערער ביום 14.6.07 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמו על הכרעת הדין. כן הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו. בתמצית, נטען כי למערער נודע מספר ימים לפני הגשת הבקשה להארכת מועד כי בבדיקת הנשיפה שנערכה לו באמצעות מכשיר נשיפה המכונה ינשוף (להלן: מכשיר הינשוף) – ואשר נוכח ממצאיה הוגש כתב האישום נגדו – נפלו פגמים שונים, ולפיכך, לא היה יסוד להרשעתו. המדינה התנגדה לבקשות. ביום 15.7.07 נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. נקבע, כי הטענות אותן הציג המערער מתייחסות לנתונים שהיו קיימים כבר בעת ניהול משפטו; כי המערער היה מיוצג בעת ניהול משפטו, וכי נוכח אלה, טענותיו שנודעו לו עובדות חדשות אינן מצדיקות את אי הגשת הערעור במועד. עוד קבע בית המשפט כי סיכויי הערעור נמוכים, ובפרט ציין כי המערער הודה במיוחס לו ולא הועלתה כל טענה נגד ההודאה. נוכח דחיית הבקשה להארכת מועד, נדחתה גם הבקשה לעיכוב ביצוע, תוך שבית המשפט המחוזי מציין כי גם לגופה אין מקום להיעתר לה.

2. המערער משיג על דחיית הבקשות. המערער טוען כי פנה לעורך דין שייצגו בדיון לפני בית משפט השלום, על מנת שיבהיר כי הוא היה פיכח בעת שנהג ברכב. הוסבר לו על ידי בא-כוחו כי סיפור העובדות מפיו לא יעלה ולא יוריד, נוכח תוצאות הבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף, שהעלתה כי היה שיכור. נוכח אלה, ובלית ברירה, הסכים המערער להצעת בא-כוחו והודה במיוחס לו (בפועל יוצג המערער בבית משפט השלום על ידי עורכת דין). רק בהמשך, מספר ימים לפני הגשת הבקשה להארכת מועד, נודע למערער כי השימוש במכשיר הינשוף אינו חוקי, ואז פנה לבא-כוחו (הנוכחי) על מנת שייצגו. לגופם של דברים טוען המערער כי הדרך היחידה להוכיח כי נהג הוא שיכור היא בדרך של בדיקה במכשיר נשיפה, כדוגמת מכשיר הינשוף באמצעותו נבדק. מכשיר הינשוף לא אושר כנדרש בסעיף 64ב(א)(1) לפקודת התעבורה (כפי שנוסף לפקודה בשנת תשס"ה) המחייב את אישור שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות, בהודעה ברשומות. משכך, טוען המערער כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות, והודאתו בעניין זה אינה מעלה ואינה מורידה. כן נטען כי תפעולו של מכשיר הינשוף לא נעשה כמתחייב מהוראות תקנות התעבורה, התשכ"א – 1961. בהקשר זה ביקש המערער להציג חוות דעת שברצונו להגיש לערכאת הערעור, המתייחסת לפגמים נטענים בדרך הפעלת מכשיר הינשוף.

המשיבה מתנגדת לערעור. המערער הודה בעובדות כתב האישום. עובדות אלה מייסדות עבירה של נהיגה בשכרות, ומשכך, בדין הוא הורשע. אין למערער כל טענה נגד הודאתו, זולת הטענה (שאינה נתמכת בתצהיר) כי באת-כוחו הסבירה לו כי אין לו ברירה אלא להודות. בהתייחס לאישורו של מכשיר הינשוף, נטען כי מכשיר זה אושר בשנת 2000 על ידי שר הבריאות, בהתייעצות עם שר התחבורה, בהתאם לדין שהיה תקף באותה עת. אישור זה תקף עד לפרסום ברשומות של אישור שר התחבורה, בהסכמת שר הבריאות, כנדרש כיום. אישור כאמור של שר התחבורה פורסם ברשומות ביום 15.7.07. לפיכך, אין כל פגם בשימוש במכשיר, ולכל היותר, זהו פגם קל ערך שיש להכשירו בהתאם לתורת הבטלות היחסית.


דיון והכרעה

3. אדון ראשית בערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה להארכת המועד (ע"פ 6610/07). ככל שיימצא כי דין ערעור זה להידחות, ממילא יתייתר הדיון בערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע (ע"פ 6606/07).

4. סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, קובע כי בית המשפט רשאי להתיר הגשת ערעור לאחר שחלף המועד לכך. במסגרת שיקול הדעת בעת בחינת בקשה להארכת מועד יבחן בית המשפט, בין היתר, את "התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור – ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, השאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין וכן את סיכויי הערעור" (בש"פ 7754/06 ציפר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 15.10.06, פסקה 3); כן ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שלישי 1349 – 1357 (תשס"ג)).

בענייננו, הוגשה הבקשה באיחור של כחודש וחצי. נטען בה כי מספר ימים לפני כן "נודעו למערער העובדות מסמרות השיער שהועלמו מעיניו, והתגלו לו רק בימים האחרונים ובאופן לא צפוי, ואשר פירושן הוא שערורייה ציבורית רבת היקף ... בשל חשיפתו של המבקש לעבודות שיפורטו להלן מבקש בזאת להגיש ערעור שכנגד על הרשעתו". המערער אינו מסביר בבקשה, כמו גם בהודעת הערעור, כיצד ובאיזה מועד נודעו לו אותן עובדות, וכיצד ועל ידי מי, הן הועלמו מעיניו (נזכיר כי המערער אינו חולק כי ניתן היה לגלות את העובדות האמורות גם בעת הדיון במשפטו). נוכח אלה, יש קושי לקבוע כי הנימוקים שהוצגו לאיחור בהגשת הערעור הם משכנעים.

גם בחינת סיכויי הערעור אינה תומכת במבוקש. על מנת להצליח בערעור (אם יוארך המועד), על המערער לשכנע את בית המשפט כי יתיר לו לחזור בו מהודאתו. סיכויי הערעור, בהיבט זה, אינם גבוהים. הבקשה לחזור מן ההודאה מבוססת על תמונת מצב עובדתית אותה מציג המערער, בנוגע לשיקוליו בעת שבחר לקבל את עסקת הטיעון. כפי שמציינת המדינה, תמונת הדברים הנטענת אינה נתמכת בכל ראייה שהיא, כדוגמת תצהיריהם של המערער או של באת-כוחו הקודמת. יוצא, כי התשתית העובדתית הנדרשת על מנת לאפשר חזרה מן ההודאה – חסרה.

זאת ועוד. ענייננו במערער שהודה בעובדות כתב האישום, לאחר שנועץ בבאת-כוחו. הודאת המערער ניתנה לאחר שסבר, כפי שעולה מהודעת הערעור ומטיעוניו לעונש, כי בכך יהיה כדי להביא להקלה בעונש שיוטל עליו. מעיון בגזר הדין נראה כי לנסיבה זו ניתן משקל, ובית המשפט אף מצא שלא להטיל על המערער את עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק. רק בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור העלה המערער טענות מהן נלמד כי הוא מבקש לחזור בו מהודאתו. בנסיבות אלה, המשוכה שעל המערער לעבור, על מנת שיותר לו לחזור בו מהודאתו, אינה נמוכה כלל ועיקר. השוו: ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 2.5.05, פסקה 7 לפסק דינו של השופט י' עדיאל); ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 29.3.07, פסקות 6, 7 לפסק דינו של השופט ד' חשין).

מקרה דומה לענייננו נדון לאחרונה ברע"פ 5558/07 יהודה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 1.7.07). באותו מקרה הורשע המבקש, לאחר הודאתו, בנהיגה בשכרות. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, ובין היתר טען כי נפל פגם בהרשעתו שכן בדיקת הנשיפה נערכה באמצעות מכשיר "שלא אושר על פי התקנות, ונהלי המשטרה בדבר כיולו נוגדים אותן". הערעור נדחה, וכך גם בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. וכך, בין היתר, נכתב בהחלטה (השופט א' א' לוי):

"באשר ליתר הטענות – אף באלה אין כדי להושיע את המבקש. הוא הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ולפיכך אין כל נפקות לפגם שלכאורה נפל, כפי שטוען המבקש, בבדיקת הנשיפה שנערכה לו".

דברים אלה יפים גם לכאן.

מטעמים אלה, אין מקום להדרש בשלב הנוכחי לגופן של הטענות הדומות, אותן מעלה המערער שלפני, הן בהתייחס למכשיר, הן בהתייחס לתקינות הבדיקה.

5. נוכח סיכויי הערעור הנמוכים, ובהעדר הסבר מספק לאיחור בהגשת הערעור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי שדחה את הבקשה להארכת מועד. דין הערעור על החלטה זו (ע"פ 6610/07) להידחות.

נוכח דחיית הערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה להארכת מועד, מתייתר הדיון בערעור על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש (ע"פ 6606/07), וגם דינו של ערעור זה להידחות.

שני הערעורים נדחים איפוא.


ניתנה היום, ט"ז באלול התשס"ז (30.8.07).





ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07066060_m03.doc נב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il










עפ בית המשפט העליון 6606/07 אילן מזרחי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 30/08/2007)