פסקי דין על איתן בן אליהו | פסקי דין על יושב ראש הכנסת | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד האוצר |

1610/98 עב     05/09/2007




עב 1610/98 איתן בן אליהו נ' יושב ראש הכנסת , מדינת ישראל - משרד האוצר




1


בתי המשפט
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 001610/98


בפני
:
השופטת רונית רוזנפלד
, נשיאה
נציג ציבור (ע) אליהו מחלב
נציג ציבור (מ) יצחק פיינברג

05/09/2007



בעניין:
איתן בן אליהו



ע"י ב"כ עו"ד
אהרון שריג

התובע

נ ג ד


1. יושב ראש הכנסת

2. מדינת ישראל - משרד האוצר



ע"י ב"כ עו"ד
מוחמד חאג' יחיא

הנתבעים
פסק דין


1. התובע, איש משמר הכנסת (בדימוס), שעמד בראש המשמר, ושימש קצין הכנסת במשך עשר שנים, פרש לגימלאות ביום 30.6.98. בתביעתו שבפני
נו הוא טוען כנגד קיפוח שקופח על ידי יושב ראש הכנסת
, בהחלטות שונות שקיבל מכוח הוראתו של סעיף 17 לחוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת התשכ"ח-1968 (להלן-חוק משכן הכנסת) שבו נקבע כך:
"תנאי שירות
קבלת אנשי משמר הכנסת לשירות ותנאי שירותם יהיו כקבלת שוטרים לשירות וכתנאי שירותם, בתיאומים שקבע יושב ראש הכנסת
" (ההדגשה שלי ר.ר.)

בעיקרו של דבר, שני תיאומים שנקבעו על ידי יושב ראש הכנסת
, עליהם נעמוד בהרחבה בהמשך, הם העומדים בבסיס המחלוקת שבין הצדדים, באשר לטענת התובע, הם אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק, ואחד מהם אף נגוע בשיקולים זרים, בהיותו מכוון אישית נגד התובע.

2. הנתבעים (להלן-יושב ראש הכנסת
או המדינה) טוענים, כי אין ממש באף אחת מטענותיו של התובע. החלטותיו השונות של יושב ראש הכנסת
עליהן מצביע התובע, לענין התיאום בין תנאי שירותם של אנשי משמר הכנסת לבין אלו של השוטרים נתקבלו כדין, בהתאם לסמכות כפי שהוקנתה ליושב ראש הכנסת
בחוק, והכל משיקולים עניניים וסבירים, החפים מכל שיקול זר.

3. תביעתו של התובע במקורה התייחסה לקיפוח שקופח לטענתו בשלושה אלו: תוספת התייעלות שנשללה ממנו, מקדמה על חשבון מענק פרישה, והזכאות לדרגת שכר ניצב 5 חדשה. בסופו של יום, נותרו לדיון והכרעה אך שני הענינים האחרונים, באשר הזכאות לתוספת התייעלות כבר נדונה והוכרעה במסגרת הליך אחר, שאת תוצאתו הסכימו הצדדים להחיל על עצמם. בקשר לכך נציין, כי במקביל לתביעת התובע, הוגשה והתנהלה בבית הדין תביעתו של מרדכי פריד כנגד הנתבעים. מרדכי פריד, ששימש בתפקיד מפקד משמר הכנסת, תבע גם הוא לקבל את תוספת ההתייעלות בשכרו. על פי בקשתם המשותפת של הצדדים בתיק זה, עוכב הדיון כאן, עד שנסתיימו ההליכים בענינו של מרדכי פריד (ראה בתיק החלטות השופט הראשי יעקב נויגבורן מיום 28.2.01 ומיום 13.7.03). תביעתו של פריד לתוספת התייעלות בשכרו נדחתה בשלב ראשון על ידי בית הדין האזורי (

פסק דין
של השופט תיבון עב' 97/ 423-3), ערעור שהוגש לבית הדין הארצי נדחה (ע"ע 83/03, ניתן ביום 22.1.06).

4. למרבה הצער, ולמרות בקשתם של הצדדים לעכב את הדיון בתיק זה עד לסיום ההליכים בענינו של פריד, לא היה בפסק הדין באותו ענין כדי לאפשר סיום ההליכים בתיק זה, ונותרו עוד לדיון שתי סוגיות (יצוין כי לא נתקבלה בקשה שהגיש התובע, להמשיך ולעכב את בירור תביעתו עד להכרעת בג"צ בעתירה שבכוונתו של פריד להגיש, כנגד פסק הדין שנתן בית הדין הארצי בענינו).

5. ביום 26.2.06 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה, פסק הדין בענינו של פריד יחול על תביעת התובע לתוספת התייעלות, וזאת, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת של בית המשפט הגבוה לצדק בענינו של פריד, אם בכלל תוגש עתירה בענין זה לבג"צ (ראה עמ' 3 לפר' הדיון מיום 26.2.06). למען הסר ספק אנו נותנים בזאת תוקף של

פסק דין
להסכמה האמורה.

6. נותרה איפוא לדיון שאלת זכאותו של התובע למקדמה על חשבון מענק הפרישה (מענק ששולם לו במלואו). כמו גם לדרגת שכר ניצב 5 חדשה, החל מיום 1.1.97. בשני העניינים העומדים לבירור הוציא יו"ר הכנסת הודעת תיאומים הנסמכת על הוראת ס' 17 לחוק משכן הכנסת כך שהזכאות למקדמה, כמו גם הזכאות לדרגת ניצב 5, הנהוגות במשטרת ישראל, לא תחולנה על אנשי משמר הכנסת.

7. העובדות הרלבנטיות, שברובן הגדול אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, הן כדלקמן:
א. התובע גויס למשמר הכנסת בינואר 1959. התובע שימש בתפקידים שונים במשמר עד למינויו כקצין הכנסת בנובמבר 1988. התובע מילא תפקיד קצין הכנסת בדרגת ניצב, ובעת שפרש היה בדרגת שכר ניצב 3.
ב. התובע היה אמור לפרוש לגמלאות בסוף חודש ינואר 97. בקשתו להארכת השירות נתקבלה על ידי יו"ר הכנסת (נספחים ט וב' לתצהיר התובע).
ג. ביום 19.8.97 הודיע יו"ר הכנסת דן תיכון לתובע על סיום עבודתו כקצין הכנסת ועל פרישתו לגמלאות בתאריך 30.9.97 (נספח ב' לתצהיר התובע). ביום 30.9.97 הודיע יוסף רפאל, קצין כוח אדם במשמר הכנסת, לתובע, על יציאתו לחופשת פרישה בת תשעה חודשים שתימשך עד 30.6.98, שהוא מועד פרישתו לגמלאות "כמקובל במשטרת ישראל".
ד. בהתאם לנוהל חשבות משטרת ישראל ס' 04.415.18 מיום 19.12.96, זכאי שוטר הפורש לגמלאות לקבל מקדמה עד לשיעור של 90% ממענק הפרישה שלו הוא זכאי, וזאת בתקופה שלא תעלה על 90 ימים ממועד פרישתו ( נספח ה' לכתב התביעה).
ה. בקשת התובע מיום 11.1.98 לקבלת המקדמה, בהתאם לנוהל חשבות משטרת ישראל, נדחתה על ידי חשב הכנסת דאז אביעד קמארה. במכתבו מיום 11.2.98 ציין מר קמארה כי נוהל המשטרה לענין זה אינו חל על אנשי משמר הכנסת, לפי תיאום שקבע יו"ר הכנסת (מכתב קמארה נספח ו' לכתב התביעה, הודעת התיאום נספח א' לסיכומי הנתבעים, להלן-החלטת התיאום בענין המקדמה).
ו. התובע קיבל את מלוא מענק הפרישה בסמוך לאחר פרישתו (ראה בתיק הודעת התובע מיום 12.3.06). יובהר כי התביעה הכספית המתייחסת לאי תשלום המקדמה עומדת על סך של כ-16,000 ₪, שהוא הנזק שנגרם לתובע, לפי חישוביו, עקב דחיית בקשתו לתשלום מקדמה.
ז. כתב תביעה בנוסחו המקורי הוגש לבית הדין ביום 14.5.98. נוסח זה כלל בשעתו תביעה לתוספת התייעלות ולמתן

פסק דין
הצהרתי אודות הזכאות לתשלום המקדמה, וכן לתשלום הנזקים כתוצאה מאי תשלומה במועד.
ח. לפי הודעת חשבות המשטרה 2/98 נפתחה דרגת שכר חדשה ניצב 5 חדש בתחולה מ-1.1.97 (נספח יב' לכתב התביעה המתוקן). לפי העולה מן התיק, הודעת החשבות נסמכת על הוראת הממונה על השכר במשרד האוצר מיום 31.3.98 (נספח כג' לתצהיר התובע). הזכאות הינה למי שהיה בדרגת ניצב 3 ישן במשך תקופה של מעל ארבע שנים. קבלת הדרגה במשטרה אינה כרוכה בהמלצה ואישור הממונה (נספח כד' לתצהיר התובע). בעיקרו של דבר נסמכת פתיחת הדרגה החדשה על ההסכם הקיבוצי הכללי לעובדי השירות הציבורי מיום 20.4.94, לפיו תיוסף החל מיום 1.1.97 דרגה נוספת (46 ו-46 פלוס) לסולם השכר בשירות הציבורי.
ט. התובע ביקש להחיל עליו את הודעת חשבות המשטרה, בהיותו עונה על הקריטריונים כפי שנקבעו בה, ולקבל את דרגת השכר ניצב 5 החדשה. ביום 24.5.98 פנה אל קצין הכנסת בענין זה בכתב (ראה נספח יג' לכתב התביעה המתוקן).
י. ביום 28.5.98 הודיע חשב הכנסת לתובע כי יושב ראש הכנסת
החליט שלא להחיל את הוראת חשבות המשטרה הנ"ל על אנשי משמר הכנסת, וכי היושב ראש הוציא תיאומים לענין זה, מכוח סמכותו לפי ס' 17 לחוק משכן הכנסת (נספח טו' לכתב התביעה המתוקן).
יא. יו"ר הכנסת חתם על הודעת תיאום כאמור ביום 19.5.98. ההודעה פורסמה בילקוט הפרסומים 4650 מיום 1.6.98 (נספחים ד' ו-ה' לסיכומי הנתבעים; להלן-החלטת התיאום בעניין דרגת השכר).
יב. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן ובו העלה לראשונה את תביעתו לענין דרגת השכר החדשה ביום 16.6.98.
יג. לא נסתרה טענת הנתבעים כי לאנשי משמר הכנסת משולמת תוספת פרלמנטרית בשכרם המגיעה עד כדי 67% מן השכר. תוספת זו אינה משתלמת לשוטרי משטרת ישראל. לפי העולה מעדות התובע, הוא עצמו מקבל תוספת פרלמנטרית בשיעור של 54% משכרו. התובע מודה כי שוטרי משטרת ישראל אינם זכאים לתוספת זו בשכרם (עמ' 6 ש' 10, פרו' דיון מיום 6.7.06).
יד. יו"ר הכנסת אברהם בורג קבע בשנת 2000 כי דרגת השיא של קצין הכנסת החדש תהיה דרגה המקבילה לדרגת תת ניצב במשטרה ולא דרגת ניצב כפי שהיה נהוג קודם לכן.
טו. לפני פרישתו של התובע בוטל תפקיד מפקד משמר הכנסת, שבהררכיה, הוא התפקיד שהיה תחת תפקידו של קצין הכנסת. תפקיד קצין הכנסת ותפקיד מפקד המשמר אוחדו, בהמלצת ועדה שמינה יו"ר הכנסת בדצמבר 96. בהתאמה לכך, שונה בשנת 1997 סעיף 8 לחוק המשכן. התפקיד הפיקודי הבכיר ביותר במערך הפיקודי של משמר הכנסת אחרי קצין הכנסת, בעקבות ביטול תפקיד מפקד משמר הכנסת, הוא סגן מפקד המשמר. דרגת התקן של סגן מפקד המשמר בעת שהתובע פרש היתה סגן גונן, שהוא דרגה המקבילה לדרגת סגן ניצב (ראה מכתבו של אבי לוי מיום 19.11.06 , הוגש לבית הדין ביום 20.11.06. האמור בו לא נסתר).

8. התובע טוען טענות שבמשפט וטענות שבעובדה כנגד שתי החלטות התיאומים שקיבל יושב ראש הכנסת
, הראשונה בענין המקדמה, והשניה בענין דרגת ניצב 5. את טענותיו שבעובדה הוא מבסס בעדותו שלו בלבד. באשר לעדי הנתבעים - בשלב ראשון הוגשו לתיק תצהיריהם של היושב ראש לשעבר מר דן תיכון ומי שהיה חשב הכנסת בשעתו מר אביעד קמארה. בפתח הדיון (הראשון) שנקבע להוכחות הודיע ב"כ הנתבעים כי שני המצהירים מטעם הנתבעים לא הופיעו, ואף לא יופיעו למתן עדות מטעם הנתבעים. על כן ביקשו הנתבעים למשוך מן התיק את תצהיריהם, ולאפשר תחתם את העדתו של החשב הנוכחי של הכנסת מר אבי לוי. בהחלטות שניתנו על ידינו לענין זה במהלך הדיון, קיבלנו את הבקשה וציינו כי את משקלה של העדות נעריך בבוא העת, בתום הדיון.

להלן נציג את עיקרי טענות הצדדים בקשר לנושאים שבמחלוקת.



9. 9. עיקרי טענות התובע כעולה מסיכומיו הם כדלקמן:
מקדמה ע"ח מענק הפרישה
א. אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה, הסירוב ליישום הנוהל המשטרתי נובע מהשוני המערכתי שבין המשטרה ותקציבה לבין הכנסת ותקציבה. הנימוק אינו משכנע, כאילו מדובר בשתי מדינות עוינות שאין ביניהן יכולת הידברות ותיאום.
זוהי בדיוק הסמכות שהוקנתה ליושב ראש הכנסת
בס' 17 לחוק לעשות תיאום, כך שתתקיים הדרישה והקביעה שבחוק, שתנאי שירותם של אנשי משמר הכנסת הוא כתנאי השוטרים.
ב. לתובע נגרם נזק כספי בשיעור של כ-16,000 ש"ח מכך שלא שולמה לו המקדמה, כפי שהיא משולמת לשוטרים. החישוב לענין זה לא נסתר על ידי הנתבעים.
הענקת דרגת שכר חדשה ניצב 5
ג. השאלה העיקרית היא אם הסיפא של הוראת ס' 17 לחוק משכן הכנסת מקנה ליו"ר סמכות לקבוע את הדרגה ותנאי השכר של העובד כראות עיניו, ולפי שיקול דעתו האישי, בין אם להיטיב את תנאי שכרו ובין אם לשלול ממנו תוספות שכר. ליו"ר הכנסת לא נתונה הסמכות לעשות כן. אין ליו"ר הכנסת סמכות לשלול תנאי שכר שהוענקו לכלל השוטרים, במיוחד אם אלו עוגנו בהנחיות הממונה על השכר שיסודן בהסכם שכר קיבוצי. אם זו היתה כוונת החוק, היה המחוקק נותן לכך ביטוי ברור ומפורש.
ד. אף אחד מהתיאומים שעשה יו"ר הכנסת בעבר לא עסק בתפקידו ו/או בדרגתו ו/או בתנאי שכרו של איש משמר כנסת מסוים אלא בבעיות הנוגעות לקבוצת אנשי משמר הכנסת. בשום מקרה לא עסקו התיאומים בשינוי תנאי השכר של איש משמר כנסת מסוים כפי שהדבר נעשה עם התובע.
ה. בתיק אחר שניהלו הנתבעים - תיק אביעד קמארה ( עב' ירושלים 1926/00) טענו הנתבעים כי אין בסמכות יו"ר הכנסת לקבוע תנאי שכר לעובד באופן שרירותי, שלא בהתאם להוראות התקשי"ר או לפי הכללים היחודיים שנקבעו לכלל עובדי הכנסת. עמדה זו אינה מתיישבת עם עמדת הנתבעים בתיק זה, שבו יושב ראש הכנסת
פגע באופן שרירותי בתנאי השכר של התובע. כיצד זה שאין ליו"ר הכנסת סמכות להעניק תוספת לעובד יחיד (ענין קמארה), בעוד שיש לו סמכות לשלול תוספת מעובד יחיד שהוא התובע, שעה שזכותו מעוגנת בהסכם קיבוצי שנקבע על פי חוק ובהתאם להנחיות הממונה על השכר.
ו. לפי פסיקת בית הדין הארצי, אין סעיף 17 לחוק משכן הכנסת מאפשר ליו"ר הכנסת לשלול דרגה.
ז. החלטת יו"ר הכנסת לשלול מן התובע את דרגת השכר החדשה ניצב 5, שהוענקה לכל ניצב במשטרה ניתנה מתוך שיקולים זרים ומתוך רצון לפגוע בתובע אישית, ויש בה אפלייתו של התובע לרעה. התובע היה היחידי שהיתה לו דרגת ניצב שעה שהתיאום הוצא, והוא היה, בעת הוצאת הודעת התיאום, בחופשת פרישה מזה מספר חודשים. אף אבי לוי אישר, כי לפני הפרישה בוטל תפקיד מפקד המשמר ואוחד עם תפקיד קצין הכנסת. אבי לוי אף אישר כי דרגתו של קצין הכנסת הורדה לדרגת תת ניצב, כך שהיה ברור שבעתיד לא יהיו ניצבים במשמר הכנסת. מכך עולה כי התיאום לא היה דרוש, והוא נגע אך לתובע.
ח. הודעת התיאום אינה יכולה להיות מכוונת אישית כנגד אדם מסוים. הודעת התיאום הינה תקנה בת פועל תחיקתי והיא צריכה להיות מוחלת על ציבור בלתי מזוהה אישית ובלתי מוגדר מראש מבחינה מספרית.
ט. הנתבעים מנמקים את החלטת התיאום בפער האדיר שנוצר בין שכרו של קצין הכנסת לשכרם של שאר אנשי משמר הכנסת. כך, בעוד שבמכתבו של מר קמארה אל התובע מיום 28.5.98 הנימוק הינו הפער שבין שכרו הגבוה ביותר של קצין הכנסת לעומת שכרם של הניצבים במשטרה. באותו מכתב לא מצוין הפער שבין שכרו של קצין הכנסת לבין השכר של מי שמשרתים תחתיו.
י. אין ביסוס עובדתי לעדותו של חשב הכנסת שבתקופה הרלבנטית לא שימש בתפקיד חשב. הוא אף אישר כי כלל לא שוחח עם מי שהיה יו"ר הכנסת בשעתו. אין לתת כל משקל לעדותו של החשב שהיא עדות מופרכת. עדותו היא עדות שמיעה ואין היא אלא חזרה על תצהירו של דן תיכון.
יא. אין בסיס לטענת הנתבעים בדבר הפער האדיר שבין שכרו של התובע לבין שכרו של הכפוף אליו מן הבחינה ההיררכית. ההשוואה חסרת בסיס עובדתי ואין בה אלא ניסיון להטעות.
יב. התובע מופלה לרעה בהשוואה לכל ניצבי המשטרה ששכרו הושווה אליהם, על פי חוק.
יג. בשירות הציבורי נהוג לתת דרגת פרישה. התובע הוא היחידי שהיו"ר החליט שלא לתת לו דרגת פרישה.
יד. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי אכן קיים פער אדיר בין שכרו של התובע לניצבים במשטרה. מכל מקום אם קיים פער כזה, הרי שיסודו בשיטת השכר הנהוגה ומקובלת במגזר הציבורי ואין בו עילה לשלול מהתובע את הדרגה החדשה ניצב 5 ותוספת השכר שבצידה.
טו. טו. פרסום התיאום השולל את הדרגה, לאחר שהתובע הגיש את תביעתו, יש בו כדי לאיין את התיאום ולגרום לביטולו.

10. עיקרי טענות הנתבעים
א. העובדות שאליהן מתייחס מר אבי לוי בתצהירו עולות ברובן מהמכתבים שצורפו לתצהיר וכן מהחומר שגולה על ידי התובע עצמו. רוב העובדות המפורטות בו אינן במחלוקת, ואין מקום לטענות התובע בדבר משקלה של העדות. מר לוי העיד מפורשות כי העובדות המפורטות בתצהיר הן מידיעתו האישית בתוקף תפקידו, מעיון במסמכים ומתוך דרישה וחקירה שערך. מר לוי הוא חשב הכנסת הבקיא ברזי ההסדרים הקשורים לזכויות הכספיות של אנשי משמר הכנסת.
ב. אפילו יש להפחית ממשקל עדותו של מר לוי, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו, וודאי שלא הוכיח את טענות האפליה והשיקולים הפסולים.
ג. אילו חפץ התובע בכך, יכול היה לזמן את העדים דן תיכון ומר אברהם קמארה כעדים מטעמו.
לענין המקדמה
ד. התיאום לענין זה הוא תאום כללי שהוצא בפברואר 97, חודשים לפני מועד ההודעה על פרישתו של התובע. התיאום נבע מן השוני המערכתי שבין המשטרה ותקציבה והכנסת ותקציבה. משכורתו של איש משמר הכנסת משולמת מתקציב הכנסת, בעוד שהגימלה, לרבות מענק הפרישה, משולמים על ידי מינהל הגמלאות, מן התקציב העומד לרשותו. כך, שעה שמשכורתו וגימלתו של איש המשטרה משולמות ממקור תקציבי אחד.
ה. לא הוכח חישוב הנזק הנטען.
דרגת ניצב 5 החדשה
ו. התיאום לענין דרגת ניצב 5 הוצא בסמוך לפרסום הוראת משטרת ישראל וללא קשר עם פרישתו של התובע.
ז. סמכותו של יו"ר הכנסת לפי ס' 17 לחוק משכן הכנסת מאפשרת לו לקבוע הסדרי שכר לאנשי משמר הכנסת, השונים מאלה הנהוגים לגבי עובדים אחרים. כך נקבע גם בפסיקת בית הדין הארצי. קביעתו העקבית של בית הדין הארצי מכירה בסמכותו של יו"ר הכנסת לקבוע במסגרת תיאומים גם הבדלים בין אנשי משמר הכנסת לבין עמיתיהם במשטרה, בכפוף לכך שהחלטותיו עומדות במבחן הסבירות וביתר מבחני המשפט המינהלי.
ח. התובע אינו מהרהר אחר סמכות היו"ר שהעניק לאנשי משמר הכנסת תוספת פרלמנטרית בשיעור של 67% ממנה לא נהנים השוטרים.
ט. החלטת התיאום בענין דרגת ניצב 5 אינה מכוונת כלפי התובע בלבד, כי אם לכל אדם שימלא תפקיד זה או שמילא אותו בעבר. כך חלה ההחלטה על מי שכיהן בעבר כקצין הכנסת ופרש בינתיים לגמלאות, וכנ"ל לגבי מי שימלא את תפקידו של התובע לאחר פרישתו. במועד עריכת התיאום עמד התקן על דרגת ניצב 3. ההחלטה בענין הפחתת דרגת התקן של קצין הכנסת לדרגת תת ניצב, נתקבלה רק בשנת 2000 על ידי היו"ר הבא של הכנסת, ולא יכולה היתה להיות ידועה במאי 98, עת שנתקבלה החלטת התיאום לענין אי תחולת דרגת ניצב 5. התובע לא הניח כל תשתית עובדתית להוכחת טענתו כי ההחלטה היתה החלטה אישית המכוונת אך אליו, ונגדו.
י. אין שוני בין עמדת הנתבעים בתיק זה לעומת זו שהופיעה בענין קמארה, אליו מפנה התובע. בשני המקרים טוענים הנתבעים כי סמכותו של יו"ר הכנסת הינה סמכות מינהלית שיש להפעילה באורח שוויוני אחיד וגלוי, ואין מקום לקבוע לעובד מסוים הסדרי שכר יחודיים.
יא. כתב התביעה המקורי שהגיש התובע לא עסק בדרגת שכר ניצב 5. ענין זה הופיע אך לאחר שנתקבלה החלטת התיאום, בכתב התביעה המתוקן. רק בשלב הסיכומים נטען כאילו התיאום בטל, מאחר שכתב התביעה היה המניע הנסתר שמאחרי פעולת יו"ר הכנסת. הטענה לא נטענה קודם לכן, ולא הוכח כל קשר כנטען בין התביעה לבין הוצאת התיאום.
יב. ביסוד התיאום עומדים טעמים עניניים וסבירים, והם צמצום פערי השכר שבין שכרו של קצין הכנסת לשכרם של שאר אנשי המשמר וצמצום הפער שבין שכרו של קצין הכנסת לשכרם של הניצבים במשטרה. בקשר לכך מפנים הנתבעים לתוספת הפרלמנטרית המשולמת בשכרם של אנשי המשמר בשיעור של 67%.
יג. המגמה של צמצום פערי השכר הינה מגמה עקבית אותה אימצו יושבי ראש הכנסת.
יד. אין בסיס לטענת התובע לאפליה מול הניצבים במשטרה. שכרו של התובע גבוה בכ-67% לעומת שכרם. לא מדובר ביצירת שונות בין שוים כי אם בניסיון להקטין את הפער שהוא באופן מובהק לטובת אנשי המשמר.
טו. דרגת ניצב 5 כדרגת פרישה- התובע זנח טענתו כאליו קיים נוהל פרישה מ-1.11.94 המעגן זכותו לדרגת פרישה. נוהל זה אינו רלוונטי, שכן ענינו עידוד פרישה מוקדמת, ולא תנאי פרישה של מי שהגיע מועד פרישתו, וכן מצוין בו מפורשות שהוא אינו חל על קצין הכנסת. כמו כן נדרשת על פיו המלצת יו"ר הכנסת, ואין הדרגה מוקנית אוטומטית.

ההכרעה
כללי
11. אין חולק כי סמכותו של יושב ראש הכנסת
כלפי עובדי הכנסת ובקשר למינויים ולתנאי העסקתם היא כסמכותו של נציב שירות המדינה (ראה ס' 41 לחוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט-1959 וכן עב'(ירושלים) 1926/00 אביעד אברהם קמארה-כנסת ישראל, ניתן ביום 16.8.05). לאנשי משמר הכנסת ייחד המחוקק הוראה ספציפית העומדת בבסיס המחלוקת שבין הצדדים לתיק זה והיא הוראתו של ס' 17 לחוק משכן הכנסת, ולפיה, תנאי קבלתם של אנשי משמר הכנסת לשירות ותנאי שירותם יהיו כקבלת שוטרים לשירות ותנאי שירותם ובתיאומים כפי שנקבעו על ידי יושב ראש הכנסת
(ראה לצורך השואה את הוראתו של ס' 20 לחוק משכן הכנסת לענין הזכות לגמלה של איש משמר הכנסת, לרבות לענין התיאומים שהוסמך לקבוע יושב ראש הכנסת
). לא נמצא בהוראתו של ס' 17 לחוק משכן הכנסת או באיזו מהוראותיו האחרות של החוק, קביעה או הגדרה של גבולות סמכותו של היושב ראש, בקשר לתיאומים שהוסמך לערוך מכוח הוראת סעיף 17 לחוק. אך ברור הוא, מתוך הוראתו של הסעיף, כי מסגרת תנאי השירות לעובדי משמר הכנסת היא מסגרת שנקבעה למי שמועסקים בגוף אחר, שהוא משטרת ישראל. ברור הוא, ולשם כך אין צורך להיזקק להגדרה מילונית כזו או אחרת (ראה בסיכומי התובע), כי התיאומים שהוסמך היושב ראש לערוך הם כאלו הנובעים מעצם היותם של אנשי המשמר מועסקים על ידי הכנסת, בעוד שהשוטרים מועסקים על ידי המשטרה, שהיא לכל הדעות גוף אחר ושונה במהותו. בהחלטות התיאום של היושב ראש צריך שיובאו בחשבון המאפיינים המיוחדים לכנסת לעומת המשטרה, תוך שמירה על מסגרת ההעסקה כפי שנקבעה על ידי המחוקק.

12. למדנו לדעת במהלך הדיון, כי שלא כמו שוטרי משטרת ישראל, נהנים אנשי משמר הכנסת מתשלום תוספת פרלמנטרית בשכרם, והיא עומדת על עשרות אחוזים. התובע הודה כי התוספת המשתלמת בשכרו עומדת על 54% (עמ' 6 ש' 10 פרו' דיון מיום 6.7.06). נציין כי שכרו של התובע לחודש מאי 98 עמד על 47,983 ש"ח (כולל תשלום הוצאות, ראה התלוש, נספח לתצהיר אבי לוי). אין חולק כי תוספת זו אינה משולמת בשכרם של שוטרים. אין איש טוען כנגד תשלום התוספת הזו בשכרם של אנשי המשמר, לרבות בשכרו של קצין הכנסת. אין איש טוען כי השיקול ששקל יושב ראש הכנסת
, שעה שהחליט, זה מכבר, על תשלום התוספת בשכרם של אנשי המשמר, אינו עולה בקנה אחד עם הוראתו של ס' 17 לחוק המשכן. לא יהיה זה נכון להתעלם מקיומו של התשלום הזה, העומד על עשרות אחוזים מן השכר, בעת שיושב ראש הכנסת
בוחן מדי פעם את הצורך בקביעת תיאומים, בשים לב לשינויים מהותיים, אם מבניים, אם תפקודיים או אחרים, שבין משטרת ישראל לבין משמר הכנסת. משכך, וכבר בשלב זה אנו קובעים, כי אין לקבל את קו הטיעון מצידו של התובע, שבחר להתעלם לחלוטין מן התוספת הפרלמנטרית, שהיא תוספת משמעותית כל כך בשכרו, והתמקד במה שנראה היה בעיניו שלילה שרירותית של זכויות שהוקנו לו בדין, כך שתנאי שירותו יהיו כאלו של שוטר. הוראתו של המחוקק אכן קיימת, אלא שהיא מסוייגת, ובזכותו של הסייג הזה, נקבע זה מכבר כי שכרו, כמו גם שכרם של יתר שומרי המשמר, יהיה גבוה בעשרות אחוזים לעומת זה של השוטר המקביל והדומה לו. רשאי יהיה איפוא היושב ראש, במסגרת החלטות תיאום שהוא מקבל, שלא להחיל על אנשי המשמר תנאי שירות מסוימים החלים על השוטרים, והכל בהתחשב במאפיינים המיוחדים המייחדים את כל אחד משני הגופים, ומתוך מגמה לשמור על המסגרת שנקבעה על ידי המחוקק, ובלבד שההחלטה תתקבל בתום לב ומשיקולים סבירים ועניניים.

13. בהקשר האמור נכון יהיה להפנות לפסק דינו של בית הדין הארצי מן הזמן האחרון בענינו של מרדכי פריד אותו כבר הזכרנו, בו עמדה לבחינה החלטתו של יושב ראש הכנסת
לענין תשלום תוספת ההתייעלות בשכרו של מפקד משמר הכנסת. תוספת ההתיעלות היא תוספת המשולמת לעובדי הכנסת. מפקד משמר הכנסת מוטי פריד, כמו גם התובע כאן סבורים היו כי התוספת הזו מגיעה להם בדין (כחלק מן התוספת הפרלמנטרית), ואף שאין חולק כי שוטרי משטרת ישראל אינם זכאים לה. בית הדין הארצי אישר את החלטת היושב ראש לענין תשלום התוספת לאנשי משמר הכנסת, כמו ליתר עובדי הכנסת, למעט מפקד המשמר (כמו גם קצין הכנסת). בית הדין הארצי הפנה לענין זה לעדותו של מי היה יושב ראש הכנסת
בשעתו, מר שבח וייס ש"שיקולו היה לצמצם את פערי השכר הגבוהים בין שכרם של קצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת לשכרם של יתר עובדי הכנסת". בית הדין הארצי הפנה לעדותו של שבח וייס באותו ענין לפיו קצין הכנסת מקבל שכר גבוה מכל עובד אחר של הכנסת, לרבות מזכיר (מנכ"ל) הכנסת. בנסיבות אלו מצא בית הדין כי אין להתערב בשיקול דעתו של יו"ר הכנסת, שנמצא סביר בעיניו (ראה בפסק הדין בענין פריד).

14. הנה כי כן, בבוא יושב ראש הכנסת
להפעיל סמכותו, בין לענין החלת תוספות המשולמות לעובדי הכנסת ובתוכם אנשי המשמר וקצין הכנסת, ובין לענין "תיאומים" לתנאי שירותם של השוטרים, בהתאם להוראת ס' 17 לחוק משכן הכנסת, עליו להפעיל שיקול דעתו בסבירות ובהגינות, והכל מתוך ראייה של התמונה בכללותה לרבות תנאי השירות של השוטרים מצד אחד, למול אלו של אנשי המשמר, הזכאים להטבות שונות ובשיעורים ניכרים לעומת השוטרים, מצד שני, ובשים לב לשינויים מהותיים אחרים שבין שני הגופים, המשטרה מצד אחד, והכנסת מצד שני.

15. וענין אחרון לפרק זה ולמען הסר ספק - שני הצדדים התייחסו בסיכומיהם לפסק דינו של בית הדין הארצי דבע מב' 33-2 מדינת ישראל-גבריאל אזולאי (פורסם בפד"ע טו', 105). כל אחד מהם סבור היה שבפסק הדין יש כדי ללמד על גדר סמכותו של יושב ראש הכנסת
לפי ס' 17 לחוק משכן הכנסת, ובענינים הרלוונטיים לדיון זה. אנו לא מצאנו בפסק הדין בענין אזולאי תמיכה לטענות מי מן הצדדים. באותו ענין התערב בית הדין הארצי בהחלטתו של בית הדין האזורי בענין פסיקת הפרשי שכר לשומרי המשמר, בקובעו, כי יושב ראש הכנסת
לא קבע את הדרגות עליהן נסמכו אנשי המשמר בתביעתם במסגרת הוראת תיאום מסודרת לפי ס' 17 לחוק (ראה שם בעמ' 111 לפסק הדין). עוד נקבע שם כי לא נמצא חוסר סבירות בשיקול יושב ראש הכנסת
בנסיבות כפי שתוארו שם, שלא להעלות את שכרם של השומרים, שדרגתם הועלתה כדרגת ייצוג בלבד (ראה שם בעמ' 112). הנה כי כן מנסיבותיו של הענין שם כמו גם מקביעותיו של בית הדין באותו ענין אין כדי ללמד לענין שבפני
נו.

16. משעמדנו על מסגרת שיקול הדעת של יושב ראש הכנסת
לענין החלטות התיאום לפי הוראתו של ס' 17 לחוק, נבחן עתה אם יש בסיס לטענות התובע בהתייחס לשתי החלטות התיאום העומדות לבחינה במסגרת הליך זה.

תשלום המקדמה על חשבון מענק פרישה
17. עמדנו על כך, כי בהתאם לנוהל חשבות המשטרה 04.415.18 מיום 19.12.96 זכאי שוטר הפורש לגמלאות לקבל מקדמה עד לשיעור של 90% ממענק הפרישה שלו הוא זכאי, וזאת בתקופה שלא תעלה על 90 ימים ממועד פרישתו (נספח ה' לכתב התביעה). עוד ציינו כי התובע קיבל את מענק הפרישה (בשיעור של כ-450,000 ש"ח) בסמוך לאחר פרישתו. תביעתו בחלק זה שלה הינה לסכום של כ-16,000 ש"ח בגין הנזק שנגרם לו עקב אי תשלום המקדמה (בשיעור של 90%) בסמוך ל-1.4.98 (שלושה חודשים לפני הפרישה). ביום 3.2.97 ניתנה החלטת יושב ראש הכנסת
בהתאם לסמכותו לענין עריכת תיאומים לפי ס' 17 לחוק משכן הכנסת, ולפיה, נוהל חשבות משטרת ישראל 04.415.18 בדבר מתן המקדמה על חשבון המענק לא יחול על אנשי המשמר. על החלטת התיאום הזו נסמכים הנתבעים בטענתם כי דין התביעה בחלק זה שלה, להידחות.

18. בתצהירו של התובע, המתייחס לחלק זה שבתביעתו, מועלות טענות שבעובדה אותן הוא בוחר שלא לשוב ולהעלות בסיכומיו. כך למשל טען בתצהירו, כי הוראת התיאום בענין המקדמה, הוצאה בשעתו עקב יחסו השלילי של יושב ראש הכנסת
למר מרדכי פריד שעמד אז בפני
פרישה. לפי הנטען בתצהיר, בשיחה שקיים לענין זה עם יושב ראש הכנסת
נתן לו היושב ראש להבין שהתיאום השולל את המקדמה ממפקד המשמר, לא יחול עליו. כך גם לדבריו, הבטיח לו חשב הכנסת מפורשות, שאיתו ינהגו אחרת בענין המקדמה, מפני שהתיאום נועד רק למוטי פריד. ובכל זאת, למרות כל אלו, ומתוך שיקולים אישיים, הוחלט ליישם את התיאום הזה עליו (ס' 10 לתצהיר התובע). בחקירה נגדית כבר נשמעים אחרת הדברים מפיו, וכך בלשון התובע -
"ש. אתה אומר בסעיף 10 ב' "יו"ר הכנסת הרגיע אותי... - למה אתה מתכוון שאתה אומר נתן לי להבין. האם הבנה שבשתיקה ביניכם.
ת. כן , הוא אמר לי האמן לי שאני יודע מה אני עושה כי אני רמזתי לו כי ההחלטה שלו פוגעת לא רק במוטי פריד אלא בעוד עובדי המשמר וסימנתי לו על עצמי שאני בעוד כמה חודשים גם פורש.
ש. אבל הוא לא אמר לך עליך זה לא יחול.
ת. וודאי שלא הוא לא יכול לעשות דבר כזה. חשבתי שנמצא סידור אחר.
ש. אתה מצד אחד אומר שאתה מבין שזה לא יחול עליך אז אתה נרגע זה בסדר.
ת. לא. הוא לא אמר לי שזה לא יחול עלי.
ש. כשאתה כך הבנת.
ת. הבנתי שהוא ימצא סידור אחר במקום זה.
ש. ולכן בעצם יכולת להירגע.
ת. כן".
(ראה פרו' 6.7.06 עמ' 11 ש' 17-28, ההדגשה שלי ר.ר)


הנה כי כן, אין הבטחה כי התיאום לא יחול על התובע. התובע חשב שימצאו "סידור אחר". טוב עשה איפוא התובע שלא חזר עוד על טיעון זה בסיכומיו, ומכל מקום ולמען הסר כל ספק יש לדחות מכל וכל טענה בדבר הבטחה שהובטחה לתובע בענין תשלום המקדמה.
19. לטענת הנתבעים, כמפורט בתצהירו של מר לוי, ובעדותו בחקירה הנגדית, התיאום לענין תשלום המקדמה נובע מן השוני המערכתי שבין המשטרה ותקציבה לבין הכנסת ותקציבה. משכורתו של איש משמר הכנסת משולמת מתקציב הכנסת ככלל עובדי הכנסת וישנה חלוקה ברורה בין תשלום השכר ובין תשלום הגמלה. עד ליום הפרישה משולמת הגמלה, כולל מענק הפרישה, על ידי מינהל הגימלאות שבמשרד האוצר ובתקציב העומד לרשותו. לעומתו, משכורתו של איש המשטרה, כמו גם הגמלה ומענק המשטרה, משולמים מן התקציב הכולל של המשטרה, ולא קיימת הפרדה בין הרשויות והתקציבים השונים. כאשר מתבקשת מקדמה על חשבון מענק הפרישה כנתבע על ידי התובע, מדובר, לטענת הנתבעים כבקשה שיש קושי מובנה להיעתר לה, בהיות הסכום המשולם כמענק פרישה, מצוי בתקציב מנהל הגמלאות שבמשרד האוצר, ואינו מצוי בתקציב הכנסת. הגורם המחשב את המענק הינו מינהל הגמלאות ולאגף הכספים אין אפשרות לחשב את המקדמה או להעבירה לעובד. במצב זה, בו אין רצף בין הגורמים המעבירים, וקיימת הפרדה ברורה ביניהם, אין לאגף הכספים בכנסת או למינהל הגמלאות ערבויות או אפשרות לגבות חזרה את התשלום אם יתעורר בכך צורך. מאותם הטעמים לא קיים נוהל של תשלום מקדמה על חשבון מענק פרישה גם ביחס לעובדי הכנסת.

20. התובע סבור כי הטעם כפי שהובהר על ידי הנתבעים חסר הגיון. אנו איננו מוצאים כי ההסבר או השיקולים עליהם מצביעים הנתבעים הינם בלתי הגיוניים או בלתי סבירים באופן קיצוני, כך שיש בהם כדי לבסס פסילתה של החלטת התיאום. ואפילו ניתן היה למצוא פתרון סביר אחר לענין תשלום המקדמה, אנו לא נחליף שיקול דעתנו בשיקול דעתו של יושב ראש הכנסת
שקיבל החלטתו כדין, ובשים לב לשוני המבני המהותי שבין הכנסת לבין המשטרה לענין תשלום שכרם וגמלתם של השוטרים מצד אחד, ואנשי המשמר מצד שני.

21. למען הסר ספק נציין כי בחלק זה של התביעה אין התובע טוען כנגד משקלה של עדות החשב אבי לוי, כפי שנטען בהתייחס להחלטת התיאום השניה. ומכל מקום, נבהיר לענין זה כי מר אבי לוי מכהן כחשב הכנסת מאז שנת 2000. מקובל עלינו לחלוטין האמור בס' 3 לתצהירו, לפיו ידועות לו לענין זה העובדות מידיעה אישית, בתוקף תפקידו, מתוך עיון במסמכים הרלוונטיים לתביעה, ומתוך חקירה ודרישה שערך (ס' 3 לתצהיר).

22. הנה כי כן, נוכח כל האמור, אנו קובעים כי אין פסול בהחלטת התיאום לענין תשלום המקדמה . דין תביעתו של התובע בחלק זה שלה, להידחות.

דרגת ניצב 5
23. 23. שלל טענות יש לתובע כנגד הודעת התיאום של יו"ר הכנסת מיום 19.5.98 לפיה לא תחול על אנשי משמר הכנסת הוראת משטרת ישראל בדבר פתיחת דרגת שכר חדשה-ניצב 5 (פורסמה בילקוט הפרסומים 4650 מיום 1.6.98; נספח ג' לתצהיר אבי לוי; נספח ה' לסיכומי הנתבעים). במידה רבה יוצא התובע בחלק זה של התביעה כנגד עדותו של חשב הכנסת מר אבי לוי, שאת עדותו הוא מבקש מאיתנו לדחות מכל וכל, באשר החשב לא היה מעורה בהוצאת הודעת התיאום בכל הקשר שהוא, ואף לא שוחח עם יושב ראש הכנסת
אודות ענינו של התובע. בקשר לכך כאמור ניתנה החלטתנו, כי בבוא העת ניתן לעדותו של החשב את המשקל הראוי .

24. נבחן איפוא את טענות הנתבעים, מפיו של מר לוי, וכפי שהן מפורטות בתצהירו, בשים לב לכך שלא היה מעורב בשעתו בקבלתה של החלטת התיאום, ואף לא שוחח עם מי מן המעורבים בקבלתה. כל ידיעתו מסתכמת לפי עדותו "מידיעה אישית, בתוקף תפקידי, מעיון במסמכים הרלוונטים לתובענה ומתוך חקירה ודרישה שערכתי, אלא אם כן צוין אחרת במפורש" (ס' 3 לתצהיר).

25. כבר עמדנו על כך כי ביום 24.5.98 פנה התובע בכתב אל קצין הכנסת דאז, וביקש (לאחר פניות קודמות בעל פה) לשלם לו את משכורתו לפי דרגת ניצב 5 החדשה (נספח כ' לתצהיר התובע). במכתב מיום 28.5.98 השיבו חשב הכנסת דאז מר אביעד קמארה , ובזו הלשון:
"יו"ר הכנסת החליט לא להחיל הוראות אלה על אנשי משמר הכנסת מכח סמכותו לפי סעיף 17 לחוק משכן הכנסת ורחבתו התשכ"ח-1998.
בהתאם הוציא יו"ר הכנסת תיאומים כמצורף למכתבי זה.
נימוקיו להוצאת תאומים אלו באים למנוע מצב לפיו קצין הכנסת יהיה בדרגת שכר גבוהה בעשרות אחוזים מדרגת שכרם של ניצבים במשטרה וזאת עקב העובדה, כי בכנסת משולמת לאנשי משמר הכנסת תוספת פרלמנטרית בשעור של מעל 50% וזאת בנוסף לתוספת השרות במשטרה, אשר מקבלים אנשי המשמר.
כאשר מדובר בהוספת דרגת שכר של ניצב 5 הפער, שנוצר בין ניצב במשטרה לבין קצין הכנסת הינו גדול במיוחד ללא כל הצדקה ענינית.
לפיכך ולאור התיאומים שהוצאו, הריני דוחה את בקשתך".

26. בתצהירו, מציין מר לוי, כי המטרה שביסוד התיאום לענין דרגת ניצב 5 היתה, לצמצם את פערי השכר האדירים בין אנשי משמר הכנסת לבין עצמם מזה, ובינם לבין אנשי המשטרה מזה. בקשר לכך ציין כי שכרו של קצין הכנסת גבוה בעשרות אחוזים משכרם של ניצבים אחרים במשטרה בשל התוספת הניתנת לאנשי משמר הכנסת (ראה סעיפים 26-31 לתצהיר לוי). מר לוי מציין, כי מגמה זו, העולה מהחלטת יושב ראש הכנסת
, הינה מגמה עקבית, כפי שבאה לידי ביטוי עוד בהחלטת היושב ראש שבח וייס לענין תוספת ההתייעלות, שלא תוענק לבעלי המשכורות הגבוהות בכנסת, ובהם קצין הכנסת ומפקד המשמר, ואף נמשכה בתקופתו של היושב ראש אברהם בורג, שקבע בשנת 2000 ,כי דרגת השיא של קצין הכנסת החדש תהיה שווה לדרגת תת ניצב במשטרה, ולא לדרגת ניצב כפי שהיה נהוג קודם לכן.

27. אכן, ניתן למצוא טעם בטענתו של התובע הכיצד זה לא מופיע השיקול אודות צמצום פערי השכר בין אנשי משמר הכנסת לבין קצין הכנסת במכתבו של קמארה מיום 28.5.98 , בו פירט, בזמן אמת, את שיקוליו של היושב ראש בהוצאת הודעת התיאום, ושם נמצא אך את השיקול אודות צמצום פערי השכר בין אנשי משמר הכנסת לבין השוטרים. מן התיק עולה, כי השיקול הנוסף המצוין בתצהירו של לוי, בדבר צמצום פערי השכר בתוך משמר הכנסת, צויין בתצהיריהם של דן תיכון ושל אביעד קמארה , אותם לא נתאפשר לתובע לחקור. מכל מקום, אפילו נכונה טענת התובע כי השיקול בדבר פערי השכר בתוך משמר הכנסת לא עמד ביסודה של החלטת התיאום כפי שנתקבלה בשעתו, ואין אנו קובעים כך, התובע לא הביא בפני
נו אף לא ראשית ראיה לסתור את מה שכן נכתב לו בזמן אמת, בדבר הפער בין עשרות האחוזים שבין שכר הניצב המשרת במשטרה לבין שכרו של קצין הכנסת, שהוא העומד ביסוד החלטת התיאום. יוזכר כי בתצהירו של לוי מוזכר הטעם הזה כאחד הטעמים העומדים בבסיס ההחלטה.
28. כבר עמדנו על מסגרת השיקולים של יושב ראש הכנסת
, בהפעילו את סמכותו בעריכת התיאומים לפי סעיף 17. ציינו, כי בעריכת התיאום, יתן היושב ראש דעתו לתמונה הכוללת של תנאי השירות של אנשי המשטרה מזה, ושל אנשי משמר הכנסת מזה, וכי אין לקבל את קו הטיעון של התובע, המתעלם לחלוטין מן התוספת בת עשרות האחוזים שבשכרו של קצין הכנסת, לעומת הניצב המקביל אליו במשטרה. לא רק שלא הובאה בפני
נו ראשית ראיה מטעם התובע לסתור את הטענה בדבר קיומו של פער כזה, אלא שאף לא נטען על ידו כי פער כזה אינו קיים.

29. הנה כי כן, אפילו לא נכונה טענתו של החשב אבי לוי כי ביסוד ההחלטה עמדו פערי השכר בתוך משמר הכנסת (ואין אנו קובעים כך), לא נסתרה עמדת הנתבעים לפיה עמד ביסודה לפחות הפער שבין שכר אנשי המשמר, ובמקרה זה קצין הכנסת, לבין שכרו של הניצב במשטרה. אף ניתן ללמוד על השיקול הזה מתוך המגמה כפי שבאה לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר, בשנת 2000, עת שהועמדה דרגת קצין הכנסת על דרגת תת ניצב, במקום דרגת ניצב כפי שהיה עד לאותה עת.

30. לאור כל האמור, אין למצוא פגם בהחלטת התיאום הנסמכת על שיקול של הקטנת הפער בין שכר אנשי המשטרה לבין שכרם של אנשי משמר הכנסת, והיא עולה בקנה אחד עם הוראת ס' 17 לחוק משכן הכנסת.

31. למותר לציין בהקשר זה, כי התובע לא הניח כל תשתית ראייתית לטענה בדבר אפלייתו לרעה לעומת השוטרים, שהרי אין התובע מכחיש כי הוא מקבל בשכרו תוספת אחוזית בשיעור של 54%, שלה אין השוטרים זכאים.

32. במידה רבה מבוססת טענתו של התובע לפסילתה של החלטת התיאום על כך שזוהי החלטה המכוונת אך אליו ונגדו. לא מצאנו ממש בטענה זו. מטבע הדברים, בהיותו הבכיר באנשי המשמר, הוא היחיד שבעת קבלת החלטת התיאום היה בדרגת ניצב 3, ולא היו עוד אחרים כמותו. עם זאת, ההחלטה כפי שנתקבלה היא החלטה כללית ונשאה פניה לעתיד. בעוד שהחלטת התיאום נשוא דיון זה נתקבלה במאי 98, ההחלטה בדבר הפחתת דרגת קצין הכנסת והעמדתה על דרגת תת ניצב, נתקבלה אך בשנת 2000 על ידי יושב ראש אחר של הכנסת. אין על כן ממש בטענת התובע המצביע על העמדת תקן המשרה של קצין הכנסת על דרגת תת ניצב, כמבססת קיומו של שיקול אישי זר בהחלטת התיאום. זאת מה עוד, שמפי התובע עצמו שמענו, כי קצין הכנסת שקדם לו פרש לגמלאות בהיותו בדרגת ניצב 3, כך שלא מן הנמנע שהחלטת התיאום התייחסה גם אליו.

33. אכן, קיימת סמיכות זמנים בין החלטת התיאום לבין מועדים הקשורים בתביעה דנן. החלטת התיאום נתקבלה ב-19.5.98 ופורסמה בילקוט הפרסומים ב-1.6.98. תביעת התובע בתיק זה הוגשה במקורה ביום 14.5.98 אלא שאז לא היתה בה כל התייחסות לענין דרגת ניצב 5. התייחסות ראשונה של התובע לענין זה, לפחות בכתב, היתה ב-24.5.98. כתב התביעה המתוקן ובו עילת התביעה המתייחסת לענין הדרגה, הוגש אך ביום 16.6.98 (פרסום החלטת התיאום היה כאמור ביום 1.6.98). יוצא איפוא, כי אמנם פורסמה הודעת התיאום לאחר שהוגשה התביעה, אלא שבתביעה שהוגשה לא היה כל אזכור לענין דרגת 5. כתב התביעה המתוקן שבו הוזכר ענין הדרגה הוגש אך לאחר שנחתמה ופורסמה הודעת התיאום.

34. נכונה טענת הנתבעים כי לראשונה בסיכומים מצביע התובע על סמיכות המועדים האמורה כמבססת טענתו בדבר שיקול זר העומד ביסוד החלטת התיאום. לטעמנו, ככל שהתובע מבקש לקשור את המועדים הללו לשיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה, היה עליו להעלות טענתו לענין זה עוד בשלב ההוכחות, וזאת על מנת שניתן יהיה לחוקרו אודותיהם כמו גם להביא ראיות לסתור. ומכל מקום, סמיכות המועדים נוצרה בראש ובראשונה מטעמים אוביקטיביים לחלוטין, שהרי נמצאנו למדים כי הודעת חשבות המשטרה לענין הדרגה הוצאה בפברואר 98 (לא ברור מתי בדיוק), והודעת הממונה על השכר אל המשטרה באותו ענין הוצאה אך ב31.3.98. לטענת התובע, רק בחודש מאי נודע לו אודות הדרגה החדשה, וקרוב לוודאי שבמועד זה נודע על כך בכנסת בכלל. הנה כי כן, בנסיבות אלו, ובהעדר ראיה לתמוך בטענת התובע כאילו יש קשר בין התביעה שהגיש לבין הודעת התיאום, דינה של הטענה להידחות.

35. סבור התובע כי בתיק זה מציגים הנתבעים עמדה הפוכה לזו שהציגו בתביעתו של אביעד קמארה. בעוד שבאותו ענין טענו כנגד החלטת היושב ראש המבקשת להיטיב עם עובד אחד, כאן הם טוענים ההיפך, ועומדים מאחרי החלטה המבקשת לשלול הטבה מעובד אחד בלבד. כבר הראינו כי בטענה זו אין ממש, באשר אין בהחלטת התיאום נשוא דיון זה התייחסות אישית לתובע. אכן, אין היא מתייחסת לעובדים רבים אחרים, וזאת מעצם טיבה ומהותה, בהיותה נוגעת להחלטת המשטרה המתייחסת למי שהוא בעל דרגת ניצב 3 שיהיה זכאי לדרגת שכר ניצב 5. מטבע הדברים שבמשמר הכנסת מכהן בתקופת זמן נתונה אך אדם אחד בתפקיד קצין הכנסת. וכבר עמדנו גם על כך שלא נמצא פגם בשיקול דעתו של היושב ראש שהחליט שלא להעניק תוספת שכר מסוימת לשניים מאנשי המשמר (ראה בפסק הדין של בית הדין הארצי בענין פריד). בית הדין לא יתערב בהחלטה כזו כל עוד נתקבלה בסבירות ושלא מתוך שיקולים זרים. חוסר סבירות או שיקולים זרים, לא הוכחו בפני
נו כלל ועיקר.

36. וענין אחרון - עמדנו על כך כי החשב אבי לוי הצביע על פער השכר שבין קצין הכנסת למי שבא אחריו בהררכיית הפיקוד כשיקול שעמד בשעתו ביסוד החלטת התיאום. כאמור, ביסוס לכך בכתב לא נמצא. מכל מקום, מבלי שיקבע אם אמנם היווה הפער הזה שיקול בהחלטת התיאום, התרשמנו כי אכן קיים פער גדול בין רמת השכר של התובע כמי שעמד בראש משמר הכנסת, לבין הבאים אחריו בהיררכיית הפיקוד. לא נסתרה לענין זה טענתו של לוי כי בעוד ששכרו של התובע עמד על כ-47,000 ש"ח (בחודש מאי 98), שיעורו של השכר הגבוה ביותר במשמר אינו עולה על 23,000 ש"ח (שכרו של סגן מפקד משמר הכנסת). כבר עמד על כך בית הדין הארצי בפסק דינו בענין מרדכי פריד שהוזכר, בקבעו כי יש בקיומו של הפער הגדול ברמת השכר כדי להצדיק אי תשלומה של תוספת ההתיעלות בשכרם של קצין הכנסת ומפקד המשמר בעוד שהתוספת משתלמת לכלל אנשי המשמר. נציין אך למען הסר ספק, כי הנתונים שהובאו בפני
נו מטעם הנתבעים לענין זה לא היו מדויקים דיים, באשר בהשוואה שנערכה בין סכומי ההשתכרות השונים לא עודכן נתון הותק כך שנתון זה יהיה נתון זהה אצל כל אותם גורמים, ששכרם הושווה לשכרו של התובע.

דרגת פרישה
37. לטענת התובע, לחלופין, הוא זכאי לדרגת ניצב 5 חדשה כדרגת פרישה. הנתבעים טוענים כי אין התובע זכאי לדרגת פרישה באשר אין כל מקור נורמטיבי הקובע זכאותו לדרגה כזו. לענין זה מדגישים הנתבעים כי התובע פרש לגמלאות עם הגיעו לגיל פרישה, ולא כפרישה מוקדמת.

38. בתצהירו מפנה התובע לפקודת הקבע של המשטרה 07.02.20 לפיה הוא זכאי דרגת שכר אחת שמעל לדרגתו אם פרש בגיל 55 ומעלה (ס' 42(ד) לתצהירו; נספח כח' לתצהיר התובע). בחקירה נגדית שמענו מפיו כי אין הוא מסתמך על הוראה זו כי אם על הסכם השכר במשק משנת 93-96. בהודעתו שהוגשה לבית הדין ביום 19.12.06 הפנה התובע להוראת ס' 17 לאותו הסכם. אלא שאותו סעיף שבהסכם עוסק כולו במי שפרש לגמלאות בשנת 1993 בעוד שהתובע פרש בשנת 1998. בסיכומים מוסיף ב"כ התובע ומפנה לנוהל שהוחל על אנשי משמר הכנסת שקיבלו שתי דרגות פרישה (ס' 58). בקשר לנוהל הזה (ת/1 וכן נספח ה' לתצהיר לוי) העיד התובע, כי הוא אינו חל על בעלי הדרגות הגבוהות שאינם מוזכרים בו, בהיותם בעלי מעמד אחר (עמ' 9 ש' 25). משלא הוחל הנוהל על בעלי הדרגות הגבוהות הם זכו לטענת התובע בתוספת לשכרם עם פרישתם (ראה בעמ' 10).
39. הנה כי כן, אין התובע מצביע על מקור נורמטיבי שיש בו ממש לביסוס תביעתו. משכך נדחית תביעתו של התובע לדרגת פרישה.

סוף דבר
40. לא נמצא בסיס לטענות התובע בדבר פסלותם של תיאומים עליהם החליט יו"ר הכנסת בפברואר 97 ובמאי 98, בהתאם לסעיף 17לחוק משכן הכנסת.
תביעות התובע לענין תשלום מענק הפרישה כמקדמה, 90 ימים קודם לפרישה נדחות.
נדחית התביעה לדרגת ניצב 5 החדשה. נדחית התביעה לדרגת ניצב 5 החדשה כדרגת פרישה.

בהתאם למדיניות בית הדין בקשר לפסיקת הוצאות בתביעותיהם של גמלאים, אין אנו נותנים צו להוצאות.
ניתן היום כב' אלול, תשס"ז (5 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.
___ ____
ר. רוזנפלד, שופטת א. מחלב, נציג ציבור י. פיינברג, נציג ציבור









עב בית דין אזורי לעבודה 1610/98 איתן בן אליהו נ' יושב ראש הכנסת , מדינת ישראל - משרד האוצר (פורסם ב-ֽ 05/09/2007)