פסקי דין על בר-גיל בריג'יט |

300882/97 עב     22/08/2001




עב 300882/97 בר-גיל בריג'יט נ' משרד החינוך והתרבות - מדינת ישראל




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה באר-שבע
עב 300882/97


בפני
:
כבוד השופטת רות בהט



22/08/2001



בעניין:
בר-גיל בריג'יט



ע"י ב"כ עוה"ד
מ. חכמון

התובעת

נגד



משרד החינוך והתרבות - מדינת ישראל



ע"י ב"כ עוה"ד
נ. בראל

הנתבעת



פסק דין

העובדות:
זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה העסקה ולתשלום הפרשי שכר; כן מבוקש להצהיר כי התובעת הינה רכזת השתלמויות מחוזית ולחייב את הנתבעת להשיב את התובעת לעבודתה בתפקיד זה.

הצדדים הגיעו לרשימת מוסכמות ופלוגתאות כדלהלן:
מוסכמות:
1.
בין התובעת לבין הנתבעת נתקיימו ומתקיימים יחסי עובד-מעביד.
2.
היחסים הנדונים החלו ב- 1.10.86.
3.
התובעת מורה מוסמכת בעלת תואר ראשון (
b.a.
) בתחום האנגלית ושפות זרות (צרפתית) במסגרת מדעי הרוח והחברה.
4.
התובעת, בשנת עבודתה הראשונה, שובצעה לעבודה בתפקיד של מורה לאנגלית בבתי הספר "עמית ו"תומר" בבאר-שבע.
5.
בשנים שלאחר מכן שובצה התובעת כמורה לאנגלית בבתי ספר אחרים: "נירים", "קורצ'אק" ו"צאלים".
6.
החל מ-1.9.91 שימשה התובעת בתפקיד מדריכה מחוזית למקצוע האנגלית.
7.
בשנת הלימודים תשנ"ו, החל מ- 14.1.96 עבדה התובעת בתפקיד של רכזת השתלמויות מחוזית.
8.
התובעת, בתפקידה כרכזת השתלמות מחוזית, קיבלה שכר בגין מחצית משרה מהסתדרות המורים בתקופה שבין 14.1.96 עד 31.12.96, ושכר מחצית נוספת - מהנתבעת.
9.
התובעת עבדה בנתבעת בהיקף מלא במהלך שנת הלימודים תשנ"ח - (1.9.97 - 31.8.98).

פלוגתאות:
1.
האם התובעת המשיכה להיות עובדת משרד החינוך כרכזת השתלמות מחוזית במשרה מלאה גם לאחר ה- 14.1.96?
2.
האם התובעת זכאית היתה להמשיך ולעבוד בנתבעת במשרה מלאה ולקבל שכר מלא גם החל מ- 1/97 למרות שחתמה על טופס בקשה לחל"ת שאושר לה ביחס לחצי משרתה?
3.
האם התובעת העמידה עצמה לרשות העבודה בנתבעת בהיקף מלא מ- 1.1.97 ואילך?
4.
האם בתפקידה כרכזת השתלמויות מחוזית היו לתובעת שני מעבידים; משרד החינוך והסתדרות המורים או שמא מעביד יחיד - משרד החינוך?
5.
האם החוזה לפיו הועסקה התובעת כרכזת השתלמויות מחוזית מטעם משרד החינוך והסתדרות המורים שהוגבל לשנה היה תקף ומה הנפקות לכך?
6.
האם נדרשה התובעת לחתום על בקשה לחל"ת בחצי משרה על מנת לקבל את התפקיד של רכזת השתלמויות מחוזית ומה הנפקות לכך?
7.
בכפוף לפלוגתא 2 - האם התובעת זכאית לקבל את גמול ההדרכה החל מ-1/97 בגין החודשים בהם לא הועסקה במשרה מלאה, והאם התובעת זכאית לקבל הפרשי שכר בגין החודשים שמ- 1/97 ואילך ובאיזה שיעור, והאם זכאית התובעת לקבל החזר הוצאות רכב בגין החודשים 8/97 - 1 ובאיזה שיעור?
8.
בכפוף לפלוגתאות 5 ו- 6 האם זכאית התובעת בנסיבות העניין לפיצויים בגין הפרת חוזה העסקה ובאיזה שיעור?

בהתאם להחלטת כב' הרשמת הגישו הצדדים תצהירים במקום עדות ראשית.

התובעת
בתצהירה ציינה כי יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבעת החלו בתאריך 1.9.86 ומתקיימים גם היום (נכון למועד הגשת התצהיר 23.6.99). היא מורה מוסמכת בעלת תואר ראשון (
b.a.
) בתחום האנגלית וספריות זרות (צרפתית) במסגרת מדעי הרוח והחברה. בשנת עבודתה הראשונה שובצה בתפקיד של מורה לאנגלית בבתי הספר "עמית" ו"תומר" בבאר-שבע. בשנים שלאחר מכן שובצה כמורה לאנגלית בבתי ספר אחרים: "נירים", "קורצ'אק", ו"צאלים". עם חלוף השנים קיבלה מאת הנתבעת משימות נוספות לביצוע.

בשנת 1990 נבחרה התובעת ע"י הנתבעת למלא תפקיד של מדריכה מחוזית להוראת האנגלית. בתפקיד זה שימשה כ- 5 שנים.

החל מ- 14.1.96 שימשה כ"רכזת השתלמויות מחוזית" לאחר שמנהל מחוז הדרום במשרד החינוך בבאר-שבע ד"ר תומר הציע לה את התפקיד בעקבות המלצות חמות שקיבל עליה. סוכם עימה כי בשלב ראשון תעבוד בהיקף של חצי משרה כמורה, עד סוף שנת הלימודים תשנ"ו, ובמקביל תעבוד בהיקף של חצי משרה כרכזת השתלמויות מחוזית. בהמשך - החל משנת הלימודים תשנ"ז - 1.9.96) תעבור לעבוד בתפקיד הנ"ל בהיקף של משרה מלאה. לתובעת נערך ראיון עם מר דהן, מפקח על השתלמויות מורים במשרד החינוך - מחוז דרום. הוא הסביר לה את מהות התפקיד, ציפיות ודרישות. כן נדרשה היא לחפש מחליף לעבודתה בבי"ס "גבים" כתנאי לתחילת עבודתה במשרה הנדונה -
וכך עשתה. מספר ימים לפני תחילת העבודה כרכזת השתלמויות ב- 14.1.96 הסביר לה מר דהן כי חלוקת המשרה תתבצע לגביה כפי שנקבע עימה מלכתחילה. עוד הבהיר לה מר דהן כי שכרה החודשי בתקופת העסקתה החל מ- 1.9.96 ישולם לה במחציתו ע"י הסתדרות המורים, והמדובר בעניין טכני בלבד. המחצית השניה תמשיך להשתלם באמצעות הנתבעת.
בתאריך 1.4.96 נתבקשה ע"י מר דהן לחתום על מסמכי בקשה ל חל"ת. הוא אמר לה כי
המדובר בעניין טכני, שאין מטרתו לפגוע בזכויותיה, אלא להגן עליהן. לאחר החתימה על הבקשה לחל"ת המשיכה התובעת את עבודתה בתפקידה ללא כל שינוי ובלא כל קשר למסמכים עליהם חתמה. בתאריך 29.8.96 חתמה שוב על בקשה נוספת לחל"ת. היא לא ביקשה לצאת לחל"ת ולא יזמה את הבקשה. חתימתה על
טופס הבקשה הסתמכה על דבריו של מר דהן בדבר הגנה על זכויותיה. גם לאחר החתימה במועד זה המשיכה לעבוד כמקודם ולא המתינה לכל תשובה. התובעת קיבלה את אישור החופשה ללא שכר שנשלח אליה ביום 10.10.96, ומבחינתה היה הדבר חסר משמעות וטכני לחלוטין.
בעניין רכישת זכויות לגמלאות - לא ידעה כי עליה לרכוש זכויות, שכן הניחה כי עובדת היותה עובדת משרד החינוך מקנה לה זכויות מצטברות ללא צורך ברכישתם. גם לאישורים בגין רכישת זכות לגמלאות בתקופת החופשה ללא שכר שקיבלה ממשרד החינוך לא ייחסה חשיבות, שכן הבינה כי מדובר במכתב אינפורמטיבי בלבד. בדיעבד התברר לה כי רכישת הזכויות נעשתה, כביכול, ע"י הסתדרות המורים.

לעניין יחסי העבודה שנתקיימו בינה לבין הנתבעת גם כרכזת השתלמויות ציינה התובעת כי את התפקיד ביצעה תמיד כעובדת משרד החינוך. כך הוצגה כלפי עובדי המשרד, וכך גם התייחסו אליה. הממונה הישיר עליה היה עובד משרד החינוך - מר דהן. שירותי המזכירות ושירותים אחרים בהם הסתייעה במסגרת עבודתה היו שייכים לנתבעת וממוקמים במשרדיה. רישום הנוכחות נעשה בכרטיס אחד באמצעות החתמת שעון של משרד החינוך. גם בקשות לקבלת החזר נסיעות ואשל מילאה ע"ג טפסים של המשרד. הוחזרו הוצאות בגין משרה מלאה, שהועברו לנתבעת באמצעות הסתדרות המורים.
החל מחודש 7/96 עבדה במשרה מלאה בתפקיד רכזת השתלמויות. בהעסקתה לא היתה כל מעורבות מצד הסתדרות המורים. התובעת נתבקשה, אך סרבה לחתום, על הסכם המפרט את התנאים שסוכמו בין ההסתדרות לבין משרד החינוך. לא נקבע לה כל מועד מוגדר לסיום עבודתה הן באופן כללי במשרד החינוך והן בתפקידה כרכזת השתלמויות מחוזית. התובעת זכתה לשבחים על עבודתה.
ב- 3.12.96 קיבלה מכתב מאת מזכ"ל הסתדרות המורים בישראל מר אברהם בן שבת בו הודיע על תום תקופת העסקתה מיום 31.12.96 ואילך. פנייתה בעניין למר דהן לא נענתה והוא החל להפגין כלפיה יחס מעליב שפגע בתדמיתה. נסיונותיה לקיים פגישה בנושא עם ד"ר תומר לא צלחו בעקבות התנהגותו של מר דהן שמנע את המפגש. ב- 13.1.97 הודיע מר דהן לתובעת כי פיטוריה יכנסו לתוקף החל מ- 31.1.97 בשל "אי אמינות".
הן בפגישה באותו יום (13.1.97) והן בתקופה שקדמה לה נהג מר דהן כלפיה ביחס משפיל ועויין. במשך שבועיים קודם לכן הטיח בה צעקות והאשמות. כל זאת נעשה בחדרו של מר דהן בדלת פתוחה. התובעת התמוטטה במשרד ופונתה לחדר מיון בביה"ח במצב נפשי קשה מאוד. כשבוע לאחר התמוטטותה חזרה לעבודה ו"זכתה" ליחס מנוכר, גילתה כי קו הטלפון שלה נחסם, נאלצה לבטל פגישות שמר דהן לא אישר לה לקיימן. בעבר היתה היא האחראית ללוח הזמנים ולקביעת יומן פגישות העבודה. גם המחשב מחדרה נלקח ללא הודעה מוקדמת.
לאחר ה- 13.4.97 היתה באי כושר לעבוד עקב ההתנהגות והיחס המשפיל כלפיה שפגעו בה נפשית. לאחר חופשת מחלה של שבוע שבה לעבודתה באופן רשמי אולם בפועל לא הצליחה לבצע את תפקידה כבעבר, שכן מר דהן פעל להכשילה בביצוע התפקיד.
התובעת נזקקה לטיפול פסיכולוגי החל מ- 1/97, דימויה העצמי נפגע, כמו גם תפקידה כאם וכרעיה עקב מצבה הנפשי. לעניין העברת כספים להסתדרות המורים ממשרד החינוך ציינה כי תהליך שכזה הינו תמוה וחסר כל בסיס, ואיננו משנה את העובדה כי יחסי עובד מעביד בינה לבין משרד החינוך היו קיימים ביחס לכל היקף משרתה. היא לא השתלבה השתלבות כלשהי במערכי פעילותה של הסתדרות המורים. התובעת ציינה כי קיים פגם חמור בכך שגורם, שהוא איגוד מקצועי של עובדים, יקבל תקציבים, כביכול, לצורך העסקת עובדי המשרד. בנסיבות אלה היא זכאית לטענתה לשכר בהיקף של משרה מלאה מהנתבעת. ההודעה שנמסרה לתובעת ע"י מר דהן, כי החל מ- 31.1.97 תחדל מלשמש כרכזת השתלמויות מחוזית, נמסרה מבלי שניתנה לה כל הזדמנות להשמיע בפני
הגורם המוסמך את טענותיה בענין. ההחלטה ניתנה מתוך שיקולים לא ענייניים, על בסיס נקמני, ושלא ע"י הגורם המוסמך, ותוך הפרת זכויותיה הבסיסיות, הן מתחום המשפט המנהלי והן מתחום דיני החוזים. בחודשים 7/97-4 היתה במצב של אי כושר לעבוד ועם זאת עמדה, ועדיין עומדת, על זכותה להמשיך ולמלא את תפקידה כרכזת השתלמויות מחוזית בהיקף של משרה מלאה. התובעת הצהירה כי היא נכונה לעבוד בכל משימה שתוטל עליה (מנהלת בי"ס / מדריכת הוראה / מורה) וזאת עד להכרעה במחלוקת שבתיק זה. החל מ- 9/97 מלמדת התובעת אנגלית בבי"ס "מיתרים" במיתר.

התובעת טוענת כי אילו ידעה שהתפקיד האמור הוא זמני ולשנה אחת בלבד, לא היתה עוזבת את עבודתה בביה"ס ומקבלת על עצמה לשמש בתפקיד זה. ב- 10/96, בפגישה שקיימה עם מנהל המחוז, הבטיח לה בעל פה כי כל עוד תמשיך לתפקד בצורה כפי שתפקדה, תשאר בתפקידה. בעניין תביעתה להפרשי שכר מציינת התובעת כי החל מחודש 1/97 לא שולמו לה כל הגמולים המגיעים לה בגין הדרכה, אלא רק כמחצית מדי חודש, בסך של 1,165.90 ₪ בעבור החודשים 1/97 - 9/96. כן הופחתו משכרה הפרשי גמול הדרכה שלא כדין. לא שולם לה שכר עבודה עבור שעות עבודה והשלמה למשרה מלאה ביחס לחודשים שמ- 1/97. היא לא קיבלה החזר הוצאות רכב בין החודשים 8/97 - 1/97 בסך של 700 ₪ כל חודש. מעבר להפרשי השכר כאמור זכאית היא לשוב ולהשתבץ בתפקיד של רכזת השתלמויות מחוזית במשרה מלאה ולקבל פיצויים כלליים בסך של 100,000 ₪ על כל הנזק שנגרם לה כפי שפירטה, הן בגין הפרת חוזה העסקתה, עוגמת הנפש שהיתה כרוכה בכל אלה והפגיעה בה.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר
דהן אשר שימש כמפקח מחוזי על השתלמויות עובדי הוראה במשרד החינוך התרבות והספורט במחוז הדרום, והעיד מר תומר מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך.

בתצהיר מר דהן נאמר כי התובעת החלה עבודתה אצל הנתבעת בתאריך 7.10.86. בתחילה שימשה כמורה לאנגלית בבתי ספר יסודיים. החל מ- 1.9.91 החלה לשמש כמורה בתפקיד הדרכה באנגלית למשך 3 שנים במינוי זמני שחודש מעת לעת. במקביל המשיכה עבודתה בהוראה. בתאריך 14.1.96 הועסקה ע"י הסתדרות המורים בתפקיד רכזת השתלמויות מחוזית בהיקף של חצי משרה עד סוף שנת הלימודים תשנ"ו (31.8.96). החל מתאריך 1.9.96 המשיכה בעבודתה אצל הסתדרות המורים בהיקף של חצי משרה ובחצי משרה נוספת - כמורה בתפקידי הדרכה במינוי זמני ע"י הנתבעת. שכרה של התובעת שולם לה במחציתו ע"י הנתבעת ובמחציתו השניה ע"י הסתדרות המורים. הוא ייעץ לתובעת להגיש בקשה לחל"ת על חצי משרה וזאת על מנת לשמור על זכויותיה כעובדת הוראה, וכך עשתה, ורכשה זכויות לתקופה שבין 14.1.96 ועד 31.8.96. עוד ציין כי התובעת הגישה ביוזמתה בקשה נוספת לחל"ת על מחצית משרה לתקופה שבין 1.9.96 ועד 31.8.97.
במסגרת העסקתה בחצי משרה ע"י הסתדרות המורים זכתה התובעת לתוספות שכר שלא קיבלה בעבודתה אצל הנתבעת, כגון החזקת רכב. העובדה כי אישור החל"ת ע"י הנתבעת נתבקש והתקבל לאחר תחילת עבודתה של התובעת איננו חריג. הנתבעת כמעסיק ציבורי נוהגת לפנים משורת הדין בעניין זה לטובת העובדים ומאשרת את בקשתם במטרה לשמור ולהבטיח רצף זכויותיהם.
בתאריך 31.12.96 הסתיים החוזה בין הנתבעת ובין הסתדרות המורים ולא חודש. הסתדרות המורים,
כמעביד, הודיעה לכל העובדים שהועסקו על ידה במסגרת חוזה זה על הפסקת עבודתם. התובעת פנתה אליו טלפונית, לאחר שקיבלה הודעה כאמור, וביקשה לבדוק אפשרות להמשיך העסקתה ע"י הנתבעת. אפשרות זו לא צלחה. למרות זאת, באישור מנהל המחוז, הסכים האחרון לאשר את העסקתה של התובעת, ולהשלים משרתה עד סוף שנה"ל תשנ"ז - בהיקף של 10 שעות שבועיות. לא היתה חובה כי בתפקיד רכזת השתלמויות יועסק אדם שהוא עובד משרד החינוך וניתן היה למנות באופן תאורטי כל עובד אחר בעל כישורים מתאימים שאיננו עובד הנתבעת.
מר דהן מציין כי לא היו מצידו כל מניפולציות בנוגע להעסקת התובעת. הוא לא איים עליה ולא פעל להכשילה בתפקידה. לדבריו היא טופלה עפ"י הכללים הנקוטים בידי משרדו ובהגינות מירבית. מר דהן דוחה את כל הטענות כנגדו בנוגע ליחס משפיל ופוגע.
בהתייחס להעברת תקציבים ממשרד החינוך להסתדרות המורים על מנת להעסיק את
התובעת מציין מר דהן כי נחתם הסכם בין הסתדרות המורים לנתבעת, שהינו חוזה קבלני לכל דבר ועניין, לגבי משרות בכל המחוזות, כמו גם משרתה של התובעת. שכרה של התובעת שולם לה ישירות ע"י הסתדרות המורים בגין חצי משרה עד 31.12.96. בהתייחס לנסיבות החלטתו להפסיק את עבודתה של התובעת ציין, כי לאחר משבר האמון בינו לבין התובעת, הוא ביקש ממנה לא לייצגו עוד בנושאים בהם טיפלה בעבר, והורה לה לטפל רק בנושא השתלמות מוסדות עד סוף שנת הלימודים. היקף משרתה אצל הנתבעת בגין שינוי זה גדל.
עם סיום מינויה של התובעת אצל הנתבעת כמורה בתפקיד הדרכה - לא חודש המינוי. ב- 9/97 נתקבלה רכזת השתלמויות מחוזית אחרת לעבודה בהיקף של 2/3 משרה, והיא משמשת בתפקיד זה עד יום מתן התצהיר לשביעות רצונו המלאה.

המצהירים נחקרו נגדית על תצהיריהם ולתוכן עדויותיהם בבית הדין, לרבות המסמכים אתייחס בפרק הנוגע לפסק הדין, ככל שיש צורך בכך.

פסק הדין:
התשתית העובדתית כפי שהונחה לפני מתארת אכן תמונה עגומה של הנתבעת, שכגוף ציבורי
פעלה שלא בהתאם לכללי מינהל תקין, בניגוד לעקרונות תום לב והגינות, בשרירות, ותוך רמיסת כבודה של התובעת. אחריותה של הנתבעת בפרשה זו אינה מוטלת עליה כגוף ערטילאי, שכן זו פועלת ומתפקדת באמצעות האורגנים שלה, הם שלוחיה ועובדיה.

להשתלשלות הפרשה בעניננו ולדרך סיומה היו אחראים בעלי תפקידים בנתבעת. עיקרה של מסכת התביעה נוגעת ליחס שזכתה לו התובעת מהנתבעת באמצעות מי ששימש בתקופה הנדונה כמפקח מחוזי על השתלמויות עובדי הוראה במשרד החינוך התרבות והספורט, מר דהן, ומנהל המחוז מטעם משרד החינוך - מר תומר.

הראיות שהובאו בפני
שכנעו אותי כי מר דהן עשה שימוש בלתי ראוי בכוחו ובסמכותו כלפי התובעת, עד שגרם להעברתה מתפקידה כרכזת השתלמות מחוזית ופגע בה הן מבחינת שמה הטוב, הכנסותיה וקידומה המקצועי.

אין ספק כי נוצר במערכת היחסים שבין התובעת למר דהן משבר אמון. אולם למשבר זה עבר ורקע שלמצער, הגורם העיקרי שעליו
יש להטיל את האחריות להיווצרותו, הוא מר דהן, שקיבל גיבוי מלא ממר תומר. לתובעת כעובדת לא היתה כל ברירה אלא להלחם על מקום עבודתה ועל כבודה האישי והמקצועי.

ב"כ הנתבעת בסיכומיה טענה כי ברור תמיד שלסכסוך יש שני צדדים, וכי גם התובעת תרמה לפרוץ הסכסוך ולבוא המשבר. לא מצאתי לכך כל תימוכין לא בעדויות, ואף לא התרשמתי כך בהעריכי את עדויות התובעת מול עדויות הנתבעת. נעלמה מב"כ הנתבעת
העובדה כי התובעת היא הצד החלש במערכת יחסים זו, שאינה מערכת יחסים מאוזנת.

על הדיון בשאלה האם העובד "חלש" והמעביד "חזק" ראה מאמרו של ח. ברנזון "מדיניות שיפוטית ומגמות חדשות בבית הדין הארצי לעבודה". בקליפת אגוז, הנחתו כי בפועל מערך הכוחות ביחסי העבודה אינו פועל תמיד בהתאם להנחת אי השויון מקובלת עלי, במיוחד כאשר הדבר נוגע למישור הקיבוצי המאורגן. במקרה דנן עסקינן במישור האישי, כשלתובעת לא היה כח מיקוח כלל, ובעיקר - כשלא ניתן לה כל גיבוי ממנהל המחוז, שכפי שיתואר להלן לא התייחס אליה, לא נתן לה זכות שימוע מינימלית, וקיבל את דבריו והתנהגותו של מר דהן ללא עוררין וללא בדיקה.

וראה לענין חוסר השויון שביחסי עובד-מעביד (אמנם בסוגיה אחרת) ע"א 6601/96
aes
סיסטם נגד משה סער פורסם בפד"י נד (3) עמ' 850:
"זאת ועוד: בהתקשרות החוזית המעביד והעובד אינם במעמד שווה. למעביד נתונה בדרך כלל עמדת מיקוח חזקה יותר... בית הדין הארצי לעבודה הדגיש כי 'את משפט העבודה מנחה עקרון יסוד, המבוסס על חזקת חוסר השויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק'...".

קשה להבין על בסיס מה טוענת הנתבעת כי התובעת תרמה לפרוץ המשבר. כל "חטאה" היה בכך, שפנתה למר דהן לאחר שקיבלה ביום 3.12.96 ממר אברהם בן שבת, המזכיר הכללי של הסתדרות המורים מכתב (שסומן ו בנספח לתצהירה) המודיע לה על תום תקופת העסקתה, בה בשעה שהמשיכה לעבוד כרכזת השתלמויות מחוזית, ואף גורם אחר לא הודיע לה על הפסקת עבודתה. מובן שהתובעת היתה חרדה הן לשכרה והן לחוסר הוודאות שבהמשך העסקתה באמצע שנת לימודים. מר דהן עצמו ראה בפני
יתה פנייה מוצדקת (ראה עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.2000 שורות 12 - 21).
גירסתו של מר דהן בתצהירו בדבר סיבת הפסקת עבודתה כרכזת השתלמויות, והתנהגותו ההוגנת כלפיה, התערערה בחקירה הנגדית, בעיקר לאחר שהוצגה בפני
ו העובדה שהפתיעה אותו, כי התובעת הקליטה מספר שיחות ביניהם. אין מחלוקת על כך, ומר דהן אישר כי אמר לתובעת, בין היתר:
"לא רצחת ולא גנבת אבל עשית דברים יותר חמורים".
ובהמשך:
"את שקרנית... את בעזות מצח עושה את זה".
גם העובדה שלתובעת לא היה מספר חודשים קו טלפון והוצא
מחדרה מחשב, באופן שתפקודה התקין היה בלתי אפשרי עולה בעליל מחקירתו הנגדית של מר דהן. בלתי סביר לחלוטין שקו טלפון משובש ומחשב מקולקל יעמדו בקלקולם במשך מס' חודשים, ולא ניתן יהיה לתקנם.

מעדותו של מר דהן עולה כי למעשה גם תפקידה רוקן מתוכן (ראה עמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.2000): "אם אתה אומר לי שמצד שני ביקשתי ממנה שלא לטפל בנושאים מטעמי... אני משיב שעד למועד זה נתתי לא את האפשרות, היא
טיפלה בנושא של אישור תוכנית השתלמות... אמרתי לה שהיא לא יכולה להייצג אותי ולהיות בקשר עם מוסדות חינוכיים בנושאים בבתי ספר, כן, כי זה תחום הטיפול שלה, כל מה שקשור לאישור תוכניות להשתלמות למוסדות אחרים שאינם בתי ספר, את הנושא הזה ביקשתי ממנה להפסיק לטפל".

בהמשך מאשר מר דהן כי הוא שקבע את משימותיה המקצועיות. מהן המשימות, אם כן שהשאיר לה לבצע?
מר דהן אינו מפרט.
על העובדה שמר דהן מנע ממנה מלבצע משימותיה העידה התובעת בתצהירה, בסעיף 48 והיא כלל לא נחקרה על כך. עדותה בחקירה הנגדית לא ערערה כל עובדה שנטענה על ידה בתצהיר ובכתב התביעה.

יש לציין בהקשר זה את חובתה של הנתבעת לספק לתובעת עבודה, ולא רק לשלם לה שכר. הזכות לעבוד הוכרה בפסיקה כזכות יסוד חברתית. ראה לענין זה ע"ע 359/99 לאה לוין נגד רשות השידור (טרם פורסם), תב"ע שן/1000-3 (י-ם) ג'ואנה יחיאל נגד פלסטין פוסט בע"מ
(לא פורסם) ותב"ע נד/289-3 (י-ם) ד"ר אורלי פרט נגד ד"ר עמיצור (לא פורסם) שם נאמר מפי כב' השופטת ברק: "הזכות לעבוד אף היא אחת מזכויות היסוד של האדם, וכל עוד אין במדינת ישראל חוק יסוד: זכויות חברתיות, יש לראות את זכויות הפרט ככלולות בכבוד האדם. החירות לעבוד היא הזכות להתקיים בכבוד אנושי. הזכות מגלמת בחובה את הזכות לתעסוקה ולתנאי עבודה הוגנים".

מן התובעת נשללה גם הזכות לתעסוקה, עוד בתקופה שטרם הסתיים חוזה העבודה עמה, ונשללו ממנה תנאי עבודה הוגנים.

אין ספק, ועדויות הנתבעת עצמן מאששות את גרסת התובעת, כי אלמלא מר דהן, היתה היא ממשיכה לעבוד כרכזת השתלמויות. לא היתה כל סיבה עניינית אחרת להעברתה מתפקידה, עד תום שש שנים שהוא הזמן המקסימלי למינוי. (ראה לענין זה חקירתו הנגדית של מר דהן בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.2000 וכן חקירתו הנגדית של מר תומר בישיבה מיום 2.7.2000).

נסיונו של מר דהן להמעיט מערך עבודתה של התובעת ממסירותה והצלחתה לא צלח, וכל עדותו בענין זה היתה מתחמקת (ראה עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.2001).

מר דהן עצמו אישר כי לא הוציא דוחות בכתב או מכתבים המסתייגים מדרך תפקודה, והתחמק מלהשיב ישירות לשאלה בענין זה (עמ' 11 שם שורות 14-12). על היותו הגורם היחיד בגינו פוטרה התובעת ראה גם עדותו בעמ' 12 שם שורות 30-24. על העובדה כי אף אחד לא בחן את התאמת התובעת להמשיך בתפקיד ראה חקירתו הנגדית של מר תומר שם (עמ' 41 שורות 18-17).

בתאריך 13.1.97 ארעו מס' התרחשויות שיצרו את הקרקע לגיבוש עמדתו של מר דהן אודות חוסר אמינות התובעת. מהעדויות ברור כי ביום 13.1.97 קרא מר דהן לתובעת לשיחה עימו במשרדו בנוכחות מזכירתו והודיע לה כי היא מפוטרת בשל אי אמינותה החל מה- 31.1.97. אמנם מר דהן לא הזכיר בתצהירו כי התקיימה בינו לבין התובעת פגישה בה נכחה מזכירתו, והוא התחמק בחקירתו הנגדית מהשאלה מדוע לא התייחס בתצהירו לאותה פגישה, אך בעדותו לא שלל קיומה של שיחה כזו באמצע ינואר 97. מעבר לכך, בהמשך, הודה מר דהן כי באותו יום לאמור 13.1.97, יזם הוא את השיחה ביניהם (עמ' 15 ו-19 לפרוטוקול) וכי באותו יום גיבש הוא את עמדתו לפיה התובעת אינה אמינה.
משיב מר דהן: "אני מניח שמסרתי לה מסר כזה". הוא מוסיף ואומר כי יכול להיות שאמר לתובעת כי אין לו אמון בה וכי יכול להיות גם שאמר לה כי יפעל לפיטוריה.

מעדותו לא ניתן למצוא כל בסיס עובדתי אמיתי ורלוונטי לגרסתו בדבר חוסר אמינותה של התובעת. התובעת פעלה מתוך מניעים ראויים להמשיך בעבודתה לאחר שקיבלה הודעה תמוהה מהסתדרות המורים על הפסקת עבודתה.

מר דהן ציין בעדותו כי ציפה לכך שהתובעת תמשיך בתפקידה במשרה מלאה כל השנה וכי הודעת הסתדרות המורים על הפסקת עבודת התובעת הפתיעה אותו, עם זאת מציין הוא כי: "אילמלא משבר האמון שקרה, אני מניח שהתובעת היתה ממשיכה לעבוד במשרה מלאה".

מר דהן המליץ בפני
מנהל המחוז ד"ר תומר שלא להאריך את תקופת העסקתה של התובעת. מר תומר אימץ את המלצותיו, שהיו מכריעות בקבלת החלטתו של מר תומר אם לא הבלעדיות. מר תומר אשר בעדותו כי "התאמתה של התובעת הוכרעה לפי עמדתו של מר דהן". (פרוטוקול עדותו עמ' 38-27). מעדותו ניתן להסיק כי למעשה היה קיים משקל מכריע לעמדתו של מר דהן בנוגע להמשך העסקתה של התובעת בנתבעת, על אף שהפסקת העבודה נעשתה, פורמלית, מטעם הסתדרות המורים. מר דהן אף אמר בחקירתו הנגדית כי בשיחות שהיו לו עם התובעת הסביר לה שהוא ידאג לה על מנת שתמשיך לעבוד בנתבעת בהיקף מלא.

ועוד אומר מר דהן בחקירתו הנגדית: "אם אתה אומר לי שאני ידעתי היטב שבמעמדי החלטתי על פיטוריה יביאו להפסקת עבודתה בתפקידה כרכזת מחוזית, אני משיב שהואיל ומי שנותן את חוות הדעת הוא אני, אני משיב שזה נכון".
ובהמשך בזו הלשון: "אני שמח שהצלחתי לשכנע בעניין הזה גם את מנהל המחוז" (כוונתו לפיטוריה של התובעת). לשאלת ב"כ התובעת בחקירתו הנגדית אמר מר דהן כי "הואיל ותפקיד של רכז השתלמות איננו תפקיד מוגדר אלא זו חלוקת עבודה שהמפקח
על ההשתלמויות מעביר נושאים שבתחום אחריותו לטיפול הרכז, אין מקום להמשך עבודה עם אדם שאינך סומך עליו. לשאלתך אם ההחלטה לא להמשיך את העסקה משום שאני לא סמכתי עליה, אני משיב שזה נכון".

עולה מהאמור כי בכוחו של מר דהן אכן היה לדאוג ולטפל בעניינה של התובעת להמשך העסקתה במשרה מלאה ואולם הוא בחר שלא לפעול בעניינה של התובעת,
ולא כפי שטען בתצהירו. בעדותו אמר: "לגבי החלק שנוגע להסתדרות המורים ציפינו שיקרה וזה לא התממש". זאת למרות שהודה קודם לכן
כי הציפייה היתה להמשך העסקת התובעת במשרה מלאה וכי אלמלא משבר האמון שקרה ביניהם היתה התובעת ממשיכה לעבוד במשרה מלאה.

בנסיבות אלו יש לקבוע כי ההחלטה של מר דהן שלא לפעול בעניינה של התובעת לאור משבר האמון כמוה כהחלטה שלא
להעסיק התובעת כרכזת השתלמויות במשרה מלאה וזאת מטעמיו האישיים וללא כל נימוק ענייני הנוגע לדרך תיפקודה של התובעת. מר תומר אישר את המלצתו ללא עוררין, ללא שנתן כל זכות שימוע לתובעת.

יש לזכור בהקשר זה כי הן מר דהן והן מר תומר הם עובדי גוף ציבורי. אין הם רשאים לנצל את הסמכות שניתנה להם ללא מגבלות, וחייבים היו להתייחס לתובעת בהגינות ובתום-לב.

על חובת תום הלב וההגינות שביחסי עבודה נאמר לא אחת, כי המדובר בחובה מוגברת הנובעת מהיחסים המיוחדים שבין עובד למעבידו, והדורשת "הגינות" שהיא למעלה מחובת "תום הלב". ראה לענין זה דב"ע מח/148-3 "שקמ בע"מ" נגד אפרים גרינברג פורסם בפד"ע כ' עמ' 141.

כמעט ולא תמצא

פסק דין
, בפרט בעניינים אלו, בהם לא חוזר בית הדין על הלכה מושרשת מקדמא דנא:
"אין לפטור את יחסי העובד והמעביד מן החובה לדבר דברים כהווייתם וכרוחם, ולנהוג בתום לב ובהגינות. גם חוזה עבודה צריך להיות מקויים בתום לב, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)...".
(מתוך "תום לב במשפט העבודה", ל-מ. גולדברג, ספר בר-ניב, הוצאת רמות, 1987, בעמ' 139, ור' אזכורי הפסיקה שם, בהערות השוליים).

בפסק הדין בענין אסטרוניקס שאזכורו יובא להלן מביא בית הדין הארצי לעבודה דברים אלו:
"... יחסי עובד מעביד אינם יחסים חוזיים מסחריים רגילים".

כבר נאמר לא אחת כי:
"חובת 'הנאמנות' ביחסי עובד מעביד, שמצאה ביטויה בפסיקה ובהצעת חוק חוזה עבודה שונה מחובת תום הלב. קשה להצביע במדויק על השוני, אך ככל שנעמיק נמצא כי חובה זו היא מעבר לחובת ה'קיום בתום לב'.
(ראה "תום לב במשפט העבודה" בעמ' 143; דב"ע מב/74-3 ורדי - עירית נתניה, פד"ע יד 69' 65; דב"ע מה/77-3 גרשון ואח' - מדינת ישראל פד"ע יז 337, 350-361; דב"ע נג/40-3 חברת איסטרוניקס בע"מ נגד הדה גרפונקל, פד"ע כה 456, בעמ 464].

וראה "תום לב במשפט העבודה" הנ"ל, שם, בעמ' 143-145 ועיקרי הדברים הם אלה:
"יחסי עובד-מעביד מחייבים את העובד לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המחוייב מתפקידו, ואת המעביד - בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחת העובד וחובת ההגינות. שני אלה הם אף מעבר לחובת 'קיום בתום לב' שבסעיף 39 לחוק החוזים" ועוד:
"חובת ה'נאמנות' שביחסי עובד-מעביד חלה גם בתקופה שבין כריתתו של חוזה העבודה ועד כניסתו לתוקף וכן בתקופה לאחר שנותקו יחסי עובד-מעביד וקיימים חיובים שעל הצדדים או אחד
מהם, לקיים לאחר סיומם..." (שם בעמ' 143).

"מעביד המפעיל 'כוח' במסגרת הסמכות הנתונה לו בהסכמים... או מעצם הפררוגטיבות הנתונות לו כמעביד, חייב לפעול משיקולים רלוונטיים, ב'תום לב' וב'הגינות', וזאת בכל התחומים..." (שם, בעמ' 144).

בית הדין הארצי הצהיר כי פיטורים שנעשו שלא בתום לב מהווים הפרה של חוזה עבודה, וזאת בהסתמך על סעיף 39 לחוק החוזים:
"גמר חוזה עבודה - פיטורים - מסיבה מוצהרת שמתברר כי לא היה יסוד לה ושימשה מסווה לסיבה אחרת שלא ראו לנכון לגלות אינו מתיישב עם 'תום לב' המתחייב מחוק החוזים ובמיוחד מיחסי עובד-מעביד'". (שם, בעמ' 145-144).

הנה כי כן המסקנה היא כי התובעת הועברה מתפקידה כרכזת השתלמויות כתוצאה מהעובדה שמר דהן המליץ על הפסקת עבודתה למר תומר, שהחליט על כך. החלטה זו, נתונה לפיקוח שיפוטי, ובית הדין מוסמך לבדוק האם היה נימוק רלוונטי מוכח למעביד, להעברת התובעת מתפקידה, ביחוד כאשר המדובר בגוף ציבורי, עליו חלות חובות מהמשפט הציבורי.

הזכות הבסיסית שנשללה מהתובעת טרם החליט מר תומר בענינה היא זכות השימוע. מטרת השימוע אינה רק להציג בפני
התובעת את הטענות כלפיה ואת הנימוקים שהביאו להחלטה, אלא לאפשר לה להזים את הטענות כלפיה, להביא תימוכין לגירסתה ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלה שלטענות אין בסיס. (דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל נגד ד"ר ארנון בונה - לא פורסם).

הלכה זו הוחלה גם על פעולה של העברה למשרה אחרת ולא רק על פיטורין. בית הדין הארצי פסק בענין זה, כי מאחר שמדובר בהפעלת "כח" של המעביד הרי ש"על כל הפעלת כח, בעיקר כשמדובר בגוף ציבורי, חל הכלל שיש להפעילו משיקולים רלבנטיים, ועת מדובר בעובד ומעביד - בתום לב ובהגינות. ככל שמדובר בהעברה על בסיס אינדבידואלי שיש עמה אפשרות ממשית של פגיעה של ממש בתנאי עבודתו של העובד או במעמדו בעבודה, יש להקפיד על קיום זכות השימוע של העובד. הליך השימוע חייב להיות כן ואמיתי ולא הליך הנעשה כדי לצאת ידי חובה". ראה לעניינים אלה: דב"ע מד/7-3 יצחק גיא נגד עיריית תל-אביב-יפו פורסם בפד"ע טו' עמ' 409; דב"ע מ/170-3 מדינת ישראל נגד דוד מצגר פד"ע יט' עמ' 237; דב"ע מח/148-3 שק"מ בע"מ נגד אפרים גרינברג פד"ע כ' עמ' 141; דב"ע נד/71-3 מרגלית איילת נגד שירות התעסוקה ואח' פורסם בפד"ע כז' עמ' 169.

יש להקיש מהלכות אלה לעניננו. ב"כ התובעת התייחס להלכת בית הדין הארצי שדן בערעור על החלטתי בענין "אלי שדה" (ע"ע 1086/00 בש"א 1045/00 מדינת ישראל - נגד אלי שדה - לא פורסם). בנוסף לעובדה שהמדובר שם היה בערעור על החלטת ביניים, וכאן עסקינן בתיק העיקרי,
בענין "אלי שדה" המדובר היה בפיטורין עקב סגירת יחידה במשרד החקלאות (שהפכו אחר כך לפיטורי צמצום) ויש לראות את אמירות בית הדין שם לענין זכות השימוע באותו הקשר. כאן המדובר בפיטורין אישיים, וכאמור לעיל, ההלכה במקרים אלה לענין זכות השימוע היא שונה וברורה.
על העובדה שלא נערך לתובעת שימוע אצל מר תומר ט רם ההחלטה על העברתה מתפקידה העידה היא, והדבר עולה גם מחקירתו הנגדית של מר תומר. מר תומר העיד כי אין הוא יודע כלל כיצד נוצר העימות בין מר דהן לבין התובעת. מר תומר לא זכר האם המדובר במס' פגישות או בפגישה אחת. מה שהיה זכור לו היה כי התובעת היתה נסערת. גם לגרסתו לא בדק את טענותיה, לטענתו, מחמת מצבה הרגשי - אך הוא לא טרח להזמינה לפגישה נוספת. מר תומר לא זכר כלל מה היו טענותיה של התובעת כלפי מר דהן. זאת למרות שטען כי היא העלתה בפני
ו טענותיה גם בעל פה וגם בכתב. גם נכון ליום
מתן עדותו לא ידע
על מה נסבה המחלוקת בין התובעת למר דהן. כן אישר בצורה מוחלטת כי לא הזמין את התובעת לשימוע (ראה עמ' 42 לפרוטוקול שורה 9).

סיכומו של דבר: הוכח להנחת דעתי כי ההחלטה בדבר סיום תפקידה של התובעת כרכזת השתלמויות מחוזית ניתנה משיקול לא רלבנטי, וללא שניתנה לה זכות שימוע. הגם שהמדובר היה בחוזה לתקופה קצובה, בית הדין מוסמך לבדוק את הסיבה והמניע לסיום העבודה, ואלו הוכחו כבלתי ראויים. חוזה ההעסקה של התובעת כרכזת השתלמויות היה מוארך מדי שנה, כפי שהדבר נעשה עם מחליפתה של התובעת, שלדברי מר דהן מכהנת בתפקיד משנת 97 ועד היום.

יועבר בסוגריים כי מר תומר העיד כי מבחינתו השיקול המכריע היה העובדה כי התובעת ומר דהן אינם מסתדרים זה עם זה, ומבחינתו השיקול בהחלטה היה שמר דהן הוא הממונה הקבוע והתובעת היתה הכפופה הזמנית. ספק בעיני האם שיקול זה עומד במבחן טובת הרשות, שהוא השיקול האמור להכריע את הכף. ראה לענין זה דב"ע מו/170-3 מדינת ישראל נגד דוד מצגר פורסם בפד"ע יח' עמ' 157.

מהו הסעד הראוי?

משהוכח כי הנתבעת באמצעות עובדיה הפרה את חובת תום-הלב, והעבירה את התובעת מתפקידה משיקולים בלתי רלבנטיים, הוכח בפני
כי הפרה את חוזה העבודה עם התובעת. השאלה האם
יש מקום להורות על אכיפת יחסי עובד-מעביד במובן של החזרתה לתפקיד, או לזכותה בפיצויים או שניהם גם יחד.

גרמה הפרת חוזה עבודה לעוגמת נפש או לכל נזק אחר, שאינו נזק ממון, נותן סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה), התשל"א - 1970 לבית הדין את שיקול הדעת לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין.
[דב"ע נד/11-2 יורי גורדון נגד משרד העבודה והרווחה, לא פורסם, מצוטט אצל נ. גוטמן, משפט העבודה, בעמ' 767].

תביעה לפיצוי על פגיעה בשם הטוב ועוגמת נפש הינה בגדר סמכותו של בית הדין.

גם בית הדין הארצי פסק כי אם גרמה הפרת חוזה העבודה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית הדין לפסוק פיצויים בעד נזק זה, בשעור שייראה לו בנסיבות הענין. בתחום סמכות זו אין מניעה שבית הדין יפסוק פיצויים על עגמת נפש ואי נעימות.
[דב"ע מט/104-3 נתור, איחוד סוכני נסיעות נגד גילה פרט, פד"ע כא 387 בעמ' 395; דב"ע נב/82-3 עירית באר-שבע נגד בלומה גריסק, פד"ע כד' 442].

אין ספק כי בית הדין נוטה היום ביתר שאת לאכוף יחסי עובד-מעביד, ואכיפה כאשר המדובר בגוף ציבורי היתה מקובלת גם בעבר. אולם במקרה דנן, איני מוצאת כי זו התרופה הראויה. יש לקחת בחשבון כי חלפו מאז פסקה התובעת לעבוד כרכזת השתלמויות כ- 5 שנים, ובמקומה עובדת בתפקיד הגב' רות אהרון מאז ועד היום. אין סיבה שלא לקבל את עדות מר דהן בענין זה, כי היא מצליחה בתפקידה. יש להניח כי כך הוא - שאחרת לא היתה משמשת בו עד היום. מתן סעד של אכיפה עלול ליצור זעזועים במערכת, וכן תפגע זכות לגיטימית של צד שלישי שלא היה שותף להליכים.

לעומת זאת - יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי. אחת היא לי אם הסתדרות המורים היתה מעבידתה של הנתבעת במחצית המשרה הנוספת אם לא. כל הסימנים מצביעים על כך כי הנתבעת היתה מעבידתה של התובעת במשרה מלאה, גם כרכזת השתלמויות. אך גם אם לא - הנתבעת גרמה בהתנהגותה להפרת החוזה בין הסתדרות המורים לבין התובעת, ועליה לפצות את התובעת בשווי הנזק שנגרם לה, גם בכל הנוגע לחלק שהיה אמור להשתלם מקופת הסתדרות המורים.
יש להעיר כי הואיל ומר דהן העיד כי ההסכם בין הנתבעת לבין הסתדרות המורים שב"כ התובעת טוען לבטלותו מחמת העדר חוקיות, לא חודש, אינני מוצאת מקום להכנס לשאלה זו. אין לה כל נפקות לענין שלפני.

הוכח כי התובעת ניזוקה נזק ממוני עקב אי תשלום מלוא גמול ההדרכה עד לתום החוזה. כאמור בתלושי השכר ובחשובי ב"כ התובעת בסיכומיו, הנזק הוא כדלקמן:
לחודש 1/97 -
1,165.90 ₪
לחודש 2/97 - 1,195.18 ₪.
לחודש 3/97 - 1,195.18 ₪.
לחודש 4/97 - 1,195.18 ₪.
לחודש 5/97 - 1,195.18 ₪.
לחודש 6/97 - 1,195.18 ₪.
לחודש 7/97 - 1,195.18 ₪.
לחודש 8/97 - 1,167.90 ₪.

יש לציין
כי ב"כ הנתבעת בסיכומיה לא הכחישה
את הסכומים הנטענים ברכיב זה ולא הגישה חישוב מטעמה, ועל כן אין צורך במינוי חשב שכר. מאידך, הואיל
והמדובר בפיצוי בגובה הגמול אין הסכומים נושאים פיצוי הלנה, אלא הפרשי הצמדה בלבד מתום החודש שבעבורו כל סכום וסכום היה אמור להשתלם, ועד התשלום בפועל, וכך אני מורה.

כך גם בנוגע להפרשי השכר שהיתה מקבלת מהסתדרות המורים, בהפחתת השכר שקיבלה. הסכומים שפורטו בנספח ב' לסיכומי התובעת עולים בקנה אחד עם תלושי השכר שהוגשו, וב"כ הנתבעת לא חלקה עליהם בסיכומיה.

ההפרשים הם כדלקמן:
לחודש 1/97 - 2,270.43 ₪.
לחודש 2/97 - 2,256.96 ₪.
לחודש 4/97 - 291.44 ₪.
לחודש 5/97 - 291.44 ₪.
לחודש 6/97 - 291.44 ₪.
לחודש 7/97 - 1,077.64 ₪.
לחודש 8/97 - 995.11 ₪.

בהפחתת סכום של 3,627.94 ₪ ששולם לחודש 3/97.

גם סכומים אלה הם בגדר פיצוי על נזק ולא שכר עבודה, ולכן אינם נושאים פיצויי הלנה אלא הפרשי הצמדה מתום כל חודש שבעבורו היו אמורים להשתלם ועד התשלום בפ ועל, וכם אני מורה.

באשר להפרשי שכר בגין הוצאות רכב:
המדובר בהחזר הוצאות ולא באבדן הכנסה אלא אם מוכח שהמדובר בתשלום תוספת שכר סמויה. הדבר לא הוכח ועל כן דין התביעה ברכיב זה - להדחות.

באשר לתביעה להפרשי שכר מ- 9/97:
התביעה בענין זה לא הוכחה מבחינת גובה הנזק, ואין מקום כי בית הדין ייזום בעצמו הבאת ראיות לענין זה בדרך של מינוי מומחה שכר.

מן הראוי שבית הדין יקח בחשבון בקבעו את גובה הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת, בכך שלא קיבלה ולא תקבל יותר גמול הדרכה, שכרה פחת כתוצאה מהחזרתה לעבודה כמורה ונגרם לה עיכוב בקידומה המקצועי, . בהתחשב בכך ובהתחשב בסכומי גמול ההדרכה והפרשי השכר שהיו
נכונים לחודש 8/97 (הוא החודש העדכני האחרון לגביו הובאו נתונים), ובהתחשב בעגמת הנפש שנגרמה לה ושיש לפצותה בגינו, נראה לי כי הסכום הראוי הוא 50,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

באשר להוצאות:
בהתחשב בהיקף העבודה שנדרשה בתיק זה, ובעובדה שהתביעה בעיקרה התקבלה, ובהתחשב בסכומים שנפסקו אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות בסך 6,000 ₪. סכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור: תוך 30 יום מהיום לבית הדין הארצי ירושלים.

נציגי ציבור לא התייצבו למרות שזומנו כדין, לכן התקיים הדיון ב"מותב חסר".


ניתן היום ג' באלול, תשס"א (22 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
מותר לפרסום מיום 22/08/01

רות בהט
– ס. שופט ראשי

300882/97עב 734 אביגל בת-שבע






עב בית דין אזורי לעבודה 300882/97 בר-גיל בריג'יט נ' משרד החינוך והתרבות - מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 22/08/2001)