פסקי דין על יורם כהן | פסקי דין על אשד גשר | פסקי דין על ארנון אשד |

344/03 עב     28/08/2007




עב 344/03 יורם כהן נ' אשד גשר בע"מ , ארנון אשד




1


בתי הדין לעבודה

בית הדין האיזורי לעבודה ת"א – יפו
עב 000344/03

בתיק עיקרי: 000344/
בפני
:
כב' השופטת דינה אפרתי

עו"ד אריה ביטון, נ.צ.
תאריך:
28/08/2007


בעניין:
יורם כהן



ע"י ב"כ
עו"ד כהן אריה

התובע

נ ג ד


1. אשד גשר בע"מ

2. ארנון אשד



ע"י ב"כ
עו"ד ברזילי מזל

הנתבעים
פסק דין


בפני
נו תביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 1 ונגד מנהלה הנתבע 2 ועניינה תשלום פיצויי פיטורים, תגמולים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה והוצאות טלפון בסכום כולל של 115,900 (קרן). הנתבעת 1 (התובעת שכנגד) הגישה תביעה שכנגד שעניינה נזקים בגין הפרת הסכם העבודה ופעילות רשלנית של התובע (הנתבע שכנגד), שלצורכי אגרה הועמדה על סך של 110,000 ₪.

1. 1. רקע כללי

1.1 1.1 הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ העוסקת בייבוא, שיווק ומסחר של חומרי בנייה לענף הבניין (להלן: "החברה" או "הנתבעת"). הנתבע 2 הוא מנהלה של החברה (להלן: "מנהל החברה" או "מנהל הנתבעת).

1.2 1.2 החברה העסיקה את התובע כסוכן מכירות בחוזה עבודה אישי (להלן: "הסכם העבודה") בתקופה שבין 1996-2002 .

1.3 1.3 בהסכם העבודה שנחתם ביום 17.3.1994, נקבע, בין השאר, כי בתמורה לעבודתו תשלם החברה לתובע שכר בסיסי (להלן-"השכר הבסיסי" או "המשכורת הבסיסית) + עמלות אשר יעמדו בחוק שכר מינימום (סעיף 7א להסכם העבודה). כן נקבע כי בגין משכורת הבסיסית, כאמור בסעיף 7א להסכם העבודה, תפריש החברה לפוליסת ביטוח מנהלים עבור פיצויי פיטורים כחוק ותגמולי מעביד וכן תנכה סך 5% ממשכורת הבסיס בגין תגמולי עובד, כי ההפרשה לפוליסת ביטוח המנהלים תהייה רק בגין משכורת הבסיס + תוספת יוקר ולא תכלול מרכיבי שכר אחרים לרבות עמלות, כי, במידה, והעובד יסיים עבודתו בחברה, מכל סיבה שהיא, עד לחודש השלישי לעבודתו, לא יהיה זכאי לקבל את הכספים שנצברו בפוליסה בגין פיצויי פיטורים ותגמולי מעביד, וכי התובע יהיה זכאי לקבל לידו את מכלול הכספים שיצטברו בפוליסה (פיצויי פיטורים ותגמולי מעביד) רק במידה ויחולו נסיבות המזכות לפיצויי פיטורים על פי החוק.
כן נקבע כי הצדדים מסכימים, מפורשות, כי בכל הנוגע לתשלומי העמלות הרי שכלול בהן תשלום בגין פיצויי פיטורים, וכי החברה תגיש את הסכם העבודה לאישור שר העבודה והרווחה או מי שהוסמך על ידו לכך, וזאת בהתאם לסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים.
(סעיף 11 להסכם העבודה).

1.5 לתובע נערכו שתי פוליסות ביטוח מנהלים במנורה חברה לביטוח בע"מ שתחילתן ביום 1.1.1998 (פוליסה מס' 7750011 ופוליסה מס' 9873092) (להלן-פוליסות ביטוח המנהלים).

1.6 בשלהי שנת 2002 נקלעה החברה לקשיים כלכליים והתובע פוטר מעבודתו ביום 4.8.2002.

1.7 בפוליסה מס' 7750011 הוצא לתובע ביום 2.9.2002 שיק פדיון פיצויים בסך 6,016.19 ₪ וביום 26.1.2005 הוצא לתובע שיק פדיון תגמולים בסך של 4566.51 ₪.
בפוליסה מס' 9873092 הוצא לתובע ביום 25.1.2005 שיק פדיון פיצויי פיטורים בסך של 7,316.17 ₪, וביום 25.1.2005 הוצא לתובע שיק פדיון תגמולים בסך של 7,637 ₪ .

1.5 התובע קיבל פיצויי פיטורים בסך של 25,200 ₪ (סך של 13,332.36 באמצעות שחרור כספי הפיצויים בפוליסות ביטוח המנהלים).
סה"כ התגמולים ששוחררו לתובע עומדו על בסך של 12,203.5 ₪.

1.6 בדיוני ההוכחות שהתקיימו בפני
נו העידו התובע, מנהל החברה וכן הגב' רותי צדוק מחברת ביטוח מנורה (להלן: "הגב' צדוק").

2. 2. טענות הצדדים

2.1 2.1 טענות העובד בכתב התביעה, הן בתמצית, כדלקמן:

א. ביום 4.8.2002 פוטר התובע מעבודתו בחברה לאלתר, לאחר שש וחצי שנות עבודה.

ב. בנוסף להסכם העבודה חל ביחסי הצדדים הסכם קיבוצי כללי בענפי היבוא, היצוא, המסחר והשירותים שבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ובין לשכת המסחר ת"א משנת 1977, לרבות תיקונו משנת 1983 (להלן-ההסכם הקיבוצי), אשר הורחב על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים שבנספח א להסכם הקיבוצי (להלן-צו ההרחבה).

ג. כמתחייב מההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, החל ביחסי הצדדים, היה על החברה להפריש לקופת גמל הפרשות בשיעור של 5% משכרו החודשי של התובע (תגמולי מעביד) ולנכות משכרו החודשי סך של 5% (תגמולי עובד), וזאת מיד עם תחילת עבודתו.

ד. תחת זאת, רק בחלוף כשנתיים ממועד תחילת העסקתו, ערכה החברה לתובע פוליסת בטוח מנהלים בחברת הביטוח מנורה (להלן-חברת הביטוח). הפרשותיה של החברה לפוליסה היו חסרות מאחר ולא נכלל בהן רכיב העמלות.

ה. שכרו של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים לפי ממוצע של 12 חודשי העסקתו האחרונים עומד על סך של 7,188 ₪ (3,267₪ שכר בסיס + 3,693 ₪ עמלות + 228 ₪ גילום שווי רכב).

ו. לאור האמור, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 47,321 ₪. הנתבעים שלמו לתובע על חשבון פיצויי פיטורים סך של 25,200 ₪ ועל כן, זכאי התובע להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 22,121 ₪ בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

ז. ז. על פי ההסכם הקיבוצי והסכם העבודה, על החברה היה להפריש 10% ממשכורתו החודשית של התובע לקופת גמל. עם סיום העסקתו התגלה לתובע כי בנוסף לאי ביצוע הפרשות לתגמולים עבור רכיב העמלות קיים גם חוסר משמעותי בהפרשות עבור המשכורת הבסיסית.
הנתבעים קיזזו ממשכורת התובע את חלק העובד אולם לא העבירו את הכספים לחברת הביטוח, וסה"כ התגמולים שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים מסתכם בסך של 10,007 ₪ בלבד.
לאור האמור, עותר התובע כי בית הדין יחייב את הנתבעים להפריש לתגמולים את מלוא חלקו של המעביד בשיעור של 5% משכרו החודשי בגין כל תקופת העסקתו, בניכוי הסכום שנצבר, כאמור, על חשבון תגמולים בפוליסה, ובסה"כ סך של 50,169 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר, וכן בתוספת פיצוי, כראות עיני, בית הדין, על אובדן הדמים והפירות שהיו נצברים לזכות התובע אילו בוצעו ההפרשות כדין.

ח. בנוסף טוען העובד כי הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, בת שלושים יום לפחות, בסך של 7,188 ₪, לשכר עבודה בגין חודש עבודתו האחרון בסך של 7,188 ₪, לפדיון 9.85 ימי חופשה בסך של 2,739 ₪ להפרשים בגין קצובת הבראה בסך של 6,745 ₪ ולתשלום בעבור הוצאות טלפון בסך של 19,750 ₪.

ט. התביעה הוגשה גם כנגד מנהל החברה באופן אישי שכן, לטענת התובע, הוא הפר את חוקי העבודה, נהג ברשלנות רבתי המגיעה לכדי שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ועל בית הדין להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו באופן אישי, שכן הלה פעל להעדפת נושים ולריקון קופת החברה וערבב את נכסי החברה ונכסיו.

2.2 2.2 טענות הנתבעות בכתב ההגנה הן, בתמצית, כדלקמן:

א. דין התביעה כנגד מנהל החברה להידחות על הסף, שכן כל כולה אינה אלא ניסיון להטיל לחץ לא הוגן ובחוסר תום לב על הנתבע על מנת שישא בחיובי החברה, וזאת בהעדר כל בסיס וטעם משפטי.

ב. על פי הסכם העבודה זכאי היה התובע למשכורת בסיס (השכר הקובע) בתוספת עמלות שונות, בהתאם למכירות שאמור היה לבצע. עמלות אלה השתנו מחודש לחודש בהתאם להיקף המכירות שביצע התובע בפועל ולא היוו רכיב קבוע בשכרו, ומשכך גם לא חלה החובה על הנתבעת לבצע הפרשות אלא על בסיס השכר הקובע.

ג. בנוסף, בהתאם לסעיף 11 ד להסכם העבודה, סוכם בין הצדדים כי ההפרשות לפוליסת ביטוח המנהלים יהיו רק על בסיס השכר הקובע בלבד

ד. על הנתבעת לא חלה חובה לערוך לתובע פוליסת ביטוח מנהלים, ובהתאם להסכם העבודה היא הייתה רשאית להפסיק את התשלומים. למרות שלא חלה עליה החובה, כאמור לעיל, פנתה הנתבעת לתובע בעניין זה סמוך לתחילת עבודתו אולם האחרון סירב כי ינוכו משכרו כספים כלשהם, ורק לאחר קבלת הסכמתו ערכה לו התובעת פוליסת ביטוח מנהלים.

ה. התובע ידע זמן רב קודם לפיטוריו על מצבה הכספי הקשה של החברה, ועל כך שיש בדעתה להפסיק לפעול מחמת קשיים כספיים ואף קיבל הודעה מוקדמת על כך בסוף חודש יוני 2002 והראיה לכך- כי כבר ביום 5.8.2003 החל לעבוד אצל חברה מתחרה לנתבעת, וזאת בניגוד להוראות הסכם העבודה.

ו. המכתב שקיבל התובע ביום 4.8.2002 אינו בבחינת הודעת פיטורים אלא מכתב המעלה על הכתב את פיטוריו שבוצעו קודם לכן, וזאת, לבקשת התובע, ועל מנת שיתאפשר לו לקבל דמי אבטלה.

ז. שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים הינו משכורת הבסיס בסך של 3,267 ₪ בלבד ואין להוסיף עליו עמלות או הוצאות שונות שאינן בבחינת רכיבי שכר קבועים, וזאת בהתאם לסעיף 11א להסכם העבודה, על פיו, ההפרשות לפיצויי פיטורים יתבצעו רק ממשכורת הבסיס. בהתאם לסעיף 11ז להסכם העבודה בכל הנוגע לתשלומי העמלות הרי שכלול בהן תשלום בגין פיצויי פיטורים.
הסכם העבודה בנוסחו אושר על ידי שר העבודה והרווחה.

ח. התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו, ואף ביתר, וזאת על בסיס המשכורת הבסיסית ורכיבים נוספים.

ט. התובע קיבל בהסכמתו, את שכר חודש יולי 2002 מקופת הגמל, אשר הועברו אליו ביתר, שכן באותה עת לא היה ביכולתה של החברה לפעול עקב מצבה הכלכלי בחשבון הבנק, ועל מנת שלא לעכב את שכר העובד סוכם כי יקבל את השכר מכספים אלה ובהתאם לכך גם נרשמו פרטי טופס 161 של התובע.

י. י. התובע קיבל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו. במהלך חודש יולי 2002 היה התובע זכאי לכל היותר ל – 7.5 ימי חופשה. בחודש יולי 2002 ניצל התובע בפועל 9 ימי חופשה.

יא. התובע קיבל דמי הבראה באופן של תשלום קבוע מדי חודש בחודשו בסך של 120 ₪ כמצוין בתלושי השכר.

יב. התובע קיבל טלפון סלולרי על שמה ועל חשבונה של החברה אשר שולם ישירות על ידה. הסכום המופיע בתלושי השכר של התובע בחודשים האחרונים מהווה אך גילום של הטבה זו וזאת בהתאם להוראות מס הכנסה.

יג. מנהל החברה יצא בשן ועין מהתמוטטות החברה, כאשר הוא עצמו ערב ערבויות אישיות לחלק ניכר מהגורמים עמם פעלה החברה ואשר התמוטטותה נגרמה, בחלקה, בעקבות מחדליו של התובע בגביית הכספים עבור החברה.

2.3 2.3 טענות החברה בכתב התביעה שכנגד, הן בתמצית, כדלקמן:

א. התובע מעל בתפקידו, שכן בסעיף 5 להסכם העבודה נאסר עליו לעבוד בכל עבודה נוספת או בעיסוק שיש בו כדי להוות ניגוד עניינים. למרות האיסור, כאמור לעיל, עבד התובע בעבודה נוספת.

ב. התובע הקדיש שעות עבודה רבות לעסק מכירת שטיחים של אביו, כאשר הוצאות הדלק והטלפון שהוציא לשם כך שולמו על ידי החברה, וכן עשה שימוש ברכב הפרטי של החברה והשתמש בחומרי בנייה של החברה לבניית ביתו הפרטי.

ג. התובע התרשל בגביית כספים מלקוחות החברה, ולקוחות שהיו בעלי יכולת פירעון בשעתו הפכו לחדלי פירעון. המדובר בחברת פרידמן חכשורי ובחברת רובננקו.

ד. התובע לא מסר את מלוא המידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו לחברה, והעלים מן החברה נתונים אודות החובות הכספיים של הלקוחות, עד כי חובות אלה הפכו לחובות אבודים.

ה. התובע עבר לעבוד אצל חברה מתחרה בניגוד להוראות הסכם העבודה ואף עשה שימוש במידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו בחברה.

ו. החברה מעריכה את נזקיה בגין עבודתו הנוספת של התובע והשימוש באמצעים שהעמידה לרשותו החברה בסך של 30,000 ₪ את נזקיה בגין עבודתו הרשלנית בחברה בסך של 76,491 ₪, ואת נזקיה בגין השימוש במידע על החברה בסך של 30,000 ₪. לצורכי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 110,000 ₪ בלבד.

2.4 2.4 טענות העובד בכתב הגנה לכתב התביעה שכנגד, הן בתמצית, כדלקמן:

א. דין התביעה שכנגד להימחק על הסף שכן מדובר בתביעה נזיקית שאיננה בסמכות בית הדין לעבודה ובתביעה מופרכת מיסודה.

ב. אביו של התובע הינו פנסיונר בן 78 ואיננו בעל עסק. התובע הוא זה שהיה בעל עסק לשטיחים קודם לתחילת עבודתו בחברה והוא לא עסק בכך כלל במהלך עבודתו בחברה.

ג. התובע אכן בנה ביתו בתקופת עבודתו בחברה, אך עשה זאת באמצעות בעלי מקצוע וקבלן, ולא עשה שימוש ברכב החברה או ברכוש אחר שהעמידה לרשותו החברה לצרכים אלה.

ד. התובע התקבל לעבודה בתפקיד של סוכן שיווק, ולאחר מכן הוצב לעבודה במחסן החברה, והתבקש לגבות המחאות מהלקוחות. כל מכירה של מוצרי החברה נעשתה באישור החברה וכל תנאי התשלום והגבייה היו סוכמו ישירות עם מנהל החברה ולא עם התובע.

ה. החברה הסתייעה בשירותי חברת המידע העסקי bdi שהתריעה בפני
ה על בעיות פיננסיות של לקוחות החברה, ולכן כל המידע אודות קשיים אליהם נקלעו לקוחותיה היה פרוש בפני
החברה.

ו. חברת פרידמן חכשורי לא הייתה בטיפולו של התובע, היא הועבר לטיפולו רק כחודשיים או שלושה בלבד לפני מועד סגירת החברה, ולאחר שנציג המכירות שהיה אחראי עליה פוטר. חברת רובננקו אכן הייתה בטיפולו והוא לא הפסיק לגבות ממנה כספים עבור החברה.

3. 3. דיון והכרעה

לאחר שעיינו בכל חומר הראיות שהוגש לתיק בית הדין, שמענו את העדויות, שקלנו את טענות הצדדים ועיינו בסיכומי הצדדים הגענו לכדי מסקנה כי דין התביעה כנגד החברה להתקבל באופן חלקי וכי דין התביעה כנגד מנהל החברה ודין התביעה שכנגד, להידחות במלואן. הטעמים להחלטתנו הם כדלקמן:-

3.1 התביעה לפיצויי פיטורים

א. בסעיף 11 ז' ו-ח' להסכם העבודה נקבע כי תשלומי העמלות שישולמו לתובע, כוללים בתוכם גם את פיצויי הפיטורים וכי חוזה העבודה יוגש לצורך כך לקבלת אישורו של שר העבודה והרווחה:

"ז. הצדדים מסכימים מפורשות כי בכל הנוגע לתשלומי העמלות הרי שכלול בהן תשלום בגין פיצויי הפיטורים.
ח. הצדדים מסכימים כי לאור סעיף 11ז' לעיל יוגש הסכם זה על ידי החברה לאישור שר העבודה והרווחה או מי שהוסמך על ידו לכך וזאת בהתאם לסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים."

ב. סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (להלן-חוק פיצויי פיטורים שכותרתו "שכר הכולל פיצויי פיטורים" קובע:-
"הסכם בין מעביד לבין עובד, שפורש בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר על ידי שר העבודה או מי שהוסמך על ידיו לכך, יבוא לעניין הפיצויים במקום הוראות חוק זה ובלבד שאין הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד המחייב תשלום פיצויי פיטורים".
על פי ההלכה הפסוקה, הסכם בדבר שכר הכולל פיצויי פיטורים יהיה תקף רק אם אושר על ידי שר העבודה והרווחה (דב"ע נב/3-113 משה כהן – לאה אסקטלן, פד"ע כד 327 (1992).
לא הובאה בפני
נו כל ראיה כי הסכם העבודה (שנחתם ביום 17.3.1994 בין התובע לבין הנתבעת) אושר על ידי שר העבודה והרווחה או מי מטעמו. (ראה לעניין זה גם חקירתו הנגדית של הנתבע, עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-5)

ג. תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 קובעת לאמור: "
היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסוימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים."

ד. על פי ההלכה הפסוקה, עובד ששכרו משתלם בחלקו על פי מרכיב קבוע ובחלקו האחר על פי מחזור המכירות או הרווחים, יחושבו פיצויי הפיטורים על פי השכר בשני המרכיבים (ע"ע 300048/98 עובדיה סימן נ' הסתור בע"מ, לא פורסם, ע"ע 170/03 יוסי עזרא נ' יהב, פרוייקטים ומחשוב בע"מ לא פורסם), על פי דרך החישוב שנקבעה בתקנה 9 לתקנות (דב"ע שן/119-3; שן/1-3 חב' עתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי, פד"ע כב', עמ' 303].

ה. כעולה מסעיף ג. 1. ג. לסיכומי התובע, ממוצע שכרו בשניים עשר החודשים שקדמו לפיטוריו, מורכב משכר בסיס בסך של 3,267 ₪ וממוצע עמלות בסך של 3,693 ₪.
על פי ההלכה הפסוקה, סכום "המס המגולם" על "הכנסה זקופה" בגין שימוש ברכב, מקום בו מגלם המעביד את סכום המס אינו חלק מהשכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים. (בג"צ 4838/03 קרן קיימת לישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה וגיא קורן, לא פורסם).
לאור האמור, שווי גילום הרכב בעניינו של התובע לא יבוא לצורך חישוב פיצויי הפטורים, ועל כן יש לחשב את פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע על בסיס שכר של 6,960 ₪.

ו. התובע עבד בחברה מיום 4.3.1996 ועד ליום 4.8.2002, סה"כ 78 חודשים, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 45,720 ₪. מאחר ואין מחלוקת כי שולם לתובע על חשבון פיצויי פיטורים סך של 25,200 ₪ הוא זכאי להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 20,520 ₪.


3.2 התביעה לתגמולים

א. בסעיף 11 א להסכם העבודה נקבע כדלקמן:-

"עבור המשכורת הבסיסית של העובד כאמור בסעיף 7 א' להסכם זה תפריש החברה לצורך פיצויי פיטורים כחוק ותגמולי מעביד במסגרת פוליסת ביטוח מנהלים מסוג מעורב (שאינה לקצבה)."

ב. בסעיף 11 ד' להסכם העבודה נקבע כדלקמן:-

"מוסכם ומוצהר בזאת כי ההפרשות לפוליסת ביטוח המנהלים יהיו רק על השכר כאמור לעיל (משכורת בסיסית + תוספת יוקר) ולא תכלול מרכיבי שכר אחרים לרבות עמלות."

ג. התובע טוען כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענפי היבוא היצוא המסחר והשירותים חלים ביחסי הצדדים מכוח צו ההרחבה שהרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים שבנספח א להסכם הקיבוצי. נספח א להסכם הקיבוצי כולל גם את ענף חומרי בניין.
אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית עסקה הנתבעת בשיווק, ייבוא של חומרי ומוצרי בניה שונים (ראה: סעיף 2 לכתב התביעה שכנגד).
כמתחייב מהאמור לעיל, צו ההרחבה חל ביחסי הצדדים.

ד. סעיף יא לצו ההרחבה שכותרתו "קופת תגמולים" קובע לאמור:-
"הפרשות וניכויים – המעסיק יפריש וישלם מדי חודש בחודשו לזכותו של העובד 5% מהשכר החודשי שלו לקרן מקפת או "מבטחים" או לכל קופת תגמולים מוכרת כולל בנקים (להלן-הקרן)...
המעסיק ינכה מדי חודש בחודשו מהשכר הכולל של העובד לקופת תגמולים כאמור לעיל..."

ה. סעיף 30 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן-חוק הסכמים קיבוציים) קובע כדלקמן:-
"(א) ניתן צו הרחבה, יהיו הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו חלות על כל העובדים ועל כל המעבידים, שעליהם חל הצו, ויראו אותן כחלק מחוזה העבודה שבין אותם עובדים לבין אותם מעבידים.
(ב) אין הוראות סעיף קטן (א) גורעות מזכותו של עובד על פי הוראה בחוזה עבודה או בהסכם קיבוצי המעניקה תנאים טובים יותר".
על פי ההלכה הפסוקה, הוראות חוזיות שמקורן בצו הרחבה עדיפות על הוראות שמקורן ישירות בהסכם קיבוצי שהוראותיו הורחבו, מאחר והן אינן נובעות רק מנורמה שהסכימו עליה השותפים ליחסי העבודה אלא נובעות גם מנורמה שקיבלה גושפנקה של גורם שלישי שהוסמך לכך על ידי המחוקק.
זכות הנובעת מכוח הוראה בצו הרחבה אינה ניתנת לויתור, ובמידה והיא מיטיבה עם העובד היא עדיפה וגוברת על על ההוראה בהסכם העבודה האישי.

ו. לאור האמור, הפרשותיה של הנתבעת לתגמולים היו צריכות להיעשות על בסיס שכרו הכולל של התובע – קרי – משכורת יסוד + עמלות.

ז. אין מחלוקת כי הנתבעת החלה להפריש כספים לפוליסת ביטוח המנהלים רק בחלוף כשנתיים מיום תחילת עבודתו, ביום 1.1.98 (סעיף 18 לכתב ההגנה). אלא שכעולה מכתב ההגנה, טענה החברה כי העובד הוא זה אשר סירב להעביר כספים כלשהם ממשכורתו לביטוח המנהלים.

ח. בהקשר לכך נוסיף כי סעיף 25 (א) (5) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 מתיר אומנם למעביד שלא לנכות את חלקו של העובד בתשלום לקופת תגמולים, במידה ואיננו מסכים לכך, אך סירוב זה – אשר לא הוכח בעניינו – ממילא איננו פוטר את הנתבעת מחובתה היא להעביר את חלקה בהפרשות לתגמולים.

ט. משקבענו כי צו ההרחבה חל ביחסי הצדדים, הרי, שבכל מקרה, אין לקבל את טענתה החלופית של הנתבעת, לפיה זכאית הייתה, על פי הוראות הסכם העבודה, להחליט על דעת עצמה באלו מועדים, אם בכלל, להפריש סכומים כלשהם לפוליסת ביטוח המנהלים.

עוד נציין בהקשר זה, כי בסעיף 11 ב' להסכם העבודה נקבע כי היה והתובע לא ישלים תקופה של שלושה חודשי עבודה בחברה, לא יהיה זכאי לכספי פיצויי הפיטורים או תגמולי מעביד שנצברו לזכותו עד למועד זה: "מוסכם ומובהר בזאת כי אם העובד יסיים את עבודתו בחברה מכל סיבה שהיא עד לחודש השלישי לא יהא זכאי לקבלת הפרשה של פיצויים או תגמולי מעביד כלשהם." מסעיף זה עולה כי הנתבעת, בכל מקרה, גילתה דעתה כי תערוך לתובע פוליסת ביטוח המנהלים עם תחילת עבודתו, ולא כשנתיים לאחר מכן.

י. מעדותה של הגב' רות צדוק, נציגת חברת הביטוח, עולה כי הנתבעת החלה להעביר כספים לקופת פוליסת ביטוח המנהלים רק בחלוף 21 חודשים מיום שנחתם הסכם העבודה, וכי בסך הכל נותרה הנתבעת חייבת לתובע במועד סיום עבודתו תשלום שווה ערך לתגמולים של שלוש שנות עבודה מלאות, שלא הועברו לחברת הביטוח (עמ' 15-16 לפר' מיום 26.11.2006).

יא. להלן התשלומים שלא הועברו על ידי החברה לקופת פוליסת ביטוח המנהלים, כפי שעולה מעדותה של הגב' צדוק, ואשר כעולה מהם חסרו בה 36 תשלומים:

בשנת 1996 – לא הועבר כל תשלום (זכאי ל-10 תשלומים)
בשנת 1997 – לא הועבר כל תשלום (זכאי ל-12 תשלומים)
בשנת 1998 – הועברו 11 תשלומים במקום 12
בשנת 1999 – הועברו 11 תשלומים לקופת הפוליסה במקום 12
בשנת 2000 – הועברו 9 תשלומים במקום 12
בשנת 2001 –הועברו 10 תשלומים במקום 12
בשנת 2002 – הועבר תשלום אחד במקום 8

יב. על פי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לפסוק בתביעה כנגד מעביד אשר לא העביר תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל: "דרך המלך באכיפת צו ההרחבה היא הגשת תביעה על ידי העובד לשם העברת התשלומים לקופת גמל על ידי המעביד. עובד היודע כי מעבידו אינו מעביר תשלומים שוטפים לגביו לקופת גמל, ואינו נוקט בכל צעד כנגד זאת, מתרשל בכך ביישום זכויותיו, והוא מצפה לקבל בסוף תקופת עבודתו, לעצמו, פיצוי חד פעמי במקום זכויותיו הפנסיוניות. לפיכך בבוא בית-הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי-העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך, ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל (ראה לעניין זה את הסיפא של סעיף 19א(י9(1) לחוק הגנת השכר). רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני
בית-הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים" (דב"ע נב/3-40 רחל פדידה – סטיב וייז, פד"ע כה, 87 (1992).

יג. בנסיבות העניין, לא ניתן להעביר סכומים לביטוח המנהלים מפאת הזמן הרב שחלף, ועל כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע לכל הפחות, את הסכום שהיה עליו להעביר כחלק המעביד (דב"ע נז/3-54 מישל לנקרי – א.נ.ש. חברה לאחזקת נכסים והשקעות בע"מ, פד"ע לו, 361(2000).

יד. עיון בנספח ג' לתצהיר התובע מעלה כי בשנת 2000 ניכתה החברה משכרו את רכיב התגמולים, אולם למרות הניכוי, כאמור לעיל, לא העבירה הנתבעת את הסכומים שניכתה ממשכורתו של העובד לחברת הביטוח. לפיכך על הנתבעת להשיב לתובע גם סכומים אלה, אשר נוכו משכרו ולא הועברו ליעדם.

טו. עיון בנספח ו' לתצהירו של התובע, מעלה כי בסה"כ השתכר התובע במהלך תקופת עבודתו סך של 601,767 ₪ (משכורת בסיס + עמלות). חלק המעביד, בשיעור של 5% משהשכר הכולל, כאמור לעיל, עומד על סך של 30,088.35.
מעיון באישור חברת הביטוח מיום 12.1.2003 עולה כי נכון למועד זה ערך פדיון התגמולים (חלק העובד וחלק המעביד) עמד על סך של 10,007.02 ₪.
לאור האמור יתרת חלק המעביד בתגמולים שלא הועבר לחברת הביטוח עומדת על סך 25,084.84 ₪ (30,088.35 ₪ - 5,003.51 ₪).

טז. יצוין כי החברה לא חלקה על הסכומים אשר פורטו בנספח ו' לתצהיר התובע ולא הציגה כל תחשיב נגדי מטעמה (ראו סעיפים 45-49 לסיכומי החברה).


3.2 תמורת הודעה מוקדמת

א. התובע הציג בפני
בית הדין מכתב שנמסר לו מאת החברה, החתום על ידי מנהל החברה ביום 4.8.2002 ואשר בו מצוין: כדלקמן: "הריני לאשר שמר יורם כהן
החל עבודתו בחברתנו ב-4.3.1996 וסיימה ביום 4.8.2002. סיבת הסיום פיטורין."

ב. התובע טען כי המכתב שהוציאה לו החברה ביום 4.8.2002 הינו מכתב הפיטורים, ואילו החברה טענה כי מדובר במכתב שהוצא לעובד לאחר פיטוריו, וזאת לבקשתו ועל כן אין לראות בו מכתב פיטורים אלא במכתב המאשר את פיטוריו מהעבודה.

ג. דרישת הכתב בפיטורים מהעבודה נקבעה בהוראות סעיף 2 (ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת") הקובע: "הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי העניין, והכל בהתאם להוראות חוק זה."

ד. בנסיבות העניין, מלבד החובה הקיימת בחוק הודעה מוקדמת, מחויבת החברה להודיע לעובד על פיטוריו בכתב, בהתאם להוראות סעיף 14א' להסכם העבודה, שבו הותנה והוסכם בין בין הצדדים כי על החברה להודיע לעובד בכתב על פיטוריו: "מוסכם כי ניתנת הן לעובד והן לחברה הזכות להפסיק את עבודת העובד בחברה, בתום 9 חודשים מיום תחילת העבודה וזאת בהודעה מוקדמת בכתב לצד השני של לפחות 30 יום מראש".

ה. לא הובאה בפני
נו כל ראיה לכך כי ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על פיטוריו עוד בסוף חודש יוני 2002, הנתבעת לא ציינה מועד מדוייק ואף לא הציגה בפני
נו הודעה מוקדמת כנ"ל בכתב. (ראה לעניין זה: חקירתו הנגדית של הנתבע, עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 9- 12). כן נציין כי לא הובאה בפני
נו כל ראיה כי התובע החל לעבוד בחברת דסאל ציוד לבניין בע"מ (להלן-חברת דאסל) כבר ביום 5.8.2002, כטענת הנתבעת. עיון בתלוש השכר של התובע (של חברת דאסל) לחודש אוגוסט עולה כי התובע עבד בחודש אוגוסט 16 ימים בלבד.
לאור האמור אנו מקבלים את גרסת התובע, לפיה, לא קיבל הודעה מוקדמת לפיטוריו.

ו. לאור האמור זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת של חודש ימים ובהתאם להוראות סעיף 6 (א) לחוק הודעה מוקדמת שעניינן ויתור על עבודה בפועל, זכאי התובע "לפיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו".

ז. על פי ההלכה הפסוקה, חישוב הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בעניינו של עובד הזכאי לעמלות ייעשה גם לפי ממוצע העמלות ב- 12 החודשים שקדמו לפיטוריו. (דב"ע נז/3-165 יורם שפיר נ' חברת מ.א.ש. סוכנויות בע"מ (עבודה ארצי לא (4), 74 (1998)).

ח. לאור האמור על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 6,960 ₪.

3.4 התביעה לשכר בגין חודש יולי 2002

א. התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו את משכורת חודש יולי 2002 וכי מעולם לא הנפיקה לו תלוש משכורת בגין עבודתו בחודש זה.

ב. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע עבד בחודש יולי, ואף לא על כך שלא הוצא לו תלוש משכורת בגין חודש זה (עמ' 22 לפר' מיום 26.11.2006, שורות 7-8). טענת הנתבעת הייתה כי יש לראות בחודש יולי 2002 חודש בו עבד התובע במסגרת ההודעה המוקדמת, שהשכר שבגינה כלול היה בחשבון פיצויי הפיטורים (סעיף 32 לכתב ההגנה).

ג. בסעיף 4 לסיכומיה הודתה הנתבעת כי הודיעה לתובע על פיטוריו רק בסוף חודש יולי 2002, אך על אף זאת טענה כי ניתנה לו הודעה מוקדמת של 30 יום: "במהלך החודשים טרם סיום עבודתו אצל הנתבעת, החלו להיווצר קשיים כלכליים בחברה, בין היתר בעקבות אי גביית כספים המגיעים לחברה, בסוף יולי 2002 הודע לתובע כי תופסק עבודתו בחברה ולתובע ניתנה הודעה מוקדמת בת שלושים ימים"

ד. טענה זו איננה מתיישבת עם העובדה שבחודש אוגוסט 2002 החל העובד לעבוד בחברת דסאל ציוד לבנין בע"מ, כפי שעולה בבירור מתלוש המשכורת של חודש אוגוסט 2002 שהציג התובע, שם צויין כי, אכן, החל לעבוד במקום עבודתו החדש בחודש אוגוסט (ת/2).

ה. אין בידנו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה, התובע קיבל בהסכמה את שכר חודש יולי בסך של 4,238 ש"ח במסגרת הפיצויים ששולמו לו. ראשית, הסכום הנקוב כמשכורת חודש יולי איננו תואם כלל את שכר התובע, שהינו כאמור 3,267 ₪ שכר יסוד בתוספת עמלות. שנית, משקבענו כי הסכום ששולם לעובד כפיצויי פיטורים מהווה סכום חלקי בלבד אשר עליו יש להוסיף את ההפרש, הרי שממילא נדחית טענת הנתבעת כי הסכום החלקי כולל את משכורת חודש יולי 2002.

ו. לאור האמור, התובע זכאי לתשלום משכורת חודש יולי 2002 בסך של 6,060 ₪.


3.5 התביעה לפדיון דמי חופשה

א. בסעיף 8 ה' לכתב התביעה טען התובע כי בשנת עבודתו האחרונה היה זכאי ל-9.85 ימי חופשה או לפדיון חופשה תמורתם.

ב. כעולה מתלוש המשכורת האחרון שהופק לעובד, של חודש יוני 2002 (נספח ה' 1 לתצהיר העובד), נותרה לזכות העובד יתרה של 7.5 ימי חופשה. הנתבעת טענה כי העובד ניצל ימים אלה במהלך חודש עבודתו האחרון בחברה, אך לא הציגה בפני
נו כל ראייה או אסמכתה לתמיכה בטענה זו.

ג. על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן-חוק חופשה שנתית) מחויב כל מעביד לנהל פנקס ימי החופשה. בהתאם לכך, אף הנטל להוכיח את מספר ימי החופשה שנטל עובד, מוטל על המעביד. משלא הוצג בפני
נו תלוש המשכורת של חודש יולי 2002 ואף לא כל אישור לכך שהעובד ניצל את ימי החופשה שנצברו לזכותו, הרי שעל החברה לשלם לעובד פדיון דמי ימי חופשה בגין 7.5 ימי חופשה.

ד. בהתאם להוראות סעיף 10 (א) (2) לחוק חופשה שנתית, השכר בגין ימי חופשה הינו השכר הרגיל שהיה משתלם לעובד, ועל כן נכללות העמלות בחישוב דמי החופשה: "עובד ששכרו משתלם בחלקו על פי מרכיב קבוע ובחלקו האחר בעמלות המחושבות על פי מחזור המכירות או הרווחים, יחושבו דמי החופשה על פי השכר בשני המרכיבים (ע"ע 300048/98 עובדיה סימן – הסתור בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (62), 31 (2002).

ה. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בגין 7.5 ימי חופשה לפי שווי יום חופשה של המשכורת החודשית בגובה 6,960 חלקי 25 שהם 278.4 ₪ ליום כפול 7.5 ובסך הכל 2,088 ₪.

3.6 התביעה לדמי הבראה ולהחזר הוצאות שימוש בטלפון

התביעות לתשלום דמי הבראה ולהחזר הוצאות שימוש בטלפון נדחות בזאת. התביעה להחזר הוצאות שימוש בטלפון לא הוכחה כלל ואף נזנחה לחלוטין על ידי התובע בסיכומיו, ואילו התביעה לדמי הבראה, התיישנה, שכן כעולה מנספח ו' לתצהירו של העובד, שילם המעביד דמי הבראה לעובד בשנתיים האחרונות לעבודתו, ואף בשנים שקדמו לכך.

4. התביעה נגד מנהל הנתבעת

4.1 בכתב התביעה טען התובע כי מנהל הנתבעת הפר הפרה יסודית את הסכם העבודה וכי הפרה זו מקימה לו יריבות אישית מול מנהל הנתבעת. כמו כן טען התובע כי יש להרים את מסך ההתאגדות לנוכח התנהגותו ומעשיו של מנהל הנתבעת אשר נהג ברשלנות, פעל להעדפת נושים ולריקון קופת החברה, ולאחר פיטורי התובע פיטר עובדים נוספים, סגר את מחסן הנתבעת, תוך שהוא משלם כספים וחובות לספקים ומעדיף אותם על פני העובדים, וכי כתוצאה מכך ניצבו עובדו הנתבעת בפני
שוקת שבורה.
התובע טען גם כי מנהל הנתבעת הציג מצגים כוזבים כלפי התובע, כי ניהל את החברה תוך ערבוב נכסי החברה ונכסים אישיים, וכי החברה הייתה חברה משפחתית שניהלה את עסקיה ופעילותה, תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד.

4.2 אישיותה המשפטית העצמאית של כל חברה מבוססת על קיומו של "מסך" החוצץ בינה לבין בעלי מניותיה. מטרת המסך להפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי המניות בה:

"חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 345, 350).

4.3 הרמת מסך נעשית במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, לאחר חקירה ודרישה בעובדות ובנסיבות של כל מקרה, ובתום בחינה מדוקדקת של ההשלכות הנובעות מיישום הרמת המסך, בין היתר, על מערכת היחסים שבין החברה לבין עובדיה: "בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה." (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש, עב- ארצי לג (39) 35 ).

4.4 בהתאם להלכה הנוהגת בבית הדין לעבודה, במקרים הראויים ירים בית הדין את מסך ההתאגדות מעל זהותו של המעביד-תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי מניות או מנהלים, אך זאת ייעשה בזהירות הראויה, ושעה ששוכנע בית הדין בדבר קיומה של פעילות שלא בתום לב או בכוונה להונות עובדים או נושים של תאגיד, וכן מקום בו החברה המנהלת את העסק מתחלפת חדשות לבקרים, אך המנהל למעשה של העסק הוא אותו אדם, ושכרו של העובד משולם על ידי החברה שהיא בעלים של העסק באותה עת, אך ממנה לא ניתן לגבות את חוב שכר העבודה ופיצויי פיטורים המגיעים לעובד (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14 עמ' 22 והאסמכתאות שם).

4.5 משכך הם פני הדברים, "בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני
בית הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק" (ראה: ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ, בעמ' 6 לפסק הדין והאסמכתאות שם).

4.6 בחקירתו הנגדית נשאל התובע על הסיבה לצירופו של מנהל הנתבעת באופן אישי והשיב כי הסיבה לכך הינה בשל היותו הבעלים של החברה (עמ' 4 לפר' מיום 31.5.2006, שורות 9-13):

"ש. אתה רוצה לחייב את מר ארנון אשל באופן אישי לחיובם של החברה, אתה רוצה להסביר לנו מדוע אתה סבור שיש מקום לחייבו אישית?
ת. הוא חלק מהבעלים של החברה, הוא היה בעלים, והעבודה הייתה מולו.
ש. זו הסיבה היחידה?
ת. אני חושב שכן, הוא בעל החברה.

4.7 למעט היות מנהל הנתבעת הבעלים של החברה, לא הוכיח העובד ולו טענה אחת מטענותיו בכתב התביעה, אשר הועלו כנגד מנהל הנתבעת. התובע לא הציג כל ראייה או עדות שיש בה כדי לתמוך, ולו לכאורה, בכך שהוא פעל באופן הנטען בכתב התביעה.

4.8 משלא הוכח כי מנהל הנתבעת פעל להברחת נכסים, לעירוב נכסים, עסק בפעילות שתכליתה לרמות ולהונות את נושי החברה או להימלט מהם או מחובותיו כלפי העובדים, הרי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו אלה בכתב התביעה ודין תביעה כנגד הנתבע להידחות.

5. התביעה שכנגד

5.1 נפתח ונאמר כי התובע כלל לא נחקר על הטענות המיוחסות לו בכתב התביעה שכנגד, ומכאן שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענותיה שבכתב התביעה שכנגד, לפיהן גרם התובע לנזקים כלשהם.

5.2 זאת ועוד, עיון בחומר הראיות מלמד כי במשך כל שנות עבודתו בחברה, היה התובע מוערך על ידי הנתבעת, זכה לתנאים טובים, לעמלות גבוהות וליחס של אמון מלא מצד מנהל הנתבעת, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, במסירת מפתחות משרדי החברה והמחסן לידיו. אף נסיבות סיום עבודתו של התובע נבעו מהקשיים הכלכליים האובייקטיביים אליה נקלעה החברה, ולא בשל פגם כלשהו שדבק בתובע במהלך כל תקופת עבודתו בחברה.

5.3 מכאן שטענות הנתבעת כפי שהללו נטענו בכתב התביעה שכנגד לא הוכחו, והראיות שהובאו בפני
נו בהליך זה מלמדות על היפוכם של דברים.

5.4 טענות הנתבעת כי התובע עבד במקביל לעבודתו בחברה בעבודות נוספות התבררו אף הן כבלתי מדויקות. כפי שהובהר בחקירתו הנגדית של התובע, הועסקו התובע ואשתו לאחר שעות העבודה בניקיון המשרדים של חברת "דב אשד" הקשורה לנתבעת. (עמ' 8 לפר' מיום 31.5.2006, שורות 8-12):

ש. ובמהלך התקופה שאתה עבדת אצל הנתבעת, גם אתה עסקת בשירותי ניקיון נכון?
ת. לא לאורך כל התקופה שעבדתי, ולציין שעבדתי רק במשרד אחד שניקיתי אותו, לא אני לבד, אלא עם אשתי בשעות הערב, ואני עסקתי בניקיון באופן עצמאי, הוצאתי חשבונית על זה".

5.5 אף טענות הנתבעת כי התובע כשל בעבודתו עם לקוחות החברה ובכך הביאה למצבה הכלכלי הקשה לא הוכחו. התובע טען, והדבר לא נסתר, כי קיבל לידיו את הטיפול בגביית חובותיה של חברת פרידמן רק בסמוך לתום תקופת עבודתו, ורק לאחר שהעובד שהיה אחראי על כך פוטר זמן קצר קודם לכן. עובדה זו מחזקת את טענת התובע, לפיה, לא היה לו כל קשר ישיר לנזקים שנגרמו לחברה עקב אי גביית תשלומים מלקוח זה, ולא שוכנענו כי ניתן להצביע על התובע כמי שאשם בכך, במישרין או בעקיפין.

5.6 אף טענות הנתבעת בעניין הנזקים הנטענים שגרם, כביכול, התובע לחברה כתוצאה מאי גביית הכספים מחברת רובננקו, לא הוכחו. כעולה מתצהיר התובע, אשר לא נסתר, הוא פעל עד לסגירת החברה ממש בכדי לנסות ולגבות כמה שיותר כספים מלקוח זה, ואף הצליח לגבות ממנו כשלושים אלף ₪ ממש בסמוך לסגירת פעילות הנתבעת.

5.7 אשר לטענות הנתבעת בדבר המגבלות החלות כביכול על התובע והמונעות ממנו לעבוד בחברה מתחרה המוכרת חומרי בניין, הרי שגם לטענות אלה אין כל שחר. בנסיבות תובענה זו, בהן עבר התובע למקום עבודה חדש לאחר שפוטר ממקום עבודתו עקב סגירת החברה, הרי, שכלל לא מדובר ב"חברה מתחרה" ובכל מקרה טענה זו בנסיבות שבפני
נו עומדת בסתירה לעקרון היסוד של הזכות לחופש העיסוק.

6. סוף דבר

6.1 הנתבעת תשלם לתובע, תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין, את התשלומים כדלקמן:-

א. הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 20,520 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.8.2002 ועד היום.

ב. פיצוי בגין אי הפרשת תגמולים בסך של 25,085 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.8.2002 ועד היום.

ג. שכר עבור חודש יולי 2002 בסך של 6,060 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.8.2002 ועד היום.

ד. תמורת הודעה מוקדמת בסך 6,960 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.8.2002 ועד היום.

ה. פדיון חופשה בסך של 2,088 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.8.2002 ועד היום.

6.2 התביעה נגד מנהל הנתבעת נדחית.

6.3 התביעה שכנגד נדחית.

6.4 לאור התוצאה תישא הנתבעת בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישולמו תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין.
ניתן היום י"ד באלול, תשס"ז (28 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים


_________________ _________________
דינה אפרתי
, שופטת עו"ד אריה ביטון, נ.צ.












עב בית דין אזורי לעבודה 344/03 יורם כהן נ' אשד גשר בע"מ , ארנון אשד (פורסם ב-ֽ 28/08/2007)