פסקי דין על הרב שלום צדוק | פסקי דין על אלונה יום טוב | פסקי דין על מרב בלאק | פסקי דין על אל על נתיבי אוויר לישראל | פסקי דין על סאן דור נתיבי אויר בינלאומיים ואח' |

1928/04 א     24/09/2007




א 1928/04 הרב שלום צדוק, אלונה יום טוב, מרב בלאק נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, סאן דור נתיבי אויר בינלאומיים בע"מ ואח'




1
בתי המשפט
א 001928/04
בשא 14530/04
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
24/09/2007
תאריך:
כב' השופטת ענת ברון

לפני

1. הרב שלום צדוק

2. אלונה יום טוב

3. מרק בלאק

בעניין:
המבקשים
(התובעים)

נ ג ד
1. אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ

2. סאן דור נתיבי אויר בינלאומיים בע"מ
3. ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ
4. יוניטל תיירות ותעופה בע"מ
5. השטיח המעופף בע"מ

המשיבות
(הנתבעות)


פסק-דין
פתח דבר


1. עסקינן בבקשה לאישור התובענה נושא ת.א. 1928/04 (להלן: "התובענה") כתובענה ייצוגית (בש"א 14530/04; להלן: "בקשת האישור").

עניינה של התובענה הוא בהשבת "מיסי נמל" ו- "היטל ביטחון", כלשונם של המבקשים, שהם כספים ששילמו המבקשים למשיבות שעה שרכשו מהן כרטיסי טיסה מסוג "non refundable", לאחר שאלה לא התייצבו לטיסותיהם.
יש לבאר כי כרטיס טיסה מסוג זה הוא כרטיס שתקף אך ורק למועד הנקוב בו, ועל כן בעל הכרטיס אינו זכאי להשבת תמורתו במידה שאינו מתייצב לטיסתו (להלן: "כרטיס שאינו מזכה בהחזר").
הצדדים לתובענה
2. המשיבה 1, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ
(להלן: "אל על") היא חברת תעופה שעיסוקה בטיסות סדירות כהגדרתן בתקנות רישוי שירותי תעופה (טיסות שכר) התשמ"ב- 1982 (להלן: "תקנות רישוי שירותי תעופה") - קרי טיסות שבהן חברת תעופה מוכרת לציבור קיבולת בכלי טיס שמופעל על ידה, בין במישרין ובין באמצעות סוכן נסיעות;
המשיבה 2, סאן דור נתיבי אוויר בינלאומיים בע"מ (להלן: "סאן דור"), היא חברת תעופה שעיסוקה בטיסות שכר כהגדרתן בתקנות רישוי שירותי תעופה - קרי טיסות שבהן אדם או חברה שוכרים מחברת תעופה את כל קיבולת כלי הטיס ומוכרים אותה בעצמם לציבור;
המשיבה 3, ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ (להלן: "ארקיע"), היא חברת תעופה שעיסוקה בטיסות סדירות ובטיסות שכר;
המשיבה 4, יוניטל תיירות ותעופה בע"מ (להלן: "יוניטל"), והמשיבה 5, השטיח המעופף בע"מ (להלן: "השטיח המעופף"), הן "חברות מארגנות" כהגדרתן בתקנות רישוי שירותי תעופה - קרי, חברות שעיסוקן הוא בשכירת קיבולת של כלי טיס מחברות תעופה לשם מכירתה לציבור (להלן: "חברה מארגנת").
(המשיבות 1-5 יחדיו, לעיל ולהלן: "המשיבות").

המבקש 1, הרב שלום צדוק
(להלן: "הרב צדוק"), רכש מאל על כרטיס לטיסות סדירות משדה התעופה בן-גוריון לשדה תעופה בבנגקוק ובחזרה - כאשר מועד הטיסה לבנגקוק (שמספרה 081 ly) נקבע ליום 10/3/04 ומועד הטיסה חזרה לישראל נקבע ליום 21/3/04 (כרטיס הטיסה צורף כחלק כנספח א לתצהירי המבקשים). ואולם, הרב צדוק אשר רכש את הכרטיס למטרות עסקיות לא התייצב לטיסות אלה, משום שלטענתו התגלעו בינו ובין עמיתיו לעסקים חילוקי דעות שמנעו את הגעתו לבנגקוק (ראו סעיף 5 לתצהירו).

המבקשת 2, אלונה יום-טוב (להלן: "יום-טוב"), רכשה מסוכנות הנסיעות הדקה התשעים בע"מ (להלן: "סוכנות הדקה התשעים") כרטיס לטיסות שכר שאורגנו על ידי יוניטל, משדה התעופה בן-גוריון לשדה תעופה בברצלונה ובחזרה - כאשר הטיסה לברצלונה (שמספרה v 5397 ly) היתה אמורה להתבצע באמצעות סאן דור ביום 25/6/04 והטיסה חזרה (שמספרה v 272 iz) היתה אמורה להתבצע באמצעות ארקיע ביום 4/7/04 (כרטיס הטיסה צורף כחלק מנספח א לתצהירי המבקשים). ואולם, יום-טוב לא התייצבה לטיסות אלה משום שלטענתה עוד בשדה התעופה בן-גוריון היא חשה ברע (ראו סעיף 6 לתצהירה).

המבקש 3, מרק בלאק
(להלן: "בלאק
"), רכש מסוכנות הנסיעות ypaymore מקבוצת חובקי עולם בע"מ (להלן: "סוכנות חובקי עולם") כרטיס לטיסות שכר שאורגנו על ידי השטיח המעופף, משדה התעופה בן גוריון לשדה תעופה בלונדון - כאשר הטיסה ללונדון היתה אמורה להתבצע באמצעות חברת תעופה זרה בשם moonair ביום 28/8/03 והטיסה חזרה (שמספרה 912 iz) היתה אמורה להתבצע באמצעות ארקיע ביום 31/8/03 (כרטיס הטיסה צורף כחלק מנספח א לתצהירי המבקשים). ואולם, בלאק
לא התייצב לטיסה חזרה מלונדון לישראל משום שלטענתו לא הודע לו על שינוי שחל במקום ההמראה (ראו סעיף 5 לתצהירו).
(שלושת המבקשים יחדיו, לעיל ולהלן: "המבקשים").

רקע עובדתי וטענות הצדדים
3. בעת רכישת כרטיס טיסה, על כל נוסע לשלם בנוסף לתמורה המשולמת לחברת התעופה או לחברה המארגנת עבור הטיסה, גם תשלומים נוספים כמפורט להלן, אשר מקובל לכנותם בשם הכולל - "מיסי נמל"; ויש להדגיש כי תשלומים אלה מושתים הן על נוסעים בטיסות סדירות והן על הנוסעים בטיסות שכר.
סעיף 29 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977 קובע כדלקמן:

"(א) הרשות (רשות שדות התעופה- ע.ב.) רשאית להציע לשר התחבורה תקנות בדבר תעריפי אגרות שישתלמו לה או לאחרים בעד השימוש בשדות התעופה של הרשות ובמיתקנים שבהם ובעד השירותים שנותנים בהם היא או אחרים, ובדבר סדרי גבייתם ותשלומם; שר התחבורה רשאי להתקין תקנות כאמור אף אם הרשות לא הציעה לו אותן, ובלבד שיתייעץ ברשות תחילה; כל תקנות לפי סעיף קטן זה טעונות אישור הממשלה וועדת הכלכלה של הכנסת.
(ב) תעריפי האגרות יכולים להיות כוללים או מסווגים לפי סיווג כלשהו.
(ג) תעריפי האגרות ייקבעו בשים לב להנחיות שנקבעו בסעיפים 7 ו-40.
(ד) האמור בסעיף זה לא יתפרש כגורע מסמכות הרשות לתת שירות ולגבות בעדו תשלום אף אם לא נקבעה לאותו שירות אגרה בתקנות, והוא כשאין חובה על פי חיקוק ליתן אותו שירות."

ואמנם, בהתאם לחיקוק זה הותקנו תקנות רשות שדות התעופה (אגרות), התשנ"א-1991 שבהן נקבע, בין היתר, כי על נוסע שיוצא מישראל בתעופה בינלאומית לשלם אגרה המכונה אגרת הנוסע היוצא:

"13(א) נוסע היוצא בכלי טיס מחוץ לישראל ישלם אגרת נוסע יוצא כמפורט להלן:
משדה תעופה ירושלים - 7 דולר;
משדה תעופה אילת או עובדה - 7.67 דולר.
מכל שדה תעופה אחר:
למצרים - 11 דולר;
ליעד אחר - 13 דולר;
האגרה תשולם בידי הנוסע לבעל כלי הטיס במועד הנפקת כרטיס הטיסה על ידי בעל כלי הטיס או המורשה מטעמו; לא שילם נוסע במועד כאמור או לא הונפק לו כרטיס טיסה, ישלם במועד ובמקום שקבע בעל כלי הטיס ובלבד שתשלום האגרה לא יהיה בשדה תעופה; האגרה המשולמת בישראל תשולם בשקלים חדשים לפי השער ביום התשלום.
...
(ג) לא גבה בעל כלי טיס את אגרת הנוסע היוצא כאמור בתקנת משנה (א) או (ב), ישלם את האגרה בעל כלי הטיס.
(ד) בעל כלי טיס ישלם לרשות את אגרת הנוסע על פי תקנות משנה (א) עד (ג) במלואן במועד כמפורט בתקנה 19, בשקלים חדשים לפי השער ביום התשלום לרשות, בין אם הנוסע שילם את האגרה האמורה לידיו ובין אם לאו.
..." (ההדגשות שלי- ע.ב.).

משכך, במועד רכישת כרטיס טיסה, חברות תעופה וחברות מארגנות גובות מכל נוסע את אגרת הנוסע היוצא, בשיעור מרבי של 13$ - כאשר במידה שכרטיס הטיסה נרכש באמצעות סוכנות נסיעות אזי גביית האגרה מתבצעת אף היא באמצעות סוכנות זו, ובמידה שכרטיס הטיסה נרכש ישירות מחברת התעופה או מהחברה המארגנת אזי גביית האגרה מתבצעת ישירות מן הנוסע. אין מחלוקת בין הצדדים כי נוסע שלא התייצב לטיסתו זכאי להשבת סכום האגרה ששילם, מאחר שאגרה זו משולמת בגין שירותים שניתנו לנוסע בפועל בשדה התעופה בישראל - ואין נפקא מינא אם הוא רכש כרטיס לטיסה סדירה או לטיסת שכר, ואם הכרטיס מזכה אותו בהחזר מחיר הטיסה אם לאו.

4. בעקבות פיגועי הטרור שאירעו בארצות הברית ביום 11/9/01, ניתן לחברות התעופה בארץ אישור מאת ראש מנהל התעופה האזרחית במשרד התחבורה לגבות תשלום בסך 8$ מכל נוסע עבור כל קטע טיסה, בגין הוצאות הביטחון הנוספות בהן נאלצו חברות התעופה לשאת על מנת להיערך בפני
אירועי טרור דומים (להלן: "תשלום ביטחון"). יוער כי המבקשים מכנים תשלום זה "היטל ביטחון", אך מאישור כאמור שניתן לאל על ביום 1/10/01 עולה כי מדובר בתשלום רגיל שנגבה מן הנוסעים ולא בהיטל על פי חוק (האישור צורף כנספח ד לתצהירי המבקשים).

בעניין זה נטושה בין הצדדים מחלוקת: המבקשים גוזרים דין שווה מאגרת הנוסע היוצא וטוענים כי גם תשלום הביטחון נגבה על ידי חברות התעופה אך ורק מנוסעים אשר טסו בפועל, וכן כי עליהן להשיב סכום זה לנוסעים אשר מסיבה כלשהי לא התייצבו לטיסותיהם. לעומת זאת, לטענתן של ארקיע, יוניטל והשטיח המעופף, תשלום זה הוא חלק ממחיר כרטיס הטיסה כולו ועל כן הוא נגבה מן הנוסעים ללא קשר לשאלה אם הם עשו שימוש בכרטיס הטיסה שרכשו אם לאו. יוער כי לצורך הדיון אל על וסאן דור אינן מבחינות בין רכיבי "מיסי הנמל" כהגדרתם להלן.

5. תשלום נוסף שבו מחויבים נוסעים בעת רכישת כרטיס טיסה הוא תשלום בגין השירותים שניתנים לנוסעים ולחברות התעופה בשדות התעופה השונים בעולם שמהם יוצאות הטיסות חזרה לישראל (להלן: "תשלום עבור שירותים בנמל היעד"). יש להבהיר בהקשר זה כי גובהו של התשלום בגין שירותים שניתנים בנמל היעד משתנה ממדינה למדינה, ואף כי במדינות מסוימות תשלום זה נגבה מן הנוסעים ישירות בשדה התעופה ולא באמצעות חברות התעופה בעת רכישת כרטיס הטיסה.

גם בהקשר זה קיימת מחלוקת בין הצדדים - שכן לטענת המבקשים נוסעים שלא התייצבו לטיסתם זכאים להשבה גם של תשלום זה, ואילו לטענתן של המשיבות תשלום זה כפוף לדין הנוהג בכל מדינה ולא הוכח על ידי המבקשים כי בכל המדינות הללו או באיזה מהן הוא נגבה אך ורק בגין שירותים שסופקו לנוסעים בפועל.
יוער בהקשר זה כי המבקשים עצמם ציינו בבקשת האישור כי שיעורו של התשלום עבור שירותים בנמל היעד משתנה מנוסע לנוסע בהתאם ליעד הטיסה שלו, ועל כן חישוב הסכומים השונים שנגבו על ידי המשיבות מכלל הציבור עשוי להיות מסובך ואף "בלתי אפשרי", כלשון המבקשים.

6. לטענתם של המבקשים, כאשר נוסע שרכש כרטיס לטיסה סדירה שמזכה בהחזר לא התייצב לטיסתו - הוא פונה לחברת התעופה או לסוכנות הנסיעות שממנה רכש את הכרטיס על מנת שישיבו לו את תמורתו, ובתוך כך אלה משיבות לו אף את סכומם של אגרת הנוסע היוצא, תשלום הביטחון והתשלום עבור שירותים בנמל היעד ששילם במועד רכישת הכרטיס (אלה יכונו להלן בשם כולל: "מיסי הנמל"). ואולם, מבהירים המבקשים, כאשר נוסע שרכש כרטיס לטיסה סדירה שאינו מזכה בהחזר ונוסע שרכש כרטיס לטיסת שכר אשר על פי תקנות רישוי שירותי תעופה לעולם אינו מזכה בהחזר, אינם מתייצבים לטיסתם - הם אינם נוהגים לפנות לחברה המארגנת או לחברת התעופה שממנה הם רכשו את הכרטיס מפני שהם סבורים כי אינם זכאים להחזר כספי כלשהו, ומשכך לא מושבים להם מיסי הנמל ששילמו אף על פי שהם זכאים להשבה כאמור.

לפיכך, המבקשים עותרים לכך שבית המשפט יאפשר להם לייצג את עניינם של כל הנוסעים אשר רכשו כרטיסי טיסה שאינם מזכים בהחזר לטיסות שמבוצעות על ידי המשיבות או מי מטעמן ושילמו אגב כך מיסי נמל - אך מסיבה כלשהי הם לא התייצבו לטיסתם או לקטע ממנה (למשל, לא התייצבו לטיסה חזרה ארצה בלבד) ולמרות זאת לא הושבו להם מיסי הנמל (להלן: "הקבוצה"); ולעתור בשמם להשבתם.

חזית המחלוקת בין הצדדים
7. בכתב התביעה ובבקשת האישור שהוגשו על ידי המבקשים ביום 1/7/04 נטען על ידם כי המשיבות כולן, או מי מטעמן, מחזיקות שלא כדין במיסי הנמל ששולמו על ידי הקבוצה. לגרסתם של המבקשים, המשיבות משמשות כשלוחות וכנאמנות של רשות שדות התעופה בארץ ושל הרשויות המקבילות לה בנמלי היעד, והן גובות את מיסי הנמל חלקם עבור רשויות אלה וחלקם עבור חברות התעופה שמבצעות את הטיסה - ועל כן במידה שנוסע לא התייצב לטיסתו עליהן להשיב לו את מיסי הנמל ששילם. ואולם, המבקשים טוענים כי המשיבות יצרו בפני
כולי עלמא מצג מטעה שלפיו מיסי הנמל לא יושבו לנוסעים שלא התייצבו לטיסתם, וכן הסתירו מן הציבור את העובדה שכספים אלה כלל לא הועברו לרשויות אלא מוחזקים על ידן. משכך, המבקשים טוענים לקיומן של עילות הטעיה וניצול מצוקת הצרכן על פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), ועוולות נזיקיות מסוג גזל, תרמית והפרת חובה חקוקה (מכוח הדין הכללי, דיני החוזים, דיני התעופה, ודיני השמירה, הנאמנות והשליחות).

יש להבהיר כי במועד הגשת התובענה ובקשת האישור טרם נחקק חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או- "החוק"), ועל פי ההלכה הנוהגת ניתן היה להגיש בקשות לאישורן של תובענות ייצוגיות אך ורק מכוחן של הסדרים חקיקתיים ספציפיים. ואולם, בעוד שמכוח סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, ניתן היה להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית באחת העילות המנויות בחוק זה [ראו למשל: ת"א (מחוזי ת"א) 1566/99בש"א (תל-אביב-יפו) 3604/99 אחרק נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ, תק-מח 2000(2) 14639, 14645 (2000)], הרי שהוראה דומה לא היתה קיימת ביחס לעוולות הנזיקיות הנטענות על ידי המבקשים - ובדנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 2788 (2005) אף הובהר שלא ניתן לבסס תובענה ייצוגית כאמור על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עם חקיקתו וכניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות ביום 12/3/06 - אשר תחולתו אקטיבית והוראותיו חלות גם על בקשות לאישור תובענות ייצוגיות אשר היו תלויות ועומדות בפני
בית המשפט במועד זה (ראו סעיף 45(ב) לחוק) - הורחבה רשימת עילות התביעה שבגינן ניתן לעתור לאישורה של תובענה כייצוגית, ואלה מנויות בתוספת השנייה לחוק [ראו: ע"א 9590/05 רחמן-נוני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2007(3) 296, 298 (2007); להלן: "עניין רחמן-נוני"]. לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 2 לתוספת זו:

"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו." (ההדגשה שלי- ע.ב.).
הנה כי כן, ככל שהמשיבות עונות על הגדרת "עוסק" הקבועה בחוק הגנת הצרכן והמבקשים הם לקוחותיהן אזי ניתן לדון באישורה של התובענה כייצוגית הן על פי עילות ההטעיה וניצול בורות הצרכן הקבועות בחוק הגנת הצרכן והן על פי העוולות הנזיקיות הנטענות - ללא צורך בתיקון כתב התביעה ובקשת האישור.
אציין בשלב זה כי המשיבות טוענות כי הרב צדוק אינו עונה על הגדרת "צרכן" הקבועה בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן באשר ביקש לטוס לצרכים עסקיים, ומשכך חוק זה אינו חל בענייננו. אלא שטענה זו היא חסרת כל יסוד - מאחר שהרב צדוק רכש את כרטיס הטיסה לשימוש פרטי, גם אם מטרת נסיעתו היתה עסקית. גם בטענה נוספת שבפי המשיבות, שלפיה חוק הגנת הצרכן לא חל במקרים שבהם כרטיסי הטיסה נרכשו על ידי הנוסעים באמצעות סוכנות נסיעות, תחת רכישה ישירה מחברות התעופה או החברות המארגנות אין ממש; וזאת משום שברור שנוסעים אלה הינם בגדר "צרכן" של המשיבות - וסוכנויות הנסיעות משמשות כשלוחות מטעמן לצורך מכירת כרטיסים אלה.

8. בתשובת המבקשים לתגובות המשיבות לבקשת האישור ובסיכומי הטיעונים מטעמם סברו המבקשים כי משחוקק חוק תובענות ייצוגיות, ניתן לדון בעתירתם לאישור ניהולה של התובענה כייצוגית גם על פי עילות נוספות אשר לא נטענו על ידם בכתב התביעה ובבקשת האישור - כדוגמת עילת עשיית עושר ולא במשפט. משכך, בעוד שבכתב התביעה ובבקשת האישור התמקדו המבקשים בטענת מצג השווא שיצרו המשיבות כלפי כולי עלמא - שלפיו נוסעים שרכשו כרטיס מסוג שאינו מזכה בהחזר אינם זכאים להשבת מיסי הנמל ששילמו במידה שלא התייצבו לטיסתם - ובתוצאתו של מצג זה, הרי שבתשובת המבקשים ובסיכומים מטעמם הרחיבו המבקשים את חזית המחלוקת וטענו כי היה על המשיבות לפעול מיוזמתן להשבת מיסי הנמל לקבוצה - קרי החילו על המשיבות חובות השבה שזכרן לא בא בתובענה ובבקשת האישור.

ודוק: הגם שחוק תובענות ייצוגיות חל על התובענה דנן, אין הדבר מקנה למבקשים רשות לחרוג מגדר המחלוקת כפי שנפרשה על ידם בכתב התביעה ובבקשת האישור, ולערוך "מקצה שיפורים" לטענותיהם [ראו: ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151-152 (2003); וכן: ת.א. 2172/01 (מחוזי ת"א), בש"א 27145/06 ל.א.נ.ש. אינטרנשיונל בע"מ נ' שלוש, תק-מח 2007(3) 11577, 11578 (2007)]. משכך, אדון בטענות המבקשים כפי שבאו לידי ביטוי בבקשת האישור בלבד, וחשוב להדגיש שבגדרן של אלה לא בא זכרה של הטענה שלפיה קמה זכותם של המבקשים והקבוצה להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

9. המשיבות טוענות מצידן כי הן אינן מחזיקות במיסי הנמל ששולמו להן על ידי הקבוצה - אלא שהן נוהגות להשיבן לנוסעים או לסוכנויות הנסיעות שבאמצעותן הם רכשו את כרטיסי הטיסה; וכן כי לא היתה להן כל כוונה להטעות, והן אף לא הטעו את המבקשים ואת הציבור בעניין זכותם של נוסעים אלה להשבת מיסי הנמל ששילמו במידה שלא התייצבו לטיסותיהם. כמו כן, המשיבות הקדישו מקום רב בתשובותיהן לבקשת האישור ובסיכומי הטיעונים מטעמן לטענה שלפיה התובענה אינה ראויה להתברר כייצוגית מחמת חוסר תום ליבם של המבקשים, העדר שאלות משותפות של עובדה ומשפט בקרב הקבוצה והיותו של הכלי הייצוגי בלתי מתאים להכרעה במחלוקת שבבסיס כתב התביעה - ואולם, כפי שיוברר בהמשך, הדיון בשאלות אלה מתייתר ועל כן אין מקום להרחיב בתיאור טענותיהן. טענה נוספת שהמשיבות הרחיבו בעניינה היא העדר יריבות בינן לבין אותם נוסעים שלא רכשו מהן ישירות את כרטיסי הטיסה אלא עשו כן באמצעות סוכנויות הנסיעות - אלא שכפי שכבר הוברר אין בטענה זו ממש, ואין צורך להכביר מילים בנדון לנוכח המסקנות שאליהן הגעתי, כפי שעוד יפורט.

דיון
10. מטעם המבקשים ובתמיכה לבקשת האישור הוגשו תצהיריהם של הרב צדוק, בלאק
ויום טוב, ומאוחר יותר הוגש תצהיר נוסף מאת יום-טוב מיום 19/6/06.

מטעם אל על הוגש תצהירה של רחל רימון, מנהלת יחידת שירותי מכר בסניף ישראל של החברה;
מטעם סאן דור הוגש תצהירו של שמואל איזק, חשב החברה;
מטעם ארקיע הוגש תצהירו של צביקה גונן, משנה למנכ"ל החברה;
מטעם יוניטל הוגש תצהירו של זהר אנדלמן, מנכ"ל החברה;
מטעם השטיח המעופף הוגש תצהירו של אייל קשדן, סמנכ"ל שיווק בחברה.

הצדדים וויתרו על חקירת המצהירים, ולבקשתם הוריתי על הגשת סיכומי טיעוניהם בכתב (ראו החלטה מיום 5/9/06) - וכך אמנם עשו.

התנאים לאישורה של תובענה כייצוגית


11. התובענה הייצוגית נודעת כמכשיר רב עוצמה שמאפשר לצרכנים לעמוד על זכויותיהם מול תאגידים גדולים בעלי כוח כלכלי וארגוני ניכר [ראו: סיני דויטש, דיני הגנת הצרכן כרך א - יסודות ועקרונות 411-412 (2001)]. בה בעת מדובר בכלי דיוני שטומן בחובו גם סכנה כי ינוצל לרעה ויביא לפגיעה של ממש בקבוצת התובעים, הנתבעים, או הציבור כולו:

"התובענה הייצוגית היא הליך יוצא דופן, החורג מהתלם הרגיל של ברור מחלוקות בבית המשפט. חריגה זו יכול שתביא לקיפוח זכיותיהם של תובעים, של נתבעים או של שניהם (ת.א. (י-ם) 545/91 עטייה נ. עירית ירושלים פס"מ תשנ"ג(1) 452, 457). לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק הדין בתובענה כזו מהווה מעשה בית-דין לגבי הנמנים על הקבוצה (שאינם מודיעים על אי רצונם להיכלל בה). יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק; יש בה כדי לבלום שימוש לרעה בכוח הנתון בידי בעלי שליטה, שחלקם בהון אינו עומד לעתים בשום יחס לכוח שליטתם ולמנוע מניפולציות על חשבון 'המשקיע הקטן'; יש בה חיסכון במשאבים ומניעת ריבוי תביעות. עם זאת, יש בה סכנה להתערבות יתר מצד בעלי המניות בניהול החברה והכבדה על ניהולה התקין והיעיל; טמון בה פוטנציאל של פגיעה ביחידי הקבוצה, בנתבעים ובמשק כולו עקב ניצול לרעה של מכשיר זה על ידי קנוניה, הגשת תביעות מנימוקי סחיטה והשתלטות ולחץ לפשרה גם כשאינה ראויה, כאשר הנתבע מוכן לה כדי להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה גם אם חסרת סיכוי היא." [ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא (2) 312, 324-325 (1997)].


על מנת לקדם שימוש מושכל במוסד התובענה הייצוגית קבע המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות מספר תנאי סף המשמשים כמנגנוני הגנה מפני כניסתן של תביעות בלתי ראויות להיכלה של התובענה הייצוגית.


סעיף 8(א) לחוק מונה את התנאים לאישורה של תובענה כייצוגית:

"בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." (ההדגשה שלי- ע.ב.).


סעיף 4(א) לחוק מגדיר מי רשאי לעתור לאישור ניהולה של תביעתו כייצוגית:
"אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:
(1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה;
..."

קרי: מי שחפץ לקבל מעמד של תובע ייצוגי, שומה עליו לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה, הן מן הבחינה המשפטית והן מן הבחינה הראייתית, כי אמנם קמה לו לכאורה עילת תביעה אישית בגין הפגיעה הנטענת [ראו: ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2005(3) 58, 62(2005)].


עם זאת, סעיף 8(ג)(2) לחוק מסייג הוראה זו וקובע כי ייתכן שהעדרה של עילה אישית לא יביא לדחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית:

"מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א), ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א)(1) עד (3), לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג."

הנה כי כן, מקום בו התקיימו התנאים הנוגעים להתאמתה של התובענה לבירור על דרך של תובענה ייצוגית המפורטים בסעיף 8(א) לחוק אך לא התקיימה דרישת עילת התביעה האישית - יאשר בית המשפט את ניהולה של התובענה כייצוגית אך יורה על החלפת התובע המייצג (ראו: עניין רחמן-נוני, שם; וכן: רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ, תק-על 2007(3) 3016, 3017 (2007)].

כפי שיפורט בהמשך, במקרה דנן הסיכוי כי התובענה אם תתנהל כייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה הוא קלוש, בהיעדר כל עילת תביעה באופן שבו נוסחו התובענה ובקשת האישור, ומשכך אין לאשרה כייצוגית. במצב זה ממילא אין מקום לדון בשאלת החלפתם של המבקשים בתובעים ייצוגיים אחרים.

ובמה דברים אמורים?

קיומה של עילת תביעה אישית למבקשים וסיכויי הצלחת התביעה הייצוגית
12. טענתם העיקרית של המבקשים היא שהמשיבות יצרו מצג שווא כלפי הציבור שלפיו נוסעים שלא התייצבו לטיסתם אינם זכאים להשבת מיסי הנמל ששילמו - ועל כן נוסעים אלה נמנעו מלפנות אליהן להשבת כספים אלה, וכן כי המשיבות הסתירו מן הציבור את העובדה שמיסי הנמל כלל לא הועברו לרשויות אלא מוחזקים על ידן שלא כדין.


סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן מורה כדלקמן:

"לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה :
..."


בהתאם להוראת סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן - הקובעת כי דין מעשה או מחדל בניגוד לאיסור ההטעיה כאמור הוא כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] - על המבקשים להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי התנהגותן של המשיבות עלולה היתה להטעות את הקבוצה בנוגע לזכות יחידיה להשבת מיסי הנמל ששילמו; שנית, כי נגרם ליחידי הקבוצה נזק; ולבסוף, כי קיים קשר סיבתי בין ההתנהגות המטעה של המשיבות לבין הנזק לו הם טוענים [ראו למשל: ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לתוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, תק-על 2003 (2) 1522, 1524 (2003)].
אלא מאי?


טענתם של המבקשים כי התנהגותן של המשיבות הטעתה את הקבוצה בנוגע לזכותם של יחידיה להשבת מיסי הנמל ששילמו נטענה על ידם באופן סתמי, מבלי שהניחו לה תשתית ראייתית ועובדתית ומבלי לבאר מהי אותה התנהגות אשר הטעתה אותם. על פי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, הטעיה יכול שתתבצע במעשה או במחדל:

"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות:
האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; והשניה, הטעיה במחדל, קרי: אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם (ראו: ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 225; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"ג, כרך ב', 787)."
[רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600 (2000)].

אלא שהמבקשים כלל לא מפרטים בתובענה ובבקשת האישור אם לשיטתם המשיבות הטעו את הציבור במעשה - כלומר שהן יצרו באופן אקטיבי מצגים שעלולים לגרום לציבור לחשוב כי נוסעים שלא התייצבו לטיסותיהם אינם זכאים להשבת מיסי הנמל; או שמא הן עשו כן במחדל - כלומר שהן לא העמידו את רוכשי כרטיסי הטיסה על כך שבמידה שהם לא יתייצבו לטיסותיהם הם יהיו זכאים להשבת מיסי הנמל. אמנם בסיכומי הטיעונים מטעמם ציינו המבקשים בלשון רפה שבמעמד רכישת כרטיסי הטיסה נמסר לכל אחד מהם כי הוא לא יהיה זכאי להשבת מיסי הנמל במקרה שלא יתייצב לטיסתו - אך מדובר בטענה מאוחרת שלא בא זכרה בתצהירי המבקשים ועל כן אין לייחס לה משקל כלשהו.

ככל שמכוונים המבקשים, בהתייחסם לסעיף 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, לכך שחלות על המשיבות חובות גילוי אקטיביות בעניין השבת מיסי הנמל - הם לא ניסו וממילא גם לא עלה בידם להצביע על מקור שבדין לחובות מעין אלה. עוד יודגש, כי נושא מיסי הנמל אינו עניין מהותי לעסקת רכישת כרטיסי הטיסה: שכן משבחרו הנוסעים לרכוש את כרטיסי הטיסה אף על פי שסברו, כך לטענתם של המבקשים, כי הם לא יהיו זכאים להשבת מיסי הנמל במידה שלא יתייצבו לטיסתם - הרי שמטבע הדברים ועל אחת כמה וכמה, הם היו בוחרים להתקשר בעסקה זו גם לו ידעו כי הם יהיו זכאים להשבה כאמור.

בשולי הדברים הללו אציין כי על פניו נראה שמאחר שאותם נוסעים הם שהפרו את "התחייבותם" להתייצב לטיסה במועד, אזי החובה לברר אם הם זכאים להשבת מיסי הנמל רובצת לפתחם.

לנוכח כל האמור לעיל, המצב הוא שהמבקשים לא עמדו בנטל להראות ולו לכאורה קיומה של הטעיה כטענתם - על שני ראשיה.

13. באשר להסתמכותה של הקבוצה על מצגי המשיבות, המבקשים חוזרים ומדגישים בתצהירים מטעמם כי בכל פרסומיהן של המשיבות קיימת הבחנה ברורה בין עלות מחיר כרטיס הטיסה המשולם לחברה המארגנת או לחברת התעופה לבין מיסי הנמל (ראו: סעיף 8 לתצהיר הרב צדוק, סעיף 12 לתצהיר יום-טוב, סעיף 10 לתצהיר בלאק
). משכך ובהעדר טענה מצידם כי המשיבות יצרו מצג אקטיבי שלפיו נוסעים אינם זכאים להשבת מיסי הנמל ששילמו במידה שלא התייצבו לטיסתם - לא ברור על סמך מה טוענים המבקשים כי נוסעים אלה הוטעו לסבור שאין טעם לפנות למשיבות להשבת מיסי הנמל.


וזאת יש להדגיש: מאחר שעסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, לפתחם של המבקשים רובץ נטל כבד במיוחד להוכיח קיומו של מצג מטעה מצד המשיבות והסתמכותה של הקבוצה בכללותה על מצג זה - שכן מטבע הדברים הסתמכות כאמור היא ככלל עניין עובדתי אישי. יתכן אמנם שניתן להרים נטל מעין זה באמצעות "חזקת ההסתמכות" כפי שהביעה דעתה כבוד השופטת ט' שטרסברג כהן (אמנם מדובר בדעת מיעוט אך באוביטר שהושאר בצריך עיון) בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, תק-על 2003(1) 847, 876 (2003):

"הייתי רואה לאמץ חזקה לפיה, מקום בו יצר עוסק מצג העלול להטעות צרכן, נראה בצרכן שרכש את המצרך או השירות, כמי שנחשף למצג ופעל על-פיו ... משמעותה של החזקה האמורה היא, שצרכן הרוכש מוצר או שירות מעוסק, רשאי להניח כי המחיר שיגבה ממנו עבור המוצר או השירות הוא המחיר הנכון, על-פי פרסומי העוסק, ללא קשר לשאלה אם אכן נחשף לפרסום אם לאו. הנחה זו מקבלת משנה תוקף כאשר עניין לנו במוצר או שירות המסופקים על-ידי עוסק מונופוליסטי באופן שהצרכן אינו יכול להימנע מלצרוך אותו מאותו עוסק מונופוליסטי. חזקה כזו מונעת את ההבחנה המלאכותית בין ציבור הצרכנים שעשה שימוש במוצר או בשירות אשר המידע שניתן על אודותם מטעה, אך לא נחשף למצג המטעה, לבין קבוצת הצרכנים שהמידע המטעה אכן הגיע לידיעתה (לעניין חזקת ההסתמכות ראו: רע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5) 276 שהדברים שנאמרו שם בהקשר לניירות ערך יפים לענייננו)." (ההדגשה שלי- ע.ב.).

אלא שכפי שכבר הוברר, המבקשים טענו באופן לאקוני כי המשיבות יצרו מצג מטעה כלפי כולי עלמא, מבלי לבסס ולו לכאורה כיצד נוצר מצג זה ומה היתה השפעתו על הקבוצה ויחידיה.


14. טענתם של המבקשים להתקיימותה של עילת ניצול בורות הצרכן הקבועה בסעיף 3(א) לחוק הגנת הצרכן, גם היא נטענה על ידם ללא יסוד - שכן מן המפורסמות היא שתכליתה של הוראה זו היא הגנה על צרכנים המשתייכים לאוכלוסיות חלשות, דוגמת קשישים, קטינים או אנשים בעלי מוגבלויות, שמוצאים עצמם נתונים לחסדיהם של גופים מסחריים המבקשים לנצל את חולשתם ואותם צרכנים אינם מסוגלים להתמודד עמם [ראו למשל: ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר מרכז אום רשרש בע"מ) נ' שגב, פ"ד נח(4) 106, בעמ' 119-120 (2004)]; וברי כי לא זה המקרה בו עסקינן.

משהוברר כי לא הונחה תשתית עובדתית וראייתית ולו לכאורה על ידי המבקשים, לכך שהמשיבות הטעו את הקבוצה לעניין השבת מיסי הנמל, הרי שנשמט היסוד גם תחת עוולת התרמית - אשר הטעיה היא יסוד בלעדיו אין להתקיימותה.


אשר לטענת הגזל שבפי המבקשים, גם היא אינה יכולה להועיל להם בבקשתם לאישור התובענה כייצוגית - מאחר שעל פי ההלכה הנוהגת, המושא של עוולת הגזל הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חייב להיות נכס מוחשי, וככל שעסקינן בנטילת כספים של אחר שלא כדין - עוולה זו חלה אך ורק בנוגע לשטרות ספציפיים וייחודיים הניתנים לזיהוי. כך ביאר כבוד השופט י' אנגלרד ברע"א 8304/99 צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נה(2) 37 (2000):

"ולא דבר ריק הוא: לו היינו מרחיבים את עוולת הגזל על זכות חוזית - להבדיל מקניינית - לכספים, הרי כל אדם החייב כספים לאחר, והמתכחש לקיום החוב, היה הופך לגזלן, במובן פקודת הנזיקין" [כן ראו: ת.א. 667/92 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' אפל ואח'
, תק-מח 2007(3) 9616 (2007)].

משכך ומשאין מקום לספק שבענייננו לא ניתן לזהות את השטרות המסוימים שבהם שילמו נוסעים שלא התייצבו לטיסותיהם את מיסי הנמל לחברות התעופה, לחברות המארגנות או לסוכנויות הנסיעות הפועלות מטעמן בהקשר זה - הרי שיש לדחות גם את טענתם של המבקשים לגזל מצד המשיבות.

עוולה נוספת שהמבקשים טענו להתקיימותה היא עוולת הפרת חובה חקוקה, כאשר לגרסתם המשיבות הפרו את חובות ההשבה המוטלות עליהן בעניין מיסי הנמל. אלא שגם בעניין זה לא השכילו המבקשים לפרט את טענותיהם כדבעי ולא הצביעו על החיקוק שלכאורה הופר.

לבסוף, יש לחזור ולהדגיש כי עתירתם של המבקשים לסעד של השבת מיסי הנמל לנוסעים שלא התייצבו לטיסתם נסמכת אך ורק על העילות הקבועות בחוק הגנת הצרכן והעילות הנזיקיות, כפי שפורטו. לפיכך, משהוברר כי עילות תביעה אלה אינן מתקיימות בעניינם של המבקשים ואף אין יסוד להניח כי הן מתקיימות בעניינה של הקבוצה כולה - הרי שאין להורות על השבה כאמור; ואין כל מקום לדון בשאלה אם בעילה אחרת - כגון עשיית עושר ולא במשפט - הנוסעים הללו זכאים להשבת מיסי הנמל, כולם או חלקם, באשר עילות "אחרות" אינן בגדר חזית המחלוקת שבין הצדדים בתובענה ובבקשת האישור שבפני
י, כפי שכבר ציינתי.

סוף דבר
15. סיכומו של דבר, טענותיהם של המבקשים הינן טענות כלליות וסתמיות באופן שהועלו על ידם, ונמצאו חסרות כל תשתית עובדתית ומשפטית מתאימה. משכך לא עלה בידי המבקשים להראות ולו לכאורה כי קיימת להם עילת תביעה אישית ואף לא כי קיימת אפשרות סבירה כי תביעתם אם תאושר כייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה. אין לכן עוד צורך להרחיב ולדון בהתקיימותם של התנאים הנוספים שקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לאישורה של תובענה כייצוגית, באשר דין התובענה ובקשת האישור להידחות מהטעמים שפירטתי וכך אני מורה.

16. בהתחשב באמור, וכאשר לנגד עיני עומדת מן הצד האחד החשיבות שבהבטחת מעמדה של התובענה הייצוגית ככלי צרכני, ומן הצד השני החשיבות שבעשיית שימוש מושכל וזהיר בכלי כה רב עוצמה והימנעות מתביעות סרק, בשל אופיה של תובענה ממין זה והיקפה הכספי העצום המחייבים את התאגיד הנתבע להיערך להגנה בהתאם - אני מחייבת את המבקשים ביחד ולחוד לשאת בהוצאותיהן של המשיבות וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪ לכל אחת מהמשיבות (ובסה"כ 100,000 ₪) בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכר טרחת עורך דין ממועד מתן פסק הדין.

ניתן והודע היום, 24/9/2007, במעמד: _________________________________
ענת ברון
, שופטת








א בית משפט מחוזי 1928/04 הרב שלום צדוק, אלונה יום טוב, מרב בלאק נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, סאן דור נתיבי אויר בינלאומיים בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 24/09/2007)