פסקי דין על איתמר הראל | פסקי דין על משרד הרישוי - מחוז ירושלים והדרום

339/06 עמנ     25/09/2007




עמנ 339/06 איתמר הראל נ' משרד הרישוי - מחוז ירושלים והדרום





1

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים
עמנ 000339/06
בפני
:
כב' השופט משה סובל

תאריך:
25/09/2007
איתמר הראל

בעניין:
המערער
מנחם יהב

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
משרד הרישוי - מחוז ירושלים והדרום
המשיבה

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים
פסק דין
1. זהו ערעור מינהלי לפי סעיף 55 לפקודת התעבורה על החלטת רשות הרישוי מיום 22.2.06 לפסול את המערער מלהחזיק ברישיון נהיגה לרכב מכל סוג שהוא, וכן על החלטת ועדת הערר – שהודעה למערער במכתב רשות הרישוי מיום 17.9.06 – לדחות את עררו על החלטת הרופא המוסמך מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות (להלן – המכון לבטיחות או המכון) שעל יסודה ניתנה ההחלטה הנ"ל של רשות הרישוי.

השתלשלות העובדות

2. המערער, יליד שנת 1984, החזיק משנת 2002 ברישיון נהיגה מדרגה 02 (פרטי – מסחרי עד 4 טון). ביום 20.9.04 הוא זומן לבדיקה במכון לבטיחות, בעקבות הרשעתו ביום 12.7.04 על ידי בית דין צבאי מחוזי בעבירות של יצוא, יבוא, מסחר ואספקה של סמים מסוכנים, וכן בהחזקה או בשימוש בסם לצריכה עצמית. בית הדין גזר את דינו של המערער בין היתר לעונש של 16 חודשי מאסר בפועל ול-11 חודשי פסילת רישיון נהיגה.

פסיכולוג בכיר מטעם המכון לבטיחות בדק את המערער ביום 20.11.05, והגיע לממצאים הבאים: "חסר-שקט, סף גירוי נמוך. יכולת בקרה ושליטה עצמית לא די מפותחים. קיים פוטנציאל להתפרצויות זעם ולאיבוד שליטה. נוטה לחיפוש ריגושים ולסכנות. התייחסותו לדרישות ולכללים פשרנית. קיים קושי בקבלת סמכות והסתגלות טובה למסגרות. במישור החברתי חש שמנוצל ע"י אחרים ומגלה צורך בהפגנת נוכחות. בנהיגה, מגלה יכולת לא מפותחת לקבל אחריות אישית". בסיום הדו"ח הפנה הפסיכולוג את המערער לבדיקה נוספת במכון לבטיחות.

ביום 19.1.06 נבדק המערער על ידי ועדה של המכון לבטיחות, המורכבת מרופא פסיכיאטר ומפסיכולוג קליני. בבדיקה נמצאו אצל המערער "קווים בולטים של חוסר גיבוש רגשי. ניתן לאבחן חוסר רגיעה. כוחותיו מאד דלים ועקב כך עלול להיגרר לחוסר אחריות ולהפרת כללים. יש לו קושי לרסן את דחפיו. ההתרשמות שאכן הוא מנסה לשנות את דרכו אולם עדיין כוחותיו הדלים וקשייו הרגשיים הם בעוכריו ולכן מומלץ להמתין ליותר רגיעה ושליטה בדחפיו". על יסוד ממצאים אלה הודיעה מנהלת המכון לרשות הרישוי ביום 29.1.06 כי המכון ממליץ שלא לחדש למערער את רישיון הנהיגה בשל אי-התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה, תוך מתן אפשרות להגשת בקשה לבדיקה מחודשת של המערער כעבור שנה.

3. בעקבות המלצה זו זומן המערער לבירור אצל רשות הרישוי. בבירור (שנערך ביום 20.2.06) טען המערער: "אני עובד באוניברסיטה – לא מקבל את החלטת המכון. המקרה היה בצבא. ישבתי בכלא צבאי". יומיים לאחר מכן (22.2.06) החליטה מנהלת מחלקת רכב ונהיגה ברשות הרישוי לפסול את המערער מלהחזיק ברישיון נהיגה בשל אי-התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה. בהחלטה צוין כי המערער רשאי להגיש בקשה לבדיקה מחודשת בחודש ינואר 2007.

4. המערער הגיש ביום 3.4.06 ערר על ההחלטה. ועדת הערר התבקשה "להסיר את ההגבלה לגבי רישיונו של העורר לנהוג או לחלופין להורות על בדיקתו של העורר על ידי מומחים רפואיים מטעם הוועדה או לחילופי חילופין להורות על הקדמת זימונו של העורר לבדיקות מחדש במכון הרפואי לבטיחות בדרכים". לערר צורפה חוות-דעת מיום 21.3.06 של פסיכיאטר מטעם המערער. חוות-הדעת סוקרת את הרקע הבריאותי והמשפחתי של המערער, את מהלך שירותו הצבאי (שהופסק לאחר 10 חודשים בשל הסתבכותו בעבירות סחר בסמים), את התנהגותו הטובה בכלא הצבאי (בגינה הופחת לו שליש מהעונש) ואת הרושם החיובי אותו הותיר המערער על מעסיקיו השונים. כן מתוארים בחוות-הדעת העבר הכמעט נקי של המערער בעבירות תעבורה, שגרת חייו וקשריו החברתיים והמשפחתיים התקינים. לדברי הפסיכיאטר, המערער הסביר לו כי בבדיקתו הראשונה במכון לבטיחות הוא היה לחוץ עקב עומס השאלות ומאחר שחשש לאחר לעבודתו. על יסוד כל אלה והבדיקות שערך למערער הגיע הפסיכיאטר למסקנה כי אין למערער עבר פסיכיאטרי, ולא אבחן אצלו ממצא פסיכיאטרי כלשהו. עוד נקבע כי החריצות והתפקוד הטוב של המערער בעבודתו שוללים את קביעת ועדת המכון לבטיחות בדבר הכוחות הדלים והקשיים הרגשיים של המערער. את דבריו סיכם הפסיכיאטר כך: "המשך שלילת הרישיון במקרהו, לא רק שאינה נראית לי מוצדקת מבחינה פסיכיאטרית או אישיותית, אלא שהיא עלולה לחסום את הדרך החיובית בה הוא ממשיך לצעוד. אני ממליץ בחום רב על השבת תוקף רישיון הנהיגה".

5. ועדת הערר, בתוכה שני רופאים פסיכיאטרים, בדקה את המערער בישיבה שקיימה ביום 4.6.06, ומצאה כי הוא "פתלתל וחלקלק" (עמ' 1 למטה לגיליון הערר). למרות ממצאים אלה, ובשל הסתירה בין חוות-הדעת של הפסיכיאטר מטעם המערער לבין חוות-הדעת של מומחי המכון לבטיחות, החליטה ועדת הערר לשלוח את המערער למבחנים פסיכודיאגנוסטיים. האבחון נערך במכון רום בימים 12.6.06 ו-14.6.06 על ידי פסיכולוגית ופסיכולוג שיקומי, ונמשך כעשר שעות. בסיכום האבחון, מיום 2.8.06, נאמר כי תפקודו הכללי של המערער עומד על רמה ממוצעת ללא פתולוגיה חריגה. עם זאת, האבחון האישיותי שלו לא היה חיובי. לדברי המאבחנים, המערער השקיע מאמץ רב ביצירת רושם חיובי מוגזם, מניפולטיבי ולא אמין. השליטה העצמית שהפגין נעלמה במצבי לחץ, בהם נפגעים מנגנוני הבקרה שלו. כאשר לא קיבל את מבוקשו הגיב המערער בצורה עצבנית. תגובותיו הגנתיות; תפיסת עולמו ילדותית; והוא לוקה בלביליות רגשית, חשש מכישלון וחוסר ביטחון ביכולת. הוא לא גילה תובנה לגבי מעשיו ועברו, וכולו ממוקד בהשגת מטרתו. לסיכום: "על אף נסיונותיו ליצור רושם חיובי והשקעת מאמץ רב לשם כך, הרי שבסופו של דבר נתפס כחסר שליטה על התנהגותו, מניפולטיבי ותועלתני. בלטה ילדותיות ומיעוט משאבים להתמודדות עם מצבי לחץ". לפיכך לא מצאו המאבחנים הצדקה לשינוי המלצת המכון לבטיחות.

עם קבלת סיכום האבחון זומן המערער לדיון נוסף בפני
ועדת הערר, שהתקיים ביום 18.8.06. במועד זה ערכה הוועדה למערער בדיקה קלינית, ומצאה בה – כאמור בהחלטת הוועדה מיום 21.8.06 – עדות לאישיות לבילית וקושי לשלוט בדחפים. על יסוד ממצאים אלה, סיכום האבחון הפסיכודיאגנוסטי במכון מור, וממצאי הבדיקות של מומחי המכון לבטיחות, הגיעה ועדת הערר למסקנה כי נהיגתו של המערער יוצרת סיכון לציבור. חובת ההגנה על הציבור, הוסיפה הוועדה, דורשת להעדיף אותה על פני זכותו של הפרט לנהוג ברכב, חרף הפגיעה הנגרמת על ידי כך לחופש התנועה ולעתים גם לחופש העיסוק. לפיכך החליטה הוועדה לדחות את הערר. בהודעת רשות הרישוי למערער (מיום 17.9.06) על דחיית הערר, נאמר כי הוא יוכל להגיש בקשה לבדיקה מחודשת במכון לבטיחות בחודש אוגוסט 2007 (ראו תקנה 195א(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961).

טענות הצדדים

6. המערער טוען כי החלטת רשות הרישוי שלא לאפשר לו להחזיק ברישיון נהיגה, פוגעת שלא כדין בזכויות היסוד שלו לחופש תנועה ולחופש עיסוק. הפגיעה בחופש העיסוק בולטת במיוחד, בשים לב לכך שנטילת רישיון הנהיגה הובילה לפיטורי המערער מעבודתו כנציג מכירות בחברת הכבלים הוט (לאחר שעבד במספר מקומות עבודה קודמים מאז שחרורו מהצבא בתחילת שנת 2005), וכיום הוא נזקק לנהיגה ברכב לצורך ניהול חברה אותה הקים. לטענת המערער, המדינה אינה רשאית לפגוע בזכויות יסוד אלו אלא כדי למנוע פגיעה קשה בשלום או בביטחון הציבור, שהסתברות התרחשותה מגיעה לדרגה של ודאות קרובה. בפני
רשות הרישוי לא היו ראיות ממשיות המצביעות על כושר נהיגה לקוי שלו היוצר סכנה לשלום הציבור בדרגת הסתברות כזאת. הממצאים והמסקנות של המכון לבטיחות ושל ועדת הערר אינם מהווים, לטענת המערער, ראיות ממשיות לצורך זה, שכן לוקים הם בחוסר סבירות קיצוני ומושתתים על מסד עובדות דל ורעוע ועל התרשמות שטחית מבדיקה יחידה. המכון לבטיחות וועדת הערר איתרו, לכל היותר, חולשה או חוסר שלמות באישיות או באופי של המערער. אלה אינם הופכים אותו לבעל כושר נהיגה לקוי, אלא על פי ספקולציות ערטילאיות הנעדרות תימוכין במציאות. כך, במיוחד, בשים לב לעובדה שמדע הפסיכיאטריה עדיין לא הגיע לדרגה של מדע מדויק, אלא רחוק מכך, דבר הגורר אחריו את החובה לנקוט משנה זהירות בהסקת מסקנות לגבי ההשלכות הנודעות למצבו הנפשי של אדם, כל אימת שקיימת כוונה לפגוע בשל כך בזכויות היסוד שלו. בכל מקרה, מאחר שהסמכות לפסול אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה הוקנתה בסעיף 51 לפקודת התעבורה לרשות הרישוי, ממילא המסקנות של הרופא המוסמך (במקרה שלפנינו המכון לבטיחות) ושל ועדת הערר אינן אלא בגדר המלצה כלפי הרשות, ואין בהן לפטור אותה מחובתה להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהסיק בעצמה את המסקנות המתבקשות מחומר הראיות. זאת, כאמור, תוך ריסון מירבי ופרשנות מצמצמת ביותר, המכירה בפסילת רישיון הנהיגה רק כאשר רשות הרישוי השתכנעה על יסוד הראיות שבפני
ה כי קרוב לוודאי שהנהג יסכן בנהיגתו את שלום הציבור. במקרה שלפנינו, טוען המערער, לא היו בראיות שבאו בפני
רשות הרישוי כדי להקים אפילו בסיס סביר לחשש כזה לגביו, לא כל שכן חשש הקרוב לוודאי. במקום לבחון את הראיות בעצמה ולהגיע למסקנה זו, אימצה רשות הרישוי את המלצות המכון לבטיחות וועדת הערר באופן אוטומטי, לא נימקה את החלטתה, ולא העניקה משקל לחוות הדעת הנגדית של הפסיכיאטר מטעם המערער. כן לא התחשבה רשות הרישוי בבגרות ובכוחות הנפש שגילה המערער עת הצליח להיחלץ מהמשבר שפקד אותו כתוצאה מהסתבכותו הפלילית בצבא. המערער נטל אחריות, גילה התנהגות טובה בתקופת מאסרו, זכה להפחתת עונשו, ומאז שחרורו עובד באופן כמעט רצוף, תוך התמודדות מוצלחת עם מצבי לחץ בעבודה. הוא אינו מכור לסמים ולא היה כזה, ופרט לאותה הסתבכות בצבא אין לו עבר פלילי או עבירות תנועה באופן המצביע על מסוכנות. כל אלה שוללים, לדעתו, את מסקנות המומחים מטעם המשיבה. עוד טוען המערער כי פסילתו מלהחזיק רישיון נהיגה לכל סוגי כלי הרכב איננה מידתית, ומפלה אותו לרעה בהשוואה לנהגים אחרים שחרף נסיבותיהם החמורות יותר קיבלו אפשרות להמשיך ולהחזיק ברישיון נהיגה לרכב פרטי ואף למעלה מכך.

לאור כל זאת, מבקש המערער שבית המשפט יורה לרשות הרישוי להשיב לו את רישיון הנהיגה שהיה בידיו קודם לכן. יושם לב לכך שהמערער אינו מציע במסגרת הערעור את החלופות הנוספות אותן ביקש מוועדת הערר (בסעיף 4 להודעת הערר), דהיינו: "לחלופין להורות על בדיקתו של העורר על ידי מומחים רפואיים מטעם הוועדה או לחילופי חילופין להורות על הקדמת זימונו של העורר לבדיקות מחדש במכון הרפואי לבטיחות בדרכים".

7. רשות הרישוי דבקה בהחלטה שקיבלה על יסוד הממצאים של המכון לבטיחות ושל ועדת הערר. לטענת רשות הרישוי, הערעור נסוב כולו על טענות בתחום העובדתי והרפואי, ואין הוא מעורר שאלות משפטיות. זאת בשעה שסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה קובע כי ערעור על החלטת רשות הרישוי שניתנה מטעמים של כשירות רפואית "יהיה בשאלה משפטית בלבד". לגוף העניין טוענת רשות הרישוי כי החלטתה הנה סבירה ומידתית בשים לב לנימוקים הענייניים והמקצועיים שפורטו בהמלצות המכון לבטיחות וועדת הערר. המלצות אלה התבססו על מספר בדיקות מקיפות שנערכו למערער. הדין הוא שבית המשפט מותיר לרשות המינהלית שיקול דעת נרחב בהסתמכות על חוות דעת של מומחים מטעמה, גם אם קיימות חוות דעת נוגדות של מומחים אחרים. החלטת הרשות מאזנת כהלכה בין זכויות היסוד של המערער לבין חובתה להגן על שלום הציבור. באיזון זה יד האינטרס הציבורי על העליונה, ואין מקום להתערבות של בית המשפט במלאכת האיזון, במיוחד שעה שזו נסמכת על חוות דעת של מומחים מטעם הרשות.

דיון

8. אין בידי לקבל את טענות המערער. טענתו לפיה המבחן החל בנדון הנו מבחן הוודאות הקרובה, נדחתה על ידי בית המשפט העליון בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח (4) 754, 768:

"אין ספק כי פסילת אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה מטעמים בריאותיים, פיזיים או נפשיים, פוגעת בו פגיעה קשה המכבידה מאד על כושר ניידותו. בענין שלפנינו קבע בית המשפט קמא כי באיזון בין חופש התנועה של בעל הרישיון לסכנה הנשקפת ממנו לציבור המשתמשים בדרך, יש לתת משקל מכריע לחופש התנועה, תוך שהוא עושה שימוש במבחן הוודאות הקרובה. מטבע הדברים לא ננקוט עמדה בהליך שלפנינו, בשאלת המבחן הראוי שיש לנקוט בכל הנוגע לשלילת רישיונו של אדם מלנהוג. נעיר רק כי החזקה ברישיון נהיגה, מעצם אופיה, מוגבלת ומותנית בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות. נוכח פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב, הגביל המחוקק את החירות לנהוג ברכב בקבעו תנאים סטטוטורים להגבלה זו, שתכליתם להגן על הציבור. לאור הדברים האמורים לעיל, ומבלי שיש צורך לקבוע עמדה לענין המבחן המחייב את הרשות בהחלטתה לפסול רישיונו של אדם מחמת העדר כושר פיזי או נפשי, ברי כי המבחן בו נקט בית משפט קמא אינו מאזן כראוי בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים במקרים כגון אלה".

דברים אלו נאמרו בהתייחס לפסק דינו של בית משפט זה בעמ"נ (י-ם) 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה, פ"מ מינהליים (תשס"ג) 145, עליו נסמך המערער. כפי שניתן לראות, בית המשפט העליון לא קיבל את מבחן הוודאות הקרובה שנקבע שם.

השאלה אותה צריכה הייתה רשות הרישוי לשקול לעת קבלת החלטתה איננה, אפוא, האם הממצאים של המכון לבטיחות ושל ועדת הערר מבססים חשש לכך שנהיגת המערער ברכב תפגע קרוב לוודאי בשלומם של ציבור המשתמשים בדרך. רשות הרישוי רשאית הייתה, ואף חייבת, ליטול מהמערער את רישיון הנהיגה גם אם דרגת הסיכון הקיימת לגביו פחותה מהסתברות של קרוב לוודאי.

9. בפני
רשות הרישוי הייתה מונחת תשתית ראייתית, העונה על המבחן החל על ראיות מינהליות, שיש בה כדי להצביע על סיכון כזה הנשקף מהמערער. סמכותה של רשות הרישוי לפסול אדם מהחזקת רישיון נהיגה מחמת כושר נהיגה לקוי, הנובע מבעיה נפשית גרידא, אינה יכולה להימצא במחלוקת. בעניין זה נקבע בתקנה 191 לתקנות התעבורה, כי הבדיקה הרפואית הנערכת למי שמבקש רישיון נהיגה "תכלול בדיקת מצבו הגופני והנפשי". בדומה לכך הובהר בבר"מ 3186/03 הנ"ל (שם) "כי החזקה ברישיון נהיגה, מעצם אופייה, היא מוגבלת ומותנית בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות". הערכת מצבו הנפשי של הנהג נעשית על ידי אנשי מקצוע בתחום. במקרה שלפנינו נבדק המערער במסגרת המכון לבטיחות, תחילה על ידי פסיכולוג בכיר, ולאחר מכן על ידי ועדה המורכבת מרופא פסיכיאטר ומפסיכולוג קליני. לאחר מכן נבדק המערער בשתי הזדמנויות שונות על ידי שני הרכבים של ועדת הערר, בהם מספר רופאים פסיכיאטרים. בתווך, בין דיון לדיון של ועדת הערר, נערך למערער אבחון אישיותי ונוירוקגניטיבי על ידי פסיכולוגית ופסיכולוג שיקומי של מכון רום. כל אלה רחוקים מלהיקרא "בדיקה חד פעמית" כפי שטען המערער בדיון בערעור (עמ' 3 לפרוטוקול), מה גם שאפילו האבחון שנערך לו במכון רום התפרס על פני יומיים ונמשך כ-10 שעות, כפי שצוין בפתח סיכום האבחון. אין גם יסוד לטענת המערער לפיה החלטת רשות הרישוי הסתמכה אך ורק על אבחון אישיות. אבחון האישיות שנערך לו במכון רום אינו אלא חלק ממכלול הראיות שעמדו בפני
המשיבה. לצדו נמצאו בפני
המשיבה ממצאים של בדיקות קליניות שערכו למערער הן הפסיכיאטר והפסיכולוג של המכון לבטיחות והן (בשתי הזדמנויות) הפסיכיאטרים היושבים בוועדת הערר (כאמור בהחלטת הוועדה מיום 21.8.06). כל הבודקים להוציא הפסיכיאטר מטעם המערער – ונזכיר שוב כי מדובר בארבעה פסיכולוגים ובשלושה פסיכיאטרים – היו תמימי דעים באשר לקיומה של הפרעת אישיות אצל המערער הפוגמת ביכולתו לשלוט על דחפיו, לציית לכללים ולנהוג כהלכה ברכב מבלי לסכן את שלום הציבור. המסה של הבודקים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת הכישורים, ותוכן הממצאים אליהם הם הגיעו, יצרו תשתית ראייתית מספקת לאימוץ ממצאים אלו ולהעדפתם על פני ממצאיו של המומחה מטעם המערער.

הלכה היא כי רשות מינהלית אינה מחויבת בחוות דעת פרטית המוגשת לה על ידי האזרח, אלא רשאית להעדיף על פניה חוות דעת של מומחה מטעמה. כך הוא הדבר בכל החלטה מינהלית הנוגעת לשאלות שבמומחיות מקצועית, וכך הוא הדבר גם לעניין החלטת רשות הרישוי בשאלת הענקת ושלילת רישיון נהיגה מטעמים של כושר נהיגה לקוי. בעניין זה נאמר בבר"מ 3186/03 הנ"ל (בעמ' 767) "כי הסמכות להעניק רישיון נהיגה או לשלול אותו ולהעריך את הסיכון הנשקף ממצבו הנפשי או הפיזי של אדם המחזיק רישיון נהיגה, נתונה למומחי רשות הרישוי. להם הכלים המקצועיים והניסיון לקבוע את מידת המסוכנות של אותו אדם לציבור הנהגים והולכי הרגל". המומחים עליהם דובר שם אינם אלא (כפי שעולה מנסיבותיו של אותו מקרה) הפסיכולוג והפסיכיאטר של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים והרופאים המכהנים בוועדת הערר. אלה גם אלה אינם סתם מומחים אליהם פונה הרשות המינהלית אלא מומחים בעלי מעמד סטטוטורי: המכון לבטיחות – מכוח מינויו על ידי רשות הרישוי העושה אותו ל"רופא מוסמך" כהגדרתו בתקנה 193(ב) לתקנות התעבורה; ועדת הערר – מכוח תקנה 195 שכוננה את הוועדה והקנתה לה את הסמכות. המעט שניתן לומר על הממצאים והמסקנות אליהם הגיעו מומחים מוסמכים אלה, הנו שהגיונם וסבירותם אינם נופלים מאלו של הפסיכיאטר מטעמו של המערער. במצב דברים זה, לא נפל פגם בהחלטת רשות הרישוי לאמץ את קביעות המומחים הסטטוטוריים חרף קיומה של חוות-הדעת הנגדית (שאגב, כמותה עמדה גם בבר"מ 3186/03 הנ"ל, דבר שלא מנע מבית המשפט העליון לומר את אשר אמר).

בכל מקרה, גם אם יימצא מי שיחלוק על הקביעות של המכון לבטיחות ושל ועדת הערר, וממילא על החלטתה של רשות הרישוי לאמץ קביעות אלה, גם אז לא יהיה בכך לחייב התערבות שיפוטית. הכלל המונע את המרת שקול הדעת של הרשות המינהלית בשיקול הדעת של בית המשפט, מקבל משנה-תוקף שעה שמדובר בהסתמכות הרשות המינהלית על חוות-דעת מקצועית מטעם גורם מקצועי, לגביה היקף ההתערבות מוגבל עוד יותר לנסיבות יוצאות דופן שאינן מתקיימות במקרה שלפנינו (ראו, למשל, בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 55; בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501, 507; בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גילת" נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נ(1) 3, 22; בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד מה(3) 678, 688).

10. שלא כפי שטוען המערער, רשות הרישוי לא ראתה עצמה כבולה להמלצות שהעביר אליה המכון לבטיחות, לא לפני שאלה אושרו על ידי ועדת הערר וגם לא לאחר מכן. נהפוך הוא: רשות הרישוי הייתה ערה לכך שההחלטה הסופית מסורה בידיה ולא בידי אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש, ולפיכך זימנה את המערער לפגישת בירור בה אפשרה לו להציג בפני
נציגת הרשות, קודם לקבלת ההחלטה, את טענותיו לגבי ממצאי המכון לבטיחות. העובדה שרשות הרישוי ראתה מקום לסמוך על ממצאים אלה, כפי שהייתה רשאית לעשות, רחוקה מללמד כי דעתה הייתה "נעולה" או שהיא ראתה עצמה מחויבת לקבל את הממצאים, כפי שטוען המערער. נכון הוא שבהיות ההחלטה אימוץ של ממצאי מומחי המכון לבטיחות, הנמקתה אינה מפורטת אלא עיקרה בהפניה לאמור במסמכים של המכון. יחד עם זאת, לא יהיה נכון לומר שההחלטה אינה מנומקת, שהרי נאמר בה כי "החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך כשיר לנהיגה ברכב מכל סוג שהוא מחמת כושר נהיגה לקוי על סמך החומר הרפואי והראיות שהובאו לפני, שפרטיו נמסרו לך ביום 20.2.06".

11. חלק ניכר מהטיעון של המערער מוקדש להפרכת גישת המומחים עליהם נסמכה המשיבה, בדבר היותו סובל מהפרעת אישיות ובדבר הקשר בין הפרעה כזו לבין בטיחות הנהיגה. מעיקר הדין לא היה מקום להיזקק לטענות אלה, העוסקות בשאלות שבעובדה ובמומחיות רפואית או פסיכולוגית, אך לא "בשאלה משפטית בלבד", שרק לגביה ניתן להגיש לבית המשפט ערעור מינהלי על החלטת רשות הרישוי (סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה). גם לגופו של ענין לא מצאתי כי טענות אלה מסוגלות לסייע למערער. המומחים מטעם המשיבה לא התעלמו מהנתונים הנוגעים להליך השיקום של המערער. כך, למשל, מוצגת בדו"ח הבדיקה של ועדת המכון לבטיחות "ההתרשמות שאכן הוא מנסה לשנות את דרכו"; ובסיכום האבחון של מכון מור תוארו "ניסיונותיו ליצור רושם חיובי והשקעת מאמץ רב לשם כך". המומחים מטעם המשיבה הגיעו לכלל מסקנה, על יסוד מכלול הבדיקות והאבחונים שערכו למערער, כי מאחורי מעטה חיצוני זה רוחשים אצלו חוסר שקט נפשי, קושי בריסון דחפים ולביליות רגשית. הפסיכיאטר מטעמו של המערער חולק על מסקנה זו. אני מוכן להניח כי כל אחת מאבחנות מקצועיות אלה אפשרית וסבירה. גם אז, החלטתה של רשות הרישוי להעדיף את אבחנת המומחים המוסמכים מטעמה אינה בלתי-סבירה ואינה מקימה עילה להתערבות בית המשפט. "עצם קיומם של חילוקי דעות בין מומחים, אינו תנאי מספיק על מנת שנאמר, כי ההחלטה… הינה בלתי סבירה בעליל" (בג"ץ 8109/01 רשטניק נ' שר התחבורה). "נאמר לא פעם שכאשר המומחים מטעם הגוף הציבורי הגיעו למסקנה שנתקבלה על דעת הגוף שהוא הקובע, אין לבית משפט זה להתערב ולשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעת הגוף הממונה על העניין. גם אם קיימות דעות סותרות של מומחים בעלי שם, בית המשפט יעמיד את הגוף הציבורי בחזקת מי שבדק את העניין לגופו ויכבד את החלטתו בהיותו הגוף שבידו הופקדה ההחלטה" (בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, פ"ד לד(3) 706, 713). ריסון שיפוטי זה נובע מתפקידו השונה של בית המשפט לעת הכרעתו בסכסוך אזרחי או פלילי, בהשוואה לתפקיד השופט במסגרת הביקורת על החלטות המינהל הציבורי. בסכסוך אזרחי או פלילי "עומדת השאלה המקצועית להכרעה בבית המשפט כשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין, ואשר בו נאלץ בית המשפט לשם מילוי תפקידו השיפוטי להעדיף ולאמץ לו אחת מן הדעות הסותרות" (בג"צ 13/80 "נון" תעשית שמורים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 693, 696). במצב כזה תקפה הדרישה, בה נאחז המערער, לכך שהתביעה תשכנע את בית המשפט בנכונות התיזה הרפואית או המדעית המוצגת על ידה. לא כן במסגרת הביקורת של בית המשפט על החלטות המינהל הציבורי. ביקורת זו, כשמה כן היא, איננה מעבירה לבית המשפט את סמכות ההכרעה בין הדעות המקצועיות הסותרות, אלא דורשת ממנו רק לוודא שהבחירה בין דעות אלה כפי שנעשתה על ידי הרשות המינהלית – שהיא, ולא בית המשפט, אוחזת על פי החוק בסמכות הבחירה – לא הייתה נגועה בפגם משפטי; לאמור: "אם היה לפני הרשות המוסמכת חומר כלשהו אשר על-פיו יכלה להגיע לידי החלטתה, ואם לא הגיעה לידי החלטתה על-פי שיקולים פסולים הזרים לענין" (שם).

במקרה שלפנינו, עונה החלטתה של רשות הרישוי על דרישות אלה, גם אם יימצא מי שיסבור ויוכיח את עדיפות האבחנה של הפסיכיאטר מטעם המערער השוללת קיומן של הפרעות אישיות אצלו. "אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו" (בר"מ 3186/03 הנ"ל, בעמ' 766). כך במיוחד שעה שהמומחה עליו סמכה הרשות המינהלית הנו בעצמו רשות מוסמכת על פי הדין, כפי שהדבר הוא לגבי המכון לבטיחות וועדת הערר (לעיל פסקה 9). בתיתנו את הדעת לכך שהפסיכיאטר מטעם המערער מנה בין יתר שיקוליו לענין אבחנת המערער את העובדה שהוא "ביצע עבירה מינורית" – שעה שפועל המערער נשפט על עבירה של סחר בסמים שחומרתה בולטת – רק מתחזקת הותרת הבחירה של הרשות על כנה. עד כדי כך לא שולית היא העבירה אותה ביצע המערער, שהוא נדון בגינה ל-16 חודשי מאסר בפועל, נמצא בלתי-מתאים להמשך שירותו הצבאי, ולפי סעיף 11א(א) לפקודת התעבורה הרשעה בעבירה זו גוררת אחריה מניעה לקבלת רישיון נהיגה במשך שנה.

דברים דומים יש לומר על הקשר שמומחי המשיבה מצאו בין אותן הפרעות אישיות לבין הסיכון הנשקף לציבור מנהיגתו של המערער. הפסיכיאטר מטעם המערער התמקד בחוות-דעתו בניתוח האישיות והבריאות הנפשית של המערער, ולא דן בשאלה העיונית בדבר השפעתה האפשרית של הפרעת אישיות (שלסברתו אינה קיימת במערער) על צורת ובטיחות הנהיגה. אולם גם אם היה מומחה זה מאשש את המחקרים אליהם הפנה המערער (לראשונה בדיון בעל-פה בבית המשפט), והיה קובע כי הקשר בין הפרעות אישיות לבין תאונות דרכים הנו קלוש, גם אז לא היה מקום לשנות את החלטת רשות הרישוי לבכר את עמדת מומחי המכון וועדת הערר הסבורים אחרת. עמדה זו לא נוצרה יש מאין, אלא נתמכת אף היא בשורה של מחקרים מהשנים האחרונות בהם נמצא קשר בין מאפייני האישיות של הנהג לבין מידת הזהירות שלו בנהיגה. דיווח על מחקרים אלה מצוי במאמרים הכלולים ברשימה הביבליוגרפית שצורפה כנספח להמלצתה מיום 29.1.06 של מנהלת המכון לבטיחות בעניינו של המערער, וכוחם אינו נופל מזה של האסמכתאות אליהן מפנה המערער. לא זו אף זו: באחת האסמכתאות שהגיש המערער (מסמך רקע שהוגש לוועדה לפניות הציבור של הכנסת ביום 2.6.03) מצוין השיעור הגבוה יחסית (כ-24%) של הערעורים שהוגשו על החלטות המכון לבטיחות ונמצאו מוצדקים. מאחר שוועדת הערר היא הגוף הדן בערעורים אלו, אמור הדבר להצביע דווקא על העצמאות והרצינות של הבירורים הנערכים על ידי ועדת הערר; והרי המערער נמצא בלתי-ראוי לנהיגה גם לאחר שעבר "מסננת" זו של הערר. נתון זה מתקשר גם אל הטענות שהמערער מפנה כלפי מאבחני מכון רום, על כך שסמכו את אבחנתם בדבר אישיותו המניפולטיבית על הכעס הרב שהפגין באשר לתאריך האבחון ועל המחמאות שחילק באשר לאופן האבחון. הלוא ממצאים שליליים לגבי האישיות של המערער ומסוגלותו לשלוט בעצמו נקבעו גם על ידי מומחי המכון לבטיחות ומומחי ועדת הערר, שבדקו את המערער באופן עצמאי לפני ואחרי האבחון שנערך לו במכון רום, ולגביהם אין בפי המערער הסבר בדומה להסברו לגבי מכון רום.

12. במצב דברים זה, בו הוכרה סבירות החלטת רשות הרישוי לאמץ את אבחנת המומחים מטעמה באשר לסיכון הנשקף לעת עתה מנהיגתו של המערער, אין לומר כי החלטתה לפסול אותו מהחזקת רישיון נהיגה איננה סבירה או מידתית. בתי המשפט נדרשו פעם אחר פעם לטענות מעין אלו, והסבירו כי לא ניתן לקבלן, לא בשל חוסר חשיבותן של הפגיעות הלא-קלות שנטילת הרשיון מסבה בתחומי חיים חשובים ומגוונים (בהם עבודה ותנועה), אלא בשל חשיבותה העודפת של זכות הציבור לנוע בדרכים בבטחה תוך נטרול הסכנה הנשקפת מנהגים אשר מצבם הבריאותי עלול להובילם לנהוג בדרך היוצרת סכנה מוגברת ומיוחדת לתאונות. כך למשל נאמר בברע"מ 3186/03 (לעיל) בעמ' 768:

"החזקה ברישיון נהיגה, מעצם אופייה, היא מוגבלת ומותנית בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות. נוכח פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב הגביל המחוקק את החירות לנהוג ברכב בקובעו תנאים סטטוטוריים להגבלה זו, שתכליתם להגן על הציבור".

בדומה לכך נאמר בעמ"נ (חיפה) 422/04 רבוך נ' מדינת ישראל:

"אל מול השמירה על זכותו של המערער לנהוג ועל מקור פרנסתו, עומדת גם זכותו של הציבור לבטחון ולשמירה על גופו ורכושו, ובהתאם על זכותו של הציבור להגנה מפני נהג העלול לסכנו. על הרשויות מוטלת החובה להגן על הציבור מפני פגיעה בשלמות גופו ובקניינו. מכאן, שבבואה של הועדה המקצועית ובבואו של בית המשפט לבחון את החלטותיה, עליו לשים אל מול חופש התנועה וחופש העיסוק את טובת הציבור והחובה להגן עליו. על הרשות לאזן בין שיקולים אלה כאשר במקרה זה טובת הציבור גוברת".
13. לא מצאתי כי יש בטענת האפליה אותה העלה המערער כדי לסייע לו. כידוע, על מנת שאפליה תקים עילה לסעד מבית המשפט, יש להוכיח כי הנתונים של המקרה ממנו מבקשים להקיש היו זהים, או חמורים פחות, מנתוניו של המקרה העומד לדיון. הפרעה אישיותית עשויה ללבוש צורות שונות ומגוונות. ממילא, העובדה שהפרעת אישיות מסוג מסוים שנמצאה בנהג פלוני לא הובילה לתוצאה של פסילת רישיונו (בכלל או לרכב פרטי), אינה מלמדת כי באותו אופן יש לנהוג במי שהפרעת האישיות שלו מתבטאת בממצאים הספציפיים כפי שנקבעו על ידי מומחי המשיבה לגבי המערער. הלוא המערער הוא זו שטוען כי מדע בריאות הנפש רחוק מלהיות מדע מדויק. זאת ועוד: שניים מפסקי הדין עליהם נסמך המערער (עמ"נ (י-ם) 210/02 ועמ"נ (י-ם) 219/02) נסמכים על מבחן הוודאות הקרובה שנשלל לאחר מכן בפסיקת בית המשפט העליון בבר"מ 3186/03. יש לזכור כי רשות הרישוי לא פסלה את המערער מהחזקת רישיון נהיגה לעד, אלא אפשרה לו לשוב ולהיבדק במכון לבטיחות בחודש אוגוסט 2007. בדיקה חוזרת זו אינה נעדרת סיכוי להוביל להשבת הרישיון למערער, שהרי המלצת ועדת המכון מיום 19.1.06 הייתה "להמתין ליותר רגיעה ושליטה בדחפיו".

14. על יסוד טעמים אלו החלטתי לדחות את הערעור. לאור מכלול הנסיבות, ולא בלי היסוס, החלטתי להימנע מחיוב המערער בהוצאות המשיבה.

ניתן היום י"ג בתשרי תשס"ח (25 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

משה סובל
, שופט









עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 339/06 איתמר הראל נ' משרד הרישוי - מחוז ירושלים והדרום (פורסם ב-ֽ 25/09/2007)