פסקי דין על אבי בן צבי | פסקי דין על ניר עמיקם | פסקי דין על אורה לוי | פסקי דין על עדי פרנק | פסקי דין על מרים דינר (פרנק) ואח' |

6624/06 בשא     29/05/2006




בשא 6624/06 אבי בן צבי, ניר עמיקם נ' אורה לוי, עדי פרנק, מרים דינר (פרנק) ואח'




בעניין:
4



בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
בשא006624/06
בתיק עיקרי: א
001185/04

בפני
השופט יצחק כהן
תאריך

29/05/2006






1. אבי בן צבי
2. ניר עמיקם

שניהם ע"י ב"כ עו"ד ש' סגל

3. עו"ד יצחק עידן

ע"י ב"כ עו"ד גב' א' שרון - עידן






המבקשים



נגד




1. אורה לוי
2. עדי פרנק
3. מרים דינר (פרנק)
4. אהרון פרנק
5.עופרה בלומברג (לבית פרנק)
6. פנינה שריג (לבית פרנק)
7. חנה שחר (לבית פרנק)
8. בת שבע בלום (לבית פרנק)
9. יעל סויסה (לבית פרנק)
10. ברכה צור (לבית פרנק)




ע"י ב"כ עו"ד י' סגל ואח'



המשיבים

החלטה

1.
בקשה שהוגשה מטעם הנתבעים בהליך העיקרי (תיק אז' 1185/04), בה עותרים הנתבעים לדחייתה על הסף של התביעה שהוגשה מטעם המשיבים (להלן – "התובעים").

2.
בבקשתם טענו הנתבעים טענות לרוב, עד כי מרוב עצים קשה היה לראות את היער. נראה לי, כי בסופו של דבר, הטענה היחידה שיש מקום וצורך לדון בה, היא טענת הנתבעים, שתביעת התובעים התיישנה, ולפיכך אדון בטענה זו.


3.
בהתייחס לטענת הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, טען ב"כ התובעים כי אין לעשות זאת בשלב זה, וכי יש להכריע בטענה זו כאשר יגיע המועד ליתן את פסק הדין לאחר שמיעת הראיות.


לעניין טענה זו יש לדעתי להבחין בין שני מצבים. יש מקרים, בהם העובדות הצריכות להכרעה בטענת ההתיישנות טעונות הוכחה ולא ניתן להכריע בטענה זו במגרת ההליכים המקדמיים. במקרים אלה לא ניתן להכריע בטענת ההתיישנות אלא במסגרת פסק הדין, שיינתן בסיומו של ההליך ולאחר שמיעת הראיות שיביאו הצדדים לפניו. ואולם, קיימים מקרים בהם העובדות הדרושות להכרעה בטענת ההתיישנות ברורות כבר מכתב התביעה עצמו, וזה המקרה שלפני, ועל כן, אין מקום שהתובעים יגררו את הנתבעים לניהול התביעה עד סופה, ויגרמו להם הוצאות, וראוי על כן להכריע בטענת ההתיישנות במסגרת ההליכים המקדמיים. במקרים אחרונים אלה אין אף מקום להטיל על מערכת המשפט, העמוסה עד כדי להתפקע, לנהל את המשפט בהתעלם מטענת הסף העולה, ויש מקום, במקרים המתאימים, כמו זה שלפני, שבית המשפט יפעיל הוראות תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984, המורה:

"בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד

הנתבעים,
כולם או
מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1)
מעשה בית דין;

(2)
חוסר סמכות;

(3)
כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".


(ההדגשה לא במקור – י"כ)


על כן, כל העובדות שתעמודנה בבסיס החלטתי שלהלן, הן עובדות הנטענות על ידי התובעים בכתב התביעה המתוקן שהגישו, ועובדות נוספות אשר לא יכולות להיות שנויות במחלוקת בין הצדדים. ממילא ברור, כי בשלב זה אין אף מקום לבחון, כיצד בכוונת התובעים להוכיח עובדות כאלה או אחרות, הנטענות על ידם בכתב התביעה.


4.
ומכאן לגופו של עניין:


המנוח מרדכי פרנק ז"ל נפטר בתאריך 30.12.99. בחייו היה מרדכי נשוי לחנה, אשר נפטרה בשנת 1990, ולבני הזוג לא היו ילדים. מרדכי עלה לישראל בשנת 1933 וסמוך למחצית הראשונה של שנות ה- 30, נרשם כ"בעלים" במשק חקלאי בכפר חסידים, הידוע כמשק מס' 65, ולו כ- 90 דונם אדמה (ולהלן – "המשק החקלאי"). אם רשמתי המלה בעלים בין מרכאות, הרי נובע הדבר מכך, שטיב זכותו של מרדכי במשק החקלאי אינה ברורה די הצורך, ולעניין זה אשוב להידרש בהמשך.


במותו השאיר מרדכי שתי צוואות, האחת מתאריך 23.5.96 והשניה מתאריך 29.5.99. באף לא אחת מצוואות אלה, הוריש מרדכי זכות כלשהי במשק החקלאי למי מהתובעים, ואת זכויותיו במשק החקלאי הוריש לנתבעים.


הנתבעים, כל אחד מטעמיו, הגישו לבית המשפט לענייני משפחה התנגדות לצוואה שזיכתה את חברם, ובעוד ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה תלויים ועומדים, הגישו הנתבעים לבית המשפט הסכם פשרה שנעשה ביניהם, ובו הוראות כיצד יחולק המשק החקלאי ביניהם, ובית המשפט לענייני משפחה נתן להסכם פשרה זה תוקף של

פסק דין
. עתה אין עוד מחלוקת שהנתבעים הם יורשיו של מרדכי. יצוין, כי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה לא נעלמו מעיני התובעים, והם אף נטלו חלק בחקירת העדים, הגם שלא ברור מה היה מעמדם שם, שכן המשיבים עצמם לא הגישו התנגדויות לצוואותיו של מרדכי.


מכל מקום, ולצורך מניעת כל ספק, ברור הדבר, שעצם הקביעה כי הנתבעים הם יורשיו של מרדכי בכל הנוגע למשק החקלאי, אין בה כדי למנוע מהתובעים לטעון, שלמרדכי אין זכויות במשק החקלאי או שזכויותיו במשק זה הן חלקיות בלבד, כפי שהם עושים בתביעתם.


5.
ועתה בא אני לבאר את יחסי הקרבה בין התובעים ועזבונו של מרדכי מרדכי, ואלה דרושים להבנת המחלוקת העומדת בבסיס תביעת המשיבים:

(א)
מרדכי היה בנם של יעקב ואסתר פרנק, והם אינם עוד בין החיים, והיו לו ארבעה אחים: שמעון, נפתלי, מנחם, ופנינה (ובשמה הלועזי – "פרל"). אף אחיו של מרדכי כולם הם ילדי יעקב ואסתר, והם אינם עוד בין החיים.

(ב)
הבת פנינה הייתה נשואה למנשה, והיה להם בן, אייזיק שמו, ולמיטב ידיעת התובעים, פנינה, מנשה ובנם אייזיק נרצחו על ידי הנאצים בתקופת השואה, ובמותם לא הותירו אחריהם שארי בשר כלשהם, זולת יעקב אסתר וילדיהם.

(ג)
המשיבות 1 ו- 10 (אורה לוי
וברכה צור) הן בנותיו של שמעון (ומכאן שהן אחייניות של מרדכי ושל פנינה).

(ג)
המשיבה מס' 3 (מרים פרנק), היא אשתו של נפתלי (ועל כן היא גיסתם של מרדכי ושל פנינה) והמשיבים
2, 4 ו- 5 (עדי פרנק
, אהרון פרנק ועופרה בלומברג לבית פרנק) הם ילדיהם של נפתלי ומרים (ומכאן שאף הם אחייניהם של מרדכי ושל פנינה).

(ד)
המשיבים 6 עד 9 (פנינה שריג לבית פרנק, חנה שחר לבית פרנק, בת שבע בלום לבית פרנק ויעל סויסה לבית פרנק) הן בנותיו של מנחם (ועל כן, אף הן אחייניות של מרדכי ושל פנינה).


6.
לטענת התובעים בכתב תביעתם, במחצית הראשונה של שנות ה- 30 שלחה פנינה, שהתגוררה באירופה, סכום כסף לישראל, וביקשה מאחיה שהיו בארץ לרכוש בכסף זה משק חקלאי בכפר חסידים, על מנת שישמש אותה, את בעלה ואת בנה לכשיעלו ארצה. בכסף זה, כך טוענים התובעים, רכש האח שמעון את המשק החקלאי, אך מכיוון שבאותה עת לא ניתן היה לרשום את "הבעלות" במשק על שמו של אדם המתגורר בחו"ל וכן לא ניתן היה לרשום אותו על שם מי שכבר יש בבעלותו משק חקלאי, נרשם המשק החקלאי על שמו של מרדכי.



לטענת התובעים, מרדכי לא השקיע ברכישת המשק סכום כסף כלשהו, שכן היה באותה עת חסר מקורות מימון, ועבד ברחובות בקטיף פרי הדר. משנרכש המשק החקלאי, נמסר לעיבודו של מרדכי, וזה המשיך לעבדו עד ליום פטירתו בשנת 1999.


7.
התובעים מוסיפים וטוענים, כי בשנת 1939 נערך מסמך בין האחים, המתעד את מקורות המימון לרכישת המשק, ולפיו מחצית הזכויות במשק שייכות לפנינה ולבעלה, ועל מנת ליתן למסמך זה תוקף חוקי ראוי, המסמך אף בוייל. נטען בכתב התביעה, כי ההסכם נערך לקראת נישואיו של מרדכי (ומבין השורות עולה, כאילו נערך ההסכם, בין היתר, כדי להבטיח שאשתו המיועדת של מרדכי לא תטען לזכויות כלשהן במשק החקלאי).


עוד נטען בכתב התביעה, כי במהלך כל השנים הארוכות מאז המשק נרשם על שמו של מרדכי, בשנת 1939, ועד לפטירתו, המשק היה רשום על שמו של מרדכי בלבד, ולכל האחים היה ברור, כי מחצית מהזכויות במשק שייכות לפנינה. במשק אף נבנה במהלך השנים בית, שהכיל שתי דירות, המתאימות למגורי שתי משפחות, וזאת כדי להבטיח מקום מגורים ראוי לפנינה לכשתעלה ותבוא.


8.
בשנת 1955 נודע לאחים כי מנשה, בעלה של פנינה נספה בשואה ככל הנראה בשנת 1941, ובשנת 1957 נודע לאחים כי אף פנינה ובנה אייזיק נספו בשואה, ככל הנראה בשנת 1942. לכתב תביעתם צרפו התובעים מסמכים שקיבלו מ"היכל השמות" ביד ושם, ולפיהם, בתאריך 19.9.1955 הודיע האח שמעון על מותו של מנשה, ובתאריך 16.7.1957 הודיע יעקב (האבא) על מותם של פנינה ובנה אייזיק.


האישורים מ"היכל השמות", מעידים אפוא על המועדים בהם נודע להורים יעקב ואסתר, ובתוך כך אף לאחים שבארץ, על מותם של פנינה מנשה והבן אייזיק הי"ד.


9.
התובעים טוענים, כי הם שארי הבשר היחידים של פנינה ומנשה, ועל כן הם יורשיהם על פי דין. התובעים מוסיפים וטוענים, כי הגישו בקשה להצהרת מוות לפי חוק הצהרות מוות, תשל"ח 1978, ולדעתם, בתוך זמן קצר צפוי להינתן צו מתאים, המצהיר על מותם של פנינה מנשה ואייזיק, והמכריז על התובעים כעל יורשיהם על פי דין.


כאמור לעיל, בשלב זה מוכן אני להניח את ההנחה הנוחה ביותר לתובעים, והיא שצו כאמור אכן צפוי להינתן.


10.
כיוון שהתובעים רואים עצמם כיורשיהם של פנינה, מנשה ואייזיק על פי דין, מוסיפים התובעים וטוענים, כי המשק החקלאי להם הוא, לפחות לגבי מחצית הזכויות, שהרי, כאמור, לכל האחים היה ברור, כי מחצית המשק תועבר לפנינה לכשתעלה ארצה, ומכאן תביעתם של התובעים.


הנתבעים מכחישים את טענת התובעים, וכאמור, בשלב הנוכחי עומדת לדיון טענת הנתבעים, כי התביעה התיישנה.


11.
שקלתי טענות ב"כ הצדדים, והנני סבור כי הדין הוא עם התובעים, ולהלן אנמק מסקנותי.


ראשית לכל, לא ברור בשלב זה מה טיב זכויותיו של מרדכי במשק. לטענת הנתבעים, זכויותיו של מרדכי רשומות במינהל מקרקעי ישראל בלבד ולא בספרי המקרקעין, ועל כן הן זכויות חוזיות בלבד ולא זכויות קניין שחוק המקרקעין חל עליהן. אפשר וטענה זו נכונה, אך למען מנוע כל ספק, אלך בדרך הנוחה דווקא לתובעים, ואניח כי מדובר בזכויות קניין במקרקעין. יתרה מזאת, אניח אף, כפי שטען ב"כ התובעים, ולא ברור מה הבסיס לכך, שמדובר בזכויות במקרקעין מוסדרים, היינו, מקרקעין שאין אדם יכול לרכוש בהם זכויות קניין מכוח טענת התיישנות שהוא טוען כנגד מי שמבקש להוציאם מידו (וראה סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969).


12.
כעולה מכתב התביעה, מאז נודע לאחיו של מרדכי כי פנינה בעלה ובנם נרצחו בשואה, לא עשו האחים דבר כדי להוציא מידו של מרדכי את זכויותיה של פנינה במשק החקלאי ולחלקן ביניהם. הנתבעים טוענים, כי העובדה שהאחים השלימו עם כך שמרדכי הוא הבעלים היחיד במשק החקלאי, היא הנותנת, שהאחים הכירו בכך שכל הזכויות במשק למרדכי הן, ולמרדכי בלבד.


אם אניח כי זכויותיו של מרדכי במשק החקלאי הן זכויות קניין במקרקעין, ולא רק זכויות חוזיות כלפי מינהל מקרקעי ישראל (וזו כאמור ההנחה הנוחה יותר לתובעים), כי אז מאז נודע לאחים, בשנת 1957, שפנינה, מנשה ובנם אייזיק נרצחו, חלפו למעלה מ- 25 שנים. עילת התביעה נגד מרדכי נולדה למעשה עת התגבש המידע על הרצחם של פנינה, מנשה ואייזיק, היינו בשנת 1957, ותקופת התיישנות בת 25 שנים, המתחילה את מניינה בשנת 1957, מסתיימת בשנת 1982. על כן תביעת התובעים, שהוגשה בתאריך 1.6.04, התיישנה. אחיו של מרדכי יכלו להגיש תביעתם נגד מרדכי עד לשנת 1982 ולתבוע לעצמם הזכויות המגיעות להם, לכאורה, כיורשיהם על פי דין של פנינה, מנשה ואייזיק. משלא עשו כן, תביעת האחים התיישנה, וכמוה התיישנה אף תביעת התובעים, הבאים למעשה בנעלי מורישיהם.


אם אניח כי זכויותיו של מרדכי הן זכויות חוזיות בלבד, כי אז המצב מבחינתם של התובעים קשה עוד יותר, מהטעם, שתקופת ההתיישנות לתבוע זכויות שכאלה היא 7 שנים בלבד, ואז תקופת ההתיישנות הסתיימה בשנת 1964.


13.
ב"כ התובעים, בבקיאותו כי רבה, טען שמדובר בזכויות קניין במקרקעין מוסדרים, היינו, מקרקעין שחלה עליהן הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הקובעת לאמור:

"חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."


אם ניתן היה להבין מסעיף זה את שמבקשים התובעים להבין ממנו, היינו, שלנתבעים לא עומדת טענת ההתיישנות לאחר חלוף 25 שנים, כי אז בית המשפט העליון הבהיר הדברים, הבהר היטב במספר פסקי דין. כך למשל נקבע בע"א 520/96 עבדאל עזיז חוסין נ' מרים מיר, נ"ד (3) 487, בעמ' 494 (מפי כב' השופט א' מצא):

"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 - מגמות והישגים, תש"ל - 1970, בעמ' 82; וכן: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג - 1993, בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159(ב), בהקשרו הענייני הנכון, ניתן לראות, למשל, בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 440, וברע"א 2203/91 חאלד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 553). ולא למותר אף לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, על פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין, כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, בעמ' 864-863, והאסמכתאות המאוזכרות שם; וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, בעמ' 122)."

(ההדגשה לא במקור – י"כ)


סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, נועד איפוא למנוע טענת התיישנות כהגנה מפני תביעתו של בעל זכות הקניין במקרקעין מוסדרים לסילוק ידו של מי שמחזיק בהם, וכן נועד סעיף זה למנוע טענה, שפלוני רכש זכות קניין במקרקעין מוסדרים מכוח התיישנות, הסותרת את הבעלות הרשומה. במקרה שלפני, הנחת המוצא של ב"כ התובעים היא, שמרדכי הוא בעל הזכות הרשומה וכי המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים. אם הנחת המוצא היא, שמרדכי הוא זה הרשום כבעל הזכויות במקרקעין, והמקרקעין הם מקרקעין מוסדרים, כי אז רישומו של מרדכי כבעל הזכויות גובר על כל זכות סותרת שקדמה לפעולת הסדר המקרקעין (וראה: ע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 440). אם אניח עתה, שזכותם של פנינה, מנשה ובנם אייזיק נולדה לאחר שמרדכי נרשם כבעל זכויות
הקניין במקרקעין המוסדרים, הרי התקופה בה ניתן היה לממש את התביעה, כדי להוציא מידיו של מרדכי את זכויותיו, כולן או חלקן, היא תקופת ההתיישנות בת 25 השנים, הקבועה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958.


סופו של דבר הוא, שבין אם נראה את הזכויות כזכויות חוזיות ובין אם נראה אותן כזכויות קניין במקרקעין, בין אם המקרקעין מוסדרים ובין שאינם מוסדרים, בין אם זכויות מרדכי נרכשו לפני ההסדר ובין אם נרכשו לאחריו, ובין אם זכויות פנינה נרכשו לפני הסדר המקרקעין או לאחריו, תקופת ההתיישנות לתבוע ממרדכי את זכויותיהם של פנינה, מנשה ואייזיק, הסתיימה בשנת 1982.


על כן מקבל אני את טענת הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה על הסף.

14.
הגם שלא נטען על ידי ב"כ התובעים, לא נעלם מעיני פסק הדין שניתן בע"א 7613/98 חיה בקר נ' אבישי אפרתי פ"ד נ"ד(2) 90 (וראה גם דנ"א 3082/00 אבישי אפרתי נ' חיה בקר, (פורסם ב"דינים ועוד …")).


בקריאה ראשונה סברתי, כי

פסק דין
זה תומך בעמדת התובעים, ולמצער מצדיק הוא כי אעכב החלטתי עד לקבלת תאריכי הפטירה של כל אחד ממורישיהם של התובעים (שמעון, נפתלי ומנחם). ואולם, לאחר קריאה נוספת של פסק הדין, הנני סבור ש

פסק דין
זה אינו חל על העניין שלפני. הטעם לכך הוא, שבפסק הדין האמור עוסק בשאלה ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות לתביעתו של אדם, שהוגדר בצוואה כ"יורש אחר יורש". נקבע, כי תקופת ההתיישנות לתביעת אדם שהוא "יורש אחר יורש", התובע זכויות אשר הוקנו למורישו בצוואת המוריש הראשון, מתחילה בעת פטירת המוריש השני (שהוא אף היורש הראשון), ומצב דברים זה שונה ממצב הדברים שלפני.


במקרה שלפני, אם למורישיהם של התובעים הייתה עילה לתבוע את מרדכי, הרי שעילה זו נולדה מרגע שהיה ברור למורישיהם של התובעים, ולכל המאוחר בשנת 1957, כי פנינה, מנשה וילדם אייזיק נרצחו בשואה. הזכות שהייתה למורישיהם של התובעים לתבוע את מרדכי, אשר לא מוצתה בעת שמורישיהם של התובעים היו בין החיים ובעת שמרדכי היה בין החיים, עברה לתובעים עם כל היבלות שצמחו עליה במהלך השנים הארוכות, ואחת מיבלות אלה היא יבלת ההתיישנות.


15.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך שאדון ביתר הנימוקים שהביאו הנתבעים בתמיכה לטענתם, כי יש לדחות התביעה על הסף. אומר על כן בקצרה, כי אין אני מקבל טענותיהם האחרות של הנתבעים שעניין מעשה בית דין, העדר יריבות, שיהוי קיצוני, ובטלות מכוח החוק.


בין התובעים והנתבעים קיימת יריבות, שכן הם טוענים לתחרות באותו נכס, ולא נעשה בינהם מעשה בית דין. אף טענת הצדדים כאילו יש תחולה לסעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 אינה מקובלת עלי.
16.
קודם שאבוא לחתום על החלטתי זאת, מבקש אני להעיר שתי הערות:

(א)
בשלב הנוכחי אין התובעים יכולים להוכיח, אף לא לכאורה, כי הם יורשיהם של פנינה, מנשה והבן אייזיק, שכן טרם ניתן צו הצהרת מוות אחריהם וטרם נקבע מי הם יורשיהם. לצורך הדיון שלפני, התעלמתי מנקודה זו, והנחתי כי יש בידי התובעים זכות לכאורה.

(ב)
הדיון שהתקיים לפני התעלם אף מהאפשרות שלמנשה (בעלה של פנינה) נותרו שארי בשר כלשהם, ויתכן שאלה זכאים לרשת אותו או לרשת את פנינה ואת הבן אייזיק. חזקה שאפשרויות אלה כולן, אם יש להן נפקות כלשהי, תתעוררנה במסגרת ההליך בו ביקשו התובעים צו להצהרת מוות לאחר פנינה, מנשה ואייזיק.


17.
אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א)
הנני דוחה את תביעת התובעים (המשיבים בבקשה שלפני) מחמת שהתביעה התיישנה.

(ב)
הנני מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למבקשים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, סך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, וכן הנני מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב מס' 3 שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום, ב' בסיון, תשס"ו (29 במאי 2006), בהעדר הצדדים.
המזכירות

תשלח העתקים לב"כ הצדדים.
מותר להפצה מהיום.

יצחק כהן
- שופט








בשא בית משפט מחוזי 6624/06 אבי בן צבי, ניר עמיקם נ' אורה לוי, עדי פרנק, מרים דינר (פרנק) ואח' (פורסם ב-ֽ 29/05/2006)