פסקי דין על אבי אוסקי | פסקי דין על נעמי בלומנטל |

21191/07 בשא     21/05/2008




בשא 21191/07 מדינת ישראל נ' אבי אוסקי, נעמי בלומנטל




בעניין:

1



בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא
021191/07

א
001950/07

בפני
:
כבוד השופטת דליה גנות
תאריך:
21/05/2008



בעניין:
מדינת ישראל




ע"י ב"כ עו"ד דיקלה בן-חמו
, מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
המבקשת


נ
ג
ד




1. אבי אוסקי

2. נעמי בלומנטל



ע"י
עוה"ד שלמה דגן ואח'
- בשם המשיב 1


עוה"ד ש' הורוביץ ושות'
- בשם המשיבה 2
המשיבים

החלטה


1.
בפני
בקשה לסילוק התובענה על הסף. הבקשה הוגשה על-ידי מדינת ישראל
(להלן: "המבקשת" או "המדינה") כנגד אבי אוסקי
(להלן: "המשיב" או "אוסקי") וכנגד המשיבה הפורמלית נעמי בלומנטל
(להלן: "בלומנטל").

העובדות הצריכות לדיון

2.
אוסקי יליד 1974 שימש כעד מדינה במשפט שניהלה מדינת ישראל
כנגד נעמי בלומנטל
, משפט אשר בסופו הורשעה נעמי בלומנטל
בעבירה על-פי סעיף 10 לחוק בחירות לגופים ציבוריים, התשי"ד – 1954 (להלן: "חוק הבחירות"), ובעבירה על-פי סעיפים 244 ו- 245 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").
יובהר, כי במסגרת הסכם עד המדינה, לא הוגש כתב-אישום כנגד אוסקי, אולם, לדבריו, "הנתבעת (בלומנטל – ד' ג') אילצה את התובע במעשיה ו/או במחדליה לחתום על הסכם "עד מדינה", על לא עוול בכפו, ובכך הפכה את התובע (אוסקי – ד' ג') לעבריין בפועל" (סעיף 79יב לכתב התביעה).

3.
אוסקי טוען, כי בגין התנהגותן והתנהלותן של בלומנטל והמדינה, נגרמו לו נזקים, הם הנזקים הנתבעים בתובענה נשוא הבקשה.

4.
המדינה הגישה בקשה לסילוק התובענה כנגדה על הסף – היא הבקשה אשר בפני
– ועל אף שהדברים אינם מצויינים במפורש, מבוקש סילוק התובענה על הסף כנגד המדינה מחמת חוסר יריבות וחוסר עילה.
טענות המדינה

5.
המדינה טוענת, כי התובענה שהוגשה כנגדה מבוססת על שתי עילות:


האחת – אחריותה השילוחית של המדינה כמעבידתו ו/או כשולחת של המשיבה 1- בלומנטל.

השניה – אחריותה הישירה של המדינה כמעבידתו של התובע אוסקי.


המדינה מפרטת בבקשתה, כי אין מקום לחייבה באחריות לנזקים הנטענים מכוח אחריותה השילוחית, שכן זו לא קמה, לא לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הדן בחבות מעביד, ואף לא לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין, הדן בחבותו של שולח.


המדינה מפרטת, כי היחסים בינה לבין אוסקי אינם עונים להגדרת יחסי עובד - מעביד בהתאם לדיני הנזיקין, וממילא אין לה אחריות ישירה או אחריות שילוחית כלפי אוסקי. עוד טוענת המדינה, כי בנסיבות המפורטות בכתב התביעה, אין מתקיימים יחסי שליחות בינה לבין בלומנטל, ומשכך, אין היא חבה בנזיקין.


המדינה מפנה בבקשתה את בית המשפט לעובדת מעורבותו של אוסקי במעשים הפליליים בהם הורשעה בלומנטל, ולעובדה שהוא "ניצַל" מהגשת כתב האישום כנגדו בשל חתימתו על הסכם "עד מדינה", ועל-כן לא יהא זה ראוי או יאה לפצותו, שכן הוא שותף לדבר עבירה, ומשום שמעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. ההיענות לתובענה זו תביא למצב בו "יצא חוטא נשכר", דבר שאל לבית המשפט ליתן ידו לו.

טענות אוסקי

6.
אוסקי מבקש לדחות את הבקשה. לדבריו, לאור המסכת העובדתית אשר פורטה בהרחבה בכתב התביעה,
לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה, ועוד טרם שמיעת הראיות, כי מדובר בתובענה שהינה משוללת עילה כלפי המדינה.


אוסקי דוחה מכל וכל את הטענה, על-פיה היה שותף לעבירות בהן הורשעה בלומנטל וטוען, כי אף אם היה מוגש כנגדו כתב-אישום "היה יוצא זכאי בדין" (סעיף 7 לתגובה). משכך, אין מקום להחיל בעניינו את הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".


באשר לעילת התביעה המבוססת על חבות המדינה כמעבידתו של אוסקי – אוסקי פירט בתגובתו מדוע לעניות דעתו קיימת עילת תביעה ישירה,
ופרש תשתית עובדתית אשר, לטענתו, יש בה כדי להוות עילת תביעה כנגד המדינה.


באשר לאחריותה השילוחית של המדינה בשל מעשיה של בלומנטל, גורס אוסקי כי היות ואין מחלוקת כי המדינה היתה מעבידתה של בלומנטל, ובלומנטל עצמה היתה אורגן של המדינה, הרי שברור שקמה למדינה אחריות שילוחית למעשיה של בלומנטל.


אוסקי שולל מכל וכל את פרשנותה של המדינה, באשר למהותם של יחסי עובד – מעביד בהתאם לדיני הנזיקין, וקובע כי "מדובר בטענה מוזרה ביותר" (סעיף 32 לתגובה), וכי "לאור תפקידה של המשיבה 2 (בלומנטל ד' ג') אשר שימשה כידה הארוכה של המבקשת, במסגרת פעילותה בכנסת ובממשלה, מן הראוי להטיל על המדינה אחריות שילוחית גם מכוח היותה של המשיבה 2 שלוחה של המדינה, אשר עוולה כלפי המשיב במסגרת ביצוע פעולות הקשורות עם שליחותה" (סעיף 46 לתגובה).

דיון

7.
יובהר מיד, כי על אף שהבקשה הוכתרה כ"בקשה לסילוק על הסף", מקריאת הבקשה עולה, כי סילוקה של התביעה על הסף מתבקש מחמת היעדר עילה כלפי המדינה. משכך, ועל-מנת להעמיד דברים על דיוקם ועל מכונם, יובהר כי בפני
בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת היעדר עילה, בהתאם לתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

8.
באשר למחיקת כתב-תביעה על הסף – הלכה היא, כי סעד זה הינו מרחיק לכת ועל-כן על בית המשפט לנהוג בזהירות יתירה בדונו בבקשה כגון דא, ואם קיים סיכוי קלוש ו/או קל שבקלים שהתביעה תתקבל בסופו של דבר, יש להימנע ממחיקתה, ויפים לכך דברי בית המשפט בקובעו:

"מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבחר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת ההתדיינות סביב אותו ענין"
(ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין ו- 2 אח', פ"ד מ(2) 686, 671 – 672; וכן ראה ע"א 1747/04 אנואר אלפי ואח' נ' יעקב לב (טרם פורסם); וע"א 359/06 עו"ד מועין נ' עו"ד פרג' (טרם פורסם)).


מה עוד, שכיום אין עוד ספק באשר לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות חוקתית, כפי שהובהר בפרשת ארפל:

"דעתי שלי היא, כי זכות הגישה לבית המשפט אין היא זכות יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומר אני – כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט, התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק"
(דברי השופט חשין, בע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3), 577 בעמ' 631; ראה גם דברי השופט ש' לוין בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית" (תשנ"ט), בעמ' 35).

9.
כאמור, בענין אשר בפני
טוענת המדינה כי התובענה אינה מגלה עילה כנגדה. ומהי עילת תביעה?

"השאלה שבית המשפט יציג לעצמו בבואו לבחון את עילת התביעה, היא: אם התובע יוכיח את כל אשר טען בכתב-תביעתו, טענה לטענה, כלום מערכת עובדות זו מוכרת על-פי חוק כלשהו ככזו, שיש להעניק בגינה את הסעד המשפטי המבוקש בכתב התביעה?"
(מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה למעשה" (תשס"ד) 586).


וכן נקבע, כי:

"די בכך שקיימת אפשרות אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה"
(ע"א 35/83, 36/83 לאה חסין ו- 2 אח' נ' אחל פלדמן ו- 2 אח', פ"ד לז(4) 721, 724 – 725; וכן ראה ע"א 788/76 ויטוריו חסון ואח' נ' פרברים בע"מ ו- 10 אח', פ"ד לא(2) 667, 670 – 671; ע"א 590/74 חירם לנדאו עבודות עפר נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד כט(2) 141, 143 – 144; ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); ע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (טרם פורסם)).

10.
לאור האמור, יש לבדוק האם התשתית העובדתית שפורטה בכתב התביעה מקימה עילת תביעה כנגד המדינה, אם לאו, וזאת בהתייחס לשתי העילות הנטענות:

א.
אחריותה השילוחית של המדינה כמעבידתה או שולחתה של בלומנטל.
ב.
אחריותה הישירה של המדינה כמעבידתו של התובע.

אקדים ואומר, כי התשתית העובדתית שנפרשה בכתב התביעה, מתייחסת כל כולה למישור היחסים שבין אוסקי לבין בלומנטל, ובענין זה דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לקיומה של עילת תביעה.

בהתייחסו לעילת התביעה כנגד המדינה, יוצא אוסקי מתוך הנחה, כי המדינה היא "המעבידה ו/או השולחת של הנתבעת" (סעיף 80 לכתב התביעה), אלא שמטעמים השמורים עימו, הוא בחר שלא לנמק הנחה זו, ולמעשה לא פרש, ולו בדל של תשתית עובדתית, אשר תוביל
למסקנה בדבר אמיתותה
של הנחה זו.

בהמשך להנחה הראשונית בדבר היות המדינה מעבידתה ו/או שולחתה של בלומנטל, פירט אוסקי שבעה מעשים ו/או מחדלים המיוחסים למדינה, אלא שפעם נוספת, מחדלים ו/או מעשים אלו נכתבו על דרך הסתם, בכלליות, ללא כל הנמקה, ובלא שתונח תשתית עובדתית כלשהי אשר תצביע לכאורה את נכונותם ו/או התקיימותן בפועל של אותן אמירות כלליות.

בהתייחסו "לעובדת" היות המדינה מעבידתו של אוסקי, התעלה אוסקי על עצמו, ולבד מציון עובדה זו, לא שיתף את בית המשפט במקור ובסיבות לקביעתו, ולמעט העלאת העובדה על דרך הסתם, לא הניח אוסקי כל תשתית עובדתית, אשר על בסיסה ניתן להגיע למסקנה בדבר היות המדינה מעבידתו של אוסקי.

האחריות השילוחית של המדינה כמעביד

11.

יחסי עובד מעביד

סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר:

"מעביד - מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור; אולם מי שהוא בשירות של המדינה או של רשות מקומית או של אדם אחר - לא יראוהו כמעביד או כעובד של זולתו באותו שירות".


בסעיף 13 לפקודת הנזיקין מגדיר המחוקק מהי "חבות מעביד" ואימתי תחול. קרי - מההגדרות ומהקביעות שבפקודת הנזיקין ובפסיקה, הינך למד כי הגדרת עובד - מעביד בדיני העבודה, שונה מהגדרת עובד - מעביד בדיני הנזיקין.


פסק-דין מרכזי בסוגיית עובד – מעביד במישור דיני הנזיקין הינו 502/78 מדינת ישראל
נ' ירוחם ניסים ו- 11 אח', פ"ד לה(4) 748, 751 – 753, הקובע:

"אין הגדרה אחת ויחידה אשר משמשת אמת מידה לקביעת יחסי עובד – מעביד, אלא קיימות הגדרות רבות ומגוונות, הכל בהתאם להקשר הדברים בו מתעוררת השאלה ... המבחן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לקביעת יחסי עובד – מעביד הוא מבחן השליטה הגמורה, בין שליטה בפועל ובין זכות לשליטה. לענין זה אין כל נפקא מינה למשך השליטה, ואף אין כל חשיבות לשאלה, אם בין המעביד לבין העובד קיים חוזה כלשהו, ואם חוזה זה, אפילו הוא קיים, הוא בעל אופי אישי. אותו אופי חוזי-אישי, שהוא כל-כך חיוני ליחסי עבודה בדרך כלל, נעדר מהגדרת הפקודה. על-כן עשויים חייל, המשרת מכוח חיוב שבדין, או מתנדב מזדמן, שאין עימו כל קשר חוזי, להיות "עובד" גם אם, בוודאי, לא נראה בהם "עובד" לצורך מרבית חקיקת העבודה"
.


(ראה גם ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית (להלן: "פרשת צים"), פ"ד נד(4) 617 – 618; דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב(4) 817, 829).


ומהו אותו מבחן "השליטה הגמורה" העומד בבסיס אושיות הקביעה במישור דיני הנזיקין? בפרשת צים נקבע:

"מהו אם כן המבחן הנכון לקיומה של שליטה גמורה לצורך אחריות שילוחית של מעביד לעובד? השליטה הגמורה על אופן הביצוע מתבטאת בכך שהמעביד קובע את המסגרת הארגונית והטכנית בה יפעל העובד ...
העובד אינו חופשי לבצע את העבודה הנמשכת ככל העולה על רוחו. הוא חייב לבצעה באופן הארגוני והטכני הנקבעים על-ידי המעביד. אמת הדבר, אין המעביד רשאי להתערב בשיקול הדעת המקצועי של העובד, ואין הוא רשאי להתערב בשיקול הדעת המקצועי של העובד, ואין הוא רשאי להורות לו כיצד עליו להשתמש במכשירים ובחומרים העומדים לרשותו, אך הוא עדיין רשאי לומר לו באלו חומרים ומכשירים להשתמש"
(שם, עמ' 618 – 619; וכן א' ברק "אחריות שילוחית בדיני נזיקין" (1964), 131, 131 – 135 וכן בעמ' 167).


בנוסף לאחריות השילוחית של המעביד לעוולות העובד, מכירה פקודת הנזיקין בסוג נוסף של אחריות שילוחית, היא אחריותו של השילוחית של השולח לעוולות השלוח. סעיף 14 לפקודת הנזיקין קובע:

"לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם"
.

ויפים לענין זה דבריו של כב' השופט א' ברק (כתוארו דאז) בע"א 502/78 מדינת ישראל
נ' ירוחם ניסים ואח', פ"ד לה(4) 748, סעיפים 9 – 11 לפסק הדין, כדלקמן:

"ניתן היה לומר, כי "השולח" ו"השלוח" בהם דנה פקודת הנזיקין, אינם אלא ה"שולח, וה"שלוח" בהם דן חוק השליחות, תשכ"ה – 1965. על-פי גישה זו, שלוח הוא זה שבידו הרשאה לבצע פעולה משפטית בשמו או במקומו של השולח כלפי צד שלישי. אם בביצוע פעולת השליחות מבצע השלוח עוולה, יהא השולח חב בדין אותה עוולה ...
... דומה כי כל שניתן לומר הוא, שיש להניח כי במקום שאדם פועל כשלוחו של אחר במסגרת דיני השליחות, והוא אינו נתון לשליטתו הגמורה, יראו אותו כשלוח לענין פקודת הנזיקין (ראה ע"א 553/66, פ"ד כא(1) 515, 522)".

זאת ועוד:

"פלוני ייחשב כידו הארוכה של האלמוני – ועל-כן כשלוחו לענין האחריות השילוחית בנזיקין – אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בחינת שירות חיצוני הניתן לאלמוני אלא פעילות המהווה חלק פנימי ואינטגרלי לפעולתו העסקית של אלמוני. במצב דברים זה, פעולתו של פלוני היא חלק פנימי ממערך הפעילות הכוללת של אלמוני. מבחן עזר זה הגיונו בצידו, שכן יש בו כדי להצדיק את האחריות השילוחית המוטלת על השולח. ההצדקה היא בכך שהסיכון שנוצר בשל פעילותו של פלוני הוא חלק מהסיכון הכולל שנוטל על עצמו אלמוני, ושבגינו מוטלת עליו אחריות שילוחית, וזאת חרף העובדה, שביצוע אותן פעולות מהווה גם ביצוע פעולתו העסקית של פלוני עצמו. אכן, האחריות השילוחית של אלמוני מתווספת לאחריותו האישית של פלוני, ואין היא באה במקומו"
(שם, סעיף 12).

ומן הכלל אל הפרט

12.
לצורך ההכרעה אשר בפני
, אינני מוצאת לנכון לקבוע מסמרות בשלב זה בשאלת קיומם או אי-קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המדינה לבין בלומנטל, וזאת משום שאוסקי לא מצא לנכון לפרוש את התשתית העובדתית אשר באמצעותה ניתן לקבוע זאת. אולם, כך או כך, הנני בדעה כי לא ניתן לחייב במקרה זה את המדינה בנזיקין, לא בכובעה כמעבידה ולא בכובעה כשולחת, ואבאר.


בהנחה שבין המדינה לבין בלומנטל, שררו יחסי עובד – מעביד, בהתאם לפקודת הנזיקין, הרי שיש לבחון קיומה של אחריות בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין. אין חולק, כי מעשיה של בלומנטל היוו עבירה פלילית אשר בגינה נשפטה והורשעה, ומי העמידה לדין? מדינת ישראל
– היא המדינה שאוסקי טוען לחבותה בנזיקין.

סעיף 13(1) לפקודת הנזיקין מאשר את קיום אחריותה של המדינה למעשי עובדיה, אם המדינה כמעבידה הרשתה או אישררה את המעשה. בענין אשר בפני
, לא נטען בכתב התביעה כי המדינה ידעה ו/או הרשתה ו/או אישררה את המעשים שביצעה בלומנטל ואשר מהווים עבירה פלילית. לא זו אף זו, עובדה היא, שעם היוודע דבר קיומם של אותם מעשים למדינה, היא הגישה כנגד בלומנטל כתב-אישום שהסתיים בהרשעתה.


מהאמור עולה, כי המדינה לא ידעה, לא אישרה ובוודאי לא אישררה את אותם מעשים. נהפוך הוא, המדינה הוקיעה את אותם מעשים בהגישה כתב-אישום כנגד בלומנטל. משכך, ברור כי אין המדינה כמעבידתה של בלומנטל חבה בנזיקין בגין מעשיה הפליליים של בלומנטל.


זאת ועוד. סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין קובע, כי מעשה שעשה העובד למטרותיו האישיות ולא למטרות המעביד – לא יראוהו כמעשה שנעשה תוך כדי עבודתו של העובד. בתובענה אשר בפני
לא נטען כי מעשיה של בלומנטל נעשו למטרותיה של המדינה, ומהכרעת הדין בעניינה של בלומנטל עולה בבירור, כי מעשיה נועדו לשרת את מטרותיה האישיות ולא את מטרות המדינה, ומשכך, וגם בהתאם להוראות סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, אין אפשרות לחייב את המדינה בנזיקין בגין מעשיה של בלומנטל.

13.
ואם תרצה לומר כי בין בלומנטל ובין המדינה לא שררו יחסי עובד – מעביד, בניגוד לנטען בכתב התביעה, גם אז לא ניתן היה לחייב את המדינה בנזיקין, וזאת בהתאם להוראות סעיף 14 לפקודת הנזיקין. וכל כך למה? היעלה על הדעת כי המדינה הסמיכה את בלומנטל כשלוחתה לבצע עבירות פליליות ?? דומני, כי מסקנה מעין זו הינה מרחיקת לכת ואף מופרכת, היא לא נטענה, ומקומה לא יכירנה במדינה מתוקנת ותרבותית.

14.
לא אוכל לסיים פרק זה בלי להתייחס לעובדה, שבעוד שבכתב התביעה הועלו הטענות כנגד המדינה באופן כללי ועל דרך הסתם וללא תשתית עובדתית כלשהי, הרי שבתגובת אוסקי לבקשה הועלו טענות עובדתיות שלא בא זכרן בכתב התביעה, בבחינת הרחבת חזית, ולמעשה בניית חזית חדשה, ובית המשפט אינו יכול להתיר העלאתן.


לו סבר אוסקי כי תביעתו לוקה בחסר, היה עליו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ומשלא עשה כן, אין לשעות לנסיונו לתקן את כתב התביעה בדרך לא דרך, תוך הגנבת עובדות במסגרת תגובה לבקשה לסילוק התביעה כנגד המדינה על הסף.

15.
באשר לאחריותה הישירה של המדינה כמעבידתו של אוסקי – מטעמים השמורים עימו, נמנע אוסקי מהנחת תשתית עובדתית, ולו מינימאלית לתמיכה בטענה זו, ומשכך, צודקת המדינה בטענתה, כי גם אם יוכיח אוסקי את כל עובדות כתב התביעה, לא יהא זכאי לסעד כלשהו כנגד המדינה מתוקף חבותה הישירה כמעבידתו, פשוט משום שהעובדות הרלבנטיות לקבלת הסעד כנגד המדינה במישור הזה לא פורטו, ולמעשה כלל לא הועלו.

עילה בת עוולה

16.
המבקשת טוענת עוד, כי יש לסלק את התובענה כנגדה על הסף, גם מכוח דוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". המדינה מפנה להוראות סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), להגדרתו של "עד מדינה", וכן היא מפנה לעובדה כי מהגדרת "עד מדינה" ונכונותו של אוסקי לשמש עד מדינה, וכן מהכרעת הדין בעניינה של בלומנטל, אין ספק כי אוסקי היה שותף לדבר עבירה, וכי נוכח הסכמתו לשמש עד מדינה במשפט כנגד בלומנטל, נהנה אוסקי מטובת הנאה – אי-הגשת כתב-אישום כנגדו.

17.
אוסקי מכחיש מכל וכל את המסקנה הלכאורית העולה מהסכמתו לשמש עד מדינה במשפטה של בלומנטל, וטוען כי אין בהסכמה זו כדי להופכו "לעבריין מורשע" (סעיף 7 לתגובתו). אוסקי מסביר בתגובתו, כי הסכמתו לחתום על הסכם "עד מדינה" והסכמתו לשמש עד מדינה, נבעה מהחשש שמא יהיה בעדותו כדי להפלילו, ומשכך, ועל-מנת שיוכל להעיד ללא חשש, הוצע לו לשמש עד מדינה כנגד התחייבות המדינה שלא להגיש כנגדו כתב-אישום בפרשה זו.


עוד טוען אוסקי, כי "במחוזותינו עדיין חל הכלל כי אדם מוחזק כחף מפשע, וזאת עד להרשעתו בדין" (סעיף 7 לתגובה), ועל-כן אין כל מקום להפעלת דוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" מקום שלא ניתנה לו האפשרות להוכיח את ניקיון כפיו.


אוסקי מוסיף וטוען, כי אין מקום להעלות את דוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" במצבים בהם הצדדים אינם אשמים במידה שווה, וזאת בהתאם לע"א (חיפה) דואק נ' עזבון המנוח יצחק כהן (אוסקי לא ציין את מספר ההליך); וכן ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל(1) 383).

דיון

18.
מקורו של ההשתק השיפוטי הנובע מדוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" הינו ברצון למניעת פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובמערכת המשפט, וכן במאמץ המושקע במיגור התופעה של ניצול לרעה של הליכי בית המשפט (ע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625).


עקרון היסוד בשיטת המשפט הישראלי הינה, כי "אין אדם נהנה מפרי עוולתו" (ע"א 3441/01 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', פ"ד נח(3) 1, 14 – 15; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133). ויפים לכך דבריהם של המלומדים ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין בספרם "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית", מהדורה שנייה, תשל"ז, 340, המבהירים:

"היסוד לכלל זה הוא, שטובת הציבור דורשת כי בתי המשפט לא יאכפו זכויות המתבססות על פעולות אסורות, ולא יתנו את ידם לפעולות אלה. כללים אלה אינם מיועדים לעשות משפט צדק בין הצדדים, אלא הם הותקנו למען תיקון העולם; ותכליתם היא למנוע את השימוש בבית המשפט בתור מכשיר לביצוע מעשים בלתי-כשרים".


(וכן ראה: ע"א 373/54
אהרונסט נ' נוימן, פ"ד י' עמ' 1121 מפי השופט זוסמן).

מכאן, שאין כל סיבה הגיונית להגביל את תחולת הכלל האמור לדיני חוזים בלבד, אלא מן הדין להפעילו בכל מקרה בו מבקש תובע לאכוף זכות המבוססת על פעולה אסורה.

כך גם נקבע:

"… על-יסוד העקרון לפיו אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו, שכן מעילה בת עוולה אין צומחת זכות תביעה
(ראה, למשל: 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1, 15 – 16; בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 416; ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 856; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 142 – 143; ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 (להלן: "פרשת בנבנישתי"). עיקרון זה עלול בנסיבות מסויימות לשלול את זכות תביעתו של ניזוק (ראה: ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 בעמ' 209), וביסודו עומד החשש שמא בכך שנכיר באחריות כלפי המערערים ונושיט להם סעד, נמצא מעודדים הפרת חוק או נותנים ידינו לפגם מוסרי. נוכח הטעם העומד ביסוד הכלל האמור, דחייתה של תביעה שמקורה במעשה בלתי-חוקי או בלתי-מוסרי, תלוייה בעוצמתה של הכוונה הפלילית או חוסר המוסריות שבהתנהגות התובע. כן עלינו להביא בגדר השיקולים אם יש להעניק לתובע סעד גם את הקשר בין המעשה הבלתי-חוקי או הבלתי-מוסרי לבין התרחשות הנזק. מנגד יש לשקול את האינטרס הציבורי בהטלת אחריות על מזיק אשר גרם לנזק ברשלנותו" (ראו: ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח' (טרם פורסם)).


מבחני העזר המסייעים בקביעה האם יש מקום להפעיל את דוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", הינם מבחן הסיבתיות ומידת הפליליות וחוסר המוסריות, ובספרם של המחברים ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין הובהר:

"העקרון של טובת הציבור, המונח ביסוד הכלל, אינו עקרון נוקשה. זהו עקרון המתחשב במידת הפליליות וחוסר המוסריות של המעשה – מחד גיסא; ובמטרת המחוקק שיצר את העבירה – מאידך גיסא. ההלכות שנקבעו בדיני החוזים להפעלת הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", והמבוססות על עקרונות של טובת הציבור, חלות גם בדיני נזיקין. בית המשפט לא יתן סעד לניזוק, אם העובדות המהוות את עילת תביעתו מצביעות על-כך כי הוא ביצע מעשה פלילי הדורש רמה גבוהה של "מנס ריאה" או שעובדות אלה מצביעות על פעולה בלתי-מוסרית.
דרגת הפליליות אשר ממנה ומעלה לא ינתן סעד לניזוק, אינה ניתנת להגדרה מדוייקת. "כוונה להעליב או להרגיז" אינה כוונה פלילית מדרגה גבוהה. "כוונה לשלול נכס מאת הבעלים לתמיד", היא כוונה פלילית בדרגה גבוהה. בין שני אלה קיים "שטח מריבה" נרחב, הנותן מקום להפעלה גמישה של עקרונות טובת הציבור. הוא הדין לענין חוסר המוסריות"
(שם, בעמ' 342 – 343).

כמו-כן נקבע, כי –

"תנאי לקיומה של פרופוזיציה זו הוא, כי התנהגותו של הניזוק תהא בדרגה גבוהה של חוסר מוסריות"
(שם) (וכן ראה: ע"א 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד כח(4) 445, 455 – 456).

ומן הכלל אל הפרט

19.
סעיף 54 לפקודת הראיות מגדיר "עד מדינה" כ"שותף לאותה עבירה, המעיד מטעם התביעה, לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה". בתגובתו מודה אוסקי, כי העיד מטעם המדינה במסגרת הסכם "עד מדינה", לדבריו, על-מנת שיעיד ללא חשש של הפללה עצמית, קרי – אין ספק כי אוסקי היה מודע לעובדה כי מעשיו היוו עבירה פלילית, ומשכך, הסכים להעיד כעד מדינה בתמורה לאי-הגשת כתב-אישום כנגדו. לא זו אף זו, מהכרעת הדין בעניינה של בלומנטל, עולה במפורש כי חלקו של אוסקי במעשים הפליליים בהם הורשעה בלומנטל לא הצטמצם לגדר ידיעה בלבד באשר לעצם התרחשותם, ו/או אי-מניעתם, למשל, אלא אוסקי נטל חלק פעיל בתכנון ובביצוע המעשים הפליליים בהם הורשעה בסופו של דבר בלומנטל (ראה עמ' 4, 7, 33, 37, 58 להכרעת הדין). קרי – מהכרעת הדין עולה בבירור, כי אוסקי היה "שותף לאותה עבירה" וכי העיד מטעם התביעה לאחר שניתנה לו טובת הנאה – היא ההבטחה שלא להגיש כנגדו כתב-אישום בשל חלקו הוא בעבירות בהן הורשעה בלומנטל.


מהאמור עולה, כי אין, ולא יכול להיות, ספק באשר לקשר הסיבתי הישיר שבין מעשיו והתנהגותו של אוסקי לבין העבירות בהן הורשעה בלומנטל, כמו גם באשר למידת הפליליות וחוסר המוסריות שבמעשיו. האם ניתן ליתן לאדם זה ליהנות מפרי מעשיו האסורים? דומני כי מהכרעת הדין בעניינה של בלומנטל עולה, כי מידת הפליליות וחוסר המוסריות של מעשיו של אוסקי היא כה גבוהה, עד כי לא ניתן ליתן לו ליהנות מפירות עוולותיו ואין לפתוח בפני
ו את שערי בית המשפט ביחסים שבינו לבין המדינה. ודוק: אוסקי אינו ראוי לזכות בסעד כלשהו מאת המדינה בגין מעשיו הוא, ודומני כי לא אטעה אם אקבע, כי אי-היענות לבקשה אשר בפני
תהווה, לעניות דעתי, פגיעה קשה בעקרון הצדק, בטוהר המידות השיפוטי ובהגיינה הציבורית, ותפגע פגיעה אנושה באמון הציבור במערכת בתי המשפט.


במאמר מוסגר אציין, כי אוסקי טוען בתגובתו כי לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את חפותו, אלא שטענה זו משולה למי שטובל ושרץ בידו, שכן, ההזדמנות להוכיח את חפותו לא נשללה מאוסקי. אוסקי ויתר מרצונו ומיוזמתו על הזדמנות זו כאשר חתם על הסכם "עד מדינה", ויתור האומר דרשני.

20.
סוף דבר. התובענה כנגד מדינת ישראל
נמחקת בזאת.


המשיב – אבי אוסקי
– ישא בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


המזכירות תשלח עותק ההחלטה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ט"ז באייר, תשס"ח (21
במאי 2008), בלשכתי.



דליה גנות
, שופטת

ברכה הרשקוביץ






בשא בית משפט מחוזי 21191/07 מדינת ישראל נ' אבי אוסקי, נעמי בלומנטל (פורסם ב-ֽ 21/05/2008)