פסקי דין על אהרון סגל | פסקי דין על מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ

8692/01 עב     26/10/2003




עב 8692/01 אהרון סגל נ' מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו
עב 008692/01


בפני
:
כבוד השופטת שרה מאירי


26/10/2003





בעניין
:
אהרון סגל



ע"י ב"כ עו"ד
גב' ת. רובין

המבקש


נ
ג
ד


מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
גב' ש. כפתורי
המשיבה



פסק דין


זוהי בקשה מיום 11.12.01 למתן

פסק דין
הצהרתי לפיו יבוטל

פסק דין
שניתן בתיק זה מיום 9.12.98, הנותן תוקף להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים.

הרקע וההליך

1.
המבקש עבד בחברת תדיראן תעשיות לאלקטרוניקה בע"מ (להלן: "המעביד") משנת 1969 ועד ליום 1.4.90 עת יצא לפנסיה מוקדמת, (כחמש שנים לפני המועד הרשמי) וזאת מתוך הסכמה הדדית עם המעביד. בהתאם להסכמות, המשיבה החלה לשלם למבקש תשלומי פנסיה, כאשר המעביד המשיך להפריש את חלקו לקרן הפנסיה בין השנים 90-95. כשמלאו למבקש 65 הפסיק המעביד להפריש את חלקו למשיבה.

המשיב טוען כי היה סבור שתשלומי הפנסיה מבוססים על הסכם קיבוצי החל על הצדדים משנת 1980 לפיו בסיס החישוב לפנסיה חודשית הינו ממוצע משכורתו במשך 25 שנות עבודתו ("שיטת הממוצעים"), וזאת על פי זכרונו בלבד, שכן לא הצליח להשיג העתק מההסכם הקיבוצי עליו הוא מתבסס (ס' 4 לבקשה). עם זאת צירף עותק של ההסכם לתביעתו.

המשיב, שחש לדבריו, כי משולמת לו גימלה חודשית נמוכה מזו המתחייבת על-פי ההסכם הקיבוצי, ברר ומצא כי המשיבה ביססה את תשלומי הפנסיה על ממוצע משכורתו בשלוש השנים שקדמו לפרישתו. בתגובה לפניות המבקש הודיעה לו המשיבה כי בשנת 92' נערך הסכם חדש עם המעביד, אשר יצר את המחויבות לערוך חישוב לפי שנות עבודת העובד.

לאור תגובת המשיבה הגיש המבקש תביעה ביום 28.3.98 למתן

פסק דין
הצהרתי לפיו יוצהר כי הוא זכאי לקבל את הפנסיה על בסיס השכר הקבוע על פי שיטת הממוצעים וכן צו עשה לביצוע חישוב אקטוארי של זכויות הפנסיה מיום הפרישה ועד ליום מתן פסק הדין ותשלום ההפרש.

המשיבה בתגובה הציעה למבקש סכום של 28,503.04 ₪ בגין "הפרשי עבר" תוך עדכון תשלום הפנסיה החודשית לסך 3,088.59 ₪. המבקש טוען כי לנוכח הצעתה זו של המשיבה הוא הבין שבכך מקבלת היא את טענתו כי עליה לערוך חישוב לפי שיטת הממוצעים וכי ישולם לו כל המגיע לו, ולכן חתם באמצעות ב"כ על הסכם פשרה עם המשיבה, הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 9.12.98 ע"י כבוד השופטת א. סלע (לעיל ולהלן: "הסכם פשרה", "פסה"ד" בהתאמה). לטענתו, ההסכם הוצג בפני
ו כהסכם "אין ברירה" (ס' 11).

לאחר חתימת הסכם הפשרה גילה המבקש כי המשיבה שילמה לו לפי הבסיס החדש החל משנת 1995 בלבד ולא שילמה דבר על חשבון הפרשי הפנסיה לשנים 90-95 שעל פי חישובים שערך עבורו אקטואר, מגיע ההפרש לזכותו לסך 71,017.60 ₪. לכן פנה המבקש במהלך השנתיים שחלפו מאז למשיבה ולהסתדרות אולם פניותיו נדחו בטענה שניתן תוקף של

פסק דין
להסכם הפשרה.

המבקש סבור כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב בכך שהתעלמה מתוכן הסכם קיבוצי והציגה מצג שווא לפיו אין לנהוג לפי ההסכם משנת 1980 ושילמה תשלומי פנסיה מופחתים שלא כדין ולאחר שהדבר התגלה הסכימה לשלם את ההפרשים באופן חלקי בלבד, תוך מצג כאילו ישולמו ההפרשים במלואם. לטענתו, הוא היה סבור כי החישוב נעשה רטרואקטיבית לפרישתו בשנת 90' ומעולם לא היה מוותר על 70,000 ₪ אילו ידע את העובדות לאשורן.

עוד טוען הוא כי זכויותיו נפגעו בלי שהבין את משמעות הסכם הפשרה וכי המשיבה ניצלה את תמימותו ואת גילו המתקדם ובכך נגרם לו נזק כספי כבד ביותר. מכאן, מאחר ונתגלה פגם בגמירות הדעת מחד, וחוסר תום לב עד כדי רמאות מאידך, ניתן לבטל את פסה"ד המאשר הסכם פשרה. עוד טוען המבקש כי ידוע לו על חבר לעבודה אשר פרש מספר חודשים אחריו ובעקבות פנייתו לוועדת הערעורים של ההסתדרות נקבע כי על המשיבה לשלם לו תשלומי פנסיה חודשיים על בסיס שיטת הממוצעים מיום פרישתו. מכאן סבור המבקש כי מן הדין שהמשיבה תנהג בכל מבוטחיה מנהג אחיד וכי אסור שתנהג איפה ואיפה בין מבוטחים.

2.
בכתב הגנתה שהוגש ב-30.1.02 מכחישה המשיבה את טענות המבקש ופורשת שורת טעמים מדוע פעלה בתום לב וכמקובל על-פי ההסכמים השונים. מאחר וטענות אלה ברובן עוסקות בגופם של הסדרי הפנסיה, אין הם מענייננו לצורך ברור המחלוקת בתיק זה ולכן נתמקד אך ורק באותן טענות הנוגעות לבקשה. נזכיר רק כי בשנים 90-95, תקופת הפנסיה המוקדמת, שימשה המשיבה כשַלָם בלבד, כשהמעביד העביר הסכומים לתשלום למבקש.

טוענת המשיבה (ס' 8.3) כי משלא נענתה לבקשת המבקש, הגיש הוא בחודש 3/98 תביעה כנגדה עת היה מיוצג (עו"ד דנגור). עוד בטרם הגישה כתב הגנה, העבירה לב"כ התובע הצעה לסיים את התיק בפשרה, לפנים משורת הדין
(נ/1). בעקבות הצעתה נחתם הסכם הפשרה.

המשיבה מדגישה (ס' 8.6) כי ההפרשים שהעבירה בהסכם הפשרה הינם מיום פרישת המבקש לפנסיית זקנה בחודש 10/95 ולא מיום שפרש לפנסיה מוקדמת, שכן מדובר בתקופה שאינה באחריותה.

טוענת המשיבה כי המבקש לא טעה ולא הוטעה בהסכם הפשרה, שכן היה מיוצג ע"י עו"ד והיה לו ברור לאורך כל הדרך כי מדובר בהסכם פשרה בין הצדדים וכן מהם הסכומים אותם יקבל. את הכספים הוא קיבל מחודש 12/98, ועד מועד הגשת התביעה (12/01) לא טען כל טענה של טעות ו/או הטעייה.

עוד נטען כי המבקש אינו יכול לטעון טענות עובדתיות חלופיות: מצד אחד היה סבור כי בחתימה על הסכם הפשרה מקבלת המשיבה למעשה את טענתו ומצד שני לטעון כי ההסכם הוצג בפני
ו כהסכם "אין ברירה", עליו חייב היה לחתום. מדובר בשתי טענות שאינן מתיישבות האחת עם השנייה: אם ההסכם הוצג בפני
ו כהסכם "אין ברירה" ברור כי עליו להפנות טענה זו כלפי עוה"ד שייצג אותו לעניין זה, שכן כפי שעולה מנספח נ/1 מדובר בהצעת פשרה של המשיבה, אשר הוצגה ככזו. למבקש היתה שמורה הזכות שלא לחתום על הסכם הפשרה ולהמשיך בתביעתו.

עוד מציינת המשיבה כי מעבר לכך שפעלה ללא דופי, הרי שמטיבה של פשרה שהיא אינה מבטאת בד"כ את מלוא דרישותיו של המבקש. היא הציגה סכומים והמבקש הסכים להם. אילו היה סבור שלא די בסכומים אלו - לא היה חייב להסכים.

3.
ביום 14/5/02 נקבע דיון בפני
מותב זה אליו לא הגיעה המשיבה ולפיכך חוייבה בתשלום הוצאות למבקש בסך 750 ₪. במעמד זה התבקש המבקש למסור את עמדתו באשר להמשך הליך, בתוך 30 יום. ביום 21/5/02 הגיש המבקש בעצמו מכתב בכתב ידו לביה"ד שבו "הפליג" למחוזות בלתי רלבנטיים. מאחר והמבקש מיוצג התבקשה באת כוחו למסור את עמדתה באשר להמשך
ההליך.

ביום 26.8.02 משלא נתקבלה עמדת ב"כ התובע כמתחייב מהחלטת ביה"ד, הסיק ביה"ד כי אין בכוונת התובע להמשיך בהליכים והוחלט למחוק את התביעה.

ביום 30/9/02 הגיש המבקש בקשה לביטול החלטת המחיקה בטענה שלא היתה לו כוונה לזנוח את ההליך או לזלזל בביה"ד. ביום 4/10/02 הורה ביה"ד (בש"א 5527/02) כי מאחר ומדובר בהחלטה שניתנה שלא במעמד הצדדים (לאור מחדלי התובע) הוא נעתר לבקשה.

ביום 13/11/02 הגישה המשיבה תצהיר עדות ראשית של גב' מרתה גבאי המשמשת מנהלת מחלקה באגף הפנסיה (להלן: "מרתה"). ביום 12/12/02 זומנו הצדדים לדיון נוסף שבסיומו נקבע מועד לדיון הוכחות וכן ניתנה לצדדים האפשרות להגיש תצהירים משלימים. ביום 27/2/03 התקיים דיון הוכחות בו העידו המצהירים.
ביום 2/4/03 הוגשו סיכומי המבקש וביום 19/5/03 סיכומי המשיבה.


4.
לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפני
י, להלן הכרעתי:

א.
אבהיר כי השאלה היחידה העומדת לדיון היא האם לבטל את הסכם הפשרה
שקיבל תוקף של

פסק דין
.

טענתו העיקרית של המבקש הינה כי שנה לאחר שחתם על הסכם הפשרה עם המשיבה גילה כי חברו (סימן טוב) אשר פרש לגימלאות זמן קצר אחריו קיבל את הגימלה המבוססת על שיטת הממוצעים, רטרואקטיבית לשנת 91' לאחר שפנה לוועדת הערעורים. כאשר פנה לדבריו למשיבה על מנת לתקן את המעוות הוא נדחה בטענה שניתן

פסק דין
בעניין ולכן אין למכותבים סמכות להתערב.

מכאן סבור המבקש כי קיים יסוד לביטול פסק הדין וההסכם שביסודו, משהתגלה פגם היורד לשורשו של ההסכם. אותו פגם, לשיטת המבקש, הינו טענות של טעות, הטעייה ומרמה, שביסודם חוסר גמירות דעת להסכם אשר נכרת כמשמעותם בסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. לדבריו, המשיבה נהגה בחוסר תום לב כאשר שילמה לו פנסיה בסכום חסר במשך שנים בניגוד להסכם הקיבוצי משנת 80', המשיבה הודתה בטעותה ובהתנהגותה כאשר החלה לשלם רטרואקטיבית את הסכום הנכון משנת
95', הוא אינו חייב לשאת בתוצאות מעשיה והוא אף לא השתתף בפגישות עם נציגי המשיבה לאחר שהוגשה הצעת הפשרה מטעם המשיבה, לא הוסבר לו ההבדל בין התשלומים השונים, לא התקיים דיון בביה"ד טרם מתן פסה"ד ולכן לא ניתן היה לעמוד על מידת הבנתו באשר לפרטי ההסכם (טענה שמוטב היה לו כלל לא היתה מועלית).

טוענת המשיבה כי עוד טרם הגישה כתב הגנה היא קיימה התכתבויות וישיבות עם ב"כ התובע דאז, והעבירה לו הצעה לסיים את התיק בפשרה לפנים משורת הדין. הצעת הפשרה נתקבלה, נחתם הסכם הפשרה שאף קיבל תוקף של פס"ד.

המשיבה שבה ומדגישה כי המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד בעת שחתם על הסכם הפשרה. בעדותו מודה התובע כי שכר את בא כוחו על מנת שיטפל בענייניו מול מבטחים (עמ' 7, שורה 19-21), ואף מודה כי הסכים לעצתו של בא כוחו לחתום על הסכם הפשרה (עמ' 8, שורה 6-9):


"אני הסכמתי לעצתו, בגלל שאמרתי אף אחד לא הזהיר אותי שיכולים ללכת נגד הסכם, ידעתי שאף אחד לא ירצה לקפח אותי וישלם לי לפי הסכם... הסכמתי להצעתו רק בגלל שבית הדין ידוע לכולם שזה עלול להימשך הרבה שנים. סמכתי עליו ושילמתי לו את שכ"ט".

המבקש אף מצהיר כי ידע שמדובר בהסכם פשרה (עמ' 8, שורה 16-17):

"לשאלה אם עורך הדין עדכן אותי לגבי עמדות מבטחים, האם עדכן אותי לגבי הסכם הפשרה - ידעתי שזה הסכם פשרה..."

לעניין נ/1 אומר המבקש בעדותו (עמ' 9, שורה 1-4):

"... כשאת מציגה לי מס' מכתבים בין עו"ד שלי למבטחים ולשאלה אם הייתי מודע להם - אני מכיר את המכתבים האלה (הכוונה לנ/1). עו"ד יאיר דנגור יצג אותי. אני לא התערבתי...".

גם העדה מרתה שנטלה חלק במו"מ בין המשיבה לבין ב"כ המבקש מתארת בעדותה כיצד הציגה בפני
ב"כ המבקש את אופן חישוב התשלום ואף הבהירה לו
את ההבדל בין פרישה מוקדמת לבין פרישה בגיל זיקנה (עמ' 10, שורה 1-10).

ב.
לאור האמור, מקבלים אנו את טענת המשיבה כי אין מקום לטענת המבקש בעניין ביטול הסכם הפשרה עקב טעות ו/או הטעיה. שוכנענו כי המשיבה הציגה את מלוא המידע הדרוש בפני
ב"כ המבקש, קיימה איתו ישיבות והראתה לו את החישובים ואף הבהירה בהצעת הפשרה מה כולל התשלום בגין העבר וכי התשלום הינו בשיעור שננקב, החל מחודש 9/95, מועד פרישת המבקש לפנסיית זיקנה.

ג.
לא מצאנו מקום לטענת ההטעיה ו/או מרמה בהתנהגות המשיבה - שהוגשה שלוש שנים!! לאחר חתימת ההסכם - המבקש לא הוכיח שהמשיבה הטעתה אותו או את ב"כ
או העבירה לו מידע שגוי, שאלמלא הוצג, לא היה חותם על הסכם הפשרה. המבקש אף מצהיר כי סמך על עצת ב"כ והסכים להצעת הפשרה - הצהרה המרוקנת מתוכן את טענתו לפגם בגמירות הדעת. גם אם נפל פגם בהסברים שקיבל המבקש טרם החתימה על הסכם הפרשה - ואין באמירתנו, חלילה כי כך ארע - הרי שהכתובת לטענותיו היא ב"כ ולא המשיבה.

ד.
נבהיר כי פסה"ד הוא "יציר כפיו" של הסכם הפשרה ומורכב משניים: "מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו"
(י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 עמוד 787).

המבקש אינו טוען כי נפל פגם ב"היבט השיפוטי" של פסה"ד. טענתו היא, כי בהסכם הפשרה, אשר מהווה תשתית לפסה"ד, נפל פגם המקנה לו הזכות לבטלו.

פסק דין
בהסכמה הוא "הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים" (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר פ"ד מז (2) 441, פיסקה 8). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול

פסק דין
שניתן בהסכמה, בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. חלותו של חוק החוזים על עניין זה נובעת, על כן, מהאופי החוזי המובהק של פסקי דין בהסכמה (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח'
פ"ד
נא(1), 577 , עמ' 588-589, להלן: "פס"ד בן לולו").

בהתאם, נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של

פסק דין
ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם.
כך, מציין כבוד השופט בך (ע"א 690/88 רובין נ' רובין פ"ד מד 3 עמ' 459), כי "ביטולו של

פסק דין
כזה אפשרי אם נתגלה פגם שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק-הדין". ברוח דומה פסק כבוד השופט שמגר [ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט פ"ד לב (2) 42 פיסקה 5(א)]:

"...ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים וניתן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין .... בין היתר, ניתן לבטל פסק-דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק-דין... הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך העניין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה" (ההדגשות הוספו).

ה.
ההוראה הרלוונטית לענייננו היא הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

השאלה היא, האם על פי העובדות הנטענות בבקשה לביטול פסה"ד קמה למבקש עילה לבטל את ההסכם בטענה של טעות או הטעייה. תשובה חיובית לשאלה זו, מחייבת ביטול פסק הדין וקיום דיון מחודש באשר לזכויותיו של המבקש. תשובה שלילית לשאלה זו משמעה כי דין הבקשה להידחות בשל מעשה בית דין אשר יוצר פסק הדין בו אושר הסכם הפשרה (פס"ד בן לולו, עמ' 589-590).

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לברר מהי אותה טעות המאפשרת את ביטולו של הסכם פשרה מן הסוג בו אנו עוסקים כאן. התשובה לשאלה זו מושפעת ממהותם ותכליתם של הסכמים כאלה, אשר נועדו לסיים באורח סופי את הסכסוך שבין הצדדים להם. את התשובה לשאלה האמורה יש לגזור גם מחלוקת הסיכונים בין הצדדים להסכם פשרה לעניין האפשרות כי במועד מאוחר יותר יתברר כי הנזק שנגרם בפועל שונה מזה שהובא בחשבון בפשרה.

ו.
בשאלה מהי פשרה עוסק בהרחבה כבוד השופט ת. אור (פס"ד בן לולו):

"בלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם... באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קנית סיכון' או 'קנית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך... בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נשוא הפשרה... מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה".

עמדה דומה הובעה
מפי כבוד השופט ג. בך:

"לגבי הסכמים מהסוג הנדון גורם היציבות והוודאות בדבר סופיותם הינו בעל חשיבות רבה, הן מבחינת האינטרס העיסקי-כלכלי של חברות הביטוח, והן מבחינת המדיניות המשפטית. השגת הסכמי פשרה הינה נשמת אפה של חברת ביטוח, ועבודתה תיהפך לכמעט בלתי אפשרית, אם בכל מקרה תצטרך כעבור שנים רבות (5 שנים במקרה דנן) לשחזר את כל פרטי המשא והמתן עם המבוטח או עם בא-כוחו, בכדי להתגבר על החשד, שמא הושג ההסכם בתנאים של עושק" (ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא פ"ד מג (1) 714), (ההדגשות הוספו).

על רקע זה קובע כבוד השופט בך אמת מידה ראייתית מחמירה, ואומר כי טענה בדבר ביטולה של פשרה בטענה של עושק, מחייבת ראיות "ברורות ומשכנעות".
לטעמנו, קל וחומר, כך הוא הדין, כאשר מועלית טענה לטעות ו/או הטעייה.

מדברים אלה עולה כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה.
נזכיר, כי "שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים" (א. ברק בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון פ"ד מח (4) 498, פיסקה 9 וכן בע"א 806/93 הדרי נ ' הדרי פ"ד מח 3 (3) 865, פיסקה 8).

ז.
נסכם נקודה זו בדברי כבוד השופט ת. אור בפס"ד בן לולו, היפים גם לענייננו, כדלקמן:

"תכונה מרכזית של הסכמי פשרה, ובהם הסכמים מן הסוג בו אנו עוסקים כאן, היא הסופיות שלהם. בשל כך, נקבע בהסכמי פשרה - כמו בהסכם העומד לדיון בפני
נו - כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה. יש בכך כדי להצביע על הצורך, בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל" (ההדגשות הוספו).

מהמקובץ לעיל עולה, כי אין בפני
נו טעות או הטעיה, ודאי לא כאלה שיהא בהם להצדיק, 3 שנים אח"כ, ביטול הסכם שנחתם בהיות המבקש מיוצג.

ח.
נוסיף ונאמר, כי אף לו מצאנו טעות אצל המבקש, בטרם חתימת הסכם הפשרה - לכל היותר היה ראוי לראות בה טעות בכדאיות העסקה, וזו אין בה כדי לבטל הסכם.

נוסיף ונאמר עוד כי להבנתנו, בשנת 98 (בדצמבר 98, נ/2 ס' 6) היה המבקש אך בן 68 (החל לקבל פנסיית זקנה ב-10/95) (וראו גם ס' 2, 3 לתביעתו).

עוד ראוי להזכיר, כי אין בפני
נו די נתונים כדי לבחון השוני בתנאים שניתנו לחברו של המבקש. בהליך שבפני
נו העוסק בביטול הסכם - ממילא אין נדרש הדבר.

ט.
סיכום
לאור כל האמור, לא שוכנענו בראיות ברורות ומשכנעות כי אכן מדובר בטעות ו/או הטעייה מצד המשיבה המצדיקה נקיטת צעד כה דרסטי של ביטול פסק הדין, במיוחד לנוכח העובדה שהמבקש היה מיוצג על ידי עו"ד לאורך כל המו"מ ועד מועד החתימה על הסכם הפשרה שהוביל לפס"ד
ובתביעה שהוגשה בחלוף שלוש שנים.

בנסיבות העניין, משלטעמנו לא היה מקום מלכתחילה לבקשה זו - ישא המבקש בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ שישולמו בתוך 30 יום ממתן פסק הדין.

ניתן היום ל בתשרי, תשס"ד (26 באוקטובר 2003) בהעדר הצדדים.

__________________

ש. מאירי - שופטת









עב בית דין אזורי לעבודה 8692/01 אהרון סגל נ' מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/10/2003)