פסקי דין על חן אלי | פסקי דין על בר-דוד נועם - עו"ד | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה | פסקי דין על פינקלשטיין פאול | פסקי דין על פינקלשטיין עפרה |

2318/05 בשא     17/10/2006




בשא 2318/05 חן אלי, בר-דוד נועם - עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, פינקלשטיין פאול, פינקלשטיין עפרה




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי חיפה
בשא002318/05

בתיק עיקרי: פשר 000239/01

בפני
:
כב' השופטת דיאנה סלע
תאריך:
17/10/2006




בעניין
:
1 . חן אלי
, עו"ד

2 . בר-דוד נועם, עו"ד



המבקשים/ הנאמנים


נ
ג
ד



1 . כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה

2 . פינקלשטיין פאול
, ת.ז. 067410498
3 . פינקלשטיין עפרה
, ת.ז. 54124672




המשיבים

החלטה


1.
בפני
בקשת הנאמנים להכריז על ביטול הענקות שביצע החייב לרעייתו, היא המשיבה 3 (להלן: המשיבה), של מחצית מהזכויות בדירה הנמצאת ברח' הראשונים 56 בקריית חיים, הידועה כתת חלקה 70/2 בגוש 11581 (להלן: דירת המגורים), וכן מחצית מהזכויות בדירה הנמצאת ברח' יששכר 6 בקריית מוצקין, הידועה כתת חלקה 281/7 בגוש 10428 (להלן: הדירה השניה), וזאת במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה).


רקע עובדתי
2.
החייב והמשיבה המצויים, לטענתם, בהליכי גירושין מתגוררים תחת קורת גג אחת בדירת המגורים, והזכויות בדירות נשוא הבקשה היו בבעלותם המשותפת בחלקים שווים.

3.
ביום 30.7.00 חתמו השניים על תצהירים במסגרתם הצהירו כי מחצית מהזכויות בשתי הדירות מועברות על ידי החייב למשיבה במתנה וללא כל תמורה, וביום 2.8.00 נרשמו במרשם המקרקעין הערות אזהרה על חלקו של החייב בשתי הדירות לטובת המשיבה. ביום 8.8.00 דיווחו המשיבים אודות העסקות למשרד מיסוי המקרקעין, ובטופס ההצהרה הצהירו השניים כי העברת הזכויות למשיבה נעשתה ללא תמורה.

4.
ביום 30.4.01 הגיש בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הנושה), בקשה למתן צו לכינוס נכסי החייב ולהכריזו פושט רגל, כאשר מעשי פשיטת הרגל המיוחסים לו הם העברה של זכויות
החייב בדירות במירמה לידי המשיבה מתוך כוונה להבריח נכסיו מנושיו, לפי סעיף 5(1) לפקודה.
כן הגיש הנושה ביום 1.5.01 בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע העברת זכויות כלשהי בדירות, וזאת עד לסיום הליכי פשיטת הרגל בתיק, ובמועד זה ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד עד לדיון שנקבע בבקשה.

במשך חודשים ארוכים ביקשו הצדדים מספר דחיות של הדיון בבקשת הנושה נוכח ניסיונות רבים להגיע להסדר, אשר בסופו של יום לא צלחו.

5.
ביום 20.11.03 ניתן צו לכינוס נכסי החייב וכן צו מניעה כמבוקש (כב' הש' ר. שפירא), זאת לאחר שב"כ החייב הודיע בדיון כי החייב מסכים למתן הצווים המבוקשים כנגדו,
וביום 26.1.05 הוכרז החייב פושט רגל.

6.
טענות המבקשים:
א. לטענת המבקשים, יש לבטל את ההענקה של זכויות החייב בדירות למשיבה מכוח סעיף 96(א) לפקודה, משבוצעה תוך פחות משנתיים מהמועד של מעשה פשיטת הרגל. לפי סעיף 84 לפקודה רואים את מועד פשיטת רגל של חייב כמועד בו נעשה על ידו מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס, ובענייננו מועד זה חל ביום ביצוע ההענקות, היינו ה- 30.7.00.

ב. המבקשים טוענים כי בענייננו לא מתקיים החריג לביטול ההענקה הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, והמתייחס לביצוע ההעברה לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת ערך.
1) לעניין העדר התמורה מפנים המבקשים לתצהירי המשיבים מיום 30.7.00 במסגרתם הצהירו במפורש כי העברת זכויות החייב בדירות נעשתה "ללא כל תמורה", וכן להצהרה נוספת של השניים כלפי שלטונות המס מיום 8.8.00 כי מדובר ב"העברה ללא תמורה בין בעל לאישה".
לטענתם יש לדחות את גרסת המשיבים כי חתמו ביום 2.8.99 על הסכם לפיו החייב העביר למשיבה את זכויותיו בדירות בתמורה לכספים שהעבירה לידיו עובר להענקות. לשיטתם, גרסה זו שהינה מנוגדת להצהרות המשיבים, כאמור לעיל, הועלתה על ידי החייב לראשונה בתגובתו לבקשה דנא, ההסכם מעולם לא הוצג בפני
הנושים ו/או בהליכים משפטיים שהחייב היה צד להם, ולא מן הנמנע כי מדובר בהסכם "לכאורי" אשר הוכן לקראת הליך זה.

2) באשר לתום הלב טענו המבקשים כי בעת הענקת הזכויות בדירות ידעה המשיבה כי החייב נתון בקשיים כלכליים, ויכולה היתה להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכסים מידי הנושים. ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב, והעובדה כי מקבלת ההענקה בענייננו הינה אשת החייב יוצרת חזקה בדבר ידיעתה את המצב הכלכלי עובר להענקה.
בנוסף לכך נטען כי בתצהירים של המשיבים בשנת 02', שהוגשו במסגרת הליכים שנקטו המשיבים למניעת פינויים מדירת המגורים, ציינו השניים כי הם מתגוררים ביחד בדירת מגורים 'יחידה', ולא הצהירו דבר בנושא העברת הזכויות בדירות למשיבה. כך גם, נושא העברת הזכויות למשיבה כלל לא נזכר בהסכם פשרה שנחתם בין המשיבים לבין הבנק בשנת 02'.
לשיטתם, בתנאים אלה לא נתקיים יסוד תום הלב הנדרש מהמשיבה כדי לעשותה "קונה בתום לב", גם אם ביקשו בני הזוג "לעשות צדק" ביניהם במסגרת הליך גירושין לכאורי כלשהו. בנוסף, הענקת הזכויות הביאה להרחקת נכסי פושט הרגל מידי נושיו בלא שהמשיבה תרמה מצידה תרומה בת ערך לנכסי פושט הרגל. לפיכך, בנסיבות העניין באיזון שבין עניינם של הנושים לעניינה של המשיבה, גובר עניינם של הנושים.

ג. כן נטען כי גם בחינת יחסיהם של המשיבים מעלה סימני שאלה, שכן בעוד שהחייב טוען כי המשיבים מצויים בהליכי גירושין, מחקירתם עולה כי הם מתגוררים באותה דירת מגורים ביחד עם ביתם ומנהלים חיים משותפים לכל דבר ועניין. המשיבה אף העידה כי השניים מוסיפים ללכת ביחד לאירועים וכי החייב אף מתלווה אליה לבית אימה.
הפסיקה הכירה בבעיה הרווחת של הברחת נכסים תוך שימוש בבן זוג כמסתור בפני
הנושים. לטענת המבקשים, ההסכם בענייננו מעורר חשד בדבר אמיתותו, שמא מטרתו היא להבריח נכסים מהנושים.

7.
טענות המשיבה
א. לטענת המשיבה, מעשה "העברת מירמה" שבגינו הוגשה בקשת הנושה להכרזת החייב פושט רגל לא הוכח, ולפיכך העילה שבגינה ניתן צו הכינוס והוכרז החייב פושט רגל אינה נכללת באחת מהעילות המנויות בפקודה. מכאן, שיש לראות את מועד תחילת פשיטת הרגל כמועד הכרזתו של החייב פושט רגל, ביום 26.1.05.
במצב זה, חלפה תקופה של למעלה משנתיים ממועד ההענקה מיום 20.8.99 ועד למועד תחילת פשיטת הרגל, ולפיכך, לכל היותר, חלה על ענייננו החלופה הקבועה בסעיף 96(ב) לפקודה, הנוגעת להענקה שבוצעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים מתחילת פשיטת הרגל.
כן נטען כי ההעברה נעשתה בעת שהחייב היה כשר פרעון של כל חובותיו מבלי להזקק לנכס כלשהו מנכסיו, ולפיכך לא קמה למבקשים עילה לביטול ההענקה גם מכוח סעיף 69(ב) לפקודה.

ב. המשיבה טוענת כי קנתה מהחייב את מחצית הזכויות בדירות בתמורה ובתום לב ולכן אין מדובר בהענקה בטלה.
לגרסתה, זכויות החייב בדירות הועברו אליה מכח הסכם שנחתם בינה לבין החייב ביום 20.8.99, לפיו נתנה לחייב, עובר להענקות, כספים שלה בסך של כ- 665,000 ₪ (מחצית מהכספים המשותפים וכספים נוספים) לטובת עסקו, לצורך מימון ובטחונות, על דרך של ויתור על חלקה בכספים אשר ניתנו לחייב, בין אם בהעברה לחשבונותיו העסקיים ובין בדרך של העמדת בטחונות להלוואות שנלקחו על ידו לטובת העסקים ולא נפרעו.

לגרסתה, נוכח המיתון הכבד והמצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ בשנת 99', חלה ירידה מסויימת במחזור עסקיו של החייב, אך הם המשיכו לפעול ולהתנהל בשנת 99' ללא חובות.
גם החייב העיד כי מצבו הכלכלי באותה שנה היה מצוין ולכן לא ראה לנכון לדווח על קיומו של ההסכם.
כאשר הוברר כי "העסק אינו מתרומם" דרשה המשיבה מהחייב כי כנגד ויתור על הכספים יעביר אליה את זכויותיו בדירות, ללא תמורה נוספת. החייב הסכים ולפיכך נחתם ההסכם האמור.

ג. לטענתה, בשנת 95' הורעו היחסים בינה לבין החייב, אך הם החליטו להישאר להתגורר ביחד למען בנותיהן. העברת הזכויות בשנת 99' בוצעה, ללא קשר לחיוב כלשהו של החייב כלפי נושה מסויים,
ושלא לשם הברחת נכסים מנושים עתידיים, כי אם במטרה לבטל את תמיכתה של המשיבה בעסקים, להפריד בין משק הבית והמשפחה לבין העסקים, ולהבטיח את מקום המגורים שלה ושל ילדיה.

ד. בסיכומיה טענה כי הוכח שסך כל הכספים שהעבירה לטובת עסקיו של החייב עמד על למעלה מ- 1,200,000 ₪ (בעוד שבבקשתה טענה לתמורה נמוכה כמעט בחצי), וכי מדובר בתמורה בת ערך למחצית מהזכויות בדירות.

ה. לטענתה, העברת הזכויות בדירות דווחה לשלטונות המס כהעברה ללא תמורה, בכדי לחסוך במס רכישה, ונפקותו של דיווח זה הינה מתן פטור מלא ממס בגין דירת המגורים והנחה של 2/3 ממס הרכישה בגין הדירה השניה. יש ליתן לדיווח לשלטונות המס משקל מועט, אם בכלל, במיוחד נוכח העובדה כי הגרסה כי ההעברה בוצעה בתמורה בת ערך ובתום לב לא נסתרה וכך גם הגרסה האמורה בדבר סיבת הדיווח.

8.

טענות החייב
א. החייב מסר גירסה דומה לגרסת המשיבה. גם לשיטתו לא הוכחו בענייננו התנאים לביטול ההענקות לפי סעיף 96(א), מהטעם שחלפו למעלה משנתיים ממועד ביצוע העברות הזכויות ועד מועד פשיטת הרגל.
לטענתו, המבקשים הסתמכו בבקשתם על סעיף 96(א) ולא טענו לתחולת סעיף 96(ב), שאם היו עושים כן היה הנטל להוכחת התנאים לביטול ההענקות מוטל על שכמם. כך גם, המבקשים לא הביאו כל ראיה לסתירת עדותו כי מצבו הכלכלי בעת עריכת ההסכם היה מצוין.

ב. גם לטענת החייב העברת הזכויות בדירות מקיימת את הוראת סעיף 96(ג) לפקודה, משזו נעשתה בתום לב בתמורה בת ערך. החייב הוסיף על גרסת המשיבה כי לא השיב לה את הכספים שהעבירה לו בתמורה לרכישת מלוא זכויותיו בדירות, וכי המשיבה לא היתה שותפה בעסקיו, למעט העובדה שלעיתים הועסקה על ידו כמזכירה.
לדבריו, הואיל וההסכם נערך על ידי המשיבים ולא על ידי בא כוחם, צוין בהסכם כי העברת הזכויות תעשה "ללא כל תמורה כלשהי". מלשון ההסכם ותכליתו עולה כי כוונת הצדדים היתה כי המשיבה לא תחוייב בכל תשלום נוסף מעבר לכספים שכבר שילמה המסתכמים לסך של כ- 650,000 ₪. המשיבה צרפה לתגובתה אסמכתאות על התמורה שלא נסתרו, ולא לחינם לא העלו המבקשים כל טענה ביחס לתמורה הנטענת, למעט הטענה הנוגעת להצהרה לשלטונות המס.
לשיטתו, המבקשים לא סתרו את הטענה כי המשיבה שילמה תמורה בגין ההעברה ולא הוכיחו כי אין מדובר בתמורה בת ערך כדרישת סעיף 96(ג) לפקודה.

ג. החייב מסר כי הוא והמשיבה פרודים משנת 95' ומצויים בהליך גירושין, וכי המשיבה נעתרה לבקשתו ולבקשת ובנותיו ליתן לו רשות להתגורר באחד מחדרי הבית, וזאת בשל מצבו הכספי והבריאותי.

9.
הכנ"ר הודיע כי אין בדעתו להתנגד לבקשה הנאמנים.


דיון
10.
סעיף 96(א) לפקודה קובע:
"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

המטרה העומדת ביסוד הליך ביטול ההענקות על פי סעיף 96 היא להביא לביטול הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל אשר אירעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל פרעון ובטרם נעשה פושט רגל. (ראה ע"א 3853/98 עמי סדן, עו"ד
נ' אבירם רוזנטל ואח', פ"ד נז(4) 699; וכן ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד
ואח', פ"ד נה(4) 925, בעמ' 939-938).

"תמצית הרציונל לביטול ההענקות הוא בכך כי בפרק זמן מוגדר, הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים" (ע"א 5709/99 הנ"ל, עמ' 939).

הלכה היא כי בגדרו של סעיף 96 לפקודה אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא היתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק. (ראה ע"א 3858/98 הנ"ל).

11.
סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש ביטול הענקה להוכיח קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב", ו"הענקה". (ראה לוין וגרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה,
עמ' 311).

"הענקה" מהי?

"הענקה בגדר סעיף 96 יכולה ללבוש צורות שונות: מתנה משכון או שעבוד אחר, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב.
.... פסקה (ג) של סעיף 96 מלמדת אותנו ש"הענקה" כוללת "כל העברה"; מכאן שאפשר היה להניח שדי במתן מתנה על ידי החייב בתקופה הרלוונטית כדי שיהיה מדובר ב"הענקה" הבטלה כלפי הנאמן. פרשנות זו היתה מונעת כל מקרה של הענקה וולונטרית של נכסי החייב, תוך כדי הפחתת המאסה הפוטנציאלית, העשויה לעמוד לחלוקה בין הנושים, לטובת מקבל ההענקה
". (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 313-314).

כאמור לעיל, ביום 2.8.00 נרשמו לטובתה הערות אזהרה על זכויות החייב בדירות וביום 8.8.00 מסרו המשיבים דיווח לשלטונות המס, אולם ההעברה לא הושלמה ברישום.

""העברה" לעניין סעיף 5(1)(א) לפקודה היא העברה שבוצעה בפועל. כוונת העברה שלא הגיעה לכלל מימוש אינה יכולה לשמש בסיס לצו כינוס; לפיכך נפסק כי העובדה שהחייב רק פתח תיק בלשכת רישום המקרקעין לשם העברת נכס אינה מהווה מעשה פשיטת רגל" (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 60).

האם רישום הערת אזהרה הוא בבחינת "הענקה" או "העברה" במובן סעיף 96 לפקודה?.
בע"א 2659/96 הנרי רוזן נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נה(2) 529 נקבע כי רישום הערת אזהרה מקים מעשה פשיטת רגל, ודברים אלה אף שהתייחסו לסעיף 98 לפקודה יפים גם לענייננו.

"... משמעותו של רישום הערת אזהרה מכוח סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, תשל"ט-1969, היא, לכל הדעות, כי כל עוד הערת האזהרה לא נמחקה, הנכס הכפוף להערה אינו נתון למימוש לטובת הנושים הרגילים. (פרשת רוזובסקי, שם, בעמ' 123; א' פרוקצ'יה, דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (ירושלים, תשמ"ד-1984) בעמ' 84 ו-86; צ' כהן פירוק חברות (תש "ס-463 (2000). נמצא, כי לאחר רישום הערת האזהרה חל שינוי מהותי במעמדם של הנושים כלפי הנכס מושא המתנה. זכות הנושים למימוש הנכס, מושא ההערה, נדחית מפני זכותו של בעל ההערה לממש את ההתחייבות לטובתו" . די בתוצאות אלה של הערת האזהרה כדי לקיים את הדרישה למעשה פשיטת רגל במובן סעיף 5(1)(ב) בשילוב עם סעיף 98 לפקודה.
....16. המסקנה העולה מן האמור, היא, כי יש ברישום הערת האזהרה, בנסיבות המקרה
הנדון, משום "שעבוד" במובן סעיף 5(1)(ב) שעבוד הנותן עדיפות לנושה פלוני במובן סעיף 98(א) לפקודה... בשאלות כלליות ועקרוניות אלה, בדבר נפקותה של הערת אזהרה, איני מביע דעה. הכרעתי מצומצמת לבחינת משמעותה של הערת אזהרה הנדונה במסגרת מעשה פשיטת הרגל". (שם, עמ' 537-538).

ניתן לראות ברישום הערת אזהרה לרבות דיווח לשלטונות המס אודות העסקות מימוש לצורך הקביעה כי התקיימה הענקה במובן סעיף 96 לפקודה, ויש לאבחן מעשים אלה מהמעשים הנזכרים בע"א 505/68 בנק הפועל המזרחי בע"מ נ' מרים הברפלד, פ"ד כג(1) 245.

12.

בעניין לוין עמד כב' בית המשפט העליון על התנאים לביטול הענקה:

"סעיף 96 קובע כי הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים: האחד - אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה (להלן - "התקופה הקצרה"). השני -אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם כן במצב אחרון זה הוכיחו התובעים מכח ההענקה את שני אלה: כי בזמן ההענקה היה המעניק בר-פרעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה, וכן, כי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה (להלן - "התקופה הארוכה"). לגבי שני המצבים כאמור, לא תיחשב הענקה כבטלה גם אם נתקיימו התנאים הנקובים בהם וזאת, אם נתמלא אחד החריגים המנויים בסעיף 96(ג) שהרלבנטי לענייננו הוא החריג השני, המדבר בהענקה לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת-ערך.

כדי לבחון איזה מן המצבים חל על ענייננו - חלופת התקופה הקצרה או הארוכה יש לברר בשלב ראשון את שני אלה:
(א) מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב, שממנה בחישוב לאחור נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה;

ב) מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה.
תשובות לשאלות אלה תבהרנה האם נעשתה כאן הענקה במובן החוק, והאם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לענין התנאים הנדרשים לביטולה
." (ע"א 5709/99 לוין הנ"ל, עמ' 941).

13.
מועד תחילתה של פשיטת הרגל

א
. ס' 84(א) לפקודה קובע:
"(א) יראו בפשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא".

מלשון הסעיף העולה כי "פשיטת הרגל" לעניין זה אינה מתחילה עם מתן צו פשיטת הרגל אלא בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס (ע"א 5709/99 לוין הנ"ל, עמ' 941).

בענייננו הוגשה בקשת נושה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל כאשר מעשה פשיטת הרגל הנטען מתייחס לחלופה בסעיף 5(1)(א) לפקודה, העוסק בהעברת מירמה של נכסים- רישום הערות אזהרה על זכויות החייב בדירות לטובת המשיבה.

המבקשים טוענים כי מועד ההענקות ומועד מעשה פשיטת הרגל חד הם, לכן טרם חלפו שנתיים ממועד ביצוע ההענקות ועד מועד פשיטת הרגל ודין ההענקה להתבטל לפי סעיף
96(א) לפקודה.
המשיבים טוענים כי צו הכינוס והצו המכריז על החייב פושט רגל ניתנו בהסכמת החייב ובלא שהוכח מעשה פשיטת הרגל הנטען בבקשת הנושה. יצוין, כי בדיון מיום 26.1.05 במסגרתו הוכרז החייב פושט רגל הדגיש ב"כ החייב כי הסכמתו להכרזה ניתנה "מבלי שיש בכך משום נקיטת עמדה" לגופה של הבקשה (עמ' 1 לפרוט' מיום 26.1.05, ש' 15).

ב.

סעיף 5(1) לפקודת פשיטת הרגל קובע:
"5. מעשה פשיטת רגל [2)3)]
מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:
(1) בישראל או במקום אחר -
(א)נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה;
(ב) העביר או שעבד נכס מנכסיו העברה או שעבוד, שאילו נעשו כשהוא מוכרז פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה לפי כל דין תקף אותה שעה..."

סעיף 7(3) לפקודה קובע תנאי למתן צו כינוס לפיו נדרש כי "מעשה פשיטת הרגל עליו נסמכת הבקשה לצו כינוס אירע תוך שלושה חודשים לפני הגשתה".

"בכדי ש"העברה" תחשב מעשה פשיטת רגל עליה להכיל את יסוד המרמה ועליה לעמוד בתנאי הקוגנטי בפקודה כי תעשה שלושה חודשים לכל היותר טרם הגשת בקשת פשיטת הרגל
(ראה
פש"ר (ת"א) 1515/04 ד"ר יוסף במירה נ' גרינברג שלמה ואח', תק-מח 2004(3), 888; וכן
ע"א 505/68 בנק הפועל המזרחי בע"מ נ' הברפלד, פד"י כג(1) 245, עמ' 246).

הנטל להוכיח את מעשה פשיטת הרגל מוטל על הנושה, המבקש, בבחינת "המוציא מחברו...".

ג. הפסיקה קבעה חריג לכלל הקבוע בסעיף 7(3) לפיו במקרה של "מעשה נסתר" יחל מניין שלושת החודשים מהמועד בו נתגלה המעשה לנושה, ו
הנטל להוכיח כי המשיבים הסתירו את העברת הזכויות הדירות מוטל על הנושה.
"החריג היחיד לדרישה קוגנטית זו, הינה במקרה של "מעשה נסתר"; במקרה זה, חל הדין כי אין ליתן


לאחראי למרמה להנות מעוולתו שלו ומיכולתו להסתיר את מעשיו הפסולים. אי לכך, קבעה הפסיקה כי מניין שלושת החודשים יחל מן המועד בו נתגלה המעשה לנושה".
(פש"ר 1515/04 גרינברג הנ"ל, בעמ' 892; וראה גם פש"ר (חיפה) 278/04 עדנה גירון ואח' נ' הכנ"ר, תק- מח 2005(4), 2475).

ד. במקרה דנן הנושה לא התייחס בבקשתו לתנאי הקבוע בסעיף 7(3) לפקודה, לרבות לחריג יציר הפסיקה, ובית המשפט לא נדרש לדיון לגופה של הבקשה נוכח הסכמת החייב למתן צו לכינוס נכסיו ולהכרזתו פושט רגל.
הבקשה למתן צו כינוס ולהכרזת החייב פושט רגל הוגשה ביום 30.4.01, לאחר שחלפו תשעה חודשים מיום 2.8.00, שאז נרשמו הערות האזהרה לטובת המשיבה, וכשנה ותשעה חודשים מיום 20.8.99, הוא מועד חתימת ההסכם הנטען.
מכאן שבעת הגשת בקשת הנושה לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 7(3) לפקודה לפיו מעשה פשיטת הרגל אירע תוך שלושה חודשים לפני הגשת הבקשה.

בענייננו לא חל החריג לכלל שכן רישום הערות האזהרה מהווה הודעה לכולי עלמא על ביצועה של ההעברה, ומכאן שלא מתקיים היסוד של "מעשה נסתר" ומניין שלושת החודשים מתחיל מיום שאירע המעשה. (ראה פש"ר 278/04 לעיל, עמ' 2477).

ד. אכן, לשונו של ההסכם מיום 20.8.99 מעוררת תהיות לגבי המועד בו נערך. ההסכם נוקט בלשון עבר לגבי פעולות הנעשות לכאורה בעת חתימתו והיא תמוהה.
עם זאת, המבקשים בחרו שלא לחקור את החייבים על גרסתם בדבר תשלום התמורה, ולא הרימו את הנטל המוטל עליהם לצורך הוכחת מעשה פשיטת הרגל, שהוא נטל גבוה מהנטל המוטל עליהם לפי סעיף 96 לפקודה.
לכן, לא נתמלאו הדרישות המנויות בסעיף 7(3) לפקודה ולא ניתן לקבוע עובדתית כי החייב עשה מעשה פשיטת רגל על ידי הענקת מרמה.

ה. כתוצאה מכך, אין גם מקום לקבוע כי מועד הייחוס לאחור הוא אוג' 99- מועד עריכת ההסכם- או יולי 00' - מועד הצהרת המשיבים- והמועד הקובע לצורך דיון בסעיף 96 לפקודה הוא מועד אחר.
בעבר נהגו בתי המשפט להכריז את החייב פושט רגל בעת ובעונה אחת עם מתן צו הכינוס. מאז תיקון הפקודה השתנה המצב ומתן צו הכינוס קודם להכרזה. מכל מקום, מסעיף 84 לפקודה ניתן ללמוד כי המועד שבו ניתן צו הכינוס הוא המועד המאוחר ביותר לייחוס מעשה פשיטת הרגל לחייב.

בענייננו ניתן צו הכינוס ביום 20.11.03, כשנתיים וחצי לאחר הגשת בקשת הכינוס זאת נוכח בקשות שהגישו הצדדים בהסכמה לדחיית הדיון בבקשת הכינוס, בטענות חוזרות כי הם מנהלים משא ומתן להסדר שיכול וייתר את הצורך במתן הצו המבוקש. בפרק הזמן האמור השתהו הצדדים זמן ניכר בהודעתם בדבר התקדמותו של המשא ומתן על אף שבית המשפט הורה להם לא אחת כי אם לא יעשו כן תמחק הבקשה מחוסר מעש (ראה החלטות מיום 27.12.01, 29/9/03). במקרה דנן, משהסכים החייב ליתן צו לכינוס נכסיו, לא כפר בקיומו של מעשה פשיטת רגל כלשהוא והסכמתו כאמור כמוה כהודאה בקיום החוב הנטען בבקשה ובחוסר יכולתו של החייב לפרוע את חובותיו.

יוצא כי ההענקה אירעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים ממועד תחילת פשיטת הרגל ביום 20.11.03, ופירוש הדבר הוא כי סעיף 96(א) אינו חל בענייננו וכי מצויים אנו בגדרה של החלופה האמורה בסעיף 96(ב) לפקודה.

14.
תחולת ס' 96(ב) לפקודה
ס' 96(ב) לפקודה קובע:
"(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה".

על פי הסיפא של חלופה 96(ב) ביטול ההענקה נמנע אם תוכיח המשיבה את שני התנאים השליליים שלהלן:
(א) בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה.
(ב) כי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.


"לעניין נטל ההוכחה יש להבחין בין שני התנאים החלופיים שיש להוכיחם כדי להגן על הענקה מפני ביטול. לעניין התנאי הראשון משמיע סעיף 96(ב) עצמו כי הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה". (ע"א 5709/99 לעיל, עמ' 950; וכן לוין וגרוניס, בספרם הנ"ל, עמ' 315).


טענת המשיבים כי החייב היה כשר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לזכויות בדירות היא טענה בעלמא שלא נתמכה המסמכים, ואין די לעניין זה בעדותו של החייב כי בשנת 99 היה מצבו הכלכלי "מצויין", וכי לא היו לו נושים. (עמ' 5 לפרוט' מיום 14.12.05 ש' 23).

לעניין זה אין מניחים לטובת החייב שהיה כשר פירעון רק משום שלא פשט את הרגל בתקופה הרלבנטית
". (ראה לוין וגרוניס, בספרם הנ"ל, עמ' 315).


בנוסף לכך, מכתבי טענות המשיבה עולות גרסאות סותרות לעניין מצבו הכלכלי של החייב בעת ההענקה, המעוררות ספק בדבר אמיתות הגרסה בדבר כושר פרעון. מחד, בתגובה שהגישה לבקשה דנא טענה כי סייעה לחייב במימון והעמדת בטחונות להלוואות שנטל לטובת עסקו, אולם משנתחוור לה כי "העסק אינו מתרומם", כלשונה, החליטה לדרוש מהחייב את העברת הזכויות בדירות. ואילו בסיכומיה הציגה המשיבה גרסה שונה לפיה על אף המיתון הכבד ששרר במשק ב- 99' והירידה במחזור העסקים, המשיכו עסקי החייב לפעול ולהתנהל כרגיל, כי לחייב לא היו נושים וכי ההענקות בוצעו אך מתוך הרצון להפריד בין החשבונות העסקים לחשבונות המשפחה ולהבטיח את מקום מגורי המשיבה וילדיה.


איני רואה לקבל את גרסתה השניה של החייבת משמתקבל הרושם כי היא אינה אמיתית, וכי נולדה לצורך הליך זה תוך ניסיון של המשיבים לנתק את הקשר בין ההענקה לבין מצבו הכלכלי של החייב.


זאת ועוד, מעיון במסמכים שצורפו לתגובת המשיבה עולה כי במהלך השנים 98'- 99', נטל המשיבים מהבנק הנושה הלוואות בסכומים לא מבוטלים של כ- 1,080,000 ₪. כך לדוגמא, ב- 12/98 נטל החייב הלוואה בסך של 300,000 ₪, ב- 4/99 סך של 450,000 ₪, וביום 18/8/99, יומיים לפני חתימת הסכם ההענקה, סך של 200,000 ₪ (נספח ב' לתגובת המשיבה) ועוד. חלק מההלוואות התקבלו אמנם בחשבון ע"ש "פינקלשטיין שרה ועופרה" ולא ע"ש החייב, אולם החייב אינו חולק על כך שההלוואות ניטלו על ידו לטובת עסקו. כמו כן, ב- 11/98 חתם החייב על ערבות אישית מתמדת ללא הגבלת סכום לטובת עסקו "באולינג סנטר זהר כרמל בע"מ" (נספח א' לבקשת הנושה).

מדפי חשבונות ע"ש באולניג סנטר שצורפו לבקשת הנושה עולה כי באפריל 01', היו החשבונות בגירעונות בהיקף של כ- 1,225,000 ₪.


בנסיבות העניין ובהעדר ראיות פוזיטיביות לכשרות פרעונו של החייב מתקבל הרושם כי עובר להענקה נקלע עסקו של החייב לקשיים כלכליים שבעטיים עשה החייב מאמצים לגייס כספים, נטל הלוואות בסך של למעלה ממיליון ₪, התחייב בערבות אישית לטובת עסקו והתקשה לעמוד בתנאים לפרעון ההלוואות.


המשיבים לא הוכיחו כי בעת מועד ההענקה היה החייב כשר פרעון לשלם את כל חובותיו גם בלא התחשבנות בערך זכויותיו בדירות.


די בכך כדי לבטל את ההענקה.


15.
הענקה לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת ערך- ס' 96(ג)(2) לפקודה

סעיף 96(ג) לפקודה קובע:

"(ג) 'הענקה', לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1)
בשל נישואין ולפניהם;

(2)
לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב
ובתמורה בת-ערך.

(3)
לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".


המשיבים מבקשים לחסות תחת החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה. האם היתה המשיבה תמת לב והאם נתנה תמורה שהינה בת ערך לרכישת הזכויות של החייב?

"נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריג, שהוא שלילי ביסודו, מוטל על הנאמן, המבקש לבטל את ההענקה, לגבי מרכיביו של כל חריג וחריג. כך, למשל, שומה על הנאמן להוכיח לגבי החריג השני.. העדר תום לב והעדר תמורה בת-ערך
." (ראה לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 317).
"...אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעיתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראייה כבדה מדי. כמות ההוכחה הנדרשת על מנת לצאת ידי חובת הראייה היא קלה ואם לא תובא מצידו של הנתבע ראייה לסתור הרי די יהא באותה ראייה להרמת נטל השכנוע על ידי הנאמן" (ראה ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, עו"ד
ו-2 אח', פ"ד מט(2), 459 ,עמ' 479-480)


א. תום לב
כבר נפסק לא אחת כי "הקרבה המשפחתית והעיסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. "ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב". וכך, כאשר מקבלת ההענקה היא אשת פושט הרגל, נוצרת חזקה בדבר ידיעתה את מצבו הכלכלי עובר להענקה, והדבר אוצל באופן טבעי על תום ליבה בעת קבלת ההענקה (פרשת נדב נ' סרגובי, שם, עמ' 480 ,478)" (ראה ע"א 5709/99 לוין הנ"ל, עמ' 953).

המשיבה לא הרימה את הנטל לסתור את החזקה בדבר ידיעתה את מצבו הכלכלי של החייב עובר להענקה.
המשיבה העידה כי בשנת 99' עת קיבלה מהחייב את הזכויות בדירות לא ידעה מה היה מצבו הכלכלי ולא התערבה בעסקים, אולם הוסיפה: "הרחתי משהו באויר אבל לא שאלתי או חקרתי" (עמ' 4 לפרוט' מיום 14.12.05, שורות 20-21). גרסה זו אינה מתיישבת עם טענתה כי העסק "לא התרומם" ורצונה הפתאומי להבטיח את זכויותיה.
יתירה מכך, הסכמת המשיבה לסייע לחייב במימון ובהלוואות לטובת עסקיו מתיישבת יותר עם המסקנה כי המשיבה היתה מודעת למצבו הכלכלי של החייב ולכן גם התגייסה לעזרתו, ואף הסכימה ליטול חלק מההלוואות מחשבונה. סביר להניח כי המשיבה לא היתה מתגייסת לעזרה במתן כספים בהיקף שכזה אלמלא ידעה כי החייב נקלע לחובות וכי עסקו נתון בקשיים כלכליים.

זאת ועוד, מקובלת עלי טענת המבקשים כי גרסת המשיבים לגבי טיב יחסיהם מעוררת תמיהות ומשליכה אף היא על תום ליבם. החייב ואשתו מתגוררים ביחד ומנהלים חיים משותפים לכל דבר ועניין זה תומך בטענת המבקשים כי גרסת המשיבים בדבר היותם בהליכי גירושין מהווה כסות להברחת נכסים מפני נושי החייב.


"א. מחד גיסא, הסכם פירוד עשוי להיות אכן ביטוי כן לרצונם של בני זוג לסיים את שיתוף הנכסים ולעבור למשטר של הפרדה רכושית... יוצא, כי אל הסכמי ממון מסוג זה יש להתייחס בזהירות ולבודקם לפי נסיבות המקרה ואמת הסבירות, בטרם מזדרזים להגדירם כהענקת מרמה. זאת ועוד; בעניין עצמון, קבע בית המשפט העליון כי אף רצון של אחד מבני הזוג למנוע סיכון עתידי של ירידה לנכסיו איננו פסול בהכרח, ואיננו פוגע בכשרות ההפרדה.
נ

ב. מאידך גיסא, הנסיון מלמד כי הסכמי ממון ופירוד עשויים להיות כר נוח ושימושי לחייבים כדי להבריח את נכסיהם ולהוציאם אל מחוץ להישג ידם של הנושים; נפוץ מאד הוא המקרה, כי חייב או חייבת החשים כי טבעת חדלות הפרעון הולכת ומתדהקת
(צ"ל: מתהדקת) עליהם, ממהרים לחתום על הסכמי גירושין וממון נדיבים ביותר, בהם מועברים כל נכסיהם אל בת או בן הזוג. במקרים אלו, מן הדין הוא כי בית המשפט יתערב, ויאכוף את הכלל הידוע כי "על אדם לשלם את חובותיו קודם שיהיה נדיב".
ב

בית המשפט העליון אימץ גישה זהירה זו כלפי בני זוג בע"א 5709/99 זויה לוין נ' שילר, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה. שם נקבע, בין היתר, כי עסקינן בשאלה עובדתית בעיקרה, המבוססת על שאלת תום הלב של בני הזוג. הקביעה לעניין זה תעשה לפי נסיבות המקרה וקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.
" (פש"ר (ת"א) 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ ואח' נ' ניר יוסף ואח', (לא פורסם), ניתן ביום 8.4.03, מפי כב' הש' ורדה אלשייך).

מאידך גיסא, בע"א 8798/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5) 596, 698 נקבע כי אין יסוד בדין להנחה או ל'מעין חזקה' לפיה העברת בעלות בדירה בין בני זוג נשואים שלא נפרדו, היא ל'תכלית לא כשרה', אלא אם כן מוכיחים בני הזוג שנעשתה 'בתום לב ושלא מתוך כוונה להבריח אותה מחצית דירה מידי' הנושים. נקבע כי נטל הראיה הוא על הטוען לביטול הסכם ההענקה, וכי במקרה זה לא היה די באמון שרחש ביהמ"ש קמא לגרסתה של גב' פולק, אלא נוסף על כך היה על סיסמיקה להראות בראיות מספיקות, כי ההסכם נועד להבריח את מחצית מהדירה מהנושים. עם זאת יצוין כי התובענה בע"א 8798/96 לא היתה הליך לפי פקודת פשיטת הרגל וכב' השופט טירקל החיל על מבקש ההענקה הטוען לאי חוקיות נטל הוכחה מוגבר.
בענייננו, משנבחנת תוקפה של ההעברה באספקלריה של סעיף 96 לפקודה כמות ההוכחה המוטלת על הנאמן להוכחת היסודות השליליים שבסעיף קטנה היא (ראה (ראה ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד
אורי רפ ו- 3 אח', פד"י נז(3) 433); ע"א 5709/99 הנ"ל, בעמ'
950; וכן ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה, תק-על 2002(3), 551 ,עמ' 554).

"יוצא, כי מרגע שטענו המשיבים לרלוונטיות של החריג (כפי שאכן עשו בנסיבות המקרה), על בית המשפט לקבל ראיה, ולו קלת משקל, לאי-קיום החריג. מאותו רגע, מתהפך הנטל, ועל החייבים לשכנע את בית המשפט כי החריג אכן מתקיים.

לעניין הראיה הראשונית שעל הנאמן לספק, הרי שחלים הכללים הרגילים של דיני הראיות, ואין הנאמן ובית המשפט מוגבלים בסוג הראיה הנדרשת. יתכן, ותהיה זו ראיה ישירה ופוזיטיבית, ויתכן ותהיה זו ראיה בדמות התמוטטות גרסתם העובדתית הבסיסית של החייבים, בכל האמור בתחולת החריג. לשון אחר; לאור ההלכה המקלה בדבר הוכחת "היסוד השלילי", הרי בנסיבות מסויימות, די יהיה בכך כי יוכח לבית המשפט, כי גרסתם העובדתית של החייבים הינה מופרכת או בלתי-ראויה לאמון. זאת, באשר לאי-אמירת אמת או המצאת גרסה מופרכת מצד בעל דין (בעניין מרכזי ומהותי) ישנו לעיתים קרובות ערך ראייתי עצמאי
" (פש"ר (ת"א) 1254/00 החייבים רות והרצל מתוק בתפקידו כנאמן בפשיטת הרגל של החייבים נ' מיכל מתוק ואח', תק-מח 2003(2), 8646, עמ' 8649).
במקרה דנן הוכח כי על אף שהמשיבים טוענים כי הם פרודים עוד משנת 95' ומנהלים הליכי גירושין, הם ממשיכים להתגורר תחת קורת גג אחת, בדירה בקריית חיים, במשך כ- 11 שנה. המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת הפירוד הנטען וכי ההענקה היא תוצאה של כוונה אמיתית להפרדה רכושית.
המשיבה הודתה בחקירתה כי היא והחייב מתגוררים ביחד (עמ' 9 לפרוט' ש' 8), כי השניים
הולכים ביחד לאירועים לעיתים רחוקות, כי החייב מתלווה אליה לביקורים אצל אימה, וכי פרט לילדיהם איש אינו יודע אודות היותם פרודים (עמ' 4 לפרוט' ש' 16-18).
החייב טען, לראשונה בסיכומיו, כי המשיבה נעתרה לבקשתו ובקשת בנותיו ליתן לו רשות להתגורר באחד מחדרי הבית, וזאת
בשל מצבו הכספי והבריאותי. דא עקא, שלא ברור מדוע השניים הוסיפו להתגורר ביחד במהלך השנים 95'-99', שהרי אם לטענת החייב היה מצבו הכלכלי אז מצוין ברי כי היה בידו לשכור לעצמו בית לפחות בשנים אלו.
המשיבים לא הביאו כל ראיה לפירוד הנטען לרבות בכספים, בנכסים ובמשק הבית המשותף. כמו כן, לא מסרו נתונים כלשהם לגבי המקורות הכספיים של כל אחד מהם ועצם העובדה כי כספי בני הזוג, כולם או חלקם, חולקו לחשבונות נפרדים שהיו בבעלות שונה אין בה די כדי להוכיח כי אין מדובר בכספים שנתקבלו ממקורות משותפים.
בנוסף לכך, כאמור לעיל, ההסכם מיום 20.8.99 מעורר תהיות לגבי המועד בו נערך שכן הוא נוסח בלשון עבר לגבי פעולות שלכאורה נעשות מכוח עריכתו, ולא כמסמך המהווה גיבוש של הסכמות בין שני צדדים שנערך בזמן אמת.
המשיבים לא צרפו לכתבי טענותיהם את הסכם הממון הנזכר בהסכם מיום 20.8.99, שנכתב לגביו כי נערך על ידם עוד בשנת 95', ואם באמת נערך הסכם ממון כזה ואם אכן כוונתם היתה ליצור הפרדה רכושית בעקבות הפרוד הנטען, תמוה הכיצד לא הסדירו השניים במסגרתו את "החסכונות המשותפים", הנזכרים בהסכם הנטען, ואת הזכויות בדירות.
על אף שההסכם נחתם, לטענתם, עוד ביום 20.8.99 הערות האזהרה לטובת המשיבה נרשמו במרשם המקרקעין רק כשנה לאחר מכן, ביום 2.8.00. המשיבים לא נתנו כל הסבר לשיהוי שברישום הערת האזהרה ובנסיבות אלו מתחזק הספק בדבר תוקפו של ההסכם ואמיתות מועדו, שכן אם אכן התכוונו השניים ליצור הפרדה רכושית מדוע לא פעלו משך זמן רב למימוש והשלמת ההפרדה כאמור.
זאת ועוד, החייב העביר למשיבה את זכויותיו בשתי הדירות אשר שוויין לא הוכח. לא ברור מה ערך ההענקה של החייב ונטל זה היה מוטל על המשיבה. בכך מנעו המשיבים מבית המשפט לבדוק את היקף ההענקה ביחס לסכומים הנטענים על ידם כתמורה.

יתירה מכך, המשיבים לא נתנו כל הסבר לכך שנושא הפירוד והעברת הזכויות בדירות לא נזכר בתצהירים שהגישו בשנת 00' בהליכי הוצל"פ ובהליכים משפטיים שנגעו למימוש המשכנתא והפינוי של הדירה הרח' הראשונים, אשר המשיבים שיעבדו בשנת 94' לטובת הבנק להבטחת החזר הלוואה, ואף לא בהסכם הפשרה עליו חתמו המשיבים בשנת 02' (ראה מוצגים מב/1, מב/3, מב/4 מב/5). בעוד שהמשיבים היו בעלים של שתי דירות, כאמור, החייב הצהיר, בתצהיר מיום 27.8.01 (מוצג מב/5) כי הוא ואשתו מתגוררים ביחד עם שתי בנותיהם בדירת המגורים, "וזוהי לנו דירת המגורים היחידה".

במצב דברים זה מתחזק הרושם כי ההענקות נועדו להבריח את רכושם של בני הזוג מהנושים.

לאור האמור בפרק זה, המבקשים הרימו את הנטל להוכיח כי המשיבה לא היתה תמת לב בעת ההענקה.

ב. תמורה בת ערך
גרסת המשיבים כי הענקת הזכויות בוצעה בתמורה לויתור על סך של כ- 665,000 ₪ נסתרת על פניה בהצהרותיהם המפורשות מיום 30.7.00, כי חלקו של החייב בדירות עובר למשיבה ב"מתנה גמורה וללא כל תמורה", ובדיווח לשלטונות המס הצהירו כי מדובר ב"העברת זכויות ללא תמורה בין בעל ואישה".
טענות המשיבים כי הדיווח לשלטונות המס נעשה על מנת לחסוך במס לא תוכל לעמוד להם והינה בבחינת נסיון לאחוז בחבל בשני קצותיו.

"הוצהר על-ידי האישה כלפי שלטונות המס ובמרשם המקרקעין כי ההעברה נעשתה ללא תמורה, ומשכך הייתה היא פטורה ממס. אם הצהרה זו נכונה, הרי שאין ממש בטענה שהדירה הועברה לבעל בתמורה לפירעון חוב של אביה לאביו בסכום של 120,000 דולר. ואם נכון סיפור ההלוואה, הרי שההצהרות לשלטונות המס ולמרשם המקרקעין בדבר העברה ללא תמורה היו בלתי נכונות. אין זאת אלא שהאישה ביקשה לאחוז בחבל בשני קצותיו". (ראה לעניין זה ע"א 8482/01 בנק איגוד
לישראל בע"מ נ' סידרונסקי אילנה, פ"ד נז(5)
776).

גם טענתה של המשיבה לפיה סיפקה לחייב כספים ממקורותיה האישיים לטובת עסקיו לא הוכחה. המשיבה נמנעה מלהציג את חשבונותיה האישיים והעובדה כי ביום 30.1.99 הוציאה שיק על סך 50,000 ₪ מחשבון הרשום על שמה לפקודת "באולינג זהר כרמל", (נספח ב' לתגובת המשיבה), וכן כי נטלה הלוואות מחשבון הרשום על שמה לטובת עסקי החייב אינה מלמדת בהכרח כי מדובר בכספים אישיים שאינם כספים המשותפים לשני בני הזוג.
אכן המבקשים לא חקרו את המשיבים לעניין התמורה ולא נתנו משקל לראיות שהובאו בעניין זה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיבים העלו לראשונה טענה בדבר קיומו של ההסכם, על כל התמיהות שבו, רק בשנת 05' ללא הסבר לכך כי תצהירי המשיבים נעשו ביולי 00', הערות האזהרה נרשמו באוג' 00' והעסקה אף היא דווחה לרשויות המס כהעברה ללא תמורה באוג' 00'.
עובדות אלו במצטבר למחדלי המשיבים כפי שצוינו לעיל בהבאת ראיות שהיו בהישג ידם מפריכות לכאורה את גרסתם כי ההענקה נעשתה בתום לב ובתמורה בת ערך.

16.
סיכומו של דבר
נוכח כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי הענקת הזכויות בשתי הדירות מהחייב למשיבה בטלה.


המשיבה תישא בהוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.


המזכירות תשלח עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום 17 באוקטובר, 2006 (כ"ה בתשרי תשס"ז) בלשכה.

דיאנה סלע
, שופטת







בשא בית משפט מחוזי 2318/05 חן אלי, בר-דוד נועם - עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, פינקלשטיין פאול, פינקלשטיין עפרה (פורסם ב-ֽ 17/10/2006)