פסקי דין על מיכל (שמואל) אביטל | פסקי דין על י. סער הסוכנות לקידום מכירות בע"מ

8047/02 עב     15/09/2004




עב 8047/02 מיכל (שמואל) אביטל נ' י. סער הסוכנות לקידום מכירות בע"מ




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה ת"א – יפו

בפני
: כב' השופטת שרה מאירי
נ.צ. (ע) מר ע. נחום
נ.צ. (מ) גב' ח. וולקר
עב 008047/02
22/11/2005


בעניין
:
מיכל
(שמואל) אביטל



ע"י ב"כ עוה"ד
גב' ח. דונקלמן

התובעת


נ
ג
ד



י. סער הסוכנות לקידום מכירות בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד
גב' ב. בן שדה
הנתבעת

פסק דין
א.
הרקע וההליך

1.
ביום 19.9.02 הגישה התובעת, באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד הנתבעת, חברה מטעמה עבדה כנציגת מכירות בפרוייקט סלקום (להלן: "הפרוייקט"), בהתאם לכתב העסקה (להלן: "ההסכם") ונספח לו (להלן: "הנספח").



התובעת עבדה אצל הנתבעת מ- 3.5.01, ביום 20.1.02 שברה את רגלה והיתה בחופשת מחלה עד 8.4.02. ביום 9.4.02 חזרה לעבודה סדירה.


במחצית השנייה של אפריל 2002 נאמר לה בע"פ כי הנתבעת משנה את שיטת חישוב השכר, כך שהבסיס יעמוד על 2,500 ש"ח וגם חישוב העמלות שונה. התובעת הגיבה למנהל הצוות שלה (להלן: "אלפסי") כי אינה מסכימה.



ביום 22.5.02 הודיעה התובעת כי היא בהריון (תאריך לידה משוער 17.1.03), בשבוע ראשון של יוני עזב אלפסי תפקידו ומנהלי הצוות החדשים ניסו לשכנעה לעזוב עבודתה, שאינה מתאימה לאשה בהריון והיא סירבה.


ב- 17.6.02 זומנה לפגישה עם האחראי על הפרוייקט בנתבעת (להלן: "אשל"), שהודיעה כי היא מפוטרת מ- 6.02, וכשהגיבה התובעת כי בשל הריונה היא מוגנת, אז השיב אשל כי אינה עומדת ביעדי מכירות. התובעת ציינה השגיה טרם פציעתה והשיבה כי מאז הודעתה על ההריון – לא נותנים לה לשוב להשגיה.


ב- 30.6.02 זומנה שוב לאשל, נתבקשה להחזיר הרכב, והודע לה כי היא מסיימת תפקידה בפרוייקט.


לאור הפנייתה לחוק עבודת נשים התשי"ד-1954 (להלן: "החוק"), ה?מרה הודעת הפיטורים בהודעה על חופשה בתשלום.

ב- 10.7.02 הודע לה כי נמצא לה תפקיד חדש בחברת "נביעות" בפ"ת כטלפנית טלמרקטינג. התובעת הסבירה כי התפקיד אינו מתאים לה, וכי בשל מקום מגוריה (נתניה) תדרש לנסיעה שעה וחצי בכל כיוון בתחבורה ציבורית, אך הבהירה כי היא מוכנה לעבוד בכל עבודה מתאימה אחרת ובשכר ותנאים עפ"י המוסכם.



התובעת נמצאת (בהגשת התביעה) בחל"ת, הנתבעת שילמה לה שכר בסיס ליולי 2002 (2,500 ש"ח) (שכר נמוך משכר מינימום), ומשכורת אוגוסט טרם שולמה.



התובעת טוענת להפרשי שכר לפי בסיס 3,500 ש"ח וממוצע עמלות של 6,383.33 ש"ח (סה"כ הפרשי שכר בסך 28,465.12 ש"ח עד להגשת התביעה). הנתבעת טעתה בחישוב דמי המחלה בינואר-פברואר 2002, כשלא כללה ממוצע העמלות (ולהפרש 12,475.46 ש"ח).


משעבדה מעל שנה, זכאית היא לדמי הבראה (1,505 ש"ח).


הנתבעת פועלת רק משום שהתובעת בהריון, בניגוד לחוק, כאפלייתה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בתעסוקה (עתרה ל- 40,000 ש"ח), בחות"ל. בכך, תנזק בתשלום דמי הלידה (בסך 20,604.64 ש"ח).

2.
בכתב הגנתה מ- 1.12.02, באמצעות ב"כ, הכחישה הנתבעת הטענות וטענה כדלקמן:


התובעת שימשה כ"פוקדת פרוייקט סלקום מדלת לדלת ללקוחות עסקיים", התובעת סיימה חופשת המחלה ב- 9.4.02, שבה לעבודה ב- 10.4.02, אך לא לעבודה סדירה ותפוקתה פחתה משמעותית.


כבר ב- 2.02 השתנה מבנה השכר (לרבות עמלות) של כל עובדי הפרוייקט כולל התובעת, הוקטן שכר הבסיס והוגדל שיעור העמלות. אלפסי הבהיר לתובעת השינוי והתובעת לא טענה כנגדו, והסכימה לשינוי. מנהלי הנתבעת לא ניסו לשכנעה לעזוב; מאז שובה ממחלתה ירדו הישגיה במידה ניכרת ומשכך, שוחח עמה אלפסי כבר בסוף אפריל 2002 ואז טענה כי טרם החלימה מפציעתה.


שוב זומנה לשיחה עמו במהלך מאי והובהר לה כי אם לא תעמוד ביעדי המכירות במאי 2002, תאלץ לעבור מתפקידה. אז ביקשה התובעת כי תיבדק האפשרות להעסתקה כמתאמת מכירות בסלקום, אפשרות שנבדקה אך לא נמצא תפקיד פנוי.


בשבוע הראשון של יוני 2002 שוחח עם התובעת מחליפו של אלפסי (להלן: "בן יאיר"). התובעת טענה כי עקב פציעתה מתקשה היא לחזור לעצמה, וכי היא שחוקה, והעלתה האפשרות לתפקיד משרדי. במועד זה לא ידע בן יאיר על הכוונה.


לתובעת ניתנה ארכה נוספת עד סוף יוני לשיפור תפקודה. גם מנהל הפרוייקט מטעם סלקום שוחח עמה (להלן: "אסייג") ב- 10.6.02 והבהיר לה כי אם לא ישופרו השגיה תדרוש סלקום החלפתה, ואף הציע לסייע במציאת תפקיד בסלקום – והתובעת סרבה.


גם ביוני לא עמדה ביעדיה וכמעט לא מכרה בכלל.


טענתה בדבר נסיונות שכנוע אינה אמת, והועלתה לראשונה במכתבה מ- 7.02.


בכל השיחות לא הכחישה הנתבעת הירידה החדה בתפקודה, ואף שהציעה בעצמה לעבור לתפקיד משרדי (לבן יאיר), חזרה בה אח"כ.


אשל שוחח עמה ב- 17.6.02, לא אמר לה שהיא מפוטרת והוכחשה טענתה שהיא מוגנת בשל הריונה.



התובעת אחראית היתה על תאום הפגישות שלה ולפנים משורת הדין קיבלה מספרי טלפון של לקוחות פוטנציאליים, ואף הוחלף רכבה לרכב אוטומטי.


בסוף יוני, לאחר כמעט 3 חודשים משובה מחופשת מחלה, משהוברר כי לא עמדה ביעדים, נדרשה הנתבעת להעבירה מתפקידה ובהתאם, הודיע לה אשל ב- 30.6.02 כי סיימה תפקידה כפוקדת בפרוייקט, נדרשה להחזיר רכבה, נאמר כי היא יוצאת לחופשה בתשלום, במהלכה תנסה הנתבעת לסייע במציאת תפקידים חלופיים.



בשיחתו הטלפונית עמה מ- 9.7.02 הציע לה אשל תפקיד נציגת מכירות טלמרקטינג ב"נביעות", בפ"ת או בת"א (בהשתכרות זהה כבפרוייקט), או תפקיד מתאמת מכירות בפרוייקט (שכר בסיס גבוה יותר, ללא עמלות, ובהשתכרות זהה), והתובעת דחתה 2 ההצעות. הוכחש כי התפקיד לא התאים. התובעת דרשה לעבוד רק כסוכנת מכירות עם רכב, ולנתבעת לא היה תפקיד כאמור להציע, מה גם שהפרוייקט צומצם (מ- 50 עובדים בינואר 2002, ל- 12-13, עד שבאוקטובר 2002 הודיעה סלקום כי הפרוייקט יסתיים בסוף השנה).



שינוי השכר תקף ומחייב מכח הסכמתה, התנהגותה וההסכם, מה גם שהתובעת הסתייגה ממנו כ- 6 חודשים לאחר ביצועו וכ- 4 לאחר שנמסרה לה ההודעה הפורמלית, הנתבעת הסתמכה על הסכמתה, והתנהגותה של התובעת היא בחות"ל.


התובעת אינה זכאית לממוצע עמלות, משלא היתה זכאית לעמלות כשלא עמדה ביעדים, קל וחומר אינה זכאית לתשלום כזה, כשהיא מסרבת לעבוד.


לזכות התובעת נצברו סה"כ 13.5 ימי מחלה, והיתה זכאית ל- 3,620 ש"ח ברוטו ועקב טעות שולם לה 2,544 ש"ח וההפרש (1,706 ש"ח ברוטו) נכלל בצ'ק שנשלח לה ב- 29.11.02.



התובעת אכן זכאית להבראה, אך הנתבעת משלמת לעובדיה בדצמבר.


התובעת היא שמסרבת לחזור לעבודה, תביעתה נגועה בחות"ל, שהרי אינה עותרת לסעד החזרה לעבודה.


הואיל ועקב הריונה נמנע מהנתבעת לפטרה, במקום לפנות לשַר לקבל היתר, הציעה לתובעת תפקיד אחר שהתאים למגבלותיה, התפקיד היחיד הפנוי בנתבעת, שניתן להציעו לתובעת. ממילא, אין התובעת זכאית לכל תמורה, לתקופה בה סרבה לעבוד. לפנים משורת הדין, ממשיכה הנתבעת לשלם שכרה.


סרובה לעבוד ולא הריונה הוא הסיבה לחופשה. התובעת לא הופלתה לרעה, החלטות הנתבעת נתקבלו בתום לב ומשקולים ענייניים ומתוך התחשבות יתרה בתובעת.


הוכחשו הנזקים ושיעורם, נטען כי מדובר בנזק שטרם התרחש, ויש להפחית הסכומים שהתובעת השתכרה/יכלה להשתכר בשקידה ראויה מיולי 2002.

3.
ביום 21.1.03 הגישה התובעת כתב תשובה, הכחישה טענות הנתבעת, טענה כי מדובר בשינוי שכר חד צדדי, ללא הודעה מסודרת בכתב, ובלא שניתנה הסכמתה, מה גם שעפ"י ההסכם ניתן לשנות רק שינוי בבונוס ולא בשכר הבסיס (אלא בהסכמה). בן יאיר, אסייג ואלפסי ידעו שהיא בהריון; התובעת לא קיבלה סיוע במכירות כפי שניתן לה קודם לכן, והתובעת ביקשה להמשיך לעבוד בתפקידה קודם המחלה, ולא טענה כי היא שחוקה או כי מתקשה היא. התובעת לא הציעה, אך הסכימה לעבור לתפקיד משרדי בת"א או בהרצליה, או בכל עבודה אחרת בשכר ובתנאים כבהסכם.


רכבה הוחלף ע"י חברת ההשכרה, משניזוק, ולתקופת התיקון.


משכורת אוגוסט שולמה רק ב- 20.9.02 (הוגשה תביעה בהליך אחר בגין איחור זה, שנסתיימה בפשרה). עדיין לא התקבל תלוש 12.02 ולכן אינה יכולה להתייחס לתשלום הבראה.


הקטנת הנזק היא טענה שטוב לולא הועלתה, ויכלה להעשות בעבודה מתאימה.

4.
הנתבעת הודיעה כי בנסיבות, אין ההליך מתאים לנסיון גישור.



ביום 26.2.03 הגישו הצדדים רשימת מוסכמות-פלוגתאות.


ביום 7.4.03 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה.


ביום 1.9.03 הגישה הנתבעת תצהירו של אלפסי, של הגב' שרה קוהלי, מנהלת הכספים בנתבעת (להלן: "קוהלי") ושל בן יאיר ואשל.


(במאמר מוסגר נציין כי ככל הנראה בשל טעות, נרשם באימות תצהירי קוהלי, בן יאיר ואשל כי כך נעשה בשנת 2000 ולא 2003).

ביום 29.10.03 התקיים דיון קדם בפני
כבוד השופטת א. סלע.
תוקנו הסכומים בכתב
התביעה (נמחקה התביעה להבראה, התביעה למחלה הועמדה ע"ס 4,108 ש"ח, התביעה להפרשי שכר הועמדה ע"ס 24,610 ש"ח).
התקבלה רשימת מוסכמות-פלוגתאות וההליך נקבע להוכחות ליום 6.11.03. משבן יאיר לא יכול היה להתייצב לדיון שנקבע בהתראה של שבוע, נקבע לעדותו ל- 18.12.03.
בתום הדיון ניתנה החלטה על סיכומים.
סיכומי תובעת הוגשו לאחר תזכורת ביה"ד, ב- 7.4.04, תוך בקשה להארכת מועד.
סיכומי נתבעת הוגשו ב- 21.6.04, לאחר הארכת מועד שנתבקשה.
לא הוגשו סיכומי תשובה.

אגב כך, יצויין כי ההליך הועבר למותב זה, ככל הנראה בטעות, שהרי החל בהליך צו מניעה זמני בפני
כבוד השופטת א. סלע, בקשה שהוגשה בד בבד עם התביעה, בקשה בה עתרה לשלם לה משכורת שלא תפחת משכר מינימום. ולענייננו נזכיר כי גם בבַקְשה צו מניעה זמני – לא עתרה להשבתה לעבודה! משכך הובהר יום טרם הדיון – לא ראינו לדחותו.

לצערנו, עקב עומס רב בהדפסות – התעכבה הוצאת פסה"ד.

ב.
ההכרעה

לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפני
נו – להלן הכרעתנו:

1.
ההסכם –
נמנה להלן את עיקרי ההסכם, שהוא הבסיס להליך:
התובעת התחייבה לביצוע מירב המאמצים לעמוד ביעדי המכירות
(ס' 2.3) תוך שתבצע עבודתה בשת"פ מלא עם הנתבעת ותקיים באופן מלא כל ההוראות (ס' 2.6), עליה להתייצב לכל ישיבות הצוות ופגישות אישיות (ס' 3.4).
נקבע לתובעת שכר בסיס ברוטו (3,500 ש"ח) וזכאות לבונוס לפי שיקול דעת הנתבעת (וסלקום) ונקבע כי סכומי הבונוס אינם חלק מהשכר החודשי לצורך כל עניין ודבר (ס' 4.5). התובעת זכאית לימי מחלה כחוק (ס' 4.5.4).
נקבע כי שכר הבסיס כולל מלוא התמורה להעסקתה (ס' 4.6) וכי זוהי התמורה המלאה הסופית והמוחלטת (ס' 4.7) וכל סכום שישולם מעבר לשכר הבסיס הוא בונוס ולא יהווה חלק מהשכר החודשי לכל דבר וענין (ס' 8.7). שינוי בהסכם יעשה בכתב בלבד, ויחתם ע"י 2 הצדדים (ס' 8.6). כל ויתור/שתיקה וכו' של כל התחייבות מההסכם – לא יחשבו כויתור, ולא מנע/השתק (ס' 8.12). תשלום הבונוס יעשה בתשלום עבור החודש שאחריו (ס' 4.5.3).

בנספח להסכם נקבע כי התובעת מועסקת מ- 3.5.01, בשכר בסיס ברוטו של 3,500 ש"ח, יעד המכירות יקבע ע"י הנתבעת/סלקום, כשחישוב העמלות יבוצע לפחות לפי יעד של 55 מכשירים (שנמכרו), וישתנה לפי שיקול דעת בלעדי של הנתבעת או סלקום; סכומי העמלה אינם חלק משכר הבסיס ולא יבוצעו בגינם הפרשות סוציאליות.
נזכיר במאמר מוסגר כי לטעמנו, משעסקינן בהסכם ולפיו, מחד – הובטח שכר מינימום ומאידך – עמלות שיביאו להשתכרות גבוהה יותר, אין חוב לנתבעת, מקום שהתובעת לא עמדה בתנאי הזכאות להם.



2.
שינוי בשכר –
התובעת טוענת בתצהירה כי במחצית השנייה של אפריל 2002 סיפרו לה באופן אקראי חברי הצוות, כי שונתה שיטת חישוב השכר.
בעדותה אישרה (ולאחר מספר שאלות) כי אלפסי מיזמתו אמר לה שיש שינוי, וכי לא ידעה שיכולה היא לעשות משהו, וגם כל חברי הצוות קיבלו זאת כעובדה מוגמרת.

אלפסי בתצהירו ציין כי בפברואר 2002 שונה מבנה השכר של כל עובדי הפרוייקט וכי בשיחה עם התובעת לאחר שובה מחופשת המחלה, מסר לה פורמלית על השינויים והתובעת לא טענה בעניין כלל, אלא הסכימה לשינוי והמשיכה לעבוד בתנאי השכר החדשים.
בעדותו טען כי העלה נושא השכר עוד בביקורו אותה בעת מחלתה, לא ברמה של השכר המדוייק וכששבה לעבודה – הנושא היה יותר בידיעה; אלפסי אישר כי לא ביקש הסכמתה לשינוי.
אשל בתצהירו טען כי התובעת לא טענה בפני
ו, כמנהל חטיבת שרותי המכירות, כנגד שינוי השכר, לא העלתה זאת ובפועל ידעה על השינוי, הסכימה לו והמשיכה לעבוד לפיו, והעלתה זאת לראשונה במכתבה מ- 24.7.02, כהסתייגות בדיעבד.
לא הוצגה לו כל שאלה בנושא זה.

קוהלי אישרה כי שונה שכר הבסיס, כי היא לא ידעה על אי הסכמתה של התובעת לשינוי, וכי כשבדקה השכר והוברר כי התובעת היתה בחופשת מחלה, הושלם שכרה לשכר מינימום.

אין חולק כי הנתבעת השלימה שכר התובעת, כך שקיבלה שכר בסיס כשכר מינימום.
אין חולק גם כי אין בפני
נו הסכמה בכתב (ולטעמנו, לא רק של התובעת, אלא אף של הנתבעת, ככל שנדרשת כזו, ל"הסכמה") לשינוי שכר הבסיס, כזו שנחתמה ע"י 2 הצדדים, והכל כמתחייב עפ"י ההסכם.
אלפסי אישר כאמור, כי לא ביקש הסכמתה, ונבהיר כי ל? ביקש כזו – אין בפני
נו כזו, כמתחייב מההסכם.

איננו מקבלים טענת התובעת כאילו הודיעה לאלפסי שאינה מסכימה לשינוי, הן משום שבניגוד לתביעתה, לא טענה כך בתצהירה (אלא טענה כי על השינוי נודע לא באקראי מחבריה לצוות) והן משום שבעדותה לא אמרה שהביעה פוזיטיבית אי הסכמה או התנגדות (אלא אומרת היא כי לא נתנה הסכמה).
מקובל עלינו כי אלפסי הודיע לה על השינוי בשכר, שינוי עליו לא מחתה (לא בפני
ו ולא בפני
אשל), אלא מחתה עליו רק במכתבה מ- 24.7.02.
אין מקובל עלינו עם זאת, כי העובדה כי לא מחתה על העניין, אף לאחר שקיבלה יעוץ בנעמ"ת ובויצ"ו (ולא עם עו"ד) או במשרד העבודה, שולל "תירוציה". ברי כי ויצ"ו ונעמ"ת, כמו גם משרד העבודה – פנייתה אליהם עסקה בנושא הריונה (ומכל מקום, אין כל ראייה כי עסקה בעניין שינוי השכר).
אלא, שהעיקר הוא כי אף אם לא מתקבל על הדעת כי לא ידעה שיכולה היא להתנגד, או לא ידעה זכויותיה – לא זה העיקר.
ההסכם שבפני
נו איפשר שינויו אך בדרך מסויימת – הכולל שניים: כתב וחתימה.

העובדה כי במהלך החופשה בתשלום הוברר לה כי יערך שינוי בשכר (כשאלפסי, כזכור, העיד שדבריו לא כללו פרוט, ואף לא כי עסקינן דוקא בירידת שכר הבסיס; ואגב כך, טענה חדשה של אלפסי, שהועלתה רק בח.נ.) או כי באפריל נמסרה לה "הודעה פורמלית" על כך (ע"י אלפסי) – מלמדות יותר מכל כי לא היה מקום להסכמה/התנגדות/מחאה או שתיקה. ודאי לא ניתן לראות ב"קבלתה את הדין" הסכמה, בנסיבות בהן עפ"י ההסכם, שנכתב ונוסח ע"י הנתבעת – נדרשים כתב וחתימה!

בהתאם, בל תלין הנתבעת על מצג או הסתמכות כלשהם.
לטעמנו, לא נדע גם מדוע לא תוכל התובעת, ול? ביולי 2002, עת שהתה בחופשה בתשלום, "להחיות" (כהגדרת הנתבעת) את הנושא.

הנתבעת אף "מערבת" בסיכומיה מין בשאינו מינו: התובעת לא חלקה על זכותה של הנתבעת לשנות את שיעור העמלות (כאמור בהסכם). דא עקא, אין זה העניין בו ענינו בהליך זה.
הצדדים אינם חולקים על שיעור העמלות שנקבע, אלא אך על שיעור שכר הבסיס שנקבע.

ולענין הכתב, איננו מקבלים גם טענת הנתבעת כי עסקינן בעניין פרוצדורלי ולא מהותי, או כי נתקיימה התכלית (הגברת ה"ודאות") בשיחה שהתקיימה בעת מחלתה, ואח"כ עם שובה, כמו גם בתלושי השכר, ואף לא כי על סעיף זה (סעיף 8.6) יכלו הצדדים להסכים על שינויו/ביטולו.

נזכיר כי ההסכם קובע כי כל שינוי בו יעשה בכתב בלבד, חתום בידי שני הצדדים.
משהדגיש ההסכם, ולא באחת, את חשיבות האמור, אין מדובר בתכלית הוודאות, התכלית הראייתית דווקא.

כך או כך, לא רק שלא הוכח בפני
נו כתב, חתימה, הסכמה של שני הצדדים, אלא הוכחה בפני
נו קביעה חד צדדית המנוגדת להסכם. "מחדל" להתנגד אינו הופך להסכמה/הסכמה חתומה, הגם לאחר שבפועל היתה ערה התובעת לשינוי שכרה!
לא שמענו גם מהנתבעת – ובעדויותיה (או בחקירתה את הנתבעת), ובניגוד לנטען בסיכומיה – כי הצדדים הסכימו (ול? בע"פ) על שינויו/ביטולו של סעיף 8.6 להסכם! (שמא, עפ"י הגיונה של טענה – בטלות אף ההוראות הקובעות מעמדן של העמלות כרכיב שאינו שכר?!

עוד נזכיר את הוראת סעיף 8.12 להסכם ולפיו כל ויתור/שתיקה, מחדל לקיום/אי קיום של כל התחייבות – לא יחשבו כויתור.
ומה לנו יותר מההרמוניה בין 2 הוראות אלה – לסתירת טענות הנתבעת.

ראוי להזכיר עם זאת, כי לא נבין מדוע נדרשנו לעניין זה, שהרי כמוסכמה נקבע כי הנתבעת שילמה לתובעת שכר בסיס בגובה שכר מינימום מאפריל ועד אוקטובר 2002 כולל (מוסכמה 4), הפרשי שכר בגין ההפרש בין השכר ששולם בפועל לשכר מינימום, והפרש דמי מחלה (מוסכמה 5), כשאין גם מחלוקת כי השינוי בשכר נעשה בפברואר (מוסכמה 3), בעת בה כבר שהתה התובעת בחופשת מחלה (מוסכמה 6).
משמע, ככל העולה מהמוסכם בין הצדדים – תשלום שכר בסיס הנמוך מ- 3,500 ש"ח כפי שהוסכם או לשכר מינימום (לתקופה שבהליך 3,266.56 ש"ח) בוצע לכל התקופה הרלוונטית להליך!
ודאי כך, כשלא נסתרה עדותה של קוהלי לפיה הושלם ההפרש לשכר מינימום, במכתב הנתבעת מ- 28.11.02 ובצ'ק שצורף לו.
נציין עוד כי התובעת טענה בעניין בסיכומיה בכלליות, ואין לדעת אם טוענת היא אך לפיצויי הלנה בגין ההפרש או גם להפרש עצמו (ראה עמ' 3 סיפא סעיף 10), ודאי לאור הצהרת התובעת בדיון מ- 29.10.03.

ככל העולה, איפוא, כוונת התובעת היא להפרשי שכר בסך 24,610 ש"ח. נציין כי אין בפני
נו, בסיכומים, עתירה לפצויי הלנה. נבחן איפוא רכיב זה.





3.
הפרשי שכר –
מסיכומי התובעת ("לסיכום") עולה כי עותרת היא לתשלומים לפי שכר בסיס של 3,500 ש"ח בתוספת עמלה חודשית ממוצעת של 6,383.33 ש"ח, קרי, שכרה הקובע הוא 9,883.33 ש"ח.

הפלוגתא שנקבעה היא מהו השכר שהתובעת זכאית לו מאפריל
2002.

אין חולק כי התובעת שברה רגלה ב- 20.1.02 ושהתה בחופשת מחלה עד 8.4.02 וב- 9.4.02 שבה לעבודה סדירה. התובעת שהתה בחופשה בתשלום החל מ- 1.7.02.

עוד סיכמו הצדדים (מוסכמה 14) כי זכאית התובעת ששכרה לצורך חישוב חופשה ומחלה הוא שכרה הממוצע כולל בונוסים 3 חודשים לפני חופשת הלידה.
משכך, נדרשים אנו לשכר 10.01-12.01 ולעמלות ששולמו לחודשים אלה, ולא בחודשים אלה, כשם של? היתה מקבלת התובעת בחודשים אלה הפרשי שכר לתקופה קודמת או זכות חד פעמית – לא היה בכך כדי לכלול הסכום, משאין מדובר בתשלום ל- 3 החודשים שקדמו למחלתה.

אין מקום לטענת הנתבעת כי אין להצהיר על שכרה הקובע של התובעת – ול? מן הטעם שהעתירה לכך ע"י התובעת מצוייה עוד בתביעתה!
עוד נזכיר כי משהוגשה התביעה בספטמבר 2002 והתובעת ילדה במז"ט ב- 19.1.03, נסתיימה (כנראה), לשיטתם, העסקת התובעת עד חופשת הלידה.
הצדדים לא טרחו בכך כלל ולא קבעו בפלוגתאות שהוצבו עד מתי נדרש השכר, וכך נלמד אך מהתביעה, קרי: עד הגשת התביעה
(19.9.02).

עוד נזכיר כי אף שבתביעה נתבעו הפרשי שכר בסך 28,465.12 ש"ח וכן שכר אוגוסט 2002 בסך 9,883.33 ש"ח, בתצהירה עתרה התובעת ל- 40,406.5 ש"ח ובדיון העמידה הסכום הנתבע ע"ס של 24,610 ש"ח, תוך שניתן להבין כי התביעה מתייחסת עד ל- 9.02 כולל (ראה עמ' 1, שורה 5-6, פרוטוקול מ- 29.10.03). נציין כי התובעת לא הציגה חישוב לסכום הנתבע.

לטעמנו, היינו פטורים מהכרעה בענין, באשר לתקופה מ- 1.7.02 ועד 9.02, עת שהתה בחופשה בתשלום (משכאמור, כמוסכמה נקבע כי שכרה לצורך חישוב דמי מחלה הוא זה שטרם מחלתה, כולל עמלות), אלא, שעולה מטיעוני הצדדים, כי לא כך פֵרשו הם עצמם המוסכמה, משטרחו להוכיח הענין (התובעת) או להפריכו (הנתבעת).

עוד נוסיף כי ההסכמה התייחסה לדמי חופשה. בענייננו ה?צאה התובעת לחופשה בתשלום, ולא כזכאותה לחופשה עפ"י חוק חופשה שנתית.

נבהיר כי משעסקינן בחופשה בשכר, קביעתנו תתייחס לכך בלבד, לתקופה הנדונה – ולא כבסיס לזכאות לרכיבים אחרים, שאינם בפני
נו.
עוד ראוי להבהיר כי התובעת הוצאה לחופשה בתשלום מ- 1.7.02 ועד התביעה (9.02). בנסיבות אלה, אין מקום לטעמנו, בקביעת שכרה עפ"י שכרה בחודשים האחרונים בשנת 2001, שהרי התובעת שבה מחופשת המחלה ב- 9.4.02 ועבדה עד 30.6.02. בהתאם, חישוב שכרה צריך להתבסס על התקופה שקדמה לחופשה.

נבהיר כי לא הוכח בפני
נו, בהנמקה משפטית, מדוע יחושב שכרה לעת זו, או לעת החופשה בשכר (מ- 1.7.02) לפי שכר שקדם לחופשת המחלה. נזכיר כי גם דמי הלידה לא יחושבו (עפ"י חוק הבטל"א) עפ"י שכר משנת 2001.
בהתאם, שכר הבסיס של התובעת עומד ע"ס 3,500 ש"ח.

נזכיר כי התלושים שבפני
נו הם לחודשים 6.01-8.01 (נ/1) 9.01-1.02 (נספח ג' לתובעת), 2.02 (נספח ב' 2 לקוהלי), 7.02 (נספח ג' 1 לתביעה), 8.02 (ג' להגנה).
משעסקינן בעמלה מותנית עפ"י המכירות (האקטיביות שביצעה התובעת), העמלות ששולמו ב- 6.01- 1,050 ש"ח, 7.01- 3,900 ש"ח, 8.01- 7,150 ש"ח, 9.01- 6,225 ש"ח, 10.01- 1,650 ש"ח, 11.01- 5,600 ש"ח, 12.01- 11,900 ש"ח, 1.02- (-), 2.02- 800 ש"ח, 7.02- (-), 8.02- (-), ראוי לחשבָן לפי כל התקופה, ולנו יש כאמור נתונים על 11 חודשים.
משבפני
נו כל התקופה, ומשאין חולק כי עסקינן בחישוב העמלה הממוצעת ולא במועד לתשלומה, ומשאין התובעת טוענת כי לא קיבלה עמלות בגין מכירות שביצעה – יש באמור כדי לקבוע ממוצע עמלותיה, והוא נקבע בזאת לסך של 3,479.54 ש"ח.
יצויין כי אין בפני
נו נתונים לתקופה 3.02-6.02 כולל.

עוד יצויין כי חישוב זה אינו ישים לתקופת המחלה, ומאידך, חושב לכל התקופה שבפני
נו תלושי שכר, משהוא ממוצע מכירותיה.
ודאי לא יעלה על הדעת, כי בעת בה התובעת לא ביצעה מכירות בפועל (ולא בשל העדרות כחוק למחלה/חופשה) – תהא זכאית לתשלום, שאיננה זכאית לו עפ"י ביצוע בפועל, כדוגמת מכירה שלא ביצעה בעת עבודתה השגרתית.

4.
מחלה –


התובעת טוענת להפרש דמי מחלה בסך 12,475.46 ש"ח.
גם כאן, אין התובעת מפרטת חישוביה, ואף לא הגישה כל התלושים לתקופת המחלה, לבחינת התשלום שבוצע בהם.
אין חולק עם זאת, כי התקופה בה שהתה במחלה היא מ- 20.1.02 ועד 8.4.02 כולל (מוסכמה 6).

בתצהירה טענה כי היא זכאית לדמי מחלה גם על העמלות בסך
5,984 ש"ח, ומשקיבלה רק 800 ש"ח ושולמו לה לאחר הגשת התביעה דמי מחלה נוספים בסך 1,076 ש"ח, עתרה ליתרה בסך 4,108 ש"ח.
בהקשר זה טוענת התובעת כי ממוצע עמלותיה לחודש בטרם המחלה עמד ע"ס 6,383.33 ש"ח (לחודשים 10.01-12.01).

הנתבעת טענה בתצהיר קוהלי כי עד למחלתה עבדה התובעת מ- 3.5.01 ועד 19.1.02, סה"כ 8.56 חודש וכי לפנים משורת הדין, חושבה זכאותה לפי 9 חודשי עבודה; בהתאם זכאית היא עפ"י החוק ל- 13.5 ימי מחלה, לפי שכר ממוצע בחודשים אוקטובר-דצמבר 2001, שכר בסיס ועמלות (לאותם חודשים, אלה ששולמו באותם חודשים), וסה"כ 9,333 ש"ח לחודש. קוהלי מסבירה כי הבונוס לחודש 10.01 שולם במשכורת חודש 11.01, ובונוס לחודשים 12.01-11 שולם במשכורת 12.01 (משום שמדובר בסיום שנת עבודה). שכרה היומי הממוצע עמד איפוא, ע"ס 424.22 ש"ח.

משעפ"י החוק אין זכאות ליום המחלה הראשון, והזכאות לימים שני ושלישי היא בשיעור 37%, ויתרת התקופה 75%, זכאית התובעת סה"כ ל- 3,620 ש"ח. מששולמו לה דמי מחלה בסך 2,544 ש"ח (מחצית במשכורת 1.02 ומחצית במשכורת 2.02), זכאית היא להפרש בסך 1,076 ש"ח ששולם לה ב- 28.11.02, כשהובררה הטעות עם בדיקת התביעה (והתובעת מאשרת קבלתו).

בעדותה אישרה כי אם מורֶה החוק על תשלום 37.5% (ולא 37% כפי שהנתבעת שילמה), אז יש לשלם עפי"ו.

בהתאם, צודקת הנתבעת בטענתה לזכאות בת 13.5 כזכאות לפנים משורת הדין, היום הראשון אינו משתלם ע"י המעסיק, ימים שני ושלישי מחצית משיעור דמי המחלה (יחדיו דמי מחלה ליום) ומהיום הרביעי 75%. בהתאם, סה"כ זכאותה עמדת ע"ס של 3,658.89 ש"ח, בניכוי הסך של 2,544 ש"ח (ששולם כשכר במועדו) ובניכוי הסך של 1,076 ש"ח, נותרה יתרה בשיעור 38.89 ש"ח.

משלהנחת דעתנו, עסקינן בטעות, מה גם שהתובעת לא טענה בעת עבודתה בענין זה, ישולם סכום זה בצרוף ה"ה וריבית כחוק מ- 1.10.02 ועד לתשלום בפועל.

5.
הפסקת עבודה –
טוענת התובעת כי ביום 22.5.02 הודיעה כי היא בהריון; בשבוע הראשון של יוני עזב אלפסי עבודתו, בן יאיר ואסייג ערכו עימה מספר שיחות אישיות בהן ניסו לשכנעה שכדאי לה לעזוב עבודתה, לאור לחצי התפקיד, שאינם מתאימים לאישה בהריון. התובעת דחתה הנסיונות.
ב- 17.6.02 זומנה לפגישה עם אשל, זה הודיעה כי היא מפוטרת מסוף יוני 2002 והיא השיבה כי עפ"י החוק מוגנת היא ואשל העלה בפני
ה הטענה שאיננה עומדת ביעדי מכירות. התובעת טענה בפני
ו כי טרם פציעתה הגיעה להישגים מרשימים וכי לאחריה לא נותנים לה להגיע שוב להישגים כאלה. ב- 30.6 זומנה שוב לפגישה אצל אשל, נתבקשה להחזיר הרכב והטלפון ונאמר לה כי סיימה מיידית עבודתה בפרוייקט. שוב הפנתה לחוק, שאינו מאפשר פיטוריה ואח"כ נאמר לה כי היא מ?צאת לחופשה בתשלום. ב- 10.7 הציעה לה הנתבעת תפקיד בנביעות בפ"ת, תפקיד שדחתה.

הוצאתה לחופשה ללא תשלום נבעה מהריונה בלבד, מדובר בפעולה בניגוד לחוק עבודת נשים ותוך הפלייתה בניגוד לחוק השיוויון, התנהגות בחות"ל, התנהגות פסולה. בשל האפליה עתרה לפיצוי בסך 40,000 ש"ח ואובדן דמי לידה בסך 20,604.64 ש"ח.

אלפסי העיד כי התובעת לא תיפקדה לאחר שובה מחופשת המחלה, והישגיה ירדו במידה ניכרת הן בהשוואה להישגיה בעבר והן בהשוואה לאנשי הצוות האחרים. בהתאם, שוחח עמה כבר בסוף 4.02 והתובעת, שלא התכחשה למצב, ייחסה זאת לפציעתה. שוב זימנה במהלך מאי והבהיר לה כי אם לא תעמוד ביעדי מכירות במאי 2002 – תאלץ הנתבעת להעבירה מתפקידה. התובעת ביקשה כי תבדק אפשרות העסקתה בסלקום – אך בהעדר תפקיד בסלקום, לא הסתייע הדבר. הריונה לא מנע עמידתה ביעדי המכירות, אלא כטענתה – פציעתה היא הגורם, תואמו לתובעת פגישות כלכל חברי הצוות (ואף ניתנה לה רשימת לקוחות פטנציאליים באזור נתניה), קיבלה יחס שקיבלו יתר אנשי הפרוייקט ואף הוחלף רכבה.
תפקודה שלא השתפר הוא שהביא לטענות נגדה. התובעת לא הופלתה עקב הריונה ואף לא טענה בזמנו לכך.

בן יאיר העיד כי נכנס לתפקידו (במקום אלפסי) ב- 25.5.02, בשבוע הראשון של יוני שוחח עם התובעת, שלא הכחישה הירידה בתפקודה עקב מחלתה ואף ציינה כי היא שחוקה והעלתה האפשרות לעבור לתפקיד משרדי. במועד זה לא ידע כלל על הריונה, אלא נודע לו על כך רק מאסייג לאחר הפגישה. ניתנה לה ארכה עד סוף יוני לשיפור תפקודה, אלא שלא ביצעה כמעט כלל מכירות. התובעת לא הופלתה עקב הריונה, ולא הופלתה כלל. עובדת הריונה לא היתה ידועה לו בשיחתם. מאוחר יותר הזכיר את ההפלות של אשתו כדי לעודדה כי על אף הקושי ניתן לעבוד.

אשל טען כי החלטת הנתבעת לניידה נבעה משיקולים ענייניים, ולאחר שאסייג (מנהל הפרוייקט מטעם הלקוח – סלקום) שוחח איתה והבהיר כי לא תוכל להמשיך בתפקידה, משאינה עומדת ביעדי המכירה, ואף הציע לה תפקיד משרדי, הצעה שנדחתה ע"י התובעת.
ב- 17.6 שוחח עימה והיא נימקה אי עמידתה ביעדי המכירות במחלתה. משטענה בפני
ו כי אין מסייעים לה, בדק טענותיה מול אלפסי ובן יאיר, ומצאן חסרות ממש.

בסוף יוני, משלא חל שיפור ומשביצעה מכירות בודדות בלבד, הוזמנה לשיחה ב- 30.6.02 ונאמר לה כי אינה עובדת עוד בצוות ומשכך נדרשה להחזיר הרכב, היא תצא לחופשה בתשלום, ובינתיים ינסה למצוא לה תפקיד חלופי.
ב- 9.7 הציע לה 2 תפקידים חלופיים (נביעות בפ"ת/ת"א; מתאמת מכירות בסלקום) והתובעת דחתה את 2 ההצעות. עוד הפנה לכך שסלקום הקטין דרסטית את הצוות מ- 50 בינואר 2002, ל- 12-13 באוקטובר 2002, עד להפסקת הפרוייקט לחלוטין בסוף 2002, כשהעובדים פוטרו. התובעת לא הופלתה בשל הריונה.
סרובה לעבוד היווה הסיבה להוצאתה לחופשה.

הצדדים הסכימו כי התובעת הודיעה על הריונה ב- 22.5.02, קרי:
לאחר חודש ומחצה משובה ממחלתה. התובעת אישרה כי סביר להניח כי טענת הנתבעת על מיעוט מכירותיה – נכונה היא וכי אכן שוחחו עימה, משהמכירות לא היו טובות, בשל הירידה במכירות.

בתחילה טענה כי קודם הודיעה על הריונה, ורק אח"כ אישרה כי אכן שוחחו עימה על ירידה במכירות חודש (באפריל) לפני שהודיעה על הריונה (במאי) (עמ' 6, שורה 23 - עמ' 7 שורה 5).
עוד העידה כי אף אחד לא סיכל יכולתה להגיע להישגים (עמ' 8) אעפ"כ אשל, ששוחח עימה ב- 17.6, שמע אז על כך שמסכלים יכולתה להגיע להישגים. ומנגד, עומדים הנתונים הברורים על מכירותיה בחודש ומחצה שטרם הידיעה על הריונה! עובדות המוכיחות אחרת מטענתה.

התרשמנו מעדות התובעת כי עם שובה ממחלתה – לא צלחה כ"כ עבודתה. לא התרשמנו כי כך ארע בהעדר גיבוי שקיבלה, מה גם שאישרה כי הקשיים בעניין זה החלו רק אחרי שהודיעה על הריונה, בעוד שמנגד, לגרסתה-היא, מכירותיה עד ל- 22.5 אף הן לא היו כתמול שלשום, ובאופן מהותי.

אחת היא לנו אם הוחלף רכבה לרכב אוטומטי מאחר והרכב ניזוק, או בשל קשייה לאחר מחלתה – העיקר הוא כי לא הוכח, גם לא בהיבט זה, כי סוכלה יכולתה ע"י מעשי-מחדלי הנתבעת.
התובעת, ככל הנראה, לא נתנה בתקופה זו מעצמה, והעדר מכירות נעוץ בה ובה בלבד. בנסיבות אלה, אין תימה כי בעסק דינמי בו נדרש תפקודה למכירות (ושכרה – להרבה מכירות), נאמר לה, חזור ואמור, כי עליה לשפר תפקודה, שאחרת תופסק עבודתה.
אין חולק כי בעת שהודע לה על הפסקת עבודתה בפרוייקט – ידעה הנתבעת על כך שהתובעת בהריון. בהתאם, שוכנענו כי הוצעו לה מספר אלטרנטיבות, שנדחו על ידה.
איננו סבורים כי היה על הנתבעת להותירה בפרוייקט, בו לא תרמה מזה מספר חודשים ולהמשיך ליתן לשימושה רכב, שלא יועד לסטטוס, אלא נמסר לה ככלי עבודה, ובהעדרה של "עבודה" זו (מכירה), נלקח ממנה.
בהתאם, משנדחו הצעות עבודה שניתנו – בחרה הנתבעת להוציאה לחופשה בתשלום.

לא הוכח בפני
נו, ואף לא לכאורה, כי היה קשר בין הריונה, להפסקת עבודתה בפרוייקט.
נזכיר כי אף לשיטתה, לא נאמר לה כי היא מפוטרת, אלא כי מופסקת עבודתה בפרוייקט ולא כי פוטרה מהנתבעת (ס' 14 לתצהירה). אעפ"כ, טוענת היא (ס' 15) כי הפנתה את אשל לכך כי אסור לפטרה עפ"י חוק בהיותה בהריון, ואז הודע לה (לאחר הפגישה מ- 30.6) כי פיטוריה מוחלפים בחופשה בתשלום.
טענת התובעת הייתה רחוקה מלשכנע. לא שוכנענו כי פוטרה ע"י אשל, אלא כי אכן הופסקה עבודתה בפרוייקט לאור מיעוט מכירותיה. שוכנענו כי התובעת עצמה היתה אחראית להעדר הישגים במכירותיה, עובדה, שלא נבעה מהריונה, אלא מפעילותה היא. ניתן היה להתרשם כי התובעת עסוקה הייתה באיתור ה"קרדום" יותר מאשר בעיסוקה שלשמו נשכרה ושבו הפגינה כישורים (לאור השגיה, עובר לפציעתה).

עולה עם זאת, כי משדחתה הצעות עבודה חלופיות, לולא הריונה, הייתה הנתבעת רואה, ככל הנראה – לפטרה.
כך או כך – אין בפני
נו כי התובעת פוטרה, ואף לא כי פגעה הנתבעת במשרתה/תפקידה/העסקתה – אלא, כי התובעת נמנעה מטעמיה, מביצוע סדיר ורגיל של עבודתה – ואין בהפסקת עבודתה בפרוייקט קשר להריונה. אין חולק כי הוצאתה לחופשה בתשלום – נבעה איפוא מחוסר תפקודה – מחד (שאינו קשור בהריונה), ומהיותה בהריון – מאידך (משלא ניתן לפטרה).
אין בפני
נו הפליה של הנתבעת או התנהגות פסולה, או בחות"ל, ולמצער, אף לא פעולה המנוגדת לחוק עבודת נשים, או חוק השיוויון.

במאזן היחסים, תוך שעֵרים אנו לכך כי התובעת היתה בהריון באותה עת – לא מצאנו מדוע תמשיך הנתבעת להעסיקה בתפקיד (ובתנאים) בו לא תרמה דבר, ובלא להזכיר כי הוכח שביקשה הנתבעת ליישם התובעת לתפקיד אחר, המתאים לכישוריה ותנאיה.
הנתבעת, משיקוליה, בחרה שלא להפסיק עבודתה של התובעת ואף לא ראתה לפנות למפקחת עפ"י חוק עבודת נשים, אלא ביכרה להציע לתובעת תפקיד אחר היכול להתאים (למצבה) ליכולותיה. ברי כי לא ניתן היה לפגוע בהשתכרותה – וכזה לא הוכח בפני
נו (אין בפני
נו ראייה כי הצעות שהוצעו היוו פגיעה בהשתכרותה, או פגיעה אחרת).

דוקא התובעת העדיפה שלא לקבל אחת מהאפשרויות ומשכך, שהתה בחופשה בתשלום.

לאור כל האמור – מששוכנענו כי התובעת (יתכן בשל יעוץ שקיבלה במקומות שונים) סברה כי לאור מצבה, חסינה היא מפני כל פעולה שביחסי עובד-מעביד ומנגד, הנתבעת, שניסתה להביא התובעת לפעילות רגילה (כנציגת מכירות טובה ויעילה), נסיון שלא צלח עוד בטרם ידעה על הריונה ולא צלח יותר גם לאחר שנודע לה על הריונה – לא נותר לה אלא להוציאה לחופשה בתשלום.

נזכיר כי אין תחולה לחוק חופשה שנתית, משאין חולק כי מדובר בחופשה, שלא עפ"י החוק. בהתאם, בחינתה אינה נעשית במשקפיו של חוק חופשה שנתית.
הוא הדין גם בקביעת שכרה של התובעת לתקופה זו, קביעת השכר לתקופת החופשה אינה עפ"י הוראות חוק חופשה שנתית. נוסיף ונזכיר כי שכרה של התובעת, כחופשה, אף עפ"י חוק חופשה שנתית, לא היה נקבע ככולל עמלותיה ברבעון האחרון של שנת 2001, מן הטעם, שלטעמנו, השכר הקובע הוא זה שבאפריל-יוני, בטרם הוצאתה לחופשה בתשלום – קרי: שכר בסיס בצרוף עמלותיה הממוצעות, ומכל מקום, לא פחות משכר מינימום כחוק.

אגב כך, ראוי להעיר כי התובעת חלתה ב- 20.1.02 משמע, עבדה יותר ממחצית החודש.
אעפ"כ, סך עמלותיה היה בשיעור 800 ש"ח, שיעור נמוך בהרבה מהממוצע החודשי הנטען על ידה ברבעון קודם – יותר מ- 6,000 ש"ח!
משמע, גם מכך ניתן ללמוד כי אין קשר בין הריונה לבין הישגיה ותפקודה!

לאור כל אלה – משלא הוכחו בפני
נו טענות התובעת לקשר בין הריונה לאופן העסקתה או להישגיה (למעט העובדה כי התובעת לא פוטרה, משמוגנת היא עפ"י חוק עבודת נשים) – נדחות טענות התובעת ועילות תביעתה המבוססות על הריונה.

ובאשר לתביעה בגין אובדן דמי לידה – התובעת לא ביססה תביעתה ברכיב זה. אין בפני
נו ול? בדל ראייה כמה דמי לידה קיבלה, על בסיס איזה חישוב וכו'. נזכיר כי בעת שהגישה תצהירה (2.4.03) היה זה לאחר הלידה (19.1.03), ולמעשה, בסמיכות לתום חופשת הלידה.
ודאי כבר הובהרו זכויותיה במל"ל.

מעבר לכך, משקבענו כי השכר הקובע של התובעת, עובר ללידה, הוא שכר הבסיס ועמלותיה, ובלבד שלא יהא פחות משכר מינימום כחוק – ומשאין בפני
נו ראיות בהקשר זה עובר ללידה – ממילא, אין להעתר לרכיב זה.
התביעה לאובדן דמי לידה – נדחית איפוא.

6.
לאור כל האמור – נדחית התביעה על כל רכיביה, למעט כאמור לעיל
בסעיף 4, סכום שישולם בתוך 30 יום.

בנסיבות שתוארו, לא ראינו לפסוק הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.
נבהיר כי, בנסיבות ההליך, אף לו ראינו להורות על תשלום עמלות כנתבע לתקופת החופשה ללא תשלום, או לתקופת המחלה, לא היה מקום לחיוב בפיצויי הלנה, משעסקינן בתשלום בגין "אי עבודה", קרי: עמלות שלא השיגה באותם חודשים.

ניתן היום כ"ט באלול, תשס"ד (15 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.





נ.צ. (ע) מר ע. נחום



נ.צ. (מ) גב' ח. וולקר



ש. מאירי, שופטת – אב"ד


קלדנית אתי אירן








עב בית דין אזורי לעבודה 8047/02 מיכל (שמואל) אביטל נ' י. סער הסוכנות לקידום מכירות בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/09/2004)