פסקי דין על ידידיה בארי | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה | פסקי דין על דוד מושביץ |

6271/96 בג"צ     13/11/1996




בג"צ 6271/96 ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, דוד מושביץ




(פד"י נ(4) 425)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 6271/96

השופטים: כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
,
כבוד השופטת ד' ביניש
המבקש: ידידיה בארי

נ ג ד

המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה

2. דוד מושביץ

ע"י ב"כ עו"ד ש' ניצן
, סגן בכיר א לפרקליט המדינה וממונה על ענייני בג"צים (פלילי וביטחוני) בפרקליטות המדינה
עתירה למתן צו על תנאי.
פסק-דין

השופט ת' אור
: 1. ביום 18.6.96 הוצגה לפני הכנסת הממשלה, שהורכבה בעקבות הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה. באותו יום פורסמה בעיתון "הארץ" מודעה. במודעה מובא ציטוט מתוך פרק כ"א של ספר מלכים א (פסוקים יד-יט). הקטע המצוטט עוסק בפרשת נבות היזרעאלי. הקטע מסתיים בדבריו של אליהו הנביא "הרצחת וגם ירשת?". משפט זה מובלט. מתחת לקטע מתוך ספר מלכים א מופיע במודעה טקסט קצר, ובו נאמר: "מוגש כתזכורת כואבת לציבור ולנושאי שם שמים לשוא... עם השבעת ממשלה חדשה בישראל ובמלאת 230 ימים להירצחו של יצחק רבין". בתחתית המודעה נאמר "מוגש על ידי עמותת לא נשכח".

העותר טוען, כי המשיב 2 הוא זה אשר פירסם את המודעה האמורה. לטענת העותר, בפירסום האמור יש לכאורה "פרסום המרדה" כמשמעות מונח זה בסעיפים 134 ו-136 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והוא מהווה לשון הרע במובן סעיפים 1 ו-6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. הוא טוען, כי לכאורה עבר המשיב שתי עבירות: המרדה והוצאת לשון הרע. לטענתו, על היועץ המשפטי לממשלה
להורות על חקירה של המשטרה נגד המשיב 2 בחשד לביצוע העבירות האמורות. עוד גורס העותר, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה
, כפי שבוטאה במכתב מטעמו, ולפיה "אין היועץ המשפטי לממשלה
סבור, כי ניתן לבסס כאן, במידת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, טענה לעבירה, בין של המרדה ובין של הוצאת לשון הרע", היא בלתי סבירה באופן קיצוני. על רקע זה מבקש העותר כי בית המשפט יורה למשטרה לפתוח בחקירה נגד המשיב 2 בחשד לביצוע העבירות האמורות.

2. עמדת היועץ המשפטי לממשלה
היא, כי לא נפל פגם בשיקול-דעתו. הוא חוזר על דבריו הנ"ל, בדבר היעדר בסיס ראייתי המצדיק להורות על פתיחת חקירה בחשד לעבירות הנ"ל. הוא מציין כי מסקנה זו נשענת על נוסחה המעורפלת של המודעה, ועל כך שאין בה הטחת אשמה במישהו מסוים.

היועץ המשפטי לממשלה
מעגן את החלטתו שלא להורות על פתיחת חקירה בנימוק נוסף. גם אם היה במקרה זה בסיס ראייתי לכאורה לביצוע העבירות הנטענות, סבור היועץ המשפטי לממשלה
כי אין לפתוח בחקירה מטעמים של היעדר עניין לציבור. מסקנה זו מעוגנת במעמדו של עקרון חופש הביטוי. עמדתו, כפי שמצאה את ביטויה בהודעה מטעמו, היא כדלקמן:

"יתירה מזו, אף אם - כטענת העותר - היה במקרה זה בסיס ראייתי לכאורה לביצוע עבירה פלילית, עדיין, עמדת היועץ המשפטי לממשלה
הינה, כי מטעמים של 'העדר עניין לציבור', במובנו המשפטי של הביטוי, אין מקום לפתוח בחקירה בגין פרסום זה.

למסקנה זו הגיע המשיב, לאחר שנתן דעתו למעמדו של חופש הביטוי כעיקרון-על, בחברה הדמוקרטית בה אנו חיים. המשיב סבר, כי מעמדה זה של 'זכות יסוד' אינו מקנה חסינות לכל התבטאות, אולם, נקודת 'האיזון בין חופש הביטוי מזה, לבין הסדר הציבורי ושלום הציבור מזה, מצדיקה נקיטת הליכים פליליים רק אם קמה סכנה בדרגה של ודאות קרובה, לשלום הציבור ובטחונו'.

...

במקרה דנן סבר היועץ המשפטי לממשלה
, כי פרסום המודעה לא יצר סכנה לשלום הציבור, ולפיכך סבר כי אין מקום להורות על חקירה.

לכך הצטרפה העובדה, שהמודעה הנ"ל פורסמה על רקע ארוע טראומטי - רציחתו של ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל - ואף בגין כך סבר היועץ המשפטי לממשלה
כי מקרה זה אינו מתאים לנקיטת הליכים פליליים.

אכן, המשיב נתן דעתו לאפשרות כי פירסום המודעה עלול להיתפש כפוגע בעיני חלק מהציבור. אולם, בבוחנו שיקול זה אל מול השיקול של חופש הביטוי, סבר המשיב כי 'תחושת פגיעה זו היא אך ביטוי למחיר בו נושאים כולנו, כמי שמבקשים לחיות בחברה דמוקרטית ופתוחה'".

בעמדתו כאמור הסתמך היועץ המשפטי לממשלה
, בין היתר, על דברים שנאמרו על-ידי בית-משפט זה בעתירה אחרת, אשר הוגשה על-ידי העותר נגד המשטרה, בגין החלטה שלא לנקוט הליכים נגד פלוני, דהיינו:

"...הגבול בין המותר לבין האסור הוא לעתים מטושטש. הצורך לשמור על חופש הביטוי בעבר החוקי של הגבול עשוי להצדיק הימנעות מתביעה בשל התבטאות החוצה אותו" (ראו בג"צ 506/89 בארי נ' ראש מדור תביעות אגף החקירות, המטה הארצי של משטרת ישראל ואח', פ"ד מד (1) 604).

3. דין העתירה להידחות. היועץ המשפטי לממשלה
מוסמך להימנע מהעמדה לדין, אם הוא סבור כי אין עניין לציבור בהעמדה לדין (ראו סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). עניין לציבור הוא "הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין" (בג"צ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה
ואח', פ"ד מד (2) 485, בעמ' 509. הלכה זו צוטטה מתוך הסכמה בבג"צ 588/94 שלנגר נ' היועץ המשפטי לממשלה
ואח', פ"ד מח (3) 40 (להלן - פרשת שלנגר), בעמ' 43). על רקע נורמאטיבי זה נדחתה בפרשת שלנגר עתירה, אשר בה נתבקש סעד זהה לזה המתבקש כאן: להורות ליועץ המשפטי לממשלה לצוות על המשטרה לחקור חשד לעבירת המרדה, אשר נתקיימה - לפי הנטען באותה פרשה - בדברים שאמר הרב גורן בריאיון. בין השאר, נסמכה החלטתו של היועץ המשפטי באותה פרשה על מדיניותו בדבר נקיטת הליכים פליליים במקרים הנוגעים לחופש הביטוי רק אם ישנה סכנה קרובה לוודאי לשלום הציבור. החלטת היועץ המשפטי לממשלה
שם הייתה, שאין עניין לציבור בהגשת כתב-אישום, אף שיצא מהנחה שבדברי הרב גורן היו לכאורה משום "הסתה לאי ציות" ו"המרדה". באותו עניין נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי:

"לא מצאנו כי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה
- על רקע המשקל שנתן לשיקולים השונים - היא בלתי סבירה. בוודאי אין בה אותו חוסר סבירות מהותי או קיצוני אשר יש בו כדי להצדיק את התערבותנו" (שם, בעמ' 44).

דברים אלה יפים גם לענייננו. היועץ המשפטי לממשלה
שקל את השיקולים הצריכים לעניין ונתן להם את המשקל אשר, לדעתו, ראוי היה לתת להם. שיקול הדעת הוא שלו, ובית-משפט זה לא יתערב בשיקול-דעתו אם החלטתו היא במיתחם הסבירות, דהיינו שמסקנתו היא מסקנה שיועץ משפטי סביר יכול היה להגיע אליה. אך טבעי הוא, שכאשר יש לאזן בין שיקולים אחדים, ולעתים סותרים, תיתכנה מסקנות שונות בדבר האיזון הראוי בין אותם שיקולים ובדבר המסקנה המתבקשת מאיזון כזה. הדעות יכולות להיות חלוקות. אך ההכרעה היא של היועץ המשפטי לממשלה
. עליו הוטלה המשימה לקבוע את מדיניות התביעה הכללית בהגשת כתבי-אישום. עליו לתת לבוש ותוכן לאותו "עניין לציבור", אשר בהיעדרו רשאי הוא להימנע מהעמדה לדין. כל עוד החלטתו אינה חורגת ממיתחם הסבירות, אין להתערב בה אפילו אם יש החולקים על דעתו, ואפילו החלטה שונה או הפוכה הייתה גם היא במיתחם הסבירות.

"כפי שנקבע לא אחת, בית המשפט אינו ממיר את שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה
בשיקול-דעתו שלו. אין בית המשפט פועל כ'יועץ משפטי על'. לפיכך לא יתערב בית המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה
רק מכיוון שהוא היה מחליט אחרת. אך בית המשפט יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי אם זו לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי" (בג"צ 6009/94 שפרן ואח' נ' התובע הצבאי הראשי ואח', פ"ד מח (5) 573, בעמ' 582).

על יסוד גישה זו, אשר בית-משפט זה חזר ועמד עליה, ובהתחשב בשיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה
בתגובה מטעמו לעתירה, לא הונחה לפנינו תשתית אשר תצדיק התערבות בהחלטתו, כי אין עניין לציבור בנקיטת הליכים משפטיים נגד האחראי לפירסום המודעה שבענייננו. בנסיבות אלה, אינני רואה צורך להידרש לשאלה אם הדברים שבמודעה מגבשים לכאורה את העבירות הנטענות.

4. בשולי הדברים אני רואה להוסיף הערה. עדים אנו לאחרונה לגל גואה של עתירות המופנות לבית-משפט זה, על-מנת שיתערב בשיקול-דעתו ובהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה
בשאלה אם יש מקום לפתוח בחקירה נגד פלוני או אם להעמידו לדין; חלקן עתירות של מי אשר סבור שהוגש או עומד להיות מוגש נגדו כתב-אישום שלא כדין, וחלקן מכוונות נגד החלטה שלא להעמיד לדין את זולתו. לא אחת ניתן להתרשם שמאחורי העתירה אין ולא כלום פרט לרצון לנגח יריב פוליטי או גוש פוליטי יריב, או רצון לזכות בפרסומת, בלי שיש בנסיבות המקרה יסוד כלשהו להתערב בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה
. האחרון נדרש לא אחת, ולעתים הייתי אומר שהוא מוטרד בכך, לנמק את עמדתו, בלי שהייתה מלכתחילה כל הצדקה להטיל דופי או ספק בשיקוליו ובהחלטותיו. על-כן יש לחזור ולהדגיש, שהיועץ המשפטי לממשלה
הוא הממונה על שיקולי התביעה הכללית ועל מדיניותה, ולא ראוי שבכל מקרה שהחלטתו אינה נראית למאן דהוא, יועמד בספק שיקול-דעתו.

אני סבור, כי תופעה זו של שימוש לא מבוקר, תכוף והולך בעתירות לבית-משפט זה, כדי שיתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה
לעניין העמדה לדין או פתיחה בחקירה, אינה תופעה ראויה. יש לזכור, שעתירות מסוג זה אינן המכשיר ההולם להתמודדות בין השקפות ועמדות בעלות גוון פוליטי. לא למותר להזכיר אפוא את המובן מאליו: תכליתה של הביקורת השיפוטית על החלטותיו אלה של היועץ המשפטי לממשלה
איננה להבטיח את קידומה של השקפה זו או אחרת. תכליתה הוא להבטיח את חוקיותן של ההחלטות האמורות. כפי שהעיר הנשיא שמגר, בפרשה שבה נתבקש בית המשפט להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה
לעניין העמדה לדין בהקשר של התגוששות פוליטית,

יש להבהיר כי אין לנצל את בית המשפט הגבוה לצדק כדי שישמש כזירה להתגוששויות והתמודדויות פוליטיות..." (בג"צ 5947/93 עשור נ' היועץ המשפטי לממשלה
ואח', דינים לה 273).

אכן, גם החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה
כפופות לביקורת שיפוטית, ובמקרים המתאימים לא יהסס בית-משפט זה להתערב בשיקול-דעתו, וכבר היו דברים מעולם. אך נוכח שיקול הדעת הרחב המוקנה ליועץ המשפטי לממשלה, מן הראוי שכלי זה של פנייה לביקורת שיפוטית יופעל רק באותם מקרים, אשר הניסיון מלמד שהינם נדירים, כשיש תשתית המצדיקה זאת. למרבה הצער, כפי שכבר נאמר, נעשה בכלי זה שימוש סיטוני. יש בכך, לעתים קרובות, גם הטרדה שלא לצורך של היועץ המשפטי לממשלה
, ולעתים אף פגיעה בלתי מוצדקת בו וגם הטרדה של בית-משפט זה.

על סמך כל האמור לעיל העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיב הראשון בסך 5,000 ש"ח.

השופטת ט' שטרסברג-כהן
: אני מסכימה.

השופטת ד' ביניש
: אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, ב' בכסלו תשנ"ז (13.11.96).









בג"צ בית המשפט העליון 6271/96 ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, דוד מושביץ, [ פ"ד: נ 4 425 ] (פורסם ב-ֽ 13/11/1996)