פסקי דין על דוד בר-עט | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על אילן צנטנר |
229/86 עפ 29/04/1986
עפ 229/86 דוד בר-עט נ' מדינת ישראל, אילן צנטנר
(פד"י מ (2) 430)
בבית המשפט העליון
ערעור פלילי מס' 229/86
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
המערער: דוד בר-עט
ע"י ב"כ עו"ד ד' אופק
נגד
המשיבה: 1. מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ר' לוי
עוזר לפרקליט המדינה
2. אילן צנטנר
ע"י ב"כ עו"ד א' קמר
ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' גלין) מיום 2.4.86 בת"פ 4372/83.
פסק-דין
1. ערעור על החלטתו של שופט שלא לפסול את עצמו מהמשך הדיון בהליך פלילי. הטענה, שבעטיה הועלתה בקשת הפסילה, היא, כי בעקבות חקירתו של המערער על-ידי הסניגור של מי שמואשם יחד עמו בצוותא בכתב-אישום אחד, הובאו לפני בית המשפט ראיות בדבר הרשעות קודמות של המערער.
על-פי טעמי הערעור של המערער, הרי משנודעו לבית המשפט ההרשעות הקודמות, מן הנכון שהשופט יפסול את עצמו מהמשך הדיון, כי במידע האמור יש כדי ליצור דעה קדומה לרעת המערער, ויש בכך כדי לחתור תחת הגנתו ואמינותו במשפט.
2. השאלה העולה בערעור זה היא אחת, והיא, אם כדין הוצגו למערער על-ידי הסניגור המלומד של הנאשם השני השאלות בדבר ההרשעות הקודמות. אם אין הפרה של כללי המותר בעצם הצגתן של השאלות, הרי ממילא אין גם מקום לפסילת השופט, שהרי אליבא דכולי עלמא אינה יכולה להיווצר עילה לפסילתו של שופט בשל כך שהגיע אליו מידע, אשר אותו רשאי היה לשמוע, במסגרת הליכי דיון תקינים ועקב יישומם כחוק של דיני הראיות. דומה הדבר לכתב-אישום, שבו נכללו פרטים על הרשעות קודמות, למשל, עקב האשמתו של נאשם בעבירה על-פי האמור בסעיף 436 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (ראה ע"פ 578/84 הלפרין נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח (3) 187 וער"מ 5/81 הלוי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לו (1) 673) בדרך כלל אין לכול בכתב האישום פרטים על הרשעות קודמות, אך אם ההרשעה הקודמת היא יסוד מיסודות העבירה שאני. אם הואשם נאשם בעבירה על יסוד האמור בסעיף 436 הנ"ל וההרשעה הוזכרה בכתב האישום כדין, הרי ממילא גם לא נוצרה עילה לפסילתו של השופט. אגב, מבחינה זו עלול האמור בע"פ 115/66 היימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ (3) 421 בעמ' 430 מול אות השוליים א, להטעות קמעא; אך הדברים הובהרו לאחר מכן בהמשכו של פסק הדין, בעמ' 430 מול אות השוליים ז ובעמ' 431 מול אות השוליים ב.
לאור האמור לעיל נבחן עתה, מן הכללים החלים על הנושא שלפנינו.
3. סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע, כי נאשם שבחר להעיד לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בעניין הנוגע להרשעותיו הקודמות, לבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה.
האמור בסעיף 163 הנ"ל זהה להוראות שהובאו בעבר בסעיף 146 לנוסח הבלתי משולב של חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, והאמור שם היה בגדר אימוצו של הכלל, שבוטא בסעיף 39 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה) (ראה גם תקנה 270 לתקנות הפרוצדורה בבתי משפט שלום, 1940, כפי שהוחלפה בשנת 1947 בכללי הפרוצידורה של בתי-משפט שלום (תיקון), 1947, וכן תקנה 15 לתקנות בתי המשפט המחוזיים (משפטים תכופים), 1938).
4. בית-משפט זה פסק, כי האמור בסעיף 39 הנ"ל, שנשאב מן ההוראות הדומות, אך הבלתי זהות, לאלו שנכללו ב-par. 1 (f) של criminal evidence act, 1898 האנגלי, חל רק על חקירה על-ידי הקטיגוריה ואינו חל, כאשר הנאשם מעיד לחובת חברו, המואשם יחד עמו, ונחקר בחקירה נגדית על-ידי סניגורו של שותפו לאישום (ראה גם ג' אוריון, דיני הודאות וחקירה (רמות, תשמ"ה) 380).
בנושא זה עולים מדברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"פ 152/52 מזרחי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז 306; פ"ע יב 344 הקווים העיקריים הבאים, המסוכמים להלן:
(א) משהוענקה לכל נאשם הכשרות להעיד כמפורט בסעיף 3 לפקודת העדות (כיום סעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), הרי דבריו ממילא כשרים גם לשמש להרשעת חברו, המואשם יחד עמו באותו כתב-אישום.
אוסיף כאן כהערה, כי יש, כמובן, להבדיל בין עדות בבית המשפט לבין אמרה שנמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט; לגבי קבילותה של אמרה של נאשם אחד כחומר ראיות לגבי נאשם אחר חלים הסייגים על עדות שמיעה, אך אף זאת בכפיפות להוראותיו של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] (ע"פ 501/81, 610 אבו-חצירה ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (4) 141).
(ב) אם דברי העדות של הנאשם האחד כשרים כראיה להרשעת חברו המואשם יחד עמו, ממילא עולה מכאן, כי הנאשם השני צריך גם כן להיות מורשה לחקור את הנאשם-העד בחקירה שכנגד, כדי לבחון מה מידת האמת בדבריו.
(ג) בדרך כלל, אין לחקור נאשם כדי להוכיח עבירה קודמת או הרשעה קודמת של נאשם, כי שאלה זו אינה "שייכת לעניין", קרי: היא אינה רלוואנטית. סעיף 39 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה) יצר צמצום של תנאי השייכות לנידן, בכך שאסר הצגת שאלות על-ידי התביעה הכללית בעניין הרשעה קודמת של הנאשם, אף אם היא רלוואנטית, והתיר אותה רק אם נתקיים תנאי מאלה שהיו קבועים בסעיף האמור, היינו, כלשון סעיף 39 הנ"ל:
"... אם הוא עצמו מסר הודעה בדבר התנהגותו הטובה או אם הביא עדות או אם השיג עדות בענין זה מתוך חקירה שכנגד".
(ד) אף אם מתקיים תנאי מן התנאים הנ"ל, אין להרשות הצגת השאלה אלא אם היא שייכת לעניין, ונושא זה נבחן, כמובן, בהקשר למערכת העובדות המיוחדת של כל אישום.
(ה) סוף דבר: נאשם, המעיד נגד עמיתו המואשם יחד עמו, ניתן לחקרו על הרשעותיו, אם השאלה האמורה נוגעת לעניין.
5. לפי הכלל הנוהג באנגליה, הסייג בדבר שייכותה לעניין של השאלה חל, בין אם מי שמציג את השאלה הוא התובע ובין אם הוא סניגורו של נאשם אחר, המואשם בצוותא על-פי אותו כתב-אישום. כך אומר השופט 669-668 devlin, at 668-669:
"the fundamental principle, equally applicable to any question that is asked by the defence as to any question that is asked by the prosecution, is that it is not normally relevant to inquire into a man's previous character, and particularly, to ask questions which tend to show that he has previously committed some criminal offence ...
in the ordinary way the character of the accused is no more relevant at the hands of the defence than it is at the hands of the prosecution. secondly, while counsel for the defence is not bound by the same considerations of restraint that would affect counsel for the prosecution in such a matter, care ought to be taken no to go any further than is strictly necessary for the proof of the relevant point on which the defence desires to rely. in such a matter the court is very much in the hands of counsel. i have indicated that at this stage proof of where harris was at a given period during the conspiracy appears to me to have relevance, but i think that counsel for the defence ought to follow, so far as possible in the very different circumstances of appearing fo the defence, the same restraint as counsel for the prosecution would, and ought not to introduce material of this sort further than is necessary or unless it is strictly required for the purpose of his case" (r. v. miller (1952) 2 all e.r. 667).
(ההדגשות שלי - מ' ש')
השופט devlin מוסיף ומתווה קו של פראקטיקה, אשר מן הנכון לאמצו גם אצלנו, והוא, כי אם הסניגור של נאשם אחד מבקש לחקור נאשם אחר על עברו, הרי אך הוגן יהיה, אם ייתן לסניגורו של הלה התראה מראש על כך. כדברי devlin, at 669 :
"... i think that any question of this sort that is being asked by counsel for one accused that will affect the other accused ought to be communicated to counsel for the other accused in advance, so that he may consider whteher he desires to take any objection to it".
6. הלכת ע"פ 152/52 הנ"ל קובעת, כמוזכר, שני כללים עיקריים:
(א) ראשית, אין להציג לנאשם שאלה בעניין הרשעה קודמת, אלא אם המדובר בנושא השייך לעניין, ואם נוסף על כך גם מתקיימת אחת מן הנסיבות המיוחדות, שהיו קבועות בשעתו בסעיף 39 הנ"ל לפקודה המנדטורית בעניין שפיטה על-פי כתב-אישום והמתייחסת להצגת שאלה כאמור. לכלל זה כבר התייחסנו לעיל.
(ב) שנית, זכות היתר המתוארת של הנאשם - שמכוחה נקבע הסייג הנ"ל לשאלות שניתן להציג לו, חלה רק לגבי שאלות, המוצגות על-ידי התביעה הכללית, אך איננה מוענקת לעדי התביעה הכללית כלפי הנאשם. כנאמר שם בעמ' 311 מול אות השוליים ה:
"... אם נמצאה שאלה כשרה ומותרת לפי העקרונות הכלליים של דיני הראיות, אין מונעים את הנאשם מלהציג אותה לעדי התביעה הכללית".
נאשם, ההופך עצמו, למעשה, לעד תביעה, עובר מעין תהליך טמיעה בין עדי הקטיגוריה, ורואים אותו - לצורכי הכללים האמורים, הדנים במותר ובאסור בחקירה שכנגד - כראות עד תביעה. במלים אחרות, אם הנאשם, למשל, מנסה לגולל את האשמה על מי שמואשם יחד עמו בצוותא בכתב-אישום אחד, הרי הוא הופך, על-ידי כך בלבד, כאילו לעד מטעם התביעה הכללית, ומותר לנהוג לגבי עד תביעה רגילה. כפי שנאמר בע"פ 152/52 הנ"ל, בעמ' 311 מול אות השוליים ו -
"שאם לא תאמר כן נמצא הנאשם נהנה מזכות-יתר על חשבון חברו הנאשם; ועדותו של המערער נמצאת משמשת יסוד להרשעתו של... (הנאשם השני - מ' ש'), בלי שזה יכול היה לתקוף את דברי הנאשם ולהעמידם במבחן, כשם שתוקפים את דבריו של עד המסבך את הנאשם באשמה. היוצא מכאן, כי לגבי פרקליטו של ... (הנאשם השני - מ' ש') לא נהנה המערער מן הפריביליגיה אשר סעיף 39 הנ"ל מעניק לנאשם המעיד רק כדי להגן על עצמו, והשאלה בדין הורשתה".
משמע, תוכן עדותו של מי שמואשם בצוותא יחד עם אחר, יכול שיקנה לדבריו מעמד של דברי עד תביעה, למרות שלא נקרא להעיד מטעם התביעה אלא העיד במסגרת פרשת ההגנה לשם הצגת עניינו. תוכן דברי עדותו הוא שפותח את הפתח להצגת שאלות בחקירה שכנגד, שבהן תוקף הנאשם השני, אשר נגדו כוונו דברי הנאשם הראשון, את אמינותו של מי שמואשם יחד עמו, ובמסגרת תקיפת האמינות ניתן להתיר גם הצגת שאלות בעניין ההרשעות הקודמות.
ניצבים לפנינו כאן, כאילו, שני כללים, המתנגשים זה בזה מבחינת מהותם ויישומם, והקו המנחה העולה מע"פ 152/52 בא לקבוע את העדיפות ביניהם. במה דברים אמורים: מחד גיסא, עומד הכלל, הקובע את האיסור בדבר הצגת שאלות על הרשעות קודמות, ומאידך גיסא, עומד הכלל, לפיו יש להתיר לנאשם להתגונן, ובין היתר - לחקור חקירה נגדית את מי שמעיד נגדו.
מהו הכלל המועדף בין השניים, בנסיבות שבהן מואשמים מספר נאשמים בכתב-אישום אחד, והאחד מעיד דברים רלוואנטיים, השוקלים במשמעותם לרעת עמיתו המואשם יחד עמו? התשובה העולה מע"פ 152/52 הנ"ל היא, כי הכלל השני הוא המועדף: הנאשם, ההופך עצמו לעד תביעה, נושא עמו את תוצאות הלוואי הנובעות מכך; למען הבטחת הגנתו של הנאשם השני, אשר נגדו מכוונים חיצי העדות של עמיתו, המפנה כלפיו הגנה בעלת אופי מעין-תביעתי, שביטויה בעדות אשר יש לה השלכה על הגנת רעהו, זוכה עניין הגנתו של הנאשם המותקף, כביכול, החל מאותו רגע למעמד מועדף, והנאשם שהעיד נגד רעהו מאבד את החסינות המוקנית לו לפי סעיף 39 לפקודה המנדטורית (אשר המקביל לו כיום הוא סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]), מותר לחקרו על הרשעותיו הקודמות.
7. גלוי על פניו, כי ההבחנות הנ"ל מעוררות קושי, הטמון בהן מניה וביה: האופי התביעתי של עדותו של נאשם פלוני אינה, לא אחת, אלא עדות מתגוננת, שבה מנסה הנאשם לחלץ עצמו מן האישום ולהצהיר על חפותו ועל אי-מעורבותו בעניין. קורה לא אחת, וכך גם בע"פ 152/52 הנ"ל, שעצם ההתנערות מן האחריות היא רק בעלת השלכה עקיפה על אשמתו של מי שמואשם עם הנאשם בצוותא, ובכך כבר די, לפי הלכת ע"פ 152/52 כדי לפתוח פתח לחקירת הנאשם על עברו, למרות שלא נמסרה עדות ישירה, המייחסת את ביצוע העבירה לנאשם השני. במלים אחרות, כאשר נאשם מנסה לגונן על עצמו על-ידי התכחשות לאשמתו, אף בלי לחקור במישרין את עמיתו המואשם עמו ומבלי לגולל את האשמה במפורש אליו בלבד, יכולות להיווצר נסיבות, שבהן יראה עצמו הנאשם השני כמותקף, ותעלה המסקנה, כי הגנתו נשחקה. הפועל היוצא מכך הוא, כי רצונו של פלוני לפרוק מעצמו אחריות הוא כשלעצמו, לא אחת, הבסיס המספיק למתן ההיתר לשאול אותו שאלות בדבר הרשעותיו הקודמות, כדי לאפשר גם לעמיתו לנסות ולפרוק מעצמו את האחריות.
בעת שהונחה התשתית לכללים, שבוטאו בע"פ 152/52 הנ"ל, נבע קושי נוסף מכך שגיבושו של הכלל המיוחד, המתיר חקירתו של מי שמואשם בצוותא עם אחר (דברי זקן השופטים lord alverstone ב-(rex v. hadwen (1902) 1 k.b. 882, at 887, מפרשנותו של סעיף (f)(iii)1 של ה-criminal evidence act, 1898, אך החלופה האמורה של החוק האנגלי (פיסקה iii) כלל לא אומצה מעיקרו בסעיף 39 של הפקודה שלנו, אשר כלל בנוסחו רק הוראה הדומה לרישא של פיסקה ii של סעיף (f)1.
שאלה שלישית, שהועלתה בספרו הנ"ל של ד"ר אוריון, בעמ' 382, היא, מה ההשלכה על תקפותה כיום של ההלכה, שנקבעה בע"פ 152/52 הנ"ל, לאור המרתו של האמור בסעיף 39 הנ"ל באמור בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], הקובע לאמור:
"סייג 163. נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות
לחקירת בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו
נאשם הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה
שכנגד של עדי התביעה".
8. התשובה לקושיות שלפנינו עולה מהוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] ומתוך עמידה על הקשרן הענייני: אין כיום משמעות עדכנית להשוואה עם המקורות האנגליים של סעיף 39 לפקודה המנדטורית, ועלינו לשאוב מסקנותינו מן החוק שלנו, הדן בסדרי הדין הפליליים.
סעיף 163 הנ"ל הוא חלק מן התיאור, לפי סדרה, של פרשת ההגנה, אשר ראשיתו בסעיף 159 וסיומו בסעיף 164. סעיף 159 לחוק הנ"ל שכותרתו "פרשת ההגנה" קובע, כי אם לא זוכה הנאשם לפי סעיף 158, רשאי הוא להביא לפני בית המשפט את ראיות ההגנה, ורשאי הוא להקדים להן דברי פתיחה. סעיף 164, שכותרתו "סיום פרשת ההגנה", קובע, כי בגמר ראיותיו יודיע הנאשם, שפרשת ההגנה הסתיימה.
בתווך מובאים הכללים בדבר סדר הפתיחה של פרשת ההגנה והבאת הראיות, ההוראות בעניין הדרכים החלופיות בשאלת מתן עדות העומדות לפנ הנאשם, משמעותה של שתיקת הנאשם וכן סעיף 163 הנ"ל, ובו הסייג הנ"ל לחקירת נאשם. אין בסעיף 163 הנ"ל כל התייחסות מיוחדת לנסיבות, שבהן מואשמים מספר נאשמים בצוותא.
העולה מסדר הבאת הדברים הוא, כי המדובר בתיאור המהלכים הרגילים בתוך מערכת היחסים שבין התביעה מחד גיסא לבין הסניגוריה מאידך גיסא, לאל היזקקות לנסיבות המיוחדות, הקמות ועולות כאשר נופל דבר בין שני נאשמים המואשמים בצוותא וכאשר כדבר השופט lord alverstone, בפס"ד hadwen , at 886 בעקבות דברי השופט jervis בפסק הדין reg. v. burditt and others (1954) 6 cox. c.c. 458, at 460
"the evidence in the case in question became tacked, as it were, to the case for the prosecution".
היינו, כאשר הראיות מטעם הנאשם הופכות כאילו גרורות לעגלתה של התביעה.
9. כאשר, בנסיבות העניין, נוצרים ניגודי אינטרסים, איננה חלה ההוראה הכללית, הקובעת את הסייג שמהותו מתוארת בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], אלא עלינו לפנות לסעיף 180 לחוק, הקובע "זכות חקירה שכנגד במקרים מסויימים", ואומר:
"זכות חקירה שכנגד במקרים מסויימים
180. היה לבית המשפט יסוד להניח כי עדו של אחד הנאשמים יעיד לרעת נאשם אחר, רשאי הוא להרשות לנאשם האחר, אם לא חקר את העד חקירה ראשית, לחקרו חקירה שכנגד לפני התובע".
עניינו של סימן ו' - שבו כלולה הוראה זו - הוא סדר חקירת העדים, אך ככל שיש בכלל משמעות פרשנית מצמצמת לכותרת הסימן, הרי ביטוי זה אינו צריך להתפרש רק כתיאור של סדר הדברים הכרונולוגי אלא כהתייחסות ל"סדר" בגדר התוויה של תחומיה הל החקירה ועל צורתה. הסימן דן גם בסעיף אחר בהתרת חקירה שכנגד של עד תביעה שלא נקרא להעיד ובעד העוין, ובכך יש גם כן כדי לבטא את אופיין ואת תחום עיסוקן של ההוראות שבסימן האמור.
הרקע והטעם להתרת הרצועה, כאילו, בחקירת עדי הגנה על-ידי הנאשם האחר, מובאים עוד בפסק הדין buurditt, at 460 שבו תיאר השופט parke את השינוי בסיווגם של דבריו של עד סניגוריה, שהעיד נגד נאשם, בציינו, שהללו הפכו בכך למעשה לעדות מטעם התביעה. כנאמר שם לגבי העדות, היא הפכה לכדי -
"... evidence for the prosecution and part of the case to which he had a right to reply".
סעיף 180 דן, כמצוטט לעיל, בעדו של אחד הנאשמים, ומבחינה זו גם נאשם המעיד במשפטו הוא עד בפרשת ההגנה של עצמו, היינו הוא עד של אחד הנאשמים. מסקנה זו מתחזקת לאור האמור בסעיף 161(א)(2), הדן בנאשם המעיד כב"עד ההגנה". הסיפא לסעיף 161(א)(2) קובע, כי נאשם המעיד עשוי להיחקר חקירה שכנגד, ואך מובן, שדברים אלה מתייחסים רק לחקירה על-ידי התביעה הכללית ולא לחקירה על-ידי מי שנאשם עמו בצוותא, היינו, החקירה שכנגד על-ידי נאשם אחר אינה דבר שבשגרה, שיסודו בהוראה הכללית אשר בסעיף 161(א)(2), אלא דבר יוצא דופן, ומכאן ההוראה המיוחדת, שנדרשה בסעיף 180. אף בכך יש כדי לחזק את ההנחה הנ"ל, שלפיה סעיף 163 דן רק בנסיבות הרגילות של עדות נאשם, המואשם בגפו או המואשם יחד עם אחר, בלי שמתעוררות הנסיבות המיוחדות המתוארות בסעיף 180.
10. משקמות הנסיבות המיוחדות, שסעיף 180 דן בהן, היינו כאשר הנאשם האחד מעיד לרעת נאשם אחר, ניתן להרשות את החקירה הנגדית של הנאשם שהעיד.
חקירה כאמור צריכה להיות תולדה של היתר מיוחד, והדבר משתלב גם עם מה שנאמר לעיל, בעקבות miller היינו, כי יש לתת לנאשם העומד להיחקר התראה מראש על הכוונה לחקור אותו בקשר להרשעותיו.
11. סעיף 180 אינו מאזכר את החקירה בקשר להרשעות קודמות, אך דבר זה אינו דרוש, מאחר שהוא נובע מן ההתייחסות לחקירה שכנגד.
החקירה שכנגד בתור שכזאת היא שגוררת אחריה מניה וביה את ההיתר לחקור על הרשעה קודמת, כאשר זו רלוואנטית. בהקשר זה יש לאזכר גם את החוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957, הקובע, בין היתר, אם זכותו של בית המשפט למנוע חקירה שאינה לעניין הנידן אך כולל את שאלת מהימנות העד בתחומי העניין הנידן.
הווה אומר, ההוראה המיוחדת שבסעיף 180, הפותחת בפני
נאשם בצוותא את האפשרות לחקור את הנאשם האחר בחקירה שכנגד, טומנת בחובה את דחייתה של ההוראה הכללית שבסעיף 163.
היא גם גוררת אחריה, כאמור, את ההיתר לחקור על הרשעות, שהרי עניין זה יכול להיות רלוואנטי ומותר בחקירה שכנגד של כל עד. כך גם דבריו של א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקירה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א, תש"ל) 108), האומר בקשר לכך:
"המטרה השניה של החקירה שכנגד היא לערער את העדות שנמסרה בחקירה הראשית, לשם הצגת מטרה זו ניתן לנקוט בדרכים שונות, אם על-ידי חשיפת ליקויים בכושרו של העד - לקלוט פרטי אירוע, לזכור או לתאר פרטים שקלט - ואם על ידי התקפה אישית, שלעד ענין בתוצאות המשפט, שיש לו עבר שלילי ועוד" (ההדגשה שלי - מ' ש').
12. הסניגור המלומד ביקש להפנות אותנו להערתו של הנשיא הנכבד, י' כהן, בע"פ 501/81, 610 המביא מסקנה שונה מזו המובאת לעיל לגבי היקף תחולתו של סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי (עתה סעיף 163 הנ"ל של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]); דא עקא, הסוגיה הספציפית שנבחנה כאן לא עמדה שם להכרעה, וההערה של הנשיא הנכבד לא התבססה על הצגה מפורטת של הנושא שלפנינו.
13. סיכומו של דבר:
(א) בעקבות דברי עדות של הנאשם, שיש בהם כדי לשקול נגד רעהו המואשם יחד עמו, יכול סניגורו של הנאשם האחד לבקש לחקור את הנאשם האחר המואשם בצוותא עם מרשו בחקירה שכנגד.
(ב) על הסניגור למסור הודעה מוקדמת על כך לנאשם האחר או לסניגורו וכן לבקש לכך רשותו של בית המשפט לפי סעיף 180 הנ"ל.
(ג) חקירה כאמור כפופה לכך שהיא נוגעת לעניין הנידן, ובגדר מושג זה כלול גם ענין מהימנות הנאשם, שהעיד כעד הגנה.
(ד) חקירה שכנגד כוללת, כאמור, גם רשות לחקור על הרשעות קודמות, ובנסיבות האלה לא יחול האמור בסעיף 163.
14. הסניגור המלומד של המערער הליך על כך, שלא ניתנה לו במקרה דנן הודעה מוקדמת, ועל כי הופתע מן החקירה. כן ביקש לפסול את ההחלטה בשל כך שלא נתבקש היתר מראש של בית המשפט. טענה זו אין בה ממש בשל שורה של טעמים מצטברים, והעיקרי שבהם הוא, כי הדיון במשמעות המשפטית של השאלות עלה בבית המשפט קמא על אתר, תוך דיון בהתנגדות של סניגורו של המערער, וניתנה החלטה מנומקת של בית המשפט קמא בנושא שלפנינו. כן אין כל משמעות מעשית לטענה זו לאור מהות החלטתנו הנ"ל, וממילא חל האמור בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב].
15. כפי שציינתי בראשית דבריי, אין כל הצדקה לפסילת השופט, אם החקירה נערכה כדין, והשופט רשאי היה לשמוע את הראיות הרלוואנטיות הנ"ל.
אשר-על-כן החלטתי לדחות את הערעור.
ניתן היום, כ' בניסן תשמ"ו (29.4.86).
עפ בית המשפט העליון 229/86 דוד בר-עט נ' מדינת ישראל, אילן צנטנר, [ פ"ד: מ 2 430 ] (פורסם ב-ֽ 29/04/1986)