פסקי דין על מלונות הכשרת הישוב בע"מ | פסקי דין על פארוק איברהים יוסף יעקב | פסקי דין על יוסף אברהים יוסף יעקב |

1068/02 א     11/05/2008




א 1068/02 מלונות הכשרת הישוב בע"מ נ' פארוק איברהים יוסף יעקב, יוסף אברהים יוסף יעקב




בעניין:

1



בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בנצרת
א
001068/02


בפני
:
כב' השופט אברהם אברהם
תאריך:


11/05/200811/05/2008




מלונות הכשרת הישוב בע"מ

בעניין:

התובעת


ע"י עו"ד ד' נוביץ




נ
ג
ד




1. פארוק איברהים יוסף יעקב

2. יוסף אברהים יוסף יעקב


הנתבעים


ע"י עו"ד י' ביין וח' טל



פסק דין

המחלוקת
1.
הנתבעים (אחים) היו בעליהן של שלוש חלקות קרקע, המצויות ברחוב פאולוס השישי שבנצרת. בשנת 1995 הם חברו לחברה "י. פלג ובניו בע"מ" (להלן –
'פלג'
) לשם הקמת בית מלון על חלק מן המקרקעין הללו. במסגרת זו רכשה פלג מהנתבעים מחצית מזכויותיהם במקרקעין.
2.
עד מהרה הגיעו פלג והנתבעים לכך, כי לא יוכלו לקדם את המיזם, בלא שישתפו בו גורם נוסף, שיסייע, בין היתר, במימון ובייעוץ. כך נכנסה לתמונה התובעת. שלושת היזמים (הנתבעים יחדיו, פלג והתובעת) הקימו חברה בשם מלונות נצרת החדשים 2000 (1997) בע"מ (להלן –
'החברה'
), ובאמצעותה ביקשו להקים את המיזם. שלושת הגורמים השותפים אחזו בהון מניותיה של החברה בחלקים שווים. ביום 14.4.1998 נחתמו ביניהם הסכמים אחדים, שהגדירו את היחסים ביניהם בהקמת הפרויקט, ובכלל זה מכרו פלג והנתבעים חלק מזכויותיהם במקרקעין לתובעת, כך שבסופו של יום היה כל אחד משלושת השותפים בעלים של שליש מן הזכויות בקרקע. את זכויות הבניה העבירו השותפים לחברה, ללא תמורה, על מנת שתבנה על הקרקע את בית המלון.
3.
ביום 7.4.2002 הגישה התובעת את תביעתה הנוכחית נגד הנתבעים, ובה היא טענה, כי לקראת סוף שנת 1999 נזקקה החברה לכספים לשם פעילותה, בסך כולל של 3.3 מיליון דולר. כל אחד משלושת השותפים נדרש ליתן שליש מהסכום לחברה, כהלוואת בעלים. הואיל וברשות הנתבעים לא עמד הסכום הנדרש, הוסכם בינם לבין התובעת, בחוזה שנחתם ביום 21.12.1999, כי האחרונה תלווה להם סך 550,000 דולר (את המחצית האחרת הם לוו מפלג, וכך עמדו לרשותם 1.1 מיליון דולר, אותם הם הלוו לחברה). הם התחייבו להחזיר את חובם תוך שנתיים (עד יום 21.12.2001), ובתוספת ריבית ליבור ועוד 1.15%.
4.
עובר לחתימה על הסכם ההלוואה נתגלעה מחלוקת בין פלג לבין הנתבעים, שהועברה להכרעה בבוררות, שנתקיימה בפני
כב' השופט (בדימוס) שלום ברנר. עוד הבוררות מתנהלת הגישה התובעת את תביעתה שלפנינו, ובה היא דרשה את החזר ההלוואה מן הנתבעים, שכן השנתיים שנקבעו לשם החזר ההלוואה תמו, וההלוואה לא הוחזרה.
5.
תביעת התובעת הוגשה בסדר דין מקוצר, והנתבעים ביקשו רשות להתגונן מפניה. בבקשתם (שנתמכה בתצהירו של הנתבע 1, ולהלן אכנה אותו
'הנתבע'
) טענו הנתבעים לקנוניה שנרקמה בין פלג לבין התובעת, שנועדה לנשל את הנתבעים מהונם. פלג דרשה מהם לשלם מאות אלפי דולר כ'דמי תיווך' למי שכיהנו כבכירים אצל התובעת, ובתמורה עשתה התובעת יד אחת עם פלג, על מנת להוציא מן החברה כספים שלא כדין, ולנשל את הנתבעים מזכויותיהם. כך ארע, שבמקום להעביר לידיהם סך 575,000 דולר שהיה על התובעת לשלם להם בתמורה לרכישת חלק מהזכויות בקרקע מידיהם, היא (התובעת) העבירה את הסכום לידי פלג.

משום כל אלה, והפרות אחרות שנפרסו בתצהירו של הנתבע, טענו הנתבעים לנזקים כבדים ולחסרון כיס שהסבה להם התנהגותה של התובעת, ואותם הם ביקשו לקזז מהמגיע לה על פי הסכם ההלוואה. הם הוסיפו והבטיחו, כי לעת שתינתן להם רשות להתגונן הם יגישו תביעה שכנגד. לצד טענת הקיזוז הם הוסיפו וטענו, כי חשבון הריבית שנעשה בכתב התביעה הינו שגוי.
6.
בהחלטתי מיום 4.2.2003 נתתי לנתבעים רשות להתגונן. אף על פי כן, תביעה שכנגד הם לא הגישו. לאחר הדברים הללו החלו בעלי הדין בהליכי גילוי מסמכים, עיון בהם וכד'. אלא שבתחילת שנת 2005 הודיעו הנתבעים על החלפת עורכי הדין שלהם, ואלה האחרונים ביקשו לפתוח מחדש את ההליכים המקדמיים, ובכלל זה הפנו שאלון לתובעת, אף שזו כבר השיבה בעבר על שאלון, שהפנו לה עורכי הדין הקודמים של הנתבעים. על מנת שלא לפגוע בהגנתם של הנתבעים נעניתי לבקשתם והוריתי לתובעת להשיב על השאלון.
7.
הזמן המשיך ונקף, כאשר בעלי הדין ממשיכים ומתפלמסים ביחס להליכים המקדמיים, עד כי ביום 2.3.2006 הפתיעו הנתבעים בהגישם בקשה לתיקון כתב הגנתם. הם טענו בבקשתם, כי בעת האחרונה נחשפו בפני
הם עובדות, המעמידות להם הגנה טובה מפני תביעת התובעת. חרף השתלשלות העניינים עד אותה עת, זו שאת תמציתה פרשתי למעלה, התרתי את תיקון כתב ההגנה (למעשה על ידי הגשת כתב הגנה, שעד אז לא היה, כי אם בצורת התצהיר, שתמך בבקשת הרשות להתגונן), על מנת שלא תיפגע זכותם של הנתבעים להתגונן.
8.
בכתב הגנתם המתוקן העמידו עתה הנתבעים שני ראשי טענות, שנוספו לטענותיהם בדבר קיזוז הכספים שלא קיבלו ממכירת הקרקע:
בראש האחד של הטענות ביקשו הנתבעים לשכנע, כי התובעת כלל לא קיימה את התחייבותה לפי הסכם ההלוואה ולא שילמה את כספי ההלואה, שכן הכספים הועברו לידי החברה, ובספריה נרשמה ההעברה כהלוואת בעלים של התובעת, ולא שלהם.
בראש האחר של טענותיהם ביקשו הנתבעים לשכנע בפגמים שנפלו בכריתת הסכם
ההלוואה. לטענתם – התובעת הפתיעה אותם בדרישתה להשקעת בעלים בסך של 3.3 מיליון דולר, שעמדה בניגוד למצגים שהוצגו בפני
הם בעת שנכרתו הסכמי 1998. הם התנגדו לדרישתה, בין היתר כיוון שטרם הועברו להם כספי התמורה עבור רכישת הקרקע, ומכיוון שהם נזקקו לזמן נוסף על מנת לגייס את הכספים. הם ביקשו לדעת מדוע הם נדרשים להגדיל את השקעתם בחברה, לאחר שבעבר הובטח להם, כי לא יצטרכו להוסיף ולהשקיע עוד בחברה. התובעת מסרה להם, כי החברה זקוקה נואשות להזרמת הכספים באופן מיידי, שאם לא כן יקרוס הפרויקט. היא איימה עליהם, כי אם לא ייענו לבקשתה כי אז תפעיל נגדם סנקציות למיניהן, כגון על ידי כך שתזרים בעצמה את הכספים הדרושים לחברה, ותממש בטוחות שלהם. הנתבעים דרשו לקיים דיון מסודר במוסדות החברה בטרם תתקבל החלטה על הגדלת ההשקעה, אלא שהתובעת סרבה לדרישתם. נוסף על כך היא הטעתה אותם לחשוב, כי הגדלת השקעת הבעלים אינה צריכה החלטה מיוחדת של מוסדות החברה, והכל על מנת להפיל את רוחם, כדי לומר להם, כי גם אם יתנגדו – ההחלטה תתקבל ממילא. בלית ברירה הסכימו הנתבעים לחתום על הסכם ההלוואה.
בדיעבד נסתבר להם, סמוך לפני הגשת בקשתם לתיקון כתב התביעה (2006), כי לא היה כל צורך בהזרמת הכספים בסכומים שהתובעת דרשה מהם להזרים. הם גם הבינו עתה, משמע בדיעבד, כי החלטה כגון זו צריכה להתקבל כהחלטה מיוחדת של מוסדות החברה.
9.
אלו הן הטענות שבכתב ההגנה המתוקן, ולהן נוספו טענות הנוגעות לניהול כושל של החברה לאחר שנבנה המלון, שהביאו להעמסת יתר של הוצאות, והנה לך נזק נוסף שגרמה התובעת לנתבעים. משום כל טענותיהם הרבות שבכתב ההגנה ביקשו הנתבעים לקזז מן המגיע לתובעת, אם מגיע לה, מעל 2 מיליון דולר (!!).
ואף על פי כן לא הגישו, כאמור, הנתבעים כתב תביעה שכנגד, אף שסכום התביעה של התובעת נפל עשרת מונים מן הסכומים, שלטענת הנתבעים מגיעים להם מהתובעת. הם הסתפקו, משום מה, בטענה לקיזוז הסכומים מן המגיע לתובעת על פי הסכם ההלוואה.
10.
לאחר שהוגש כתב ההגנה המתוקן נתנו הצדדים תצהירי עדות ראשית, ואחר כך נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעת העיד מר אלי נפוסי. משני הנתבעים העיד רק הנתבע (מס' 1). הנתבעים הודיעו, כי הנתבע 2 איננו כשיר להעיד, בשל דמנציה ממנה הוא סובל, ובעטיה התמנה לו אפוטרופוס. נוסף על כך הניחו הנתבעים על שולחני שתי חוות דעת של מומחים (רואה חשבון ומהנדס). משנשלמה שמיעת הראיות ביקשו הצדדים ארכות אינספור להגשת סיכומי טענותיהם.
11.
הקדמתי ופרשתי, בהרחבה יוצאת דופן, את השתלשלות העניינים עד כה, על מנת להצביע על התנהלות הנתבעים במשפט, התנהלות העשויה להשליך הן על פסיקת ההוצאות והן על מהימנות גירסת ההגנה, שהשתנתה במהלך ניהול המשפט באורח קיצוני. עמדת ההגנה לא כללה, מלכתחילה, ולו טענה אחת המכוונת לפגמים שנפלו בכריתת הסכם ההלוואה, והנה משהתחלפו עורכי הדין נתבקש שינוי כתב ההגנה, על מנת לכלול טענות, המבקשות לקעקע את כשרות ההסכם בשל פגמים בכריתה, ולהוסיף לו טענות, שבעיקרן נשענות על מסכת עובדות, שנהיר שהיתה, רובה ככולה, ידועה לנתבעים גם קודם לכן. ואמנם נכון הוא, כי נתתי בידיהם לתקן את כתב ההגנה. אלא שהשאלה הדיונית לחוד, והשאלה הראייתית (המחייבת אותם ליתן הסבר לכבישת הגירסה) לחוד.
העובדות

12.
מתוך מסכת הראיה שהונחה לפניי הצטיירה תמונה שונה לחלוטין מכפי שביקשו הנתבעים לצייר, וזו תמציתה:
בשלהי שנת 1999 נקלעה החברה לקשיים, ונולד הצורך להזרים לה כספים, על מנת להשלים את הפרויקט. היוזמה לא באה מהתובעת דווקא. אינני משוכנע, מאידך, כי היא באה דווקא מצידם של הנתבעים ופלג, כפי שטוענת התובעת. מכל מקום, שלושת השותפים ראו, כולם יחד, את הצורך שבהזרמת הכספים, על מנת להשלים את הפרויקט.

בעת ההיא פרץ סכסוך בין פלג לבין הנתבעים, והוא איים לשתק את פעולת החברה ולפגוע בהקמת הפרויקט. בין היתר גרם הסכסוך לכך, שהנתבעים לא הסכימו לשתף פעולה בהגדלת השקעת הבעלים. מכאן באה פנייתה של התובעת לשותפיה, המתריעה בפני
הם לבל יביא הסכסוך לכך, שהגדלת ההשקעה בחברה לא תצא אל הפועל, על המשתמע מכך. היא הפצירה בהם, על כן, כי יפעלו על מנת ליישב את הסכסוך. פועל יוצא מכל אלה באה הסכמה על הגדלת השקעת הבעלים, מחד, ועל העברת הסכסוך בין הנתבעים לפלג להכרעת בורר, מאידך. וכיון שלרשות הנתבעים לא עמד הסכום אותו היה עליהם להלוות לחברה, חלקם בהשקעת הבעלים, הם נטלו שתי הלוואות, האחת – מהתובעת (בסך 550,000 דולר, והיא מושא התביעה שלפנינו), והשניה (באותו סכום) – מפלג. כספי שתי ההלוואות הועברו ישירות לחברה (מפלג ומהתובעת), כהלוואת בעלים של הנתבעים לחברה.
משחלפו השנתיים שנקבעו להחזר ההלוואה לא היה בידי הנתבעים להחזירה. מכאן באה תביעתה של התובעת שלפנינו, שאז החלו הנתבעים מעלים טענות מטענות שונות, ואחר כך שינו והוסיפו עוד טענות, והכל על מנת לחמוק מתשלום חובם לתובעת.
13.
זוהי, איפוא, תמונת המצב העובדתית אותה הנני קובע, מתוך מסכת הראיה שהונחה לפניי, אליה אתן את דעתי בהמשך, בכל נושא שאעסוק בו, ותחילה – טענות ההגנה הנוגעות לפגמים בכריתת חוזה ההלוואה.
פגמים בכריתת הסכם ההלוואה

14.
אם כן, כאמור מעלה, עד שביקשו לתקן את כתב הגנתם (2006) לא טענו הנתבעים כל טענה לפגמים שנפלו בכריתת הסכם ההלוואה. עמדתם, שבמרכזה עמדה טענת קיזוז בלבד, הוצגה לראשונה עוד בטרם הוגשה התביעה שלפנינו, בעת שנדרשו הנתבעים להשיב את כספי ההלוואה, בתום השנתיים שנקבעו להשבתם, במכתב שהפנתה אליהם התובעת ביום 25.12.2001 (ת/13). לדרישה זו השיבו הנתבעים במכתבם ת/14 וטענו, כי מן החוב הם קיזזו את התמורה, שעל התובעת היה לשלם להם עבור הקרקע, ובלשונם:-
"... הננו להודיע לכם כי החוב ... קוזז על ידנו במסגרת קיזוז חובות שמרשתכם חבה לנו בהתאם לסעיף 8.2 לחוזה מיום 14 אפריל 98...".
בעקבות הקיזוז דורשים הנתבעים, במכתבם זה, כי התובעת תשיב לידיהם את היתרה שנותרה לאחר הקיזוז, 50,000 דולר (סעיף 5 למכתב ת/14).

אחרי מכתב התשובה ת/14 הוגשה התביעה שלפנינו, ובעקבותיה הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן, ובה לא נטענה ולו טענה אחת לפגמים שנפלו בכריתת הסכם ההלוואה.
15.
טענות ההגנה, המכוונות לפגמים שנפלו בכריתה, נכבשו שנים רבות. את מניין ימי הכבישה ניתן למנות מיום שנחתם הסכם ההלוואה, או – לכל המאוחר – זמן סביר לאחר שנחתם, שאז פגה תקופת האֵימים שבה היו שרויים הנתבעים, לפי טענתם, זו שהביאה אותם לחתום על הסכם ההלוואה אף שלא רצו בו. כבישתן של הטענות הללו, שהן ביסודן עובדתיות, היא בעלת משקל ראייתי נכבד. רוצה לומר, על מנת להוכיח את טענות ההגנה, הוכחה שהיא אפשרית באורח עקרוני (ולכן גם ניתן בידם לתקן את כתב הגנתם), היה עליהם לעמול עמל רב, וראש לכל – ליתן הסבר לכבישה.
16.
הנתבעים הציעו הסבר לכבישת גירסתם המתוקנת, אך בהסבר זה אינני משתכנע. הם ביקשו לשכנע, כי לאחר שהוגשה התביעה הם החלו בחקירה, שגילתה להם את העובדות, המונחות ביסודו של כתב ההגנה המתוקן. בכללו של דבר, ההסבר מכוון לשתי עובדות, שלטענתם לא היו בידיעתם בעת שהשיבו למכתב הדרישה ת/13, ובעת שניסחו את בקשת הרשות להתגונן:

העובדה האחת – כי לשם הגדלת השקעת בעלים יש צורך בהחלטה ברוב מיוחס במוסדות החברה, והנה התובעת הטעתה אותם לאמור, כי אין צורך ברוב שכזה. ובכן תחילה אומר, עובדות אלו היו בידיעתם, לפחות בכוח, כיוון שכל המסמכים, המלמדים על צורך בהחלטה מיוחדת היו בידיהם, והם היו מיוצגים בידי עורכי דין, ודאי בעת שניסחו את בקשת הרשות להתגונן, שאז פשיטה שנבדקו מסמכי היסוד של המיזם המשותף, בכלל, ושל החברה, בפרט. מכל מקום, לטעמי הטענה נולדה כאשר עורכי הדין החדשים של הנתבעים עיינו במסמכי היסוד של החברה, כמו גם במכתבה של התובעת נ/4, שם היא אמרה, כי אין צורך בהחלטה מיוחדת נוספת לשם הגדלת ההשקעה בחברה, וסביב זה באה אל העולם הטענה, כי התובעת אמרה לנתבעים, כי אין צורך בהחלטה ברוב מיוחד, וכי גם בלעדי הסכמתם תוכל ההחלטה לעבור, ולכן הם הסכימו לבסוף להגדלת ההשקעה. לטענה גופה ולמופרכותה אדרש בהמשך. עתה הנני עוסק בידיעת העובדות הרלוונטיות בעת שנדרש החזר ההלוואה ובעת שהוגשה בקשת הרשות להתגונן. אף אם אקבל, לשם הדיון, כי הנתבעים לא היו מודעים לקיומה של הוראה במסמכי היסוד, לפיה החלטה מסוג זה צריכה להתקבל ברוב מיוחס, הטענה ולפיה
התובעת אמרה לנתבעים,
כי הסכמתם כלל לא נדרשת – היא טענה
שבעובדה
, שאילו היה בה אמת – היתה ידועה להם כשענו למכתב הדרישה ת/13, וכשהתגוננו לראשונה מפני התביעה.

העובדה האחרת שהנתבעים מסבירים כי נחשפה בפני
הם נוגעת לממצאיהם של רואה חשבון ומהנדס, שגילו כי החברה התנהלה באורח בזבזני, שגרם להוצאות מיותרות ולהעשרתם של צדדים שלישיים, ובהם פלג. אלא שטיעון זה אינו מתיישב עם טענת הנתבעים עצמם, לפיה הם ידעו,
בזמן אמת
,
כי ההשקעה אינה נחוצה, וכי משום כך
הם התנגדו לה
.
17.
על אלה אוסיף, כי שאר העובדות המבססות את טענותיהם החדשות של הנתבעים לפגמים בכריתת חוזה ההלוואה מצויות היו בהכרח, מעצם טבען, בידיעתם של הנתבעים בעת ההיא. כזו היא טענתם, כי מלכתחילה הבטיחה להם התובעת, כי התקציב לא יגדל, וחזרה על הבטחתה חודשים אחדים לפני חתימת הסכם ההלוואה; כזו היא טענתם, כי הם הופתעו מן הדרישה להגדיל את השקעת הבעלים; כזו היא העובדה, כי הם סרבו להגדלת ההשקעה; כזו היא טענתם, שהתובעת מסרה להם, כי בלעדי הגדלת ההשקעה – החברה תקרוס והפרויקט לא יוכל לקום; כך הוא גם ביחס לטענה, כי התובעת הילכה עליהם אימים, כי אם לא יחתמו – תנקוט נגדם סנקציות; הוא הדין ביחס לטענה, כי הם דרשו לקבל מידע מהתובעת ולקיים דיון במוסדות החברה בטרם תתקבל החלטה, וסורבו; הם נכנעו לתכתיביה ולאיומיה של התובעת, ולכן חתמו לבסוף על הסכם ההלואה, וגם זו היא עובדה, שהיתה בהכרח בידיעתם של הנתבעים בעת ההיא, אך לא נטענה במכתב התשובה ת/14, או בבקשת הרשות להתגונן.
18.
הסבר ראוי לשמו לכבישת שלל טענות ההגנה לא היה, איפוא, בפי הנתבעים ליתן. ולצד כשל זה – את הוכחתן של הטענות המאוחרות הללו ביקשו הנתבעים לעשות מתוך עדותו של הנתבע לבדו. על עדות זו, שלא נתמכה ולו בעדות של אדם נוסף אחד מן המעורבים הרבים בפרויקט ובהקמתו, אינני נכון לסמוך. ומן הצד השני, כלומר כנגד עדותו היחידה של הנתבע, הונחו לפניי מסמכים אוטנטיים מן העת הרלוונטית, שעמדו בניגוד גמור לטענות הקשות, שהנתבעים ביקשו להוכיח בעדות על פה של הנתבע.
19.
מתוך שלא ניתן הסבר ראוי לכבישה, ומתוך שלא הייתי נכון להיתמך בעדותו של הנתבע לבדה, יכול הייתי לומר, כי טענות ההגנה, שנשענו כמעט באופן בלעדי על עדות זו, נופלות כולן. למעלה מן הדרוש אביא בהמשך דבריי סימנים מן הראיות, המחזקים דווקא את עמדת התביעה, וחותרים תחת טענות ההגנה בדבר פגמים שנפלו בכריתת הסכם ההלוואה.
20.
כבר הזכרתי את מכתב הדרישה ת/14, שבא בתשובה לדרישת התובעת להחזר ההלוואה. חשוב לראות, כי המכתב נשלח בטרם הליכים משפטיים, ומכאן האוטנטיות שבו. והנה עיון בו מעלה, כי היחסים ששררו בין הצדדים, משמע בין הנתבעים לתובעת, היו אותה עת, ומן הסתם גם קודם לכן, טובים ומלאי אמון הדדי. הנתבעים אומרים, במכתבם ת/14, כי קיבלו בתמיהה רבה את מכתב הדרישה (ת/13), וכי הם מצטערים על הלשון הנקוטה בו, דבר שאיננו עולה
"בקנה אחד עם היחסים השוררים"
בין הנתבעים לתובעת
. יחסים טובים שכאלה אינם מתיישבים עם האווירה שמתארים הנתבעים בכתב הגנתם המתוקן ביחס לתקופה שקדמה לכריתת ההסכם, כאשר התובעת הילכה עליהם אימים, סרבה ליתן להם מידע, סרבה לשתף עמם כל פעולה, ועוד כיוצא באלה טענות להתנהגות קלוקלת של התובעת כלפיהם, התנהגות שנועדה לכפות עליהם ליטול ממנה הלוואה, לשם הגדלת השקעת הבעלים, לה הם התנגדו כביכול.
21.
מסמך אוטנטי נוסף, שיצא סמוך לפני שנחתם הסכם ההלוואה, עומד בניגוד גמור לתמונת האיומים וחוסר שיתוף הפעולה שמבקשים הנתבעים לצייר. דבריי מכוונים למכתבם
ת/12 מיום 5.12.1999 (ימים אחדים לפני חתימת הסכם ההלוואה), ומתוך עיון בו
לא
עולה, כי הנתבעים הופתעו מן הצורך בהשקעת כספים על ידי השותפים, כפי שלא מובעת בו כל התנגדות להגדלת ההשקעה בחברה. כל שמופיע במסמך – אותו סכסוך שנתגלע בינם לבין פלג, ובגללו מביעים הנתבעים חשש, שמא תהא מניעה מצידם להעברת הכספים לחברה.
22.
מכתב אחר מן העת ההיא
(נ/5)
הוציאה התובעת לנתבעים ולפלג ביום 7.12.1999, קרי יומיים לאחר צאת המכתב ת/12 הנ"ל, ובו היא מבקשת משותפיה ליישב בהקדם את הסכסוך שפרץ ביניהם, ומאידך היא מביעה נכונות ליתן לנתבעים הלוואה (כפי שפלג נכונה ליתן להם הלוואה מצידה שלה), על מנת שיוכלו לעמוד בהתחייבותם להשקיע בחברה, לפי שנדרש לעשות אותה עת. כנגד המכתב נ/5 לא ראיתי כל מכתב תשובה של הנתבעים מן העת הרלוונטית או אחריה. אין זאת, כי אם המכתב משקף את המציאות.
23.
בהקשר זה אומר, כי הנתבעים ביקשו להיתלות במכתב נ/5 על מנת לשכנע בטענתם, לפיה הם הביעו התנגדות להגדלת השקעת הבעלים. טענה זו אין בה ממש. עיון במסמך מלמד היטב, כי כל השותפים, ובהם הנתבעים, הבינו היטב, כי יש צורך להגדיל את השקעת הבעלים בחברה. סירובם של הנתבעים בנקודת זמן זו להגדיל את השקעת הבעלים אין לה דבר וחצי דבר עם הצורך בהזרמת הכספים לחברה, או עם מידע שהם ביקשו לקבל וסורבו, ועוד כיוצא באלו טענות קשות, שהם מטיחים עתה בתובעת. התנגדות זו מקורה היה בסכסוך שפרץ בינם לבין פלג. לשם ההמחשה אביא קטעים אחדים מן המכתב נ/5, המלמדים על מסקנותיי אלו:
"והואיל: ולמרות שאנחנו [התובעת] מצדנו מוכנים ללא סייג לקיים את התחייבותנו כאמור [להגדיל את ההשקעה בחברה] הרי שבעקבות סכסוך פרטי ביניכם – שאינו קשור לחברה, למערכת הסכמים בהם היא קשורה, או למערכת הסכמים בהם אנו קשורים, ואשר מהותו, טיבו או סיבתו אינם ידועים לנו ואינם בשליטתנו או בשליטת החברה... – אין ה"ה פארוק ויוסף [הנתבעים]... מוכנים להעמיד את חלקם מתוך הסכום הדרוש, בסך 1,100,000 $ ("הסכום הדרוש");"
(ההדגשה שלי – א.א.).

ובהמשך:
"והואיל: וכתוצאה ישירה מהסכסוך, וכפי שמסרתם לנו, לא ניתנה לך לבסוף הסכמתם של בני אברהים [הנתבעים];"
24.
הנתבעים ביקשו עוד להיתלות במכתב
נ/5
, כמו במכתב
נ/4
, על מנת לשכנע בטענתם, כי התובעת הילכה עליהם אימים, בניסיון לכפות עליהם את הגדלת השקעת ההון. ובכן לפי טעמי, בשני המכתבים הללו ביקשה התובעת להתרות בנתבעים ובפלג כאחד, לבל יפגע הסכסוך ביניהם בפרויקט, והתראה זו היא לגיטימית לגמרי. הגדלת השקעת הבעלים היתה צורך השעה, שהסכסוך איים לעוצרה, ובכך לפגוע בפרויקט. מכאן המכתב, ובו אכן זועמת התובעת על שותפיה, ומבקשת מהם ליישב את הסכסוך ביניהם, ולשתף פעולה על מנת לטפל במצב החמור אליו נקלעה החברה.
25.
המסקנה, לפיה הנתבעים לא טענו כל טענה נגד השקעת הבעלים, ולא כפרו בצורך שבהשקעה זו לטובת המשכת הפרויקט, נתמכת גם מדברים שהשמיע הנתבע בעדותו בבוררות שנתקיימה בין הנתבעים לבין פלג (ראו למשל ע' 216 ו-230 ואילך לפרוטוקול הדיון בבוררות ת/6).
26.
ראינו את טענת הנתבעים, לפיה הם דרשו מידע אודות השקעת הבעלים. הם טענו עוד, כי ביקשו לקיים דיון מסודר אודות השקעת הבעלים, בטרם זו תצא לפועל. טענה זו לא הוכחה. כל שבא לשם הוכחתה - עדותו של הנתבע, ועל פיה אינני נכון לקבוע ממצא. הנתבעים לא הניחו לפניי ולו מכתב אחד מן העת ההיא, ובו דרישה לקבל מידע, לקיים דיון בטרם יוחלט על הגדלת השקעת הבעלים, או כיוצא באלו טענות, הנטענות היום מפיהם. הנני משוכנע, כי אילו היה אמת בדברים, היתה דרישתם של הנתבעים באה לידי ביטוי כתוב, שהרי אין מדובר במי שלא ידעו להוציא מכתבים מצידם, כי אם מי שכתבו מכתבים לשותפיהם, כאשר ראו לעשות כן. מבין המכתבים השונים (ובהם
ת/12
הנ"ל) אדגיש את המכתבים
ת/3

ו-
ת/4
, בהם ביקשו הנתבעים מפלג מידע מפורט, מסמכים, ספרי חשבונות ועוד, בעקבות הסכסוך שנתגלע ביניהם. מדוע לא ביקשו בכתב גם את המידע אודות השקעת הבעלים, שעתה הם טוענים שביקשוהו על-פה מאת שותפיהם, וסורבו? אין זאת, כי אם בעת הרלוונטית לא נתקלו הנתבעים בסירוב לקבל מידע או לקיים דיון במוסדות החברה, כפי שהם מבקשים לטעון היום. אִילוּ היו דברים מעולם – הם היו באים לידי ביטוי כתוב, כפי שנהגו הנתבעים לעשות באותה עת, כשראו צורך בכך. אזכיר את עדותו של הנתבע, לפיה הוא שלח
"לא פחות מעשרים מכתבים"
לתובעת לשם קבלת מידע, אך זו התעלמה מהם. אלא שהוא לא יכול היה להניח על שולחני ולו מכתב דרישה אחד שכזה מבין העשרים ויותר ששלח לה, לטענתו. אגב, דברים אלה של הנתבע עומדים בסתירה לדברים שמשמיעים עתה באי כוחו בסיכום טענותיהם, המבקשים להסביר, כי בשל יחסי השותפות החמים, שהתאפיינו באמון שנתנו הנתבעים בתובעת, הם נמנעו מלהעלות את טענותיהם כלפיה על הכתוב.
27.
ועוד מן הטענות החדשות, שנולדו בעת שתוקן כתב ההגנה, היתה הטענה ולפיה הנתבעים הוטעו על ידי התובעת ופלג לחשוב, כי החלטה על הגדלת השקעתם של הבעלים אינה צריכה רוב מיוחד, בעוד שעל פי מסמכי היסוד של החברה היא יכולה להתקבל ברוב מיוחד (סוגיה שנדרשתי אליה למעלה במסגרת השאלה, האם היה בפי הנתבעים הסבר לכבישת גירסתם). הטענה מכוונת לכך, שהתובעת ביקשה להרפות את ידי הנתבעים, על מנת שיסברו, כי אפילו יתנגדו לקבלת החלטה – זו תתקבל ממילא, והכל נועד לכך, שהם יסירו את התנגדותם לקבלת ההחלטה.
28.
טענה זו של הנתבעים נסמכת על האמור במכתב שהפנתה התובעת להם ולפלג ביום 12.12.1999 (
נ/4
הנ"ל), ובו היא אומרת כך:
"למען הסר כל ספק נבקש להדגיש, כי מאחר שכל הנושאים המפורטים לעיל קשורים בין היתר לאמור בסעיף 4.2 להסכם המייסדים מיום 14.04.1998, מאחר שהחלטות בקשר עם כל הנושאים האמורים כבר אושרו במסגרת החלטות קודמות של החברה, מכיוון שכל ההוצאות נשוא ההחלטות דלעיל הינן במסגרת תקציב מאושר של החברה וכן לאור מכלול הנסיבות המתוארות במכתבנו זה ובמכתבנו שבנדון – לא נדרש כי מוסדות החברה יקבלו החלטה מיוחדת כלשהי לגבי אלו מהנושאים שעל סדר היום כאמור לעיל"
.
29.
את טענת הנתבעים אין בידי לקבל. דברי התובעת בפסקה זו שבמכתב
נ/4
לא כוונו להעדרו של צורך
פורמלי
בדבר אופן קבלת ההחלטה, שנושאיה צוינו במכתב. בדבריה ביקשה התובעת להזכיר לנתבעים ולפלג, כי הסכמי היסוד מחייבים אותם, בלא קבלת החלטה נוספת, להזרים כספים לחברה בעת שיעלה צורך בכך, והנה עתה עלה הצורך בכך. מסקנה זו מתיישבת היטב עם האמור במכתבה האחר של התובעת לנתבעים ולפלג (
נ/5
הנ"ל מיום 7.12.1999), ובו היא כותבת:
"והואיל: ובהתאם להוראות הסכם המייסדים של החברה מיום 14.4.98... ובהתאם להחלטות תקיפות של דירקטוריון החברה ואסיפות בעלי מניותיה, התחייב כל אחד מהצדדים לו בנסיבות אלו, להעמיד לטובת החברה את חלקו בסך ההשקעה, ללא דיחוי וללא צורך בקבלת החלטה נוספת או מיוחדת כלשהי במוסדות החברה;"
הנה כי כן, לא למונח הפורמלי, "החלטה מיוחדת", המתייחס
לרוב
הדרוש בקבלת החלטה שכזו, כיוונה התובעת את דבריה בשני מכתבים אלו, כי אם ביקשה להפנות את תשומת לב שותפיה למחויבותם, לפי הסכמי השותפות ושאר החלטות מן העבר, כי יעמידו לטובת החברה את חלקם בהשקעה,
"ללא דיחוי וללא צורך בקבלת החלטה נוספת או מיוחדת"
, כאשר יעלה הצורך בכך. ושוב אדגיש, בשתי הפסקאות שהבאתי, בשני המכתבים של התובעת לנתבעים ולפלג, לא דובר על
הרוב
הדרוש לקבלת החלטה.
30.
יתר על כן, בטענה גופה אינני רואה כל הגיון. אינני משתכנע, כי רק בשל כך שהנתבעים הוטעו לחשוב, כי אין צורך ברוב מיוחד לקבלת החלטה לה הם התנגדו באופן נחרץ, הם הסכימו לה בכל זאת. לא מתקבל על דעתי, כי רק בשל כך, שהנתבעים חשבו כי הם במיעוט ולכן לא יוכלו למנוע את קבלת ההחלטה, ולכן הם יתנו את קולם לטובת החלטה שהם אינם מסכימים לה, לאחר שהתובעת התנהגה כלפיהם, לפי טענתם, בגסות רוח, סרבה ליתן להם מידע חשוב, סרבה לקיים דיון במוסדות החברה, איימה עליהם, ועוד כיוצא באלו טענות קשות להתנהגות בלתי נאותה של שותפה לשותפיה.
31.
לא זו אף זו: טענתם הנ"ל עומדת בצילה של העובדה, כי חתימתם על הסכם ההלוואה נעשתה כשהם מלווים ביעוץ משפטי צמוד של עוה"ד מנסור-יעקוב, היא בתו של הנתבע. אינני רואה כיצד הם נכפו להסכים להגדלת השקעת הבעלים, ולחתום על הסכם ההלוואה, כאשר הם דורשים לקבל מידע ואינם מקבלים, דורשים לקיים דיון ונענים בשלילה, והסכמתם באה רק משום כך
שנאמר
להם מפי התובעת, כי אין כלל צורך ברוב מיוחד לשם קבלת החלטה, והכל – כשהם מלווים בסיוע משפטי צמוד. ועוד אומר בהקשר זה, כי לפי שאישר הנתבע בעדותו – הסכם ההלוואה נשלח לנתבעים, לשם חתימה, באמצעות מונית, למקום העסק של הנתבעים. החתימה לא נעשתה תחת לחץ או מצוקה כלשהם, כי אם בחנות של הנתבעים ובלא נוכחות של מי מנציגי התובעת, כאשר בתו של הנתבע, עוה"ד מנסור-יעקוב, נוכחת, ומסבירה לנתבעים את משמעות ההסכם. ניסיונו של הנתבע לשכנע, כי בתו היתה במקרה בחנות כאשר הוא ואחיו חתמו על ההסכם, ניסיון שנועד להמעיט מחשיבות הימצאותה של היועצת המשפטית שלהם במעמד החתימה, לא נתמך בעדותה של עורכת הדין מנסור-יעקוב, שלא הובאה לעדות מטעמם. אזכיר, לשם המחשה, את שאישרה עוה"ד מנסור-יעקוב בסופו של הסכם ההלוואה, ובטרם חתמו הנתבעים על ההסכם:
"אני הח"מ רנין מנסור עו"ד,... מאשרת בזה כי לאחר שקראו את כל הוראות ההסכם ולאחר שהסברתי להם היטב את תוכנו ואת המשמעות הנובעת ממנו לגביהם, חתמו בפני
שני יחידי הלווה על ההסכם מרצונם החופשי."
32.
עובדה אחרת המעיבה על גירסת הנתבעים, זו שביקשה לתקוף את כשרות הסכם ההלוואה, נעוצה בכך, שבבוררות שהתנהלה בינם לבין פלג לא טענו השניים ולו טענה אחת ביחס להלוואה שהם נטלו (בסך 550,000 דולר) מפלג, במקביל להלוואה באותו סכום שנטלו מהתובעת. אזכיר, כי שתי ההלוואות ניטלו באותן נסיבות ממש, לאותה תכלית, קרי להגדיל את השקעת הבעלים בחברה. אילו אמת היה באיזו מבין הטענות לכפיה, אילוץ, הטעיה וכד' ביחס להלוואה שניתנה על ידי התובעת, הן היו טובות גם כלפי פלג. אלא שהן לא נטענו בבוררות שהתנהלה עם פלג, משום הטעם הפשוט, שלא היה בהן ממש.
33.
הנתבעים מבקשים לשכנע, כי התובעת הציגה בפני
הם מצג שווא בדבר הצורך בהשקעת בעלים בסך של 3.3 מיליון דולר, שעה שבפועל לא היה צורך כי אם בהשקעה בת 1.54 מיליון דולר (במקום אחר הם טוענים לסכום נמוך יותר של 1.21 מיליון דולר). הם נתמכים בטענתם זו בשתי חוות דעת, זו של רו"ח בועז יפעת וזו של המהנדס נסים מוסללם. רואה החשבון בדק את ספרי החשבונות של החברה ומצא, כי החברה התנהלה בבזבזנות, העבירה כספים ביתר לגורמים שונים ובהם פלג, ועוד כיוצא באלה ממצאים; המהנדס חיווה את דעתו ביחס לעלות הבניה של חלקים מן הפרויקט (חדר כושר וחדר טיפולים), על מנת להראות, כי הקבלן פלג דרש סכום העולה מן הסביר עבור עבודתו.
34.
ובכן ראשית אציין, בחינת הערה כללית, כי לבד מטענה כללית לקנוניה שנרקמה בינה לבין פלג, טענה שלא הוכחה כלשהו, לא הציעו הנתבעים כל מניע לרצונה של התובעת להגדיל את השקעת הבעלים בסכום של 3.3 מיליון דולר, בעוד שהצורך האמיתי של החברה לא היה כי אם 1.54 מיליון דולר. הרי אף היא נאלצה להזרים את חלקה בהשקעה זו (שלא לדבר על ההלוואה שנתנה לנתבעים, על מנת שיוכלו לעמוד בהזרמת חלקם לחברה).
35.
לגופה של טענה, כאילו 3.3 מיליון דולר היה סכום גדול בהרבה מן הדרוש לחברה: אינני מקבל את טענת הנתבעים, לפיה בהעדרה של חוות דעת נגדית מטעם התובעת יש לקבל את חוות הדעת של המומחים מטעמם וממנה להסיק את מצג השווא שהתובעת הציגה בפני
הם, כביכול. התובעת רשאית היתה להתמודד עם חוות הדעת בדרכים אחרות, ובפועל היא צלחה במלאכתה זו, ומטעמים אחדים. ראשית אומר, כי את חוות דעתם של רו"ח יפעת והמהנדס מוסללם אינני רואה יותר מאשר חוכמה בדיעבד, שאיננה יכולה להחליף את אשר העריכו שלושת השותפים כאחד, ובהם הנתבעים, כסכום שהחברה זקוקה לו על מנת להתאושש מן המשבר אליו נקלעה, כפי שהיא אינה עשויה להחליף הסכמות שבאו בזמן אמת, כגון שהמומחה יפעת מציע, הלכה למעשה, כי השכר שניתן לעובדים או למנהלים יקוצץ, בדיעבד, לכדי מחצית. שנית אומר, כי יסודותיה של חוות הדעת לא הוכחו בעיקרם. דבריי מכוונים לכך, שממצאיו של רואה החשבון נסמכו על ספרי הנה"ח של החברה, אלא שעל מנת להוכיח את מצבה של החברה לאשורו צריך היה לעשות הרבה מעבר לכך. הלכה למעשה, על מנת לבסס את מלוא הטענות להן טוענים עתה הנתבעים היה עלינו לנהל משפט שני, נוסף על זה שהתנהל בינם לבין פלג בפני
הבורר, כב' השופט בדימוס ש' ברנר, על כלל עבודות הבניה שנעשו וצריכות היו להיעשות, תשלומים שנעשו לספקים, לנושים וכיו"ב, הוצאות שונות שהוצאו, ועוד כיוצא באלה פרטים מורכבים אודות הפרויקט, שהוכחתם אינה יכולה לבוא מתוך עיון בספרי החברה, וניתוח קר שלהם, כפי שעשה רואה החשבון מטעם הנתבעים. אין צריך לומר, ניסיונם של הנתבעים להיתמך בעדות על-פה של הנתבע, על מנת להוכיח את כל פרטי הפרטים הצריכים הוכחה, אינה עשויה להחליף הוכחה בראיות חיצוניות, כגון הבאתם לעדות של מי שהיו מעורבים בפרויקט, מומחים שיעידו על האופן בו הוא נוהל, ועוד כיוצא באלה ראיות, שדוגמתם הוצגה בפני
השופט בדימוס ברנר.
36.
הנתבעים ביקשו לשכנע, כי בפועל לא נתקבלה "החלטה מיוחדת" במוסדות החברה בדבר הגדלת השקעת הבעלים, כפי שקובעים מסמכי היסוד של החברה. ובכן טענה זו לא הוכחה, ומכל מקום, אפילו היה בה ממש, הרי שהיא נטענת בחוסר תום לב, על רקע העובדות אותן קבעתי. הם עצמם ידעו את מצבה הקשה של החברה, הם הבינו והסכימו, כי היא זקוקה להזרמת כספים לאלתר, ובסכום נכבד. הם היו מודעים לכך, שאם לא יוזרמו הכספים, כל הפרויקט מצוי בסכנת התמוטטות. על כן הם הסכימו להגדלת השקעת הבעלים בחברה. כספים בכדי להזרים את חלקם שלהם לחברה לא היו בידיהם, ומכאן באה ההלוואה שנטלו מהתובעת. על כן, אפילו אניח, לשם הדיון, כי נפל פגם בדרך בה נתקבלה ההחלטה אודות הגדלת ההשקעה, חוסר תום הוא לב מצד הנתבעים לטעון כיום, כלפי מי שהלוותה להם את הכספים על מנת שיקיימו אחר חלקם בהגדלת ההשקעה, כי ההחלטה נתקבלה שלא בדרך הנכונה.
37.
יתרה מכך, אפילו היה מוכח, כי ההחלטה להגדיל את ההשקעה נתקבלה שלא בדרך הנכונה, אינני סבור, כי בכך יש כדי לפגום ברצונם של הנתבעים בנטילת הלוואה, ומכאן שאין לכך כל השלכה לתקפותו של הסכם ההלוואה, והכל על רקע העובדות אותן קבעתי, לפיהן הנתבעים ראו, כשותפיהם, בצורך בהגדלת השקעת הבעלים, והסכימו לה (אף שתחילה הביעו הסתייגות, בשל הסכסוך עם פלג).
38.
סיכומם של דברים עד כה, לא השתכנעתי באיזו מבין טענותיהם של הנתבעים, לפיהן נפל פגם ברצונם בעת החתימה על הסכם ההלוואה. על דברים שאמרתי עד כה אוסיף, כי הנתבעים ביקשו לבסס, על התשתית העובדתית שסברו כי הוכיחו, שורה ארוכה של טענות, ובהן הפרת חובת אמון של התובעת כלפיהם, הפרת המערכת ההסכמית, רשלנות, הפרת חובת תום הלב, תנאי מתלה שלא נתקיים בהסכם ההלוואה, ועוד כהנה וכהנה טענות נגד תקפות הסכם ההלוואה, שכולן נופלות על רקע קביעותיי העובדתיות שלמעלה, שאינן מבססות איזו מבין הטענות המשפטיות הרבות, שנסמכו על תשתית עובדתית אחרת, שלא הוכחה כאמור.
תשלום כספי ההלוואה
39.
טענו הנתבעים, כי את כספי ההלוואה לא שילמה התובעת לידיהם, כי אם לידי החברה ישירות, ולא בשמם כי אם בשמה שלה. לשם כך הם ביקשו להיתמך בעובדה, כי בתחילה נרשמה ההעברה בספרי החברה כהלוואת בעלים של התובעת ולא שלהם. משום כך יש לומר על התובעת, כי היא כלל לא קיימה אחר התחייבותה שלפי הסכם ההלוואה, ומכאן שאף הם פטורים מלהשיב לה את כספי ההלוואה, שכלל לא שילמה להם.
40.
לבד מכך, שגם טענה זו, כרבות מחברותיה, נכבשה שנים רבות, ולא נטענה בעת שנדרש לראשונה פרעון ההלוואה או במסגרת בקשת הרשות להתגונן, בטענה גופה אינני רואה כל ממש. אכן, בספרי החברה נרשמה ההעברה כהלוואת בעלים של התובעת. אלא שבכך אינני רואה כי אם כשל טכני ברישום, שאיננו עשוי לקעקע את מסכת הראיות המקפת והשלמה המוכיחה, כי ההלוואה ניתנה לנתבעים, כאשר הכספים מועברים ישירות מהתובעת לידי החברה, והכל על דעת הנתבעים ובהסכמתם. במאמר מוסגר אציין, כי משהסבו הנתבעים את תשומת הלב לטעות, תוקן הרישום. מכל מקום, גם בלא התיקון לא הייתי רואה כל רבותא לשגגה זו שנפלה ברישום, ושלטעמי אינה מלמדת דבר על
המהות
, והמהות היא זו, שלנתבעים לא עמדו כספים להלוות לחברה, והתובעת נענתה לבקשתם והלוותה להם את הסכום, שהועבר ישירות לידי החברה, כהלוואת בעלים שלהם כלפי החברה. מאותו טעם אינני מקבל בשום אופן את הטענה החליפית שבפי הנתבעים, לפיה את מניין השנתיים להחזר ההלוואה יש לעשות מיום שתוקן הרישום, ולא מיום שנחתם הסכם ההלוואה.
קיזוז התמורה ממכירת הזכויות במקרקעין
41.
במרכז הגנתם של הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן, זו שהוגשה בתחילת הדרך, עמדה הטענה, לפיה על התובעת היה להעביר לידיהם סך 575,000 דולר, והיא לא עשתה כן, ומכאן שיש לקזז את הסכום מתוך כספי ההלוואה. טענתם מכוונת למחויבותה של התובעת לתשלום סך של 575,000 דולר תמורת רכישת שליש מן הזכויות במקרקעין (סכום דומה היא התחייבה לשלם לפלג, שהרי הזכויות במקרקעין נרכשו מפלג ומן הנתבעים כאחד), הכל כמפורט בסעיפים 8.1 ו-8.2 לחוזה הרכישה. לטענת הנתבעים - התובעת העבירה את סכום התמורה לידי פלג ולא לידיהם, ולכן יש לומר עליה, כי לא קיימה אחר התחייבותה שבחוזה, ומכאן זכות הקיזוז.
לגירסת התובעת – העברת הסכום לידי פלג היתה בהסכמה מלאה של הנתבעים בעת כריתת החוזים (1998).
42.
אקדים את המאוחר ואומר, כי בטענת הקיזוז לא ראיתי יסוד. הנני מעדיף, גם בעניין זה, את גירסת התובעת. אזכיר, כי הסכם הרכישה נכרת ביום 14.4.1998, ותשלום התמורה בסך 575,000 דולר נעשה כבר באותה עת, משמע כשנה וחצי לפני שנחתם הסכם ההלוואה (ביום 21.12.1999). מדוע היו צריכים הנתבעים ללוות כספים מאת התובעת, בעוד היא חייבת להם סכום, העולה על סכום ההלוואה? כל שהיה עליהם לעשות – לדרוש את הכספים המגיעים להם, אלה שלא שולמו להם למעלה משנה וחצי. הם לא עשו כן, מן הטעם הפשוט, שהעברת כספי התמורה לפלג באפריל 1998 היתה על דעתם והסכמתם המלאה.
43.
ראיה אוטנטית לכך, שהעברת תשלום התמורה לפלג ולא לנתבעים היתה על דעתם של האחרונים ניתן לראות במכתבם (של הנתבעים) מיום 2.7.2001 לרואה החשבון קוסט-פורר-גבאי (ת/10), שם הם מציינים, כי כספי התמורה הועברו ל
"קופה המשותפת"
לפלג ולהם. וכך הם אומרים, בסעיף א' למכתבם
ת/10
:
"מלונות הכשרת הישוב רכשה חלק מזכויות הבנייה בתמורה לסך 1,150,000$ העבירה בהעברה בנקאית הסך הנ"ל 4,245,800 ₪ בתוספת מ.ע.מ. בחלקים שווים עבור פארוק ויוסף ועבור פלג, לחשבון השותפות שביננו לבין פלג. פלג מצידו שלח לכם חשבונית מס עבור רכישת הזכיות."
(השגיאות במקור – א.א.)

ובהמשך המכתב (עמוד שני) מציינים הנתבעים כך:
"נבקשכם לא לפרש את הפעולות בחב" לפי רצונכם. יש ביננו לבין י.פלג התחשבנות, שבמסגרתה העברו תמורת רכישת חלק מהזכויות שלנו ע"י חב" הכשרת הישוב, בהעברה בנקאית לחב" י.פלג בע"מ, ומאותה מסגרת פלג אישר תשלום עבור הון המניות של פארוק ויוסף."
(השגיאות במקור – א.א.)

הנתבעים מאשרים, איפוא, בפה מלא, כי תשלום כספי התמורה עבור רכישת הזכויות במקרקעין מידי התובעת לידי פלג נעשה על דעתם, שלא לומר לפי בקשתם.

מסמך זה מתאפיין, כאמור, באוטנטיות שבו. זהו מסמך, שנעשה לא רק לפני שנפתחו הליכים משפטיים בנוגע להחזר ההלוואה, כי אם גם לפני שהנתבעים נדרשו להחזיר את ההלוואה, במכתב
ת/13
(אזכיר, כי המכתב
ת/10
יצא ביום 2.7.2001, והדרישה להחזר ההלוואה יצאה ביום 25.12.2001), ומכאן משקלו הרב בהוכחה, כי העברת הכספים מאת התובעת לידי פלג ישירות היתה על דעת הנתבעים.
44.
עדות נוספת לכך, שהנתבעים ראו את העברת סך 575,000 דולר לידי פלג כתשלום שנעשה על פי חוזה הרכישה, משמע עבורם, אנו מוצאים במסמך, שצידו האחד סומן כמוצג ת/7, וצידו האחר כ-ת/9. המדובר הוא בחשבונית מס שהוציאה פלג עבור תשלום סך 1.15 מיליון דולר מאת התובעת, ובתחתית העמוד הראשון (ת/7) מופיע הכיתוב:
"לכ' הכשרת הישוב מלונות
הריני מאשר בזה קבלת 50% מהכסף עבור רכישת המגרש כמפורט בחשבונית מס' 00533 מיום 20.4.98.
פארוק אברהים"

חתימתו של הנתבע מתנוססת לצד שמו. ובצידו האחר של הנייר, ת/9, מציין הנתבע, כי קיבל לידו, בין היתר, סך 575,000 דולר (אזכיר, כי סך 1.15 מיליון דולר מהווים את התמורה המלאה ששילמה התובעת עבור רכישת הזכויות במקרקעין, מחצית הסכום, קרי 575,000 דולר, לפלג, והמחצית האחרת – לנתבעים). בהקשר זה הנני דוחה את טענת הנתבע, כאילו החתימה על מסמך זה זויפה (טענה ממנה הוא חזר בו, בחקירה נגדית, ע' 46 לפרוטוקול), או כאילו היא הוצאה ממנו בעורמה. לא ראיתי כל ראיה תומכת לטענה כה קשה שהנתבעים מטיחים בתובעת, וממצא על פי עדותו היחידה של הנתבע אין אני נכון לקבוע.
45.
הנתבעים מבקשים להיתמך במכתב שהוציאו, לטענתם, ביום 12.7.1999 (ת/11), ובו הם טענו באוזני מנכ"ל התובעת, כי העברת כספי התמורה לידי פלג ולא לידיהם היא בבחינת הפרה גסה של התחייבותה כלפיהם.

ראשית אציין, כי אפילו הייתי מקבל מסמך זה כמהימן, לא היה בו כדי לשכנע, כי העברת הכספים לפלג נעשתה שלא בהסכמת הנתבעים, במועד שנעשתה (קרי למעלה משנה לפני שיצא המכתב). אנו מדברים בסכום עתק (575,000 דולר), שלפי ההסכם היה על התובעת לשלם לנתבעים. לא מתקבל על דעתי, כי הנתבעים לא יקבלו לידיהם סכום שכזה במועדו, קרי עם חתימת ההסכם, ויעברו על ההפרה לסדר היום. ודוק, הנתבעים ידעו, בזמן אמת, כי התשלום נעשה לידי פלג ולא לידיהם, ובכל זאת לא עשו דבר כדי להביע מחאה כלשהי מצידם נגד מעשה זה של התובעת. העובדה, כי אין בנמצא כל מסמך מן העת הרלוונטית, המתנגד לתשלום לידי פלג, מלמדת על כי התשלום לפלג נעשה תוך הסכמה מלאה של הנתבעים.
46.
יוצא איפוא, אפילו אראה את המכתב ת/11 כמהימן, משמע כזה שבאמת ובתמים נכתב ונשלח לתובעת במועד הנזכר בו, הרי שאין הוא מלמד על כך, שבעת שנחתם החוזה ונעשה התשלום (קרי אפריל 1998) היתה ההעברה שלא על דעתם ובהסכמתם של הנתבעים. מכל מקום, אשר למכתב עצמו, אינני יכול להשתכנע כי הוא אמנם נכתב במועד המצוין בו, וכי הוא אמנם נשלח ליעדו, קרי לתובעת. הנתבע לא יכול היה לומר כיצד נשלח, אך הציע כי הוא נשלח בדואר רשום או פקס. אישור על המשלוח בדואר רשום לא הוצג בפני
י. על גבי המכתב מופיע הכיתוב
"מכתב בפקס מס'..."
, ללמדך כי הוא נשלח, לכאורה, בפקס. הנתבעים הציגו, בצירוף למכתב, מסמך כלשהו, המתיימר להיות אישור למשלוח בפקס (חלק מ-ת/11), אלא שהאישור איננו קריא, ואין אני יכול ללמוד ממנו דבר. מכל מקום, לפי טעמי, מכתב משמעותי שכזה, אילו באמת היה מגיע ליעדו, קרי לידי התובעת, לא היה נותר בלא מענה הולם. אילו באמת היה מגיע המכתב ליעדו הנני משוכנע, כי התובעת היתה נותנת את דעתה עליו, ולא מניחה לו.
47.
על כך אוסיף, כי המכתב הבודד של הנתבעים, ת/11, אילו באמת נשלח והגיע ליעדו, לא יכול היה להיוותר אות מתה גם מבחינתם של הנתבעים. אילו היה ממש בטענתם, לא היו הנתבעים עוברים לסדר היום, כאילו לא ארע דבר, לאחר שלא קיבלו מענה על מכתבם (ראו עדותו של הנתבע בעמ' 41 לפרוטוקול, הקובל:
"לא התייחסו אפילו למכתבי"
). טענת הנתבע בעדותו (ע' 61 לפרוטוקול) כאילו פנה על-פה לתובעת
"לא פחות ממאתיים פעם"
בקשר עם הפרת החוזה אינה מתיישבת הוצאתו של מכתב אחד בלבד, שלא קיבל מענה. אילו היה ממש בדבריו – סביר היה כי יפנה בכתב לאחר שמכתבו הבודד איננו נענה, ואולי אף יפנה לערכאות משפטיות על מנת לקבל את המגיע לו. אנו מדברים על טענה להפרה משמעותית ביותר, ששוויה 575,000 דולר. לא יתכן, כי הנתבעים ימתינו עם העלאתה כשנתיים (עד יום משלוח המכתב ת/11), ואחרי שהמכתב לא נענה – ימשיכו בשתיקתם, וחרף קיומה של הטענה יחתמו על הסכם ההלוואה זמן קצר אחר כך, שבו הם נוטלים מהתובעת כספים, בה בשעה שהיא עצמה חייבת להם סכום העולה על סכום ההלוואה.
48.
נוסף על כל אלה מסתבר, כי בהליך הבוררות ביקשו הנתבעים, במסגרת ההתחשבנות שנעשתה עם פלג, לזקוף לזכותם את הסכום המדובר. ולא זו בלבד שהדבר נתבקש, כי אם בפסק הבורר (ת/8) הדבר בא לידי ביטוי, והסכום אכן נזקף לזכותם.

עובדה זו מתיישבת עם כל שאמרתי עד עתה, קרי שהעברת סך 575,000 דולר הנ"ל מהתובעת לידי פלג היתה על דעתם של הנתבעים, מתוך שהסכימו, כי התשלום ייעשה לכעין קופה משותפת להם ולפלג, קופה משותפת שעליה העיד הנתבע לכל אורך עדותו בבוררות (כך מעלה עיון בפרוטוקול הדיון בבוררות, ת/5). נוסף על כך יש לומר, כי ניסיונם של הנתבעים ליהנות פעמיים מאותו סכום, משמע תחילה לקבלו מאת פלג, בהתחשבנות הנעשית עמו, ואחר כך לקבלו מאת התובעת, כאילו לא שילמה אותו לפלג עבורם, הוא בבחינת ניסיון לקבלת כפל תשלום.
49.
הנתבע ביקש להסביר, בחקירתו הנגדית, כי בבוררות הוא טען, כי סך 575,000 דולר מגיע לו, קרי מאת פלג, כיוון שעורכי הדין שלו אמרו לו, כי עליו לדרוש את הסכום הן מפלג והן מהתובעת, אך לא על מנת לזכות פעמיים באותו סכום. עמדה זו יכול הייתי לקבל כעמדה הגונה, אך בשום אופן לא ניתן להיתמך בה לאחר שניתן פסק הבורר (31.5.2004).
50.
סיכומו של פרק, לא קיבלתי את טענת הנתבעים, לפיה יש לקזז, מכספי ההלוואה, את כספי התמורה ממכירת זכויותיהם בקרקע לתובעת.
דמי תיווך

51.
הנתבעים טוענים, כי בתחילת הדרך דרש מהם ישראל פלג סך 200,000 דולר, כדמי תיווך לבכירי התובעת. הם מוסיפים עוד וטוענים, כי אחר כך גדל הסכום כדי 400,000 דולר. בפועל הם שילמו 162,750 דולר, משום שקיבלו הנחה על תשלום במזומן (ס' 11 לתצהיר הנתבע). בכתב הגנתם הם ביקשו לקזז 200,000 דולר מן המגיע לתובעת על פי הסכם ההלוואה.
52.
ראשית אומר, כי הנתבעים לא חזרו עוד על טענתם לקיזוז סכום זה בסיכום טענותיהם. משזנחוה – אין לי עוד להידרש לה. עם זאת ראיתי לומר דברים אחדים אודותיה, הואיל והעלאתה וזניחתה עשויים ללמד דבר מה על הגנת הנתבעים.
53.
ראינו, כי בבקשת הרשות להתגונן טענו הנתבעים, כי הדרישה לדמי תיווך עמדה, סופו של יום, על 400,000 דולר, אלא שבכתב ההגנה המתוקן הם מבקשים לקזז אך 200,000 דולר. בתצהירו של הנתבע, שבא במקום חקירה ראשית, טוען הנתבע, כי הוא ואחיו שילמו רק 162,750 דולר, בשל הנחה שקיבלו על תשלום במזומן. תמוהה בעיניי כיצד ירד הסכום מ-400,000 דולר ל-162,750 דולר. לא ברור לי גם כיצד ביקשו הנתבעים לקזז 200,000 דולר, כאשר לפי טענתם הם שילמו סכום נמוך יותר. מכל מקום, הנתבעים לא הוכיחו, כי שילמו את דמי התיווך הללו, ולבד מעדותו של הנתבע כי הסכום שולם לא באה לפניי כל ראיה להוכחת התשלום. על כך אוסיף, כי אפילו היו מוכיחים הנתבעים כי שילמו את הכספים לידי פלג, לא באה כל הוכחה לכך, שפלג העביר את הכספים לידי התובעת, שכן עדותו של הנתבע לעניין זה, כאילו פלג אמר לו כי העביר את הכספים לידי התובעת, אינה כי אם עדות שמיעה, ופלג לא העיד, כזכור, במשפט. ועל כל אלה אוסיף, כי לא ראיתי כל הסבר ראוי לכך, שהנתבעים מצאו לזנוח, בסיכום טענותיהם, טענה לקיזוז סכום כה משמעותי מהמגיע לתובעת. כל אלה מעידים על טיבה של הגנת הנתבעים בכללה.
שאר טענות הגנה

54.
טענות הגנה רבות נזנחו על ידי הנתבעים בסיכום טענותיהם, ולכן אין לי להידרש אליהן. טענות אחרות אינן עשויות לעמוד, נוכח הקביעות העובדתיות שקבעתי למעלה. לטענה אחת של הנתבעים, שפן אחר שלה נדון למעלה, ביקשתי לומר מלים אחדות. דבריי מכוונים לטענה, לפיה מן המגיע לתובעת על פי הסכם ההלוואה יש לקזז הוצאות שהוציאה
החברה
ביתר, בהקמת הפרויקט, כפי שמצא (לפי הטענה) רו"ח יפעת בחוות דעתו. ובכן כבר ציינתי למעלה, כי אין אני מקבל את הדרך בה ביקשו הנתבעים להוכיח את התנהלותו של הפרויקט, בין היתר מבחינה פיננסית. הכשלים שהם טוענים כי נפלו בהקמה לא הוכחו בפני
י כלשהו. הנתבעים גם לא הוכיחו, כי התובעת היא זו שגרמה להוצאות העודפות הללו, אפילו היו מוכחות. על כן אין בידי להיענות לטענתם זו. במאמר מוסגר אוסיף עוד, כי בסיכום טענותיהם הם זנחו טענות משנה רבות לטענה זו, כגון טענות לליקויים בבניה.
55.
בחינת טענה חילופית טוענים עוד הנתבעים, כי אין זה צודק לאכוף עליהם את הסכם ההלוואה, בגדרו של סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. גם טענה זו אין בידי לקבל. ההלוואה ניתנה, הכספים שולמו, ויש להשיבם, כפי שהסכימו בעלי החוזה. אינני רואה כל טעם, העשוי להצדיק את אי אכיפתו של החוזה, על יסוד התשתית העובדתית אותה קבעתי למעלה.
סוף דבר

56.
סכום ההלוואה עמד על סך של 550,000 דולר. הנתבעים התחייבו להשיבו, לפי שער יציג של הדולר, הידוע ביום התשלום. ההלוואה נשאה ריבית "לייבור" ועוד 1.15%, מעת העמדת ההלוואה ועד לפרעונה בפועל.
57.
לפי שאישר רואה החשבון יפעת (בס' 43 לחוות דעתו), התובעת שילמה [על פי הסכם ההלוואה] סכומים כלהלן, ואותם על הנתבעים לשלם לה, בצירוף ריבית כמוסכם:
תאריך



סכום [₪]
28.12.1999
1,141,142
01.02.2000
815,597
23.02.2000
318,485


על כן הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכומי הכסף הללו, כאשר לכל אחד מהם מיתוספת ריבית בשיעור של "לייבור" ועוד 1.15% לשנה, מהמועד המופיע בצידו של כל סכום, ועד ליום התשלום בפועל.


נוסף על כך הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את אגרת המשפט שהיא שילמה, וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 60,000 ₪ ועוד מע"מ.


ניתן היום ו' באייר, תשס"ח
(11 במאי 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.









אברהם אברהם
, שופט










001068/02א
054 איתי בהלול-גור






א בית משפט מחוזי 1068/02 מלונות הכשרת הישוב בע"מ נ' פארוק איברהים יוסף יעקב, יוסף אברהים יוסף יעקב (פורסם ב-ֽ 11/05/2008)