פסקי דין על אפרים גולדשטיין | פסקי דין על אהרון גולדשטיין

80170/96 תמש     29/01/2003




תמש 80170/96 אפרים גולדשטיין נ' אהרון גולדשטיין





אפרים גולדשטיין

בעניין:
התובע
דב פישלר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
הנתבעים
1. אהרון גולדשטיין

ב"כ נתבע 1: עו"ד אבי נאמן

2. מינהל מקרקעי ישראל
ב"כ נתבע 2: עו"ד מרים שרן
פסק דין
1. התובע והנתבע 1 הינם אחים. הסכסוך נסב סביב הזכויות בנחלה 22 במושב עובדים עדנים (להלן: "המשק") לאחר פטירת ההורים.

2. במהלך ההתדיינות הסכימו האחים, שהזכויות במשק יועברו ע"ש התובע.

המחלוקת שנותרה להכרעה, האם הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") זכאי לפיצוי כספי מאחיו בגין מחצית הזכויות במשק.

3. סעיף 19 ג. להסכם המשבצת הדו-צדדי מגדיר את זכות המתיישב במשק כבר-רשות.

במישור ההיסטורי, המעמד של המתיישב כבר-רשות נועד להיות מעמד זמני עד לתום תקופת הפיתוח של המושב ע"י הגורם המיישב, ואזי להיות מוחלף במעמד אחר, אלא שההסדר הזמני נותר על כנו, וכך הפך להסדר קבוע.

ההסדר הקיים של "בר-רשות" אינו מניח את הדעת באשר אינו נותן הגנה מלאה למתיישב, לאחר שהשקיע את מלוא אונו, כספו ושנותיו בבניית המשק. ההסדר הרצוי שזכויות המתיישב יוגדרו מול מינהל מקרקעי ישראל כזכויות חכירה.

גם מינהל מקרקעי ישראל, הבעלים של המקרקעין, מתייחס לזכות המתיישב כזכות "מעין קניינית".
ראשית, המתיישב מקבל מהמינהל אישור בניה לשתי יחידות מגורים נפרדות על חלקה א' של המשק, ללא קושי, חרף העובדה, שעפ"י הסכם המשבצת, השכירות ע"י הגורם המיישב או המושב היא לתקופה קצרה של 3 שנים, והמתיישב הוא "בר-רשות".

שנית, ניתן למכור את זכות המתיישב, המוגדרת כ"בר-רשות", לצד שלישי או לקנות זכות מעין זו, כפוף לאישור זהות הרוכש, וזכות זו הינה בעלת ערך כספי רב, העולה על שווי בית פרטי בעיר.

שלישית, הוראת סעיף 3 להחלטה 534 של המינהל מ- 29.6.92 מורה: "חוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע". באשר לזכות המתיישב, נקבע בסעיף 19 (ב) להסכם המשבצת, שהעברת הזכות לאחר "דינה כדין העברת זכות חכירה לעניין חובת תשלום דמי הסכמה".

רביעית, המתיישב יכול לבקש להעביר את זכויותיו במשק לאחר מותו ל"בן ממשיך", ומשאושרה הבקשה קמה התחייבות של המינהל כלפי הבן הממשיך.

חמישית, לאחר הפטירה של המתיישב, זכויותיו עוברות מכוח הסכם המשבצת לבן-זוגו, ובהעדר בן-זוג לילדו.

שישית, בעת הפקעה של חלק מאדמות המשק, משולם למתיישב, שהינו בר רשות, פיצוי, והיקף הפיצוי נקבע כפיצוי של חוכר לדורות.

אמנם התכונות של הזכות הן שיוצרות את טיב הזכות, ולא השם בו הוגדרה הזכות בהסכם המשבצת שניסח המינהל, יחד עם זאת ההגנה על זכויות המתיישב במשקים החקלאיים הינה חלקית, ומעוררת קשיים רבים.

4. מדיניות מינהל מקרקעי ישראל מונעת פיצול נחלה, ואוסרת על העברת הזכות במשק ליותר מאדם אחד ובן-זוגו.

מטרת מדיניות זו לשמר את היחידה החקלאית במושב עובדים כיחידה שלמה כדי למצות את הפוטנציאל המשקי שלה, ולהגשים את ייעודה החקלאי.

מדיניות זו מביאה לכך שרק אח אחד יזכה בנחלה. גם הנתבע היה ער לכך. הנתבע נתן הסכמתו שהנחלה תמסר לתובע, שגר בנחלה ובנה בה את ביתו.

עיקרה של השאלה, האם הנתבע זכאי לפיצוי כספי בגין מחצית הזכויות במשק, כפי חלקו של הנתבע בעזבון האם.

הזכויות במשק הועברו ע"ש האם, לאחר פטירת האב. עם פטירת האם קמה והתעוררה המחלוקת בעניין הזכויות במשק.

5. שאלת המפתח היא, האם זכות האם המנוחה כבר-רשות במשק ניתנת להורשה. לשון אחר, האם הזכות היא חלק מהעיזבון, שאזי יכול והיורש, שלא זכה בנחלה, זכאי לפיצוי.

כאשר הזכות היא בר-הורשה, והנתבע תובע פיצוי - יכול ויקומו 4 מצבים:

ראשית, המנוחה הורתה בצוואתה שהתובע יירש את הזכויות בנחלה. בסיטואציה מעין זו הנתבע אינו זכאי לפיצוי. המנוחה היתה רשאית להוריש את הנחלה למי שחפצה, ורצונה הוא שמקויים.

שנית, המנוחה הורתה בצוואתה, שהתובע והנתבע יירשו את הנחלה. הוראת צוואה זו אינה ישימה באשר היא נוגדת את עיקרון העל של דיני משקים חקלאיים - עקרון השמירה על שלמות הנחלה. התוצאה היא שיש ליישם את הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, והנתבע זכאי לפיצוי.

שלישית, המנוחה לא הותירה אחריה צוואה. יש תחולה לסעיף 114 לחוק הירושה, המורה שהמשק יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורש האחר במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מהעיזבון.

רביעית, המנוחה ערכה בחייה הסדר של "בן ממשיך" במשק לאחר הפטירה (העברה לאחר המוות). כאשר המשק הינו בר-הורשה, גם אם מי שנקבע כבן ממשיך" יזכה בנחלה - יהיה עליו לפצות את אחיו, בכשירותו כיורש.

ראו: רע"א 1268/95 גמליאלי נ' גמליאלי תקדין עליון 95 (2) 35, 39.

כאשר המשק הינו בר-הורשה, העברת הזכויות ל"בן ממשיך" בהיבט התאגידי (חברות באגודה השיתופית) אינו משפיע על העברת הזכויות בהיבט הקנייני, ואין בו כדי לשלול את זכות הפיצוי הקנויה ליורש מכוח דיני הירושה.

כאשר המשק הינו בר-הורשה, ההסדר של "בן ממשיך" (העברה לאחר המוות), בהיבט הקנייני - דינו בטלות, באשר המשק הינו חלק מהעיזבון, והסדר זה נוגד את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

ראו: דנ"א 3231/00 מדעי נ' מדעי, פסק דינו של השופט מצא.

6. זכות בר-רשות במשק אינה ניתנת להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. המתיישב אינו יכול להוריש את מה שאין לו, ומה שיש לו מוגבל מראש עפ"י החוזה שיצר את הזכות.

ראו: ע"א 260/65 חייקין נ' ממר פ"ד יט (4) 183.
ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל פ"ד מג (1) 397, 407.
ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי פ"ד מה (1) 477, 481.
ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868.

סעיף 114 לחוק הירושה, המקנה פיצוי ליורש, יוצא מנקודת הנחה, שהמשק החקלאי עובר בירושה ליורשי המנוחה. סעיף 114 לחוק הירושה חל רק על מה שהמוריש יכול להעביר ליורשיו.

ראו: ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל פ"ד מג (1) 397, 404.

בענייננו נקבע בסעיף 19 ג. להסכם המשבצת הדו-צדדי, שהזכויות במשק אינן חלק מעיזבון המנוח. משאין המשק בר-הורשה - אין תחולה לסעיף 114 לחוק הירושה, ואין הנתבע בכשירותו כיורש זכאי לפיצוי מהתובע בגין העברת הזכויות במשק על שמו.

7. כאשר המשק אינו בר-הורשה, זכות המתיישב כבר-רשות פוקעת עם הפטירה, וחוזרת למינהל מקרקעי ישראל.

מינהל מקרקעי ישראל, שהזכות חוזרת אליו, אינו נוטל את החזקה במשק אלא מוסר את החזקה לבן-הזוג של המנוח, ובהעדר בן-זוג לאחד מהילדים המוכן ומסוגל לקיים את המשק.

הזכות של בן-הזוג או של הבן שואבים כוחם ישירות מכוח הזכות של מינהל מקרקעי ישראל, כבעלים של המקרקעין, ואינם תולדה של העברת זכותה של המנוחה בנחלה. המדובר בהענקה מקורית של רשיון שימוש חדש.

אין בן הזוג או הבן שזכה בנחלה צריכים לפצות את שאר הצאצאים. אי הפיצוי נובע מכך שהמשק אינו בר-הורשה, ואינו חלק מהעיזבון.

8. כאשר המשק אינו בר-הורשה, יכול ויקומו 5 מצבים:

ראשית, המנוחה העבירה את זכויותיה במשק, עוד בחייה, לתובע. בסיטואציה מעין זו אין מקבל המתנה צריך לפצות את אחיו בגין המתנה שקיבל מהאם.

שנית, המנוחה קבעה את התובע כ"בן ממשיך" בנחלה, וקיבלה את האישור הנדרש מהאגודה השיתופית ומהמינהל/הסוכנות. ניתנה התחייבות של המינהל/הסוכנות כלפי הבן הממשיך, והזכויות, בהיבט הקנייני, עברו ע"ש התובע לאחר פטירת המנוחה. בין אם ההסדר הוא הסדר של מתנה, ובין אם ההסדר נושא אופי של תמורה - אין התובע צריך לפצות את אחיו.

שלישית, המנוחה ביקשה בצוואה שהזכויות במשק ימסרו לתובע. הוראה זו דומה למנוי מוטב בקופת גמל בצוואה, חרף העובדה שקופת הגמל אינה חלק מהעיזבון. התובע מקבל את הזכות לא בכשירות של יורש. הנתבע אינו זכאי לפיצוי.

רביעית, הסכם המשבצת קבע הסדר: "באין בן ממשיך כאמור יעברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965.

נוסח זה מקובל בהסכמי משבצת תלת-צדדי. לענייננו מדובר בהסכם משבצת דו-צדדי.

בהסדר המאמץ עקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, חרף העובדה שהזכויות במשק אינן ברי-הורשה - זכאי הנתבע לפיצוי.
חמישית, הסכם המשבצת קבע הסדר: "הניח יותר מילד אחד, תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק רק לאחד מביניהם המוכן ומסוגל לקיים את המשק".

נוסח זה של הסכם המשבצת הדו-צדדי הוא הנוסח העומד להכרעה בענייננו (ראו סעיף 19 ג. (3) להסכם המשבצת).

הואריציות של מצבים (ב) ו- (ה) - הם הרלוונטים לעניינו.

9. נתחיל דיונינו בהוראת סעיף 19 ג. (3) להסכם המשבצת. בתחרות בין האחים קובע הסכם המשבצת מבחן מצטבר של מוכנות (מבחן סוביקטיבי) ושל מסוגלות לקיים את המשק (מבחן אוביקטיבי).

מבחן מצטבר זה אומץ גם בסעיף 114 לחוק הירושה.

באשר למבחן האוביקטיבי של מסוגלות לקיים את המשק, כיום עם חידושי הטכנולוגיה המודרנית - אין צורך בעבודה פיזית קשה במשק, וניתן גם להעזר בפועלים.

בתחרות בין התובע לבין הנתבע על הזכות לקבל את המשק - יש עדיפות לתובע שגר במשק, התקבל לאגודה השיתופית, בנה את ביתו במשק ומעבד את אדמת המשק במשך שנים. לעומתו הנתבע שנים רבות לא עבד במשק, ומסוגלתו לקיים את המשק אינה ודאית.

גם הנתבע נתן הסכמתו לכך שהזכויות במשק יועברו ע"ש התובע.

לנתבע לא קנויה זכות לפיצוי - לא מכוח הסכם המשבצת, ולא מכוח סעיף 114 לחוק הירושה, שאינו חל על משק שאינו בר-הורשה.

עפ"י הסכם המשבצת, הזכות לפיצוי בגין המבנים והנטיעות בנחלה קמה עם פנוי המתיישב, ולא עם העברת הזכויות בנחלה עם הפטירה, לבן הזוג או לילדו. הצדדים גם לא טענו לעניין זה בסיכומיהם.

10. וכאן אנו נדרשים לדיון בסוגיה של "הבן הממשיך" במשק.

העובדות שהובאו בפני
בית-המשפט היו כדלקמן:

(א) האם חתמה ב- 27.6.86 על תצהיר, בו היא מבקשת לקבל את התובע כ"בן ממשיך" במשק. הנתבע חתם על תצהיר ובו הוא מודיע על ויתור מוחלט לענייין בקשתו להתקבל כבן ממשיך, ועל הסכמתו שהתובע יהיה הבן הממשיך במשק.

(ב) המושב וועדת הקבלה של תנועת מושבי העובדים אישרו את מועמדות התובע.

(ג) הנתבע הודה שהיה הסכם בינו לבין אמו, שהתובע יהיה הבן הממשיך במשק, ובגין ויתורו קיבל 10,000 דולר מאמו, ו- 18,000 דולר מהתובע.

לגרסת התובע שולם לנתבע 30,000 דולר ולא 28,000 דולר. הנתבע העלה את הטענה שקיבל פחות 2,000 דולר רק ב- 98, בחלוף למעלה מ- 10 שנים (ראו עדות התובע בעמ' 8 שורות 29-28). גם לגרסת הנתבע עיקר הפיצוי שולם.

הנתבע השתמש בפיצוי שקיבל כדי לרכוש דירה (ראו עדות הנתבע בעמ' 65, ובעמ'
75). התובע נאלץ למכור את דירתו כדי לשלם לנתבע את הפיצוי (ראו עמ' 8 שורות 24-23 ועמ' 77).

(ד) הנתבע הבהיר בעדותו בעמ' 73 לעניין ההסכם: "מה שאמא שלי אמרה, זה היה קדוש. אני הסכמתי מילה במילה". באשר לתוכן ההסכם העיד הנתבע בעמ' 69: "ש. ידעת מה זה בן ממשיך? ת: כן, שהוא בונה לו בית שמה, והוא הבן הממשיך. הוא יהיה, הוא יהיה המחליף של הורי". עיקרו של הויתור והפיצוי ששולם לנתבע היה בהיבט הקנייני, ולא בהיבט התאגידי, שהיה בעיני האם והתובע רק אמצעי לרכישת הזכות בהיבט הקנייני.

(ה) התובע בנה לו יחידת מגורים בחלקה א' של הנחלה ועבר להתגורר במשק (ראו עדות התובע בעמ' 7 שורות 30-29).

11. יש להבחין בין מוסד ה"בן הממשיך" בנוגע לחברותו של התובע באגודה השיתופית (ההיבט התאגידי) לבין זכותו הקניינית של התובע כ"בן ממשיך" במשק (ההיבט הקנייני).

ראו: ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס פ"ד מט (2) 419.
בהיבט של העברת זכות הקניין ל"בן ממשיך" במשק, אמר השופט גולדברג בע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ פ"ד מו (5) 184, 191:

"מדובר בזכות רשיון שניתנה לאם, שאין בידה להעבירה בלא הסכמת המינהל... כשניתנת הסכמה אשר כזאת, העברת הרשיון היא מידית, ללא צורך ברישומו ע"ש הנעבר, שהרי אין זכויות המושב והמתיישבים רשומות בלשכת רישום המקרקעין, ודי במסירת המסמך לידי מקבל המתנה המזכה אותו לקבלו".

אם הזכות במשק היא של בר רשות, ניתן לראות בהסדר ב "בן ממשיך" מתן אופציה להורים להציע למינהל או לסוכנות למי לתת את הזכות לאחר פטירתם, ואם הסוכנות או המינהל מאשרים את ההצעה - ניתן לראות בכך התחייבות של המינהל/הסוכנות כלפי הבן הממשיך. המנוי של הבן הממשיך נכנס לתוקף ומתגבש לאחר פטירת ההורים.

12. העברת הזכות הקניינית לתובע כבן-ממשיך היתה בניגוד להסכם המשבצת, באשר לא ניתנה הסכמת מינהל מקרקעי ישראל מכוח סעיף 19 ב. להסכם המשבצת, וגם לא ניתנה הסכמת הסוכנות מכוח סעיף 19 ג. (7) להסכם המשבצת.

לא הוכח שמתן הסכמת תנועת מושבי העובדים היתה תחליף להסכמת מינהל מקרקעי ישראל או להסכמת הסוכנות. בעניין זה לא טרח התובע להעיד עדים או להציג ראיות.

13. בהעדר הסכמה מראש של המינהל/הסוכנות - ההסכם אינו בטל, ועדיין יש לו נפקות במערכת היחסים החוזיים הפנים - משפחתיים, להבדיל מהיחסים החוזיים מול מינהל מקרקעי ישראל.

ראו: פסק דינו של השופט ברק בע"א 1662/99 חיים נ' חיים (טרם פורסם).

הנתבע מנוע מלתבוע פיצוי גם לאור התחייבותו בהסכם "הבן הממשיך" שנכרת, ושעל פיו שולם לנתבע, לפי גרסתו, 28,000 דולר.

הויתור של הנתבע היה בהיבט הקנייני, וכפי שהעיד הנתבע בעמ' 69 התובע היה המחליף של הוריו (כבעלי הזכות בנחלה - י.ג.).

14. הנתבע מנוע ומושתק מלטעון לפיצוי לאחר ששולם לו ב- 1986 ובסמוך למועד זה,
כ- 28,000 דולר עפ"י ההסכם שנכרת. חלק מהתשלום מימן התובע ממכירת דירתו. ההשתק נובע גם מכוח עקרון תום-הלב.

ראו: פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1662/99 חיים נ' חיים (טרם פורסם).

15. ההסכם בעניין התובע כ"בן-ממשיך" התייחס להעברת הזכויות במשק ע"ש התובע לאחר פטירת האם (העברה לאחר המוות).

(א) הנתבע העיד בעמ' 69: "הוא יהיה המחליף של הורי".

(ב) כחודשיים לאחר עריכת ההסכם בעניין הבן-הממשיך, ביקש התובע לבנות יחידה נוספת עבורו בנחלה. כיוון שלא היתה כוונה להעביר את הזכויות ע"ש התובע בחיי האם המנוחה, על ההסכם עם המינהל חתמה האם, ולא התובע.

(ג) גם הנתבע בסעיף 46 לסיכומיו מודה, שכוונת האם המנוחה הייתה להעניק את הזכויות כ"בן ממשיך" לאחר הפטירה.

16. ההסכם בדבר "בן ממשיך" המקבל את זכויותיו לאחר מות אמו - תקף ואינו נוגד את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, באשר הזכויות במשק עפ"י הסכם המשבצת אינן חלק מהעיזבון.

ראו: ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868.

17. בענייננו, הנתבע היה צד להסכם "הבן הממשיך", שעיקרו היה ההיבט הקנייני ולא התאגידי, ואף קיבל פיצוי כספי ששימש לרכישת דירתו.

בענייננו, הזכויות במשק אינן ברי-הורשה ואינן חלק מהעיזבון, ואין הוראה בהסכם המשבצת המקנה זכות פיצוי ליורש, שהזכויות במשק לא עוברות על שמו.

בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע שעל הבן הממשיך לפצות את היורשים, כפי שנקבע ברע"א 1268/95 גמליאלי נ' גמליאלי דינים עליון לט , 315.

18. סוף דבר.

(א) מוצהר בזה שהתובע הינו בעל הזכויות בנחלה 22 במושב עדנים.

(ב) הנתבע 1 אינו זכאי לפיצוי בגין העברת הזכויות ע"ש התובע.

לנתבע לא קנויה זכות לפיצוי מכוח הסכם המשבצת ולא מכוח סעיף 114 לחוק הירושה. גם הנימוקים שהובאו בסעיפים 14-13 לפסק מביאים לדחית התביעה.

(ג) הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

(ד) על הפסק לא יחול צו איסור פרסום.
ניתנה היום כ"ו בשבט, תשס"ג (29 בינואר 2003) בהעדר הצדדים.

יהושע גייפמן
, שופט

1
94

תמש080170/96
בית משפט לענייני משפחה מחוז ת"א

בפני
כב' השופט יהושע גייפמן








תמש בית המשפט לענייני משפחה 80170/96 אפרים גולדשטיין נ' אהרון גולדשטיין (פורסם ב-ֽ 29/01/2003)