פסקי דין על שמואל רוטנברג | פסקי דין על אריה וולפסון | פסקי דין על כלל חברה לביטוח | פסקי דין על המגן חברה לביטוח |

282/89 עא     30/03/1992




עא 282/89 שמואל רוטנברג, אריה וולפסון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, המגן חברה לביטוח בע"מ




(פ"ד מו (2) 339)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 282/89
השופטים: כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט ת' אור
המערערים: 1. שמואל רוטנברג

2. אריה וולפסון

ע"י ב"כ עו"ד ח' נבות
נגד

המשיבות: 1. כלל חברה לביטוח בע"מ

2. המגן חברה לביטוח בע"מ

3. מגדל חברה לביטוח בע"מ
4. ציון חברה לביטוח בע"מ
5. ארז ושניצקי (משיב פורמאלי)
6. יעקב צוקראל (משיב פורמאלי)
וערעור שכנגד של המשיבים 1-4
ע"י ב"כ עו"ד ח' שנהב


ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' בן זמרה) מיום 12.4.89 בת"א 1318/85.

פסק-דין

השופט ד' לוין
: 1. המערער 1, שמואל רוטנברג
, הוא איש עסקים שפעילותו התמקדה, על-פי דרכו ושיטותיו, בעסקות פינאנסיות ובמיוחד בהשקעת כספים - שלו ושל אחרים - בבנקים, מתוך כוונה להפיק רווחים, עבורו ועבור המשקיעים שבכספם סחר.

בתחילת שנת 1984 יזם עסק, לכאורה משגשג, המבוסס בעיקרו על ניצול מתוחכם של שיטת תשלום בריבית על הפקדת כספים בחשבונות תפ"ס להקפת רווחים יפים. לשם כך ארגן קבוצה של משקיעים, שריכזה בידיו סכום כסף גדול על-מנת להשקיעו בתפ"ס.

2. כזו הייתה שיטת הפעולה של המערערים: הכספים שריכז בידו המערער 1 הופקדו בבנק דיסקונט. המערער 1 שיעבד את הכספים המופקדים לטובת הבנק וגם נתן ערבות אישית משלו. כנגד ביטחונות אלה, שפעמים היו שווים לסכומי ההשקעות ופעמים אף עלו עליהם, העניק הבנק למערער 1 הלוואות בסכומים נכבדים מאוד. הפעולות נעשו באמצעות סניף הבנק בגבעת הרצל שבתל-אביב. יום העבודה בסניף בנק דיסקונט הנ"ל השתרע אז מ-08:30 בבוקר ועד 4:00 אחר הצהריים, ברציפות.

כספי ההלוואות היו נמסרים לשליחיו של המערער 1, והללו היו מעבירים את הכסף בכלי-רכבם לסניף בנק אחר, אשר בדרך כלל היה סניף בנק המזרחי באוניברסיטת בר-אילן. יום העבודה בסניף זה היה מפוצל כך: ראשיתו בעבודה בשעה 14:30 עד 16:00, והמשכו - למחרת היום, משעה 08:30 עד 12:30.

מן ההבדלים הללו בשעות העבודה של סניפי הבנקים הפיקו המערערים 1 ו-2 רווחיהם. הכיצד? את כספי ההלוואה שקיבלו היו השליחים מעבירים לחשבון התפ"ס בבנק המזרחי לפני השעה 12:30. הכספים שהו שם מספר שעות - עד אחרי השעה 14:30 - ולאחר שעה זו היו הכספים נלקחים מחשבון התפ"ס בו הופקדו זה מקרוב ומוחזרים לבנק דיסקונט לפני השעה 16:00. על-ידי כך הייתה נזקפת בבנק המזרחי ריבית תפ"ס של יממה אחת לזכות בעלי הכספים, ואילו בבנק דיסקונט לא חויבו בריבית חובה כלשהי, שכן הכספים הוחזרו לבנק באותו "יום ערך", ובמצב עניינים זה אין מחייבין בריבית חובה.

פעולות העברת הכספים הללו היו מבוצעות בימים א', ג, ו-ה', שבהם עובדים בסניף בנק המזרחי הנ"ל גם בשעות אחר הצהריים.

3. המערער 1, אשר היה אחראי כלפי המשקיעים על כספיהם, ביקש לבטח את הכספים הנ"ל, אשר, כאמור, עברו טלטולי דרכים מרובים.

לשם כך פנה לארבעה סוכני ביטוח מארבע חברות שונות: "כלל", "המגן", "מגדל" ו"ציון" (המשיבות 1-4), וביקשם להוציא עבורו פוליסות ביטוח לכספים המועברים. הובהר לסוכנים, כי המדובר בעיקר בהעברת מזומנים, לשם הפקדתם בבנקים כשההשקעה בתפ"סים, וכן הובהר להם, כי חלק מן ההעברות יהיו מבנק לבנק. חברות הביטוח הסכימו לבטח את הכספים. על שיטת הביטוח בה ביטחו הכספים - אם היה זה "ביטוח משותף" או "ביטוח בשיטת הרבדים", נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. מכיוון שכפי שנראה להלן אין נדרשת הכרעה בשאלה זו - לא אכנס למחלוקת זו.

4. העברת הכספים נעשתה על-פי הנחיותיו של המערער 1, תוך הקפדה על קיום נוהגי בטיחות מסוימים, אשר גם לגבי טיבם וטיב ההקפדה עליהם נתגלעו מחלוקות - וגם בעובי הקורה במחלוקות אלו אין צורך להיכנס - כפי שניווכח להלן.

למערער 1 היו רישומים מפורטים בדבר סכומי הכסף המועברים בכל יום פעילות כנ"ל וכן שמר במערכת פנקסיו מסמכים מאת הבנק, התומכים ברישומים אלה. כך ניתן היה לוודא במדויק מדי כל יום פעילות, מהו הסכום שהוצא מן החשבונות ומהו הסכום שהועבר בין הבנקים.

5. מערכת מורכבת זו של העברת הכספים והשקעתם, כמתואר לעיל, פעלה כמכונה משומנת היטב משך תקופה לא מבוטלת, ואכן הניבו פעולות אלה רווחים משמעותיים למערערים ולמשקיעים. כל זאת עד יום 27.8.85.

ביום זה נפגשו מנחם הורוביץ, עוזרו של המערער 1, והמערער 2 בסניף הבנק "חזון איש" אשר בבני-ברק. מסניף זה משכו באשראי ובערבותו של המערער 2 סכום של 80,150,000 שקלים ישנים, שהוכנסו לשקית והועברו במכוניתו של המערער 2 ללא ליווי, לסניף בנק דיסקונט הנ"ל שבתל-אביב. שם פגשו משקיע נוסף בשם ראנד, ויחדיו משכו מסניף זה סכום נכבד של 1,190,000,000 שקלים ישנים. הכספים הוכנסו לתוך מספר תיקים ושקיות פלסטיק אשר חולקו בין רכבו של המערער 2 ורכבו של ראנד.

סמוך לשעה 11:00 נסעו השלושה עם התיקים ושקיות הכסף הנ"ל אל סניף בנק המזרחי שבאוניברסיטת בר-אילן כדי להפקידם שם על דרך שיגרת פעילותם. ראנד נהג במכונית שבתוכה תיקים שהכילו סכומי כסף בשקלים המסתכמים בסך 503,000 ₪, והמערער 2 נהג במכונית השנייה, כשלידו הורוביץ עם יתרת תיקי הכסף. בשתי המכוניות היו מכשירי אזעקה ידניים לכל אדם.

המכוניות נכנסו לשטח האוניברסיטה סמוך לשעה 12:15, והוחנו במגרש החניה של סניף הבנק. או אז ניגשו אל שני כלי הרכב המשיבים 5 ו-6, כשהם רעולי פנים, ותחת איומי נשקם ובכוח נטלו את רוב התיקים בהם הוחזק הכסף, השליכום אל מעבר לגדר הקמפוס ונמלטו במכונית שחנתה מחוץ לגדר. המערער 2, וכמוהו גם הורוביץ וראנד, לא הפעילו את מכשירי האזעקה בהיותם תחת איומי נשק, אך שעה שהשודדים היו עסוקים בנטילת הכסף שעט הורוביץ לעבר שער הקמפוס בצעקות "שוד" ודרש כי השער יינעל מיד וכי תוזעק משטרה. אותה שעה רץ המערער 2 אל תוך הבנק ודרש ממנהל הסניף לדאוג שהשער הנ"ל ייסגר וכי יזעיק משטרה. המערער 2 ניסה כוחו גם במרדף רגלי אחר אחד השודדים, אך חדל מניסיונו זה לאחר שאותו שודד איים עליו בנשקו. בסמוך להימלטות השודדים ברכבם נכנסו הורוביץ והמערער 2 לרכבו של האחרון וניסו להשיג את השודדים, אך לשווא.

בשוד הנ"ל נשדדו סכומי כסף במזומן המסתכמים בסך 1,012,000 ₪..

המשטרה עלתה על עקבות השודדים ותפסה ברשותם סך 431,340 ₪. השודדים עמדו לדין פלילי, ודינם נגזר למאסר.

אשר לעסק המשגשג הנ"ל - הוא חדל להתקיים ולפעול מאותו יום.

6. תוצאה מיידית של מעשה השוד וגזילת כספי המשקיעים הייתה יתרת חובה בחשבונותיהם בבנק. עובדה זו הביאה לכך שבנק דיסקונט החל במימוש ביטחונותיהם של המשקיעים. עקב כך מישכן המערער 1 לזכות ראנד ולזכות המערער 2 את כל זכויותיו, לרבות הזכות לקבלת תגמולי ביטוח בגין השוד. בהמשך חתמו גם המערערים 1 ו-2 על שני מסמכים המחאת זכויות בכספים שאותרו ושיאותרו על-ידי המשטרה לזכותם של ראנד ושל שלושה משקיעים נוספים.

7. המערערים פנו בסמוך לאחר השוד אל חברות הביטוח הנ"ל בדרישה לתגמולי ביטוח על-פי הפוליסות שברשותם, תוך שסיפקו להן נתונים, מידע וכלים לבירור עובדות השוד ושיעור הכספים שנשדדו.

חברות הביטוח כפרו בחבותן לשלם דמי ביטוח על-פי הפוליסות הנ"ל, וכנגד התביעה העלו מספר טענות הגנה, אשר לסברת בא-כוחן יש בהן כדי לשלול את החבות.

השופט המלומד בדרגה הראשונה בחן בפסק-דינו את טענות ההגנה השונות, לאור חומר הראיות שנפרס לפניו, והתייחס לכל אחת מהן בהרחבה.

מסקנתי היא, כי דין הערעור שכנגד שלפנינו להתקבל בשל טענת הגנה אחת אותה העלו חברות הביטוח - טענה אשר נדחתה על-ידי הדרגה הראשונה, ואשר, לדעתי, לא היה מקום לדחותה. אתייחס אם כן לטענה זו, להחלטת הדרגה הראשונה בכל הקשור אליה, ובעקבות אלה אביע דעתי, על שום מה, לדעתי, היה בטענה זו כדי לדחות את תביעתם של המערערים בדרגה הראשונה.

הטענה אליה מכוונים דבריי היא טענת חברות הביטוח, כי הפוליסות בטלות ומבוטלות מאחר שהמערערים, בחוסר תום-לב, הסתירו מחברות הביטוח מידע מהותי על נושא הביטוח והטעו אותן בין היתר בקשר למקום עיסוקם ולהיקף הכספים המועברים.

8. השופט המלומד בדרגה הראשונה, בהתייחסו לטענה זו, הגיע לכלל המסקנה, כי אין לראות את המערערים כמי שמסרו הצהרות כוזבות לסוכני הביטוח, שהם שלוחיהן של חברות הביטוח. ממילא קבע, כי הסוכנים היו מודעים לעיסוקם של המבוטחים בתחום הכספים, לכך שההעברות היו של כספים במזומן ולכך שההעברות מבוצעות בין בנקים.

בנקודה זו בחן השופט המלומד, לאור מכלול הראיות שהיו לפניו, את השלבים שקדמו להוצאת הפוליסות על-ידי חברות הביטוח.

אשר לחברת "כלל" קבע השופט, כי בהצעת הביטוח שמולאה על-ידי סוכני "כלל" על-פי שאלות שהציגו להורוביץ, כנציגו של המערער 1, אכן צוין, כי מהות העסק היא "העברת כספים", כי ההעברה מתבצעת "בין בנקים לבנקים". לדבריו, "כלל" נהגה לבטח כספים המועברים בנסיבות כגון אלה, ולא היה בכך כל חריג. השופט ציין בהקשר זה, כי העובדה, שלא פורטה צורת ניהול השקעות התפ"ס, אין בה משום אי-גילוי כנדרש, שכן אין הבדל משמעותי בין כספי פדיון עסק לבין כספי השקעות המועברים באותה צורה.

אשר לחברות "המגן" ו"מגדל" סבר השופט, כי המסקנה מתבקשת עוד ביתר שאת, וכל זאת מפני שחברות אלה כלל לא ביקשו מילויה של הצעת ביטוח, אף לא ביקשו בכתב כל פרט שהוא בקשר לביטוח. השופט המלומד הגיע לכלל המסקנה, כי סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, אשר כותרתו "חובת גילוי" ואשר בכך עניינו, מתייחס אך ורק לחובה הקיימת במסגרת הצעת הביטוח ולתשובות שנדרש מבוטח פוטנציאלי להשיב על שאלות בכתב המופנות אליו, ולא מעבר לכך. דברים אלה החיל השופט המלומד גם על חברת "כלל" בכל הקשור לפוליסות שהוציאה לסכומים שמעל 50,000 דולר, מבלי שהפנתה למבוטחים שאלות באשר לאופי הסיכון המבוטח.

אשר לחברת "ציון" - הסיק השופט מחומר הראיות, כי מבטחת זו ידעה כי הסיכון המבוטח הוא כספי מזומנים בהעברה, כאשר המבוטח אחראי לכספים בהיקף העולה על 400,000 דולר.

לעניין זה הוסיף השופט המלומד וציין, כי אפילו תאמר שהמבוטחים לא גילו עניין מהותי, אותו היה עליהם לגלות, עדיין לא הוכח כי המבוטחים ידעו, כי מה שהסתירו היה עניין מהותי למבטח וכי הסתרת הפרטים הנ"ל הייתה מתוך כוונת מירמה.

9. הטענה שעניינה הסתרת מידע מהותי היא, לדעתי, לב לבו של הסכם הביטוח בין המערערים לבין חברות הביטוח, ויש באמור לגביה כדי להשליך על מכלול העניינים בערעור דנן.

לענין זה קבע, כאמור, השופט המלומד, כי בנסיבות המקרה עמדו המערערים בחובת הגילוי הנדרשת מהן ולא חרגו הימנה. אשר לחברות הביטוח "מגדל" ו"המגן", היות שהללו לא הוציאו כל הצעת ביטוח ואף לא הפנו כל שאלות בכתב למבוטחים - ממילא לא קמה כלפי המבוטחים כל חובת גילוי. באשר לחברת "כלל" ולחברת "ציון" - הללו אמנם הוציאו הצעות ביטוח למערערים, אך הן זכו למענה ממצה על כל שאלותיהן, ועל-כן גם בכל הנוגע להן אין לראות את המערערים כמי שחטאו בכל הקשור לחובת הגילוי, שכן הללו לא ידעו כי מדובר בעניינים מהותיים לחברות הביטוח, והם לא הסתירו פרטים מתוך כוונת מירמה.

10. קביעה זו של השופט המלומד אין בידי לקבלה. לדעתי, על-פי המוכח בעליל, חטאו המערערים בכך הקשור לחובת הגילוי שהייתה מוטלת עליהם - הן כלפי חברות הביטוח "כלל" ו"ציון" והן כלפי החברות "המגן" ו"מגדל".

אעמוד על כך בהרחבה בהמשך.

11. סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח הוא הסעיף שעניינו חובת הגילוי המוטלת על המבוטח, כפי שמעידה עליו כותרתו. זה לשונו:

"(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.

(ב) ...

(ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה".

סעיף זה והיחס בין סעיף-קטן (א) לסעיף-קטן (ג) שבו נדונו בפסיקת בית-משפט זה על-ידי השופט וינוגרד בע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב (2) 201. באותה פרשה היה השופט וינוגרד בדעת מיעוט, ודבריו לגבי סעיף 6 הנ"ל הם אף בגדר דעת יחיד, שכן שאר שופטי המותב לא התייחסו כלל לנקודה זו. עם כל זאת ראוי להתייחס לדבריו, לעמוד על מסקנותיו ולקבוע את עמדתנו שלנו בסוגיה זו, שכן בענייננו היא במוקד הדיון, ושאלה פרשנית זו, על השלכותיה, יש בה כדי להכריע במחלוקת נושא הערעור.

כך סבר השופט וינוגרד, בעמ' 206-207, בשאלה דנן:

"עוד טוען בא-כוח המערער, כי המשיב נכשל במילוי מצוות סעיף 6(ג) לחוק הנ"ל. סעיף זה קובע כי 'הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה'.

לטענתו, סעיף זה הינו סעיף עצמאי, ותחולתו מנותקת מהתנאים הנקובים בסעיף 6(א). היינו, תחולתו מנותקת מן התנאי של הגשת שאלות ותשובות בכתב, אם בטופס של הצעת ביטוח או בדרך אחרת.

איני מקבל טענה זו. בצדק קבע השופט קמא, כי סעיף 6(א) הוא שתוחם את המסגרת, שבה מוטלת על המבוטח חובת גילוי, והמסגרת היא הצגת שאלות בכתב על-ידי המבטח למבוטח. סעיף 6(ג) אינו בא לחרוג ממסגרת זו".

בדעתו זו של השופט וינוגרד, בין היתר, תמך יתדותיו השופט המלומד בדרגה הראשונה.

12. המסקנה הנ"ל, על פיה חובת הגילוי המוטלת על המבוטח מתמצה ומסתכמת במתן מענה לשאלות שהציג לפניו המבטח ואינה חורגת מעבר לכך כהוא זה, אינה נראית לי.

כך נאמר בפסיקת בית-משפט זה על-ידי השופט י' כהן: "...העובדה שהמבטח מנסח שאלות בהצעת ביטוח איננה פוטרת את המבוטח מחובת הגילוי של עובדות נוספות שעליהן הוא לא נשאל ושהן בבחינת עובדות חשובות..." (ע"א 493/77 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' משייך ואח', פ"ד לב (1) 477, בעמ' 486). דברים ברוח דומה נאמרו על-ידי השופט בך, אשר אמר כי "העובדה, שחברת הביטוח מציגה שאלות אחדות, מפורשות, לפני המבוטח המיועד, אין פירושה שלא יוכלו להיות נושאים אחרים, בלתי קשורים לחלוטין בשאלות האמורות, אשר הנוהג או הנסיבות מחייבים את מבקש הביטוח לגלות לחברה פרטים אודותם, המצויים בידיעתו המיוחדת" (ע"א 770/81 רגומי בע"מ נ' אררט חברה לבטוח בע"מ, פ"ד לט (1) 617, בעמ' 625).

דברים אלה, אף שהתייחסו למצב המשפטי שקדם לחקיקת חוק חוזה הביטוח, לא פגו תוקפם וריחם עם כניסתו לתוקף של החוק הנ"ל, אשר הוראותיו חלות, כמובן, על המקרה דנן, שכן בהם אמת מבחן ראויה להבנת רוחו של הכלל, לתכלית החוק ולכוונת המחוקק. אפילו נאמר שאין הדבר כך מכוח דיני הביטוח per-se, כי אז בוודאי כך הוא מכוח תחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר ודאי חל על המקרה דנן בהיות חובת הגילוי חלק מן המשא ומתן לקראת כריתת חוזה, שהרי חוזה ביטוח - חוזה הוא.

13. על סעיף 12 נאמר, כי יסודו ביחסי אמון, החייבים לשרור בין צדדים המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (ע"א 230/80 פנידר בע"מ ואח' נ' קסטרו, פ"ד לה (2) 713, בעמ' 724), וברור, כי הסעיף בא להרחיב את מסגרת החובות שהיו קיימות גם בלעדיו. לא זהו המקום לדון בשאלה הכללית שעניינה היקף תחולתו של סעיף זה, אך גם מתוך מודעות לזהירות שיש לנקוט עת שמסתמכים עליו, שלא להשתמש בו יתר על המידה (ראה שם, בעמ' 725), דומה, כי שעה שמדובר בחוסר תום-לב קיצוני ולא בדקדוקי עניות שעניינם צדקנות יתרה ודרישות מופלגות - הכול מודים שיש לעשות שימוש בהוראת חוק זו.

מכוחו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) יש להגיע לכלל המסקנה, כי חובת המבוטח למסור מידע מהותי למבטח אינה נוגעת אך ורק למצבים בהם מוצגת לפניו הצעת ביטוח, או שעה שמופנות אליו שאלות בכתב. בעניינים חשובים ומהותיים חובה על המבוטח גם לנקוט יוזמה עצמית ולמסור פרטים אותם יש לשער כי מבטח סביר היה חפץ לדעת כתנאי לכך שייאות להוציא מתחת ידו פוליסת ביטוח כזו או אחרת. מידע זה יש למסור בתום-לב ובהגינות; ודאי שאין להסתתר מאחרי הטענה הטכנית, כי בעניינים מסוימים לא הוצגו שאלות, כדי לחפות על אי-מסירת מידע חיוני הדרוש והחשוב לגמירת הדעת. כשהמידע לוקה בחסר, איננו מלא, או מעלים עובדות מהותיות, הרי עלול הוא להטעות ולהכשיל את המבטח בהוצאת פוליסה, אותה לא היה מוציא אילו היו ידועות לו עובדות הסיכון אותו הוא עומד לבטח לאשורן.

הנה כי כן, חובת הגילוי אינה מצטמצמת ומסתכמת במענה לשאלות, והיא מחייבת לא פעם נקיטת יוזמה מצד המבוטח לקום ולחשוף לפני המבטח הפוטנציאלי נתונים שהם חיוניים, כדי שהמבטח יוכל לשקול אם ובאילו תנאים יהא הוא מוכן לבטח את המבוטח הפוטנציאלי הניצב לפניו.

סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, הקובע את העיקרון של חובת הגילוי שהוא בסיסי ורחב, מגבש ומיישם תפיסת יסוד של יושר, הגינות ותום-לב - ביחסים המשפטיים הנקשרים בין אדם לחברו ביחסי מסחר וכלכלה - בין צדדים לחוזה מחייב.

העיקרון חל ומחייב בין אם המידע נחשף במענה לחקירה ודרישה של הצד האחר (סעיף-קטן (א)) ובין אם המידע מסופק ביוזמת המגלה על-פי חובתו הבסיסית הנ"ל (סעיף-קטן (ג)). סעיף-קטן (ג) אינו נגרר אחר סעיף-קטן (א) ואינו תלוי בו. הוא עומד בפני
עצמו כהלכה שוות מעמד.

14. ומן הכלל אל הפרט:

במקרה דנן, המדובר באנשי עסקים חריפים וממולחים, אשר רזי הבנקאות, וכנראה גם רזי הביטוח, נהירים להם למדיי. על אנשים מסוגם אין לומר שיכולים הם להיאחז בטענות שתוכנן הוא, כי כל מה שחברות הביטוח לא שאלו עליו מפורשות, ניתן להניח כי אין להן עניין בו, ועל-כן אין כל מקום וצורך למסור להן פרטים אודותיו. דומה, כי במקרה דנן ידוע ידעו המערערים, כי יש פרטים לגבי הרכוש המבוטח אשר חשיפתם לפני המבטחים תגרור אחריה העלאה ניכרת בפרמיות שישולמו על-ידיהם וכן דרישות מצד חברות הביטוח לנקיטת אמצעי בטיחות ברמה גבוהה ביותר ולהשתתפות עצמית מצד המבוטח בשיעור משמעותי, ואולי אף תביא חשיפה זאת לסירוב מוחלט של חברות הביטוח לבטח את הכספים. אין זאת אלא שהמערער בחרו וביכרו לשמור לעצמם פרטים שונים בכל הקשור להיקף המלא של הכספים המועברים, לעובדה שרובו ככולו מועבר במזומנים, ולעובדה כי אין המדובר בהעברה שיגרתית של כספים ממפעל או משרד לסניף בנק, אלא שהכספים מצויים בחשיפה מסוכנת מאוד ברחובות קריה וברשות הרבים פרקי זמן ממושכים ובתנאי לחץ, וזוהי המהות האמיתית של הסיכון אותו הם חפצים לבטח. אין ספק, כי שעה שבחוצות העיר מצויים כספים בהיקף כה נרחב, כשאלה מועברים מבנק לבנק בתיקים ובשקיות, דבר שיגרה כמעט יום יומית, ועם זאת אין הם מוגנים כראוי, רב הפיתוי מצד שודדים בפוטנציה לנסות כוחם ומזלם בנטילת כספים אלה לעצמם.

סיכון זה, על נסיבותיו המיוחדות שפורטו לעיל, היה על המערערים לפרוס כהווייתו לפני חברות הביטוח כדי להעמידן על גדר הסיכון אותו הן עומדות לבטח. חובת תום הלב, שכאמור חלה בענייננו, חייבה אותם למסור את הפרטים המהותיים דלעיל, גם מבלי שיישאלו עליהם "ברחל בתוך הקטנה" על-ידי חברות הביטוח; אך המערערים, כאמור, העדיפו שלא לחשוף פרטים חיוניים אלה בפני
חברות הביטוח. דומה, שכחלק מהשיטה ראו המשיבים לגלות טפח ולכסות טפחיים, שכן ככל שיחטטו פחות בטיבן של העסקות ובמורכבותן, כן ייטב ליוזמים, למבצעים ולנהנים מהרווחים.

נהפוך הוא במבטחים: מבחינתם דווקא המוסתר חשוב מהגלוי, ממה שנמסר כמידע הפורמאלי שיש שהוא מספיק לעריכת הביטוח וקביעת תנאיו במקרה הרגיל.

15. כלפי החברות שמסרו הצעת ביטוח הצליחו המערערים לכסות על פרטים אלה, הן על-ידי השמטת פרטים חיוניים והן על-ידי ערפול הנתונים שמסרו, תוך גיבוב פרטים לא מועטים שאינם רלוואנטיים, וכלפי החברות שלא הגישו הצעת ביטוח העדיפו למלא פיהם מים שעה שקיבלו פוליסה סטנדרטית, אשר עניינה ביטוח כספים של בית-עסק, אף שידעו כי אין הם מבטחים כספיו של בית-עסק רגיל, אלא סיכון נכבד ורב היקף בהרבה. דומה, כי לאור כל מבחן שבו נבחן את דרישת תום הלב - אין לראות בהתנהגותם זו של המערערים משום התנהגות שיש עמה תום-לב.

חברות הביטוח טענו, ועודן מוסיפות וטוענות, כי אילו ידעו את מכלול העובדות הכרוכות בהובלת הכספים לאשורן - כי אז היו למדות שהמדובר פה בביטוחו של סיכון כה גדול וכמעט ודאי, עד כי גם תמורת פרמיה גבוהה בהרבה לא היו מוכנות לבטח סיכון זה.

16. לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בהן הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור שכנגד להתקבל. זאת לאור סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, אשר קריאתו יחד עם סעיף 6 הסמוך לו מלמדת, כי הסתרת המידע בנסיבות המקרה דנן יש בה כדי לפטור את חברות הביטוח כליל מן החובה לשלם את תגמולי הביטוח.

למסקנה זו ניתן להגיע בכל אחד משני המסלולים החלופיים שמציע סעיף 7 הנ"ל. ממכלול הראיות ניתן ללמוד כי הסתרת המידע נעשתה בכוונת מירמה - כלומר, מתוך כוונה להשיג ביטוח לכספים באופן ובתנאים שבהם הושג, ולא ביטוח חמור ותובעני הרבה יותר; שאם לא כן - על שום מה הוסתר המידע?! אך עד שאני מגיע לכלל קביעה כגון זו, שהיא מרחיקת לכת מבחינת היחס להתנהגותם של המערערים, אומר, כי גם בנתיב השני שמציע סעיף 7 מגיעים אל אותה מסקנה. זאת משום שהשתכנעתי, כי נתקיימו דרישותיה של חלופה זו, לפיה מבטח יופטר כליל מתשלום דמי הביטוח, אם "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו..." (סעיף 7(ג)(2)). כדי לבוא בשעריה של חלופה זו די בכך שידיעת המצב לאמיתו והעובדות כהווייתן הייתה מביאה מבטח סביר לדרוש דרישות מחמירות ביותר בכל הקשור לאבטחת הכספים או להשתתפות עצמית מצד המבוטח (מעבר לדרישה שלו להגדלת הפרמיות באורח משמעותי ובנוסף לכך). אין ספק, כי מבטח סביר אמנם לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ידע את המצב כהווייתו, שכן מי פתי לבטח סיכון כה חמור תחת אבטחה כה מצומצמת ומבלי לדרוש השתתפות עצמית גבוהה? דרישות מחמירות באופן משמעותי בתחומים אלה כבר מוציאות את הפוליסה מגדר אותו חוזה שלפנינו, ולא צריך להגיע למסקנה, כי ידיעת המצב לאמיתו הייתה מביאה לסירוב מוחלט של חברות הביטוח לבטח את הסיכון בכל תנאי שהוא, כדי לבוא בגדר חלופה זו שבסעיף 7 הנ"ל.

מכאן המסקנה, שיש לקבל את הערעור שכנגד מכוח סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח. ממילא, תוצאת לוואי מכך, כפי שקובע אותו סעיף, שהמבוטחים (המערערים) יהיו זכאים להחזר דמי הביטוח ששילמו בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח בניכוי הוצאות המבטח - אם אכן היו תשלומים והוצאות כאלה.

17. עוד טענות רבות יש בפי המערערות שכנגד כלפי פסק הדין של הדרגה הראשונה. על פניהן מגלות לפחות חלקן ספקות ותהיות באשר למסקנות הדרגה הראשונה. אולם לאור דבריי דלעיל ולאור התוצאה שהגעתי אליה אין עוד צורך לבחון טענות נוספות אלה. תוצאה זו מייתרת גם את הדיון בערעור העיקרי, אשר איבד את הרלוואנטיות שלו עם קבלת הערעור שכנגד ודחיית תביעתם של המערערים.

18. אשר-על-כן, אם דעתי תתקבל, התוצאה תהיה כי הערעור שכנגד מתקבל. הערעור העיקרי נדחה. פסק הדין של הדרגה הראשונה בטל, ותביעת המשיבים נדחית.

המערערים יחדיו יישאו בהוצאות המשיבות 1-4 יחדיו (בחלקים שווים) בשתי הדרגות בסך 15,000 ₪ להיום.

השופט ת' אור
: 1. בבית המשפט המחוזי חויבו חברות הביטוח המשיבות לשלם למערערים תגמולי ביטוח כדלקמן: כלל חברה לביטוח בע"מ
(להלן - כלל) סכום בשקלים השווה ל-220,000 דולר; המגן חברה לביטוח בע"מ
(להלן - המגן) סכום בשקלים השווה ל-50,000 דולר; מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - מגדל) סכום השווה בשקלים ל-30,000 דולר; וציון חברה לביטוח בע"מ (להלן - ציון) סכום השווה בשקלים ל-91,348 דולר. כל זאת בצירוף ריבית, כאמור בפסק הדין.

בערכאה הראשונה תבעו המערערים מהמשיבות את תגמולי הביטוח בשיעורים הנ"ל על יסוד זאת שכספיהם, אשר היו במעבר בין בנק לבנק, נשדדו בנסיבות המתוארות בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין
. בית המשפט נעתר לתביעה, והערעורים לפנינו הם כדלקמן: ערעור המערערים מופנה כנגד מיעוטו של שיעור הריבית בו חויבו המשיבות, שיעור ממוצע של כ-6% לשנה. המשיבות בערעורן שכנגד מעוררות מספר טענות כנגד חיובן בתשלום תגמולי הביטוח וכן כנגד חיובן בתשלום הריבית כאמור.

2. לדעת חברי הנכבד, השופט ד' לוין
, יש לקבל את הערעור שכנגד ולדחות את תביעת המערערים, מהן הטעם שהמערערים הסתירו מהמשיבות מידע מהותי המצדיק פטור של המשיבות מתשלום תגמולי הביטוח, ובהסתמך על הוראות סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח (להלן - החוק), חולק אני על המסקנה אליה הגיע חברי הנכבד, ולהלן אפרט את נימוקיי לכך.

3. הסעיפים, הנוגעים לחובת הגילוי של מבוטח ולתוצאותיו של אי-גילוי הם סעיפים 6, 7 ו-8 לחוק, ולענייננו יש חשיבות לחלק מהוראות סעיפים 6 ו-7, אשר נוסחם הוא:

"6. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.

(ב) ....................................

(ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה.

7. (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודעו לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.

(ב) ....................................

(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה;
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח".

סעיף 6(א) דן בחובה של מבוטח לתת תשובה מלאה וכנה על כל שאלה בעניין מהותי, כמובנו בסעיף, שהוצגה לו על-ידי המבטח. סעיף 6(ג) דן בהסתרה של עניין על-ידי המבוטח, אשר דינה כדין אי-מתן תשובה מלאה וכנה לפי סעיף 6(א). סעיף 6(ג) מציב שלושה תנאים, כדי שהסתרה של עניין תיחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה: א. העניין הוא מהותי, ולפי הגדרתו של עניין מהותי בסעיף 6(א) המדובר - ב"ענין שיש בו להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו..."; ב. המבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי; ג. הסתרת העניין על-ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה".

המבחן לקיומו של התנאי הראשון הוא אובייקטיבי. ההגדרה של "ענין מהותי" בסעיף זה לקוחה מסעיף 25 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, כפי שהיה בשעתו בתוקף. הוא דומה לדרישה בדין האנגלי, אשר גם בו המבחן להיותו של פרט מהותי, אשר אותו חובה על המבוטח לגלות למבטחו, הוא אובייקטיבי, והוא נקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר. לעומת זאת, התנאים ב' ו-ג' הינם סובייקטיביים. אלה מבחנים הקשורים לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח: האם ידע שהמדובר בעניין מהותי? האם הסתרת העניין המהותי הייתה בכוונת מירמה?

4. בע"א 855/86 הגיע השופט וינוגרד למסקנה, כי -

"סעיף 6(א) תוחם את המסגרת, שבה מוטלת על המבוטח חובת גילוי, והמסגרת היא הצגת שאלות בכתב על-ידי המבטח למבוטח. סעיף 6(ג) אינו בא לחרוג ממסגרת זו" (ראה שם, בעמ' 207).

כמו חברי הנכבד, השופט ד' לוין
, מסקנה זו אינה מקובלת גם עלי. לו היה מתקבל פירוש זה, הייתה מצטמצמת עד מאוד תחולתו של סעיף 6(ג), שכן אם סעיף 6(ג) דן רק באי-גילוי הנוגע לשאלות שנשאלו בכתב, בדרך כלל "אי-גילוי" כזה ייכלל בלאו הכי בסעיף 6(א) במסגרת אי-מתן תשובה "מלאה וכנה". זו גם דעתה של המחברת המלומדת, פרופ' ג' שלו, במאמרה "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ (תשנ"א-נ"ב) 20, 23).

פרשנותו של השופט וינגרד אינה מתחייבת מנוסח סעיף 6(ג), ונראה שהפרשנות הקולעת לכוונת החוק היא, שסעיף 6(ג) בא להוסיף על האמור בסעיף 6(א): בעוד שסעיף 6(א) מתייחס לחובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח, מדבר סעיף 6(ג) על חובת הגילוי הנוספת החלה על המבוטח, מעבר לחובתו לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות שהוא נשאל. חובה זו מטילה עליו שלא להעלים בכוונת מירמה עניין מהותי, אפילו לא נשאל על כך.

על-פי המצב המשפטי קודם חקיקתו של החוק חלה חובת גילוי רחבה יותר על המבוטח. לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן - חוק החוזים הכללי), אם הוטעה צד לחוזה - והטעיה כוללת "אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" - ועקב הטעיה זו התקשר בחוזה, עומדת לאותו צד לחוזה עילה לבטל את החוזה. בצד חובה זו שלא להטעות, חלה חובת גילוין של עובדות בעת משא ומתן לכריתתו של החוזה כמתחייב מעקרון תום הלב (וראה לעניין חובה זו ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר חברה לבנין ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מד (3) 769). על רקע זה של הדין ועל רקע הפסיקה גם אחרי חקיקתו של חוק החוזים הכללי, על פיה פורשה חובת הגילוי החלה על המבוטח בהסתמך על הפסיקה האנגלית ופסיקה מקומית קודמת - אשר שמו את הדגש על חובת האמון שבין המבוטח למבטחו (ראה ע"א 723/80 לה נסיונל חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' חיים, פ"ד לו (2) 714 וכן ע"א 770/91, בעמ' 623) - בא סעיף 6(ג) וקובע את גבולות חובת הגילוי החלה על מבוטח המתקשר בחוזה ביטוח.

מגמתו הכללית של החוק מבוססת על גישה האוהדת את עניינו של המבוטח בעניינים רבים. כפי שמסביר פרופ' א' ידין בחיבורו "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ה) את מגמת החוק הכללית: "לשמור על המבוטח בפני
הכוח העדיף של המבטח ובפני
הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה" (ראה שם, בעמ' 18). במסגרת מגמה זו צומצמה ביותר חובת הגילוי על-ידי המבוטח. אכן, מציין פרופ' ידין, בחיבורו הנ"ל - כחידוש החשוב והמרחיק לכת ביותר בחוק - את קביעותיו בסוגיית חובת הגילוי של המבוטח ובתוצאות של הפרת חובה זו (ראה שם, בעמ' 43). חובה זו באה בנוסף לחובה לענות תשובה כנה ומלאה לשאלות שנשאל המבוטח. עם זאת, מצומצמת היא במידה ניכרת מזו שחב בה המבוטח קודם חקיקתו של החוק. כמו כן קיים קושי לא מבוטל למבטח להוכיח הן את ידיעת המבוטח על כך שהעניין אותו לא גילה הוא מהותי, והן את העובדה שלא גילהו בכוונת מירמה. פירושו של השופט וינגרד לסעיף 6(ג) מבטל אף חובה מצומצמת זו, אשר מהווה בלאו הכי הקלה ניכרת במצב המבוטח לעומת המצב שהיה קודם חקיקת החוק. לכך אין הצדקה, לא על-פי לשון סעיף 6(ג) ולא על רקע הדין שהיה קיים קודם חקיקת חוק זה, ונראה שלא זאת כוונת החוק.

5. בענייננו חל האירוע הביטוחי לפני שהמשיבות ביטלו את חוזה הביטוח. לפיכך עניין הסעד העומד להן חלות הוראות סעיף 7(ג) לחוק. סעיף זה קובע פיצוי יחסי למבוטח, דהיינו שהוא זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי בהתאם ליחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצל המבטח לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים. הוא גם קובע פטור מלא למבטח מתשלום תגמולי הביטוח, בהתמלא אחת החלופות שבסיפא של סעיף זה. אך יש לזכור ולהדגיש, שהוראותיו של סעיף 7(ג) חלות רק כשיש למבטח עילה לבטל את חוזה הביטוח מכוח הוראת סעיף 7, אך זכות הביטול נשללה ממנו, ומוחלות הוראות סעיף 7(ג), הואיל ובינתים קרה מקרה הביטוח. מסקנה זו מתבקשת מהרישא לסעיף 7(ג), לפיו סעיף זה חל כש"קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה...". כלומר, כשקמה עילה לביטול לפי הסעיף, אך קודם הביטול קרה מקרה הביטוח. עילה כזאת קיימת רק אם, כאמור בסעיף 7(א), "ניתנה לשאלה בעניין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה...". ובמלים אחרות, אם לא קיים המבוטח את חובתו לפי סעיף 6(א), או שהייתה מצדו הסתרה כמובנה בסעיף 6(ג), אשר "דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה" במובן סעיף 6(א).

העולה מכל האמור לעיל הוא, שהפטור למבטח מכוח סעיף 7(ג)(2) לחוק יכול לחול גם לגבי מבוטח אשר לא גילה עניין מסוים למבטחו, אפילו אם לא נשאל לגביו כל שאלה על-ידי המבטח, אך זאת בתנאי שנתמלאו לגביו תנאי סעיף 6(ג) לחוק, לרבות קיומה של כוונת מירמה מצדו.

6. על-פי סעיף 38 לחוק, תרופות המבטח לפי הסעיפים הנזכרים בו - לרבות סעיף 7 - "מוציאות בענינים הנדונים בהם את תרופותיו לפי דין אחר". לפי סעיף 39(ב) לחוק גם אין אפשרות להתנות על סעיף 7 לטובת המבטח. יוצא, שעל-פי מצוותו הברורה של המחוקק, במקרה של חוזה ביטוח שנכרת, ומתברר שהיה אי-גילוי מצד המבוטח (ואי-גילוי פירושו אי-גילוי כמובנו בסעיף 6(ג)) - תרופותיו של המבטח הן על-פי סעיף 7 לחוק בלבד, ולא על-פי כל דין אחר.

מטרת החוק להביא לייחודיות התרופות שבסעיף 7 במקרה של אי-גילוי מצד המבוטח עולה בבירור גם מהצעת החוק, שקדמה לחוק חוזה הביטוח (ראה הצעת חוק חוזה הביטוח, תשל"ו-1976). בהצעת החוק מוסברת הכוונה של סעיף 33 בהצעת החוק (אשר מופיע בחוק בסעיף 38) כך:

"הסעיף מבהיר שבענינים המיוחדים הנידונים בפרק זה, דהיינו סעיפים 7, 16, 19 ו-25, דוחה חוק הביטוח הוראותיהם של חוקים אחרים, ואילו בשאר ענינים יחולו על חוזה הביטוח דיני החוזים הכלליים. לדוגמה: הפרת חובת הגילוי לפי סעיף 6 גוררת את התוצאות האמורות בסעיף 7, ואותן בלבד, אך בעניני טעות, הטעיה או עושק יחולו על חוזה הביטוח סעיפים 14 ואילך לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כשהם שהם חלים על כל חוזה" (ראה שם, בעמ' 29-30).

7. נשאלת השאלה, אם על-אף הוראות סעיף 38 בדבר הייחודיות של התרופות לפי סעיף 7 בכל מקרה של אי-גילוי מצד המבוטח, אין המבטח יכול לסמוך טענותיו כנגד תביעת המבוטח על כך שהמבוטח הפר את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב בעת המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח. חובה זו חלה עליו מכוח הוראות סעיף 12 לחוק החוזים הכללי, והשאלה היא אם לא הפר אותה בכך שלא גילה למבטח עובדות מהותיות.

החובה לנהוג בתום הלב חלה גם בשלב המשא ומתן הטרום חוזי לכריתת החוזה. כפי שכבר נזכר, אי-גילוי של עובדות מהותיות בשלב זה יכול להיחשב להתנהגות שלא בתום-לב. הואיל והעיקרון, שעל פיו חובה לנהוג בתום-לב, הינו עקרון על החל בכל תחומי המשפט האזרחי, האם אין המבטח יכול להסתמך על הפרת עיקרון זה על-ידי המבוטח בכך שלא גילה עובדות מהותיות, בצד הסעד העומד לו לפי סעיף 7 לחוק? לשאלה זו יש חשיבות רבה נוכח העובדה, שסעיף 12 לחוק החוזים הכללי קובע רמת התנהגות אובייקטיבית (ראה בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד לה (1) 828, בעמ' 835), ואדם עשוי להפר את רמת ההתנהגות הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים הכללי, ללא כל מחשבת מירמה מצדו (ראה לעניין ההבחנה בין דרישות סעיף 12 הנ"ל לבין סעיף הדורש קיומה של כוונת מירמה - סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1963: ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה (3) 401.

יש מלומדים הסבורים, שאין הוראות סעיפים 7 ו-38 לחוק עומדות לו למכשול (בעניין זה ראה שלו, במאמרה הנ"ל, בעמ' 30, 32-33), ויש הסבורים אחרת (ראה ידין, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 108). דעתי היא, שלאור לשונם הברורה של סעיפים 7 ו-38 הנ"ל, ניסיון לעקוף את האמור בהם על-ידי הסתמכות על חובת הגילוי הכלולה בעקרון תום הלב יהיה בו כדי לרוקן במידה רבה את הוראות הסעיפים הנ"ל מתוכן, ויהיה בו כדי לסכל את כוונתו הברורה של החוק. את דברו של המחוקק בסעיפים 6-8 ו-38 אין להבין אלא ככוונה להצר, בתנאים האמורים בסעיפים 6-8, את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי-גילוי מצד המבוטח. ההוראה בסעיף 38 לחוק הינה הוראה כופה, שבא להיטיב עם המבוטח, הצרכן, ולצמצם את התרופות העומדות לרשות המבטח בכל הנוגע לאי-גילוי מצד המבוטח. יכול להיות ויכוח אם הדבר רצוי (ולדעת פרופ' שלו, במאמרה הנ"ל. התשובה לכך שלילית), אך זו כוונתו הברורה של החוק.

אכן, השתלשלות הדין בישראל בנוגע לתוצאות אי-גילוי מצד המבוטח עברה גלגולים בכיוון השוואת מצבו של המבוטח ואף הטבתו, בהתייחס למצבו של צד "רגיל" לחוזה. המצב קודם חקיקתו של החוק החוזים הכללי היה, בעקבות המצב במשפט האנגלי המקובל, שחוזה ביטוח נחשב לחוזה שבו נדרשת מידה מרבית של אמון בין הצדדים לחוזה (uberrimae fidei) ועל-כן נדרשה מידה מרבית של גילוי בהשוואה לחובה המוטלת על צד "רגיל" לחוזה, שכן על כל הצדדים לחוזה הוחלו סעיף 15 לחוק החוזים הכללי, הקובע שאי-גילוי כמותו כהטעיה, וכן הסעיפים הדנים בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב (סעיפים 12 ו-39), הטומנים בחובם אף הם את חובת הגילוי, כשגילוי כזה מתבקש במסגרת החובה לנהוג בתום-לב. על-ידי כך הושווה למעשה מצבו של המבוטח למצבו של כל צד לחוזה, והוא לא נדרש לגלות מעבר למה שבו חייב כל צד לחוזה מכוח הסעיפים הנ"ל. בא חוק חוזה הביטוח ב-1981 והיטיב את מצבו של המבוטח בעניין חובת הגילוי ביחד לצד "רגיל" לחוזה. על-פי החוק קיימים סייגים לזכות לביטול חוזה הביטוח על-ידי המבטח בשל אי-גילוי מצד המבוטח, תוך העדפתו של המבוטח על צד "רגיל" לחוזה. אך זה דברו המפורש של החוק במסגרת מגמתו להיטיב עם המבוטח, כמבואר לעיל.

עקרון תום הלב כבודו במקומו מונח. עקרון על זה אכן חל ומשתרע בכל תחומי המשפט האזרחי (ראה דברי השופט ברק בע"א 579/83 ה' זוננשטיין ואח' נ' אחים גבסו בע"מ, קבלני בנין ואח', פ"ד מב (2) 278, בעמ' 290; וכן דברי השופט אלון בע"א 700/81 מ' פז נ' א' פז, פ"ד לח (2) 736, בעמ' 742). כך גם שמור לו מקום בכל הנוגע לחוזי ביטוח. בשלב הטרום חוזי אין לשלול את האפשרות של הסתמכות המבוטח על סעיף 12(ב) לחוק החוזים הכללי, כשחוזה הביטוח לא נקשר והמבוטח התנהג שלא בתום-לב. גם אין לשלול את ההיזקקות לעקרון תום הלב בתקופה החוזית. מאידך, יש מקום לשלול את ההיזקקות לדרישת תום הלב כעילה להענקת תרופות למבטח במקרים שסעיף 7 לחוק עוסק בהם. סעיף זה עוסק במקרה שחוזה ביטוח נקשר, ומבטח מבקש להסתמך על אי-גילוי מצד המבוטח (או מתן תשובה לא מלאה וכנה מצדו) כעילה לקבלת התרופות העומדות לו נגד המבוטח.

8. לאור תשתית נורמאטיבית זו נוכל לחזור לעובדות בענייננו ולברר, אם עומדות למשיבות התרופות לפי סעיף 7(ג) לחוק.

על-פי קביעת בית המשפט, הפנייה מטעם המערערים לסוכני כל המשיבות הייתה לצורכי ביטוח כספים בהעברה, כולל בין בנקים לבנקים, כשהובהר גם שהמדובר, בעיקרו של דבר, בהעברת מזומנים (ראה פיסקה 4(ד) של פסק הדין). לסוכני המגן ומגדל - חברות אשר הוציאו פוליסות ביטוח מבלי לבקש את המערערים להגיש הצעת ביטוח - אף הוסבר מפורשות, שהמדובר בהעברת כספים לשם השקעה בתפ"סים. סוכני כל אחת מהמשיבות גם ידעו, בעת ההסכמה לבטח מדי פעם בפעם את המערערים, שהביטוח ייעשה ברבדים, וכל אחד מסוכני המשיבות ידע, שארבע המשיבות נוטלות חלק בביטוח ברבדים, וידע את שיעור הרובד עליו אחראית כל משיבה. כל מבטחת אף ידעה, שמעל הרובד שלה יש ביטוח אצל מבטחת אחרת, פרט ל"ציון", אשר ביטחה את הרובד העליון (ראה בפיסקאות 4(ז),(ח) לפסק הדין). עוד קובע בית המשפט, שסוכני המשיבות ידעו, כי העברות הכספים על-ידי המערערים הן בסכומים שמעבר לסכומים המבוטחים, עד למעלה מ-500,000 דולר (פיסקאות 4(ח),(ט)), ואכן כבר החל מאמצע שנת 1984 הועברו כספים בכל העברה בסכום העולה על סכום זה (פיסקה 4 (י)).

בחלק מהפוליסות היה תנאי, שהשליח, מעביר הכסף, יהיה מלווה על-ידי רכב שני, הנוסע בעקבותיו, וכן שיהיה לו מכשיר אזעקה ידעי; וכן היה תנאי, שבהעברת כספים מבית העסק לבנק או, מבנק לבנק, תהא הנסיעה בדרך הקצרה ביותר. לפי קביעת בית המשפט, עמדו המערערים בדרישות אלה וכן נקטו אמצעי בטיחות נוספים, בהקפידם בעת העברת הכספים על אלה: 1) נסיעה בשני כלי רכב כאשר האחד נוסע מאחורי השני; 2) נסיעה בין בנק לבנק בדרך הקצרה ביותר, תוך שינוי מסלולים מסיבות בטיחותיות; 3) אחזקת מכשירי אזעקה ידניים על-ידי כל מוביל - על ידו או ברכב בו נהג; 4) עד למכונית היה מלווה את הכסף אחד משומרי סניף הבנק הנותן והכסף הובל בתיקי פלסטיק שלא עוררו תשומת לב (פיסקה 4 (י)).

לגבי מספר העברות הכספים שהיו מבוטחות בפוליסות, בחלק מהפוליסות הכיסוי היה ל-4 העברות כספים ליום, ובחלק מהפוליסות - ל-16 העברות כספים בשבוע. בית המשפט קבע, שאף פעם לא העבירו המערערים למעלה מ-4 העברות כספים ליום, והואיל וההסדר יכול היה לפעול רק שלושה ימים בשבוע, בהתאם לשעות בהן היו הבנקים פתוחים בשלושה ימים אלה, ממילא לא היו למעלה מ-12 העברות כספים בשבוע.

9. השאלה הראשונה הדורשת תשובה היא, האם הייתה, מעיקרו של דבר, הסתרת "ענינים מהותיים" מצד המערערים. כפי שקבע בית המשפט, ידעו המשיבות - הן ממסמכים והן מעובדות שנמסרו לסוכניהן, שהמערערים עוסקים בהעברת כספים, שמדובר בהעברת כספים במזומן בשיעורים של מאות אלפי דולרים בכל העברה וכן שההעברות מבוטחות ב-4 חברות ביטוח בביטוח רבדים. הן גם ידעו שהמדובר בהעברת כספים בין בנק לבנק ושהביטוח להעברת סכומים כאמור מתייחס ל-16 העברות כספים כאלה מדי שבוע, אם לא יותר.

חברי הנכבד, השופט ד' לוין
. סבור, שעל-אף מידע זה, שהיה בידי המשיבות, היה על המערערים לנקוט יוזמה ולמסור פרטים נוספים ביחס להיקף הכספים המועברים, לגלות את העובדה שמרבית הסכום מועבר במזומן וכן את העובדה שהכספים בהיותם מועברים מבנק לבנק "מצויים בחשיפה מסוכנת מאוד ברחובות קריה וברשות הרבים פרקי זמן ממושכים ובתנאי לחץ, וזוהי המהות האמיתית של הסיכון אותו הם חפצים לבטח". לדעת חברי הנכבד, אין לומר על אנשים ממולחים כדוגמת המערערים, אשר כנראה גם רזי הביטוח נהירים להם, שיכולים הם להיעזר בטענה, על פיה הם סברו שעניין שחברות הביטוח לא שאלו עליו מפורשות, ניתן להניח שאין לו חשיבות. כמו כן, לדעתו, יש להניח, שהמערערים ידעו שחשיפת פרטי עיסוקם עלולה להגדיל את פרמיות הביטוח בהן יחויבו, ואולי אף תביא לסירוב מוחלט של חברות הביטוח לבטח את הכספים. מכאן מסקנתו, שהמערערים חטאו באי-גילוי של עניינים מהותיים, וכי הדבר נעשה בידיעה מצד המערערים, שהמדובר בעניינים מהותיים.

לגבי היקף הכספים המועברים והיות מרביתם במזומן - על כך הייתה בידי המשיבות אינפורמציה כפי שנקבע על-ידי בית המשפט. באשר לטיב עסקיהם של המערערים, דהיינו השקעה בתפ"סים כדי להרויח כל פעם "יום ערך", אין אני בטוח שעניין זה היה כה מהותי עד כדי שחלה על המערערים החובה לגלותו. כשברור היה למשיבות שמדובר בביטוח של העברות כספים של למעלה מחמש מאות אלפי דולר בכל העברה, 16 פעמים בשבוע אל בנק ובין בנקים, נראה לי, שעיקרו של הסיכון שנטלו על עצמן גלוי וברור היה למשיבות. הן ידעו שהמדובר בסכומים גדולים ביותר, הן ידעו על מספר העברות רב מדי שבוע, והן גם ידעו שהמדובר בהעברת הכספים אל בנקים בלבה של עיר הומה, ואחת היא, מבחינת הסיכון שבדבר, אם ההעברה הייתה של כספים לצורך רכישת תפ"סים או לכל צורך אחר. הסיכון שבעיסוק כאמור - בהעברות כספים - אינו משתנה אך בשל מטרתן של העברות הכספים.

אך אפילו המדובר באי-גילוי של עניינים מהותיים, ספק בעיניי אם ניתן לקבוע כי המערערים ידעו, שאין הם מגלים למשיבות עניינים מהותיים. ראשית, קביעתו העובדתית של בית המשפט הייתה, שאין לייחס למערערים שהם לא גילו למשיבות את פרטי עיסוקיהם ואת מטרות העברות הכספים על-ידיהם בידיעה שהעניין מהותי למבטח. לא נראה לי, שיש מקום להתערב בקביעה זו, וגם איני סבור שניתן לייחס למערערים, רק מכיוון שפעלו בשיטה הממולחת של השקעה בתפ"סים כאמור, שרזי הביטוח היו נהירים להם ושבלי ספק ידעו על חשיבות הגילוי למשיבות. שנית, אין זה בלתי מתקבל על הדעת להניח, שלמערערים לא היה עניין לגלות לאחרים את שיטת פעולתם, גם כדי למנוע תחרות של אחרים, וגם משום שגאוותם לא הייתה על הדרך הקלה בה ביקשו לעשות רווחים. ייתכן שבכך טמון ההסבר לעובדה, שם סיפוק את הפרטים הרלוואנטיים לעניין הביטוח בו הם מעוניינים ולסיכון שנוטלות על עצמן המבטחות, אך מבלי לספר ביוזמתם שלהם את מטרת העברות הכספים.

אכן, דברים ברוח זו אמר המערער הראשון כשנחקר בשאלה מה מסר לסוכנים עמם הוא נשא ונותן ביחס לביטוחים הנדונים. לאחר שהוא מעיד שמסר לסוכנים באיזה סכומים מדובר, וכי הוא מעביר סכומים בשיעור העולה על סכום הביטוח, הוא נשאל על-ידי בית המשפט לגבי פרטים נוספים שמסר לסוכנים וכן אם הסביר להם את פרטי עיסוקיו הכספיים. על כך הוא משיב:

"ספרתי לסוכנים כי המדובר בהעברות הקשורות לפעולות בתפסי"ם וזה היה לקראת סוף 1984. הם התענינו לדעת אם ההעברות אינן קשורות בדולרים שחורים, ובעקבות זאת נתתי הסברי אך לא הסברתי את פרטי פעולותי שכן זה היה 'סוד מסחרי'" (ראה עמ' 31).

מדבריו אלה - וראוי להזכיר שבית המשפט נתן אמון בעדותו - ניתן להסיק, שמה שעניין את הסוכנים בשאלת טיב עיסוקיו הכספיים הוא, אם אין המדובר בעסקים לא חוקיים עם "דולרים שחורים"; וגם זאת, שהוא לא פירט את מהות פעילותו העסקית כדי לא לגלות את סודותיו המקצועיים. כפי שנרמז לעיל, ייתכן, כי לא רק חשש מתחרות מקצועית גרם לכך שהמערערים לא גילו את טיב עיסוקיהם הכספים. ייתכן שגרמו לכך גם אי הנוחות לספר על הדרך בה עושים הם רווחים. מכל מקום, הסיבה לכך לא הייתה רצון למנוע מאת המשיבות ידע, אשר המערערים ידעו לכאורה שהוא מהותי לגביהם.

10. ולא רק זאת. בנסיבות המקרה אין כל הוכחה לכך שהמערערים לא גילו את פרטי עיסוקם מתוך כוונת מירמה. ראשית, בית המשפט קובע, שלא הוכחה כוונה כזו (ראה בעמ' 8 לפסק הדין), ואין מקום שנתערב במימצא עובדתי זה. שנית, גם המשיבות בטענותיהן בכתב לפנינו אינן טוענות כלל לקיומה של כוונה כזו מצד המערערים.

בטענות המשיבות בכתב הן טוענות להתנהגות שלא בתום-לב מצד המערערים, ובהתייחסן להוראות החוק הן אומרות כך: "סעיף 7(ג)(2) קובע כי במקרה שהמבוטח הסתיר מידע מהותי מהן המבטח, ומבטח סביר לא היה יודע את המצב לאמיתו לו היה מתקשר עמו בהסכם - הרי המבוטח פטור כליל מתשלום תגמולי הביטוח". מדברים אלה עולה שאין צורך, לשיטתן של המשיבות, שתוכח כוונת מירמה מצד המבוטח, כדי שהוראות סעיף 7(ג)(2) תחולנה. עמדה זו נתקבלה גם על דעתו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין
. כעולה מפיסקה 16 של פסק-דינו, מבלי שמוכן היה להרחיק לכת ולקבוע שהייתה כוונת מירמה מצד המערערים.

כפי שביקשתי להראות לעיל בפיסקה 5 לעיל, על-מנת שתחולנה הוראות סעיף 7(ג) לחוק, הרי במקרה של אי-גילוי של עניין מהותי, להבדיל מאי-מתן תשובה מאלה וכנה לשאלה בכתב, מן ההכרח שתתלווה אליו כוונת מירמה. פירוש זה עומד לכאורה בסתירה לחלופה שבסעיף 7(ג)(1), הדנה בפטור של המבטחת, כש"התשובה ניתנה בכוונת מרמה".

אם סעיף 7(ג)(1) מזכיר את המקרה של תשובה שניתנה בכוונת מירמה כאחד המקרים לתחולת סעיף 7(ג), לכאורה אין זה סביר, שתנאי נוסף זה של קיום כוונת מירמה יהיה תנאי גם לתחולת סעיף 7(ג)(2). אך כך הוא רק לכאורה. ההסבר לסתירה לכאורה זו הוא, שסעיף 7(ג) חל גם על מקרה של תשובה לא מלאה וכנה לפי סעיף 6(א) וגם על מקרה של אי-גילוי בהתקיים התנאים שבסעיף 6(ג). לסעיף7(ג)(1) יש חשיבות במקרה שסעיף 6(א) חל, שאז - כדי שיחול סעיף 7(ג) - אחת החלופות היא קיומו של התנאי הזכר בסעיף 7(ג)(1) (כוונת מירמה); בעוד שבמקרה שסעיף 6(ג) - חל עליו, לא תהיה לסעיף 7(ג)(1) חשיבות, כבר מהטעם שתמיד יתקיים לגביו שאי הגילוי נעשה בכוונת מירמה.

אין צורך לומר, שלשון סעיף 7(ג) יכולה הייתה להיות מנוסחת ביתר בהירות, תוך הבחנה בין חלות הסיפא על מקרים שסעיף 6(א) דן בהם לבין מקרים שסעיף 6(ג) חל עליהם. ההסבר לכך שהדבר לא נעשה נעוץ, כנראה, בהיסטוריה החקיתית של סעיפים אלה. בהצעת החוק לא נכלל סעיף 6(ג), ולפי דברי ההסבר לסעיף 6, כנוסחו בהצעת החוק, הכוונה הייתה להסתפק בהטלת חובה על המבוטח לגלות את הידוע לו במתן תשובה מלאה וכנה לשאלות שנשאל, ללא הטלת חובת גילוי נוספת כלשהי. ביסוד כוונה זו הייתה "ההנחה, שחברת ביטוח בעלת נסיון של אלפי עסקאות יודעת - או צריכה לדעת מה עליה לשאול ומה עשוי להיות חשוב לענינה" (ראה הצעת חוק חוזה הביטוח, בעמ' 23).

לאחר דיונים בכנסת הוסף סעיף 6(ג), אך לא נעשו תיקונים מתאימים בנוסח סעיף 7(ג), אשר תהיה בהם התייחסות מפורשת ומפורטת להוספה זו של סעיף 6(ג). מכאן היעדר ההתאמה בין האמור בסעיף 7(ג) לבין סעיף 6(ג), כשבסעיף 7(ג)(1) מופיע תנאי לתחולת סעיף 7(ג), אשר הינו בלאו הכי תנאי הכרחי לתחולתו של סעיף 6(ג). החשוב לענייננו הוא, שבכל מקרה של אי-גילוי עניין מהותי, שמבקשים להחיל עליו את הוראות סעיף 6(ג) לחוק - להבדיל מהמקרה של אי-מתן תשובה מלאה וכנה שסעיף 6(א) חל עליה - אין תחולה לפטור שבסעיף 7(ג)(2), אם לא הוכח, כחלק מהתנאים לתחולתו של סעיף 6(ג), שאי הגילוי נעשה בכוונת מירמה. דבר זה לא הוכח בענייננו, ועל-כן אין המשיבות יכולות למצוא את תרופתן בסעיף 7(ג)(2) לחוק.

11. על סמך כל האמור, דעתי היא, שטענת אי הגילוי מצד המערערים אינה עומדת למשיבות כעילה לפוטרן מחבותן לשלם למערערים את תגמולי הביטוח. מסקנה זו מחייבת אותי לדון ביתר טענות הערעור של המשיבות והמערערים, ואדון תחילה בטענות המשיבות, אשר בערעור שכנגד עותרות לביטול חיובן בתשלום תגמולי ביטוח למערערים.

12. כמה מטענות המשיבות הן לביטול או לשינוי של מימצאים עובדתיים, כפי שאלה נקבעו על-ידי בית המשפט, מבלי הצדקה שנעשה כן. כך הוא ביחס לקביעת בית המשפט שהביטוח נעשה ברבדים, וכך ביחס לשינוים של סכומי הביטוח על-ידי המשיבות ברבדים אלה. קביעות בית המשפט בעניין זה מעוגנות הן בנוסחי הפוליסות והן בהסכמות עם סוכני הביטוח אשר פעלו בשם המשיבות - הן לקראת כריתת חוזי הביטוח עם כל אחת מהמשיבות, והן לקראת הסמכות בעניין שינוי התנאים הנוגעים לשיעורי הרבדים. כשם שסוכני הביטוח פעלו בשם המשיבות בשלב שקדם לכריתת חוזי הביטוח, כך פעלו בשמן כשהגיעו להסכמה עם המערערים בדבר שינוי בתנאי הפוליסות האחרונות - בכל אחד ממקרים אלה פעלו סוכני הביטוח בשם המבטחות מכוח הוראות סעיפים 33(א) ו-35 לחוק.

בדומה לכך מספר טענות בדבר הפרת תנאי הפוליסות על-ידי המערערים, כמו היעדר מכשיר אזעקה, העברת הכספים בשעות בהן אין הבנקים פתוחים, וכן הטענה כי היו העברות כספים מדי שבוע במספר העולה על המוסכם. טענות אלה נטענו כבר בערכאה הראשונה ונדחו על-ידי בית המשפט כטענות שאינן מבוססות מבחינה עובדתית, ואין יסוד שנתערב.

13. טענה אחרת שבפי המשיבות היא, שהמערערים הפרו את התנאי בפוליסות, על פיו מובילי הכספים יהיו מועסקי המבוטחים או עובדיהם. כפי שהוכח, מובילי הכספים היו מעבירים אותם דרך קבע, הם היו מהימנים על המערערים, והם גם היו בעלי אינטרס אישי בכספים, אם כמשקיעים או כנציגיהם. אך הם לא היו עובדים בשכר של המערערים. מכאן טענת המשיבות שאלה לא היו, בניגוד למותנה בפוליסות, לא עובדים של המערערים ולא "מועסקים" על-ידיהם.

בית המשפט פירש את המונח "מועסק" פירוש רחב, הכולל גם מי שפעל דרך קבע בהעברת הכספים - "המועסק" בכך - אפילו שלא בשכר. פירוש זה נראה לי, והוא עולה בקנה אחד עם העובדה, שהפוליסה מתנה, כמי שיעסקו בהעברת הכספים יהיו "עובד" או "מועסק". אם מן ההכרח ש"מועסק" יהיה גם הוא בשכר, מה בא מונח זה להוסיף על "עובד"?

פירוש זה גם עולה בקנה אחד עם המטרה שביסוד התנאי, שכל כוונתו היא שבעברת הכספים יועסקו אנשים אשר יהיה ניתן לסמוך עליהם מבחינת כושרם ומבחינת יחסי האמון עמם, דבר שיהיה בו להפחית במידת האפשר את הסיכון של המשיבות. נראה לי, על-כן, שעל-פי אומד דעתם של הצדדים לפוליסות, כשהזכירו "מועסק" בצד "עובד", לא הכוונו שהתעסקותו של אותו "מועסק" תהיה בשכר דווקא. די בכך שמדובר באדם המקורב לעסק, שיש לו בו אינטרס, שהועסק בהעברת הכספים דרך קבע, ושממכלול הנסיבות ראוי הוא לאמון הניתן בו, כדי שיקוים התנאי כאמור.

בנסיבות אלה, אין צורך שניזקק להנמקתו האלטרנטיבית של בית ה משפט לדחיית הטענה ולחיוב המשיבות בתגמולי הביטוח, אף אם הופר התנאי הנ"ל. כוונתי להנמקה המבוססת על הוראות סעיף 29 לחוק, לפיה בנסיבות המקרה לא השפיעה הפרת התנאי - אם הייתה כזו - השפעה של ממש על סיכון המבטח.

14. טענה נוספת של המשיבות היא, שבמקרה הנדון מדובר בתת-ביטוח. הכסף שהועבר ביום המקרה עולה על סכום הביטוח שנעשה אל כל אחת מהמשיבות ואף על הסכום הכולל של הביטוח על-ידי כל המשיבות.

אין לקבל טענה זו. המדובר בביטוח רבדים, כשכל מבטח יודע שעל הסכום שמעל הסכום המבוטח על-ידיו יש ביטוח על-ידי מבטח אחר, והמבטח ברובד האחרון - כמוהו כמו כל המבטחים האחרים - יודע שסכומי הכסף המועברים בפועל עולים על גובה הסכום המבוטח, והכול נעשה בידיעה ובהסכמה. סעיף 60 לחוק, הדן בביטוח חסר, מתייחס למקרה בו "סכום הביטוח פחות משוויו של הנכס המבוטח..." על-פי המוסכם בין הצדדים בענייננו, הביטוח היה לא של נכס, שמתברר שערכו רב יותר מאשר הסכום בו בוטח, אלא של חלקים מסכום כסף גדול, בסכומים מוגדרים, כשברור לכל אחת מהמבטחות, שסכום הביטוח על-ידיה מתייחס לחלק של שווי "הנכס" בלבד. בנסיבות אלה אין לדבר על תת-ביטוח.

בענייננו גם הוברר, שהמערערים היו מעוניינים לבטח מעבר לסכום הביטוח הכולל של 400,000 דולר, אך המשיבות לא נעתרו להם, ובידיעה שמדובר בהעברות כספים מדי פעם בסכום העולה על 400,000 דולר, מוכנות היו לבטח רק סכום זה על-פי שיטת הרבדים. דהיינו, שברור ומוסכם היה, שאם יחויבו בתשלום עם אירוע מקרה הביטוח, מחד, מוגבלת אחריותן כאמור, אך מאידך, הן תחויבנה בתשלום תגמולי הביטוח על-פי האחריות ברבדים, ולא תהיה להן עילה לאי-תשלומם בשל כך שסכום הכסף המועבר היה, כפי שהיה ידוע להן, גבוה יותר מסכום הביטוח הכולל.

המשיבות מסתמכות גם על סעיף הקיים בפוליסה של ציון (סעיף 9 ב-ת/10), הדן בעניין תת-ביטוח. פרט לכך שלסעיף זה אין משמעות לפי האמור לעיל כשבביטוח רבדים עסקינן, מוסיף בית המשפט ומציין, שהוסכם במפורש הסעיף האמור לא יחול. עוד קובע בית המשפט,שסעיף זה אינו עונה על דרישת סעיף 3 לחוק, הקובע:

"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".

ועל-כן, אין המבטח זכאי להסתמך עליו.

לכאורה יש ממש גם במסקנה זו, ובסיכומיו לפנינו אין בא-כוח המשיבות מתייחס לסעיף 3 לחוק ואינו טוען ומנמק, למה לא היה מקום שבית המשפט יתעלם מסעיף 9 הנ"ל על יסוד האמור בסעיף 3 לחוק.

15. טענה נוספת של המשיבה הראשונה היא כנגד קביעת בית המשפט, שלא היה מקום לנכות מסכום תגמולי הביטוח ששולמו למערערים בגין "השתתפות עצמית", על-אף התנאה בעניין זה. גם דין טענה זו להידחות. ראשית, סעיף בעניין זה הוכנס לפוליסות שלא בהתאם למוסכם עם המערערים, והם קיבלו את הפוליסות הכוללות את הסעיף רק סמוך לקרות השוד.

שנית, אם בביטוח רבדים עסקינן. הסעיף עליו מסתמכת המשיבה הראשונה כסעיף ההשתתפות העצמית אינו אלא הסעיף אשר קובע את גבולות הרבדים בשלוש הפוליסות, אשר הוציאה למערערים. הפוליסה הראשונה (ת/7-א') התייחסה לרובד הסיכון הראשון של 50,000$. הפוליסה השנייה (ת/7-ב') לרובד הסיכון השני של 120,000$. ואילו הפוליסה השלישית (ת/7-ג') לרובד הסיכון השלישי של 50,000$. לפיכך, כדי להבהיר שהרובד השני של ה-120,000$ הוא מעל ל-50,000$ הראשונים בא הסעיף, הנטען על-ידי המשיבה 1 להיות סעיף בדבר השתתפות עצמית, ומבהיר, כי המבוטח יישא ב-50,000$ הראשונים, אשר מכוסים כבר למעשה על-ידי המשיבה 1 עצמה בפוליסה נפרדת. הוא הדין לגבי הרובד השלישי, שנכנס לתוקפו רק לאחר שהמבוטח יישא לכאורה ב-170,000$ הראשונים, המכוסים בעצם על-ידי המשיבה 1, בפוליסות נפרדות, בשני הרבדים הראשונים.

גם השכל הישר וההיגיון הכלכלי שמאחורי עיסקות הביטוח דנן תומכים במסקנה זו. שכן, קבלת עמדת המשיבה 1, כי עסקינן בסעיפי השתתפות עצמית, הייתה מובילה לאבסורד. לפי עמדתה, כדי לקבל את ה-50,000$ על-פי הפוליסה השלישית (ת/7-ב'), היו צריכים כביכול המערערים לשאת בהשתתפות עצמית של 170,000$. בהתחשב בכך שעל-פי הפוליסה אמור סכום ההשתתפות העצמית להיות מופחת מסכום הביטוח (50,000$), ברור שאין רגליים לטענת המשיבה 1.

עד כאן ביחס לטענות המשיבות בערעור שכנגד, אשר הצדיקו התייחסות.

16. ערעור המערערים סב בעיקרו על שיעור הריבית שנפסקה להם על-ידי בית המשפט. על-פי המוסכם בפוליסות הנדונות, את תגמולי הביטוח חייבות המשיבות לשלם על-פי שווי בשקלים של סכום הביטוח שנעשה בדולרים. תביעת המערערים הייתה לאכיפת חוזה הביטוח שבינם לבין המשיבות, ולפיכך זכאים היו לתשלום לפי המוסכם כאמור. במקרה של התנאה בפוליסה, על פיה סכום תגמולי הביטוח במטבע ישראלי יחושב על-פי ערכו של מטבע חוץ, חלות הוראות סעיף 28(ד) לחוק, הקובע -

"הוראת סעיף קטן(א) לא תחול על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ; על תגמולי ביטוח כאמור תתווסף, מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה, ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות, באותו מטבע, שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חדשים מכספי פקדונות תושב כמשמעותם בהיתר הפיקוח על המטבע, התשל"ח-1978; שילם בנק ישראל בתקופה שמתום 30 הימים האמורים עד ליום התשלום בפועל שיעורים שונים של ריבית כאמור, תחושב הריבית המשולמת כך שלגבי כל תקופה של שלושה חדשים יחול שיעור הריבית ששילם בנק ישראל כאמור ביום הראשון של אותה תקופה".

דא עקא, שלא הוכחו שיעורי הריבית שמשלם בנק ישראל כאמור בסעיף הנ"ל, ולפי קביעת בית המשפט, בהסתמכו על ראיות שבאו לפניו, מ-2.7.85 הפסיק בנק ישראל לשלם לתאגידים בנקאיים ריבית כאמור בסעיף 28(ד). בנסיבות אלה, ועל-מנת שתשלום תגמולי הביטוח באיחור רב תהיה צודקת, החליט בית המשפט שיש מקום לחייב את המשיבות בתשלום ריבית דולרית. הריבית אותה ראה בית המשפט לפסוק למערערים הייתה: מ-28.2.85 ובמשך שנת 1985 בשיעור 7% לשנה; בשנת 1986 בשיעור 5% ומ-1.1.87 ואילך בשיעור 6%.

לנוכח המוסכם בפוליסה איני רואה כל יסוד לבקשת המערערים, שסכומי התגמולים יחושבו כשהם צמודים לאינדקס יוקר המחיה ובצירוף ריבית. עם זאת, איני מוצא שהיה מקום לזכות את המערערים בריבית דולרית בשיעור הנופל מהמקובל בפסיקת בית-משפט זה, דהיינו של 11%, לאל ראיות או נימוקים שיצדיקו זאת (לעניין פסיקת ריבית בשיעור כזה ראה ע"א 417/76 רשות הנמלים בישראל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לב (3) 102, בעמ' 109, 111-112; ע"א 359/84 חממי נ' ש' עוקשי ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מא (4) ,19 בעמ' 27; ע"א 187/87 לוי נ' דויטש, פ"ד מג (3) 309 וע"א 528/88 - לא פורסם).

יש, על-כן, לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לשיעור הריבית ולחייב את המשיבות במקום הריבית כפי שנקבעה - בשיעור אחיד של 11% לשנה.

17. המערערים ערערו גם על גובה שכר טרחת עורך-דין בו זכו, בשיעור של 10% מהסכום שנפסק לטובתם. יש לדחות את הערעור בעניין זה, באשר אין נסיבות המקרה מצדיקות שבית המשפט שלערעור יסטה מהכלל, על פיו אין הוא מתערב בכגון דא.

18. התוצאה היא, שיש, לדעתי, לקבל את ערעור המערערים בכל הנוגע לשיעור הריבית כאמור בפיסקה 16 לעיל ולדחות את הערעור שכנגד של המשיבות. כן הייתי מחייב את המשיבות לשאת בהוצאות המערערים בסכום של 10,000 ₪ להיום.

השופט א' ברק
: במחלוקת שנפלה בין חבריי, השופט ד' לוין
והשופט אור, דעתי כדעת השופט אור.

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, כ"ה באדר ב' תשנ"ב (30.3.92).









עא בית המשפט העליון 282/89 שמואל רוטנברג, אריה וולפסון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, המגן חברה לביטוח בע"מ, [ פ"ד: מו 2 339 ] (פורסם ב-ֽ 30/03/1992)