פסקי דין על שרי בר | פסקי דין על עזבון המנוח אורי בר ז"ל | פסקי דין על ורד דמארי | פסקי דין על איריס חוגי | פסקי דין על ניצן בר |

106/02 עמ     10/10/2002




עמ 106/02 שרי בר נ' עזבון המנוח אורי בר ז"ל , ורד דמארי , איריס חוגי , ניצן בר




בעניין:
שרי בר
ע"י ב"כ עוה"ד
זינגר

המערערת

- נ ג ד -
1. עזבון המנוח אורי בר ז"ל

באמצעות מנהל העזבון עו"ד צפת

2. ורד דמארי
(בר)
3. איריס חוגי
(בר)
4. ניצן בר

ע"י ב"כ עוה"ד
צפת

המשיבים
פסק דין
י. יעקבי-שווילי
, ס. נשיא [אבה"ד]:

1. זה ערעור על

פסק דין
של ביהמ"ש לעניני משפחה בחיפה, שניתן ביום 23.12.01 (להלן "פסה"ד"). בפסה"ד נדחתה תביעת המערערת (להלן "התובעת") לחייב את ילדי המנוח אורי בר ז"ל ואת עזבונו של בעלה המנוח של התובעת אורי בר ז"ל (להלן "המנוח"), לשלם לה את סכום הכתובה בתוספת הפרשי הצמדה. המשיב 1 מונה כמנהל העזבון של המנוח (להלן "מנהל העזבון", וארבעת המשיבים יחדו ייקראו להלן "הנתבעים").

2. להלן בתמצית "תולדותם למשפחותם" של הנפשות הנוגעות לענין:
למנוח היתה אשה (להלן "האם המנוחה") והם הולידו שלשה ילדים, הם המשיבים 2 עד 4 (להלן "הילדים"). האם המנוחה נלקחה לבית עולמה בשנת 1993, בהיותה בגיל 47. בשנת 1994 חתם המנוח על צואה שבה הזוכים הם שלשת הילדים בלבד בחלקים שווים. הילדים הסתלקו לטובת המנוח מירושתם את האם המנוחה. המנוח ירש אפוא לבדו את האם המנוחה, כולל רכוש שהביאה אתה למשפחה וזכויות שצברה במהלך הנישואין עד פטירתה.

זמן לא רב לאחר פטירת האם המנוחה, הכירו המנוח והתובעת זה את זה והחלו לחיות יחדו. ב26.6.97- נשא המנוח את התובעת לאשה. סמוך לפני הנישואין, ב18.6.97-, אושר ע"י בימ"ש לעניני משפחה בת"א, הסכם ממון בין המנוח לבין התובעת (להלן "הסכם הממון"). בהסכם הממון קבעו הצדדים שתחול הפרדה ברכוש שיש לכל אחד מהם, או שירכוש כל אחד מהם בעתיד, זולת בענין הבית שבו גרו בני הזוג הנמצא בקיסריה (להלן "הבית"). הבית היה בבעלות המנוח לבדו, והוא נרכש ע"י המנוח ב1995- בסך 585,000 דולר. בהסכם הממון התחייב המנוח להעביר ע"ש התובעת את מחצית הבית, וכן לשאת לבדו בתשלומי המשכנתא על הבית עד תומם. הצדדים התחייבו הדדית שלכל אחד מהם תהיה זכות מגורים בלעדית לכל חייו בבית, גם לאחר פטירתו של אחד מהם. כמו כן התחייב המנוח בהסכם הממון, שפיצויי הפיטורין שיגיעו לו מחברה (שבה היו שלשה בעלי מניות, שאחד מהם הוא המנוח, להלן "החברה") בפטירתו או בפדיונם על ידו, יהיו שייכים לתובעת לבדה. כחודשיים לאחר הנישואין, ב24.8.97-, חתם המנוח על צואה (להלן "הצואה"). בצואה מופיעים כנהנים התובעת והילדים. את התובעת זיכה המנוח בצואה במחצית השניה של הבית ובתכולת הבית, באופן שהתובעת תהיה בעלים של הבית והתכולה בשלמותם, וכן זיכה אותה בכל הכספים שיהיו במותו בחשבונות בנק משותפים לשניהם (להלן "המנה"). המנה היתה בנוסף למה שהתחייב המנוח כלפי התובעת בהסכם הממון. כשנישאו, כתב המנוח לתובעת כתובה בסך שלשה מיליון ש"ח. המנוח הלך לעולמו ב25.12.98-. התובעת זכתה בכספי הפיצויים שהחברה שילמה בעקבות פטירת המנוח. היה זה סך כמיליון ש"ח נטו. הצואה קוימה ללא התנגדות ביום 9.3.99.

בבימ"ש קמא לא נתחוור הקף הנכסים שבעזבון, ואין אנו יודעים אם הסך 3 מיליון ש"ח גדול או קטן משווי העזבון ובכמה גדול או קטן הוא.

3. ביום 4.4.00 הגישה התובעת את התביעה נשוא פסה"ד. בתביעה ביקשה התובעת לחייב את העזבון ואת הילדים לשלם לה את סכום כתובתה, בתוספת הצמדה. קרן הכתובה הוא 3 מיליון ש"ח, והתביעה היתה על סך כ3,750,000- ש"ח. תביעת הכתובה היתה בנוסף למנה שבה זכתה התובעת עפ"י הצואה.

בימ"ש קמא סבר שכוונת המנוח בצואתו היתה לדאוג לתובעת מבחינה כלכלית, ועל כן הוסיף בצואה את המנה לזכות התובעת, מעבר לעולה לזכותה עפ"י הסכם הממון. בימ"ש קמא הוסיף: "אינני סבור כי בסעיף 2 לצואה או בכל מקום אחר התכוין המנוח לכלול במסגרת חובותיו גם את החיוב על פי הכתובה". בימ"ש קמא הגיע למסקנתו הן מתוך פרושו את הצואה, והן לאור דברים שאמר המנוח לילדים ולאחותו ולשותפו בחברה ולחבר, שהעידו בבימ"ש קמא וביהמ"ש האמין לדבריהם. הכונה היא לדברי עדים אלה, שהבינו מהמנוח שבעיניו הכתובה אינה "בעלת חשיבות משפטית" (כדברי בימ"ש קמא בשם הבת של המנוח, המשיבה 2), ואינה אלא "פרוצדורה סמנטית בטקס דתי ואין לכתובה משמעות" (כלשון העד זאב גרינברג בתצהירו נ10/), וכי מה שבאמת התכוין המנוח, כפי שהצילו מפיו, הוא להעניק לתובעת את המנה שייעד לתובעת בצואה, היינו את הבית ותכולתו ואת החשבונות המשותפים לבני הזוג, ואילו את יתר הרכוש התכוין להוריש לילדים.

יצויין שבצואה לא הביע המנוח מפורש יוצא מפיו את עמדתו לגבי תוקף הכתובה, ואם היא בנוסף למנה, וגם לא הורה על ניכוי סכום הכתובה מתוך החלק של התובעת עפ"י הצואה.

4. כאמור התובעת תבעה את דמי הכתובה בנוסף למנה ולמה שזכתה בו מכוח הסכם הממון. לחלופין טוענת התובעת שהיא זכאית לפחות לגבוה מבין השניים - הכתובה או המנה (נוסף על הסכם הממון). לטענת התובעת שווי המנה נמוך בהרבה מסכום הכתובה (מהקרן, וקל וחומר מהקרן עם ההצמדה). לטענת התובעת מכיון שהכתובה היא חוב הרובץ על העזבון (כמו כל חוב לנושים של המנוח), לא יכול היה המנוח, ע"י הצואה, להפקיע את החיוב עפ"י הכתובה, אלא רק להוסיף עליו מנה נוספת.

הנתבעים טוענים שדי הוא שהתובעת זוכה במה שניתן לה בהסכם הממון ובצואה, וכי לכתובה אין התובעת זכאית. הנתבעים מנמקים את טענתם בנימוקים רבים: לכתובה אין תוקף מחייב, אלא במסגרת שתחם סעיף 104 (א) (3) לחוק הירושה; בהסכם הממון הסכימה התובעת לותר על כל זכות שבעתיד, ובכלל זה הכתובה; "המנוח לא התכוין בשום אופן לצוות למערערת את מה שציווה ובנוסף את שווי הכתובה" (סע' 4.2 לעיקרי הטעון); פרוש הצואה, מתוכה ועל רקע הראיות שהובאו ושנתקבלו כאמינות בבימ"ש קמא, הוא שהמנוח לא התכוין לזכות את התובעת גם בכתובה; המנוח בחותמו על הכתובה לא הבין כלל את משמעותה, ולא ראה בה מסמך מחייב, אלא אקט דתי טקסי; מתוך צרוף הסכם הממון והצואה, ההולכים שלובי זרוע יחדו ומעורבים זה בזה, עולה שהמנוח התכוין לזכות את התובעת רק בזכויות העולות לה משני מסמכים אלה; זיכוי התובעת בכתובה ירוקן את העזבון כליל, או עכ"פ את רובו המכריע, והילדים יצאו וידיהם על ראשם, למרות שהמנוח התכוין להותיר להם את נכסיו (זולת הנכסים לתובעת לפי הסכם הממון והצואה), מה גם שנכסיו של המנוח כללו גם נכסים של האם המנוחה; מתוך הכתובה, אם התובעת זכאית לה, יש לקזז את פיצויי הפיטורין שקיבלה התובעת, וכן את הסך בן שני מיליון וחצי שהתובעת טוענת בביה"ד לעבודה שמגיע לה מהחברה; אמנם סעיף 104(א) לחוק הירושה מונה את הכתובה בין הנכסים המועדפים בחלוקת העזבון, אבל בעניננו עדיף רצון המנוח שבוטא בצואה, היינו שלא לזכות את התובעת בכתובה; קבלת התביעה של התובעת תגרום לילדים עוול משווע.

5. למרות ריבוי הטענות של באי כח הצדדים שהאריכו למעניתם, נראה לי שבסופו של דבר יוכרע הערעור על פי שאלה מרכזית אחת, והיא: האם הזכות של התובעת עפ"י הכתובה נשללה ממנה ע"י הצואה, או שמא נותרה בידי התובעת הזכות לגבות הן את הכתובה והן את המנה, או שמא נותרה בידי התובעת רק הבררה בין קבלת המנה שעל פי הצואה לבין הכתובה. לשאלה זו סניף וענף, היינו השאלה: אם כלל נכסי העזבון אינם עולים כפליים או יותר מסכום הכתובה, האם זכאים הנתבעים לשלם לתובעת את מחצית שווי העזבון במקום את סכום הכתובה.

6. בטרם אדון בשאלות הנ"ל אקדים דברים אחדים כלליים בנוגע לחובה לשלם דמי כתובה, וכן בנוגע לטענות אחדות של הצדדים שראויות להידחות לאלתר.

א) בכתובה מקבל עליו הבעל כלפי אשתו חיובים שונים, ובכללם זוכה האשה בדמי הכתובה (עיקר כתובה ותוספת כתובה). הזכיה בדמי הכתובה חלה בגירושין (אם לא איבדה האשה את זכותה מטעמים שונים, שלא נטען שחלים בעניננו) או במות הבעל (ראה שרשבסקי, דיני משפחה, מהדו' רביעית, עמ' 90). "סכום הכתובה הוא בבחינת חוב הרובץ על הבעל, ואחרי מותו - על העזבון" (ע"א 293/72, פילוסוף נ. תעוז, פד כז (2) 535, בעמ' 541, 543, מפי כב' השופט קיסטר, להלן "פרשת פילוסוף"). "הבעל אינו יכול להשתמט מהתחייבותו על פי שטר הכתובה או לעקוף התחייבות זו ע"י עריכת צואה או באופן אחר, כפי שאינו יכול להשתמט מתשלום חוב ע"י עריכת צואה או באופן אחר" (שם, בעמ' 541 וכן שרשבסקי שם, עמ' 246). חוק הירושה (להלן "החוק") לא בא לפגוע בזכויות האשה עפ"י הכתובה, אדר
בה איפכא, כפי שמשתמע מסעיף 11 (ג) ומסעיף 104 (א)(3), ומסעיף 148 לחוק האומר: "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות".
ב) אין נראית לי טענת הנתבעים, שסעיף 104 (א)(3) לחוק מסייג את החוב על פי הכתובה, ומזכה את האלמנה רק בסכום מהכתובה הנמצא בתחום "הסביר", כלשון סעיף קטן (3), ועל כן גם אם התובעת זכאית לכתובה, היא זכאית רק לסכום הסביר שמתוכה. אינני סבור שזה פרושו של סעיף 104 (א)(3), אלא הכי פרושו: הסעיף עוסק בסדר
העדיפויות שעל פיהן יסולקו חובות העזבון, ובסדר
זה נהנית האלמנה רק מהחלק שהוא הסכום הסביר. אין בסעיף כדי לשלול מהאלמנה את היותרת על הסכום הסביר, אלא שלענין זה נכנסת האלמנה לגדר
סעיף 104 (א)(4). כך סבר כב' השופט לנדוי, בפרשת פילוסוף בעמ' 546, האומר: "וכפי הנראה היא יכולה לקבל גם אותו חלק של הכתובה, העולה על הסכום הסביר". כך גם סבור המלומד שילה בספרו פרוש לחוק הירושה, כרך ראשון, התשנ"ב1992-, עמ' 139, וכן ראה תמ"ש (ת"א) 2560/99, תק. מש. 2001 (2) 174, מפי השופט גייפמן בסע' 10 לפסק הדין.

ג) מכיון שהכתובה היא "מוסד" משפטי של הדין העברי, אין ראוי לתת לה יותר תוקף משהדין העברי נותן לה. לפיכך, באותם מקרים שהדין העברי שולל מהאלמנה את הזכות לגבות את הכתובה, או שגורע חלק מסכום הכתובה, עלינו לתת דעתנו לכך. לפיכך, אם האלמנה נוטלת חלק בירושת בעלה מטעמים כלשהם (למרות שעפ"י דין תורה אין אשה יורשת את בעלה, אלא זוכה רק למזונות ומדור מן העזבון), הרי היא ממצה את זכותה על ידי כך ואין היא זוכה עוד בדמי הכתובה. הוא הדין במקרה שהדין העברי מקנה לאלמנה רק חלק מהכתובה, משום שסכום הכתובה רב מדי ביחס לגודל העזבון. לענין אחרון זה עוד נשוב להלן.

ד) אינני דן בסוגיה הידועה, מה דינה של כתובה שנרשם בה סכום מופלג, הרבה מעבר לכוחו הכלכלי הנוכחי או הצפוי של החתן, שניכר בסכום שהוא גוזמה בעלמא ומשום כך אולי אין גמירות דעת מצד החתן להתחייב בסכום כזה (ראה למשל תיק מח2128/, של ביה"ד האזורי בחיפה, שצורף לטענות הנתבעים). ב"כ הנתבעים מבקש (בעיקרי הטעון, עמ' 36-34) שאפסול את הכתובה בהיותה מופרזת בסכומה ולכן נכנסת תחת חופתו של הכלל ההילכתי בדבר אסמכתא, אולם לדעתי אין נכון לעשות כך בהעדר
נתונים מספיקים בדבר גודל העזבון.

ה) הכתובה כוללת גם התחייבות של החתן כלפי זוגתו על הנדוניא שהיא מכניסה לו. החבות של הבעל בענין הנכסים שהכניסה לו, קיימת גם אם האשה איבדה את זכותה לדמי הכתובה (שרשבסקי שם, עמ' 91-90). בעניננו שאלה זו אינה מתעוררת, משום שהתובעת לא הביאה נדוניא, ואדר
בה, לפי הסכם הממון כל נכסיה נשארו בדלים מנכסיו ושייכים לה לבדה.

ו) סבורני שאין לקבל את טענת הנתבעים, שהמנוח חתם על הכתובה מבלי לתת את דעתו לכתוב בה, ולכן אין הכתובה מחייבת אותו. טענה זאת לאו טענה היא (גם אם היתה נכונה מבחינה עובדתית) כנגד תוקפה וגבורתה של הכתובה, ולמרות שהחתן בחותמו לא הקפיד לבחון את משמעות החיוב עפ"י הכתובה, ואף לא דאג לקוראה או לבקש הסברים לגביה, התחייבותו שרירה וברירה וקיימת (ר' שרשבסקי, שם, עמ' 95).

ז) סבורני שאין לקבל את טענת הנתבעים, שבהסכם הממון ויתרה התובעת על כתובתה (הנתבעים מבססים את טענתם על סעיפים 2(א), 2(ב), 2(ז), 10-8 להסכם הממון, ראה סעיף 9 בעמ' 22 לעיקרי הטעון). בהסכם הממון ויתר אמנם כל צד על טענת זכות לגבי נכסיו של בן זוגו, הן הנכסים שהיו קיימים כשנעשה ההסכם, והן אלא שירכוש כל בן זוג בעתיד, אך אין זה אומר שויתור זה נוגע להתחייבות שיתחייב בן זוג כלפי רעהו לאחר חתימת ההסכם, והרי הכתובה היא התחייבות של המנוח כלפי התובעת שנעשתה לאחר חתימת ההסכם. כפי שנראה להלן אפשר שיש להסכם הממון משמעות מבחינת הפרוש שיש לתת לכוונת המנוח בעשותו את הצואה, היינו לשאלה האם המנוח התכוין שהמנה בצואה תהיה בנוסף על הכתובה אם לאו. אגב, אילו נכונה היתה הטענה, כי אז גם במנה לפי הצואה לא ראוי שהתובעת תזכה, והרי אפילו הנתבעים אינם טוענים כך.

7. ומהפרוזדור לטרקלין, היינו לשאלה שהצגתי בקטע 5 לעיל. את החלק הראשון של השאלה, היינו האם שללה הצואה את זכות התובעת לדמי הכתובה, נוכל לפתור בפשטות לאור הנאמר לעיל. הכתובה, כאמור, היא חוב הרובץ על הבעל בחייו, או על עזבונו לאחר פטירתו לבית עולמו, וכשם שמצווה אינו יכול לבטל חוב שהוא חייב לנושה פלוני ע"י צואה, כך הדבר גם בענין דמי הכתובה.

ועתה לחלק השני והשלישי של השאלה, האם זכאית התובעת לגבות גם את הכתובה וגם את המנה או רק לבחור בין השניים. סבורני שהתשובה היא שיש בידי התובעת רק הזכות לבחור. כך נפסק בפרשת פילוסוף, וכן בפסק דינו של כב' השופט שילה בענין קיפר, שאוזכר ע"י בימ"ש קמא וע"י הצדדים. ב

פסק דין
פילוסוף מצביע כב' השופט קיסטר על סעיף 11(ג) לחוק, שאומר מפורשות שאת דמי הכתובה יש לנכות מחלקה של האלמנה כיורשת (עמ' 542 שם). כב' השופט קיסטר מבחין בין ירושה על פי דין, הוא הפרק בחוק שסעיף 11(ג) נתון בו, לבין ירושה על פי צואה, שבפרק שבחוק העוסק בה אין אמירה דומה לזו שבסעיף 11 (ג). כב' השופט קיסטר מסביר שבפרק הדן בצואה, לא היה צורך לומר את שנאמר בסעיף 11(ג). ומדוע? משום שביד כל אדם הכוח לצוות כרצונו, ורשאי הוא לצוות שאשתו תקבל גם את הכתובה וגם את המנה המיועדת לה בצואה, וכן רשאי הוא להורות שאשתו תקבל רק את המנה בניכוי סכום הכתובה. לפיכך כשבצואה עסקינן, נחוץ לתהות על קנקן הכוונות של המצוה ועפ"י זה להכריע. ואכן, אם המצווה הקל על הפרשן את המלאכה, ופרש ברחל בתך הקטנה אם ברצונו שהאלמנה תזכה בשני העולמות (גם בכתובה וגם במנה, לאחר שהוא ייפרד מעולם אחד ויעבור לעולם הבא), או שתקבל רק את המנה בניכוי דמי הכתובה, נלך על פי דר
כו המפורשת בצואה. ואולם אם המנוח לא פרש את הדברים במפורש, עלינו לנסות ולדלות את כוונתו ע"י פרשנות הצואה (שם, עמ' 543, וכך גם פרש כב' השופט שילה את דבריו של כב' השופט קיסטר בפסה"ד בענין קיפר).

כב' השופט שילה פתר לנו גם את החלק השלישי של השאלה, ע"י ההבהרה שנתן לדברי כב' השופט קיסטר, והבהיר שלאלמנה היורשת בירושה עפ"י הדין זכות הבחירה בין הכתובה לבין חלקה כיורשת על פי הדין, ושבצואה אין המנוח רשאי לשלול מהאלמנה את כתובתה, ואף לא להפחית ממנה, ואם המנוח לא הבהיר בצואה את רצונו, כי אז על האלמנה לבחור בין הכתובה לבין המנה.

8. והנה ניצבת בפתח עיניים השאלה מה התכוין המנוח דנן בצואתו, וכיצד נדלה את כוונתו? דליית הכונה תיעשה בדר
ך של פרשנות. עלינו לנסות תחילה לבדוק אם מפי הצואה עצמה נוכל להיושע, ואם לאו ננסה להעזר בנסיבות ובראיות שנשמעו המלמדות על כוונת המנוח. בצואה עצמה, בפשוטו של מקרא, אין תשובה ברורה לשאלה. קשה גם להשיב על השאלה עפ"י "הדר
ש" של הצואה. אולי רמז מה, אך בודאי לא מכריע, ניתן להסיק מהסעיפים 3 ו4- של הצואה (שצוטטו בפסה"ד). אולי ניתן להבין מסעיפים אלה, שהמנוח רצה להסדיר את מצבה הכלכלי של התובעת באופן משביע רצון, ועל כן הוסיף לה בצואה מנה על אשר זיכה אותה בהסכם הממון, וסבר שבשילוב של הזיכוי בהסכם הממון עם תוספת המנה, באה התובעת על תקנתה מבחינה כלכלית. לפיכך גם נקט בסעיף 4 במלים "בכפוף לאמור בסעיף 3 לצואתי (הוא הסעיף שבו פרט את המנה, י.י.ש.) הנני מצוה בזאת את כל יתרת רכושי... לשלשת ילדי". בכך אולי ראה המנוח את האיזון הנכון שבין תקנתה הכלכלית של זוגתו לבין חובתו לדאוג לילדיו, שכלפיהם חש חובה מוסרית כאב וכן מחמת ויתורם על ירושת אמם לטובתו. אולי לזה התכוין בימ"ש קמא בקטעים 21, 22 ו23- לפסה"ד.

ואולם כאמור, אין די ברמיזה דקה זו לירידה לסוף דעתו של המצווה-המנוח. לפיכך עלינו לבחון אם נוכל לאמוד את דעת המנוח בעזרת ראיות אחרות. התשובה לדעתי היא בחיוב. ומנין יבוא עזרנו? מהעדויות שנשמעו, שבימ"ש קמא נתן בהן אמון. בענין זה כבר למדנו הלכה בפסה"ד בפרשת אפרופים, שלפיה ניתן להסתייע בראיות כאלה. ראיות אלה מלמדות על רצונו של המנוח, כפי שהובע על ידו באוזני העדים, ועל פיהן התכוין המנוח להסדיר את כלכלתה של התובעת בצורה נאותה, ע"י מה שהעניק לה בהסכם הממון ובצואה, וכי את הכתובה ראה כדבר שאינו בעל ערך משפטי וכחלק מטקס דתי בלבד. לכך יש להוסיף את דברי המנוח שהביע בהזדמנויות שונות, שהוא מרגיש חובה כלפי ילדיו, ובמיוחד לאור ויתורם על עזבון אמם לטובתו.
כפי שאמרתי לעיל בקטע 6(ז), גם הסכם הממון יכול להוסיף נופך מה בכיוון של הפרוש האמור לצואה, שכן בהסכם הממון העניק המנוח לתובעת נכסים מסוימים והתחייב גם לכלכלה באופן שוטף, ובצואה איזכר המנוח את הנתינה שבהסכם הממון, והוסיף עליה את המנה כתוספת. על רקע העדויות בדבר תפישת המנוח את משמעות הכתובה ותוקפה המשפטי, מתקבל על הדעת פרושנו הנ"ל לכוונת המנוח בצוואה.

להסרת ספק מובהר שאין בכוונתי לתת תוקף משפטי מחייב לדברים שאמר המנוח בהזדמנויות שונות, אלא רק להעזר בהם ככלי לדליית כוונתו של המנוח בעשותו את הצואה.

9. העולה מן האמור הוא שמצד אחד מתפרשת הצואה כפי שאמרנו, ומצד שני לא רשאי היה המנוח לשלול ע"י הצואה את זכות התובעת לגבות את כתובתה. לפיכך עלינו להסיק שלתובעת נותרה הזכות לבחור את הטוב בעיניה מבין השניים. ואולם בכך לא הגענו לסוף הדר
ך, וכבר רמזנו על כך לעיל, בקטע 6(ג). במה דברים אמורים? כאמור, הכתובה היא "מוסד משפטי" בדין העברי. הכתובה נחתמת ע"י החתן וניתנת לכלה במעמד הקידושין. מכח הדין העברי זוכה האשה בזכויות עפ"י הכתובה. לכן ראוי לבדוק מי ומי הן הזכויות שמקנה הכתובה, ובעניננו לענין דמי הכתובה (להבדיל מזכויות אחרות כגון מזונות, ורפואה ופדיון וכדו', עשר במספר, שאינן מעניננו כעת). והנה מוצאים אנו שנתקנה תקנה, שנתקבלה ונשתרשה לא רק במקום שנתקנה (טוליטולא) אלא נפוצה בקרב ישראל בכלל, כולל בארץ ישראל. תקנה זו אומרת שלמרות שעל פי הדין אלמנה זוכה בדמי הכתובה במלואם, הרי אם דמי הכתובה עולים על מחצית העזבון, רשאים היורשים לתת לאלמנה את מחצית העזבון בלבד, ולא את סכום הכתובה במלואו (ר' שרשבסקי שם, בעמ' 249, וכן ספרו של אלון, המשפט העברי, מהדו' שלישית, עמ' 682, שם מסביר אלון את מגמת התקנה, היינו שלא יקרה שהאלמנה תצא ברכוש גדול ולילדים לא יישאר דבר, למרות שהם זקוקים לירושה).

וכי ישאל השואל מדוע התקנה לא הוזכרה בפרשת פילוסוף ובפרשת קיפר, אף אני אשיב לו: בפרשת פילוסוף לא היה נחוץ כלל להזכיר את התקנה לצורך הכרעה במחלוקת שם, שעסקה בסעיף 147 לחוק, הדן בענין נכסים שאינם כלולים בעזבון, ובפרשת קיפר לא היה נחוץ משום שסכום הכתובה היה 15,000 ש"ח, ושווי העזבון היה גדול מונים רבים מסכום זה.

10. כאמור, אין אנו יודעים מהו שווי העזבון (והכונה למה שכלול בעזבון לפי החוק, להבדיל מאותם נכסים שאינם כלולים בעזבון, כגון קופות גמל ופוליסות בטוח, לפי סעיף 147 לחוק). לפיכך איננו יודעים אם סכום הכתובה עולה על מחצית שווי העזבון.

יש אפוא בפני
נו שלשה קודקודים של משולש: הזכות לגבות את סכום הכתובה, שאין לשלול אותה ע"י צואה, המנה בצואה והתקנה בדבר מחצית העזבון. העולה מן האמור הוא שהתובעת זכאית לבחור בין סכום הכתובה לבין המנה, אבל אם הסך 3 מיליון ש"ח עולה על מחצית העזבון, רשאית התובעת לבחור בין המחצית הזו לבין המנה, ואין היא זכאית לגבות את מלוא הסכום הנקוב בכתובה.

יצויין שבימ"ש קמא הרחיק לכת יותר מהאמור, וקבע שכוונת המנוח בצואה היתה לשלול את החיוב שעל המנוח או העזבון לשלם את דמי הכתובה, ושיפה כוח המנוח לעשות זאת בצואה. כאמור לא היה בכוחו של המנוח לעשות זאת. המנוח רשאי היה להוסיף מנה על הכתובה, או לקבוע שהמנה תנוכה מהכתובה, אך לא לשלול את זכות התובעת לפי הכתובה, זכות שנולדה לפני הצואה (במעמד הקידושין ומסירת הכתובה לתובעת).

11. התובעת ביקשה להצמיד את סכום הכתובה למדד. אינני סבור שנכון לעשות זאת. כאמור הכתובה צומחת בקרקע הדין העברי, וראוי לבחון את הזכויות על פיה לפי הדין העברי. בפסיקת בתיה"ד הרבניים הנטייה כנראה שלא להצמיד, או שהשאלה אם להצמיד את סכום הכתובה או שתהא משתלמת בסכום נומינלי נשארה בצ"ע (ר' למשל תיק 046598975-64-1 של ביה"ד הרבני הגדול). בעניננו אינני סבור שמוצדקת ההצמדה, מהטעמים הבאים: א) כאמור נטיית הדיינים להימנע מהצמדה, או שהשאלה הושארה בצ"ע, והתובעת היא "המוציא מחברו" ועליה הראיה; ב) מדובר בכתובה בסכום גדול מאד ממילא; ג) פער הזמן בין עשיית הכתובה לבין פטירת המנוח הוא קטן, כשנה ומחצה; ד) גם לפי המקובל בדין האזרחי, אין כלל בטחון שראוי היה להצמיד את החוב בנסיבות כשלנו, שכן המנוח ידע היטב כשחתם על הכתובה שאינפלציה באה לעולמנו-במדינתנו, ולוא רצה להצמיד את הסכום היה עושה זאת (ר' דברי כב' השופט אנגלרד בע"א 6136/00, שועית בע"מ, לא פורסם, הוגש ע"י ב"כ הנתבעים).

12. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לקבל חלקית את הערעור באופן שעל הצדדים לפעול כאמור בקטע 10 לעיל. אם תהיינה מחלוקות בענין שווי העזבון או בענינים אחרים הקשורים לביצוע

פסק דין
זה, יפנה הצד המעונין לבית משפט קמא בבקשה מתאימה.

לאור התוצאה ישא כל צד בהוצאותיו.

הפקדון שהפקידה המערערת יוחזר למערערת.
___________________
י. יעקבי-שווילי
, ס. נשיא
ס. גובראן, שופט:

אני מסכים.
___________________
ס. ג'ובראן
, שופט

י. דר
, שופט:

אני מסכים.
___________________
י. דר
, שופט
הוחלט כאמור בפסק דינו של אבה"ד השופט י. יעקבי - שווילי.

נכתב ונחתם ביום ד' בתשרי תשס"ג, (10 בספטמבר 2002).
י. דר
, שופט

ס. ג'ובראן
, שופט

י. יעקבי-שווילי

ס. נשיא [אב"ד]

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ד.א. / d00010602g.1
1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בחיפה

עמ 000106/02

בפני

הרכב כב' השופטים: י. יעקבי-שווילי
, ס. נשיא [אב"ד]
ס. ג'ובראן

י. דר








עמ בית משפט מחוזי 106/02 שרי בר נ' עזבון המנוח אורי בר ז"ל , ורד דמארי , איריס חוגי , ניצן בר (פורסם ב-ֽ 10/10/2002)