פסקי דין על אורי כהן |

241/87 עפ     02/06/1988




עפ 241/87 אורי כהן נ' מדינת ישראל




(פ"ד מב (1) 743)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 241/87
השופטים: כבוד השופט מ' בייסקי
,
כבוד השופט א' גולדברג
,
כבוד השופט ח' אריאל
המערער: אורי כהן

ע"י ב"כ עו"ד מ' מרוז


נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד נ' בן-אור
, סגן בכיר לפרקליט המדינה




ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' לוי) מיום 23.3.87 בת"פ 345/86.

פסק-דין

השופט א' גולדברג
: 1. המערער הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה על סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; בשוד מזוין, עבירה על סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 28 לחוק הנ"ל; וכן בפציעה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 335 וסעיף 28 לחוק הנ"ל. עונשו של המערער נגזר לחמש שנות מאסר בפועל וכן לשנתיים מאסר-על-תנאי.

2. העובדות, בתמציתן, הן, כי המערער, שעבד כמחלק תוצרת "טמפו", ושניים אחרים, קשרו קשר לשדוד את כספי הפדיון היומי במפעל "טמפו" בחולון, בעת שיועברו הכספים, כמדי יום, מהמשרד אל כספת המצויה בבניין אחר שבשטח המפעל. בליל השוד הגיעו השלוש למקום, ובעוד המערער ממתין במכוניתו, שבה הגיעו, חדרו שני האחרים לשטח המפעל, עטו על שני העובדים וחטפו את הכסף שהובילו. תוך כך דקר אחד מן השניים, הוא ראדי אלולו, את המתלונן בסכין שהביא עמו, כדי למנוע התנגדות. המתלונן שנפצע הועבר לבית-חולים ואושפז שם.

3. בערעורו לפנינו לא ערער המערער אלא על הרשעתו בעבירת הפציעה ועל חומרת העונש. לטענתו, לא הוכח כי ידע שברשותו של ראדי אלולו מצויה סכין. לעניין זה קבע בית המשפט קמא בהכרעת-דינו כך:

"נהיר לי לחלוטין כי מי שדקר את עובד המפעל היה ראדי אלולו, אף לשני שותפיו וביניהם הנאשם, היה נהיר, כי ראדי מצוייד בסכין ומפיו למדו כי זה נועד על-מנת לשמש לו 'להגן על עצמו'.

במלים אחרות לנאשם היה נהיר כי אחד מבני החבורה נושא נשק-קר, והוא עלול לעשות בו שימוש במהלך השוד למה שהוא קורא 'להגן על עצמו', ולפיכך דקירתו של העובד, הוא מן המעשים שהנאשם צריך ויכול היה לצפות אותו".

4. בהגיעו למימצא זה, סמך בית המשט קמא על אימרתו של שותף אחר לעבירה, סעדו אלולו (אחיו של ראדי אלולו) במשטרה, תוך שהוא עושה שימוש בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. באמרה זו (מוצג ת/34) אמר העד:

"כשעצרנו ליד טמפו וקצת רחוק מטמפו אז ראדי הוציא סכין דומה לשבריה שהייתה בתוך מחזיק מעור כזה ושאלתי את ראדי בשביל מה זה אז אמר אם יתפסו אותי משהו אז אני אגן על עצמי ותכננו שאורי (המערער - א' ג') ישאר באוטו ומחכה לנו, ירדנו אני וראדי...".

המסקנה מדברים אלה היא, כי גם המערער, שהיה במכונית, ידע כי ראדי אלולו אוחז סכין. שאפילו תאמר, כי לא ראה בעיניו את הסכין, ודאי שמע את השיחה בין שני האחים טרם צאתם מהמכונית, אם אכן שיחה זו התקיימה, כגירסת סעדו אלולו באימרתו.

5. אמרה זו היא הראיה היחידה נגד המערער בנושא הנדון, שכן בעדותו בבית המשפט חזר אמנם סעדו אלולו על תיאור המעשה כפי שפירט באימרתו ת/34, אולם חזר בו משתי עובדות. האחת, כי המערער היה זה שהשתתף אתם בשוד, כשלדבריו בעדותו שותפם השלישי היה אחד בשם מוסא; וכן הכחיש את קיום השיחה על הסכין, כפי שמסר באימרתו.

בית המשפט קמא העדיף את גירסתו של סעדו אלולו באימרתו, כי המערער ולא אחר השתתף בשוד, ועל-פי אמרה זו הרשיע את המערער בקשירת הקשר לביצוע השוד ובהשתתפות בשוד, לאחר שמצא לה חיזוקים - ולגבי הרשעות אלה קיבל המערער עליו את הדין ואין הוא מערער, כאמור. לא כן לגבי הרשעתו בפציעה, המושתתת אף היא על אותה אמרה, שכלפיה מופנה הערעור.

6. אם אכן הוכח, שהמערער ידע על קיומה של הסכין בידי ראדי אלולו ואת התפקיד שנועד לה, פשיטא, כי בדין הורשע בפציעה (ע"פ 848/76 ביאזי ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(2) 446, בעמ' 415-416). השאלה היחידה העולה בערעור זה היא, אם די בראיות החיזוק שנמצאו לדברי סעדו אלולו באימרתו, כי המערער השתתף בשוד (שלדעת השופט המלומד הגיעו לכדי סיוע של ממש), כדי לחזק גם את החלק באימרתו של העד בדבר השיחה על הסכין?

7. דרישת החיזוק באה לידי סיפוקה, אם החיזוק מוסיף נופך אמת לאימרת העד, ואין צורך כי "יסבך" את הנאשם במעשה העבירה. וכדברי השופט ש' לוין בע"פ 169/86, 614 חסונה נ' מדינת ישראל
, מדינת ישראל
נ' סרסור ואח' פ"ד מא(2) 446, בעמ' 471, "אין החיזוק נדרש אלא כתוספת משקל לאמינות, ואין הוא צריך להתייחס דווקא לשאלה השנויה במחלוקת או לאישום כנגד עבריין מסוים: ע"פ 230/84, בעמ' 788". ולמטה מכך נאמר:

"...החיזוק הנדרש אינו מחייב דווקא ששני האישומים יהיו דומים בנסיבותיהם, אך די בכך שהוכח ביצועה של עבירת סמים על יסוד אימרותיו של פאוזי שנסתייעו באמרה אחרת כדי להוסיף אמינות לאימרות פאוזי, שסרסור (המערער שם - א' ג') השתתף גם בעיסקה האחרת".

ראה גם אימרת אגב בע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לט(1) 785, בעמ' 788 מול אות השוליים ו.

דא עקא, כי ההיגיון, שעמד מאחורי הדברים שצוטטו לעיל מע"פ 169/81, 614 הנ"ל, לעניין שתי עיסקאות סמים, אינו חל בהכרח לענייננו. שכן ניתן לומר, כי החיזוק שנמצא לכך כי המערער ולא אחר, השתתף בשוד, אינו מוסיף אמינות לדבריו של סעדו אלולו במשטרה על השיחה שקיים עם אחיו על דבר הסכין, אשר עליה הושתתה הרשעת המערער בפציעה.

8. גם לגבי "דבר-מה-נוסף", הנדרש להודאת נאשם, הסתפק בית המשפט בע"פ 750/80 שמלץ נ' מדינת ישראל
וערעור שכנגד, פ"ד לו(1) 617, בראיות שלא תמכו ישירות בכל אישום ואישום. אלא שגם במקרה זה מדובר היה בשלושים וארבע פריצות, אשר בוצעו בסמיכות זמן ומקום, ואך מובן הוא, כי בראיות המצטברות שהובאו "יש 'דבר-מה' מספיק כדי לתמוך בכל ההודאות, מה גם שנמסרו לאחר כל הצבעה כוללת ולא על כל גניבה בנפרד" (שם, בעמ' 621, מול אות השוליים ד).

אף בדרישת הסיוע מוצאים אנו בדברי הנשיא שמגר בע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל
וערעור שכנגד, פ"ד לח(4) 169, בעמ' 235-236, התייחסות דומה:

"יש אמנם נסיבות, בהן ראיה, התומכת בעדות הטעונה סיוע והמתייחסת לאישום מסוים, גם מספקת את הסיוע, הדרוש לאישומים נוספים, אם כי אינה מתייחסת אליהם במישרין מבחינת עובדותיה. השאלה האמורה נדונה בע"פ 396/78 הנ"ל, ומתוך האמור בו ניתן ללמוד, כי סיוע פלוני, המספק את דרישות החוק לגבי אישום מסוים, יכול שיהיה ישים גם לגבי אישומים נוספים, אולם הדבר אינו מוכרע על יסוד השאלה, אם מדובר על אישומים המקובצים יחד באותו כתב-אישום, אלא על-פי זיקתם זה לזה של מעשי העבירה, המתוארים באותו כתב-אישום. כך יוכל סיוע פלוני לחבוק, למשל, מספר אישומים, המתארים מעשי עבירה דומים או זהים, שחזרו על עצמם במועדים שונים. אין הכרח, שעבירות אלו יהיו דווקא תוצאתה של שיטת ביצוע אחת, ודי אם מדובר על אירוע, שהוא בעל מערכת נתונים בסיסית, המגלה דמיון מוחשי אל המעשה, אשר אליו מתיחס הסיוע במישרין.

אם לבחון את המעשים השונים, שיוחסו למערער שניר לפי כתב האישום, הרי לפחות לגבי חלק מהם (הכוונה למעשי המילכוד של הרכב) אכן ניתן לגלות בפרשיות השונות, ביניהן לבין עצמן, אותו דמיון ואות זיקה פנימית או קרבה עניינית, שהיו מתירים במהלך הדברים הרגיל את ייחוסו של הסיוע הקיים לגבי מעשה מילכוד פלוני גם למעשה מילכוד פלמוני, שבוצע, לפי עדות השותף לדבר עבירה, במסגרתו של אותו קשר".

ראה גם ע"פ 840/79, 854 גבריאלי ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(2), בעמ' 381 מול אות השוליים ב.

9. סבורני, כי המבחן הראוי, שעה שנדרש "דבר לחיזוק", אף הוא אינו בכך כי העבירות כולן מעוגנות באותה אמרה. אמת המידה לפרישתו של חיזוק שנמצא לאחת מהן על פני כולן הוא בזיקה הפנימית או בקרבה העניינית שבין העבירות, והן אשר יוצרות את הטעם ל"מטריית" החיזוק (ראה מאמרו של נ' רוזנברג, "היש צורך בחיזוק נפרד לכל פרט אישום?", הפרקליט לה (תשמ"ג-מ"ד) 459, 462-463). שאפילו עניין לנו באמרה אחת, הרי שבהעדר מכנה משותף או זיקה פנימית בין עבירות המיוחסות בה לנאשם, או כשאין הן מהוות פרשה עובדתית אחת - לא ניתן לומר, כי החיזוק שנמצא לאחת מן העבירות ראוי שישמש תוספת משקל לאמינותו של העד בדבר עבירה אחרת שבאימרתו.

10. אימרתו של העד סעדו אלולו אכן כוללת מסכת אירועים השזורים זה בזה ושלבי התפתחותה של פרשה אחת. באחד מן השלבים בפרשה התקיימה השיחה בינו לבין אחיו על עניין הסכין. לפיכך, ועל-פי המבחן שצוין לעיל, די היה בחיזוקים שנמצאו בדבר השתתפות המערער בשוד, כדי שיחזקו את אמינות העד על כל אחד מהליכיה של הפרשה, כפי שפירטם באימרתו.

11. אשר לעונש, ציין בית המשפט קמא, כי המערער, שלא כשותפיו לעבירה, הוא ללא עבר פלילי. אלא שלדעתו "העובדה שאדם בעל עבר נקי נזקפת אמנם לזכותו, אולם לעיתים היא מתגמדת לנוכח חומרת המעשה ואז יש לתת לאותה חומרה משקל בדרך הענישה". מטעם זה ראה בית המשפט לנכון לגזור על המעצר אותה תקופת מאסר שנגזרה (בהרכב אחר) על סעדו אלולו. מה עוד כי האחרון, וכן ראדי אלולו (שנידון לשמונה שנות מאסר) "הודו במעשה שיוחס להם ובכך חסכו זמן יקר. ומקובל על בתי-המשפט שעניין זה צריך להביא בחשבון כנימוק לקולא". לא היינו רואים להתערב בעונש, אפילו עמדו שיקולים אלה לעצמם. על אחת כמה וכמה שאין סיבה להפחתה בעונש, משנתברר לנו, כי בתקופת מאסרו הורשע המערער בעבירות נוספות, שקדמו לאלה שעליהן הורשע בתיק זה, ונידון למאסר חופף. כמו כן אין להתעלם מכך, כי המערער הוא שניצל את המידע שרכש במסגרת עבודתו בחברה לשם ביצוע השוד עם חבריו לפשע.

השופט מ' בייסקי
: אני מסכים.

12. הייתי, על-כן, דוחה את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.

השופט ח' אריאל
: 1. אני מסכים לתוצאה, שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט גולדברג, ולעיקרי הנמקתו. ברצוני להוסיף רק מספר מלים להבהיר את עמדתי, מדוע אני מצטרף להרשעת המערער גם בפציעה.

2. במקרה שלפנינו היה חיזוק, וחיזוק משמעותי, לאימרת העד בכללותה, אף כי לא ספציפית לאותו פרט הנוגע לסכין. השאלה היא אם די בכך, אם לאו.

3. משמתקיימים התנאים לקבילות אימרת עד מחוץ לכותלי בית המשפט, בהליך פלילי, על-פי סעיפים 10א(א) ו-10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] - רשאי, אך לא חייב, בית המשפט לסמוך את מימצאיו על אותה ראיה (לפי סעיף 10א(ג)):

"...והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו".

זהו לדעתי החלק החשוב בסעיף 10א והשלב הקריטי בו, כפי שעולה מנוסח סעיף זה וממטרתו. זהו איפוא השלב המכריע, ובו מתחייבת זהירות; על השופט לנקוט עמדה, ועל-כן במצוות המחוקק עליו לפרט את הטעמים, מדוע הוא סומך את מימצאיו על האמרה.

רק משאכן ראה השופט לנכון לקבל את האמרה (או חלק ממנה) כמהימנה ואפילו להעדיפה על עדותו של העד בבית המשפט (אם העיד) - עולה שאלת ה"חיזוק", לפי סעיף 10א(ד).

4. על-פי לשונו של סעיף-קטן זה יש הכרח, כי בחומר הראיות יימצא "דבר לחיזוקה" של האמרה.

משכבר קבע השופט, כי האמרה כולה מהימנה עליו (לרבות עניין הסכין), פשיטא, שה"דבר לחיזוקה" של האמרה אינו דרוש לכל פרט ופרט הכלול באמרה או לכל עבירה העולה מתוך האמרה, אלא לאמרה בכללותה; הדבר עולה הן מהלשון שנקט המחוקק והן ממטרת הסעיף כולו. דיינו בכך, שקיים חיזוק הנותן שכנע נוסף לשופט, כי לאותה אמרה, שאותה כבר קיבל כמהימנה, יש בסיס אמין, המאפשר הרשעה על פיה.

5. רק מששוכנעתי, כי קבלת האמרה על-ידי השופט המלומד כאמרה מהימנה, על-פי המבחנים שבסעיף 10א(ג), הייתה מבוססת על-פי שאר הראיות שהיו לפניו, נחה דעתי, כי ניתן לקבוע גם את המימצא בדבר הסכין על-פי אמרה זו.

ומשהיה חיזוק, וחיזוק משמעותי, כי האמרה בכללותה אמינה - אף כי לא היה בה חיזוק ספציפי לעניין הסכין - לא נותר אלא להרשיע את המערער בעבירה הקשורה בסכין זו.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.

ניתן היום, י"ז בסיון תשמ"ח (2.6.88).









עפ בית המשפט העליון 241/87 אורי כהן נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מב 1 743 ] (פורסם ב-ֽ 02/06/1988)