פסקי דין על שמחה פרידמן | פסקי דין על עיריית לוד | פסקי דין על הממונה על השכר והסכמי עבודה משרד האוצר |

3506/01 עב     24/09/2007




עב 3506/01 שמחה פרידמן נ' עיריית לוד, הממונה על השכר והסכמי עבודה משרד האוצר




בעניין:

1




בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א
עב 003506/01


בפני
:
כב' השופטת טרכטינגוט חנה
נ.צ. (ע)
-
מר רפי גמליאל
נ.צ. (מע) - מר אריה לונדין

24/09/2007




שמחה פרידמן

בעניין:

ע"י ב"כ עו"ד
בורשטיין דוד
התובעת


נ
ג
ד




1 . עיריית
לוד
ע"י ב"כ עו"ד ד. סטריקובסקי ו/או ד. גל

2 . הממונה על השכר והסכמי עבודה משרד האוצר
באמצעות פרקליטות המדינה


הנתבעים


פסק דין

בפני
נו תביעתה של גב' שמחה פרידמן
[להלן- התובעת] לאכיפת הסכם הפרישה שנחתם עמה, ולחילופין – לתשלום פיצוי בגין הפרתו. כמו כן, נתבע תשלום בגין הפרשי שכר ופדיון ימי חופשה. כן עותרת התובעת לתיקון ותק מזכה לצרכי פנסיה של 4 שנים נוספות.

1.
להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת כפי שהן עולות מחומר הראיות שהובא בפני
נו ומרשימות המוסכמות והפלוגתאות שהגישו הצדדים –
1.1.

התובעת עבדה באגף החינוך בנתבעת 1 מאז חודש אוגוסט 1984 ועד לפרישתה בחודש אוקטובר 1999.
1.2.

בין השנים 1980-1984 הועסקה התובעת על ידי משרד החינוך כגננת. רצף זכויותיה של התובעת עבור תקופה זו נשמר

[נספח ח' לתצהיר בוטראשווילי]
, והוענקה לה בגִנה תוספת של 8% לפנסיה.
1.3.

ביום 25.3.1991 מונתה התובעת לסגנית מנהל אגף החינוך בנתבעת 1, לאחר שכיהנה כמנהלת מחלקת גני ילדים.
1.4.

ביום 2.2.1999 הוגשה נגד התובעת תלונה בגין חשד לביצוע עבירת גניבה ממעביד [להלן- התלונה], וביום 21.7.1999 נסגר תיק החקירה מחמת היעדר אשמה פלילית.
1.5.

בתקופת החקירה לא ננקט כנגד התובעת הליך משמעתי, והיא שהתה בביתה. במהלך תקופה זו ניצלה התובעת ימי חופשה ומחלה שצברה.
1.6.

במכתב מיום 3.8.1999 הוצע לתובעת על ידי מר אוחנה סלומון, סמנכ"ל העירייה, לשמש כמנהלת מחלקת כוח אדם ותקציבים במנהל תרבות, נוער וספורט, תוך שמירת כל זכויותיה.
1.7.

ביום 8.8.1999 פנתה גב' אורלי סירוטה, מזכירת הסתדרות הפקידים במרחב לוד – רמלה, בבקשה להשיב את התובעת לתפקידה הקודם מבלי לפגוע בזכויותיה.
1.8.

התובעת סירבה להצעת העבודה במנהל תרבות, נוער וספורט וביקשה לפרוש פרישה מוקדמת. ביום 30.8.1999 כתב סמנכ"ל העירייה כי אין ביכולתה של העירייה להיענות לתנאי הפרישה שהתבקשו על ידי התובעת, והציע לתובעת את תפקיד מנהלת מחלקת תרבות הדיור במנהל הכללי תוך שמירת כל זכויותיה [להלן- מכתב הסמנכ"ל]. התובעת סירבה, והוסכם בין הצדדים כי התובעת תפרוש לגמלאות.
1.9.

במועד בו נוהל משא ומתן בין נתבעת 1 לתובעת באשר לפרישתה של האחרונה, הייתה נתבעת 1 מצויה בהליך הבראה.
1.10.

במכתב מיום 25.10.1999 פורטו תנאי הפרישה, וביניהם:
(א)
הגדלת גמול הפיקוח ב- 10.4% (היינו, מ- 38.4% מהשכר ששולמו ערב הפרישה ל- 48.8%);
(ב)
הגדלת גמול ניהול ב- 20% (היינו, מ- 22.9% מהשכר ששולמו ערב הפרישה ל-42.9%);
(ג)
גמול תפקיד – 40%;
(ד)
תוספת מאמץ – 10%;
(ה)
הכרה ברצף זכויות פנסיוני ממשרד החינוך שהעניק לתובעת תוספת של 8% לגמלה (סך הכול- קצבה בשיעור 48.5%).
1.11.

במכתב מיום 21.1.2000 ביקש מר שמואל נחמני, מנהל יחידת האכיפה לטיפול בחריגות שכר, את תגובתה של התובעת לחששות שהועלו בדבר היות תנאי פרישתה נוגדים – לכאורה -
את סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 [להלן-

החוק או חוק יסודות התקציב]
. כמו כן, מכתב, שבו נדרשת תגובת עיריית לוד
להסכם הפרישה של התובעת, נשלח לראש העירייה, מר פנחס עידן.

1.12.

ביום 16.3.2000 הגיבה התובעת, באמצעות בא כוחה דאז עו"ד יעקב כרמלי.
1.13.

החלטת הממונה על השכר במשרד האוצר [להלן-

הממונה
] ניתנה ביום 17.1.2001 [להלן-
ההחלטה
], ולפיה -
א.
יש להפחית את אחוזי הגמלה של התובעת מ-48.5% ל- 45.5%. שיעור זה כולל 7% שהוענקו במסגרת הסכם ההבראה כנגד ביטול משרתה של התובעת;
ב.
יש להפחית את התוספות האחוזיות שהוגדלו ערב הפרישה בגין גמול ניהול ופיקוח;
ג.
יש לבטל את גמול התפקיד ותוספת המאמץ.

מכאן התביעה.

2.
עיקר טענות התובעת

-
2.1.

נתבעת 1 שמה לה למטרה לסלק את התובעת מתפקידה.
היא עשתה כן באמצעות הגשת תלונת שווא במשטרה וסילוקה בפועל של התובעת ממשרדה. לאחר שהתלונה התבררה כתלונת סרק והתובעת ביקשה לחזור לתפקידה, נתבעת 1 הציעה לתובעת הצעות עבודה הנחותות מתפקידה הקודם כסגנית מנהלת אגף ואף בכך הובילה את התובעת, הלכה למעשה, להודעה על פרישה מוקדמת.
2.2.

על פי הסכמים קיבוציים התובעת הייתה זכאית טרם הפרישה לתשלום גמול ניהול בשיעור 35% מהשכר המשולב, ולתשלום גמול פיקוח בשיעור של 80% מהשכר המשולב. תוספות אלו לא שולמו לתובעת במלואן. את תשלומי החסר העירייה תיקנה בתנאי הפרישה שהעניקה לתובעת.
2.3.

הסכם הפרישה הִנו הבטחה שלטונית, כשהנתבעות לא הוכיחו צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. בענייננו, צידוק חוקי הוא היותה של ההבטחה מנוגדת לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. הנתבעות לא הוכיחו כי הסכם הפרישה המוקדמת שנחתם עם התובעת נוגד כאמור את הוראות חוק יסודות התקציב, וכי הוענקו לתובעת תנאים מיטיבים מאלה הנהוגים לגבי כלל עובדי המדינה. כל שנטען הוא כי לתובעת הוענקו הטבות שלא שולמו לה בעת עבודתה ולכן לא ניתן לכלול אותן בחישוב הגמלה. אולם, לפי סעיף 8 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 [להלן- חוק הגמלאות], שיעור המשכורת הקובעת לגמלה נקבע לפי השכר "המגיע" לעובד ולא לפי השכר ש"שולם". כלומר, עת הממונה על השכר משווה את הסכם הפרישה לתנאי כלל עובדי המדינה לפי חוק יסודות התקציב, עליו לעשות כן לפי מה שמגיע לעובד הפורש ולא לפי מה ששולם בפועל. מכאן – מאחר שבעניינה של התובעת הממונה בדק תשלום בפועל, ולא תשלום מגיע -
הרי שלא הוכח כי הסכם הפרישה נוגד את חוק יסודות התקציב. לפיכך, הנתבעות לא הוכיחו צידוק חוקי לסגת מן ההבטחה השלטונית, היא הסכם הפרישה של התובעת.
2.4.

אף אם ייקבע כי הסכם הפרישה נוגד את חוק יסודות התקציב, הרי שלפי ההלכה הפסוקה ניתן להכשירו.
2.5.

העירייה ידעה והיה עליה לדעת כי עליה לקבל אישור של הממונה להסכם הפרישה. התנהלותה הייתה רשלנית: טיוטות הסכם הפרישה לא הובאו לעיונה של היועצת המשפטית של העירייה; בסופו של דבר, כשההסכם הובא לעיונו של הממונה, העירייה לא השיבה לפניותיו אליה לשם קבלת הסברים לתנאי ההסכם. משכך, נתן הממונה את החלטתו מבלי שקיבל תשובות מהעירייה.
2.6.

התובעת לא ידעה כי ההסכם טעון את אישור הממונה, שכן אחרת לא הייתה מסכימה למצב של פרישה "על תנאי".
2.7.

התובעת הסתמכה על מצג השווא הרשלני של העירייה, ושינתה את מצבה לרעה.
2.8.

בנוסף

ל- 4 שנות הוותק שהוכרו על ידי העירייה עקב עבודתה במשרד החינוך, זכאית התובעת לתוספת נוספת של 8% לוותק המזכה לפנסיה: 4% בגין עבודתה כגננת בין השנים 1978-1980, ו-4% בגין לימודיה במשך שנתיים בסמינר לגננות. לפיכך, יש לזקוף לזכותה של התובעת וותק מזכה לפנסיה של 23 שנים שבגִנו זכאית התובעת לפנסיה בשיעור 46%. לשיעור זה יש להוסיף 10% שהוספו לכל פורשי העירייה במסגרת תכנית ההבראה ועידוד הפרישה.

2.9.

הממונה התרשל בבדיקת הסכם הפרישה של התובעת משלא בדק את שהיה עליו לבדוק לפי חוק הגמלאות וחוק יסודות התקציב. כמו כן, אף במתן החלטתו בטרם התקבלה תגובת העירייה יש משום התרשלות.
2.10.

על רקע ההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 3.3.1999 בין הסתדרות העובדים הכללית לבין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות [להלן-

הסכם 99'
] ולנוכח נסיבות הפרישה של התובעת, הימנעות הממונה מיישום הסמכות הנתונה לו לאשר הסכם אף אם הוא חריג, היא בלתי סבירה וחסרת תום לב.
2.11.

תפקידו של הממונה הוא פיקוח ואכיפה. אם היה מבצע את תפקיד הפיקוח ומתערב בשלב קביעת תנאי הפרישה, אזי התנאים "החורגים" לא היו ניתנים לתובעת והיא לא הייתה פורשת ומשנה את מצבה לרעה. בהתערבותו המאוחרת הביא הממונה להפרת ההסכם. יש בכך כדי להוות את עוולת גרם הפרת חוזה, ולפיכך אף הממונה חב בתשלום פיצויים לתובעת.
2.12.

על פי חוק יסודות התקציב היה על הממונה ראשית להכריז על ההסכם כ"ניתן לביטול", ורק לאחר בחינה מעמיקה להכריז כי הוא "בטל".
2.13.

לאור האמור לעיל, בית הדין מתבקש לחייב באכיפת הסכם הפרישה, וכן לקבוע כי התובעת זכאית לגמלה בשיעור 56%, ולכל הפחות ל-46% בגין תקופת עבודתה הקודמת בעירייה ותקופת לימודיה בסמינר בצירוף 7% שהממונה אישר לתובעת, סך הכול 53%.
כמו כן, מתבקש בית הדין לחייב את הנתבעת 1 בתשלום הפרשי השכר בגין אי תשלום גמול הניהול והפיקוח לתובעת החל ממועד זכאותה להם ועד למועד פרישתה סך 315,450 ₪, ובהשלמת תשלומי גמול פיקוח החל מאוקטובר 1999 ועד יוני 2002 בסך 28,733 ₪. עוד נתבע תשלום בגין הפרשים בין הסכומים המגיעים לתובעת על פי הסכם הפרישה לבין הסכומים ששולמו לה בפועל, בסך 57,193 ₪.
לחילופין, מתבקש בית הדין לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם הפרישה שנחתם עם התובעת. בגין הנזק הממוני נתבע פיצוי בסך 420,852 ₪, ובגין הנזק הלא ממוני נתבע פיצוי בסך 50,000 ₪.
כמו כן, מתבקש בית הדין לחייב את נתבעת 1 בגין 84 ימי חופשה שנוכו מהתובעת בתקופת ההרחקה בסך 31,334 ₪, וכן בגין 44 ימי מחלה שנוכו בתקופה זו בסך 16,412 ₪.

3.
עיקר טענות העירייה

-
3.1.

התביעות לפיצוי בגין נזק ממוני בסך 420,852 ₪ ולתשלום ימי המחלה שנוצלו בתקופת החקירה המשטרתית לא נכללו בכתב התביעה ונכללו לראשונה בסיכומים, ולכן הם מהווים הרחבת חזית.
3.2.

תפקידה הקודם של התובעת אויש. לעירייה יש זכות לנייד עובדים, ולא חלה עליה החובה לשמור לתובעת על תפקידה הקודם. העירייה הייתה במהלכה של תכנית הבראה שכללה פיטורים ופרישה של עובדים, מכאן שממילא עבודת התובעת הייתה מסתיימת בשלב כלשהו במסגרת תכנית זו.
3.3.

ממכתב הסמנכ"ל עולה כי התובעת הייתה מודעת לחריגות שבתנאי הפרישה שביקשה, אולם העדיפה בכל זאת לפרוש חרף הידיעה בדבר התערבות אפשרית של הממונה.
3.4.

ערב הפרישה קיבלה התובעת הטבות שכר: גמול פיקוח בשיעור 38.4%, גמול ניהול בשיעור 22.9% ותוספת שכר בשיעור 20%. בדיעבד הסתבר לעירייה כי על פי ההסכמים הקיבוציים, התובעת לא הייתה זכאית לגמולי הניהול והפיקוח. זאת ועוד, שעילת התביעה לתשלום הפרשי גמולי הניהול והפיקוח נגועה בשיהוי, שכן יש לראות בתובעת כמי שוויתרה על תוספות אלו מפני שקפאה על שמריה בסוגיה זו משך השנים. יתרה מכך, עילה זו נזנחה בסיכומי התובעת ולכן אין להידרש לה.
3.5.

יש לדחות את טענת התובעת בדבר כפיית הפרישה המוקדמת, שכן הוצעו לה שתי הצעות עבודה אולם היא דחתה אותן והעדיפה את מסלול הפרישה המוקדמת.
3.6.

התובעת ביקשה מהעירייה להימנע מנקיטת הליכים משמעתיים בעקבות פתיחת החקירה המשטרתית, וביקשה מיוזמתה לשהות בביתה כל זמן שהחקירה נמשכת, תוך ניצול ימי חופשה ומחלה. וכך אכן נעשה. סגירת התיק במשטרה אין משמעותה הפחתת חומרת המעשים במישור המשמעתי. התובעת לא יכולה ליהנות משני העולמות: גם מכך שלא נפתחו כנגדה הליכים משמעתיים לבקשתה, וגם לבקש כי ינהגו בה כעת כמי שנוהלו נגדה הליכים משמעתיים ויצאה זכאית בהם. זאת ועוד, טרם הפרישה אין אזכור לדרישתה של התובעת לקבל את פדיון החופשה – לא במכתבה של גב' סירוטה שאליה פנתה התובעת בעניין השבתה לעבודה, ולא בהסכם הפרישה של התובעת. התביעה בעניין הוגשה רק לאחר שהממונה התערב בהסכם הפרישה, ולא בסמוך לפרישה.
3.7.

התובעת קיבלה פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בין השנים 1978-1980, ולא המציאה אישור להכרה בשנות לימודיה כמזכות לוותק לצרכי פנסיה. האישור היחיד הקיים הוא בגין 4 שנות עבודה במשרד החינוך. זאת ועוד, אף בהסכם הפרישה מופיע רצף זכויות פנסיוניות בשיעור 8% בגין 4 שנות עבודה, ולא מופיעה כל התייחסות לשנים הנוספות הנטענות כעת על ידי התובעת.

4.
טענות הממונה על השכר

–

4.1.

אין מקום לדון בהבטחה שלטונית שעה שהעירייה לא מוסמכת להעניק תנאי שכר ופרישה בניגוד לחוק. כל הבטחה שניתנה, ככל שניתנה, אינה עולה כדי הבטחה מינהלית המקימה לתובעת זכות אכיפה.
4.2.

הלכה היא כי לא ניתן להעלות טענת הסתמכות בנוגע להסדרי שכר וגמלאות המנוגדים לחוק, ובכל מקרה שקל הממונה ואיזן בין השיקולים השונים וקבע הסדר המתחשב בתובעת ככל שניתן. כך למשל לא דרש הממונה השבה רטרואקטיבית של כספים ששולמו לתובעת בניגוד לחוק עובר למתן החלטתו, ולא התערב בתשלומים החד פעמיים החורגים שהוענקו לה עם הפרישה.
4.3.

התערבות הממונה לא נעשתה בחלוף שנים ארוכות מאז הפרישה, וכבר אושרו החלטות של הממונה שניתנו בחלוף עשרות שנים מאז הפרישה. אף אם ייקבע שחל שיהוי בהתערבות הממונה, הרי שלחלוף הזמן, כאמור, ניתן ביטוי בהחלטה.
4.4.

זכות הטיעון – היינו, מתן ההזדמנות לפרוש בפני
הרשות המוסמכת את טיעוני הגורם הרלוונטי - ניתנה הן לתובעת הן לעירייה. העירייה היא שבחרה שלא לנצל את זכותה. זאת ועוד, שלבקשת התובעת נערכה פגישה בינה לבין מר נחמני וזאת מתוך נכונות לשמוע את דבריה באופן בלתי אמצעי. הפגישה נערכה לאחר שניתנה לתובעת זכות השימוע בכתב.
4.5.

סעיף 29(ב) לחוק קובע כי כל הסכם או הסדר אשר נוגד את סעיף 29(א) לחוק – בטל. משמע – מרגע שהממונה על השכר לא אישר הסדר או הסכם כלשהו המנוגד לנהוג בקרב כלל עובדי המדינה, הרי שאותו הסכם בטל מכוח החוק והוא איננו "ניתן לביטול".
4.6.

מאחר שתנאי הפרישה של התובעת חרגו ממילא באופן משמעותי מתנאי סעיף 29 לחוק, הרי שהחלטת הממונה הייתה ניתנת בין אם התובעת ידעה כי ההסכם כפוף לאישור הממונה ובין אם לאו. למעלה מן הצורך, יצוין כי הממונה קבע בסעיף 6 להחלטתו כי על גבי הסכם הפרישה הוספה הערה המתנה את תוקפו באישור משרד הפנים. קביעה זו נסמכה על העתק מהסכם הפרישה שהתובעת עצמה צירפה לתגובתה מיום 16.3.2000. לפיכך, תמוהה הטענה בדבר היעדר ידיעתה של התובעת כי ההסכם מותנה באישור משרד הפנים.
4.7.

הסכם 99' הכשיר חריגות שכר ששולמו בפועל במועד הקובע (31.8.1998). זאת ועוד, שההסכם האמור אינו חל על גמלאים ולכן אין בו כדי להועיל לתובעת.
4.8.

על פי סעיף 8 לחוק הגמלאות, השכר הקובע לגמלה נקבע לפי השכר "ערב הפרישה". הווה אומר, חל איסור על הגדלת השכר הקובע לגמלה עם הפרישה. לפיכך, משהתוספות הרלוונטיות לא שולמו לתובעת ערב הפרישה ונועדו אך כדי להגדיל את גמלתה, הרי שההסכם מנוגד לחוק הגמלאות. סעיף 29 לחוק יסודות התקציב קובע כי תנאי העסקתם של גופים מתוקצבים – ביניהם אף רשויות מקומיות – ייקבעו בהתאם לנהוג לגבי כלל עובדי המדינה. מכאן, שהסכם הפרישה של התובעת מהווה הסכם חורג על פי חוק יסודות התקציב.
4.9.

הוכח כי התובעת קיבלה פיצויי פיטורים בגין תקופת העסקתה בין השנים 1978-1980. תקופת עבודה המזכה בפיצויי פיטורים אינה מזכה גם בגמלה. יתרה מכך, הטענה בדבר הכרה בשנות עבודה אלו כמזכות לגמלה מועלית לאחר 27 שנים, כאשר תקופת ההתיישנות חלפה זה מכבר.
אשר לטענה בדבר הכרה בוותק הלימודים כמזכה לגמלה, הרי שזו נטענה בעלמא וללא תימוכין. מבדיקה של משרד החינוך עולה כי התובעת מעולם לא ביקשה הכרה בתקופה זו.
4.10.

בשירות המדינה לא ניתן לצבור יותר מ- 55 ימי חופשה בתוספת ימי חופשה שלא נוצלו בשנת הפרישה. על כן, הפדיון המרבי הִנו בגין כמות זו. כמו כן, לנוכח גיל הפרישה הצעיר של התובעת, אין היא זכאית לפדיון ימי מחלה.
4.11.

קבלת התביעה לפיצוי בגין נזק ממוני מאיינת את הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, שכן כספים שיושבו לקופה הציבורית לאחר יישום החלטת הממונה יוצאו ממנה שוב לצורך פיצוי התובעת.

5.
מטעם התובעת

העידה התובעת בעצמה,
ומטעם הנתבעות
העידו מר אבי בוטראשווילי, מנהל אגף משאבי אנוש של נתבעת 1; ומר שמואל נחמני, סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר.

דיון והכרעה
–

6.
כאמור, התובעת טוענת כי הסכם הפרישה שנחתם עמה מהווה הבטחה שלטונית של העירייה.
הבטחה שלטונית הופכת למחייבת באם לנותן ההבטחה הייתה הסמכות לתיתה; הכוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב והיכולת למלאה
[רענן הר זהב
המשפט המינהלי הישראלי
(תשנ"ז-1996) בע' 519]
.
עת ניתנה הבטחה מחייבת כאמור, ישנה אפשרות לרשות לחזור בה אם יימצא כי קיים צידוק חוקי לכך. צידוק חוקי יהא קיים-
"... מקום בו יימצא אינטרס ציבורי שמשקלו יהא רב ממשקל מכלול האינטרסים – הציבוריים והפרטיים – התומכים בכבילת הרשות להבטחתה"

[רענן הר זהב
לעיל
בע' 530]
.

בענייננו, נדרשת הכרעה בדבר קיומו של צידוק חוקי שלא לאכוף את הסכם הפרישה שנחתם עם התובעת.
לטענת הנתבעות צידוק חוקי כזה קיים והוא סעיף 29 לחוק יסודות התקציב:

"(א)
גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות,... אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר;...

(ב)
על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א).

(ג)
... "
רבות נכתב על סעיף 29 הנ"ל שנועד לקבוע "אחידות גישה" בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים המתוקצבים הנתמכים מתקציבה, והמבטא את האיזון בין האינטרס הציבורי שבשמירת מסגרת התקציב מצד אחד, והאינטרס שבהגנה על חופש ההתקשרות מן הצד השני.
התכלית העומדת בבסיס הסעיף היא "...'להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה' (הנשיא שמגר ברע"א 2920/90
[
17
] הנ"ל, בעמ'
408
)
.

במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק..."

[בג"צ 6331/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4) 749, 783-784]

לטענת התובעת, על פי סעיף 8 לחוק הגמלאות שעניינו "המשכורת הקובעת", על הממונה לבדוק את השכר אשר הגיע לתובעת ערב פרישתה ולא את ששולם לה בפועל לפני הפרישה. משלא עשה כן, ומשלא השווה בין תנאי הפרישה שמגיעים לתובעת לבין אלו שמגיעים לכלל עובדי המדינה, הרי שלא הוכח כי הסכם הפרישה שנחתם עמה הִנו הסכם חורג לפי סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב ולכן אין צידוק חוקי שלא לאכוף את ההסכם.

סעיף 8 לחוק הגימלאות מגדיר מהי המשכירות הקובעת לגימלה –
"משכורת קובעת", לגבי אדם פלוני בזמן פלוני – שיעור המשכורת לרבות התוספות הקבועות
המגיע באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות"

[הדגשה לא במקור – ח.ט.]
7.
שכרה של התובעת ערב הפרישה כלל את הרכיבים שלהלן:
גמול פיקוח (בשיעור 38.4%); גמול ניהול (בשיעור 22.9%) ותוספת שכר (בשיעור 20%).
כלומר, שכרה של התובעת כלל תוספות בשיעור 81.3% מהשכר.
לטענת התובעת, השכר המגיע לה צריך היה לכלול גמול פיקוח בשיעור 80% מהשכר המשולב, וגמול ניהול בשיעור 35% מהשכר המשולב.
כלומר, לטענת התובעת שכרה היה צריך לכלול תוספות בשיעור 135% משכרה, ולפיכך יש לקבוע כי זוהי "המשכורת הקובעת" לצורך הגימלה.

אין בידינו לקבל טענה זו. התובעת לא הוכיחה כי השכר המגיע עולה על השכר אשר קיבלה בפועל ומשכך אין לנו להידרש לשאלת פרשנותו של סעיף 8 לחוק הגימלאות.
על התובעת הטוענת כי השכר המגיע גבוה מזה המשולם לה על פי תלושי השכר ובפועל במשך שנים רבות הנטל להוכיח כי לא כך הוא. יתירה מכך התובעת
אשר שימשה בתפקיד בכיר ואף היתה חברת ועד במשך 3 שנים לא העלתה מעולם במהלך העבודה כל טענה בקשר לשכר המגיע לה.
התובעת הפנתה להסכם הקיבוצי מיום 15.3.95 בין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות המורים בישראל [להלן- ההסכם הקיבוצי].

סעיף 4 להסכם הקיבוצי קובע כי-

"4.
'מנהל המחלקה לחינוך' – זכאי לגמול הדרכה ופיקוח המקובל במשרד החינוך לפי הפירוט הבא:
...
ברשויות מקומיות עד 80,000 תושבים, לגמול פיקוח לראש המערכת ההירארכית של החינוך.
למנהלי המחלקות לחינוך יסודי ועל יסודי, לפי 80% מגמול הפיקוח.
..."
עינינו הרואות כי ההסכם הקיבוצי שעליו נסמכה התובעת ברור ומפורש: זכאות התובעת היא לגמול בשיעור 80% מגמול הפיקוח ולא מהשכר המשולב כנטען על ידה.
התובעת לא הוכיחה מהו סכום זה וכי הוא עולה על הסכום אשר שולם לה בפועל.
זאת ועוד, התובעת לא הציגה כל אסמכתה לזכאותה לגמול ניהול. התובעת הפנתה לפרק הדן במנהלי מחלקות חינוך באוגדן תנאי השירות לעובדי הרשויות המקומיות, לסעיף יג' שכותרתו "וותק בתפקיד". עיון בסעיף האמור מעלה כי אין בו התייחסות לזכאות הנטענת על ידי התובעת. מצוין בו, בין היתר כי עובד שעובר למסלול גמול הפיקוח
ויש לו וותק בניהול, וותק זה יילקח בחשבון לצורך קביעת שיעור גמול הפיקוח. הא ותו לא.
משכך, ומשאין מחלוקת כי שכרה הועלה לצורך הגדלת הגימלה לאחר הפרישה, הרי שהעלאה זו מנוגדת לחוק הגימלאות ותנאי הסכם הפרישה אינם כקבוע לכלל עובדי המדינה, ולפיכך הוא חורג מתנאי סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב.

8.
אשר לתביעה בגין שיעור הגמלה

-
עם פרישתה, נקבעה לתובעת גמלת פנסיה בשיעור של 48.5%. שיעור זה נקבע לאור 15 שנות עבודתה של התובעת בעירייה, 4 שנות עבודתה במשרד החינוך ו- 10% נוספים שהוענקו עקב פרישה במסגרת הסכם ההבראה.
בהחלטתו קבע הממונה כי התובעת לא פרשה במסגרת הסכם ההבראה, ולכן היא לא זכאית לתוספת ה- 10% שהוענקה לה. יחד עם זאת, קבע כי התובעת זכאית ל- 7% נוספים בגין ביטול משרתה. לפיכך, הורה להפחית את שיעור הגמלה ל- 45.5%.
התובעת טוענת כנגד הפחתת 10% משיעור גמלתה. לטענתה פרישתה נעשתה במסגרת תכנית ההבראה של העירייה וראיה לכך ניתן למצוא במכתב מיום 22.12.1999, שעליו חתומים אברהם רגב – מנכ"ל העירייה ופנחס עידן – ראש העירייה, והמאשר כי פרישת התובעת נעשתה במסגרת תכנית ההבראה
[נספח יב' לתצהיר התובעת]
.
מר נחמני מעיד בתצהירו כי המכתב לא הובא לידיעת הממונה, ולאחר שהוצג במסגרת כתב התביעה נעשתה בחינה מחודשת של ההחלטה בעניין הפחתת תוספת זו. הבחינה העלתה כי התוספת בשיעור 10% אכן הייתה מקובלת בעיריית לוד
אולם מעולם לא אושרה על ידי משרד הפנים או משרד האוצר. לפיכך, ההחלטה נותרה בעינה.
התובעת לא הוכיחה כי ההחלטה אינה סבירה או כי נפלו בה פגמים.
מר נחמני בתצהירו הבהיר כי תוספת האחוזים של 7% כנגד ביטול משרה נסמכת על חוזה משרד הפנים מספר 4197 וכי בפועל התערב בהסכמי פרישה של עובדים רבים והחיל אף עליהם את תנאי חוזר 4197 באותו אופן שהוחל על התובעת.
מר נחמני לא נחקר בענין זה.
יתירה מכך, אחוזים אלה לא שונו, הגם שניתנו בעד ביטול משרה ואילו משרתה של התובעת לא בוטלה, ומונתה לה מחליפה בתפקיד.
עוד טוענת התובעת כי יש להוסיף לשיעור גמלתה 8% נוספים: 4% בגין עבודתה בעירייה בין השנים 1978-1980, ו- 4% בגין לימודיה בסמינר לגננות.
התובעת לא מכחישה כי קיבלה פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בעירייה בין השנים 1978-1980, אולם לטענתה הפיצויים הוחזרו לקופת העירייה. התובעת לא יכולה להצביע על המועד שבו הוחזרו הפיצויים, ולא השכילה להמציא אישור על כך. כמו כן, התובעת לא המציאה לעירייה אישור של המועצה להכרה בשנות לימודיה כמזכות לוותק לצרכי פנסיה. זאת ועוד, בדיקה מטעם הממונה במשרד החינוך העלתה כי התובעת כלל לא ביקשה הכרה בתקופת לימודיה כוותק מזכה לפנסיה
[סעיף 23 לתצהיר נחמני]
.
ביום 1.12.1986 אישרה העירייה את העברת זכויותיה של התובעת ממשרד החינוך – בו עבדה 8 שנים – לעירייה
[נספח ת/י לתצהיר התובעת]
. זאת בכפוף להעברת מסמך מחייב מאת משרד החינוך, בהתאם לאמור בהסכמי הרציפות. ביום 8.11.1988 ניתן אישור כאמור בגין 4 שנים
[נספח ח' לתצהיר בוטראשווילי]
.
עוד יש לציין כי גם בהסכם הפרישה לא ביקשה התובעת להכליל אחוזים אלה בשיעור הגימלה והטענה הועלתה לראשונה במסגרת תביעה זו.
המסקנה איפוא כי לא נמצא כל פגם בהחלטת הממונה בענין שיעור הגימלה של התובעת.
9.
פדיון ימי חופשה

–

התובעת טוענת כי לא ביקשה מהעירייה לשלם לה את השכר בתקופת החקירה מיום 2.2.99 ועד 8/99 על חשבון ימי החופשה הצבורים וכי הבינה שכך נעשה רק כאשר קיבלה מכתב שתמו ימי החופשה שלה.
אין בידנו לקבל טענה זו.
על פי טבלת העדרויות ומכתבו של עו"ד אייש
[נספחים ב' לתצהירו של בוטראשוילי]
שהתה התובעת בחופשת מחלה מיום 31.1.99 ועד 14.3.99. מיום 15.3.99 ועד 31.7.99 היתה התובעת בחופשה רגילה ומיום 1.8.99 ועד יום 31.8.99 היתה בחופשת מחלה.
מר בוטראשוילי העיד בתצהירו כי היתה לעירייה כוונה לנקוט בהליכים משמעותיים כנגד התובעת אלא שהתובעת ביקשה שלא לעמוד לדין וביקשה מיוזמתה לשהות בחופשה תוך ניצול ימי חופשתה הצבורה כל זמן שהחקירה נגדה נמשכה.
התובעת הכחישה זאת.
נתבעת 1 לא המציאה לבית הדין את דפי הבקשה לחופשה כדי להוכיח כי אכן התובעת חתומה עליהם, לטענת בוטראשוילי בעדותו מהטעם שהדפים נמצאים בארכיבר לו חייבת העירייה כספים ולכן לא ניתן לשחרר את המסמכים. למרות האמור, מכלול הנסיבות מעלה כי ניצול ימי החופשה על ידי התובעת אכן נבע מבקשתה שלה.
ימי החופשה של התובעת אינם רצופים כאשר בתחילת התקופה היתה בחופשת מחלה וכך גם בסיומה. היות התובעת בחופשת מחלה מלמדת כי התובעת המציאה אישורי מחלה.
יתירה מכך, במסמך מיום 18.7.99
[נספח ב' לתצהיר בוטראשוילי]
כותב לוי אייל למחלקת השכר כי התובעת הגישה טופס חופשה מיום 1.6.99 ועד ליום 30.6.99.
התובעת שהתה בחופשה גם לפני מועד זה, מכאן כי התובעת הגישה יותר מטופס חופשה אחד.
זאת ועוד, התובעת הייתה חברת ועד וידעה כי במהלך ששת חודשי ההשעיה הראשונים השכר המשולם הוא מחצית ממשכורתו הקובעת של העובד
(סעיף 49(א) לחוק שירות המדינה (משמעת) המוחל על עובדי הרשויות המקומיות מכח סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח – 1978)
.
התובעת העידה כי לא ביקשה את הפסקת תשלום המשכורת בתקופת החקירה, שכן היא המפרנסת
[פרוטוקול מיום 24.10.04, ע' 17-19]
. כמו כן העידה התובעת כי במהלך תקופת החקירה הוצעה לה עבודה בתפקיד אחר
[פרוטוקול מיום
24.10.00, ע' 9]
.
אם כך במשך שישה חודשים מתנהלת חקירה פלילית כנגד התובעת, לא ננקטים צעדים משמעתיים כנגדה והעירייה אף מציעה לתובעת עבודות חלופיות אשר מסורבות על ידה. למרות האמור ממשיכה להשתלם לתובעת משכורת מלאה.
התרשמנו מהתובעת כי ידעה מהו מקור התשלום:
ימי מחלה כאשר המציאה אישורי מחלה, וימי חופשה ביתרת הימים.
התובעת לא רצתה שישולם לה שכר מופחת כפי שמשולם בתקופת השעיה מהטעם שהיא מפרנסת ביתה. שתי אפשרויות עמדו לפניה: האחת, לעבוד בתפקיד חלופי – אפשרות שעליה ויתרה, והאפשרות האחרת היא ניצול ימי החופשה שצברה. לא ייתכן כי העירייה תסכין עם העובדה שהתובעת תשהה בביתה בתשלום שכר מלא, מבלי שהיא מחויבת לעבוד בתפקיד אחר או מבלי שננקטו נגדה הליכים משמעתיים (לבקשת העובדת).
זאת ועוד, התובעת טענה לראשונה כנגד ניצול ימי החופשה בתקופת החקירה רק במהלך להתביעה.
הסכם הפרישה של התובעת לא מתייחס לכך. הסברה של התובעת כי לא הזכירה בהסכם הפרישה את החופשה כי חופשה זה שלה, לא מקובל על דעתנו במיוחד לאור העובדה כי לתובעת לא היתה תשובה מדוע הזכאות לדמי הבראה כן מופיעה
[פרוטוקול מיום 24.10.04, ע' 8 ש' 4-2]
. משבחרה התובעת באופן מודע באפשרות של תשלום שכר מלא תמורת ימי חופשתה ומשלא השמיעה קול מחאה במשך כל התקופה עד להתערבות הממונה, התביעה לפדיון ימי חופשה – נדחית.

10.
פיצוי בגין הפרת הסכם

-
נקדים ונאמר כי רכיב זה לא נזכר בכתב התביעה, אף לא זה המתוקן. לפיכך, אין בית הדין יכול להידרש לו. אולם, לטעמנו אף לגופו של עניין דין רכיב זה של התביעה להידחות.
לטענת התובעת, הובילה אותה העירייה למסלול הפרישה המוקדמת. ראש העיר ביקש לקדם עובדת אחרת תחתיה, ורצון זה הוא המקור לתלונה שהוגשה כנגדה במשטרה ולהצעות העבודה החלופיות שנחותות מהתפקיד שאותו מילאה. במצב זה של "אין ברירה" הגיעה התובעת לחתום על הסכם הפרישה, כשאין היא יודעת שהוא כפוף לאישור. בעצם החתימה על הסכם הפרישה, שינתה התובעת את מצבה לרעה שכן, לולא הפיתוי שבהסכם הפרישה, הייתה ממשיכה בעבודתה עד לגיל הפרישה, נהנית מתשלום שכר מלא ומשיעור גמלה מקסימאלית של 70%.
לאור חוסר הידיעה של התובעת ולנוכח התנהלותה הרשלנית של העירייה בכל הליך החתימה על ההסכם, התבקש בית הדין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לה.
איננו מקבלים את טענת התובעת כי לא ידעה על כפיפותו של הסכם הפרישה לאישור משרד הפנים או משרד האוצר.
התובעת שימשה כחברת וועד עובדים במשך שלוש שנים שקדמו לפרישה. אמנם, התובעת העידה כי היא לא הייתה חברה פעילה. אולם, כשנשאלה האם קיבלה ליווי של הוועד במהלך המשא ומתן על הסכם הפרישה ענתה כי לא היה צורך בכך שכן היא שימשה כחברת וועד
[פרוטוקול מיום 18.4.2005, ע' 16 ש' 18-19]
.
סמנכ"ל העירייה ציין במכתבו מיום 30.8.1999 כי- "בהמשך לבדיקת אפשרויות לפרישתך לגמלאות בתנאי פרישה על פי בקשתך, הנני להודיעך בזאת שאין המערכת מסוגלת ומוסמכת להיענות לתנאי הפרישה על פי בקשתך, וזאת לאור הנחיית משרד הפנים שאין לבצע חריגות שכר. ..."
[נספח ה' לתצהיר בוטראשווילי]
. בהמשך המכתב הציע הסמנכ"ל לתובעת את משרת מנהלת מחלקת תרבות הדיור במינהל הכללי. התובעת העידה כי קיבלה את מכתב הסמנכ"ל, אולם לא התייחסה אליו שכן לדבריה מדובר בעלבון
[פרוטוקול מיום 24.10.2004, ע' 10 ש' 22-25]
. כך או אחרת, לאור האמור התובעת ידעה שתנאי הפרישה שביקשה חורגים מהמקובל, וידיעה זו התגבשה לכל הפחות מיום קבלת מכתב הסמנכ"ל.
יתירה מכך, העיד מר בוטראשוילי ועדותו לא נסתרה כי במו"מ לפרישת התובעת סימנו מטרה; דהיינו, קבעו את הסכום והתנאים בהם תפרוש התובעת ורק אחר כך נבנה המכאניזם לצורך הגעה ליעד. בענין זה הועברו כ-10, 12 טיוטות כאשר כל פעם אמרו לו שלא מגיעים ליעד
[פרוטוקול מיום 26.1.06 ע' 17 ש' 5-15]
.
כלומר, התובעת הציבה תנאים לפרישה כאשר ידעה שהתוספות אינן תוספות אמיתיות המגיעות לה אלא דרך להגיע לתנאים שעל בסיסם התנהל המו"מ לפרישה.
התרשמנו מעדותה של התובעת כי ידעה שמדובר בתנאים החורגים מהשכר המגיע לה.
זאת ועוד, שהממונה ציין בהחלטתו כי על גבי הסכם הפרישה צוין במפורש כי הוא כפוף לאישור משרד הפנים. לטענת הממונה, קביעה זו נסמכה על העתק מהסכם הפרישה שהתובעת צירפה לתגובתה מיום 16.3.2000. אף התובעת העידה כי על גבי אחד המכתבים הנמצאים ברשותה והמתייחסים להסכם הפרישה, צוין כי ההסכם כפוף לאישור
[פרוטוקול מיום 24.10.2004, ע' 10 ש' 16-17]
.
אלא שכך או כך גם אם לא נאמר לתובעת כי ההסכם כפוף לאישור משרד הפנים, עצם היותו חורג גובר על כל האינטרסים האחרים. האינטרס הציבורי שבביטולו של ההסכם גובר על האינטרס של הפרט.
קבלת תביעת פיצויים במקרה מעין זה מרוקנת את תכליתו של סעיף 29 הנ"ל.
זאת ועוד, הטענות בדבר הנזקים נטענו באופן כללי, ללא כל הוכחה.
בתביעת הפיצוי מקיש בא כוח התובעת מעניין לביא

[עב (חיפה) נו/ 3-240
לביא – מועצה מקומית עתלית
, פד"ע לה כג (1998)]
.
שם אישר בית הדין תשלום מענק שהובטח לעובדת, הגם שהוא מנוגד לחוק הגמלאות. ראשית, יש לציין כי בעניין לביא בית הדין לא אישר מתן פיצוי לעובדת אלא הכשיר את ההבטחה שניתנה לה. באותו מקרה העובדת הסכימה לדחות את פרישתה עד לגיל 65, אולם עם הגיעה לגיל זה סירבה המועצה לשלם לה מענק הנוגד את הוראות חוק הגמלאות מן הטעם כי הוא לא אושר על ידי משרד הפנים. באותו עניין נפסק כי לתובעת היה בסיס איתן להסתמך על הבטחת המועצה ולהאמין כי תקוים. לא כך בענייננו, בו צעדה התובעת בעיניים פקוחות למסלול הפרישה המוקדמת. יתרה מכך, במכתב הסמנכ"ל שנשלח אל התובעת
טרם
חתימתה על הסכם הפרישה, יש משום אזהרה כי תנאי הפרישה המבוקשים על ידה חריגים. יחד עם זאת, וחרף הצעות העבודה החלופיות (הנחותות או לא לטעמה של התובעת), בחרה התובעת לחתום על הסכם הפרישה בידיעה ברורה כי מדובר בתנאי שכר החורגים באופן ניכר תוך נטילת סיכון לגבי ביטול ההסכם. עוד יש להעיר כי גם משבוטל ההסכם לא דרשה התובעת לשוב לעבודה.
לאור האמור לעיל, החלטנו לדחות את התביעה לפיצוי בגין נזק ממוני.

11.
פיצוי בגין עגמת נפש

–
אשר לפיצוי בגין עגמת נפש ההלכה הִנה כי רק במקרים קשים וחריגים יפסוק בית הדין פיצוי בגין עגמת נפש
[ע"ע (ארצי) 360/99
כהן – מדינת ישראל
, פד"ע לח 1 (2002)]
, הטעם לכך הובהר על ידי בית הדין הארצי:

"אכן, מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותסכול, ושמא יטען הטוען כי אם יפוצה עובד בשל כך גם על עוגמת נפשו בנוסף לפיצוי על נזקיו הממוניים – תהא לדבר השלכה מכבידה על יחסי העבודה.
על כך נשיב כי לפי שפסיקת פיצוי על נזק לא ממוני נתונה לשיקול דעת הערכאה השיפוטית, והיא פרי שיקולי מדיניות שיפוטית, ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה,
ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון
".

[דב"ע (ארצי) נג/ 99-3
משרד החינוך – מצגר
, פד"ע כו 563 (1994); בית הדין חזר על הלכה זו בע"ע 360/99 הנ"ל]
הדברים מתאימים אף ביתר שאת עת מדובר בפיצוי בגין ביטול הסכם פרישה בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב.

בא כוח התובעת מנסה ללמוד מעניין מרלי דוד
[עב (ב"ש) 1209/98
מרלי – עיריית קריית גת
(לא פורסם, 19.5.2003)]
, אלא ששם פסיקת הפיצויים נסמכה על טעותה של הרשות.
לא כך בענייננו.
בא כוח התובעת טוען כי תחושת הצדק מתקוממת נגד המצב לפיו האזרח מסתמך על הבטחה של הרשות, ומשנה את מצבו בהתאם כאשר לבסוף ההבטחה לא מקויימת. אכן, זו התוצאה הישירה של התערבותו של הממונה בהסכמי פרישה.
במקרה זה תרמו שני הצדדים להסכם הפרישה החורג. התובעת הייתה מודעת לכך כי מדובר בהסכם חורג, וכי הועברו מספר רב של טיוטות עד לקבלת כל דרישותיה.
יחד עם זאת, לא התעלמנו מדרכה של העירייה אשר הביאה את התובעת לבקש לפרוש מן העירייה, דרך שאף מר נחמני העיד כי נלקחה בחשבון בהחלטתו שלא לדרוש השבה.
נגד התובעת הוגשה תלונה אשר נסגרה מהטעם של היעדר אשמה פלילית. במשך כל החקירה שהתה התובעת בביתה תוך ניצול ימי חופשה שלא למטרתם, כשהצעות העבודה שהוצעו לה היו נחותות מקצועית, הגם שהובטח לה כי שכרה לא יפגע.
יחד עם זאת, משלא הוכח כי התלונה הוגשה בחוסר תום לב ומשלתובעת, שהִנה ילידת 1955 בלבד, היה משקל רב בהשגת התנאים המופלגים בהסכם הפרישה תוך עצימת עיניים לתוצאות העלולות לנבוע מכך ובמיוחד לאור העובדה כי גם כשבוטל ההסכם לא הביעה כל רצון לחזור לעבודה, לא מצאנו כי מקרה זה הִנו בין החריגים שבהם יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש.
התוצאה אפוא היא כי התביעה, על כל רכיביה, נדחית.
הנתבעים עותרים להשתת הוצאות משמעותיות על התובעת לאור האופן שבו נוהל ההליך.
למרות שיש טעם בדברי בא כוח הנתבעים לגבי אופן ניהול ההליך (שלא מצאנו לנכון לפרטם) החלטנו שלא להטיל על התובעת הוצאות משפט וזאת בגלל הדרך שבה פעלה נתבעת 1 עד לחתימת הסכם הפרישה והגם שלא הייתהבה עילה לפיצוי בגין עגמת נפש.
ניתנה היום י"ב בתשרי, תשס"ח (24 בספטמבר 2007) בהיעדר הצדדים.
.
נ.צ. מר רפי גמליאל



נ.צ. מר אריה לונדין



חנה טרכטינגוט, שופטת








עב בית דין אזורי לעבודה 3506/01 שמחה פרידמן נ' עיריית לוד, הממונה על השכר והסכמי עבודה משרד האוצר (פורסם ב-ֽ 24/09/2007)