פסקי דין על חברת בינג יזמות בע"מ | פסקי דין על אייל לוי | פסקי דין על נתן בוכהנדלר |

17361/97 א     27/10/2002




א 17361/97 חברת בינג יזמות בע"מ נ' אייל לוי, נתן בוכהנדלר




בעניין:
חברת בינג יזמות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד
פ.ג. נשיץ

התובע/ת/ים

- נ ג ד -
1. אייל לוי

2. נתן בוכהנדלר

ע"י ב"כ עוה"ד
ש. אלקלעי

הנתבע/ת/ים
פסק דין
נתוני רקע
1. עובר לתאריך 13.2.97 הייתה התובעת הבעלים של מקרקעין הידועים כחלקה 328 בגוש 10872 המצויים ברחוב הירדן 20 בחיפה (להלן-"המקרקעין").

2. בתאריך 13.2.97 התקיימה פגישה בין נציג התובעת, מר יצחק כפרי (להלן-"כפרי"), לבין הנתבעים במסגרת מו"מ שהתקיים בין התובעת לבין הנתבעים בדבר מכר המקרקעין לנתבעים. כתוצאה מפגישה זו נערך ונחתם בין הצדדים מסמך שכותרתו "מכתב כוונות" (נספח ב' לתצהיר עדותו של כפרי, ת1/) (להלן - "מכתב הכוונות"). אין חולק כי בעקבות החתימה על מכתב הכוונות התכוונו בעלי הדין לחתום על חוזה או זכרון דברים במשרדו של עו"ד פ.ג.נשיץ בתל-אביב. סופו של דבר, הפגישה לא התקיימה ולא נערך כל הסכם.

לשיטתה של התובעת מכתב הכוונות הוא בבחינת מסמך חוזי לכל דבר ולכל עניין. משלא התייצבו הנתבעים לפגישה במשרדו של עו"ד נשיץ, לא חתמו על הסכם, ולא שילמו את תשלומי התמורה, הם הפרו בכך מסמך חוזי זה. מכוח מכתב הכוונות, לטענת התובעת, הותנה סעד של פיצוי מוסכם בסכום של 30,000 דולר. תביעת התובעת כנגד הנתבעים הוגשה, בהתאם, בסדר דין מקוצר, בגין ערכו השקלי של סכום זה.

3. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ורשות זו ניתנה להם. לטעמם של הנתבעים מכתב הכוונות לא גיבש כל יחסים חוזיים אלא היה בבחינת "מסמך מקדמי בלבד שאינו מחייב" (סעיף 6 לתצהירו נ1/ של הנתבע 1; להלן-"לוי"). לנוכח זאת, ומעיקרא, לא התקשרו הצדדים בחוזה מחייב וממילא רשאים היו הנתבעים שלא להתקשר עם התובעת בהסכם נוסף. עוד טוענים הנתבעים, מכל מקום, כי הם החליטו לא להתקשר בהסכם לנוכח מצגי-שווא והפרות שונות של התובעת עצמה. ועוד, ולחילופין, טוענים הנתבעים כי מכל מקום לא זכאית התובעת לפיצוי מוסכם שהרי לפי פרשנותו הנכונה של מכתב הכוונות לא הותנה בו כל תנאי אודות פיצוי מוסכם.

4. כפרי ולוי הגישו תצהירי עדויות ראשיות ונחקרו עליהם. סוכם כי יש להסתמך אף על תצהיריהם של לוי ושל הנתבע 2, שניתנו בגדר בקשתם למתן רשות להתגונן. לעניין זה מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעים על-פיה אין לזקוף כל משמעות להעדרו של תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 2, לנוכח העובדה שלוי מסר תצהיר עדות ראשית המגבש, לכל הדעות, את מכלול גרסתם וטענותיהם של הנתבעים.

5. טרם שאדרש לדיון וניתוח, ומפאת החשיבות הנודעת לכך, ראוי לפרט את הרשום במכתב הכוונות להלן:

"מכתב כוונות שנערך ביום חמישי ה- 13.2.1997 בשעה 11:25 בחיפה
בין: בינג יזמות בע"מ ע"י יצחק כפרי (להלן - "המוכר") (מר יצחק כפרי הוא נציג המוכרים)
לבין: אייל לוי
בוכהנדלר נתן להלן: הקונים
סוכם בין הצדדים שהקונים רוכשים מהמוכרים את הנכס בגוש 10872 חלקה 328 ברח' הירדן מס' 20 כאשר הוא נקי מכל שעבוד, חוב או מס בסך של מאה שמונים וחמישה אלף דולר אמריקאי בתוספת מס ערך מוסף כחוק.
סדר התשלומים:
1. 60,000 $ במעמד חתימת חוזה או זכרון הדברים חתום על ידי כל בעלי הזכויות.
2. יתרת הסכום עד ל- 185,000 $ ביום העברת הזכויות בלשכת רישום מקרקעין ע"ש הקונים.

באם הקונים הצדדים או המוכרים לא יעמדו בחובת התשלום או תנאי ההסכם יחולטו 50% מדמי הקדימה. יפוצה הצד השני כנ"ל.

בחתימת חוזה או זכרון דברים ותשלום המקדמה הקונים רשאים לרשום הערת אזהרה על שמם.
ביתרת התשלום הקונים יקבלו אישור שהנכס נקי מכל חוב ושעבוד".

מכתב הכוונות-משמעותו וטיבו
6. בחנתי מכלול טיעוניהם של ב"כ הצדדים ונהיר לי, באורח ברור ונחרץ, כי מכתב הכוונות האמור גיבש הסכם מכר מקרקעין לכל דבר ועניין. מכתב הכוונות הוא הסכם מכר מקרקעין העומד במבחן גמירות הדעת והמסויימות, ואף במבחן הכתב כמשמעותו בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-. השיקולים העומדים ביסוד קביעתי זו עולים הן למקרא מכתב הכוונות, הן לאור תכליתו והגיונו, הן לנוכח מכלול הנסיבות ולרבות העדפתי, באורח חד-משמעי, את גירסתו של כפרי על זו של לוי.

7. עיון, טקסטואלי, במכתב הכוונות מעלה כי הוא כולל שורה נרחבת של פרטים האופייניים להסכם מכר מקרקעין. וכך מצויים בו פרטים אודות המתקשרים בעסקה, זיהוי המקרקעין, התמורה ואופן תשלומה, הסדרת סנקציה של פיצוי במקרה של הפרה, נושא רישום הערת האזהרה וזכותם של הנתבעים לקבל המקרקעין נקיים מכל חוב או שיעבוד. לשונו של מכתב הכוונות היא חגיגית ומוגמרת, אף אינה נושאת לשון התחייבות עתידית, שהרי היא מציינת כי "סוכם בין הצדדים שהקונים רוכשים מהמוכרים את הנכס..." (ההדגשות, מכאן ואילך, הם שלי - ש.ל.).

8. הצדדים שבפני
י, שניהם, אנשי עסקים היודעים הוויות עולם. יתירה מזו: הנתבעים, כך מעיד לוי, עוסקים ביזמות ונדל"ן ומצויים בענייני מקרקעין. חזקה עליהם שהם לא נפגשו זה עם זה למטרת שיחת רעים גרידא, אלא על-מנת להתקשר בעסקת מקרקעין. לא זו אף זו: מי שגרם לכך שהנתבעים יבקשו לרכוש את המקרקעין הוא מר ראובן אברהמי. אברהמי זה היה שכן למשרד אביו של לוי ולפנים היה מנהל מינהל מקרקעי ישראל. חזקה, איפוא, כי לא בכדי ביקשו הנתבעים להתקשר בעסקה האמורה, שהייתה כתוצאה מעצתו המקצועית של אברהמי.

9. מכתב הכוונות לא נרשם בהעלם אחד. לאחר שכפרי ניסח את אשר הוא ניסח הוא פנה טלפונית, במעמדם של הנתבעים, לעו"ד גד נשיץ ושיגר לו בפקס את טיוטת המסמך. עו"ד נשיץ דרש להוסיף למכתב הכוונות את הרישום "באם הקונים לא יעמדו בחובת התשלום יחולטו 50% מדמי הקדימה". דעתם של הנתבעים לא הייתה נוחה מניסוח זה המעמיד אך אותם בסכנה של סנקציה, ככל שתופר ההסכמה החוזית בין הצדדים . הדבר נעשה, כך עולה מחומר הראיות, לאחר שלוי הסתגר בחדר נפרד עם אביו, ומן הסתם נטל עצה ממנו. דרישתם זו של הנתבעים, לכל הדעות, הייתה מוצדקת, ולמצער לגיטימית. כתוצאה מכך הוספו התוספות "הצדדים או המוכרים", "או תנאי ההסכם" ו"יפוצה הצד השני כנ"ל". לא הייתה כל סיבה נראית לעין לנהל מו"מ, אשר בעקבותיו לובש ופושט צורה מכתב הכוונות, אלא אם התכוונו הצדדים להתקשר בהסכם מחייב. בנסיבות אלה טענת "הלחץ" שהפעיל כפרי לחתום על מכתב הכוונות, נשמעת יותר ממופרכת.

10. אכן, לחובת התובעת עומד הנתון, האחד והיחיד, כי כותרתו של המסמך היא "מכתב כוונות". לא זו אף זו, מכתב הכוונות נוקט בביטוי "חוזה או זכרון דברים". מכאן, והואיל ולא ביקשו הצדדים לשחת דבריהם לריק, הרי לכאורה, ותהא משמעותו של הביטוי "מכתב כוונות" אשר תהא, היא איננה לא "חוזה" ולא "זכרון דברים".

ואולם, נתון אחד ויחיד זה אינו יכול להאפיל על עוצמת השיקולים שכנגד המלמדים על כך שמכתב הכוונות גיבש הסכמה חוזית ברורה ומוסכמת אודות "עסקה גמורה". אכן לוי, בגדר חקירתו הנגדית, לא יכול היה לספק מענה סביר מה משמעות המסמך האמור לדידו, ואף הסתבך בסתירה משמעותית. בעוד שבתצהיר-עדותו נ1/ הוא תיאר את מכתב הכוונות כ"מסמך מקדמי בלבד שאינו מחייב", בחקירתו הנגדית ראה להטעים כי "זה מסמך שמגבש את ההסכמים ואת ההדדיות שהגיעו שני הצדדים לגבי העסקה כדי שלא יפתחו מו"מ נוסף וזה כדי שלא ייגרם מצב של עוד פעם מו"מ חדש" (עמ' 12 לפרוטוקול). משמע, בניגוד לתצהירו מודה לוי כי המסמך מחייב-גם-מחייב. ככל שאמתח את אפשרות הפרשנות לטובת הנתבעים, הרי למירב מעלה מכתב הכוונות שהוא אינו קושר את הצדדים לגבי נושאים שלא הוסדרו בגדר מכתב הכוונות. דא עקא, שהנתבעים לא ביקשו לטעון דבר אודות סוגיות נוספות שנשארו "פתוחות". תחת זאת ביקשו הנתבעים להתנער ממשמעותו החוזית של מכתב הכוונות, מעיקרא ומכל וכל, וניסיונם זה נדון לכישלון.

11. ועל שום מה ביקשו הנתבעים שלא להתקשר בעסקת המכר עם התובעת? אף בעניין זה, ובהזדמנויות שונות, נמסרו גרסאות מגרסאות שונות. בסופה של דרך, ובגדר חקירתו הנגדית של לוי, דומה שלשיטתו הצטמצמו הטענות אך לשתיים: האחת, שהסתבר ללוי כי על המקרקעין מצוי מבנה ציבורי; השניה, שהסתבר לו כי במבנה מצויים פולשים שהתשמשו בו כמאורת סמים. ראוי, איפוא, לסלק מן הדרך שלל טענות אחרות להלן, שלא בא זכרן בחקירתו הנגדית.

ראשית, טענה נוספת של הנתבעים אודות כך שהתובעת איננה הבעלים של המקרקעין בוודאי לא יכלה לשמש כצידוק לנתבעים שהרי הנתבע הודה, בחקירתו הנגדית, כי "את נסח הטאבו הוצאתי לאחר שהודעתי על ביטול העסקה" (עמ' 11 לפרוטוקול). אין צריך לומר כי לא נהיר על שום מה צריך היה לוי לטרוח ולקבל נסח מקרקעין, לאחר ביטול העסקה. הרי, לשיטתו, די בכך שהתובעת הונתה אותו בגין עניין המבנה הציבורי ומשתמשי הסמים.

שנית, הנתבעים קובלים על כך שלא היה ידוע להם מפי כפרי כי עו"ד נשיץ משמש כאחד ממנהליה ומבעלי מניותיה של התובעת, וכסבורים היו שעו"ד נשיץ משמש אך כב"כ התובעת. אף סוגייה זו, כמסתבר, לא נהירה לנתבעים עובר להודעתם על הסתלקותם מהעסקה. אף לגופו של עניין היא אינה משכנעת מכל וכל, שהרי הנתבעים ביקשו לרכוש נכס מקרקעין, ככל שהדבר היה כדאי להם, משיקוליהם ומטעמיהם. לא השכלתי להבין, ככל שהמקרקעין טובים וראויים בעיני הנתבעים, במה "פוחת ערכם" עקב זהותו של בעל מקרקעין זה או אחר, ובפרט בעל מקרקעין שהוא עו"ד במקצועו.

שלישית, אני מתקשה להעלות על דעתי שהנתבעים לוקים במידה כה גדושה של חובבנות וחוסר מקצועיות, ובהיותם אנשי עסקים העוסקים בנדל"ן. לא עולה על דעתי הכיצד הנתבעים מגיעים לפגישת מו"מ מבלי שהם בוחנים את נכס המקרקעין המוצע, בודקים את הנסח בגינו, את תיק הבניין בעירייה ואת הנכס עצמו פיזית. כלל לא עולה על דעתי הכיצד הנתבעים מגיעים לפגישה זו כשהם מגובשים בעמדתם, שנענתה על ידי התובעת, כי בדעתם לרכוש את הנכס בסכום ספציפי של 185,000 דולר. אין לי אלא להניח כי הנתבעים אינם לוקים בחובבנות כזו הגם שהם מבקשים להיתמם ולגלגל עיניים השמימה. אין לי ספק כי לנתבעים היה מידע מפורט על אודות המקרקעין האמורים, הן מבחינה משפטית והן מבחינה פיזית. הם רחוקים מלהיות "האזרח הקטן" המנהל מו"מ עם חברה קבלנית. אף אין לי ספק כי הם זוכים לייעוץ משפטי צמוד, ככל שהם מוצאים צורך בכך. דינמיקת המו"מ, אף התעקשותם הצודקת להכניס שינויים במכתב הכוונות, יותר ממדברת בעד עצמה.
רביעית, גרסת הנתבעים שנותרה על כנה בעדות לוי בפני
י, אף היא רחוקה מלשכנע. לוי מציין כי מאז יום חמישי, מועד חתימת מכתב הכוונות, ועד ליום ראשון, בו צפויה הייתה להתקיים הפגישה במשרדו של עו"ד נשיץ, הוא ביקר במקרקעין. הוא לא יכול היה לקבוע על יסוד ביקור זה הכיצד ידע אודות פולשים, המשתמשים בסמים. הוא מעיד על כך שהוא לא נכנס לתוך המבנה שעל המקרקעין. הוא מעיד על כך ש"מחוץ למבנה ניתן לראות שנמצאים בתוכו אנשים" (עמ' 12 לפרוטוקול). הוא אף מודה בכך שהוא ביקר בנכס לפני חתימת מכתב הכוונות ואז לא ראה שם אנשים כלל. הכיצד, על יסוד עדות קלושה, מימית וסתמית זו מרחיק לוי ומציין כי מדובר ב"מאורת סמים", לא אדע.

ככל שעסקינן בעניינו של המבנה הציבורי, אף בעניין זה גירסתו של לוי מאולצת ודחוקה. דומה, כך הוא מבקש לשכנע, כי עניין קיומו של המבנה הציבורי הסתבר לו ביום ראשון, טרם קיום הפגישה במשרדו של עו"ד נשיץ. גרסה זו משונה, דרך המעטה. צפויה ללוי פגישה ביום ראשון, בתל-אביב, כנראה בשעות הצהריים. היעלה על הדעת כי לוי יבקש לערוך את בירוריו בעיריית חיפה בדוחק זמן של שעות הבוקר המוקדמות? ומה מנע מלוי לעשות כן לפני כן?

חמישית, ב"כ התובעת רואה לשגר מכתב לנתבעים טרם נקיטת הליכים משפטיים. מכתב התשובה מטעם ב"כ הנתבעים נשלח ביום 10.3.97. לכאורה בידי הנתבעים מצויים אותה עת מכלול הנתונים והשיקולים. ואולם מכתב התשובה אינו מפרט הנתונים האמורים אלא נוקט לשון כללית אודות כך שנציגי התובעת מסרו לנתבעים "פרטים לא נכונים ו/או מטעים ו/או העלימו מהם עובדות מהותיות בכל הקשור לעסקה". אף ניסוח כוללני זה אינו מצביע על רוב רצינות שיש לייחס לגרסת הנתבעים.

12. על יסוד כל אלו ברי לי שהנתבעים, בפשטות, ביקשו לחזור בהם מן העסקה. מובן שלכך הם אינם זכאים, אלא בהסכמת בעלת החוזה שלהם. אכן, כוחם של הנתבעים היה עמם לנהל מו"מ זהיר וקפדני ולא להסכים לחתימת מכתב הכוונות, עד שיבשיל המו"מ לכלל הסכמה חוזית. ככל שהיו עושים כן, הם היו מסתכנים בכך שהנכס יימכר לאחר זולתם. דומה שהנתבעים לא רצו להיקלע לסיכון זה ומשום כך הסכימו הצדדים, באורח חגיגי ובכתב, להעלות את גדר הסכמתם במכתב הכוונות. ברי, לנוכח זאת, כי הצדדים, עקב כך, התקשרו בהתחייבות חוזית מחייבת המצביעה על מסויימות ועל גמירות דעת. אילו התובעת היתה מפרה את מכתב הכוונות האמור, ברי שפתוחה היתה דרכם של הנתבעים לתבוע אותה בגין כך. הדרך האמורה היא דרך דו-סטרית. משעה שהנתבעים ביקשו להתכחש למכתב הכוונות ברי שהם הפרו אותו.

הסעד המבוקש
13. כל קביעותיי עד הנה עדיין אינן מזכות, בהכרח, את התובעת בסעד המבוקש. נזכור ונשמור כי התובעת צמצמה תביעתה לעילה אחת בלבד, היא עילת הפיצוי המוסכם. רק לנוכח זאת היא אף הגישה את התביעה בסדר דין מקוצר, בגין סכום קצוב בהתחייבות שבכתב. התובעת לא תבעה, ולו על דרך החילופין ובסדר דין רגיל, תביעה בגין פיצויים-סתם למקרה שביהמ"ש יגיע למסקנה שבמכתב הכוונות אין תניה אודות פיצוי מוסכם.

מכאן שמצב הדברים הדיוני הוא ברור ופשוט. או שהתובעת תזכה בסעד המבוקש בגין הפיצוי המוסכם או שלא תזכה בכלום, אף לא בפיצויים-סתם שאינם מוסכמים, וזאת חרף קביעתי הברורה בשאלת החבות לזכותה. אף דומה שככל שהתובעת תפסיד בדינה, לא תוכל בעתיד לנסות ולבקש מזלה בתביעת פיצויים רגילה, עקב מיצוי העילה בהליך שבפני
י. ניפנה, איפוא, לשאלה המכרעת: האם במכתב הכוונות, גופו, מצויה תניה אודות פיצוי מוסכם?

14. אודה כי בסוגיה זו, להבדיל מאלו שנדונו עד כה, ניעורו בי לבטים והתחבטויות. במכתב הכוונות נקבע, בין היתר, לעניינו של הפיצוי המוסכם, כי "באם הקונים לא יעמדו בחובת התשלום יחולטו 50% מדמי הקדימה". מכאן, כך טענת הנתבעים, הצדדים הסכימו כי בחוזה הצפוי, שעוד ייחתם וייכרת, תוכלל תניה על-פיה יחולטו 50% מדמי הקדימה. זאת מתי? "ככל שהקונים לא יעמדו בחובת התשלום". והרי מכתב הכוונות מדבר על שני תשלומים: הראשון, בסך 60,000 דולר, עם חתימת החוזה ומשום כך תשלום זה הוא "דמי הקדימה". על כורחך אתה אומר כי ככל שהקונים לא יעמדו "בחובת התשלום", דהיינו בתשלום יתרת הסכום בסך 125,000 דולר, אז ורק אז, תהיה זכאית התובעת לפיצוי מוסכם. והעיקר, פיצוי מוסכם זה לא ישולם אלא יחולט, מכספי "דמי הקדימה" בסך 60,000 דולר.

15. ואכן, ככל שמכתב הכוונות היה כולל תנאי זה, בעצמו ולבדו, הייתי נענה לעמדת הנתבעים. לא זו אף זו, הייתי שוקל לזכות הנתבעים ולחובת התובעת את העובדה כי תנאי זה, ובלשון זו, נעשה על ידי עו"ד נשיץ ומשום כך יש לפרשו "נגד המנסח", דהיינו נגד התובעת. ואולם, כפי שרווח והצלה יכלו לעמוד לנתבעים, דווקא משום ניסוחו זה של עו"ד נשיץ, הרי רווח והצלה עומדים לזכות התובעת, דווקא משום התעקשותם של הנתבעים להוסיף תוספות שמכוחן, כזכור, רשומה בסופו של דבר התניה כך:

"באם הקונים הצדדים או המוכרים לא יעמדו בחובת התשלום או תנאי ההסכם יחולטו 50% מדמי הקדימה. יפוצה הצד השני כנ"ל".

הפועל היוצא המשולב של תניה זו מעלה כי הנתבעים הסכימו, מעיקרא, כי בגדר מכתב הכוונות תהיה בכלל תניה של פיצוי מוסכם. עוד הם הסכימו על שיעורה של תניה זו, 50% מסכום התשלום הראשון, דהיינו 30,000 דולר. מכאן, שמדובר בתניה מאוזנת, על סכום מוסכם, הן בגין אי עמידת הקונים "בחובת התשלום" או כל אי-עמידה, של מי מהצדדים, ב"תנאי ההסכם". שהרי לא יעלה על הדעת שהצדדים הסכימו כי תניית פיצוי זו תהא לא- מאוזנת, ולרעת התובעת דווקא. לשיטה זו, הרי ככל שהתובעת תפר את מכתב הכוונות היא תצטרך לשלם 30,000 דולר טבין ותקילין. לעומת זאת ככל שהנתבעים יפרו, לא תנאי כלשהו מ"תנאי ההסכם" אלא אך את חובת התשלום השני, תעמוד אז לזכות התובעת רק זכות החילוט מתוך המקדמה. ברי, איפוא, כי הצדדים הגיעו לידי הסכמה אודות פיצוי מוסכם. פיצוי מוסכם זה היה מגיע לנתבעים, דרך משל, אם התובעת הייתה מבקשת להתנער ממחוייבותה החוזית מכוח מכתב הכוונות. אותה זכות בדיוק עומדת לתובעת.

16. הנה כי כן, פרשנות משפטית נאותה מעלה כי מכתב הכוונות, הוא גופו, כולל תניה בגין פיצוי מוסכם, הדדי, בסך 30,000 דולר. ואולם אין צורך להפליג למרחקים. פיהם של הנתבעים, הם עצמם, ענה בהם שזה המצב, לדידם ולתפיסתם. שהרי בסעיף 1 לתצהירי הנתבעים למתן רשות להתגונן, אחרי שפרסו לשיטתם את הפרותיה הנטענות של התובעת, ציין כל אחד כי "אני זכאי לסך השווה בש"ח ל30,000- $ עקב הפרת התחייבות המשיבה ואי-גילוי נאות של עובדות ומצג שווא ועל כן עם הגשת כתב ההגנה, אגיש תביעה-שכנגד נגד המשיבה ויצחק כפרי, לתשלום השווה בש"ח ל30,000- $" (ההדגשות במקור - ש.ל.).

שמע מינה, הנתבעים מכוחה של תניית הפיצוי במכתב הכוונות, מגלים דעתם כי הם זכאים לאותו פיצוי מוסכם, ובסך 30,000 דולר. העובדה שהתביעה-שכנגד כאמור לא הוגשה לא מעלה ולא מורידה לעניין גילוי דעתם. הדברים מדברים בעד עצמם.
17. לא נותרה לנתבעים אלא טענת-מאסף אודות חוסר סבירותו של סכום הפיצוי המוסכם. אכן, אין לי ספק כי כתוצאה מהפרת הנתבעים לא נגרם לתובעת נזק בסכום של 30,000 דולר, כשם שאין לי ספק שאילו היתה התובעת מפרה את מכתב הכוונות, אף לא היה נגרם לנתבעים נזק בסכום של 30,000 דולר אותו התכוונו לתבוע בגדר תביעה-שכנגד. ואולם זה טבעו ואופיו של פיצוי מוסכם. "אכן, זו הרבותא בהוראת סעיף 15(א) לחוק התרופות: שאם קבעו בחוזה בעלי חוזה שיעור פיצויים מוסכם, זכאי הצד הנפגע לאותו שיעור פיצויים בלא שיחוייב להוכיח נזק שבא עליו. ואף אם לא נשא בכל נזק שהוא" (דברי כב' השופט חשין ב-ע"א 4481/90 אהרון ישראל נ' ג.פרץ בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 427, בעמ' 432). השיקול היחיד שראוי לפנים איננו הנזק הריאלי אלא האם פיצוי מוסכם זה נקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה", כלשון סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-. מכאן שעליי להתחקות אחרי אומד-דעתם של הצדדים באשר להערכתם את הנזק "בעת כריתת החוזה". גם אם יכול שבבוא השעה יסתבר שאין ולא כלום להערכה זו עם המציאות כהווייתה, אין בכך ולא כלום לעניינו של פיצוי מוסכם. בנדוננו, כמבואר, לא היו לנתבעים כל השגות על הצורך לקבוע פיצוי מוסכם. לא היו לנתבעים כל השגות באשר לשיעור הפיצוי המוסכם, בסך של 30,000 דולר, אף לזכותם להיפרע סכום זה ככל שהיה נקבע שהתובעת הפרה את מכתב הכוונות. כל שדרשו הנתבעים, ובצדק, ונענו הוא שהתנאי האמור יהא תנאי הדדי הפועל לזכות וחובת שני בעלי החוזה.

סוף דבר
18. לפיכך, הנני נענה לתביעת התובעת. הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 105,960 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 18.8.97 ועד מועד התשלום המלא בפועל, בצירוף מלוא הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

19. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום כ"א בחשון תשס"ג, 27 באוקטובר 2002 בהעדר הצדדים.
ש. לבנוני
, שופט
אורית קייל + אושרת הובר / d01736197a.1
1
בתי המשפט
בית משפט שלום חיפה
רחוב תל-אביב 11

תא 017361/97

בפני

כב' השופט ש. לבנוני








א בית משפט שלום 17361/97 חברת בינג יזמות בע"מ נ' אייל לוי, נתן בוכהנדלר (פורסם ב-ֽ 27/10/2002)