פסקי דין על רון קופמן | פסקי דין על רשות השידור

4073/02 בשא     28/08/2002




בשא 4073/02 רון קופמן נ' רשות השידור




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האיזורי לעבודה ת"א - יפו
בשא004073/02

בתיק עיקרי: עב
006368/02

בפני
:
כב'

השופטת דינה אפרתי
תאריך:
28/08/2002





רון קופמן

בעניין
:

המבקש
עו"ד שמואלביץ

ע"י ב"כ



נ
ג
ד


רשות השידור



המשיבה



ע"י
ב"כ עוה"ד בן ארויה ורובין
מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

החלטה


1.
בפני
בקשה לחיובה של המשיבה (להלן-רשות השידור
) בשכר הטרחה הממשי שעל המבקש לשלם לפרקליטיו, ביטול הזמן וההוצאות הנלוות שנאלץ המבקש לשלם בסך של 28,464 ₪, או לחלופין לחיובה של רשות השידור
בהוצאות משפט בסך של 3,970 ₪, בהתאם לכללי לשכת עוה"ד, בצירוף מע"מ כחוק, וכל זאת בגין ההליך הזמני שהסתיים בהסדר שקיבל תוקף של החלטה, בנסיבות כדלקמן:-

1.1
ביום 26.6.02 הגיש המבקש נגד רשות השידור
"בקשה למתן סעדים ארעיים במעמד צד אחד ולמתן סעדים זמניים דחופים" (להלן-הבקשה) שעניינה, בקליפת אגוז, בטול הודעת הפיטורים שקיבל המבקש ביום
12.6.02, באופן עקיף, והמשך העסקתו בתפקידו כפרשן ספורט בקול ישראל .



בגוף הבקשה נטען, בין השאר, כדלקמן:-

א.
ביום 30.5.02 פורסם בעיתון "הארץ" מאמר, פרי עטו של המבקש, בנוגע לרכישת זכויות השידור של משחקי המונדיאל ע"י רשות השידור
, בו מתח המבקש ביקורת, בין השאר, על המחיר ששילמה רשות השידור
בגין שידורם של המשחקים, וטען כי הנושא צריך להיבדק ע"י ערכאה משפטית או ע"י התנועה לאיכות השלטון, לאור העובדה כי מדובר בכספי ציבור.

ב.
ביום 12.6.02 נודע למבקש על
דרך השמועה ומפיו של כתב התקשורת של "הארץ" כי עקב פרסום הכתבה, החליט מנכ"ל רשות השידור
על פיטוריו מעבודתו. הנימוק לפיטורים, כפי שנודע למבקש על דרך השמועה, כאמור לעיל, הוא הביקורת שהעביר בכתבה על רשות השידור
ועל המנכ"ל עצמו.


ג.
ביום 13.6.02 התפרסמה בעיתון "הארץ" ידיעה, לפיה המבקש פוטר מעבודתו. ידיעה זו ביססה את השמועה כי ההחלטה בדבר פיטורי המבקש אכן התקבלה.

ד.
ביום 18.6.02 פנו ב"כ המבקש למנכ"ל רשות השידור
במכתב מפורט, בו התבקשה הרשות לחזור בה, תוך שלושה ימים, מהחלטת הפיטורים, עוד טענו ב"כ
המבקש, כי עד לעצם היום בו נכתב המכתב, לא זומן המבקש לשיחה עם נציג כלשהו של רשות השידור
שקיבל את ההחלטה בדבר פיטוריו, או מי מטעמו.

ה.
ביום 26.6.02 הוגשה, כאמור, הבקשה. עד למועד הגשת הבקשה לא השיבה רשות השידור
לפניית ב"כ המבקש וכן לא זומן המבקש לשיחה עם נציג כלשהו מטעם רשות השידור
.

ו.
ביום 26.6.02 ניתנה החלטה על פיה נקבעה הבקשה לדיון ביום 1.7.02, במעמד הצדדים וכי על המשיבה להגיש תגובתה לבקשה לא יאוחר מיום 30.6.02 שעה 14.00.

ז.
ביום 28.6.02 הגישה המשיבה בקשה דחופה להארכת מועד להגשת תגובה ולדחייה קצרה של מועד הדיון, לאחר קבלת תגובת המבקש – נדחתה הבקשה.

ח.
בדיון שהתקיים ביום 1.7.02 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר זמני כדלקמן:-

"1.
ינתן צו ארעי המורה למשיבה להמשיך ולהעסיק את המבקש בתפקידו כפרשן ספורט בקול ישראל.

2.
ככל שנתנה הוראה האוסרת פניה למבקש ממי מעובדי רשות השידור
למתן פרשנות ספורט או השתתפות בתוכנית כלשהי, ההוראה תבוטל.

3.
מלוא זכויותיו הכספיות של המבקש, כפי שהיו בעבר, יישארו במלואן.

4.
הדיון בצו הזמני יתקיים ביום 18.7.02 בשעה 17.00.

5.
תשובת המשיבה תועבר לבית הדין עם העתק ישירות לב"כ המבקש עד יום 15.7.02 שעה 13.00.

6.
צו זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת.

7.
המבקש יהיה רשאי לתקן את בקשתו לצווים זמניים עד 4.7.02. העתק יועבר ישירות לצד השני.

8.
הצדדים יעבירו תוכן החלטה זו לגורמים הרלבנטיים הממונים על המבקש לצורך ביצועה."


להסכמה זו של הצדדים ניתן תוקף של החלטה.

ט.
ביום 17.7.02 הגישו הצדדים לבית הדין "הודעה על הסדר
בסעד הזמני ובקשה למתן תוקף של החלטה" בהסדר נקבע, בין השאר, כדלקמן:-

"1.
המשיבה תמשיך להעסיק את המבקש בתפקידו הנוכחי כפרשן ספורט, במסגרת התוכנית "אחד על אחד" בקול ישראל וזאת מבלי לותר על טענה מטענות המשיבה לגבי סטטוס העסקתו של המבקש.

2.
התכנית אחד על אחד מתוכננת לעלות לאויר שבוע ימים לפני תחילת עונת הכדורסל המתחילה ביום 29.9.02.

3.
זכויותיו הכספיות של המבקש ישמרו במלואן. אין באמור לעיל משום ויתור על טענות המבקש לתשלומים שונים הן בגין תקופת העבר והן בגין העסקתו הנמשכת.

4.
בגין כל התקופה שעד לעלות התוכנית לשידור יקבל המבקש את מלוא זכויותיו בסך 2500 ₪ לחודש. אין בתשלום זה משום ויתור על טענות המשיבה באשר לסטטוס המשפטי של העסקתו.

5.
הצדדים יבקו לטעון בעל פה בשאלת הוצאות הליך הסעד הזמני בדיון הקבוע ליום 18.7.02. לחליפין יבקשו הצדדים לטעון בעניין ההוצאות בכול מועד אחר סמוך, לפי נוחות יומנו של בית הדין.

6.
הסדר זה הינו לצורכי הסעד הזמני בלבד וזאת מבלי להודות בטענות הנטענות בבקשה, כאשר כול צד שומר על זכויותיו וטענותיו.

7.
ההסדר יעמוד בתוקפו עד לסיום ההליך העיקרי ובכפף לתוצאותיו."

(להלן – ההסדר).

ההסדר קיבל תוקף של החלטה.

י.
יצויין כי למרות החלטות בית הדין, לא הוגשה מטעם רשות השידור
תגובה לבקשה ובפני
בית הדין לא הוצגה לא בכתב ולא בעל פה כל גירסה מטעמה.


1.2
בדיון שהתקיים בפני
ביום5.8.2002 טענו הצדדים לעניין הוצאות
ההליך הזמני. על פי החלטת בית הדין ניתנה לב"כ המשיבה האפשרות להגיש
השלמת טיעון ולב"כ המבקש להגיש תגובתו להשלמת הטיעון.

2.
את בקשתה, כי בית הדין יפסוק למבקש הוצאות בשיעור ריאלי על פי חשבון שכר הטרחה ת/1, ולחילופין שכ"ט לפי התעריף המינימלי של לשכת עוה"ד (להלן-התעריף המינימלי) העומד על סך של 5,000 ₪ כולל מע"מ, מנמקת ב"כ המבקש, בין השאר, כדלקמן:-

2.1
בעת פסיקת ההוצאות בהליך זה על בית הדין ליתן דעתו למספר פרמטרים:-

א.
התיק היה נחסך לו המשיבה היתה טורחת להשיב למכתב הדרישה המפורט שנשלח אליה ע"י ב"כ המבקש (קופמן 10), בו פורטו טענות המבקש במלואן ובהרחבה. אם רשות השידור
היתה נעתרת לפניה כבר באותו שלב ברור שהוצאותיו של המבקש היו פחותות באופן ניכר.

ב.
המבקש "הוא דמוי עובד לטענתו עובד בפועל, במשרה חלקית שיעור השתכרותו הוא 2,500 ₪ לחודש, ונמנעות ממנו לטענתו זכויות סוציאליות כאלה ואחרות...", לעובד מסוג זה קשה יותר לנהל הליך משפטי גם בשל שיעור השתכרותו הנמוך וגם בגלל שהוא איננו עובד קבוע ברשות השידור
, אם נעמיס עליו גם את מלוא ההוצאות המסר שנשלח לרשות השידור
הוא שבאוכלוסית העובדים הזו שהיא חלשה ממילא אפשר להתעמר כי ממילא הקשה עליהם לנהל הליך משפטי בבית הדין.

ג.
רשות השידור
היא גוף ציבורי, היא מחויבת בנורמות מוגברות של תום לב והגינות, בפני
בית הדין מונחת תשתית עובדתית שלא נסתרה לגבי התנהגות רשות השידור
בעניינו של המבקש, התנהגות הזו מצדיקה כלשעצמה פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי. יש להדגיש כי רשות השידור
קיבלה את הבקשה במלואה, והתנהגותה מלמדת שמלכתחילה היתה צריכה לנהוג כך. התוצאה של קבלת בקשת המבקש במלואה גם מבלי לספק גרסה מטעם רשות השידור
מלמדת כמה ממש היה בבקשה.

3.
ב"כ רשות השידור
מתנגדים לבקשה ומבקשים מבית הדין לפסוק הוצאות סמליות בלבד, וזאת בהתחשב בנסיבות המקרה, ולחילופין מתבקש בית הדין לפסוק הוצאות משפט בהתאם למדיניות המקובלת בבתי הדין, היינו הוצאות הנמוכות משיעור ההוצאות הקבוע בתעריף המינימלי, ולחילופי חילופין הוצאות משפט בהתאם לשיעור הקבוע בתעריף המינימלי. את התנגדותה לבקשה מנמקת רשות השידור
, בין השאר, כדלקמן:-

3.1
אנו נמצאים בשלב של פסיקת הוצאות בסעד זמני בו התקיימה ישיבה מקדמית אחת בלבד, שמיד לאחריה הגיעו הצדדים להסכם פשרה בסעד הזמני. כל זאת מבלי שהצדדים הודו איש בטענות רעהו, ומבלי שהתקיים דיון לגופו של עניין, לא נשמעו ראיות ולא הוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

3.2
כל פסיקה של הוצאות שתחרוג מסכום סימלי תשלח מסר הפוך לזה שמשתדלים גם בתי הדין וגם בתי המשפט לשלוח כלפי המתדיינים. צד שידע שהיה ויגיע להסכם פשרה הוא חשוף לפסיקת הוצאות ריאליות, כאילו התקיים הדיון כולו, יאבד את התמריץ להתפשר שכן אם אדם יודע שממילא ישלם הוצאות מדוע לא לנהל את ההליך כולו. על כן במקרים רבים משמש כלי אי פסיקת הוצאות כתמריץ לצדדים לסיום הליכים בפשרה. נהוג ומקובל הוא, כי אף במקרים בהם מסתיים הליך עיקרי, בו התקיימו מספר ישיבות ונשמעו ראיות, בהסכם פשרה נושא כל צד בהוצאותיו הוא.

3.3
בנסיבות הספציפיות של התיק הזה, יש לזכור שהתקיים רק דיון אחד, הסעד הזמני הסתיים בפשרה והתיק העיקרי ממשיך להתקיים ולבית הדין תהיה ההזדמנות לפסוק, בסופו של יום, הוצאות שיביאו בחשבון את תוצאות והוצאות ההליך כולו.

3.4
ת/1 אשר הוגש מטעם המבקש הינו דרישת תשלום בלבד ואינו מהווה הסכם שכ"ט או חשבונית המעידה על תשלום הסכום. המבקש אף העביר למשיבה פירוט שעות שאף הוא, אליבא דמשיבה, כפוף למבחנים של סבירות. הענות לפסיקת הוצאות ריאליות עלול ליצור מצב, שאין זה נכון וראוי לאפשר אותו, שבו בית הדין יצטרך לבוא ולבחון את סבירות הסכמי שכ"ט שחותמים עורכי דין עם לקוחותיהם.
גם מקום בו נוטים בתי המשפט לפסוק הוצאות ריאליות הרי שפסיקת ההוצאות בפועל כפופה לאמת מידה אובייקטיבית של סבירות, אשר נקבעה בהתאם לתעריף המינמלי.

3.5
המדיניות הנוהגת בבתי הדין לעבודה, במרבית המקרים, לעניין שיעור הוצאות היא פסיקת הוצאות בסכומים הפחותים מאלו שנקבעו בתעריף המינימלי. פסיקת הוצאות בבית הדין לעבודה בשיעור הקבוע בתעריף המינימלי או בשיעור גבוה יותר, נעשית אך ורק בנסיבות מיוחדות שאינן חלות בענייננו.

3.6
לעניין הטיעונים בדבר התנהלות המשיבה, כל טיעון עובדתי שלא נשמעו לגביו ראיות אין לו מקום במסגרת הטיעון להוצאות.

3.7
סביר להניח שגם לנתבעת יש גרסה שב"כ המשיבה לא מוצאים לנכון לפרט אותה "שכן ראוי ונכון שיעמוד וילון ומסך בין הליכי הפשרה ובין ההסכם שהובא בפני
ביה"ד." הליכי המו"מ, תוכנם ומהותם אינם חלק מן החומר שצריך להיות בפני
ביה"ד. "הסכם הפשרה כאמור הוא מבלי להודות בעובדות ומבלי שאומצה טענה כלשהי מטענות המבקש..." (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 22-26).

4.
המדיניות השיפוטית לעניין פסיקת הוצאות


4.1
כללי

4.1.1
תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן-תקנות סד"א) קובעת, בין השאר, לאמור:

"511(א)
בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והצאות משפט (להלן-הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו.


(ב)
החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו בכפוף לאמור בתקנה 512."


4.1.2
עניין ההוצאות, הן החיוב בהן והן שיעורן, מסור היה מאז ומתמיד לשיקול דעתו של בית המשפט אשר "רשאי ואף חייב להתחשב בגורמים שונים, כגון: השלב של סיום המשפט, הטרחה שנדרשה לניהולו, תום הלב וכדומה שיקולים". (ע"א 797/79 הניה בן מאחר נ' פקיד השומה גוש דן ואח', פ"ד לה (חלק שני), 617, 618).

הכלל הוא כי בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו על מנת שלא יצא שכרו בהפסדו. החיוב בהוצאות לא נועד להעניש את הצד שהפסיד, אלא להחזיר לצד שזכה את ההוצאות שהוציא מכיסו לשם ניהול המשפט. ראה בית המשפט לסטות מכלל זה עליו לנמק את הדבר בפסק דינו. (ד"ר א. וינוגרד "תקנות סדרי הדין, כרך שני, עמ' 891 –892 והאסמכתאות שם).

4.1.3
תקנה 512 לתקנות סד"א קובעת, בין השאר, כדקלמן:-

"512(א)
קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לעניין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

(ב)
בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בתי הדין את הדיון".


(ההדגשות לא במקור).

4.1.4
ההוראה, על פיה סכום ההוצאות לא יפחת מהתעריף המינימלי, אינה בבחינת כלל בל יעבור ולבית המשפט נתונה הסמכות להורות, מטעמים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מזה הקבוע בתעריף המינימלי. יצויין כי כללי התעריף המינימלי שימשו תמיד קנה מידה והנחייה לקביעת השכר המגיע אולם גובה שכר הטרחה היה תמיד נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. (ד"ר אליהו וינוגרד, תקנות סדרי הדין, כרך שני, עמ' 904).


4.1.5
השאלה מה הגישה העקרונית בה יש לנקוט בקביעת גובה
ההוצאות היתה ועדיין שנויה במחלוקת בין השופטים, ובנושא התפתחה פסיקה עניפה "המאמצת את ההנחייה הכללית הנ"ל מחד גיסא, אולם סולדת מתלונות על חריגות מכלל זה, מאידך גיסא...מכאן שאין אחידות בהתייחסותם של שופטים
שונים לנושא זה והפערים בקביעותיהם הם משמעותיים".
(אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שניה, עמ' 548).

"הממעיטים סברו שאין להעמיד מחסום גבוה מדי של קביעת שכר טרחה לפני בעל דין לבל ימנע בשל כך מהגשת תביעה או הגנה ראויות; המרבים סברו שבהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק שבעל דין שזכה בדינו יצא בחסרון כיס של אי תשלום שכר טרחת עורך הדין שבו נשא. השאלה איזו משתי הגישות להעדיף שייכת לתרבות המשפטית של כל מדינה, למסורתה ולערכים שהתגבשו בקהיליית משפטניה. דומה שעם חקיקת חוק היסוד נוטה כיום הכף יותר מאשר בעבר לשיפוי בעל דין שזכה בדין על מלוא הוצאותיו הסבירות, באין נסיבות מיוחדות לסתור. הדעת אינה יכולה להשלים עם קביעה קטגורית שבעל דין אשר זכה במלוא תביעתו יצא, רק לעניין שכר טרחת עורך הדין אשר שילם, וחצי (או רבע) מתאוותו בידו או בכלל בלעדיה." (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצידורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 36).
כמתחייב מדברים אלה, פסיקת ההוצאות אמורה להיגזר מההוצאות הריאליות שהיו לבעל הדין בגין ההליך המשפטי - בכפוף לבדיקת סבירותן. שלילת הוצאות סבירות מבעל דין שזכה - יש בה "משום פגיעה בזכות קניינו, פגיעה שלא ניתן להצדיקה לפי סעיף 8 לחוק היסוד" (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצידורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 36).

"מבלי לגרוע ממשקלו של שכר-טרחת עורך הדין הצפוי להיפסק נגד בעל דין אם יפסיד בדינו כגורם מרתיע מפני פניה לבית המשפט, לא צריך להתעלם גם מהאינטרסים של בעל הדין שזכה, שיתכן ולו ידע שלא תיפסקנה לו הוצאות היה מהסס לפנות לבית המשפט"
(שם בעמ' 36).

הגישה שהתגבשה בפסיקתו של בית המשפט העליון היא כי יש לפסוק לזוכה הוצאות מלאות, על מנת שלא יגרם לו חסרון כיס, כאשר התעריף המינימלי משמש כעקרון מנחה בפסיקת ההוצאות, אך אינו מונע פסיקת הוצאות גבוהות יותר, ובלבד שהוצאו והוצאתם היתה סבירה. (ד"ר אליהו וינוגרד, תקנות סדר הדין, כרך שני, עמ' 903 ).

4.1.6
מדיניות זו של פסיקת הוצאות ריאליות אומצה גם על ידי בית המשפט לערעורים אזרחיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וזאת מתוך מגמה לפצות את הצד הזוכה בהחזר הוצאותיו ומתוך מגמה משנית להקטין את מספר ערעורי הסרק. אולם יש להבחין, לעניין פסיקת הוצאות, בין מקרים שבהם ניתן פסק הדין בתביעות סטנדרטיות ללא התגוננות או בקשת רשות להתגונן מצד הנתבע, לבין מקרים שבהם התובענה מסתיימת רק אחרי שמיעת ראיות ו

פסק דין
. כאשר הטיפול
היחידי מטעם הפרקליט הוא הגשת טופס פסיקתה לחתימת הרשם אין הצדקה למלוא שכר הטרחה על פי התעריף.
(אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שניה, עמ' 548).

4.1.7
מעבר לשיקול דעת בית המשפט בקשר לטיב התביעה וההגנה, תום ליבם של הצדדים וכמות העבודה שהושקעה בניהול הדיון, על בית המשפט לקחת בחשבון כמה גורמים נוספים, ביניהם גובה הסכום אשר נתבע והסכום שהתובע זכה בו, טיב העילה אשר בגינה הוגשה התביעה והתנהגות הצדדים – סיבות וגורמים העשויים להגדיל או להפחית את סכום ההוצאות. באשר להתנהגות הצדדים – יש להבחין בין הגדלת ההוצאות בשל התנהגות בעלי הדין לבין הטלת קנס בשל התנהגות כזאת, לבית המשפט מותר לשקול את התנהגות הצדדים אולם אסור לו לשוות להוצאות אופי עונשי.

גורם נוסף שעל בית המשפט להביא בחשבון, בקביעת שכר טירחת עורך דין שהוא פוסק לבעל דין אשר זכה במשפט,
"הוא, כמה יהיה אותו בעל דין חייב לשלם לעורך דין ששכר לניהול המשפט...אין בעל דין חייב לשכור עורך דין שיסתפק בפחות מאשר התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין ואינו צריך לצאת בחסרון כיס מהמשפט בו זכה... אם אמנם נוהגים בתי המשפט לפסוק שכר עורך דין מתחת לסכומים הנגבים כרגיל על ידי עורכי דין בעלי עמדה... הרי שהגיע הזמן לשנותו ולפסוק לבעל דין הוצאות ריאליות, קרובות למציאות. בהעדר סיבה מיוחדת, מן הראוי לפסוק לצד הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס, אפילו הם עולים על התעריף המינימלי". (ההדגשות לא במקור) (ד"ר אליהו וינוגרד, תקנות סדרי הדין, כרך שני, עמ' 903 והאסמכתאות שם ).

4.1.8
כאשר בפשרה עסקינן "גדל עוד יותר שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, והגישה הכללית היא, שבמקרה כזה כל צד נושא בהוצאותיו, להוציא מקרים חריגים". (ע"א 797/79 הניה בן מאיר נ' פקיד השומה גוש דן ואח', פ"ד לה (חלק שני), 617, 618, ד"ר אליהו וינוגרד, תקנות סדר הדין האזרחי, כרך שני עמ' 904).




4.2
פסיקת הוצאות במערכת בתי הדין לעבודה


4.2.1
תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב- 1991
שכותרתה "הכלל בדבר הוצאות" קובעת לאמור:

"בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון".


4.2.2
כעולה מנוסח התקנה, עניין ההוצאות מסור לשיקול דעתו של בית הדין, אולם לא מצויה בתקנה הוראה דוגמת זו שבתקנה 512 לתקנות סד"א, הקובעת כי שכר הטרחה הנפסק לא יפחת מן התעריף המינימלי. "אין זו השמטה מקרית אלא העדר ההוראה נובע מאפיין המיוחד של ההתדיינויות בבתי הדין בתחום משפט העבודה ובטחון הסוציאלי, שבהן יש לקבוע אמת מידה שונה מזו שנקבעה בתעריף המינימלי בבתי המשפט". (דב"ע נא/6-9 חב' מייסון בע"מ נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, פד"ע כג, 430) (להלן-פסה"ד בעניין מייסון), ואכן ההלכות השונות הנוגעות ליישומה של תקנה זו נגזרות מסוג ואופי ההליכים השונים הבאים בפני
בית הדין.

4.2.3
כך לדוגמה, באשר לענייני הבטוח הלאומי נפסק כי "בדרך כלל אין בית דין זה נוהג לחייב את המבוטח בהוצאות משפט, אף אם בית הדין פוסק נגדו, הרעיון שמאחורי דרך זאת הוא בכך שבית הדין רואה את מימוש הזכות של המבוטח מכוח חק הביטוח הלאומי כחלק מהזכות עצמה, ושההתדיינות כולה מתנהלת במימון ציבור המבוטחים. במה דברים אמורים? כשאין המבוטח מנצל לרעה את זכותו...עם זאת אף אם תביעת המבוטח היא 'מופרכת מיסודה' אין בית הדין מחייבו בתשלום הוצאות". (עב"ל 127/99 עיזבון המנוחה מסעודה גויטע ז"ל נ' המוסד לבטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לב(3), 173, בעמ' 2 לפסק הדין והאסמכתאות שם).




באשר לשאלת ההדדיות בין זיכוי בהוצאות לגבי מבוטח שזכה בתביעתו לבין חיובו בהוצאות כאשר הוא הפסיד בתביעתו נפסק כי "באותם מקרים שצד להליך מיוצג על ידי עורך דין, אין כל סיבה לכך שבתי הדין לעבודה לא יהיו נאמנים ל'מדיניות בתי המשפט בפסיקת הוצאות' תוך קיום המגמה שבתי דין לעבודה חייבים לפעול למניעת ייקור ההליכים למימוש זכויות... בהדדיות יהיה כדי להכביד על מימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי ולהתריע גם עת אין מקום להרתעה כזאת".(דב"ע לד/13-0 מתיתיהו שילון – המוסד לבטוח לאומי, פד"ע ה 310, 309). (ההדגשות לא במקור)

4.2.4
ה"נאמנות", למדיניות בתי המשפט בעניין פסיקת הוצאות, מצאה ביטויה, בנסיבות מסוימות, גם באימוץ תקנה 512 לתקנות סד"א. (דב"ע מט/ 62-3 גדעון ליפשיץ נ' בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע כ, 362):


"...רשאי גם רשאי היה בית הדין האזורי שלא לפסוק שכר טרחה למערער מפאת התנהגותו של ב"כ. הדברים נאמרו מפורשות בתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984...מן הראוי לאמץ הוראה זו אף בבתי הדין לעבודה". (שם בעמ' 366).

ובפסה"ד בעניין מייסון קבע בית הדין הארצי: "מקרה זה שלפנינו הוא תביעה של קרן ביטוח נגד מעבידים, שהיה עליהם להתגונן נגד תביעות שעוד בשלב המוקדם

התברר שאין בהן ממש, אולם התגוננות זו חייבה אותם להזדקק לשירותיו של פרקליט, אשר כמצוות חוק לשכת עורכי הדין, אינו רשאי לגבות מלקוחותיו פחות מהתעריף המינימלי...נסיבות אלו מצדיקות, על פניהן, אימוץ תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, דהיינו שלכאורה זכאים המעבידים להוצאות על פי התעריף המינימלי...מקום שפסיקת הוצאות בשיעור שנקבע על ידי התעריף המינימלי אינו עומד במבחן קנה המידה לקביעת השכר הסביר, ניתן לפסוק סכום הנמוך מזה שבתעריף המינימלי..."
(שם בעמ' 3-4 לפסק הדין).




4.2.5
המדיניות השיפוטית של בית הדין לעבודה, לעניין פסיקת הוצאות, "צריך שתהיה מושתתת על הנתונים המיוחדים למערכת בתי הדין לעבודה. קיימים הליכים כגון אלו כנגד המוסד לביטוח לאומי או של גימלאים כנגד קופת הגמל שלהם, שבהם ייטה בית הדין שלא לחייב מבוטח או גימלאי בתשלום הוצאות הצד שכנגד חרף העובדה שהלה זכה בדין... לעומת זאת, בסכסוכים אישיים נוהגים בתי הדין לעבודה להטיל על הצד שהפסיד לממן את הוצאות המשפט. המגמה היא לפצות את הצד שנגרר להתדיינות בעל כורחו בהוצאותיה או לפחות בחלק מהן...נראה כי במסגרת הפעלת שיקול דעתו של בית הדין בקשר לפסיקת הוצאות משפט כנגד צד זה או אחר, עליו ליקח בחשבון את התנהגות הצד במהלך המשפט ואת הטעמים שהביאו את הצד המפסיד להימנע מלשלם את המגיע ממנו בלא צורך בגרירת הצד שכנגד לבית הדין.


(יצחק לובוצקי, סדר הדין בבית הדין לעבודה" עמ'185-186).



5.
מן הכלל אל הפרט

5.1
כמתחייב מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין אימוץ הוראה מהוראות סדר הדין האזרחי, במקרים הראויים , ומפסיקת בית הדין הארצי לעבודה המתייחסת נקודתית לאימוץ תקנה 512 לתקנות סד"א, אני סבורה כי נסיבות המקרה שבפני
נו, כפי שיובהרו בהמשך הדברים, מצדיקות אימוץ תקנה 512 לתקנות סד"א. (ר' לעניין אימוץ תקנות סד"א- ע"ע 1243/01 גדבאן ימאמה נ' מועצה מקומית חורפיש – ניתן ביום 12.9.01 טרם פורסם).

5.2
משכך פני הדברים, וכמתחייב מההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין להכריע בשאלת ההוצאות עליו להתייחס בראש וראשונה לאופי ההליך המצוי בפני
ו ולקחת בחשבון, בין השאר, גם את התנהגות הצדדים, כאשר המטרה היא לפצות את הצד שנגרר להתדיינות בעל כורחו ולהחזיר לו את ההוצאות המשפטיות שהוציא לצורך


ההתדיינות "כדי שלא יצא חוטא נשכר" (בש"א 2631/98 משה היימן ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם).


לטעמי, ככלל, אין כל הצדקה לכך שבעל דין, אשר נאלץ לנקוט בהליכים משפטיים על מנת להגן על זכויותיו, כמו גם, בעל דין שנאלץ להתגונן נגד תביעות, ימצאו עצמם בחסרון כיס בשל הוצאות שנגרמו להם, עקב הצורך להגיש תביעה או להתגונן בפני
תביעה שהוגשה נגדם, ובלבד שתישמר "הדדיות" ואותו דין יחול
על שני הצדדים.

אולם משמדובר בתביעה במסגרת יחסי עובד ומעביד – מסגרת, שמעצם הגדרתה, אינה מאוזנת, עלי לשקול את ההשלכות העשויות להיגזר מפסיקת הוצאות ריאליות תוך שמירה על עקרון "ההדדיות".


אני סבורה כי גם בתביעה בין עובד לבין מעביד יהיה ב"הדדיות", לעניין פסיקת הוצאות משפט ריאליות, משום הכבדה על מימוש זכויותיו של העובד והרתעה "גם עת אין מקום להרתעה כזאת". (ראה לעניין זה: פסק הדין בעניין מייסון וכן עב"ל 127/99 עזבון המנוחה מסעודה גויטע ז"ל נ' המוסד לבטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לב(3), 173).
מאחר ויכולת הפניה לבתי משפט, הטומנת בחובה גם יכולת כלכלית, "היא מזכויות היסוד של האדם" ו"אבן הפינה של שלטון החוק" (ע"א 579/90 רוזין ואח' נ' בן נון, פ"ד מו(3) 742, 738, בג"צ 910/86 רסלר ואח' נ' שר הבטחון, פ"ד מב (2) 462,441, צוטטו בספרו של יורם רבין, "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית, עמ') יש, לדעתי, להימנע מכל החלטה העשויה "לנעול" בעקיפין, ולוא במקצת, את דלתות בית הדין בפני
עובדים שיבקשו לממש את זכויותיהם אך ירתעו בשל החשש כי יחוייבו בהוצאות משפט ריאליות -
במידה ויפסידו.

5.3
אין בדברים האמורים בס"ק 5.2 לעיל, לעניין פסיקת הוצאות משפט ריאליות, כדי לגרוע
מהלכה על פיה מן הראוי, בנסיבות מסויימות, לאמץ, את הוראות תקנה 512 לתקנות סד"א, ולפסוק הוצאות על פי התעריף המינימלי, בכפוף לסבירותו של הסכום.

יצויין, כי בכל מקרה, על פי ההלכה הפסוקה, יש בתעריף המינימלי כדי להנחות גם את בתי הדין לעבודה. (מו/99-3 רחמים אביטן – הסוכנות היהודית
(לא פורסם).




5.4
יצויין כי בענייננו היתה בפני
בית הדין בקשה שעניינה ביטול פיטוריו של המבקש– אודותם למד, כעולה מהבקשה, מפי השמועה. לפניית באי כוחו של התובע, במכתב סדור ומפורט (קופמן 10), בטרם הוגשה הבקשה, כלל לא טרחה רשות השידור
להשיב והשאירה את המבקש במצב שבו נאלץ לפנות לבית הדין.
יודגש כי, למרות החלטות בית הדין, לא טרחה המשיבה להגיש את תגובתה לבקשה, או לפחות להציג בעל-פה, בדיון שהתקיים בפני
, את גרסתה. טענתה של רשות השידור
על פיה סביר להניח שגם לרשות

השידור יש גרסה שב"כ לא מוצאים לנכון לפרט אותה
"שכן ראוי ונכון שיעמוד וילון ומסך בין הליכי הפשרה ובין ההסכם שהובא בפני
ביה"ד, תוכנם ומהותם אינם חלק מהחומר שצריך להיות בפני
ביה"ד" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 5.8.02) היא יותר מתמוהה - וזאת בלשון המעטה.
נכון שפרטי "הליכי הפשרה" שהתנהלו בין הצדדים והובילו להסדר - אינם חלק מהחומר שצריך להיות בפני
בית הדין, אולם ל"הליכי פשרה" אלה אין כל קשר לגרסתה של רשות השידור
, שלעניות דעתי, מן הראוי היה שלא להעמידה מאחורי "וילון או מסך" כלשהו, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב המוגברת הנדרשת מרשות ציבורית. ב"כ רשות השידור
גם לא טרחו להבהיר מה הסיבה לכך שאין הם מוצאים לנכון לפרט בפני
בית הדין את גרסתה.

משכך פני הדברים ובפני
מונחים, מחד גיסא, הבקשה, ללא תגובה, ומאידך גיסא,
ההסדרים שסוכמו בין הצדדים, מהם עולה כי רשות השידור
נענתה לבקשה במלואה, אין לי אלא לקבל את טענת המבקש, על פיה, ניתן היה למנוע את ההליך המשפטי ולא "לגרור" אותו בעל כורחו להליכים מיותרים שהוצאות בצידם.

בנסיבות אלה, כפי שתוארו לעיל, הגם שמדובר בהסדר פשרה, אני סבורה שלא יהיה זה הוגן להטיל על המבקש לשאת במלוא נטל ההוצאות שנגרמו לו על מנת להשיב את המצב לקדמותו ולהעמידו במקום בו היה אלמלא פוטר.

5.5
לאור האמור לעיל, וכמתחייב מסעיף 5.3 להחלטתי, אני מחייבת את רשות השידור
בתשלום הוצאות משפט בגין ההליך הזמני בסך של 3,970 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, שישולמו למבקש תוך 30 יום מיום

-


קבלת ההחלטה, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד לתשלום המלא בפועל.


המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים באמצעות הפקסימילה.




ניתנה היום כ' באלול, תשס"ב (28 באוגוסט 2002) בהעדר הצדדים.





דינה אפרתי
-
שופטת
























בשא בית דין אזורי לעבודה 4073/02 רון קופמן נ' רשות השידור (פורסם ב-ֽ 28/08/2002)