פסקי דין על בנק אגוד סניף ירושלים ראשי | פסקי דין על מזרחי יעקב | פסקי דין על מזרחי עובד |

18356/05 א     19/05/2008




א 18356/05 בנק אגוד סניף ירושלים ראשי נ' מזרחי יעקב, מזרחי עובד




בעניין:

9



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
018356/05


בפני
:
כבוד השופט חגי ברנר
תאריך:
19/05/2008




בעניין:
בנק אגוד סניף ירושלים ראשי

התובע;


נ
ג
ד


1 . מזרחי יעקב

2 . מזרחי עובד

הנתבעים;



פסקֿֿדין


1.
בפני
י תביעה לתשלום חוב בסך של 96,976.99 ₪ שהצטבר בחשבון מס' 730539/03 של הנתבעים (להלן: "חשבון העו"ש"), המתנהל בסניף ירושלים של הבנק התובע (להלן: "הבנק"). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. נגד הנתבע 2 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה בסמוך לאחר הגשת התביעה. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ביקש וקיבל רשות להתגונן.

2.
אין חולק כי החוב נשוא התביעה יסודו בהלוואה בסך 70,000 ₪ שהועמדה לנתבעים בחשבון העו"ש ביום 7.7.2002. ההלוואה הועמדה לתקופה של שישה חודשים ולאחר מכן חודשה פעמיים נוספות, בכל פעם לתקופה של שלושה חודשים. בסופו של דבר, ביום 7.7.2003 היא לא חודשה וגם לא נפרעה, והחלה לשאת ריבית פיגורים שגרמה לגידולו של החוב. מכאן התביעה.

3.
השימוש היחידי שנעשה בחשבון העו"ש היה ביצוע החזרי הלוואת משכנתא (להלן: "הלוואת המשכנתא") שנטלו הנתבעים בשנת 1996 מאת מערך המשכנתאות של הבנק, בסניף תל אביב של הבנק (להלן: "סניף תל אביב"), וזאת במקביל לפתיחתו של חשבון העו"ש. הנתבעים נהגו להפקיד מעת לעת כספים בחשבון העו"ש, על מנת שיועברו לחשבון הלוואת המשכנתא בסניף תל אביב.

4.
בשנת 2001 התעוררו חילוקי דעות בין סניף תל אביב של הבנק לבין הנתבעים, בקשר לגובה הריבית על הלוואת המשכנתא. הנתבעים טענו כי הם מחוייבים בריבית גבוהה מן המותר, ועל כן החליטו בחודש יולי 2001 להפסיק את התשלומים שנועדו לפרוע את הלוואת המשכנתא. הם הורו לסניף ירושלים של הבנק להפסיק לחייב את חשבון העו"ש בתשלומי המשכנתא, אך הבנק לא נעתר לבקשתם, עקב טעות של פקידת הבנק מירה נדב, שסברה (ועודנה סבורה) כי לסניף ירושלים אין סמכות לעצור הוראת קבע לתשלום משכנתא (ראה עדותה בע' 14 לפרוטוקול). אין ספק כי מדובר בטעות של מירה נדב, שהרי מעדותו של מנהל הסניף ציון אבוקרט (להלן: "אבוקרט"), עולה כי לא קיים נוהל כזה בבנק וכי אם הלקוח "היה נותן הוראת ביטול לא היינו משלמים כי זו הוראה של הלקוח. אם היה נותן הוראה כזו לא היינו משלמים" (ע' 22 לפרוטוקול). הואיל ומירה נדב הודתה כי קיבלה הוראה כזו מהנתבע אך לא קיימה אותה משום שסברה שהדבר איננו אפשרי על פי נהלי הבנק, פשיטא כי מדובר בטעות שלה, שלא היתה צריכה להתרחש. עקב טעות זו, המשיך הבנק לחייב את חשבון העו"ש בחודשים אוגוסט- נובמבר 2001 בסכומים של כ- 14,000 ₪ לחודש, ויתרת החובה בחשבון העו"ש הלכה וגדלה. ביום 2.12.2001 עמדה יתרת החובה
בחשבון העו"ש על סך של 65,172 ₪. מסגרת האשראי המאושרת בחשבון היתה 70,000 ₪. הואיל ויתרת החובה שהיתה נוצרת בחשבון העו"ש לו המשיך הבנק לחייב את החשבון בתשלומי המשכנתא, היתה חורגת ממסגרת האשראי המאושרת, חדל הבנק לחייב את חשבון העו"ש בגין תשלומי המשכנתא עבור החודשים דצמבר 2001- מרץ 2002. במקביל, עקב הפקדות שביצעו הנתבעים בחודשים מרץ ואפריל 2002 לחשבון העו"ש, פחתה יתרת החובה בו ועמדה על כ- 30,000 ₪.

5.
בשלב זה נוהלו מגעים בין סניף ירושלים לבין הנתבעים, שבסופם, בחודש יולי 2002, סוכם כי
הנתבעים יפקידו בחשבון העו"ש סך של 70,000 ₪; סניף ירושלים יעמיד בחשבון העו"ש הלוואה בסך של 70,000 ₪; חשבון העו"ש שעמד אותה שעה ביתרת חובה של כ- 30,000 ₪, יעבור ליתרת זכות של 110,000 ₪; סכום של 110,000 ₪ יועבר מחשבון העו"ש לסניף תל אביב, על חשבון החוב בהלוואת המשכנתא; חשבון העו"ש יעמוד על יתרת אפס בסיומו של המהלך.

המהלך הפיננסי אכן בוצע, ובמסגרתו העמיד הבנק לנתבעים את ההלוואה נשוא התביעה.

6.
הנתבע טוען, והבנק חולק על כך, כי הוסכם גם שההלוואה בסך 70,000 ₪ תתחדש באופן אוטומטי מעת לעת, בלא מגבלה של זמן, עד להסדרת הסכסוך בענין הלוואת המשכנתא, וכן שהובטח לו כי תיערך התחשבנות כוללת לגבי תנאי הלוואת המשכנתא, וכל טענותיו ייבחנו בלב פתוח ובנפש חפצה. דא עקא, מיד לאחר העמדת ההלוואה בחשבון העו"ש והעברת סך של 110,000 ₪ לטובת הלוואת המשכנתא בסניף תל אביב, התנער הבנק מהתחייבותו כלפי הנתבעים, נציגי סניף תל אביב סרבו לערוך התחשבנות מחודשת לגבי הלוואת המשכנתא ובחודש יולי 2003 סירב סניף ירושלים של הבנק לחדש את ההלוואה בסך 70,000 ₪ והעמידה לפרעון.

7.
חשוב לציין כי הבנק הגיש תביעה נוספת נגד הנתבעים, בגדרו של ת.א. 27423/03, בגין החוב שהצטבר בהלוואת המשכנתא. תביעה זו עודנה תלויה ועומדת, ובגדרה אמורות להבחן טענות הנתבעים בקשר לגובה הריבית בהלוואת המשכנתא.

8.
בתום ישיבת ההוכחות, ולאחר שהתמונה העובדתית שתוארה לעיל התבהרה לכל, הצעתי לצדדים הסדר דיוני ולפיו התביעה הנוכחית תימחק, כאשר במקביל תתוקן התביעה בתיק האחר באופן שסכומה יוגדל בהתאמה. טעמו של דבר הוא שכל סכום שבו חוייב חשבון העו"ש נשוא התביעה שבפני
י, זוכה במקביל בחשבון הלוואת המשכנתא נשוא התיק האחר, וממילא פעולה הפוכה של מחיקת החוב שנוצר בחשבון העו"ש, תביא להגדלת החוב בחשבון הלוואת המשכנתא. הבנק נעתר להצעתי והציע מנגנון טכני לביצועה, אך הנתבע, משיקולים השמורים עימו, לא הגיב להצעה ולא הגיב לפניות הבנק כדי לקדם את ביצועה.

9.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שפורטו בהרחבה בתצהיריהם ובסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן.

10.
אכן, אין ספק שפקידת הבנק מירה נדב טעתה והטעתה את הנתבע בכך שסברה בשעתו כי לא ניתן לבטל את הוראת הקבע שניתנה בחשבון העו"ש, למרות בקשתו המפורשת של הנתבע. עקב כך נוצרה יתרת חובה בחשבון, שכן סניף ירושלים חייב את חשבון העו"ש בכספים שהועברו לסניף תל אביב לצורך פרעון הלוואת המשכנתא. מדובר בסכום כולל של 59,000 ₪ שהועבר שלא כדין מחשבון העו"ש בסניף ירושלים של הבנק, לחשבון הלוואת המשכנתא בסניף תל אביב. יחד עם זאת, הלכה למעשה לא נגרם לנתבע כל נזק מחמת מהלך זה של הבנק, שכן כל שקל שיצא מחשבון העו"ש, נכנס לחשבון הלוואת המשכנתא, ולפיכך, אלמלא הועברו הכספים, היה חשבון הלוואת המשכנתא מצוי כיום ביתרת חובה גדולה יותר. ביטול בדיעבד של חיוב חשבון העו"ש וזיכויו בכספים שהועברו לחשבון הלוואת המשכנתא, יגרום למעשה להתעשרות בלתי מוצדקת של הנתבע על חשבון הבנק, התעשרות שתנוטרל רק אם יוגדל בדיעבד ובהתאמה סכום החוב בחשבון הלוואת המשכנתא. מבחינתו של הנתבע, לא תהא איפוא כל תועלת מעשית מהשבת המצב לקדמותו כפי שהיה בחודש יולי 2001.


יצויין בהקשר זה כי הנתבע עצמו, באמצעות בא כוחו, במהלך ניהול התביעה האחרת של הבנק בת.א. 27423/03, עמד על כך שהתשלום בסך 110,000 ₪ שהועבר מחשבון העו"ש בסניף ירושלים לטובת חוב המשכנתא, אכן יילקח בחשבון כסכום ששולם על ידי הנתבע (ראה ע' 29 לפרוטוקול וכן המוצג ת/1), ועל כן, דומה כי הנתבע מבקש כיום לאחוז בחבל משני קצותיו: בהליך שבפני
י, הוא טוען כי יש לבטל את אותה העברה כספית שבוצעה לטובת חוב המשכנתא, ואילו בהליך האחר, הוא משתמש באותה העברה ממש על מנת להפחית את חובו לבנק בגין הלוואת המשכנתא. התנהלות כזו אינה יכולה להתקבל.

11.
בנוסף, אני סבור כי עם הגעתם של הצדדים לידי אותו סיכום פיננסי מחודש
יולי 2002, ירד המסך על הטעות של פקידת הבנק מירה נדב, והצדדים יצאו לדרך חדשה, שיש בה משום אישור בדיעבד מצידו של הנתבע למהלך השגוי של מירה נדב. הרי בעת שהושג הסיכום הפיננסי, ידע הנתבע היטב כי מירה נדב נהגה כפי שנהגה, וחרף זאת, הוא לא דרש את השבת המצב לקדמותו אלא ביקש לפתור את הבעיה שנוצרה בדרכים אחרות. ושוב, גם כאן, סביר להניח כי מבחינתו של הנתבע לא היה כל הבדל משמעותי אם נוצר חוב בחשבון העו"ש, עקב חיובו בתשלומים לטובת הלוואת המשכנתא, או אם חשבון העו"ש היה מזוכה אך במקביל היתה גדלה יתרת החוב בחשבון הלוואת המשכנתא. על כן, מבחינתו של הנתבע הוא היה יכול להשלים בדיעבד עם טעותה של מירה נדב, כחלק מן ההסדר הפיננסי שערך עם סניף ירושלים, משום שטעות זו לא גרמה לו כל נזק.

12.
נשאלת השאלה האם אבוקרט, מנהל סניף ירושלים, אכן התחייב כלפי הנתבע כי סניף תל אביב של הבנק יערוך התחשבנות כוללת ויבדוק בלב פתוח את טענותיו. בענין זה העיד אבוקרט כי:


"... אני לא מסכים שהיו הבטחות, כי אחד הנקודות שאמרתי למזרחי שיחידת המשכנתאות מנוהלת באופן עצמאי ויש לה מנכ"ל ומנהלים שלה, והסניפים שלנו סך הכל נותנים שירות ליחידת המשכנתאות והחלטות דרך הניהול אם להעמיד או לא, ואם להפגש או לא להפגש עם לקוחות הכל בהחלטה של יחידת המשכנתאות. לא יכולתי להתחייב בפני
ו שיפגשו אותו, אמרתי לו שאעשה כל מאמץ שיפגשו איתו וכך עשיתי. זה שהתחמקו ממנו בת"א- לא אוכל להתייחס." (ע' 24- 25 לפרוטוקול).


עדותו של אבוקרט מהימנה עליי, ואני מקבל אותה. עדות זו גם מתיישבת עם השכל הישר: אין זה סביר שמנהל סניף ירושלים יתחייב בשמו של מערך המשכנתאות של הבנק, שאינו מצוי באחריותו, ונמצא בסניף אחר של הבנק.


אבוקרט גם העיד כי פנה בעצמו למערך המשכנתאות של הבנק וביקש מהם לזמן את הנתבע לפגישה ולבדוק את טענותיו (ע' 24 לפרוטוקול), כך שהוא בהחלט קיים את מה שהבטיח לנתבע.


אין זה נכון שאבוקרט אישר בעדותו את גרסתו של הנתבע באשר לתוכנו של ההסכם, כפי שטוען הנתבע בסיכומיו. הנתבע מסתמך בענין זה על אישור כללי ומסוייג שאישר אבוקרט את האמור בס' 10- 11 לתצהירו של הנתבע, במילים "ייתכן שזה נכון", אך מיד, במשפט הבא, הבהיר אבוקרט כי לא היתה כל התחייבות מצידו לפתור את הבעייה שנוצרה בהלוואת המשכנתא (ע' 24- 25 לפרוטוקול).

13.
יצויין כי אפילו הנתבע מודה בעקיפין שאכן נעשתה בדיקה של טענותיו בסניף תל אביב, אך לטעמו, הבדיקה לא נסתיימה עד היום (ע' 28 לפרוטוקול), והיא נערכה על ידי פקיד נמוך דרג (ס' 31 לסיכומיו). למעשה, מי שבודק כיום את טענותיו של הנתבע הוא בית המשפט, בגדרו של התיק האחר שעודנו תלוי ועומד, כך שלמעשה לא נפגעו זכויותיו של הנתבע בקשר להלוואת המשכנתא, שכן הבדיקה אותה ביקש לערוך, מתקיימת בסופו של דבר בגדרו של הליך שיפוטי. אפילו הנתבע אינו מתיימר לטעון כי הובטח לו מראש על ידי אבוקרט מה תהיינה התוצאות של אותה בדיקה, כך שאין בידי הנתבע זכות מוקנית לכך שבתמורה להעברת 110,000 ₪ מחשבון העו"ש לטובת חשבון הלוואת המשכנתא, יקבל הבנק את כל טענותיו בקשר להלוואת המשכנתא.

14.
האם סניף ירושלים של הבנק התחייב לחדש את ההלוואה בסך 70,000 ₪ בלא מגבלה של זמן, כפי שטוען הנתבע, וזאת עד למועד בו יסדיר את המחלוקת עם סניף תל אביב בקשר להלוואת המשכנתא?


הבנק מכחיש טענה זו ועומד על כך שהיה מדובר בהלוואה שצריך היה לפרוע אותה במועדה. היא אמנם חודשה פעמיים נוספת מעבר לתקופה המקורית של שישה חודשים, בכל פעם לשלושה חודשים בלבד, אך בסופו של דבר לא חודשה פעם נוספת, והחל מיום 7.7.2003 היו הנתבעים צריכים לפרוע אותה.


אין כל הגיון להניח שהבנק התחייב להעניק לנתבעים הלוואה בסך 70,000 ₪ בלא כל מגבלה של זמן בקשר לפרעונה, ולמעשה, אפילו הנתבע עצמו, שטען טענה זו בתצהירו, הציג גרסה שונה לחלוטין בעדותו באשר לתוכנו של ההסכם. לדבריו "למדתי בשנים האלה שאין הסכם עם הבנק, מחתימים אותי על ערימות של דפים וטפסים ואני יודע אם יש הסכם או לא? ולא עומדים על אף מילה, המנהל אומר ככה והפקידה ככה. אני לא יודע על ההסכם, אני יכול להביא לך ערימת דפים של הבנק" (ע' 27 לפרוטוקול).


וכאשר נשאל הנתבע, ברחל בתך הקטנה, עד מתי היה הבנק אמור להאריך את ההלוואה בסך 70,000 ₪, השיב כי:


"היו מחזירים את הכסף שהעברתי למשכנתאות בחזרה לחשבון שלי, וסוגרים את ההלוואה. הם סידרו אותי, באתי עם 70 אלף ... אני טוען שהייתי ביתרת זכות בחשבון המשכנתא ומשם היו צריכים להחזיר כסף לחשבון העו"ש ולסגור את ההלוואה של ה- 70 אלף, כי לצורך זה ניתנה ההלוואה ולא עשיתי איתה עסקים אחרים ובניתי בתים." (שם)


משמע, לדידו ההלוואה כלל אינה אמורה להפרע על ידו, אלא על ידי הבנק עצמו, משום שמגיע לו כסף בגין תשלומי הייתר בהלוואת המשכנתא. אין בידי לקבל טיעון זה, בהיותו אבסורדי על פניו. מכל מקום, אם אכן יש ממש בטענותיו של הנתבע בקשר לתשלומי ייתר בהלוואת המשכנתא, הרי שהוא יזכה לסעד מתאים בגדרו של ההליך האחר התלוי ועומד בין הצדדים.


גם כאן, מקובלת עליי עדותו של אבוקרט לפיה ההלוואה נלקחה על מנת להסדיר את חוב המשכנתא שהלך ותפח בסניף תל אביב: "הוא לקח הלוואה כתוצאה שהחשבון היה בחוב, החוב של יחידת המשכנתאות הוא חוב שלו שקיים והיה צריך לשלם אותה. הבהרתי לו בפגישות, והם אנשים מכובדים בירושלים והסברתי לו שלא כדאי לו להיות בחובות , ויכול להיות שהיתה לו הסתייגות על הפרש כזה או אחר בנושא ריבית שאולי גבו ממנו 6 אחוז במקום 5 אחוז, אבל זה חוב שהוא היה חייב לבנק ושילם את זה." (ע' 24 לפרוטוקול).


לו היה ממש בטענתו של הנתבע בענין המועד להחזרת ההלוואה, הרי שלא היה נחתם הסכם הלוואה לתקופה של שישה חודשים בלבד, אלא היה נחתם הסכם לתקופה ארוכה הרבה יותר.


אגב, גם אם היה מדובר בהלוואה שלא נקבע לה מועד פרעון מוגדר, הרי שהנתבע היה חייב לפרעה תוך זמן סביר לאחר העמדתה, ותוך זמן סביר מעת דרישתו של הבנק. ראה ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (

bank (london
פ"ד מד(2), 265:
"מה הדין אם הנושה והחייב לא קבעו ביניהם כל מועד באשר לפרעון החוב? בהעדר הוראה חוזית, יש לפנות לעקרונות כלליים לפתרון השאלה. נראה לי כי בעניננו חלים שלשה עקרונות כלליים, אשר כל אחד בנפרד ושלשתם גם יחד, מובילים למסקנה אחת: מועד הפרעון הוא תוך זמן סביר לאחר יצירת החוב. ... מעקרון זה מתבקשת המסקנה, כי משניתנה הלוואה, ולא נקבע זמן לפרעונה, יש ליתן לחייב זמן סביר כדי לפרעה. משלשת העקרונות הכללים מתבקשת גם המסקנה, כי מכיון שהחייב אינו יכל לדעת מתי, בגבולות הזמן הסביר, עליו לפרוע את החוב, על הנושה מוטל הנטל ליתן לו הודעה מתי עליו להכין עצמו לפרעון החוב. הודעה זו צריכה לאפשר לחייב זמן סביר לפרעון החוב."

המועד של שנה אחת, הוא המועד שלאחריו סרב הבנק לחדש את ההלוואה פעם נוספת ורביעית במספר, הוא בהחלט מועד סביר שעד אליו צריך היה הנתבע לפרוע את חוב ההלוואה.

15.
סיכומו של דבר, לא מצאתי כי טענות ההגנה של הנתבע מהוות הגנה ראויה מפני חובתו לפרוע את ההלוואה בסך 70,000 ₪ שנטל מסניף ירושלים של הבנק. על כן, התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לבנק סך של 96,976.99 ₪ בצירוף ריבית כמבוקש בכתב התביעה, החל מיום הגשתה. בנוסף ישלם הנתבע לבנק את הוצאות המשפט כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

16.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.




ניתן היום, י"ד באייר, תשס"ח (19 במאי 2008), בהעדר הצדדים הנ"ל.



חגי ברנר
, שופט










א בית משפט שלום 18356/05 בנק אגוד סניף ירושלים ראשי נ' מזרחי יעקב, מזרחי עובד (פורסם ב-ֽ 19/05/2008)