פסקי דין על בן דוד משה | פסקי דין על אדליזדה סבח

357779/99 דמ     21/07/2002




דמ 357779/99 בן דוד משה נ' אדליזדה סבח




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בת"א-יפו
דמ 357779/99
דמ 357780/99


בפני
:
כב' השופטת בן-יוסף חנה
נצ גב' זיגלמן ברכה

תאריך:
21/07/2002




בעניין
:
בן דוד משה



ע"י
מזכיר האיגוד המקצועי מר עין גיל
התובע


נ
ג
ד


אדליזדה סבח



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד גבריאלי
הנתבע

פסק דין

התובע דורש בתביעתו זו פ"פ בסך 17,231.70 ₪ בגין תקופת עבודה מ 8/93 ועד 15.6.99 כאשר השכר האחרון הקובע לצורך חישוב פ"פ עמד על 2,954 ₪. כן תובע הוא דמי חופשה בסך 2,969 ₪ ודמי הבראה בסך 700 ₪, הודעה מוקדמת בסך 2,954 ₪ ודמי מחלה בסך 7,798.56 ₪.

בכתב ההגנה נטען כי התובע הועסק אצל הנתבעת בחנות לממכר ירקות מ 8/93 ועד פברואר 99. התובע עזב את מקום העבודה מיוזמתו ב 3/99 זאת על אף שהנתבע רצה בהמשך עבודתו.
הנתבע דחה גם את הטענה העולה כביכול מאישורי רופא התעסוקה מיום 21.6.99 כאילו התובע נפגע בעבודה. התובע לאחר שחדל להגיע לעבודה פנה לנתבע כדי שיאשר עבורו למוסד לביטוח לאומי כי נפגע בעבודה. הנתבע סרב לכך זאת משהתובע נקט בשיטה זו גם בשנת 1997, אף שגם אז מדובר היה בתביעת סרק.
התובע קיבל תשלום מלא עבור דמי חופשה ודמי הבראה.

בדיון בפני
נו העידו התובע ומר מאירוב דוד שהעיד מטעמו וכן העידו הנתבע וגב' דניאל שולמית וגב' אליזדה מיכל.

לאחר שעיינו בסיכומי נציגי הצדדים כמו גם במוצגים שצורפו לתיק בית הדין הגענו למסקנות כדלקמן:
המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם התובע כטענתו נפגע בגבו בסוף פברואר 99 דבר שבעקבותיו היה בתקופת אי כושר שבסיומה סרב הנתבע להמשיך העסקתו או שמא כטענת הנתבע, התובע נעלם ממקום העבודה בתקופה שהנתבע היה זקוק לו ביותר ואין בנסיבות המקרה זכאות לפ"פ.
השאלה הנוספת היא זכאות התובע לדמי מחלה עבור תקופת אי הכושר כמו גם שאלת ניצול חופשה ודמי הבראה.
התובע צרף לכתב התביעה את אישורי המחלה שניתנו לו ע"י הרופא המטפל וזאת ביום 9.3.99 לתקופה שמתייחסת לימים מ 28.2.99 ועד 10.3.99 ואישור מחלה נוסף מ 7.7.99 בהתייחס לימים מ 11.3.99 ועד 15.6.99. כמו כן צירף אישור הרופאה התעסוקתית מיום 21.6.99 הקובע שהתובע אינו מסוגל להרים משאות מעל 5 ק"ג ולעלות מדרגות במשך 3 חודשים לאחר מועד האישור.
התובע טוען כי לאחר שנפגע בגבו הודיע על כך לנתבע באמצעות גיסו וכי לאחר זאת משתמו ימי המחלה חזר למקום העבודה אך אשת הנתבע סרבה לאפשר לו להמשיך לעבוד תוך דרישה כי יציג את אישורי ההעדרות, זאת על אף שהנתבע שלח למועצת הפועלים הודעה בעקבות קבלת אישור רופא התעסוקה וזאת ביום 27.6.99 לפיו הוא מוכן לקבל את התובע לעבודה עם המגבלות שקבע רופא התעסוקה.
הנתבע מצידו והעד מטעמו טענו כי התובע הפסיק להגיע לעבודה החל מ 28.2.99 וכי למעשה ניתק קשר עם הנתבע על אף שידע כי משפחת הנתבע, שהם קרובי משפחתו, מצויים בעיצומם של הכנות לקראת חתונת הבת, זאת בנוסף לעבודה בחנות הירקות.
הנתבע מצידו הביע ספק לגבי עצם הפגיעה שנפגע התובע בגבו וזאת בהסתמך על כך שהתובע ניסה, בשנים קודמות לתבוע מהביטוח הלאמי הכרה בתאונות עבודה ותביעותיו נדחו. לטענת הנתבע קיבל הודעה מאביו של התובע, שהוא אחי הנתבע כי התובע אינו מעוניין עוד לעבוד בחנות של הנתבע, נוכח העבודה הקשה ושעות העבודה המרובות.

לאחר ששקלנו את העדויות שהושמעו בפני
נו כמו גם את המסמכים אנחנו סבורים כי התובע לא הציג בפני
נו תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס את טענתו לעניין פיטורין מהעבודה. התובע לא הציג מכתב פיטורין וגם גרסתו כאילו חזר לעבודה לאחר קבלת מכתב הנתבע נושא תאריך 27.6.99 וכי אז לא קיבלו אותו לעבודה אין בה ממש. התובע, כמי שעבד אצל הנתבע שהוא דודו, תקופה של 6 שנים בוודאי ידע כיצד ליצור קשר עם הנתבע ולמרות זאת בחר שלא להודיע בעצמו לנתבע מהו מצב בריאותו ומתי ישוב לעבודה לאחר שהפסיק לעבוד ביום 28.2.99. התובע על אף שטען כי היה במצב בריאותי קשה, שמנע ממנו לשוחח עם הנתבע ביום שחדל להגיע לעבודה הופיע לטענת הנתבע בחנות לאחר שקיבל את צ'ק המשכורת מידי סבו וזאת כדי שהנתבע יחתום חתימת הסב על צ'ק שהיה לפקודת "עצמי". דבר זה יש בו כדי ללמד על כוונה של התובע לנתק מגע עם הנתבע וזאת בניגוד למחוייבותו כעובד לעדכן את המעביד מיד עם קבלת אישורי המחלה על משך תקופת ההעדרות שנקבעה עפ"י אישור המחלה.
גם לאחר שהתובע כבר המציא בחודש יוני אישורי מחלה שניתנו לו על כל תקופת ההעדרות, וכן את אישור רופא התעסוקה המגביל את כושר עבודתו באופן חלקי לתקופה של 3 חודשים נוספים, אין התובע מוסר את אישורי המחלה בעצמו אלא שולח אותם אל הנתבע ורק בעקבות מכתב נוסף שהנתבע מפנה אליו ובו הודעה כי יהיה מוכן להעסיק אותו עפ"י המגבלות מתייצב התובע לעבודה, כאשר לטענתו אשת הנתבע מסרבת להמשיך להעסיקו.
בנסיבות אלה היה על התובע כעובד שמעוניין להמשיך לעבוד, ליצור קשר עם הנתבע ולא כפי שהתובע נהג, לאחר שהחליט על סמך דרישת אשת הנתבעת לקבל אישורי מחלה כי הוא נדרש לעזוב את העבודה.

נראה לנו כי המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב סירובו של הנתבע לשתף פעולה עם התובע במתן טופס 250 לנפגע בעבודה לצורך תביעה שהתובע הפנה למוסד לביטוח לאומי וכי בשל כך נוצר סכסוך בין הצדדים, שהם גם בני משפחה קרובים והתובע החליט בנסיבות אלה שלא להמשיך בעבודה.

אשר על כן, אין בפני
נו תשתית ראייתית מספקת כדי ללמוד ממנה על טענת התובע כאילו פוטר מהעבודה ולכן תביעתו בגין עילה זו נדחית.
כמו כן נדחית תביעתו לתשלום תמורת הודעה מוקדמת לפיטורין, עילה שגם היא מבוססת על טענת הפיטורין כנימוק להפסקת העבודה.

באשר לתביעה ככל שהיא נוגעת לדמי הבראה – שוכנענו מדפי
הריכוז שצורפו לתצהיר הנתבע כי לתובע שולמו דמי הבראה במסגרת תשלומי שכרו במהלך שנות עבודתו ולפחות ב 3 השנים האחרונות ומשכך התביעה בגין עילה זו דינה להדחות.
באשר לדמי המחלה – התובע דורש פדיון 89 ימים כאשר הנתבע באמצעות בא כוחו תקף את כשרות המסמכים שהוגשו ע"י התובע בטענה שמדובר בתעודות מחלה שהונפקו בדיעבד ובלא כל אסמכתא מבית חולים המאשרת את אי הכושר הממושך שלגביו ניתן אישור ע"י הרופא המטפל לתקופה של 3 חודשים ונראה כי האישור ניתן על סמך מכתבו של רופא התעסוקה.
בעניין זה איננו מקבלים את טענת הנתבע. העובדה היא כי לתיק בית הדין הומצאו מסמכים רפואיים המאשרים את עובדת היותו של התובע בלתי כשיר לעבודה לתקופה מ 28.2 ועד 15.6. הנתבעת לא טרחה לזמן את הרופא שחתום על המסמכים וחזקה על הרופא שנתן את האישור כי היתה סיבה מוצדקת לאישור תקופת אי הכושר ואין בפני
נו כל ראיה המצדיקה הטלת ספק בקביעות הרופא המטפל. אישור אין כל פסול בקביעת רופא התעסוקה שניתן ב 21.6.99 והקובע כי יש להעניק לתובע תעודות מחלה עד 15.6.99. כראייה למצבו הרפואי של התובע יכולה להיות גם העובדה שרופא התעסוקה ממשיך ומעניק לתובע אישור על הגבלה בכושר עבודתו למשך 3 חודשים נוספים מיוני 99 ואילך.
אשר על כן אנו קובעים כי התובע זכאי למי המחלה שהוא תובע את תמורתם והנתבעת תשלם לו על כן את הסך 7,798 ₪ בניכוי דמי מחלה בשווי 45 ימי מחלה ששולמו לו בשנת 95, כאשר היה בתקופת אי כושר במשך 6 שבועות וקיבל תשלום מלא כפי שאישר התובע עצמו.
לכן היתרה לתשלום בגין רכיב דמי המחלה הינה בסך 3,899 ₪.
באשר לפדיון חופשה- התובע טען כי ניצל 20 ימי חופשה במשך כל תקופת עבודתו. לעומת זאת טען הנתבע כי התובע ניצל ימי חופשה רבים במהלך תקופת עבודתו וכי לא נוהל פנקס חופשה משמדובר ביחסי משפחה קרובים ומששררו יחסי אמון ולא הועלו כל טענות לעניין זה במהלך תקופת העבודה. עוד ביקש ב"כ הנתבע לזקוף לזכות הנתבע את העובדה שהתובע ניסה פעמיים לתבוע את הביטוח הלאומי בגין תאונות עבודה ותביעותיו נדחו וכי הנתבע סירב לשתף איתו פעולה משלא היה מדובר בתביעות שהיה בהן אמת.
מאחר והנטל בעניין זה היה מוטל על המעביד והיתה מוטלת עליו חובה חוקית לנהל רישום בגין ניצול ימי החופשה או התשלום תמורתם והוא לא עשה כן טענתו של התובע בעניין זה מתקבלת והנתבע ישלם לתובע פדיון 24 ימי חופשה בסך 2,969 ₪.

לסיכום:
הנתבע ישלם לתובע פדיון חופשה בסך 2,969 ₪
ותמורת ימי מחלה בסך 3,899 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 30.8.99 מועד הגשת התביעה ועד הפרעון.
לא מצאנו לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין הרכיב של ימי מחלה מששוכנענו כי אכן היתה מחלוקת של ממש בין הצדדים לגבי נסיבות ניתוק יחסי העבודה.
משמרבית תביעתו של התובע נדחתה ומשהיה מיוצג ע"י נציג מועצת הפועלים אין צו להוצאות.

ניתנה היום י"ב באב, תשס"ב (21 ביולי 2002) בהעדר הצדדים.


נ.צ. – גב' זיגלמן ברכה



ח. בן-יוסף - שופטת










דמ בית דין אזורי לעבודה 357779/99 בן דוד משה נ' אדליזדה סבח (פורסם ב-ֽ 21/07/2002)