פסקי דין על ביטון שמעון | פסקי דין על ביטון דוד | פסקי דין על ביטון מרצדס ואח' | פסקי דין על ב. פייביש הנדסת בנין | פסקי דין על אינג'י ב. פייביש | פסקי דין על אינג'י יורי בורודה |

3118/03 עא     22/04/2004




עא 3118/03 ביטון שמעון, ביטון דוד, ביטון מרצדס ואח' נ' ב. פייביש הנדסת בנין בע"מ, אינג'י ב. פייביש, אינג'י יורי בורודה




בעניין:

1



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
עא 003118/03


בפני
:
כב'
הנשיא (בפועל) מנחם בן דוד
-
אב"ד
כב' השופט זיאד הווארי
כב' השופט אברהם אברהם
תאריך:
22/04/2004




בעניין:
1. ביטון שמעון

2. ביטון דוד
3. ביטון מרצדס
4. קניון הטיילת בע"מ




המערערים

נ
ג
ד



1 . ב. פייביש הנדסת בנין בע"מ
2 . אינג'י ב. פייביש
3 . אינג'י יורי בורודה




המשיבים

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת ג'. בסול), בתיק אזרחי 2459/02 שניתן ביום 26/05/03.

פסק דין

1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת ג'. בסול) שניתן ביום 26.5.03 בת.א. 2459/02 וכן על ההחלטות שנתן אותו בית משפט במהלך הדיונים לרבות החלטתו מיום 17.1.01.


המערערים הגישו תביעה לבית משפט השלום בה עתרו לחייב את המשיבים בפיצויים בסך – 883,348 ₪ בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מליקויי תכנון שביצעו המשיבים לבניית תוספת בניה של 2 דירות מגורים בשתי קומות.


בית משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה וחייב את המשיבים בתשלום פיצויים למערערים בסכום של 250,723 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, מחודש מרץ 1995, הוא נמנע לפסוק למערערים הוצאות ושכ"ט עו"ד.

2.
בחנו את כלל נימוקי הערעור, סיכומי הצדדים ופסק הדין של בית משפט השלום לרבות החלטות הביניים שנתן ולא מצאנו בהם כל עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא שמבוססות היטב, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, למעט מספר טענות שמצאנו להתערב בהן. עם זאת, מצאנו גם להרחיב במספר עניינים:


א.
לענין השתק פלוגתא:

המערערים טענו כי קיים מעשה בית דין בין המערערים למשיבים מכוחו של פסק הדין שניתן ב- ת.א. 1494/95 של בית משפט השלום בצפת ובו קבע כב' השופט אלופי כי, אין לחייב את המערערים ב – 50% מעלויות התיקון של צד ג'. טענה זו אין בידינו לקבלה.

מחומר הראיות עולה כי הבעלים בנכס הבנוי בקומת קרקע של הבנין נשוא הערעור (להלן: "צד ג'") הגיש תביעה (ת.א. 1494/95) נגד המערערים והמשיבים לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בגין אותו אירוע נשוא הערעור.

מכיוון שהתיק נשוא הערעור והתיק האחר דנו באותה פרשה הסכימו הצדדים בשני התיקים כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט אשר יחווה את דעתו בשאלת האחריות בלבד ואכן בית משפט השלום מינה את ד"ר אורי קורין כמומחה של בית המשפט והאחרון נתן חוות דעת בשאלת האחריות. לאור בקשת הצדדים בתיק נשוא ערעור זה נדרש ד"ר קורין להגיש השלמה לחוות הדעת והוא אכן שלח השלמה זו בחוות דעת משלימה מיום 7.12.98 שמתייחסת לחלוקת האחריות ביחסים שבין המערערים ובין המשיבים בלבד בענין עלויות תיקון המבנה הישן. אין חוות דעת זו נוגעת כלל וכלל ליחסים שבין צד ג' ובין המערערים והמשיבים. בחוות דעתו, הפריד ד"ר קורין בין עלויות התיקון למבנה הישן שהיה על המערערים להוציא ממילא וללא קשר לרשלנות המשיבים שהעריכם כ- 50% מסה"כ עלויות התיקון, ואלה אין לחייב בהן את המשיבים לבין עלויות תיקון האחרות שהעריכם כ- 50% מסה"כ עלויות התיקון שהיו נעוצות ברשלנות המשיבים, ואלה חייבים המשיבים לשאת בהם.
לאור זאת, אין כל מקום להחלת העיקרון של מעשה בית דין.
זאת ועוד,
כב' השופט אלופי בעמ' 5 לפסק דינו בת.א. 1494/95 קבע במפורש כי: "לא נראה לי לראוי לעלות שימוש בחוות הדעת מיום 7.12.98, חוות דעת זו לא הוגשה לצורך תיק זה. חוות דעתו המקורית הקודמת של ד"ר קורין נערכה בתיק אזרחי 1441/96 והוסכם בין הצדדים כי זו תשמש תיק זה לצורך דיון בשאלת האחריות בלבד".
בעמ' 10 לאותו

פסק דין
קבע: " נכון הוא כי ככל הכרוך בביצוע עבודות התיקון, התמורה וייצוב הבנין כתוצאה מבנייתם של הנתבעים 1, 2 יש מקום לדון בחלוקת הנזק על פי חוות דעת של ד"ר קורין או על פי כל קנה מידה אחר. שאלה זו נדונה בתיק אזרחי 1441/96 ולא כאן המקום ולא זו השעה להביע דעה כלשהי לגבי שאלה זו".

בעמ' 11 לפסק הדין נשוא הערעור, אימץ בית המשפט קמא את הגישה הנ"ל.

התוצאה היא כי אין כל מקום להחלת עקרון השתק פלוגתא או מעשה בית דין לענין חלוקת הנזק בין המערערים והמשיבים.

ב.
לענין ירידת ערך המבנים:

ראש נזק זה הוצא על פי החלטת בית המשפט מהמנדט שניתן לד"ר קורין, בעקבות זאת הגיש כל צד חוות דעת של מומחה מטעמו ושני המומחים נחקרו בבית המשפט. בפסק דינו ניתח בית המשפט קמא את שתי חוות הדעת ובסופו של דבר העדיף את חוות הדעת מטעם המשיבים שקבעה ירידת ערך מהוונת של הנכס במלואו בשיעור של 4,290 $ וכן סך 2,000$ לחנות בגין הפסד שטח בשל הצבת העמודים.

נימוקיו והסבריו של בית משפט קמא מקובלים עלינו ואיננו רואים כל מקום להתערב בממצאים אלה. כאן המקום להדגיש כי כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים של הערכאה הראשונה אלא אם נוכח כי הממצאים העובדתיים אין להם כלל בסיס ותשתית בחומר הראיות או שהדרגה הראשונה שגתה שגיאה עקרונית היורדת לשורשם של דברים בהתייחסות לראיות ולמסקנות שהסיקה מתוכנן. (ע.א. 560/84 דייזי נחמן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י מ (2), 384, בעמ' 387, 388).

באשר לטענה כי המומחה של המשיבים נכח באולם בית המשפט בעת שהעיד המומחה מטעם המערערים, לכן אין ליתן לעדותו כל ערך. גם טענה זו אין לה כל יסוד, המדובר בעד מומחה שנתן מקודם חוות דעת מטעמו ואין בעצם נוכחותו כאמור כדי לפגוע כלל וכלל בחוות דעתו.


ג.
הערכת הנזק:

הערעור כאמור מתייחס גם לגובה הנזקים שנפסקו למערערים. מעיון בכתב התביעה המתוקן ובפסק הדין של בית המשפט קמא עולה כי בית המשפט ניתח את כלל הראיות ובסופו של דבר אישר ראשי נזק מסויימים ודחה את החלק האחר. כידוע הלכה שהשתרשה מימים ימימה שערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ולא ימיר את הערכתה בהערכה שלו אלא במקרים בהם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק. בית המשפט העליון חזר לאחרונה על הלכה זו בע"א 7130/01, 7381/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי ואח'
, (טרם פורסם) שניתן ביום 1.10.03. בס' 21 לפסק הדין קבע כב' השופט טירקל:

"כידוע הלכה היא לפנינו מימים ימימה שאין בית המשפט של הערעור נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית, ולא ימיר את הערכתה בהערכתו שלו...זאת ועוד, גם אם ניתן היה להגדיל או להקטין, לפי הענין, את הסכומים שנפסקו בראש נזק זה או אחר, אין במרבית הסכומים שנפסקו כדי להצדיק התערבות בית המשפט של הערעור".

בענייננו, לא מצאנו כל טעות או שגגה בפסק הדין בכל הנוגע להערכת הנזק שמצדיקה התערבותנו.




ד.
לענין הריבית:

המערערים מלינים על כך שבית משפט השלום לא פסק עבורם ריבית. לטענתם נגרם להם חסרון כיס ממשי ועל המשיבים להשיב חסרון זה
על ידי תשלום ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה") מיום התשלום.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי הריבית נועדה לפצות את המערערים בגין מחיר השימוש באותם כספים, ומכיוון שהמערערים הם שגרמו לסחבת במהלך ניהול העניינים, אין ליתן להם פרס.
נראה לנו, כי שגה בית משפט קמא עת שנמנע מלפסוק למערערים ריבית ותוך קביעה כי התמשכות ההליכים נעוצה אך ורק במערערים. אכן סעיף 3 (א) לחוק הנ"ל העניק שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לפסוק ריבית, עם זאת, אנו סבורים כי בנסיבות העניין ומאחר והמערערים שילמו בפועל כספים עבור תיקונים שביצעו בנכס, אין אנו רואים כל מניעה להעניק להם ריבית בגין כספים אלה, בפרט שמדובר בזמן ממושך מאוד, ולציין כי אין אנו שותפים לקביעתו של בית משפט קמא, כי הסחבת בתיק נעוצה אך ורק במערערים. אנו סבורים, כי ההתמשכות בהליכים נעוצה הן בגורמים אובייקטיביים שאין לצדדים שליטה עליהם, כגון חילופי השופטים שדנו בתיק, וכן בצדדים עצמם שכל אחד מהם תרם חלק בהתמשכות ההליכים כפי שבא לידי ביטוי בפרוט' בית משפט קמא.

לסיכום, אנו סבורים כי בנסיבות העניין, יש לפסוק למערערים ריבית כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה.



ה.
לענין אי פסיקת מ.ע.מ:

בית משפט השלום כאמור קבע כי: "מאחר והמערערים הנם עצמאיים במקצועם לכן יש לקזז מהסכומים הכוללים מ.ע.מ, את רכיב המ.ע.מ".

ב"כ המערערים העלה, בסעיף 11 לסיכומיו, טענה חדשה שלא היה לה כל זכר בנימוקי הערעור, הכוונה לכך כי המערערים לא יכלו להציג חשבוניות מס מקוריות לשלטונות המס על מנת לבצע קיזוז מס תשומות מכיוון שאלה נמסרו למומחה של בית המשפט. טענה זו אין בידינו לקבל, עם זאת, אנו סבורים כי נפלה שגגה תחת ידיו של בית משפט קמא עת שלא פסק מ.ע.מ למערערים.

עיינו בכל החשבוניות שצירף המערער מס' 1 לתצהיר עדות ראשית בבית משפט קמא, והתברר לנו כי חלק מחשבוניות שניתנו למערערים, ניתנו באופן פרטי וללא קשר לעסקי המערערים, חשבוניות אלה יש להוסיף עליהם מע"מ כחוק, החלק האחר של החשבוניות שהוצאו עבור עסקיהם של המערערים (קניון הטיילת), אלה חשבוניות עסקיות וניתן להניח כי לגביהן הזדכו המערערים עליהם לשלטונות המס.

בע"א 1772/99 זלוצין ואח'
נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י נ"ה (4) 203, בעמ' 209 נקבע:

"תשלום מ.ע.מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים ומשנקבע כי זכאים הם הדיירים לפיצוי כסף כעלות התיקונים זכאים הם ממילא גם למ.ע.מ המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים".

לאחר עריכת חישוב והפרדה של החשבוניות, נראה לנו כי יש לשלם למערערים את המע"מ החל כחוק בגין סכום של 26,140 ₪, וסכום המע"מ שיש לשלמו למערערים הינו בסך – 4,706 ₪.

ו.
לענין ההוצאות ושכ"ט עו"ד:

תקנות 511, 512, של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן:
"התקנות") מקנות שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד תוך התחשבות, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת וכן בשווי הסעד שנפסק בתום הדיון כמו כן, בהתחשב בדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיון (תקנה 512 (ב) לתקנות). בית המשפט העליון לא אחת קבע: "שלא להתערב בשיקול דעתם של הערכאות האחרות לענין פסיקת ההוצאות: רק לעיתים רחוקות מאוד, אם כאשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם כאשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת, ראה בית משפט זה לקבל ערעור על פסיקת הוצאות". (ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פד"י ל"ג (1) 509, בעמ' 510).
בענייננו, אכן התארכות הדיונים בחלקה הייתה נעוצה במערערים, התביעה שהגישו הייתה ע"ס 883,348 ₪, והסכום שנפסק להם היה בסך – 250,000 ₪ שמהווה 28% משווי התביעה, עם זאת, אנו סבורים כי נפלה שגיאה בפסק דינו של כב' בית משפט קמא עת שנמנע לחלוטין מלפסוק למערערים שכ"ט והוצאות.
נראה לנו, כי הנימוקים שפירט בית משפט קמא בפסק דינו, יש בהם כדי להפחית משיעור ההוצאות ושכ"ט, אולם אינם מצדיקים הימנעות מוחלטת מפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד.
אנו סבורים, כי בנסיבות העניין, יש לפסוק למערערים הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 10% מהסכום שנפסק למערערים.

3.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור בחלקו, מבטלים את פסק הדין של בית משפט קמא בנוגע לנושאים שפירטנו לעיל ומשאירים את פסק הדין על כנו בשאר העניינים.

4.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בערכאה זו.

5.
המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום א' באייר
תשס"ד, בהעדר הצדדים.



אברהם אברהם
שופט

זיאד הווארי
שופט

מנחם בן-דוד
נשיא
(בפועל)- אב"ד









003118/03עא 054 ערין בראנסה






עא בית משפט מחוזי 3118/03 ביטון שמעון, ביטון דוד, ביטון מרצדס ואח' נ' ב. פייביש הנדסת בנין בע"מ, אינג'י ב. פייביש, אינג'י יורי בורודה (פורסם ב-ֽ 22/04/2004)