פסקי דין על בראל יוסף | פסקי דין על רשות השידור

2112/05 עב     23/06/2008




עב 2112/05 בראל יוסף נ' רשות השידור




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 002112/05


בפני
:
כבוד השופטת שדיאור שרה
נציג ציבור(ע) מר מחלב אליהו
נציג ציבור(מ) מר קליינר שמואל
תאריך:
23/06/2008




בראל יוסף
בעניין:


תובע
ארנון יוסף
ע"י ב"כ עו"ד



נ
ג
ד



רשות השידור



נתבעת
חיה ארמן
ע"י ב"כ עו"ד







פסק דין

בפני
בית הדין תביעת התובע את הנתבעת, רשות השידור
(להלן: "הרשות") לתשלום הפרשי שכר, מענק יובל, פדיון ימי חופשה, פדיון ימי מחלה ופדיון ימי השתלמות בשכר ופיצוי בגין עוגמת נפש.
הרשות טענה כי לתובע שולם שכרו במלואו וכי פיטוריו בוצעו כדין.

תמצית העובדות

1.
התובע עבד ברשות משנת 1957 בתפקידים שונים.

2.
ביום 31.7.93 התובע פרש לגמלאות מעבודתו
כעובד בכתב מינוי ברשות.
לאחר מכן, התובע המשיך לעבוד אך הועסק בחוזה אישי מיום פרישתו בתפקיד של ראש צוות ההקמה ומנהל של ערוץ 33 וכראש צוות ההקמה של הערוץ הלוויני החדש. התובע הועסק בחוזה אישי במשכורת כוללת המקבילה לסגן שר, כאשר חוזה העסקתו של התובע הוארך מספר פעמים עד ליום 31.10.02 (נספח ב' לכתב התביעה).

3.
ביום 14.03.02 מונה התובע באופן זמני למנהל הכללי של הרשות, על פי אותו חוזה העבודה.

4.
בחודש 6.02 על פי החלטת הממשלה, התובע מונה במינוי קבוע למשרת המנהל הכללי (נספח ד' לכתב התביעה). בגין תקופה זו אין הסכם בכתב בין הצדדים, והצדדים חלוקים בשאלה האם המינוי ניתן לתקופה קצובה של חמש שנים, כטענת התובע, או לאו, כטענת הרשות.

5.
ביום 2.5.05 ממשלת ישראל החליטה על העברת התובע מתפקידו (נספח ו' לתצהיר התובע).

6.
לאחר הגשת תביעה זו, הרשות שילמה ביום 1.8.05 לתובע פדיון עבור 64 ימי חופשה (ראה מוסכמה 12 לפרו' מיום 17.1.06) ולכן מתייתר הדיון ברכיב זה.

המחלוקות

1.
האם החלטת הממשלה מיום 2.5.05 ניתקה את יחסי עובד מעביד בין התובע לרשות. ככל שלא, האם בנסיבות אלה, היתה על הרשות חובה להמשיך ולהעסיק את התובע.

2.
האם היתה התחייבות של הרשות בפני
התובע להמשיך ולהעסיקו עד לחודש יוני 2007.

3.
האם התובע זכאי למענק יובל ופדיון ימי מחלה ואם כן, בגין איזו תקופה.

4.
האם התובע זכאי על פי הסכם העבודה שלו להשתלמות בשכר והאם התובע זכאי לקבל תשלום בגין אי ניצול ימי ההשתלמות בפועל. בעניין זה, האם הרשות התחייבה בפני
התובע לשלם לו את פדיון דמי ההשתלמות בעת פרישתו.

5.
האם בנסיבות העניין התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש ובאיזה שיעור.


הכרעת הדין

1.
לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים נוגע למשמעות החלטת הממשלה שהתקבלה בעניינו של התובע ולהשלכותיה ולפיכך נדון ראשית כל, בעניין זה.

משמעות החלטת הממשלה

2.
ביום 5.5.02 התובע קיבל מכתב בעניין החלטת הממשלה להעבירו מתפקידו כדלקמן:
"הנני מתכבד להביא לידיעתך כי בהתאם לסעיף 23א(א)(3) לחוק רשות השידור
, התשכ"ה-1965, ועל פי הצעת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור
– החליטה הממשלה, בישיבתה מיום 2.5.05, להעביר אותך מתפקידך כמנהל הכללי של רשות השידור
."
(נספח ו' לתצהיר התובע, ההדגשות במקור).

3.
התובע טוען כי כאשר הרשות העבירה אותו מתפקידו, היא לא פעלה כדין מהסיבות להלן:
א.
לממשלה אין כל סמכות להחליט בדבר המשך עבודתו ברשות השידור
.
ב.
החלטת הממשלה מתייחסת להעברת התובע מתפקידו כמנכ"ל ואין היא מתייחסת להפסקת עבודתו של התובע ברשות השידור
באופן כללי.
ג.
התובע לאחר החלטת הממשלה דרש מהרשות להמשיך בעבודתו, אך הרשות לא סיפקה לו עבודה ולא איפשרה לו לעבוד אצלה ולפיכך, מאחר ולתובע הסכם העסקה של חמש שנים, יש לקבוע כי עצם אי מתן העבודה לתובע מהווה הפרה של חוזה העסקתו.
ד.
הרשות לא קיימה שימוע לתובע, הוועד המנהל והמליאה לא קיימו דיונים בעניינו של התובע ולא שמעו כלל את טענותיו.

4.
הרשות טוענת כי הפסקת עבודתו של התובע נעשתה כדין וזאת מהטעמים הבאים:
א.
על פי החוזה שנחתם בין הצדדים, לרשות ניתנה האפשרות להפסיק את שירותו של התובע לפני תום תוקפו של החוזה על ידי מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים מראש.
ב.
הממשלה החליטה על סיום כהונתו של התובע כמנכ"ל.
ג.
למרות שמינויו של מנכ"ל ברשות הינו מינוי לתקופה של חמש שנים, אין המדובר בחוזה לתקופה קצובה והרשות לא התחייבה בפני
התובע להעסיקו במשך כל תקופה זו.
ד.
הליך העברת התובע מתפקידו בוצע כדין.

5.
המסגרת הנורמטיבית החלה על הצדדים קבועה בסעיף 23(א) לחוק רשות השידור
הקובע את דרך מינויו של המנכ"ל. בסעיף 23 א' לחוק נקבע כדלקמן:

"(א)
מינויו של המנהל הכללי יהיה לחמש שנים, אך משרתו תתפנה לפני כן אם אירע אחד מאלה:

(1)
המנהל הכללי התפטר;

(2)
נבצר ממנו דרך קבע, לדעת הממשלה לאחר התייעצות עם הוועד המנהל, למלא תפקידו;

(3)
הממשלה החליטה להעבירו מתפקידו, לפי הצעת השר לאחר שהתייעץ עם המליאה, או לפי הצעת המליאה שנתמכה לפחות על ידי עשרים ואחד חברי המליאה."
(דגש שלי – ש.ש.).

6.
דהיינו, מינוי של מנכ"ל הרשות על פי החוק נעשה על ידי הממשלה וכך גם העברת מנכ"ל מתפקידו, והדבר מתיישב לחלוטין עם סעיף 23 לחוק שרות המדינה (מינויים) התשי"ט-1959 הקובע כי הממשלה רשאית למנות אדם אם נקבע בחיקוק כי נושא המשרה יתמנה על ידי הממשלה.
מסקנתנו מתיישבת אף עם פסיקת בית דין זה בהליך קודם אשר נדון בין הצדדים ובו נקבע:
"חוק רשות השידור
היקנה לשר הממונה על חוק זה ובעניינו המשיב סמכויות ובין היתר היקנה המחוקק לשר הממונה על חוק זה למנות או להעביר מתפקידו את מנכ"ל רשות השידור
כפי שנקבע בסעיפים 23 ו- 23.א לחוק.
...
לאור האמור סמכותו של המשיב 2
(מר אהוד אולמרט, שר התמ"ת דאז – ש.ש.) לבדוק אפשרות של שקילת העברת המנכ"ל מתפקידו נתונה אף לו מכח החוק...".
בש"א 16964/04 יוסף בראל נ' רשות השידור
, ניתן ביום 4.11.04, סעיף 6 לפסק הדין, (להלן: "ההליך הקודם"). יצוין כי בתיק זה לא הוגש הליך עיקרי לפיכך העובדות שנקבעו בבש"א סופיות.
לאור האמור, דין טענתו זו להידחות.

7.
עוד טוען התובע כי הליך פיטוריו נערך שלא כדין, בין היתר מאחר ולא קויים בעניינו שימוע ולא נתנה לו הזדמנות לממש את זכות הטיעון.
דוחים אנו מכל וכל את טענתו זו של התובע. הליך פיטוריו של התובע נידון כבר בהליך הקודם אשר דן בבקשת בצו מניעה אותו הגיש התובע כנגד הרשות בשנת 2004 כנגד המשך ההליכים להפסקת עבודתו. בין היתר, קבע בית הדין את העובדות כדלקמן:
"ג.
ביום 28.9.04 הודיע המשיב 2
(מר אהוד אולמרט, שר התמ"ת דאז – ש.ש.) למבקש כי נוטה הוא לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 23א.(א)(3) לחוק רשות השידור
ולהמליץ בפני
הממשלה על הפסקת כהונתו כמנכ"ל. במכתב זה פירט המשיב 2 את הטענות כנגד המבקש ואיפשר לו להגיב עליהם בכתב עד ליום 12.10.04 ובעל פה יתקיים שימוע לא יאוחר מיום 19.10.04.
ד.
... והמבקש הגיש את תגובתו המפורטת על ידי בא כוחו למשיב 2 ביום 18.10.04.
ה.
כמו כן, התייצב המבקש בפני
המשיב 2 לשימוע בעל פה ביום 19.10.04 וטען את טיעוניו בעל פה והמשיב 2 אף איפשר למבקש להשלים את טיעוניו וליתן הבהרות לתגובתו מ-18.10.04 ואלו הוגשו על ידי המבקש למשיב 2 ביום 24.10.04. "


ובהמשך, קבע בית הדין בהכרעת הדין:
"לאחר עיון בעובדות שנפרסו בפני
נו בבקשה ובתצהיר הנילווה לה, לא מצאנו כי יש לראות במעורבותו של המשיב 2
כשר הממונה על פעילותה של הרשות, או בטיעון המבקש כי אמר דברים אלו או אחרים כנגד המבקש, בכדי לקבוע כי יש למשיב 2 קושי אוביקטיבי לשמוע את טיעוניו של המבקש בשימוע אשר נערך לו ב"לב פתוח ונפש חפצה".
השימוע אותו ערך המשיב 2 למבקש הינו הליך מקדמי ביותר עוד בשלב ההתחלתי של ההליך ולמרות שסעיף 23.א
לחוק רשות השידור
אינו מחייב קיומו של הליך שימוע טרם יפנה המשיב 2 להתייעץ עם מליאת רשות השידור
ואף בטרם ימליץ על העברתו מתפקידו לממשלה, איפשר המשיב 2 למבקש להשמיע את טענותיו ואין אנו רואים כל מקום לתקוף הליך זה שביצע המשיב 2.".
(דגש שלי – ש.ש., פיסקה 6 לפסק הדין).

לפיכך גם טענתו בדבר אי קיום שימוע דינה להידחות. (כאמור בהעדר תיק עיקרי נותרו העובדות שנקבעו סופיות).

8.
סמכותו של השר הממונה על חוק רשות השידור
וכן סמכותה של הממשלה להחליט על העברת התובע מתפקידו, נידונה והוכרע בפני
בית הדין.
כמו כן, לאור פסיקתו של בית הדין לעיל, טענתו העובדתיות של התובע כי לא קוים בעניינו הליך שימוע מעלה בפני
בית הדין תהיות רבות, שהרי חוק רשות השידור
אינו מחייב כל הליך של שימוע טרם העברת התובע ממשרתו, ולמרות זאת, לתובע ניתנה האפשרות להשמיע את דבריו בעניין זה.
אשר על כן, דין טענתו של התובע בדבר חוסר סמכותה של הממשלה ובדבר אי קיומו של שימוע בעניינו, להידחות.

מסגרת העסקתו של התובע

9.
התובע טוען כי למרות מינויו כמנכ"ל, לא הפסיק את עבודתו בתפקיד מנהל ערוץ 33 וכראש צוות ההקמה של ערוץ המזרח התיכון, כלומר לא היה במינויו לתפקיד מנכ"ל לפגוע בהמשך העסקתו ברשות והוא המשיך להיות עובד מן המניין בחוזה. התובע לא קיבל כל הודעה על הפסקת עבודתו בתפקידיו השונים ברשות, הרשות לא קיימה לתובע כל שימוע בנוגע לתפקידיו הנותרים ולא התקיים כל הליך פיטורים מוסדר על ידי הרשות בנוגע לתובע. משכך, לטענת התובע, החלטת הממשלה על פיטוריו ממשרתו כמנכ"ל, לא סיימה את העסקתו ולא ניתקה את יחסי העבודה בינו לבין הרשות, בתפקידיו האחרים.
הרשות טוענת לאחר מינוי של התובע למנכ"ל, לא נערך עימו כל הסכם העסקה חדש וזאת מאחר שבמסגרת עבודתו כמנכ"ל, היה התובע מעורב גם בענייני ערוץ 33 וערוץ המזרח התיכון כבכל תחומי פעילותה של הרשות, אך אין בכך כדי להעיד על העסקתו בשני תפקידים ובשתי משרות במקביל.

10.
נבחן להלן את מסגרת העסקתו של התובע ברשות, לרבות תפקידו כמנכ"ל.
סעיף 2 לחוזה העסקתו של התובע כראש פרוייקט מנהל ערוץ 33 (נספח ג' לתצהיר התובע) קבע כי העסקתו הינה על פי תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960 (להלן: "תקנות המינויים") ועל פי תקנות רשות השידור
(תיאומים בעניין קבלת עובדים ומינוייהם, התשכ"ה-1965 (להלן: "תקנות התיאומים").
תקנה 1 לתקנות התיאומים קובעת כי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המינויים") יחול על עובדי הרשות. סעיף 40 לחוק המינויים קובע כדלהלן:
"שום דבר האמור בחוק זה אינו בא למנוע את הממשלה לעשות חוזה מיוחד עם אדם שיועסק בשירות המדינה במקרים ולפי תנאים שייקבעו בתקנות על פי המלצת וועדת השירות ובהתייעצות עם וועדת העבודה של הכנסת ; בעשיית חוזה מיוחד כאמור תיוצג הממשלה על ידי נציג השירות ; הוראות חוק זה לא יחולו על אדם המועסק לפי חוזה מיוחד אלא במידה שנקבע בחוזה.".

11.
תקנה 1(3) לתקנות המינויים מתייחסת לסעיף 40 לחוק המינויים וקובעת:

"הוראות סעיף 40 לחוק יחולו על העסקתם של שני סוגי בני אדם המפורטים להלן ובלבד שבתקופת העסקתם בחוזה מיוחד לא יהיו מועסקים במשרה שלמה נוסף להעסקתם בחוזה מיוחד:
...
(3) עובד אשר נציב השירות קבע לגביו כי עבודתו חיונית למדינה וכי אין אפשרות מעשית להעסיקו במסגרת תנאי העבודה או השכר המקובלים בשירות המדינה."
(דגש שלי – ש.ש.).

מכאן, כי על פי חוק המינויים ועל פי תקנות המינויים, אין אפשרות להעסיק עובד בחוזה מיוחד בשני תפקידים ובשתי משרות נפרדות ושונות בו זמנית.

12.
התובע טוען כי סיכם עם הוועד המנהל כי מינויו כמנכ"ל יהיה בנוסף למשרתו כראש פרוייקט ערוץ 33 ותנאי שכרו עבור שתי המשרות יהיו על פי החוזה המיוחד שנחתם עימו בשנת 1993 (סעיף 4 לתצהירו).
למרות זאת, התובע לא הציג בפני
בית הדין כל מסמך, ראיה, או ראשית ראיה התומכת בטענתו זו ובית הדין לא התרשם כי לאחר שתוקפו של הסכם העסקה משנת 1993 הוארך עד לשנת 2002, נערך עם התובע הסכם העסקה חדש בעקבות מינויו לתפקיד מנכ"ל.
נוסף על כך, לוועד המנהל אין כל סמכות לקבוע את תנאי העסקתו של המנכ"ל וזאת על פי הכללים שגובשו על ידי נציבות שירות המדינה בעניין "מנהלים כללים ונושאי תפקידים מקבילים להם – דרכי המינוי, תנאי העסקה, סיום השירות, סייגים ומגבלות" (נספח ב' לתצהיר מר צימרמן).

13.
התובע בעדותו עצמו אמר כי בכתב המינוי שניתן לו, לא אושרה העסקתו כמנכ"ל בנוסף לתפקידיו האחרים ברשות:
"ש. האם קיבלת איזה שהיא הודעה על כך שהממשלה מאשרת את העסקתך כמנכ"ל בנוסף לערוץ 33
ת. המילה "בנוסף" לא..."
(עמ' 3, ש' 24-26).

עוד טען התובע, כי הוא בעצמו האריך את העסקתו כראש פרויקט ערוץ 33 מתוקף היותו מנכ"ל:
"... אני המנכ"ל ואני מאריך לעצמי, מוריד לעצמי ומוסיף לעצמי. הודעתי לועד המנהל...
ש. איך התבצעה הארכה האחרונה עד יוני 2007
ת. ועד המנהל שאל. תנאי שרות שלי ברשות השידור
זה ועד מנהל. שאלו אותי איזה חוזה אני עושה לעצמי, יש בזה טעם לפגם שאדם יעשה לעצמו חוזה. אמרתי שאני לא משנה כלום בחוזה שהיה קיים."
(דגש שלי ש.ש.).
(עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 21 ואילך).

אין בידי בית הדין לקבל את טענתו של התובע כי הוא זה שהאריך לעצמו את חוזה העסקתו, במקביל בשתי המשרות, ומדבריו שלו עצמו עולה כי בכך טעם לפגם. עוד, לא היה לכך כל תיעוד בכתב.

14.
התובע לא הציג בפני
נו כל אישור או מסמך כי הגיש בקשה לעסוק במשרה נוספת, כפי שמתחייב.
נוסף על כך, התובע לא סיפק הסבר כיצד התאפשרה העסקתו בשתי משרות במקביל וניסה לטעון כי אין המדובר בשתי משרות אלא בשני תפקידים:
"ש. כמי שעבד עשרות שנים ברשות השידור
, ידוע לך שמי שמועסק בשתי משרות צריך לקבל אישור מיוחד בנושא.
ת. מי שמועסק בשתי משרות צריך לקבל אישור מיוחד מהמנכ"ל. במקרה הזה, המנכ"ל לא היה צריך לתת אישור כיוון שלא מדובר בשתי משרות אלא בשני תפקידים...".
(עמ' 9, ש' 16-19).

לטעמנו, אין הבדל ממשי במהות במקרה זה בין שני המושגים ואין בידינו לקבל טענה זו של התובע.
כמו כן, התובע הודה כי לא פנה לממונה על השכר (עמ' 10, ש' 6-7) וכן אישר כי לא יידע בדבר את ממשלת ישראל שהינה הגורם הממנה (עמ' 10, ש' 10-11). או למעשה כל גורם אחר בכתב.

15.
לאור האמור לעיל, אין בידינו לקבל את טענת התובע כי ביצע את תפקידו כמנכ"ל במקביל לתפקידיו האחרים ברשות, וכי היה זכאי להמשך העסקה בתפקידיו האחרים עם הפסקת העסקתו ועל פי החלטת הממשלה כמנכ"ל לטעמו של בית הדין. החלטת ממשלה התייחסה למכלול העסקתו ברשות והפסקתה.

16.
התובע בחקירתו אמר כי משרתו כמנהל ערוץ 33 היתה עבודה בהיקף של משרה מלאה (עמ' 2, ש' 10-11). לגבי היקף משרתו כמנכ"ל, אמר התובע כי היקפה לא הוגדר (עמ' 3, ש' 6-21).
אין זה סביר בעיני בית הדין כי התובע עבד בשתי משרות בהיקף גדול ממשרה מלאה ובתפקידים בעלי אחריות המחייבים התמסרות לתפקיד ובמקביל ובמשך כל התקופה, לא ביקש התובע כל תוספת למשכורתו. בכך יש לתמוך בגרסת הנתבעת.

17.
הרשות הציגה בפני
נו הודעה על הפסקת עבודה שניתנה לתובע ולפיו עבודתו בתפקיד ראש פרוייקט ערוץ 33 הופסקה מיום 1.6.02 מאחר ומיום 2.6.02 יועסק בתפקיד מנכ"ל הרשות בהתאם להחלטת הממשלה (נספח א' לתצהיר מר צימרמן).
הפסקת עבודתו של התובע בתפקיד ראש פרוייקט ערוץ 33 צויינה גם במכתבו של מר צימרמן לגב' שולה שמש, מנהלת מחלקת שכר בנתבעת (נפסח ה' לתצהיר מר צימרמן).
בכך יש לסתור לחלוטין את גרסתו.

18.
על פי תצהירו של מר צימרמן, לאחר מינוי של התובע למנכ"ל, מר מאיר בר טיפל למעשה בענייני ערוץ 33 והרשות טענה כי לאחר מינויו של התובע למנכ"ל, התובע לא חתם על מסמכים רישמיים בתואר "מנהל ערוץ 33" ולא השתמש בנייר מכתבים של הערוץ (סעיף 4.3.1 לתצהיר מר צימרמן). טענה זו של הנתבעת לא נסתרה על ידי התובע, ויש בה להפריך טענותיו.
הרשות הציגה בפני
נו מסמכים מהם עולה כי מר בר היה מנהל מחלקת ערוץ 33 ומזה"ת. בין היתר, הוצגה בפני
נו תרשומת מישיבה עם התובע מיום 27.6.02 לפיו מר בר, החל מיום 1.6.02 יהא מנהל המבצעים של ערוץ 33 וערוץ המזה"ת (נספח א' 1). הוצג מכתבו של מר צימרמן מיום 28.6.02 אל מר בר באמצעות התובע לפיו בעקבות מינויו בפועל לתפקיד מנהל מחלקה – ערוץ 33 וערוץ המזה"ת, דרגתו תעלה (נספח א' 2). הוצג מכתבו של התובע מיום 2.10.02 אל סמנכ"ל כוח אדם לפי מר בר הינו "מנהל מבצעים והפקה בערוץ 33 מאז הקמתו בשנת 95 ובנוסף מחודש יוני ש.ז ובערוץ המזרח התיכון..." (נספח א' 3) וכן פרוטוקול ישיבת ועדת טלביזיה מיום 5.9.04 בו נשאל התובע מי מנהל את ערוץ 33 והשיב "מאיר בר ניהל אותו עד לאחרונה ועכשיו עבר בהשאלה לנהל את הספורט בערוץ הראשון... מנהלת את ערוץ 33 עכשיו אילנה שהיתה אחראית על המינהלה מינהל וכספים." (נספח א' 5, עמ' 62). הוצג גם מכתבו של מר בר אל מר צימרמן מיום 29.12.05 לפיו הוא מבקש תנאים נלווים לביצוע תפקידו "מעבר לחובות שיש לי לביצוע התפקיד כמנהל בפועל של ערוץ 33 עפ"י החלטת המנכ"ל הקודם והמנכ"ל הנוכחי." (נספח א' 7).

19.
בנוסף, הוצג בפני
נו מכתב מאת התובע אל מר שלמה גנור מיום 25.9.03 לפיו הוא ממנה אותו לתפקיד מנהל הערוץ הלוויני – המזרח התיכון
בפועל מיום 1.9.03 (נ/1, נ/2).
עוד הוצג מכתבו של מר גנור מיום 10.4.03 לתובע ולפי הוא מבקש לשקול העלאתו בדרגה מאחר והוא "ממלא בפועל תפקיד מנהל הערוץ הלוויני – המזה"ת" (נ/2).
התובע אישר בחקירתו כי לאחר מינויו למנכ"ל, העביר את ניהול ערוץ המזרח התיכון למר שלמה גנור וזאת כדי שיוכל להתפנות לתפקידו כמנכ"ל (עמ' 6 ש' 18-20, עמ' 7 ש' 1-4):
"ש. איך אתה מסביר את העובדה ששלמה גנור כותב לך ואתה כותב לו שהוא מנהל הערוץ הלווייני.
ת. שלא תהיה אי הבנה. הפניה אצלי היתה למנות מנהלים לדברים האלה, כדי שאוכל להתפנות למנכלות של רשות השידור
."

ובהמשך:
"ת. כן, שיריץ בפועל את העניין של הטלוויזיה בערבית."

20.
מהאמור בסעיפים לעיל עולה ברורות כי בתפקידים להם טוען התובע שמילאם, עבדו עובדים אחרים בפועל.
מר בר היה זה שניהל את ענייני ערוץ 33 בפועל, למרות שלא מונה בפועל לתפקיד זה, ומהמסמכים שהוצגו בפני
נו, עולה כי אף התובע ראה במר בר כמנהל בפועל של ערוץ 33, כך גם לגבי תפקידו שלמר גנור כמנהל הערוץ הלווייני- המזרח התיכון והכל בידיעתו של התובע בזמן מינויים ותפקידם ובעידודו.

21.
יתר על כן, הרשות הציגה בפני
נו את נ/3 – מכתב לשחרור הכספים שנצברו לזכותו של התובע בגין עבודתו כמנהל ערוץ 33 שנכתב על ידי מר צימרמן כדלקמן:
"הנדון: מר בראל יוסף
– ביטוח מנהלים – סיום שרות
... הנני להביא לידיעתכם כי מר בראל יוסף
סיים את עבודתו ברשות השידור
עפ"י חוזה העבודה כמנהל ערוץ 33 בתאריך 1.6.02 (מתאריך 2.6.02 מונה על ידי הממשלה כמנכ"ל רשות השידור
).
עם סיום עבודתו כאמור, אנו מאשרים שחרור כספי הפיצויים והתגמולים שהצטברו על שמו בפוליסה הנ"ל ולהעבירם אליו, עפ"י הוראתו."

(דגש שלי – ש.ש.).

התובע בעדותו אישר את מכתב השחרור:
"למה הסכמת לקבל פיצויי פיטורים ופדיון חופש
ת. לא קיבלתי פיצויי פיטורים
ש. לא שחררו לך את הכספים מביטוח מנהלים
ת. לא שחררו לי אותם ביד. אלא הפכו להיות כפופים לי. אני לא הוצאתי כסף מביטוח מנהלים. קיבלתי כתב שחרור מהרשות לכספים להעברת בעלות אוטומטית של הפוליסה לביטוח מנהלים...
ש. למה בעצם שחררו את הכספים הרי אמרת שהמשכת לעבוד כרגיל כמנהל פרויקט 33.
ת. נוצרה סיטואציה מיוחדת לאחר יוני 2002 שכל הזכויות שהיו לי בתור אדם בחוזה לפני כן... הפכו להיות מאושרים על ידי אותו אדם מעוניין בדבר שהוא המנכ"ל...
ש. איך זה קשור לזה ששחררו לך את הכספים
ת. לכן אמרה לינדה עפרוני והיו"ר אברהם נתן שכל הזכויות שצברתי עד לאותו תאריך אסור לגרור אותם הלאה. עדיף לשחרר אותם כדי שבאותו היום לא יהיה אדם שמאשר לעצמו תשלומים על תקופה קודמת..."
(עמ' 8, ש' 13 ואילך).

יש לציין כי גרסה זו נשמעה לראשונה בעדותו של התובע והיא איננה מופיעה כלל בתצהיר התובע, ועניין זה אינו פעול לטובתו.
דהיינו, עם התובע נערך גמר חשבון בגין העסקתו בתפקיד מנהל ערוץ 33, דבר המחזק את טענת הרשות כי עם מינויו לתפקיד המנכ"ל, התובע לא עסק במקביל בתפקידיו הקודמים ברשות.

22.
כאמור, לאחר מינויו של תובע למנכ"ל, לא נערך עימו הסכם העסקה נוסף או חדש (מוסכמה 9) ועל פי עדותו של מר צימרמן, התובע המשיך לקבל את שכרו על בסיס אותו הסכם העסקה:

"התובע שימש כמלווה של המנכ"ל הזמני הקודם, לאחר מכן שימש שלושה חודשים כמנכ"ל בפועל. בכל אותה תקופה שכרו שולם על בסיס שכר המקביל למנכ"ל. מטבע הדברים לא נכנסו לדקדקנות, היו מנכ"לים ברשות השידור
שחתמו עימם על חוזה והיו מנכ"לים שכתב המינוי של הממשלה שימש כבסיס לתשלום. בחודש נוב' בסוף שנת 2002, משפג תוקף הארכת החוזה האחרון שהיה למר בראל נדרשתי על ידי מחלקת שכר שהביאה אלי רשימה שלא יוכל לקבל שכר, ואז תיקנתי את ההדורים על פי כתב המינוי הממשלתי ביקשתי ממחלקת שכר שיקבעו לו דרגה ודירוג של מנכ"ל משרד ממשלתי...".

(עמ' 17, ש' 5-11, דגש שלי ש.ש.).

23.
לאור האמור, מאחר קבענו כי החלטת הממשלה שעניינה העברת התובע מתפקידו כמנכ"ל התקבלה בסמכות וכדין, מאחר ולא מצאנו כי הליך פיטוריו של התובע היה פגום ומאחר וקבענו כי התובע במסגרת העסקתו כמנכ"ל ולא עסק בשני תפקידים או משרות שונות ומאחר התובע לא עמד בנטל ההוכחה כי נחתם עימו חוזה העסקה חדש ולא הציג בפני
נו כי פנה אל הרשות בעניין זה במשך השנים, התובע לא הרים את הנטל כי המשיך להיות מועסק כמנהל ערוץ 33 במקביל לתפקידו כמנכ"ל וגרסתו זו נסתרה
ואין לקבל את טענתו בעניין זה וקובעים אנו כי לאחר מינויו של התובע למנכ"ל, לא עסק במקביל בכל תפקיד אחר ברשות וכי החלטת הממשלה להעבירו מתפקידו התקבלה כדין לגבי מכלול העסקתו ברשות.

האם היה על הרשות להמשיך ולהעסיקו את התובע עד לחודש יוני 2007?
24.
התובע טוען כי הסכם העסקתו ברשות השידור
בתפקיד מנכ"ל הינו הסכם שנערך לכתחילה לחמש שנים, דהיינו חוזה העסקתו בתפקיד מנכ"ל מהווה הסכם לתקופה קצובה של חמש שנים.
הרשות טוענת כי לא נחתם עם התובע כל הסכם העסקה בתפקידו כמנכ"ל ובטח לא נחתם כל הסכם עבודה לתקופה קצובה.
התובע תמך טענותיו בעניין זה באמצעות תלושי השכר שניתנו לו ובו צויין כי תאריך סיום מינויו כמנכ"ל הינו ה-31.5.07.

אין בידינו לקבל טענה זו של התובע.

25.
סעיף 23 א' לחוק רשות השידור
קובע כי מינויו של מנכ"ל יהא לתקופה של חמש שנים. יחד עם זאת, קובע הסעיף כי המשרה תתפנה טרם עברו חמש שנים במקרים המפורטים, ובין היתר במידה ו"הממשלה החליטה להעבירו מתפקידו".
לאור סעיף זה, מר צימרמן הסביר בתצהירו כי בתלושי השכר של התובע צויין תאריך סיום מינויו (סעיף 4.10 לתצהירו).

26.
על כך אנו למדים גם מהודעותיו של מר צימרמן למחלקת השכר (סעיף 4.6-4.7 לתצהירו ונספחים ד-ה לתצהירו) לפיהם לא ניתן ללמוד על התחייבות הרשות להעסקתו של התובע לתקופה קצובה של חמש שנים ואין בכך כל ראיה להארכת ההסכם העסקתו הקודם.

27.
התובע בעניין זה אמר בעדותו כי חוזה העסקה הישן שלו, הוארך לחמש שנים:
"ש. איך התבצעה הארכה האחרונה עד ליוני 2007
ת. ועד מנהל שאל. תנאי שירות שלי ברשות השידור
זה ועד מנהל. שאלו אותי איזה חוזה אני עושה לעצמי, יש בזה טעם לפגם שאדם יעשה לעצמו חוזה. אמרתי שאני לא משנה כלום בחוזה הקיים.
ש. איפה ראית שהיה לך חוזה לחמש שנים כאשר אמרת שאתה משאיר את החוזה כפי שהוא לחמש שנים.
ת. לא היה חוזה. אותו חוזה הודענו שהוא חוזה חדש."
(עמ' 6, ש' 1-14).

בהמשך, התובע מסר גרסה אחרת:
"ת. החוזה של שנת 93 הוארך"

ובהמשך:
"אמרתי שאני מאריך את החוזה הקודם לחמש שנים... לא נעשה חוזה אחר לא למנכ"ל ולא לאחר, אותו חוזה שהיה קיים המשיך להיות."

גרסתו של התובע בעניין זה לא היתה אחידה שכן בהתחלה אמר שהחוזה שביקש מהוועד המנהל לאשר לו היה חוזה הזהה לחוזה שניתן לו בשנת 93, ואחר מכן הציג גרסה לפיה אמר שהחוזה שהאריך היה
החוזה שקיים לפני מינויו למנכ"ל.
בנוסף, אין אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה הוא סיכם עם הרשות את המשך תנאי העסקתו וזאת מן הטעם כי אין המנכ"ל יכול לקבוע את תנאי העסקתו, ועל כך מסכים גם התובע (ר' עדותו לעיל).

28.
למעלה מן הנדרש, נציין כי דין טענתו של התובע לפיה החוזה עימו מהווה חוזה לתקופה קצובה להידחות מהטעם כי התובע לא הוכיח שחוזה העסקתו כמנכ"ל עומד בתנאי הפסיקה לצורך הגדרת חוזה כהסכם לתקופה קצובה (לעניין זה ר' דב"ע מט/ 123-3 בנימין פנקס נ' ישקר בע"מ, פד"ע כא, עמ' 346).
על פי הפסיקה, נקבע בין היתר, כי חוזה עבודה לתקופה קצובה צריך לכלול את מועד סיומו, אך חוזה עבודה הכולל הוראה המתירה לצד לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו מבלי להפר אותו, אינו חוזה לתקופה קצובה.
במקרה דנן, סעיף 23 א' לחוק רשות השידור
אמנם קובע כי מינויו של מנכ"ל הרשות יהא לחמש שנים, אך בד בבד, קובע מצבים בהם תקופת המינוי תתקצר. לפיכך, לדעת בית הדין אין המדובר בחוזה לתקופה קצובה של חמש שנים.
בנוסף, חוזה העסקתו של התובע ברשות אינו ברור וחד משמעי בעניין זה ועל פי ההלכה, כל ספק בעניין זה יטה את הכף לכיוון היותו של חוזה בחוזה קצובה ועל כן לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו שהרי "על העובד להוכיח שהוא מצוי בתוך מסגרת הזכאים לפיצויים" (דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית, ירושלים – בתיה מינטל, פד"ע ה 65, 1973).
אשר על כן, ובהתאם להלכה הפסוקה לפיה הוראה בחוזה ההופכת אותו לתקופה בהסכם העסקה קצובה ולכן אין התובע זכאי לפיצויים בגין הפרת החוזה או בגין שכר עבודה לתקופה הנקובה בחוזה.

האם התובע זכאי לפדיון ימי השתלמות בשכר

29.
התובע טוען כי על הרשות לשלם לו פדיון 85 ימי השתלמות בשכר מאחר ומר עמרם עמר התחייב בשמה של הרשות בפני
התובע כי ימי ההשתלמות בשכר אשר עמדו לזכותו בשנת 1993, יישמרו לו והוא יוכל לנצלם עם סיום עבודתו (נספח ד' לתצהיר התובע).
הרשות מסרבת לשלם לו ימים אלו מאחר והיא טוענת כי תנאי העסקתו של התובע כמנכ"ל באמצעות חוזה אישי בשכר כולל המקביל לסגן שר, אינם מזכים אותו בתשלום פדיון ימי ההשתלמות בשכר.

30.
היסודות להלכה המכירה בתוקפה המחייב של הבטחה אשר ניתנה על-ידי רשות מנהלית הונחו בבג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1), 673) לפיה:

"כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח... כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה-יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה."
(עמ' 676 לפסק הדין).

31.
בפסיקתו המאוחרת יותר של בית המשפט העליון, נקבעו ארבעה תנאים מצטברים, הדרושים על-מנת לקשור רשות מנהלית להבטחתה, והם:

נותן ההבטחה הינו בעל סמכות לתיתה;

היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי;

נותן הבטחה הינו בעל יכולת למלא אחריה;

אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה;
(בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ (4) 523, 529, בג"צ 585/01 אירית קלכמן ואח' נ. ראש המטה הכללי רב אלוף שאול מופז, ניתן ביום 1.12.03 וכן בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה נ. שר התעשיה והמסחר פד"י ל"ב (3) 496).

קני מידה אלה חלים גם בבית הדין לעבודה, שכן עקרונות המשפט הציבורי חלים
גם בו (דב"ע מט/132-3 מדינת ישראל נ' מנשה נבעה, פד"ע כא 326).

32.
נבחן להלן האם אכן ניתנה לתובע הבטחה כנטען על ידו ואם כן - האם התקיימו בעניינו של התובע ארבעת התנאים המצטברים הנדרשים על מנת לקשור את הרשות להבטחתה, ככל שזו אכן ניתנה לתובע.

33.
אין מחלוקת כי לתובע ניתנה הבטחה על ידי מר עמרם, סמנכ"ל כ"א ומינהל ברשות, כי הרשות מתחייבת לשלם לתובע עם סיום העסקתו 85 ימי השתלמות בשכר (נספח ד' לתצהיר התובע). השאלה המתעוררת במקרה דנן הינה, האם למר עמרם היתה סמכות לתיתה.

34.
בתצהירו של מר צימרמן ובעדותו אמר בעניין זה כי תנאי העסקתו של התובע על פי חוזה אישי בשכר כולל המקביל לסגן שר אינם מזכים אותו בתשלום ימי השתלמות בשכר וכי לא ניתן לקבל תשלום זה בשירות המדינה:
"ש. הגיע לתובע 85 יום עבור עבודתו. אני מפנה לנספח ה' לתצהיר המשלים.
ת. כך כתוב.
ש. מדוע אתה סובר היום שלא מגיע לתובע 85 יום האלה שסוכם שבסיום עבודתו יקבל אותם
ת. איפה כתבתי שלא מגיע לו.
לא שילמנו לו כי כתוב במפורש בנספח ד'. ניצול ימי החופשה בכפוף לקריטריונים שנקבעו בהסכם בנדון. ניצול ימי ההשתלמות במשכורת אינו ניתן לפדיון אלא חייבים בפועל לצאת להשתלמות מאושרת ובגין כך מקבלים ממוצע שכר מוגדל בהתאם לממוצע השעות של העובד לפני יציאתו להשתלמות. אלה הקריטריונים המחייבים לתשלום.
ש. מגיע לך 85 יום. תנצל אותם, תקבל אותם עם סיום עבודתך. עכשיו אתם אומרים בסיום עבודתך אתה לא יכול לקבל זאת כי אינך עובד.
ת. צריך לשאול את מר עמר עמרם מה הייתה הכוונה. האם הכוונה הייתה כפי שנרשם בדיוק או שזה הסדר אחר. אם כתוב בהתאם לקריטריונים אם ידוע שמר בראל עבר כבר לחוזה אישי ואיננו בהסכם קיבוצי, אז כיצד יהיה ניתן לשלם לו. יכול להיות שמר עמרם הטעה את מר בראל.
...
בשום מקום בשירות המדינה ולא ברשות השידור
לא משלמים פדיון ולא נקבע בהסכם סעיף שמאפשר פדיון
. אנו עובדים למעלה מ-17 שנה.
...
אין שום פרוצדורה שמאפשרת מתן פדיון של השתלמות במשכורת
. אני לא יכול להתעלם ממה שנאמר במכתב אבל צריך לשאול את מי שכתב אותו."
(עמ' 13, ש' 27 ואילך, דגש שלי – ש.ש.).

35.
הנה כי כן, כי אין מחלוקת בדבר ההבטחה שניתנה לתובע כי בסיום עבודתו, ישולמו לו פדיון ימי השתלמות בשכר. למרות זאת, עצם נתינתה של ההבטחה אינה מקימה לתובע זכות. על פי הפסיקה, תנאי להכרה בתקפותה המשפטית של הבטחה מינהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה, הוא
כי נותן ההבטחה הינו בעל סמכות לתיתה והוא בעל יכולת למלא אחריה.

36.
הזכאות והקריטריונים לתשלום ימי השתלמות בשכר מעוגנים בהסכמים ובהסדרים קיבוציים ולפיכך, גם אם ניתנה לתובע הבטחת מר עמרם עמר לתשלום פדיון ימי השתלמות בשכר, בית הדין לא התרשם כי נותן ההבטחה, מר עמר עמרם, היה מוסמך לתיתה והוא אינו יכול לקיימה.
לדעת בית הדין ההבטחה שניתנה לתובע ניתנה שלא בסמכות ולא הבשילה לכדי הבטחה שלטונית הניתנת למימוש. נוסף על כך, התובע לא הצביע על כל חיקוק, נוהל או פרוצדורה לפיה ניתן לקבל פדיון ימי השתלמות בשכר בשירות המדינה ואף לא הביא את מר עמרם עמר לעדות, דבר שיש בו לפעול לרעתו. מאחר ומצאנו כי נותן הבטחה לא היה בעל סמכות לתיתה, ומכל מקום לא הוכחה סמכותו, הנטל על התובע ומשמצאנו שהיא מנוגדת להסכמים ולתקשי"ר, לא מצאנו כל צידוק חוקי לתיתה.
לא מתקיימים תנאי הפסיקה לפיה יש להותיר את ההבטחה. לפיכך, יש לקבל את טענת הנתבע שאין לפדות ימים אלו על פי ההוראות וכי ההבטחה נתנה בחריגה ושלא בסמכות.
אשר על כן, תביעתו של התובע לתשלום פדיון ימי ההשתלמות בשכר, נדחית.

פדיון ימי מחלה

37.
התובע טוען כי על הרשות לשלם לו את פדיון ימי המחלה שהוא זכאי להם, לטענתו על פי סעיף 15 לחוזה העסקתו וכן על פי הנוהג הקיים ברשות לשלם פדיון ימי מחלה.
הרשות טוענת כי לתובע לא מגיע פדיון ימי מחלה מאחר והזכאות לכך קמה לעובד בעל כתב מינוי או לעובד שזכויותיו לגמלאות בוטחו בפנסיה תקציבית ולפיכך, עובד שפרש לגמלאות והוחזר לעבודה על פי חוזה אישי או בדירוג דרגה על פי תנאי מנכ"ל משרד ממשלתי, כמו במקרה דנן, אינו זכאי לפדיון ימי מחלה עם סיום עבודתו.

38.
על פי סעיף 9 לחוזה העסקה של התובע ברשות, בתקופת עבודתו של התובע הופרשו סכומים לביטוח מנהלים. התובע בעדותו אישר כי בתקופת העסקתו לאחר פרישתו לגמלאות, הוא בוטח בביטוח מנהלים (עמ' 4, ש' 11-12).
מר צימרמן בעדותו פירט את התנאים לקבלת ימי מחלה:
"ש. ימי מחלה – למה אתה סובר שלא מגיע לתובע פדיון ימי מחלה
ת. זה לא אני סובר. כללים לתשלום ימי מחלה מוגדרים בצורה חד משמעית. מי שמועסק על פי כתב מינוי. התובע בהיותו מנכל הועסק על בסיס תנאי מנכ"ל שזה החלטות ועדת שרים ולא חוק המינויים. לפיכך, משאותה בעיה של תשלום פדיון ימי מחלה של בראל ביררתי בנציבות לגבי מנכ"לים של משרדי ממשלה שם נאמר לי שאכן לא ניתן."
(עמ' 18, ש' 5-9).

39.
התובע טוען כי סעיף 15 לחוזה העסקה שלו הקובע כי "זכויות העובד לחופשת מחלה תבוטחנה ברשות השידור
" מקנות לו את הזכות לפדיון ימי מחלה.
בעדותו, הסביר מר צימרמן סעיף זה לחוזה העסקה של התובע הקובע תשלום ימי מחלה על ידי הרשות:
"ש. אני מפנה לסעיף 15 לנספח ג' לתצהיר התובע
ת. פירוש הדבר שרשות השידור
היא אחראית לתשלום ימי מחלה במקרה שהעובד נעדר על פי המכסות הקיימות ברשות היינו 30 ימי מחלה בשנה. לא נכתב שימים אלה ניתנים לפדיון."


(עמ' 5, ש' 18-20, דגש שלי – ש.ש.).

40.
יש לקבל בעניין זה את טענת הרשות. התובע לא הצביע על כל מקור חוקי המקנה לו פדיון ימי מחלה שלא נוצלו, לשון ההסכם מתייחסת לתשלום בגין ימי מחלה המנוצלים בפועל עקב מחלה, אין בחוזה כל אמירה או עיגון לפדיונם.

41.
עוד טען התובע כי קיים נוהג ברשות לאפשר פדיון ימי מחלה.
כידוע, נוהג יש להוכיח. על הטוען לנוהג להוכיח טענתו זו באופן ברור וחד משמעי ועל התובע להוכיחו באמצעות השוואה לעובדים מסוגו. התובע לא עמד בכך, ולא הביא כל ראיה להוכחת טענתו זו.
משלא הרים התובע את נטל הראיה המוטל עליו בעניין זה, דין תביעתו להידחות.
זאת ועוד,
לא ניתן לטעון נוהג שעה שיש מסמך כתוב ובהסכם שבפננו אין זכות לפדיון.

האם התובע זכאי למענק יובל

42.
התובע טוען כי הוא זכאי לקבל מענק יובל בגין התקופה שלפני מינויו למנכ"ל שכן לטענתו, זכאותו נגזרת בין היתר מהחוזרים של נציבות שירות המדינה ולפיהם מענק יובל חל גם על גמלאים. תימוכין לטענת התובע נמצאים במכתבו של מר צימרמן מיום 13.7.03 (נספח י' לתצהיר המשלים של התובע) בו נכתב כי התובע זכאי למענק יובל שלא שולם בטעות וכן במכתבו של מר עמרם, סמנכ"ל כ"א ומנהל דאז (נספח ו' לתצהיר המשלים של התובע).
הרשות טוענת כי התובע אינו זכאי לקבל מענק יובל מאחר והממונה על השכר קבע כי בשל העובדה שהחוזה של התובע הוא צמוד לחוזה סגן שר, אין הוא זכאי לקבל מענק זה.

43.
מענק היובל הינו תשלום כספי המשולם לעובד וותיק, כגמול בשל עבודתו שנים רבות בשרות המעביד.
בסימן 25.551 לתקשי"ר נקבע כי:
"עובד הפורש וזכאי לקצבה על-פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל – 1970 ונמנה ערב פרישתו עם הזכאים כאמור בסעיף 25.52 יהיה זכאי למלוא היובל בשנת הפרישה ללא קשר לתאריך פרישתו."




בסימן 25.552 לתקשי"ר נקבע:
"החל משנה המתחילה ב – 1 בינואר לאחר פרישתו יהיה זכאי הגמלאי לתשלום יובל אחת בשנה בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 25.52 יחסית לשיעור קצבתו.

באשר לזכאותו של התובע נקבע:
"גמלאי המועסק על-ידי המדינה כעובד בשכר לאחר פרישתו, יהיה זכאי למענק יובל מהמשרד בו הוא מועסק בתנאים המפורטים לעיל, יחסית לחלקיות העסקתו וזאת ללא קשר למענק היובל המשולם לו בפסקאות 25.552."

בסימן 25.529:
"עובד המועסק על-פי חוזה בכירים זכאי פעם בשנה למענק יובל בשיעור של 60% משכרו הממוצע בחוזה ושכרו על-פי דירוג דרגה מקביל, כמפורט בחוזה שנחתם עימו ובהתאם לשיטת החישוב הר"מ:
1.
לעובדים שלא השלימו 16 שנות שרות נושאות זכות לגמלאות - לפי ממוצע חשבוני משוקלל של שכרם בחוזה ושכרם על-פי דירוג/דרגה של המשרה;

2.
לעובדים שהשלימו 16 שנות שרות נושאות זכות לגמלאות - לפי ממוצע חשבוני פשוט של שכרם בחוזה ושכרם על-פי דירוג/דרגה מקבילים, או לפי השיטה כאמור בסימן (א) לעיל, הכל בהתאם לנאמר בהסכם האישי של כל עובד."

44.
ביום 15.8.94 נציבות שירות המדינה הוציאה חוזר בעניין מענק יובל בה נקבעו הקריטריונים לתשלום מענק זה. בין היתר נקבע כי למענק זה יהיו זכאים עובדים אשר ביום 1.1.94 מלאו להם במצטבר 30 שנות עבודה. עוד נקבע כי "תשלום מענק יובל יחול גם על עובדים בדרוג המנהלי החל מיום 1.1.94 המועסקים על בסיס חוזה בכירים" (סעיף 10, נספח ז' לתצהיר התובע).
ביום 28.9.94 הנציבות הוציאה חוזר לגימלאים לפיו הוחלט להעניק תשלום מענק יובל על הגמלאים בדיגור מח"ר, מהנדסים, עיתונאים, הנדסאים וטכנאים.
ביום 16.7.02 הוצא מכתבו של מנהל כ"א ומינהל מר עמר מכתב למר יובל רכלבסקי, הממונה על השכר לפיו לאחר בדיקת תנאי העסקתו של התובע "נראה לנו, כי הרשות שגתה בכך שלא שלמה לו "מענק יובל", כפי שעשתה לגבי חוזים אישיים אחרים" ולכן מגיע לו מענק עד לתקופה בה מונה למנכ"ל (נספח ו' לתצהיר התובע).

45.
התובע הציג בפני
נו חוות דעת של ד"ר לינדה עפרוני, עורכת דין , יועצת כלכלית ומומחית בענייני שכר מיום 8.11.02 ולפיה התובע זכאי למענק יובל עבור התקופה 1.1.94 ועד 14.3.02 מהטעמים המפורטים בחוות דעתה, ובין היתר מאחר שנציבות שירות המדינה החליטה לתת מענק יובל גם לבעלי חוזי אישי לבכירים (סעיף 1(ג) לחוות הדעת, נספח ז' לתצהיר התובע). ד"ר עפרוני אף התייחסה למכתבה של הגב' עפרה ברטוב, סגנית בכירה לממונה על השכר מיום 22.7.02 (נספח ז' לתצהיר מר צימרמן) לפיו מאחר והתובע הועסק ברשות השידור
בחוזה צמוד סגן שר, אין הוא זכאי למענק יובל וכתבה כי לדעתה, בתשובה נפלה טעות יסודית מאחר ו:
"(א)
הגב' ברטוב יצאה מתוך ידיעה או הנחה שמר בראל הועסק ברשות השידור
בחוזה צמוד סגן שר, שלא מזכה במענק יובל. מן הסתם, גב' ברטוב מתייחסת לתקופה בה הועסק מר בראל עפ"י כתב מינוי, ולא בחוזה אישי. ואכן מר בראל פרש מהשירות ביום 31.7.93 בתנאי פרישה של סגן שר. אולם גב' ברטוב כלל לא התייחסה לתקופה לגביה פנית אליה במכתבך מיום 16.7.02 המסומן כנספח 5. דהיינו, לתקופה בה הועסק מר בראל בחוזה אישי לבכירים.
(ב)
לכן גם השאלה אם מר בראל קיבל או לא קיבל מענק יובל עד שנת 1993 אינה רלבנטית."

46.
בית הדין סבור כי על פי הוראות התקשי"ר וחוזרי הנציבות והוראותיה שנסקרו לעיל
אכן נפלה טעות במכתבה של גב' עופרה ברטוב, התייחסותה לא עשתה את האבחנה בין התקופות ומסגרות ההעסקה השונות של התובע בתקופות שונות.
יש לקבל את חוות הדעת של ד"ר עפרוני, והאבחנה שנעשתה בה מקובלת עלינו ובין היתר לנוכח המעוגן בתקשי"ר ובחוזרי נש"ם. יתר על כן, הנתבעת, ובצדק, סברה כי טעתה שעה לא בצעה תשלום זה לתובע ואף עשתה כדי לתקן וציינה זאת במכתביה. בנסיבות אלו אין מקום להשית עליה הלנה.
48.
בעניין זה איפא בלבד, מתקבלת
תביעתו של התובע וקובעים אנו כי על הנתבעת לשלם לתובע את מענק היובל בגין השנים 1994-2002, סך 198,870 ₪.

ברור כי מענק יובל היא זכות מתמשכת על כל המשתמע וכך שומה על הנתבעת לפעול.

49.
בשאלת הפיצוי בעד עוגמת הנפש, לא מצאנו כי זו הוכחה, יתר על כן מצאנו כי התהליכים היו מוסדרים ונעשו תוך היוועצות בדרגים המתאימים. עוד מצאנו כי התובע היה מצוי בכל הקשור לרשות ולכן לא הופתע. לפיכך, תביעתו לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחית.

50.
סוף דבר,

כל תביעתו של התובע על כל מרכיביה נדחית, פרט לזכאותו למענק היובל כאמור בסעיף 48 לעיל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 198,870 ₪.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.05 (הפסקת עבודתו כמנכ"ל) ועד ליום התשלום בפועל.

בנסיבות אלו של קביעתנו כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום כ' בסיון, תשס"ח (23 ביוני 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

______________
_______________
________________
נציג ציבור,מר מחלב
נציג ציבור,מר קליינר
שרה שדיאור, שופטת


002112/05עב 730 הדס כחלון.






עב בית דין אזורי לעבודה 2112/05 בראל יוסף נ' רשות השידור (פורסם ב-ֽ 23/06/2008)