פסקי דין על . מרואן בן טלאל נאצר | פסקי דין על חנניה בן דוד אזולאי | פסקי דין על שאדי בן עדנאן נאצר ואח' |

1068/05 פח     25/06/2008




פח 1068/05 מדינת ישראל נ' . מרואן בן טלאל נאצר, חנניה בן דוד אזולאי, שאדי בן עדנאן נאצר ואח'




בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
תפ"ח 1068/05

בפני
:
כב' השופטת ב. אופיר-תום
, אב"ד
כב' השופטת מרים סוקולוב

כב' השופט ישעיהו שנלר
המאשימה:
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד גולדמן, נאור, בן ארי ושרון
נ ג ד
הנאשמים:
1. מרואן בן טלאל נאצר

יליד 1973; ת.ז. 126336784
טירה

ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן
וגב' הרט
2. חנניה בן דוד אזולאי

יליד 1962; ת.ז. 057764136
העמק 48, כפר-סבא

ע"י ב"כ עו"ד ירון ברזילי
3. שאדי בן עדנאן נאצר
יליד 1976; ת.ז. 033136185
טירה

ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן
וגב' הרט
4 . אבי בן דוד אלון
יליד 1970; ת.ז. 024842791
הגפן 3/4, כפר-סבא

ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן
וגב' הרט
5 . ראיד בן תייסיר סולטאן
יליד 1977; ת.ז. 033528993
טירה

ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן
וגב' הרט
6. חיים בן שמעון יוסף (המכונה "בורקס")
יליד 1958; ת.ז. 05542804
הכרמל 38, כפר סבא

ע"י ב"כ עו"ד מירב נוסבוים

7. ראשיד בן תייסר עבדל חי
יליד 1977; ת.ז. 034125864
טירה

ע"י ב"כ עו"ד ואליד חסקיה

8. עימאד בן עבדל לטיף פאדילה
יליד 1975; ת.ז. 026368654
טירה

ע"י ב"כ עו"ד ואליד חסקיה

9. אל הרוש איסמאעיל
יליד 1974; ת.ז. 313709115
טייבה

ע"י ב"כ עו"ד מירב נוסבוים

10. מג'די בן טלאל נאצר
יליד 1986; ת.ז. 300564218
טירה

ע"י ב"כ עו"ד ואליד חסקיה

11. נאצר את אלון תכשיטים מע"מ
באמצעות נאשמים 1 ו-4

ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן
וגב' הרט
12. קבוצת א.ד.מ פרוייקטים בע"מ
באמצעות נאשמים 1, 2 ו-3

ע"י ב"כ עו"ד ירון ברזילי
13. חברת א. שחם תשתיות ופיתוח בע"מ
באמצעות נאשמים 1,2 ו-3

ע"י ב"כ עו"ד ירון ברזילי
הכרעת – דין

תוכן-העניינים

השופטת ב. אופיר-תום
- אב"ד, ס"נ

עמ'
א.
מבוא . .............................................................................................
6

הנאשמים, האישומים וארגון הפשיעה .................................................
6
ב.
פרק ראשון .......................................................................................
11

חוק ארגוני פשיעה, הפן הנורמטיבי ......................................................
11

"ארגון פשיעה", מהו, לגופו של ענין? ...................................................
18

העבירות בחוק המאבק באירגוני פשיעה; מה הן? ....................................
26

פרשת ההוכחות................................................................................
32

עד מדינה; הפן הנורמטיבי .................................................................
34

סיכום הפרק הראשון ........................................................................
38
ג.
פרק שני; החשבוניות הפיקטיביות
..............................................
39

כללי ..............................................................................................
39

האישום השני לגופו; סדר הדיון בו ...........................................................
42

חלק א'; האישום השני - נספח ב' ........................................................
44

חלק ב' ; האישום השני - נספח א' .......................................................
75

ב.1 - החשבוניות של חב' א.ד.א.מ. לסטייל המרכז; נספח א' .........................
75

ב.2 - החשבוניות של חב' א.ד.א.מ., לפאר ת"א ולירדנה נבנה ארצנו; נספח א' ......
83

האישום השלישי; החשבוניות נשוא נספח ג' לכתב האישום.......................
108

האישום הרביעי; החשבוניות נשוא נספח ד' לכתב האישום .......................
122

סיכום בינים, פרשת החשבוניות הפיקטיביות .......................................
142

עד המדינה עבד, במרכז עדויות התביעה ................................................
144

ראיות הסיוע לתמיכת עדותו של עבד כעד מדינה......................................
175

גירסת הנאשם 2, על פרשת החשבוניות הפיקטיביות ..............................
187

עבירות המס, הפן המשפטי ...............................................................
196
ד.
פרק שלישי; איסור הלבנת הון ...........................................................
204

הלבנת הון; הפן הנורמטיבי ...............................................................
204

האישום החמישי; הלבנת הכספים שמקורם בחשבוניות הפיקטיביות .........
208

האישום השישי; מתן שרותי מטבע ללא רישום ודיווח כחוק........................
239

סיכום פרק הלבנת ההון ...........................................................................
260
ה.
פרק רביעי; האלימות והאיומים......................................................
262

כללי ..............................................................................................
262

האישום השביעי; אלימות כלפי משפחת מארבי ......................................
265

האישום השמיני; אלימות כלפי מאלק אקרט..........................................
269

האישום התשיעי; פרשת גדי בן שטרית ................................................
285

האישום העשירי; גביית החוב מעמית פלג .............................................
298

האישום השנים-עשר; פרשת האלימות כלפי סוהיל סמארה....................
316

האישום השלושה-עשר; פרשת האיומים על סאלח נאצר ........................
319

האישום הארבעה-עשר; פרשת האלימות נגד תומר...................................
323

האישומים 11, 15, 16 - האלימות נגד עבד..................................................
342
כללי ............................................................................................................
342
האישום האחד-עשר......................................................................................
342
האישום החמישה-עשר ................................................................................
347
האישום השישה-עשר ...................................................................................
353

סיכום ביניים; פרק האלימות כחוליה בפרשה.......................................
356
ו.
פרק חמישי; טענות הגנה כלליות ..................................................
358

עוה"ד פלדמן
והרט
על המחדלים בניהול החקירה ..................................
358

עוה"ד פלדמן
והרט
בהתייחס לעד המדינה תומר....................................
362

טענותיו של עו"ד ברזילי על התנהלות החקירה ....................................
365

סיכום דבר, לענין מחדלי החקירה...........................................................
368

המחדל התקשורתי.........................................................................
369
ז.
פרק שישי; הנאשמים והעבירות; בכל פרשה לעצמה ..........................
371

הנאשמים והעבירות נשוא פרשת החשבוניות הפיקטיביות ......................
371

הנאשמים והעבירות נשוא פרשת הלבנת ההון .......................................
390

הנאשמים והעבירות נשוא פרשת האלימות והאיומים .............................
399
ח.
פרק שביעי; ארגון פשיעה, הפן היישומי ..........................................
418

כללי ............................................................................................
418

פעילות במסגרת תבניתית, כיצד? ........................................................
419

פעילות מאורגנת ושיטתית, כיצד? ........................................................
422

"פעילות מתמשכת", כיצד? ...............................................................
427

גרסת ההגנה לטענת קיומו של ארגון פשיעה ..........................................
428

סיכום ביניים; פעילות הנאשמים במסגרת ארגון הפשיעה ........................
431

יסודות העבירות לפי חוק ארגוני פשיעה ................................................
431

העבירה נשוא סעיף 2 לחוק ...........................................................
431

הנסיבה מחמירה, נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה; כיצד?.. .................
435
ט.
סוף דבר ...........................................................................................
440

השופטת מרים סוקולוב
........................................................................
448

השופט ישעיהו שנלר
...........................................................................
448

הכרעה..............................................................................................
451
מבוא
הנאשמים, האישומים וארגון הפשיעה
1. בשישה-עשר אישומים המחזיקים את כתב האישום נשוא התיק דנן, מואשמים שלושה-עשר נאשמים - הם, עשרה נאשמים בשר ודם ושלוש חברות בע"מ - בשורה של עבירות חמורות, בהן, עבירות על חוק המאבק בארגוני פשיעה התשס"ג-2003 (להלן – החוק, או, חוק ארגוני פשיעה); עבירות על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 (להלן – חוק איסור הלבנה); עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן – חוק מע"מ) עבירות על פקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 (להלן- פקודת מ"ה) ועבירות אלימות לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).
מן האישום הראשון, הוא החלק הכללי הפותח את כתב האישום, עולה, כי הנאשמים נשוא הדיון בו, היו מאורגנים, לטענת התביעה, במשך תקופה של כ-4 שנים, קרי, בין השנים 2001-2005 (להלן - התקופה הרלוונטית) ב"ארגון פשיעה", כמשמעותו של המונח בסעיף 1 לחוק ארגוני פשיעה (להלן - הארגון, או, ארגון הפשיעה).
פעילותם, כך נטען, נוהלה בעסק של חלפנות כספים בטירה (להלן – הצ'יינג') בבעלות חברת נאצר את אלון בע"מ, היא הנאשמת 11, שבבעלות הנאשמים 1 ו-4; כשהנאשם 1, מנצח שם על המלאכה. הצ'יינג', כך התביעה, היווה בפועל, מרכז פעילות עיקרי של הנאשמים, שעיסוקם המרכזי היה, על פי הנטען, סחר בחשבוניות פיקטיביות והלבנת הון, לצד פריטת שיקים.
הפעילות המתוארת באה לקיצה, על פי הנטען, עם מעצרן של הדמויות המרכזיות בארגון, ביום 4.4.05, בעקבות חקירה ממושכת של הפרשה, שנוהלה על ידי המשטרה ועל ידי מחלקות החקירה של רשות המסים.

2. ביתר פירוט, לטענת התביעה, עניין לנו בקבוצת נאשמים שחברו יחדיו בתקופה הרלוונטית, במסגרת ארגונית, תחת הנהגתו של הנאשם 1, במטרה לבצע מעשים פליליים בתחומי העבריינות שפורטו לעיל, ואשר במרכזם, סחר בחשבוניות פיקטיביות.
ההתארגנות המתוארת, כך נטען, שהתגבשה לכדי "ארגון פשיעה" כמשמעותו של מונח זה בחוק, הקימה, לצד הסחר בחשבוניות, מערכת מורכבת של עסקי כספים, קרי, של מתן הלוואות וניכיון שיקים, אותה ניהלו הנאשמים באגרסיביות, תוך הפעלת מערכות לחצים כבדות כנגד חייבים, שהסתבכו עם הארגון, או, מי מאנשיו, כולל, נקיטה במעשי אלימות, באיומים, הפחדות, תקיפות ומעשי בריונות, הכל, לצורך גביית כספים, שלא כדין.
פעילות הנאשמים בחשבוניות הפיקטיביות, כך נטען, הניבה להם בתקופה הרלוונטית, סכומי עתק בני עשרות מיליוני שקלים, או יותר, אותם שאבו מקופת המדינה במירמה, באמצעות החשבוניות הפיקטיביות שהגישו לרשויות המס, לצורך קבלת החזרי מס תשומות, שלא הגיעו להם על פי דין.
על מנת להלבין כספי העבירות המתוארות, ולהופכם לכספים בני גלגול בשוק, כך נטען, הקימו הנאשמים מערכת שיטתית, מתוחכמת וערמומית, של הלבנת הון, אותה הפעילו בין היתר מן הצ'יינג' של הנאשמים 1 ו-4, ואשר למענה השתמשו בשורה של חשבונות בנק, של הנאשמים או של גורמים הקשורים בהם.
מכאן, כך עולה ממיצרף האישומים נשוא כתב האישום, המיגוון הגדול של העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב אישום זה, כולם יחדיו, וכל אחד מהם לחוד, בתחום עבריינות המס, בתחום גביית החובות והאלימות, ובתחומי הלבנת ההון והפשיעה המאורגנת.
בכל אלה, כך כתב האישום, פעלו הנאשמים 1–4, כמנהלים, כמארגנים וכמכווני הפעילות הכוללת של הארגון, שעה שהנאשמים 5-10, היו חברים בארגון, ועשו מה שעשו במסגרתו, על פי ההוראות שהורדו אליהם מלמעלה.
הנאשמת 11, היא, כאמור, בעלת הצ'יינג', ששימש כמרכז הפעילות האמורה; כאשר הנאשמות 12-13, שתי החברות בע"מ בבעלות הנאשם 2, שימשו גם הן, על פי הנטען, כר נרחב לעשייה הפלילית של בעליהן ושל הארגון.

3. בראש הארגון, כך התביעה, עמד כאמור הנאשם 1, מרואן נאצר (להלן - מרואן, או, הנאשם 1) שהנהיג את הארגון והפעילו כתבנית היררכית, מאורגנת ושיטתית, הכל, כמפורט בחלק הכללי של כתב האישום.
ביחד עם בן דודו, הנאשם 3, שאדי נאצר (להלן – שאדי) וביחד עם הנאשמים 2 ו-4, חנניה אזולאי ואבי אלון, כיוון הנאשם 1, על פי הנטען, את פעילות הארגון ואנשיו, כשהוא עצמו ניצב במרכז העשייה, וכשהכל נושק על פיו.
הנאשם 1, כך נטען עוד, הוא אשר קבע מניין תבואנה החשבוניות הפיקטיביות בהן סחרו הארגון ואנשיו; מה תהיינה דרכי הפצתן, מה יהיה גובה התמורה בגינן; מה יהיה אופן גבייתה של התמורה, וכיצד תחולק התמורה בתוך הארגון.
בתחום זה של הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, כך כתב האישום, שימש הנאשם 2, חנניה אזולאי (להלן - חנניה, או, הנאשם 2) יד ימינו של הנאשם 1.
נאשם זה היה בתקופה הרלוונטית, הבעלים הרשום של הנאשמת 12, היא חברת א.ד.א.מ. פרוייקטים בע"מ, (להלן – חברת א.ד.א.מ.) ושל הנאשמת 13, חברת א. שחם תשתיות ופיתוח בע"מ (להלן – חברת א. שחם). שתי החברות הללו, כך התביעה, עסקו באינטנסיביות רבה, לאורך כל התקופה הרלוונטית, בהנפקת חשבוניות שיקריות, שהתיחסו על פניהן לעסקאות שכלל לא באו לעולם.
כבעליהן של החברות הנ"ל, תיעל הנאשם 2, אליבא דכתב האישום, את עסקאות מכירת חשבוניות המס הפיקטיביות של חברותיו, ללקוחות הארגון; כשהוא עצמו דואג לרשום, במקביל, בספרי שתי החברות הנאשמות בבעלותו, חשבוניות פיקטיביות של העוסקים השונים עימם פעל, לצורך קיזוז מס התשומות שרשם בהן שלא כדין, תוך הערמה בוטה של רשויות המס, שמקופתן נגזלו בדרך זו, כספי עתק.
עדיין, כך נטען, היה הנאשם 1, גורם המפתח גם בפעילות זו של הנאשמים, קרי, בהנפקת החשבוניות הפיקטיביות ובסיחורן בין לקוחותיו, כשהנאשם 2 פועל עימו ולצידו.
בנגזר ממעורבותו של הנאשם 1, בעסקי החשבוניות, כך נטען, הפעיל נאשם זה, מערכת משומנת להסוואת הכספים, פרי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בעזרת אנשיו שפעלו עימו יחדיו, במסגרת עסקיה של החברה הנאשמת 11, היא, חברת נאצר את אלון, תכשיטים בע"מ (להלן - נאצר את אלון בע"מ).
נאשמת זו, שהיתה, כמוזכר לעיל, בבעלות הנאשמים 1 ו-4, ואשר פעלה לכאורה בחזית החנות, כעסק של תכשיטים, עסקה בפועל, בחדר האחורי, בחלפנות כספים ובחשבוניות הפיקטיביות, על כל היבטיהם של עיסוקים אלה.
הנאשם 4, שותפו כאמור של הנאשם 1 בצ'יינג' (להלן – אבי אלון, או, הנאשם 4) היה לפי כתב האישום, מעורה בכל הפעילות שרחשה בו בתחום ניכיון השיקים, בגביית החובות במסגרתו, ובהלבנת ההון שעמדה ברקע.
הנאשם 3, שאדי, בן דודו של הנאשם 1, היה פעיל גם הוא, בנושא החשבוניות הפיקטיביות ובפריטת השיקים על ידי הארגון, ונטל חלק פעיל במעשי האלימות שבוצעו על ידי הארגון, כנגד חייביו.
הנאשמים 5-10, היו לטענת התביעה, חברים בארגון, ועשו בו, כל אחד לפי חלקו, בהתאם להנחיות שבאו מלמעלה.
הנאשם 5, ראיד סולטאן (להלן - ראיד) היה אמון על גביית חובותיו של הארגון, ונקט לצורך כך, באלימות ובאיומים כלפי חייביו.
הנאשם 6, חיים יוסף (להלן – חיים יוסף, או, הנאשם 6) היה פעיל בתחום ניכיון השיקים מטעם הארגון; והנאשם 7, ראשיד עבדל חי (להלן - ראשיד) שימש כגובה חובות מטעם הארגון, ונטל חלק מהותי בפעילות ניכיון השיקים ובהלבנת כספי הארגון, באמצעות חשבון הבנק שלו; בו הופקד, בהסכמתו, חלק ניכר מכספי העבירות.
הנאשמים 8 ו-9, עימאד פאדילה (להלן - עימאד) ואיסמאעיל אל הרוש (להלן - איסמאעיל) עסקו אף הם, לפי הנטען, בגביית חובותיו של הארגון, בנוקטם לצורך כך בדרכי אלימות ובאיומים כלפי החייבים.
הנאשם 10, מג'די נאצר (להלן - מג'די) - אחיו של הנאשם 1 - עסק בניכיון שיקים והשתתף גם הוא במקביל, בפעולות האלימות בהן נקט הארגון כלפי החייבים.
4. יודגש, הגם שענין לנו, כמבואר לעיל, בעיקר, בעבירות בסיס מתחומי המס, הלבנת ההון והאלימות (להלן – עבירות הבסיס) שבוצעו לטענת התביעה, על ידי כל אחד מיחידי הנאשמים, לפי חלקו בפרשה, הרי הפכו אלה, על פי הנטען, לעבירות שהתבצעו במסגרת ארגון הפשיעה אליו השתייכו, על כל הנגזר מכך. המדובר הוא, מדרך הטבע, אך ורק בעבירות שנעברו לאחר כניסת חוק ארגוני פשיעה, לתוקפו.
אלה, הוסיפו נופך מהותי של חומרה, לעבירות הבסיס, בהתאם למצוותו של חוק ארגוני פשיעה.
יוזכר, חוק ארגוני פשיעה וחוק ההלבנה, נכנסו לתוקפם רק בשנים האחרונות. הסוגיות הסבוכות נשוא התייחסותם, נדרשות אפוא, בתיק זה, לדיון מעמיק ולחקירה מקפת שטרם נעשו בפסיקה.

הדיון להלן, יתמקד איפוא, תחילה, במסגרת הפרק הראשון, בבחינת הפן המשפטי של חוק ארגוני פשיעה והשלכותיו על העשייה הפלילית הכוללת, כתיאורה בכתב האישום, כאשר חוק ההלבנה, יידון בתורו, במסגרת הפרק שייוחד לו. במסגרת פרק זה יוקדש דיון גם לפרשת ההוכחות ולעדויותיהם של עדי המדינה בתיק, שניצבו במרכזה.
שלושת הפרקים שעניינם בעבירות הבסיס שנימנו לעיל, יידונו לאחר מכן.
ראשונות, תידונה, במסגרת הפרק השני להכרעת הדין, עבירות המס נשוא פרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות העומדות במרכז הדיון. לאחריו, תידון, בפרק השלישי, פרשת הלבנת ההון, ולאחריו, בפרק הרביעי, תובא פרשת גביית החובות והאלימות שליוותה את הראשונות, אליבא דתביעה.
בפרק החמישי תידונה טענות כלליות של באי כח ההגנה ביחס לאופי ניהול החקירה בתיק על ידי רשויות האכיפה.
לאחר שתיפרש המסכת הראייתית כולה, יובא הפרק השישי ובו שלושה פירקי סיכום. בכל אחד מאלה תידון שאלת אחריותו של כל אחד מן הנאשמים בעבירות הבסיס נשוא שלושת תחומי הפשיעה המוזכרים.
הפרק השביעי שיחתום את הדיון, יתייחס, כפועל יוצא מן האמור, אל השאלה, האם יש לראות בפעילותם המשותפת של הנאשמים דנן, כולם יחדיו, כפעילות שבוצעה במסגרת ארגון פשיעה, לפי הגדרתו של מונח זה בחוק; או שמא, יש לראות באלה, עבירות שנעברו על ידי כל אחד מן הנאשמים לעצמו, באופן פרטני, אף כי בשיתוף פעולה, או, באי שיתוף פעולה עם האחרים; אך מבלי כל קשר וזיקה אל הארגון, ככל שקיומו יוכח.

5. ויוזכר, בשלב הראשוני של טרם הקראת כתב האישום נשוא דיון זה, העלו בפני
נו באי כח ההגנה המלומדים, שורה של טיעונים מיקדמיים, עקרוניים, שהתייחסו בעיקרם, אל חוק ארגוני פשיעה, ואל משמעויותיו המשפטיות ואל יישומו בעניננו דא.
ההחלטה בטענות אלה, שיצאה תחת ידינו ביום 23.6.06, לאחר שמיעת טענות הצדדים בנושא מורכב זה, מהווה חלק בלתי נפרד מהכרעת דין זו, וכל שנאמר בה, במישור העקרוני, המשפטי, יפה הוא גם לטענות שהועלו בפני
נו היום.
כך גם, ההחלטה שיצאה מתחת ידינו, ביום 3.10.06, בענין טענת הנאשמים, עם תום פרשת התביעה, לפיה, לא היה עליהם להשיב לאשמה.

פרק ראשון
חוק ארגוני פשיעה, הפן הנורמטיבי
"ארגון פשיעה" ו"פשע מאורגן"; מאי נפקא מינה?
6. "פשע מאורגן", יש להבהיר תחילה, נתפש בספרות המשפטית הרלוונטית, כחוליה מחוליותיה של הפשיעה המאורגנת, כשבפועל, יש לראות בפשע המאורגן, כמגבש את הצורה החמורה והמשוכללת ביותר של הפשיעה המאורגנת.
לגירסתו של פרופ' אמיר, במאמרו, "היש פשע מאורגן בישראל", שערי משפט ב(3) 321, אין חפיפה בין שני מונחים אלה, שהאחד מהם, הרחב יותר, מכיל את האחר, שהגדרתו צרה. בלשונו :
"פשיעה מאורגנת אינה חייבת להתפתח כדי פשע מאורגן, אך פשע מאורגן במהותו הוא סוג של פשיעה מאורגנת" (עמ' 335, שם).
המונח, "פשע מאורגן", מבטא בפועל, עשייה פלילית מתוכננת ושיטתית, המבוצעת על ידי ארגון הבנוי על היררכיה פנימית, שבה ממלא כל אחד מחברי הארגון, תפקיד שיוחד לו על ידי ראשיו ומנהליו, הניצבים בראש הפירמידה. הראשונים, קרי, ראשי הארגון, מצוים ככלל, במרחק בטוח מן האחרונים, פקודיהם, המבצעים את הוראותיהם, בזירת הפשע, מבלי התערבותם של הראשונים.
היום, יש להדגיש, אין עוד מחלוקת באשר לעצם קיומו של "פשע מאורגן" בישראל. תופעה זו זכתה בשנים האחרונות, לטיפול מצד החוק והפסיקה, ולא בכדי; בשונה מן ההתיחסות אל תופעה זו, קודם (ראו, על סקירת ההתפתחות ההיסטורית של הדיון בשאלת קיומו של ארגון פשע אצלנו, במאמרו הנ"ל של פרופ' אמיר, בעמ' 324-333).
אינני רואה להרחיב דיבור בענין זה, כפי שעשו באי כח הצדדים, בסיכומיהם הענייניים ורחבי ההיקף. אזכיר אך זאת, בתמצית הקיצור, כי ועדות חקירה שדנו בנושא זה, לפני מספר שנים לא רב, נטו לשלול קיומו של סוג פשיעה זה במקומותינו, אף כי הבחינו בניצניו.
כך, דו"ח שמגר, מספטמבר 1971, שחקר סוגיה זו והגיע למסקנה, כי "פשיעה מאורגנת" קיימת אמנם בישראל, אלא, שזו לא השתכללה עד אותה עת, לרמה של "פשע מאורגן".
כך גם, דו"ח שימרון משנת 1978, שבמסגרתו שב ונבדק הנושא הזה, בשניה, כשהמסקנה היתה הפעם, כי "הפשע המאורגן" כבר הגיע לישראל, הגם שמאפייניו המוכרים בעולם, טרם אותרו אצלנו.
רק בשנים האחרונות, קרי, בתחילת העשור האחרון, הצטרפה ישראל כאמור, למרבה הצער, אל מועדון המדינות שהכירו ומכירות בקיומה של תופעה זו אצלן, על כל תופעות הלווי הרצופות לה, כולל האיום האקוטי על שלום החברה הנורמטיבית; על הכלל כמו על פרטיו.
מכאן, ההתעוררות - המאוחרת מעט - של רשויות החוק ורשויות האכיפה אצלנו, לנושא זה, והתגיסותן להתמודדות מול התופעה, אם על ידי חקיקתו של חוק זה, נשוא דיוננו, ואם על ידי בניית מנגנוני אכיפה יחודיים, שתפקידם לטפל ב"ייצור הפלילי החדש". מנגנוני אכיפה אלה נדרשו ונדרשים להתאים עצמם לסיטואציה החברתית, המשפטית, החדשה, ההולכת ותופשת מקומה אצלנו - כמו בחלקים ניכרים של העולם המערבי - על רקע אופיו השונה של הפשע, על רקע תיחכומו ועל רקע היכולות הטכניות והאסטרטגיות שבכוח מבצעיו, לגייס.

חוק ארגוני פשיעה, שחוקק אצלנו בשנת 2003, הוא איפוא, פרי המודעות החדשה של הציבור ושל הרשויות בישראל, לאיום האקוטי שהחל להסתמן בשנים האחרונות, על שלום החברה הנורמטיבית, מצד אותן קבוצות עברייניות מאורגנות, הצוברות כח וחילות, ואשר פניהן להשחתה והרס.
החוק, הוא גם פועל יוצא של הצטרפות המדינה לאמנת האו"מ נגד הפשע המאורגן, הבינלאומי, אשר נחתמה בפלרמו שבאיטליה, בדצמבר 2000 -
- united nations convention against transnational organizied crime
(להלן - אמנת פלרמו).
האמנה, יש להזכיר, אושררה בישראל ביום 14.12.06, במסגרת החלטת ממשלה מס' 846.

7. ברקע חקיקתו של החוק בשנת 2003, עמדה הכרת הרשויות בחולשתה של החקיקה הפלילית השמרנית, ששוב, לא תוכל עוד להתיצב היום, בכליה הישנים, מול כוחות הפשיעה המאורגנת, החדשים, אשר כמוהם לא ידעה החברה קודם, כולל כאמור, התחכום, הכלים, הכספים והתעוזה, המאפיינים פשיעה זו.
פשיטא, בעוד הכלים הישנים שסיפקה החקיקה הפלילית של טרם חקיקת החוק, היו כאלה שכיוונו עצמם כנגד העבריין הבודד - כשרק חריגים בחוק התיחסו אל עבריינים שחברו יחדיו לביצוע משימה עבריינית מוגדרת - הרי, נדרשות רשויות האכיפה, היום, להתיצב אל מול ארגוני פשיעה רבי כח וזרועות, הפועלים באופן מושכל יותר, ומקצועי יותר, במסגרת תכניות מוגדרות, ובעזרת ציוד וידע מתקדמים.
ברור, איפוא, כי מטרתו של המחוקק, בבואו לחוקק את חוק ארגוני פשיעה, היתה בראש כל, לתת בידי רשויות האכיפה האמונות על שלום הציבור, כלים חדשים, שיתאימו עצמם להתמודדות השונה הנדרשת מעתה, אל מול הגופים המאורגנים - להבדיל, מעבריינים בודדים, או, התארגנויות קטנות אד הוק שכנגדן די היה בנורמות האכיפה הקודמות. אלה, נועדו לטפל בעבר, במקרים של התחברויות ספורדיות, בין מספר עבריינים מוגבל, לצורך ביצוע משימה מסוימת; הכל, מבלי פרופורציה כלל למגה-התארגנות דהיום.

להלן, יבחנו תחילה, אותם חריגים בקודקס הפלילי שלנו, שטופלו בתקופה של טרם חקיקתו של חוק ארגוני פשיעה, תוך עימותם אל מול גישתו של המחוקק היום, בחוק החדש.

8. במרכז התיחסותו של המחוקק, בתקופה של טרם חוק ארגוני פשיעה, לנושא החריגים, עמדה דוקטרינת האחריות הסולידרית של קושרים, פרי הפסיקה, שעברה טלטלות במהלך השנים.
לפי דוקטרינה זו, נשא כל מי שנטל חלק בקשר פלילי, באחריות למעשה העבירה שבוצע על ידי שותפיו לקשר, במסגרת הקשר, וכל עוד נעברה העבירה בעת קיומו, ולשם קידום תכליתו, בין אם ידע על ביצוע העבירה, ובין אם לא ידע (ראו, פסק הדין העקרוני שניתן בסוגיה זו, מלפני שנים, שאותו איזכרו באי כח התביעה בסיכומיהם, הוא, ע"פ 129/54, גולדשטיין ואח'

נ' היועמ"ש, פ"ד י' עמ' 505).
הדוקטרינה הזו, בענין האחריות הסולידרית במסגרת הקשר, שהיוותה בשעתה, חריג לגישתו של המחוקק אל העבריין האינדוידואלי, עוררה כזכור, ביקורת קשה בעולם המשפט, בהיותה סותרת את עקרון החוקיות, ואת הכלל הקובע, כי אין עבירה באין מעשה; או את הכלל, לפיו, לא יורשע אדם על מעשה שלא ביצע (ראו, ש"ז פלר, אחריות פלילית ללא מעשה-על סמך מה? הפרקליט כ"ט 19).
תיקון 39 לחוק העונשין, שביטל דוקטרינה זו, הביא לכאורה גאולה לעולם, על ידי הוספת סעיף 499(ב) לחוק, לפיו: "הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה...".
דא עקא, שסגירת החלל על ידי תיקון החוק בצד האחד, פערה חלל בצד האחר. לשון אחר, ביטול דוקטרינת האחריות הסולידרית, ושינוי החוק בהתאם, הציבו מכשול לא עביר על דרכן של רשויות האכיפה, בבואן להתמודד מול עבריינים שחברו יחדיו, לביצוע משימה עבריינית משותפת גדולה, תוך חלוקת תפקידים ביניהם. במיוחד כך, עם התרחבותה של הפשיעה המאורגנת, כמתואר, ועם התרבות מעשי העבריינות המתבצעים בדפוסים של ארגוני פשיעה מוכרים בעולם, שהמאבק נגדם הפך להיות בעל חשיבות חברתית ראשונה במעלה.
וכבר הוסבר לעיל, כי אחד המאפיינים של הפשיעה המאורגנת, הוא היות העבריין הבכיר, העומד בראש החבורה העבריינית – או, אם תמצי לומר, בראש ארגון הפשיעה – מרוחק מזירת העשייה הפלילית ובלתי מעורב בביצועה [ראו, מרים גור אריה, צדדים לעבירה-תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה, מגמות בפלילים, 83, וכן ראו, עו"ד יפעת רווה - העבירות הפליליות בחוק מאבק ארגוני פשיעה, הסניגור 76 (2003) 5].
ומה תעשינה רשויות האכיפה, מול עבריין כזה, שידיו לא לוכלכו במעשה העברייני עצמו, אשר בוצע בידי "חייל" של הארגון, אשר נשלח על ידו לבצעו?

9. החלל הזה שנוצר בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין, הוא שהביא את המחוקק לקבוע בחוק ארגוני פשיעה, את עבירת הסטטוס, נשוא סעיף 2 לחוק, המבוססת לכאורה, על מעמדו המנהיגותי של העבריין המרכזי בארגון, ולא על מעשיו בפועל.
אין תימה, שכנגד עיגונה של עבירת סטאטוס זו בחוק, יצאו הסניגורים נחרצות, בראותם בה, ביטוי לשרירות המחוקק, שהפך את חוק ארגוני פשיעה, לשיטתם, לחוק "דורסני", דרקוני, המנסה, כלשון עוה"ד פלדמן
והרט
, לרמוס את עקרונות-העל של דיני העונשין, והמתנגש עם מסריו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן – חוק היסוד).
אציין כי לכאורה, אין לבטל טעונם זה של הסניגורים מכל וכל.
אין ספק, שבחוק הזה, מתח המחוקק את גבולות התפרסותו של המשפט הפלילי, אל מחוזות שאותם לא ידעה החברה, מאז תיקון 39 לחוק העונשין; פריסה, שיש בה מעין הסגת דברים לאחור.
לכאורה, אין לבטל הטענה, כי עבירת עמידה בראש ארגון פשיעה - שהיא עבירה הנצמחת מעצם מעמדו של הנאשם בארגון – לא תוכל להתישב עם ערכי היסוד של המשפט הפלילי, במיוחד עם העקרון לפיו, אין עבירה באין מעשה.
דא עקא, שעיון במטרותיו של החוק, וברקע חקיקתו, מונעים לדעתי, בסופו של עיון, אימוצה של טענה זו, ולו, משני טעמים עיקריים. האחד, שלגופו של ענין, אין עניננו בחוק הזה, בעבירה שאין עימה מעשה; והשני, שבכל מקרה, אין הוראות החוק, מתנגשות עם מסריו של חוק היסוד. אפרט להלן.
יוער, כי דווקא הראיה של החוק כחוק דרקוני, היא ראיה שאיננה מוכנה ללכת עם הזמן. הפשיעה שמצאה לנצל את הקידמה לכרסום כל חלקה טובה בחברה הנורמטיבית, איננה יכולה להישאר ללא מענה. החברה הדמוקרטית, המודרנית, חייבת למצוא דרכים - באמצעות החוק - להשיב מלחמה, תוך התבוננות אל "תוך" תופעת הפשיעה המתפתחת ולענות לה בכלים שלה, לא בשרירות. אלא בבחינת "המהות" ו"התוכן".

10. תחילה יובהר, כי מניסוח סעיף 2 לחוק, הדן בסטטוס של העבריין העומד בראש ארגון פשיעה, עולה, כי העבירה המיוחסת לו, בנויה גם בנויה, על מעשים המקימים את הסטטוס, להבדיל, מסטטוס בעלמא. נראה, כי עצם העמידה בראש הארגון, הכרוכה בהפעלתו, בקביעת משימותיו ובשליחת ה"חיילים" לבצע בשטח, את החלטותיו שלו, משמעה, "עשיית מעשה".
בגישה זו של המחוקק אל עושה העבירה, אין כל חידוש. אחריות-על נקבעה בחיקוקים לא מעט שעניינם, מקומו של "מנהל" למעשי התאגיד בניהולו, שנקבע מעצם מעמדו בתאגיד, ועוד (השווה, אחריותו של המנהל לפי סעיף 224א' לפקודת מס הכנסה; לפי סעיף 120 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975; לפי סעיף 29 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ועוד).
מלים אחרות, גם אילו ענין לנו במי שלא נכח בזירת הפשע עצמה – ולא כך בעניננו לפי הנטען בכתב האישום - אלא במי שרק שלח חייליו לבצע, עדיין יש לראות בו, כמי ש"עשה מעשה", וכמי שהיסוד העובדתי של העבירה, מומש לגביו.
ממילא, ברור כי סעיף 2 לחוק, המציב את ה"סטטוס" של העומד בראש הארגון, כבסיס להרשעתו, קושרו בהכרח, לשורת מעשים פליליים, ולנסיבות ביצועם, שרק על פיהם ניתן להסיק את עובדת היותו עומד בראש הארגון.
על כורחך אתה אומר, שאין העבירה המיוחסת לראש הארגון, בחוק ארגוני פשיעה, נוגדת בנסיבות הענין, את עקרון היסוד של החקיקה הפלילית, לפיו, אין עבירה בלא מעשה, כפי שטענו בפני
נו, נחרצות, באי כוח הנאשמים.
יתר על כן, אם בעבירת הקשר בעת שצד לו לא נטל חלק בעשייה קיים ניתוק בינו ובין המעשה הפלילי, לא כן מקום בו עסקינן בראש ארגון המבצע את המעשה בהיותו ה"שולח" של שלוחיו.

11. וגם זאת, סעיף 2 לחוק, הקובע כאמור, את עבירת הסטטוס של עמידה בראש ארגון פשיעה, גם קובע, בה בעת, את גבולות תחולתה של העבירה הזו. כך, בעיקר, על ידי בניית "מנגנוני סינון מצטברים", שהאחד מהם, חקיקתי, המוצא ביטויו בהגדרת "ארגון פשיעה" בסעיף 1 לחוק; והשני, נסיבתי, המתבטא בהגבלת יישומה של העבירה, אך ורק למצבים בהם אין בנמצא מענה משפטי אחר להתנהלות העבריינית של העומד בראש הארגון, המכוון פעילותו, והשולט בדרגים הכפופים לו, שעוסקים בפעילות הפלילית בשטח.
הגבלות אלה, כך נראה לי, עומדות בהחלט, בתנאיו של חוק היסוד ובמבחני המידתיות, המחייבים תמיד ובכל עת, נקיטה באמצעי שפגיעתו בנאשם, חמורה פחות.
על השלכותיו של חוק היסוד על ההליך הפלילי, אין חולק. עמד על כך, הנשיא ברק, בבש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל
מט (3) 355, 421, שם הבהיר:
"המשפט הפלילי עניינו חירות הנאשם מזה ואינטרס הנפגע ואינטרס הציבור מזה. אך טבעי הוא, ששינויים חוקתיים בזכויות האדם ישפיעו, בראש ובראשונה, בתחומי המשפט הפלילי" (ראו, גם א' ברק, הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי- היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני) מחקרי משפט יג', 5).
ממילא, אין חולק גם על כך, שחוק היסוד, ומסריו, הם סימני הדרך שלאורם יש לפרש את החוק נשוא דיוננו, כולל ובעיקר, בכל הנוגע לסעיף הנדון שעשוי לסמן חריגה מעיקרון יסוד של המשפט הפלילי, כנטען על ידי באי כח ההגנה. השאלה שצריכה התיחסות בנקודה זו, היא, האם יש בו, בחוק הזה, משום פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות חוקתיות מוגנות, כנטען, או, האם כל כולו במתן כלים להתגוננות לגיטימית של החברה בפני
סיכונים המאיימים עליה, ועל אינטרסים חיוניים לקיומה?
סוגיה זו, תוסיף ותיבחן בהמשך, לאורך הדיון, לעת בחינת מעשיהם של הנאשמים השונים, ומעמדם בקבוצה.
בשלב זה, די לשוב ולהבהיר, כי נראה שהמטרה המרכזית אותה הציב המחוקק לנגד עיניו, בסעיף 2 לחוק ארגוני פשיעה, היא, לכידתו של העומד בראש הארגון, המבצע את מעשי הפשיעה באמצעות אנשיו, שהיא מטרה ראויה, על פי הקריטריונים של חוק היסוד. כל כולה של מטרה זו, היא כאמור, שמירה על סדרי החברה ושלום יחידיה, כולל, בדרך של התמודדות עם תופעות של פשיעה הולכת ומתעצמת. יוזכר:
"ההליך הפלילי אינו מתמקד רק בהגנה על זכויות החשוד והנאשם, אלא גם בהגנה על כבוד האדם ועל זכויותיהם של נפגעי העבירה בפועל או בכוח" (דבריה של הנשיאה בייניש, בע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם) פיסקה 47 לפסק הדין)(ההדגשות מכאן ואילך שלי – ב.א.ת.).

12. ושוב, אין לשכוח בעת בחינת עמידתו של חוק ארגוני פשיעה, או, של סעיף 2 בו, בתנאי פיסקת ההגבלה של חוק היסוד, כי ענין לנו בחקיקה שהיתה והינה, צו השעה. אין לשכוח, כי הצורך הדוחק לחקיקת חוק זה במקומותינו, נולד על רקע סכנות מוחשיות שעלו בשנים האחרונות מול החברה הנורמטיבית, מצד ארגונים עברייניים, שהחלו כובשים מקומם בעולם הפשיעה שלנו. וכבר דובר לעיל, על אופיה של הפשיעה המאורגנת, על היכולות הכספיות העומדות לה; על הטכנולוגיות המתקדמות שבידי מארגניה, ועל תיחכומה – המחייבים כולם, הערכה אחרת, חדשה, מצד מי שאמון על הסדר והביטחון הציבורי.

לשון אחר, נראה, כי כאשר הפשיעה שעימה נאלצת החברה הנורמטיבית להתמודד, נעשית מתוחכמת יותר; כאשר היא מפתחת יכולות להשתמש בכלים טכנולוגיים מן המשוכללים בשוק, וכאשר עושרה הולך וגואה, חייבת גם החברה, ככלל, להצטייד במקביל, למען שלומה ובטחונה, בכלים מתקדמים יותר, כולל, דרכי חשיבה לא קונבנציאליות, ופיתוח דרכי התגוננות וכלי אכיפה במסגרת החוק שיתאימו עצמם למצבים החדשים.
למותר לשוב ולהבהיר בהקשר זה, כי אילולא ההוראה בחוק ארגוני פשיעה, המאפשרת לכידתו של העומד בראש הארגון, על עצם מעמדו זה, היה נוצר מצב אבסורדי, לפיו, מי שהינו "רב-עבריינים", כביטויה של הפסיקה, האמון על כל ההתרחשות העבריינית בארגונו, יהא מופטר מעונש, או יזכה לעונש מופחת, שעה שה"מבצעים" שתחת פיקודו, יהיו צפוים לענישה חמורה פי כמה (וראו, דיון בשאלת סיווג אחריותם הפלילית של "רבי-עבריינים" , בדנ"פ 1294/96 משולם ואח'

נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(5), 1).
מלים אחרות, לא יעלה על הדעת, כפי שסבר השופט חשין בפרשת משולם, שסיווגו של "הרב מוח" יהיה כזה, שהוא יהיה זוטר ל"חייליו", עושי דברו (עמ' 34, שם).

13. מכל שהובא, לא נותר לי אלא להסיק, כי המפתח להבנת חוק ארגוני פשיעה, הוא האיזון המתחייב מחוק היסוד, בין הצורך בשמירה עקבית על זכויות הנאשם, מחד גיסא, ובין הצורך בשמירת האינטרס הציבורי לשקט ובטחון, מאידך גיסא.
רוצה לומר, לא הפירוש המצמצם אליו חותרת ההגנה בעניננו, הוא היפה להבנת החוק החדש, על סעיפיו המורכבים; ולא, הפירוש המרחיב שאליו חותרת התביעה; אלא, הפירוש המביא לאיזון האינטרסים בחברה.
בדרך זו, יש להתיחס לדעתי, אל טרוניותיהם הקשות של באי כח הנאשמים, בעניננו, כנגד שרירותו של החוק, וכנגד יישומו הדווקני על ידי התביעה בתיק זה.
רוצה לומר, טענתם של הסניגורים המלומדים, שהחוק החדש, מסיג את הדין לאחור, אל הימים שלפני תיקון 39, צריכה להיבחן אל מול המציאות דהיום, מתוך מחשבה ברורה, שחברה בריאה הדואגת לשלומה ולשלום יחידיה, איננה יכולה להרשות לעצמה, ליהפך קרבן חסר ישע, העומד בידים כבולות מול כוחות עברייניים, חזקים ומתוחכמים ממנו.
"חברה בהתגוננות", כך נראה לי, חייבת לשוב ולבחון את העקרונות היפים של העבר, במגמה להתאימם למצבים החברתיים, המשפטיים, של ההווה, על כל המתחייב מכך.

"ארגון פשיעה", מהו, לגופו של ענין?
14. הגדרת המונח "ארגון פשיעה" נשאבה אל החוק שלנו, מהגדרות המונח בחוקי מדינות אחרות, תוך ניסיון התאמתו לנסיבות המיוחדות לנו. בין אלה, הגדרת המונח באמנת פלרמו; הגדרתו בחקיקת rico האמריקאית –
the racketeer influenced and corrupt organizations act 18 u.s.c § 1961-1968
וההגדרות בקודים הפליליים של מספר מדינות באירופה, כמו גם בקודים של קנדה וניו-זילנד.
בדומה למודלים האחרים בעולם, הושם גם בחוק שלנו, דגש עיקרי על מהותו של ארגון הפשיעה, ועל מטרותיו הכלכליות, אף שאלה לא הוגדרו אצלנו, הן בפני
עצמן.
יכול איפוא, שמטרת הארגון תהיה לפי החוק שלנו, מטרה חברתית, אידיאלוגית, או אחרת - הכל, במישור הפלילי - והארגון יוגדר עם זאת, כארגון פשיעה, אם נמצא שפעל כתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת, למטרות פשיעה.

סעיף 1 לחוק ארגוני פשיעה, מגדיר "ארגון פשיעה" בזו הלשון:
"'ארגון פשיעה' - חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לעניין זה אין נפקא מינה –
(1) אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו;
(2) אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה;
(3) אם העבירות כאמור ברישא נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל,....
(4) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות"

עינינו הרואות, שלושה מונחי מפתח שלובים בהגדרה זו, הם: "מאורגנת, שיטתית ומתמשכת". אלה, כך נראה, מסמנים את גבולות התפרסותו של החוק החדש, ומודיעים עד היכן תגיע תחולתו.
ככלל, עולה מן ההגדרות בחוק, ומהצעת החוק שקדמה לחקיקתו, כי בנוקטו במונח "ארגון פשיעה", כיוון המחוקק להתארגנות או להתקשרות רצופה בין בני אדם, שנועדו יחדיו למטרות פליליות, כאשר המנהלים והמארגנים נמצאים דרך כלל, בריחוק פיזי והיררכי מאלה הממוקמים ברבדיה הנמוכים, המבצעים את מעשי העבירה בשטח.

15. בנקודה זו, שבו באי כח הנאשם 1, והלינו בפני
נו, כנגד המחוקק, על שמצא גם כאן להרחיב מוטת כנפיו של החוק מעבר למידה, לפי טעמם.
לגירסתם של עוה"ד פלדמן
והרט
, אין ההגדרה בסעיף 1 לחוק, מבחינה כלל בין המונח, "פשיעה מאורגנת", ובין המונח, "פשע מאורגן", כך שהיא חלה בהכרח על פי הסעיף, על כל צורה של פשיעה מאורגנת, גם אם לא השתכללה לרמה של פשע מאורגן. בכך, יצר המחוקק לשיטתם, הגדרה רחבה מעבר לנדרש, מבלי שתחולתה גודרה בחוק.
טענה זו של ההגנה, הגיונה עימה. נכון הדבר, שמגמת המחוקק המשתקפת ממילות החוק דנן, היא של הרחבה, וזו צריכה אכן, בחינה ובדיקה בטרם יישום. הסבירות היא, כך נראה, שעם הזמן, ועם טיפולה של הפסיקה בנושא, יוגדרו גבולותיה של ההגדרה הזו, עד שיושג אותו איזון בין האינטרסים של מי שהועמד לדין במסגרת החוק הזה, ובין האינטרסים של הציבור, להביא לענישתם של הפועלים במסגרת ארגון פשיעה.
הסבירות היא גם, שהצבת גבולות להגדרה זו, בהמשך, במסגרת הפסיקה, תיתן מענה לחששם של באי כוח הנאשמים, מפני הפעלה שרירותית של הסמכות הנתונה בידי רשויות התביעה, בבואן להחליט, אם להעמיד נאשם לדין על עבירות לפי החוק החדש, או, האם לייחס לו עבירות רבות משתתפים, לפי חוק העונשין.

עם כל שנאמר עד כאן, יש להדגיש, כי התנאים שהציב הסעיף לצורך הגדרת העבירות נשוא החוק דנן, יש בכוחם להביא לסיווג העבירה, לכאן או לכאן, כפי שיובהר בהמשך. כך, התנאי שיוכח קיומו של חבר בני אדם, הפועל יחדיו; וכך, התנאי שעניינו, הוכחת קיומה של פעילות תבניתית, מאורגנת, שיטתית ומתמשכת.

16. אבחן להלן כל אחד מרכיבי ההגדרה הנ"ל, ויישומו בענייננו.

א. חבר בני אדם
לפי אמנת פלרמו, נדרשת לצורך הגדרת המונח "ארגון פשיעה", התחברות של שלושה חברים או יותר, במסגרת "קבוצה מובנית", שאמורה לפעול במשך פרק זמן מסוים, לביצוע "פשע חמור", אחד או יותר, במטרה להשגת רווח כלכלי או חומרי (ראו, הגדרת "קבוצת פשע מאורגנת" סעיף 2 לאמנה).
"קבוצה מובנית", מוגדרת באמנה, כ"קבוצה שלא נוצרה באקראי, לביצוע מיידי, של עבירה, ושאין צורך בכללים מוגדרים רשמית לחבריה, המשכיות החברות בה, או מבנה מפותח".
"פשע חמור", מוגדר, כעבירה שעונשה ארבע שנים לפחות (סעיף 2 לאמנה).
לא כך, בחקיקת rico. סעיף 1961 לחוק, הוא סעיף ההגדרות בו, רואה במונח "enterprise" - המקביל למונח שלנו, "ארגון פשיעה" – מונח המבטא פעילות של יחיד, שותפות, תאגיד, התארגנות וכל קבוצה מאוגדת אחרת שאיננה ישות משפטית בהכרח, במסגרת של "pattern of racketeering activity", כשהמטרה היא, ביצוע עבירה מן העבירות המנויות בסעיף, הן, איומים, רצח, שוד, שוחד, סחיטה, חטיפה, הצתה, סמים והימורים.
לכאורה, עולה מסעיף ההגדרות בחוק האמריקאי, כי תחולתו של החוק מתפרסת שם, גם על ארגון של יחיד, "single-person enterprise", אלא, שהגיונו של החוק איננו מאפשר הנחה זו. במיוחד כך, לאור המאפיינים הנדרשים לארגון העומד בפני
הרשעה לפי חוק זה, שאינם מצוים אצל יחיד.
מכל מקום, שלושה הם המאפיינים הצריכים להגדרת המונח "illegal enterprise" לפי החוק האמריקאי, הם: קיומה של מטרה לא חוקית, משותפת; המשכיות המיזם וגרעין האנשים המרכיבים אותו, וכן, קיומו של מבנה ברור ומאובחן העוסק בביצוע הפעילות העבריינית.
שונה היא, גישת המשפט הקנדי, המחייבת התארגנות קבוצה בת חמישה אנשים לפחות, לצורך גיבוש ארגון פשיעה. שונה היא גם, גישת המשפט האיטלקי, לפיה, נדרשת התארגנות קבוצה בת שלושה אנשים, לפחות.

אצלנו, נראה, כיוון המחוקק בדברו על "חבר בני אדם", לחבירתם של שני בני אדם לפחות, זה לזה - בין אם התאגדו כדין ובין אם לאו – במטרה לבצע עבירות אליהן מתייחס הסעיף.
ההגדרה שלנו כוללת הרחבות המתייחסות לחברי הארגון, בקובעה כי אין הכרח שחבר בארגון יכיר את החברים האחרים בו, ואין הכרח שחברי הארגון יהיו קבועים.

ב. "פעילות במסגרת תבניתית", מה משמע?
נראה שיסוד זה של ההגדרה מכוון לביצוע סדרה של מעשי עבירה בעלי מאפיינים דומים, ולא להתארגנות "אד הוק" שנועדה לביצוע עבירה ספציפית, כלשהי.
בסיכומיהם, טענו עוה"ד פלדמן
והרט
, כי משמעות המונח היא, שפעילות הארגון צריך שתהיה "שבלונית", ושתתבצע בשיטה קבועה, שתקבל ביטוי בכל שלבי הביצוע והתכנון.
לא כך דעתי. שלא כמו הסניגורים שבחרו לצמצם את פירוש המונח, די לדידי, בהצבעה על דפוסי התנהגות ועבודה דומים, על מנת שיוגדר הארגון ככזה, וזאת, מבלי צורך להוכיח הישנות מוחלטת של אופן הפעולה ושל היקפה.
לשון אחר, די לדידי, בקיומם של מאפיינים דומים של ביצוע מעשי העבירה, ולאו דווקא במאפיינים זהים לחלוטין.
בנקודה זו, ראוי להזכיר, את סעיף 1961 בחקיקת rico, המסתפק בשתי עבירות מקור מאלה המנויות בסעיף, על מנת שיקום מה שמכונה בחוק, pattern of racketeering" activity". די, לפי החוק שם, שאחת מאלה בוצעה לאחר כניסת החוק לתוקף, והשניה תוך 10 שנים אחריה.
המונח "pattern", לא הוגדר בחוק, ואולם, בתי המשפט בארה"ב שעסקו בפרשנותו, יצאו מתוך הנחה שהחוק אינו מבקש ללכוד ברשתו פעולות ספוראדיות (ראו, פרשת c.f. united states v. morris, 532 f.2d 436). עם זאת נקבע, כי ההצבעה על שתי עבירות בלבד אין בה די.
על פרשנות המונחactivity" "pattern of racketeering עמד בית המשפט העליון בארה"ב בענין h. j. inc. v. northwestern bell tel. co., 492 u.s. 229, בהצביעו על ארבע הנחיות לפיהן יפורש המונח:
“first, we stated that the statutory definition of the term in 18 u.s.c. § 1961(5) implies `that while two acts are necessary, they may not be sufficient.`... second, we pointed out that `two isolated acts of racketeering activity,` "sporadic activity," and `proof of two acts of racketeering activity, without more` would not be enough to constitute a pattern.... third, we quoted a snippet from the legislative history stating `[i]t is this factor of continuity plus relationship which combines to produce a pattern`. ... finally,… the district courts and courts of appeals set out `to develop a meaningful concept of 'pattern,'`…and promptly produced the widest and most persistent circuit split on an issue of federal law in recent memory,…” .
הווה אומר, אין די בהצבעה על שני מעשי עבירה שביצע הארגון, על מנת להוכיח פעילות תבניתית.
לצורך הוכחה זו, נדרשת הצבעה על קשר המתקיים בין העבירות השונות ועל הישנות של מעשי העבירה בעתיד (ליישום ההלכה בפסיקת בתי המשפט בארה"ב בעניינים פליליים, ראו, בין היתר פרשת f. united states v. alexander, 888 f.2d 777 (11th cir. 1989) ופרשת (jackson v. bellsouth telecomms., 372 f.3d 1250 (11th cir. 2004)).

בסיכומיהם, היפנונו עוה"ד פלדמן
והרט
, במסגרת הדין המשווה, לפסק הדין האמריקאי בענין united states v. browne, 505 f.3d 1229, בו נקבע, כי הקשר כאמור, מתבטא במספר מאפיינים, הם: המטרות, התוצאות, מיהות המשתתפים וקורבנותיהם, וכן, שיטת הביצוע.
לשיטתם של הסניגורים, מן הראוי הוא, שהדרישה לזהות העבירות בכל המאפיינים הללו תאומץ גם אצלנו.
אינני רואה עין בעין עם הסניגורים, גם בנקודה זו. דומני, כי גם הדין האמריקאי עצמו, כך מתברר, לא ראה לדרוש חפיפה מלאה בין כל המאפיינים של מעשי העבירה המתבצעים בארגון. די, גם שם, בדמיון העולה מתחום הפעילות, מן הרקע לביצוע, מן הייעוד ומאופן הביצוע, על מנת שהדרישה התבניתית תתמלא. לדעתי, די גם בגרעין מבצעים משותף ובדמיון בין הקרבנות, כדי ליצור "תבנית".
מילים אחרות, כל שצריך כדי לשכנע את בית המשפט, כי מי שניצב בפני
ו, הוא "ארגון פשיעה", היא הוכחה שאין מדובר במעשי עבירה ספוראדים, המנותקים זה מזה מבחינת הזמן והמקום, אלא, ברצף של מעשי עבירה, שכמותם ואיכותם מלמדים על התבנית בה בוצעו, ועל פוטנציאל הישנותם בעתיד.

ג. "פעילות מאורגנת ושיטתית", מאי קא משמע לן?
יסוד זה בהגדרה, מתייחס לאופי הפעילות בארגון, ומקפל בתוכו, כך נראה, אותה פשיעה המתבצעת באופן שיטתי, על ידי גוף היררכי, שבראשו מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות, המחלקים את התפקידים ביניהם (ראו, דברי השופט א' גרוניס, בבש"פ 2557/04 מדינת ישראל
נ' בן ציון, פ"ד נח(4) 83, 89 (להלן – בש"פ בן ציון) בהתייחסו אל המונח "מבנה היררכי").
מאפיניו של "ארגון פשיעה", נגזרים, לפי אותה פסיקה, מ"אופיו של הארגון, מטרותיו, מבנהו ההיררכי, חלוקת התפקידים בו ופעילותו המתמשכת". כל אלה הן התכונות המצביעות על קיומו של ארגון, שפועל במסגרת ברורה המגדירה את בעלי התפקידים בו, כמו גם את חבריו ומטרותיו.
בסיכומיהם, טענו באי כח התביעה, כי אין הסעיף מתיחס אל רכיב, ה"מבנה ההיררכי" בהגדרת ארגון הפשיעה. עם זאת, הסכימו, כי הדרישות בהגדרה ובמבנה החוק, מניחות קיומו של "דרג הנהלה" גבוה, בו דן סעיף 2 לחוק מול "דרג החיילים", בו דן סעיף 3 לחוק.
מנגד, טענו עוה"ד פלדמן
והרט
, בסיכומיהם, כי הדרישה ל "פעילות מאורגנת" מחייבת הצבעה על קיומו של מבנה ארגוני והיררכי ברור, המתקיים לא רק בין המנהלים לחיילים, אלא, בין כל אחת ואחת מן הדמויות המעורבות בארגון.
כאן, כך נראה, גזרו הסניגורים, דרישה מחמירה מדי מן הסעיף, שאינה מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו.
אני לדידי סבורה, כי לפי הסעיף די בהצבעה על כפיפות "דרג החיילים" ל"דרג ההנהלה", על מנת להוכיח את אלמנט "המבנה ההיררכי", וזאת, מבלי צורך להצביע על המיבנה ההיררכי המתקיים בתוך כל דרג, או, על זהות ברורה ומוחלטת של החברים בכל דרג. ניתן לדעתי, לקבל מצב של השתייכות חבר בארגון, לדרג ההנהלה בתחום פעילות אחד של הארגון, ועיסוק בהנחיה והכוונה של הדרג הנמוך, שעה שבתחום אחר, יהיה זה כפוף לאחרים.
די לדעתי, בהצבעה על קיומה של מערכת שליטה באחרים, המתבטאת במתן הוראות והנחיות לביצוע פעילות בארגון, ופיקוח על ביצועה, על מנת שהרכיב של "מבנה היררכי", יקויים.

אשר למאפיין שעניינו פעילות שיטתית של הקבוצה הפועלת כארגון, כאן, טענו עוה"ד פלדמן
והרט
- והדברים מקובלים עלינו – כי מאפיין זה מבוסס על שתי דרישות מישניות; האחת, קיומו של מנגנון מיוחד לביצוע פעילות מתמשכת; והשניה, הישנותה של הפעילות על פני תקופה ארוכה.
על כך, נראה לי להעיר, כי יש וקיומה של דרישת מישנה אחת, תעיד על קיומה של הדרישה האחרת. כך, ביצוע מספר רב שלכמעשי פשיעה, עשוי ללמד על קיומו של מנגנון העומד מאחוריהם, שעה שקיום המנגנון הזה, עשוי ללמד על הישנות המעשים שבוצעו על ידו, או, על פוטנציאל להישנותם של מעשים אלה בעתיד.
רוצה לומר, "המנגנון" הוא העומד מאחורי המעשים, והוא מקור הפוטנציאל של ייזום ותיכנון מעשי הפשיעה החוזרים ונשנים בעתיד.
לשון אחר, המבחן לקיומו של מנגנון כאמור, אינו רק איכותי, הוא גם כמותי, והוא עשוי ללמד על שליטה, על ניהול ופיקוח העומדים מאחורי המעשים החוזרים.
כך, בפרשת united states v. bledsoe 674 f.2d 647 :
“an enterprise must have an ‘ascertainable structure’ distinct from that inherent in the conduct of a pattern of racketeering activity. ... this distinct structure might be demonstrated by proof that a group engaged in a diverse pattern of crimes or that it has an organizational pattern or system of authority beyond what was necessary to perpetrate the predicate crimes…”
על מנת ש"חבורה" תוגדר כארגון פשיעה, צריך להוכיח איפוא, שעיסוקה בתבנית מוגדרת או בתבנית מאורגנת של עשייה עבריינית, ושתהיה בעלת מערכת שליטה – שיטתית ונמשכת - הכל, מעבר לנדרש בחבירויות פליליות רגילות.
בנקודה זו, יש להתיחס גם אל מספר פרמטרים נוספים שעשוים לאפיין את הארגון, הם, אינטרסים ויעדים משותפים לחבורה, שאינם קשורים בהכרח במעשי הפשיעה שבוצעו; החזקה במשרדים במקומות שונים אחרים מהם יוצאת השליטה במעשי חבריה; קיום גרעין חברים קבוע, וכן, גיוס והכשרה של החברים לפי תפקידיהם בחבורה (ראו, הנחיות רשויות התביעה בארה"ב מיום 30.1.81 manual § 9.110.101 united states attorney`s).

לסיכום, תובא הצעתו של פרופסור אמיר במאמרו הנ"ל להגדרה משלו, לפשע מאורגן, כדילקמן: מערכת ארגונית נמשכת, ללא אידיאולוגיה חברתית פוליטית, של עסקים פליליים ולגיטימיים. הדגש הוא על ההמשכיות של פעילות הארגון ויציבותו. ההתארגנות הינה ככלל, על בסיס אתני, דתי, אקולוגי, או על תכונות אופי של החברים, ועל מיומנויותיהם. קווים מאפיינים נוספים הם, לפי ההגדרה, חלוקת עבודה והתמחות לתפקידים מסויימים, לצד, יחסי כח ושליטה היררכית.
נראה, כי הגדרה זו מתמצתת היטב את יסודות ההגדרה בחוק כפי שהובא לעיל.

ד. "פעילות מתמשכת", כיצד?
כוונת מינוח זה, היא על פני הדברים, לפעילות רצופה של הארגון בעשייתו העבריינית, להבדיל, מפעולות בודדות ונקודתיות, שאינן מבוצעות על ידי כל – או רוב - חברי הארגון. הדגש הוא על מאפיין היציבות של הארגון, המאפשר לו להמשיך ולהתקיים גם לאחר שחלק מחבריו עזבו, או, שהרכבו השתנה.
להוכחת יסוד "התבנית המתמשכת והשיטתית", בהגדרת ארגון פשיעה לפי סעיף 1 לחוק, קובע סעיף 31, כי "ניתן להביא ראיות בדבר עבירות שנעברו ומעשים שנעשו טרם תחילתו של חוק זה, ובלבד שמובאות ראיות על התמשכות פעילות הארגון גם לאחר תחילתו של חוק זה".
סעיף זה, המאפשר לתביעה להציג ראיות על עבירות ומעשים שבוצעו טרם כניסת החוק לתוקפו, מתייחס להצגת ראיות על התמשכות הפעילות לתוך התקופה שלאחר כניסתו לתוקף. מטרתו, כפי שנשוב ונבהיר בהמשך, להקל על התביעה בשנים הראשונות שלאחר תחילת החוק, ובטרם בוצעו מדרך הטבע, מעשים המגבשים את יסודות ההגדרה.
לדעת באי כוחו של הנאשם 1, ענין לנו בסעיף בעל תחולה רטרואקטיבית, הנוגד את עקרונות היסוד של החקיקה הפלילית במקומותינו, ומכאן, שהוא מהווה מוצר חקיקה בלתי חוקתי.
אין דעתי כדעתם בענין זה. הסעיף איננו יוצר לדעתי, עבירה בעלת תחולה רטרואקטיבית, אלא משמש כמכשיר ראייתי המאפשר כאמור, הצבעה על התמשכות שיטתית של התנהגות הארגון; הא ותו לא.
על הבחנה זו עמד השופט גרוניס בבש"פ בן ציון הנ"ל, בהסבירו:
"חוק מאבק בארגוני פשיעה נכנס לתוקפו ביום 17.6.2003. מובן כי לא ניתן להאשים את המשיבים על-פי החוק עובר ליום תחילת תוקפו. עם זאת אין בכך כדי לחייב התעלמות מפעילותו של הארגון בתקופה הנזכרת. על-פי סעיף 31 לחוק, ניתן, לצורך הוכחת התבנית המתמשכת והשיטתית שבה פועל הארגון, להביא ראיות בדבר פעילותו של הארגון טרם תחילתו של החוק. התנאי לכך הוא כי מובאות ראיות על התמשכות פעילותו של הארגון אף לאחר שהחוק נכנס לתוקפו" (שם, בעמ' 89-88).
גישה זו, יש להזכיר, שוררת גם בדין האמריקאי, השם דגש על מאפיין ההמשכיות במבנה המיזם ובדמויות המרכיבות אותו, והמוכיח את קיומו (ראו, על גישות הפסיקה האמריקאית למאפיין זה של הארגון, בין היתר, בפרשת walter הנ"ל).
מן הפסיקה האמריקאית עולה עוד, כי מעורבות של אותן דמויות של עבריינים בקבוצה, הפועלים בה בתדירות גבוהה ולאורך זמן, לביצוע מעשים פליליים, מלמדת על הפוטנציאל להימשכות אותן עבירות גם בעתיד; ומשמע, שמדובר במסגרת אירגונית אחת.
בנקודה זו, אין הפסיקה בארה"ב מחייבת הוכחת יציבות בזהות הגורמים המעורבים בארגון. די בהוכחת נוכחות משותפת של גורמי המפתח המעורבים בו לצורך הגדרתו. הנוכחות והביצוע המשותף של עבירות, עשויים ללמד גם על המטרה המשותפת המכוונת את הגורמים האמורים (ראו, barry tarlow, rico revisited, 17 ga. l. rev. 291).
העבירות בחוק המאבק באירגוני פשיעה; מה הן?

כללי
17. בשני סעיפי עונשין של החוק, קבע המחוקק את העבירות הנצמחות כנגד מי שעבר על מצוותיו. סעיף העונשין הראשון, הוא סעיף 2 לחוק. השני, הוא סעיף 3. הראשון, קרי, סעיף 2 לחוק, קובע עבירה עצמאית; בעוד השני, סעיף 3 לחוק, מצרף נסיבה מחמירה לעבירה קיימת.
הראשון, עניינו בדרג הבכיר של הארגון, בעוד השני עניינו בכל מי שפועל במסגרת ארגון פשיעה, קרי, גם בראשי הארגון וגם בדרג הזוטר בו, הם, "החיילים".
המבנה הזה של החוק הישראלי, שעל פיו בחר המחוקק לשלב בו את סעיפי העונשין, שונה הוא מן המבנה שעליו הומלץ באמנת פלרמו. סעיף 5 לאמנה, קובע עבירה עצמאית שחלה על כל הנוטל חלק בפעילות הארגון, מבלי הבחנה בין הדרגים השונים בארגון, ובין בעלי התפקידים בו. זו לשונו של הסעיף באמנה:
"1. כל מדינה שהיא צד תאמץ אמצעי חקיקה ואמצעים אחרים ככל שיידרשו כדי לקבוע כעבירות פליליות, כשהן מבוצעות במתכוון:
(א) אחת מהאמורות להלן או שתיהן כעבירות פליליות, בנפרד מאלה הכרוכות בניסיון לבצע פעולה פלילית או בהשלמתה;
(i) הסכמה עם אדם אחר אחד או יותר לבצע פשע חמור למטרה המתייחסת במישרין או בעקיפין לקבלת תועלת כספית או חומרית אחרת, ומקום שנדרש ע"י הדין הפנימי, כרוכה במעשה שמבצע אחד המשתתפים לקידום ההסכמה או שמעורבת בו קבוצת פשע מאורגנת;
(ii) התנהגות של אדם, אשר בידיעת המטרה והפעילות הפלילית הכללית של קבוצת פשע מאורגנת או כוונתה לבצע את הפשעים הנדונים, לוקח חלק:
א. בפעילויות פליליות של קבוצת הפשע המאורגנת;
ב. בפעילויות אחרות של קבוצת הפשע המאורגנת בידיעה כי השתתפותו תתרום להשגת המטרה הפלילית המתוארת לעיל;
(ב) ארגון, הנחייה, סיוע, עזרה, קידום או ייעוץ לביצוע פשע חמור שמעורבת בו קבוצת פשע מאורגנת".
עבירת השתתפות בארגון פשיעה, יש להעיר, עוגנה גם בקודים פליליים נוספים של מדינות המערב (ראו, סעיף 98 לחוק הניו-זילנדי crimes act)) וכן, סעיף 260 לקוד הפלילי השוויצרי, כמו גם, סעיפים 278 278a לקוד הפלילי האוסטרי, וסעיפים 322-326 לחוק הבלגי).
חקיקת rico האמריקאית, קבעה סנקציות על שלושה סוגי התנהגויות מנוגדות המגבשות עבירות על פיו. האחת, עבירה של קבלת רווחים מפעילות ארגוני פשיעה (סעיף 1962 (a) וסעיף 1962(b)). השניה, השתתפות בפעילות ארגון פשיעה, כמפורש בסעיף 1962(c); והשלישית, קשירת קשר לביצוע העבירות המנויות בסעיפים קטנים (a)-(b) שבסעיף 1962, לפי סעיף 1962(d).
זו לשונו של סעיף 1962(c) לחקיקת rico :
"(c) it shall be unlawful for any person employed by or associated with any enterprise engaged in, or the activities of which affect, interstate or foreign commerce, to conduct or participate, directly or indirectly, in the conduct of such enterprise's affairs .through a pattern of racketeering activity or collection of unlawful debt".
ויודגש, העבירה לפי סעיף 1962(c) מוחלת לפי הפסיקה האמריקאית, על הדרג הבכיר, כמו על הדרג הזוטר, אלא שהדרישה שנקבעה בפסיקה, היא שהנאשם ישתתף במידה כזו או אחרת בהפעלה, בניהול או בהכוונת המיזם (ראו, scott paccagnini, how low can you go (down the ladder): the vertical reach of rico, 37 j. marshall l. rev.1).החוק הישראלי, מצומצם יותר, בייחדו עבירה עצמאית, רק לדרג הבכיר בארגון, להבדיל, מכל מי שנטל חלק בפעילות הארגון.
צימצום זה, במבנה העבירות הפליליות בחוק הישראלי, עשוי להסביר את הטעם שמצא המחוקק, לקבוע הגדרה רחבה למונח "ארגון פשיעה" יחסית למצוי בעולם, כמו גם להעדר הצורך המפורש להוכיח מטרה משותפת במסגרתה.

העבירה נשוא סעיף 2 לחוק
18. סעיף 2, קובע כאמור, עבירה עצמאית, המיוחסת רק לגורמים הבכירים בארגון הפשיעה. זו לשונו:
"(א) העומד בראש ארגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו - מאסר עשר שנים:
(1) מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין;
(2) מממן במישרין או בעקיפין פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בעניין חלוקת כספים בארגון פשיעה.
(ב) הנותן שירות יעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה, דינו - מאסר עשר שנים.
(ג) נעברה עבירה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), לעניין ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שהעונש הקבוע לה עולה על 20 שנות מאסר, דינו של עובר העבירה - מאסר 20 שנים".
עינינו הרואות, עניינו של הסעיף, רק במי שעומד בראש הארגון, ובאלה העוסקים בניהולו, מפקחים על פעילותו, מעורבים בפן המימוני, או, במתן יעוץ בו.
מנוסחו של הסעיף עולה, כי די לה, לתביעה, שתוכיח ביצוע אחת מן הפונקציות המנויות בסעיף, לצורך גיבוש העבירה המעוגנת בו, מבלי צורך בקשירת הנאשם לעבירות בסיס ספציפיות שביצע הארגון.
רישת הסעיף, עניינה, בעומד בראש ארגון הפשיעה, שלגביו די בעצם מעמדו זה, כדי שתגובש נגדו העבירה לפי סעיף 2 לחוק.
לא כך, החלק בסעיף, הדן בדרג הניהולי, שלגביו יש להוכיח כי ניהול הארגון, הפיקוח עליו, או מימונו, נעשו "באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה".
עמדתי לעיל, על טיעוניהם של עורכי הדין פלדמן והרט
, שיצאו כנגד ניסוחו של סעיף זה בחוק המאבק לארגוני פשיעה, הנעדר, אליבא דידם, קונקרטיזציה שאמורה לאפיין עבירה פלילית. במיוחד כך, בהתייחס לרישת הסעיף הדנה במי שעומד בראש הארגון.
הסברתי מדוע אין מקום לטיעוניהם אלה של הסניגורים המלומדים, ולא אחזור. בשלב זה אוסיף עוד, כי בבסיס הימנעותו של המחוקק מפירוט המעשים הקושרים את ראש הארגון לעבירה נשוא הדיון בסעיף זה, עומד רציונל ברור, לאמור, ראש ארגון הפשיעה, הוא אכן, זה המזוהה באופן מוחלט עם הארגון, על פי ההגדרות בחוק, ואין בילתו.
ראש הארגון הוא מוחו של הארגון, וידיו הן ידיו של הארגון, גם כאשר לא לוכלכו ידיים אלה בביצוע מעשי הפשיעה עצמם. מטרותיו של ראש הארגון, הן, מטרותיו של הארגון עצמו, והוא המחזיק בפוטנציאל לקדם את פעילותו הפלילית, במטרה לקדם את צרכיו שלו. הוא גם הקובע את תוצאות מעשיהם של "חייליו".
בנסיבות הענין, כמתואר, די לה איפוא לתביעה שתוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים, קיומה של זהות בין העומד בראש הארגון ובין הארגון עצמו, לצורך הנחת התשתית העובדתית שאמורה לגבש את העבירה, בה עסקינן.
בענין זה, כבר הובהר, כי הרציונל מאחורי עיגונה של העבירה לפי סעיף 2 בחוק, נעוץ בקושי שניצב בפני
מי שמבקש להוכיח קשר בין ראשי ארגון הפשיעה לעבירות המבוצעות על-ידי חברי הארגון, או, מי מטעמו.
כך הוגדר קושי זה, בהצעת החוק:
"הצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, באה להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של פשיעה מאורגנת ועם המבנה של ארגוני פשיעה, הגורם לעתים קרובות קושי בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של ארגונים מסוג זה לבין ביצוען של עבירות שנעברו על ידי אחרים; זאת לאור המבנה ההיררכי של אחדים מארגונים אלו, היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות לבין מבצעי העבירות" (הצ"ח 3155, בעמ' 762).
ענין לנו, כמוסבר, באותו ריחוק שיוצרים העומדים בראש הארגון ומנהליו, ביניהם ובין "חייליהם", במטרה לטשטש עקבותיהם בארגון, ולמחוק כל טביעת אצבע שלהם במעשי הפשיעה שבצעו עבורם, אלה הניצבים בשלבי הסולם הנמוכים של הארגון.

19. בנקודה זו, אין לקבל, טענת באי כוחו המלומדים של הנאשם 1, כי ייחוס ישיר של ביצוע העבירות למי שעומד בראש הארגון, עלול להעמידו בסכנה שיתחייב ליתן הדין פעמיים, בגין אותם מעשי עבירה לכאוריים. פעם, בגין ביצוע העבירה נשוא סעיף 3 לחוק, על ידו ישירות; ופעם, בגין ביצוע העבירה נשוא סעיף 2 לחוק, על רקע ניהול הפעילות הפלילית על ידו.
אין לקבל לדעתי, גם גירסתם, כי פיצול זה של מעורבות הדרג הבכיר, בשני מישורי העברייניות הנ"ל, הוא בלתי אפשרי מבחינת החוק, ומנוגד לכל תפישה משפטית ראויה.
בענין זה, כבר אמרה הפסיקה דברה בבש"פ בן ציון הנ"ל, שם הסביר השופט גרוניס, כך:
"בהחלט ייתכן כי הוכחת היותו של פלוני פעיל בארגון פשיעה תתבצע על דרך הוכחת חלקו בעבירות ספציפיות המבוצעות במסגרת הארגון, ואשר לגביהן הוא יואשם לפי סעיף 3 לחוק, למשל אם מוכח כי פלוני ביצע שורה של עבירות ספציפיות במסגרת ארגון פשיעה, וכי בעת ביצוע עבירות אלו הוא תפקד כמנהלה וכמארגנה של הפעילות העבריינית, יהיה ניתן להאשימו אף בעבירה לפי סעיף 2 לחוק".

20. דבריו אלה של השופט גרוניס, יש בהם כדי לענות, לדעתי, גם על הטענה האחרת של הסנגורים, לפיה, אין להחיל את הוראות סעיף 2 על הדרג הניהולי, באותם מקרים בהם מעורב דרג זה בעשייה הפלילית בשטח.
מצב דברים כזה, שבו מעורב מי מחברי הארגון, גם בביצוע עבירות ספציפיות במסגרת הארגון, וגם בניהול וארגון הפעילות העבריינית בו, איננו בלתי אפשרי, בעיני. מה עוד, שהפרדה ברורה בין הדרג הבכיר ובין הדרג המבצע, איננה הכרחית כלל לפי דברי ההסבר שבהצעת החוק. התופעה של העדר חציצה, או של קיום חציצה חלקית, בין הדרגים, היא תופעה קיימת, כך, שאפשר בהחלט, שהמנהלים יטלו חלק כזה או אחר בביצוע פעולות שיגרתיות, במהלך פעילותו של הארגון.

21. בין אם כך ובין אם אחרת, אין נראית בעיני, עמדת הסנגורים, לפיה, נועד החוק להתמודד רק מול אירגונים בהם קיימת חציצה מוחלטת בין הדרגים. תכלית החוק היא, כפי שהוסבר, התפרסותו על מלוא היקף הפעילות של הדרג הבכיר בארגון הפשיעה, בהכוונת הפעילות בו ובניהולה, כולל, ביצועה.
פיטורו של הדרג הבכיר מאחריות על ניהול והכוונת הפעילות, רק בשל כך שנטל חלק פעיל בהוצאתה לפועל, כפי שגורסים הסניגורים בעניננו, איננו הגיוני בעיני, ואיננו מתיישב עם מסריה של הפסיקה בענין בן ציון הנ"ל כציטוטה לעיל.

העבירה נשוא סעיף 3 לחוק
22. העבירה לפי סעיף זה, כפי שהוזכר, חלה הן על הדרג הבכיר של הארגון, והן על הדרג המבצע, בקובעה נסיבה מחמירה לביצוע עבירת הבסיס במסגרת ארגון פשיעה. זו לשונו של הסעיף:
"העובר עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים".
עולה מן הסעיף, כי על התביעה לעמוד בשני תנאים בבואה לייחס את הנסיבה המחמירה לנאשם. האחד, הוכחת חלקו בעבירה המיוחסת לו; והשני, הוכחת ביצוע העבירה על ידו במסגרת הארגון.
אשר לתנאי השני, קבע השופט גרוניס בבש"פ בן ציון, הנ"ל:
"...על-מנת שעבירה כלשהי תיכנס לגדרו של הסעיף, עליה להתבצע במסגרת ארגון פשיעה, היינו יש להוכיח כי הפעילות העבריינית בוצעה כחלק אינטרגלי מפעילותו של הארגון" (שם, בעמ' 86).
רכיב ייחודי זה של ביצוע העבירה כחלק אינטגרלי בפעילות הארגון, לא נבחן עדיין על ידי הפסיקה. עמד על כך השופט א' שוהם בתפ"ח 1042/07 מדינת ישראל
נ' אברהם בן ג'ורג' רוחן (טרם פורסם):
"כאשר מדובר בעבירה עצמאית, אשר נעברה במסגרת פעילות או חברות בארגון פשיעה, נשאלת השאלה מה על התביעה להוכיח (כדרישת מינימום) הן במישור העובדתי והן ביחס ליסוד הנפשי שבעבירה. לשון אחרת, האם יש בעובדה כי הנאשם פעל במסגרת ארגון פשיעה כדי לשנות מהנטל הרובץ על שכמה של התביעה, בבואה להוכיח את התרחשותה של העבירה העצמאית. סבורני, כי אין צורך בשלב מקדמי זה, לקבוע מסמרות בשאלה נכבדה זו וראוי להותירה לשלב הכרעת הדין. עם זאת, על התביעה להבהיר כבר עתה מהי הקונסטרוקציה המשפטית עליה היא נשענת שעה שהחלק העובדתי בכתב האישום, גם לאחר תיקונו, מנוסח בדרך המוצעת על ידה.
בעיקר אמורים הדברים בשאלה אם ניתן להסתפק בתרומה שאינה רבה לעצם התרחשות העבירה הפלילית, שאליה מתווספת ידיעה ו/או הסכמה לעצם ביצועה של העבירה על ידי פעילים או חברים אחרים בארגון".

23. לשיטתם של עורכי הדין פלדמן והרט
, מוטל על שכמי התביעה, בבואה להוכיח עבירה זו, נטל כבד מן הרגיל, בהיות המדובר גם כאן, אליבא דידם, בקביעת עבירה העומדת בסתירה לעיקרון החוקיות, ולעיקרון שאין עבירה בלא מעשה.
מילים אחרות, על התביעה להוכיח, אליבא דעורכי הדין הנכבדים, שכל אחד מן הנאשמים ידע מהי מטרת ביצוע העבירה המסוימת בה הואשם, הסכים לבצעה במסגרת ארגון הפשיעה, ותרם משמעותית להתממשותה ככזו.
לביסוס טיעונם, היפנונו הסניגורים בסיכומיהם אל הפסיקה האמריקאית, בהתייחסה אל העבירה נשוא סעיף 1962(d) לחוק rico העוסקת בעבירת קשירת קשר לביצוע עבירות על חוק זה, להבדיל מן העבירה לפי סעיף 1962(c) לאותו חוק, הרלוונטית לענייננו.
כך או כך, אינני סבורה כי בעניננו דא, מוטל נטל הוכחה מוגבר על כתפי התביעה. חובתה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, את יסודות עבירת הבסיס, הקבועים בסעיף הרלוונטי, היא לדעתי, חובה רגילה.
לענין הוכחת ביצועה של העבירה במסגרת ארגון הפשיעה, כאן, נדרשת לדעתי, הצבעה על ראיות הקושרות את נסיבות ביצוע העבירה לפעילותו של הארגון, בידיעתו, או, בהסכמתו של הנאשם לבצעה, במסגרת אירגונית ביחד עם שותפיו.
את אלה ניתן להוכיח בראיות נסיבתיות, שיש בהן כדי ללמד על מודעות או על הסכמה, כאמור.

עד כאן, על החוק ועל העבירות נשוא כתב האישום דנא, כעיגונן בו.
מכאן, אל תמונת הראיות הכללית.

פרשת ההוכחות

עדויות התביעה; כללי
24. במהלך פרשת התביעה, שנמשכה על פני חודשים ארוכים, העידו בפני
נו עשרות עדים, שהתייחסו אל ההתרחשויות נשוא כתב האשום, אם כמי שנטלו חלק בעשיה העבריינית עצמה, או, ידעו עליה ישירות; ואם, כמי שעמלו על חקירת הפרשה, מטעם המשטרה ורשויות המס.
העדויות העיקריות שסבו סביב מעשי הפשיעה שביצע הארגון וביצעו אנשיו, אליבא דתביעה, תיבחנה להלן, תוך ייחוסן לאישומים השונים, וחלוקתן בין תחומי העשיה בהם עסקו.
במרכז העדויות הללו, יוצבו עדויותיהם של שני עדי המדינה, עבד עבדל-חי (להלן- עבד) ותומר טישלר (להלן - תומר) כשלצידם שורה ארוכה של עדים נוספים.
בטרם התייחסות פרטנית לעדויותיהם של העדים האמורים, אעמוד להלן, בתמצית הדברים, על נסיבות גיוסם של שני עדי המדינה בתיק זה, שמרכזיותם לדיון ברורה. לאחר מכן, יובא הפן הנורמטיבי הכרוך במעמדו המשפטי, הייחודי, של עד מדינה בכלל, ושל אלה בפני
נו, בפרט. מקומם של שני עדים אלה במערך הראיות הכולל, יידון גם בהמשך, תוך כדי סקירת העדויות, בכל פרק לעצמו.

עבד, כעד מדינה
25. ביום 4.10.04, חתמו רשויות התביעה, הסכם עד מדינה עם עבד (ת/180), לאחר שכבר עמד בקשר רציף עם המשטרה החל משנת 93'.
במסגרת ההסכם, מסר עבד לחוקרי המס והמשטרה, מידע על עבירות שביצעו הנאשמים בתחומים השונים, כולל, עבירות המס ועבירות האלימות והאיומים. בבסיס שיתוף הפעולה של עבד, עם החוקרים, עמדו אינטרסים כלכליים, ואחרים שלו עצמו, שהביאוהו ליזום פגישה עם ראש הצח"מ, יזהר עצמון (להלן – יזהר) שחקר את הפרשה.
עבד, כפי שיובהר בהמשך, הכיר את הנאשמים השונים, היכרות אישית, על רקע מפגשיו היום-יומיים עימם, בצ'יינג' בטירה.
בנסיבות אלה, ראה עבד את עצמו "חייל" של מרואן, אחד מן ה"חבורה", לצד הנאשמים 5-10, שהיו לדבריו, כפופים כולם לנאשמים 1-4, בפעילות השוטפת של פריטת שיקים, של סחר בחשבוניות פיקטיביות ושל הלוואות כספים; הכל, כפי שיפורט בגוף הכרעת הדין, להלן.
עדותו של עבד, שתובא בהמשך בהרחבה, היא, בנסיבות הענין, עדות ישירה מן השטח ומן החוויות שחווה הוא עצמו, במסגרת קשריו עם מרואן ואנשיו.
על שאלת אמינותה של עדות זו, כמו גם על אישיותו הבעייתית של עד מדינה זה, יורחב הדיבור, תוך כדי סקירת דבריו בפני
נו.

תומר, כעד מדינה
26. הסכם עד המדינה השני שנחתם בתיק זה, הוא כאמור, ההסכם עם תומר, מיום 5.1.05 (ת/181) שמעורבותו בעסקיהם של הנאשמים, מצומצמת מזו של עבד, אך משמעותית לדיון, לא פחות; הכל כפי שיובהר בהמשך.
תומר, שעסק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, בבניה ובכח אדם, פגש את הנאשמים לראשונה, לפי דבריו בפני
נו, כאשר נחלץ לעזרת חברו, אבי מורן, אשר הסתבך בחוב כספי מול הנאשם 4, אבי אלון, אשר דאג להכניס לתמונה גם את הנאשם 1, לצורך גביית החוב ממורן ומתומר, שהוכנס בתוך כך, לעסקי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, הכל כפי שיתואר בהמשך, בחלק ב.2 של האישום השני ובאישום הארבע-עשר.
עד מדינה זה, יש להדגיש כבר עתה, העיד לא רק על מעורבותו בפרשת החשבוניות, אלא גם על מעשי האלימות שננקטו נגדו על ידי הנאשמים, על רקע אותו חוב של אבי מורן לנאשם 4, שאותו נטל על עצמו, לפי הנטען.
על אישיותו הפרובלמטית של עד מדינה זה, ועל שאלת אמינות עדותו בפני
נו, והאפשרות לסמוך עליה הכרעה, יתיחס הדיון בהמשך, שיידרש לבחינת האישומים עליהם העיד.
קודם שיידונו אלה, תובא להלן עמדתנו על מעמדו של עד מדינה, מן הפן העקרוני.

עד מדינה; הפן הנורמטיבי
27. חלק נכבד מטיעוני הצדדים בפני
נו, הוקדש, ולא בכדי, לדיון בשני עדי המדינה הנ"ל, שבלעדיהם, כך נטען, לא היתה לו, לכתב האישום, כל תקומה.
באי כח הנאשמים, עשו ככל יכולתם, ומעבר לכך, על מנת לערער אמינותם של שני עדים אלה, בהם ראו עדי שקר מובהקים, שמילתם לאו מילה היא, ועדותם נטולת כל ערך. במיוחד כך, לטענתם, בהיות שניהם מעורבים, הם עצמם, מעל לראשיהם, בעשייה העבריינית נשוא התיק הזה, ובעשייה עבריינית בכלל.
על טענותיהם אלה של הסניגורים, אין לתמוה. גם אין מקום לבטלן כלאחר יד. ברור הדבר, שעדויותיהם של שני עדי המדינה הללו, הן עדויות בעייתיות, לא עקביות ושזורות סתירות ותהיות, לכל אורכן.
עד המדינה, עבד, הצטייר גם בעינינו, כמי שמכר את עצמו לכל המרבה במחיר, כשהוא פועל לאורך כל הדרך - הן בטרם חתימת הסכם עד המדינה עימו, והן לאחר חתימת ההסכם - בניגוד לדין, ובסתירה לכל מחויבות כלפי החוק וכלפי מפעיליו, עצמם.
כך גם, עד המדינה, תומר, שנתפס לא אחת, לגוזמאות ולהכרזות שרחקו מן האמת, בהתיחסו אל מעשי הנאשמים.

האם די באמור, כדי לבטל עדויות אלה, ולעשותן עפרא דארעא, כפי שביקשו באי כח הנאשמים, בסיכומיהם?
שאלה מכרעת זו, תלווה את הדיון בתיק הזה לכל אורכו. ההתייחסות תהיה אל העדויות לגופן, אל שאלת מקומן ומידת השתלבותן בכלל הראיות, כמו גם, אל מידת הסיוע שנמצא להן בראיות אחרות, שאמורות להשליך על ההתרשמות מן האמת הבסיסית המשתקפת מתוכן, או הנעדרת מהן.

28. ייאמר שוב, כבר בשלב זה, כי אין חולק, שעד מדינה הוא בכל מקרה עד בעייתי, אשר דבריו צריכים בדיקה ובחינה מעמיקות, בטרם יכריע בית המשפט דבר על בסיסם. והרי, המדובר הוא, במי שבחר להעיד כנגד שותפו, או, שותפיו לעבירה, כשכל מטרתו לחלץ עצמו מן העונש לו היה צפוי בגין מעשיו שלו, ביחד עם העבריין שעימו פעל, ושכנגדו החליט לצאת ולהעיד, כנגד תמורה מובטחת.
כך, פרופ' ע' גרוס, במאמרו, עיסקאות טיעון וחקר האמת, פלילים ג', 251:
"אחד החששות המלוים את מוסד עד המדינה מאז היוסדו באנגליה לפני כ-300 שנה, הוא הסכנה כי עד זה ינסה להערים על רשויות התביעה ובית המשפט על ידי הסתרת האמת כולה או מקצתה, תוך "גלגול" האשמה על כתפי אנשים חפים מפשע" (שם, בעמ' 254; וראו גם, ע"פ 2801/95 יעקב קורקין נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(1) 791).
עדיין, כך הפסיקה, וכך גם ההיגיון המשפטי, אין עדותו של עד המדינה נפסלת, מלכתחילה, בטרם נבדקה היטב על כל חלקיה ומשמעויותיה, ובטרם נקבע לגביה, אם ניתן לבור מתוכה את הבר מן התבן.
גם העובדה שענין לנו בתיק זה, כמו בכל תיק מסוגו, בעדים שבאו מעולם הפשיעה, ואשר כבר טעמו את טעם החטא עוד בטרם נכרת עימם הסכם עד המדינה, אין בה כדי לבטל מראש, את משקל הדברים שבאו מפיהם, גם אם יש בה כאמור, כדי לחייב זהירות מירבית בהתיחסות אליהם. כך, השופט י. כהן, לפני שנים, בע"פ 79/73 ניסים לביא נ. מדינת ישראל
, פ"ד כ"ח (2) 505:
"כל הטענות... הן טענות שברגיל מושמעות נגד עד מדינה, שהוא ברוב המקרים אדם עם קופה של שרצים מאחוריו ואשר מעיד לאו דווקא מתוך רצון להפליל את חבריו, אלא כדי להינצל ממתן דין על מעשיו. הפגמים... הם גלויים וידועים ואף על פי כן ניתן לבסס עליה הרשעה, אם בית המשפט שוכנע לפי התרשמותו מהעד ולפי הסיוע המצוי לעדותו שהעד דיבר אמת בענינים החשובים להכרעת-הדין" (שם, בעמ' 514).
כך, הנשיא שמגר בע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח (4) 169:
"הישענות על עדותו של עד מדינה מעוררת לעתים קרובות בעיות שאינן מועטות, שהרי יש לחשוש מפני ההטעיה, העלולה לנבוע מרצונו של העד לחלץ עצמו מן המעורבות בעבירות ומן הענישה הכרוכה בכך, ולא אחת גם מתגלה במקרים אלה הנטייה לרצות את פני החוקרים כדי לשאת חן בעיניהם..." (שם, בעמ' 173).
וכך לאחרונה, השופט א' רובינשטיין בע"פ 3197/07, ויסאם אגבאריה וואהבי עיאט נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו"):
""עד מדינה" לעולם אינו צדיק בדורותיו, ואין התואר "עד מדינה", הנשמע "מלכותי" לאדם מן היישוב, אינו משמיע כבוד של מזכיר מדינה, ואינו משקף לאמיתו אלא לשון נקייה כלפי עבריין המעיד כנגד טובת הנאה מסוג זה או אחר נגד משתתפים אחרים בעבירות, שותפיו לעבירות... מהימנותו של עד מדינה "חשודה" מראש וטבולה כאמור בטובת הנאה, אך היא נבחנת, ככל עדות, על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א- 1971), בכפוף לדרישות הסיוע שבסעיף 54 (א) לפקודת הראיות...".
וכך גם, י' קדמי, בספרו על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003):
"לעניינו של עד (מדינה) מועלית טענה בסיסית בדבר הלחץ המניע אותו להעיד כנגד חבריו-שותפיו ובדבר מחויבותו להסדר שהושג עמו, כאשר משקלם של אלה כ"פגמי מהימנות" מוגבר ומתעצם לנוכח קיומן של סתירות. והנה גם במצב דברים כזה 'רשאי בית המשפט להתייחס באמון לגרסתו הסופית של עד כזה בתנאי...שבית המשפט ער לפגמים האמורים והוא מראה...מדוע החליט לבסס את ממצאיו על אותה עדות חרף הפגמים...'" (שם, בעמ' 1606).
פרופ' גרוס, במאמרו הנ"ל, ראה לבקר את שיטת ה"סחר" הנקוטה, כביטויו, מול עדי מדינה, מפירי החוק, בגורסו כי "יש משהו פגום וצורם ביצירת חוזה בין עבריין והתביעה הכללית בכל הקשור להליכי העמדתו לדין".
לשיטתו, פוגע הליך זה, גם בעקרון החוקיות, לפיו, חובה היא, שכל עבריין יובא לדין על עבירותיו, כמו גם, בעיקרון השיוויון בפני
החוק.
השימוש בכלי זה, על ידי התביעה, כך הוא סובר, מעיד על "פשיטת רגל, אם לא מקצועית כי אז לפחות מוסרית, של המערכת המופקדת על אכיפת החוק" (שם, בעמ' 255).

29. אפשר שאכן כך. דא עקא, שעמדה זו של איש האקדמיה, אשר בהחלט צריכה עיון, לא התקבלה עד היום במשפט הישראלי.
על אף הביקורת והתדמית הבעייתית של השימוש בעד מדינה, ככלל, עדיין נתפסת ההיסמכות עליו, כהכרח בל יגונה, במסגרת מאמצי רשויות האכיפה למיגור הפשע, בכלל, והפשע המאורגן, בפרט. במיוחד כך, באין בנמצא פתרון אחר, טוב ממנו, במלחמתן של הרשויות בפשיעה, שחילותיה הולכים ומתעצמים.

בין כך ובין כך, עמדת הפסיקה אצלנו היא חד משמעית בנושא זה, לפיה, אין עדותו של עד מדינה מתאיינת, כל עוד נמצא בה גרעין מוצק של אמת, וכל עוד יש בו בגרעין הזה, כדי לשמש עוגן ראייתי ממשי למעורבותו הנטענת, של הנאשם המסוים, במעשי העבירה המיוחסים לו בכתב האישום.
דרך בחינתה של עדות זו בבית המשפט, צריך שתיעשה, על ידי חתירה לאיתור סימני האמת - ככל שהם משתקפים מתוך עדותו של עד המדינה - בָּעניינים המהותיים להכרעת הדין, ובהתבוננות בדבריו, הן, מתוך המערך הראייתי כולו, והן, אל מול הראיות החיצוניות שאמורות לשמש כראיות סיוע, לתמיכה בו.
כך הנשיא שמגר, בפס"ד שניר הנ"ל, המדבר על תהליך קבלת ההחלטה בשאלת אמינותה או אי אמינותה של עדות עד מדינה:
"בתהליך זה יכול בית המשפט להעביר בעיני רוחו ומחשבתו את כל חומר הראיות שהיה לפניו ולהנחות עצמו, כמובן, בראש ובראשונה, על-פי האמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], המפנה אל התנהגותו של העד, אל נסיבות העניין ואל אותות האמת, המתגלים במשך המשפט... "אותות האמת" אינם אותות, העולים מצורת הדיבור או מנוסח העדות של עד המדינה דווקא, אלא הם סימנים ומסקנות, המוסקות מיתר הראיות אותן משווים עם עדותו של עד המדינה. הווה אומר, בית המשפט יכול להיעזר באותות האמת, העולים מיתר הראיות (כלשונו של סעיף 53 נ"ל: "המתגלים במשך המשפט"), כדי לגבש דעתו בעניין אמינות העד... אין לשלול עדות מסייעת בשל כך שיש מעין הדדיות או השלכה הדדית בין העדות, המאשרת דבר מה, לבין העדות, הטעונה אישור, כי הרי אלה אופייה ומהותה ובכך טמונה התועלת שבה... ראיות יכולות לחזק אמינות דבריו של עד המדינה, אף כי אינן בגדר סיוע ואינן כורכות את הנאשם בעבירה אלא מהוות "אותות אמת", אשר להם השלכה על הערכת דבריו של עד המדינה... ראיה, שסייעה בסיכום דעתו של בית המשפט בעניין אמינות העד, יכולה גם לשמש, לאור דישותיהם של דיני הראיות, כראיית סיוע" (שם, בעמ' 228-229).
אשר לאפשרות לאבחן חלקית עדותו של עד מדינה אומר הנשיא שמגר בפסה"ד הנ"ל:
"סמכותו של בית המשפט לאמץ מקצתם של דברי עדות ולדחות יתרתם לא רק שהיא מקובלת עלינו זה מכבר ... אלא היא גם מסקנה מניסיון החיים, וליתר דיוק, מן ההכרה של דרך התנהגותם של בני-אדם בכלל ושל עדי מדינה בפרט" (שם, בעמ' 230).
סוף דבר בענין זה, עדויותיהם של שני עדי המדינה העומדים במרכז המערך הראייתי שהציבה התביעה בפני
נו בתיק זה, צריך שתיבחינה מתוך שתי זוויות הראיה המתוארות. האחת, זוית הראיה הפנימית, שממנה יש לתור אחר האמת המשתקפת, או לא, מתוך העדות עצמה; והשניה, זוית הראיה החיצונית, קרי, באספקלריה של ראיות הסיוע, שמבלי תמיכתן בעדות כאמור, לא תוכל זו לעמוד על רגליה.
כך, ייעשה בהמשך, בהתייחס לעדויותיהם של שני עדי המדינה דנן.

סיכום הפרק הראשון
30. לאחר סקירת הסוגיות העקרוניות לעיל, הכרוכות בעיקר בפן המשפטי של שש- עשרה הפרשיות נשוא כתב האישום דנא, בה תורו של הדיון בפרשיות אלה, לגופן.
סדר הדיון יהיה בהמשך, כך, שתחילה תיבחינה העבירות השונות בהן היו מעורבים הנאשמים, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד; איש, איש, לפי חלקו. לאחר מכן, תיבחן שאלת התגבשותן של הראיות שהובאו להוכחת אחריותם של הנאשמים לעבירות הבסיס. שאלת פעילותם של הנאשמים במסגרת "ארגון פשיעה", כהגדרתו של המונח בחוק וכפירושו בפסיקה, תידון לקראת סופה של הכרעת הדין בפרק השביעי.
פרקי דיון אלה, יכללו התייחסות לעבירות המס, לעבירות הלבנת ההון ולעבירות האלימות, בסדר האמור; וזאת, תוך סקירת העדויות הרלוונטיות לכל אחד מפרקי הדיון הנ"ל, וניתוחן עובדתית ומשפטית.
מורכב במיוחד, במישור העובדתי, יהיה הפרק שעניינו פרשת החשבוניות הפיקטיביות, אשר ידרש לעבודת פאזל פרטנית, מורכבת ומיגעת, על מנת שניתן יהיה לקשור את הכמות הגדולה של החשבוניות נשוא כתב האישום, אל מקורן, ואל מי מן המעורבים בפרשה שפעלו בהן.

פרק שני; החשבוניות הפיקטיביות
כללי
31. בשלושת האישומים, השני, השלישי והרביעי, על ארבעת נספחיהם– הם, נספחים א'-ד' (להלן - הנספחים) - נדונה פרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, שהיתה כאמור, אליבא דתביעה, עיקר עיסוקו של הארגון ושל ראשיו (להלן – פרשת החשבוניות הפיקטיביות).
המדובר הוא, לפי כתב האישום, בפרשה מסועפת של סיחור חשבוניות פיקטיביות, בעשרות מיליוני שקלים, ויותר, אשר הונפקו על ידי הנאשמים בתיק זה, ואשר נמכרו לעוסקים שונים במחיר המע"מ שהיה גלום בהן. מטרת הנאשמים, היתה אליבא דכתב האישום, להגיש החשבוניות למנהל מע"מ לצורך קבלת החזר מס תשומות המתחייב מהן, על פניהן; הכל, מבלי שהחשבוניות שיקפו בפועל, עבודה או עסקה אמיתית, כלשהן.
במקביל, מדובר אליבא דתביעה, בחשבוניות מס כאמור, שנרשמו בספרי החברות בבעלות מי מן הנאשמים, שהיו מעורבות בפרשה; אף זאת, לצורך קיזוז המע"מ הגלום בהן, וקבלת כספי ההחזר על בסיסן, בהרבה מיליוני שקלים שנמשכו מקופת האוצר, במירמה.
על הסחר הענֵף הזה בחשבוניות, שהתנהל על ידי הנאשמים לאורך התקופה בין השנים 2001 - 2005, העידו בפני
נו, מנפיקי החשבוניות, מוכריהן ורוכשיהן. כמו כן, העידו בפני
נו חוקרי המשטרה וחוקרי מע"מ שהובילו את החקירה, במסגרת הצח"מ (או, הצל"פ, בעגת החוקרים) אשר הוקם לצורך כך בחודש מרץ 2004, ואשר בו השתתפו חוקרי המשטרה לצד חוקרי רשויות המס, שעמלו יחדיו על חקירת הפרשה.
המרכזיות בעדויות הנ"ל, שעליהן בוססו האישומים האמורים, כפי שהוזכר לעיל, הן עדויותיהם של שני עדי המדינה, עבד ותומר, ולצידן שורה ארוכה של עדויות נוספות, אשר התייחסו להנפקת החשבוניות בידי מי מן הנאשמים, וסיחורן על ידי הנאשמים, לחבריהם ולאחרים.
בהקשר זה, הוצגו בפני
נו עשרות רבות מבין החשבוניות הרלוונטיות, אליהן נדרשו העדים להתייחס בעדויותיהם בפני
נו, על פירטיהן, ועל זיקתן אל הגורמים השונים שעמדו מאחוריהן.
אין צריך לומר, שמלאכת ניתוח החשבוניות הללו, היא טכנית במהותה, פרטנית ומייגעת מאד. עם זאת, אין מנוס מהבאת פרטיה, במסגרת הכרעת הדין, בפריסה רחבה. שהרי, המדובר הוא בתמונה שאמורה להיבנות, ממספרים, ממשוואות, מפסיקים ומנקודות שדינם להתלכד בתום איסופם וניתוחם, לכדי תמונה שלימה, אשר בכוחה להקים, או להפיל, את הנטען בכתב האישום, או אולי, את חלקו.
ויוסבר, היה ויעלה מן התמונה שתתקבל בסופה של עבודת הפאזל המתוארת, כי כל החשבוניות המנויות בארבעת הנספחים של כתב האישום, או חלקן, אכן לא דיברו אמת לעצמן, ולא שיקפו קשר עסקי אמיתי, או עסקאות אמיתיות, יקום בכך הבסיס להרשעת כל מי שעסק בהנפקתן של החשבוניות הללו, או, בהעברתן מיד ליד, בעבירות הבסיס נשוא כתב האישום.
אם יעלה לעומת זאת, מתמונת הראיות הכוללת, ספק סביר לגבי אי אמיתותן הנטענת של החשבוניות, או, אם יסתבר שעדי התביעה לא הוכיחו אי ממשות העסקאות שבגינן הונפקו, יהיה דין המעורבים בעשייה בהן, זיכוי מלא או זיכוי מחמת הספק, לפי הענין.
לגופם של דברים, יש להזכיר, המדובר הוא לפי גירסת התביעה, בפעילות מסחרית שיטתית ורחבת היקף, בה ביצע כל אחד מן הנאשמים את חלקו, כשהכל ערוך ומכוון למשיכת כספי עתק מקופת המדינה, הישר אל כיסיהם, הם.
על המלאכה, כך כתב האישום, ניצח הנאשם 1, מרואן, ששירטט את מפת ההנפקה והסחר בחשבוניות, וקבע מי יעשה מה, מי ימכור מה, ומי יחלוק ברווחים, וכמה.
יד ימינו של הנאשם 1, היה כאמור חנניה, הנאשם 2, שעסק בפועל, באמצעות חברותיו, בהנפקה ובסחר בחשבוניות הפיקטיביות; שמכר ורכש, רשם ודיווח, הכל, בראש אחד עם הנאשם 1, או למיצער, בשיתוף פעולה מלא עימו.
השתתפו בחגיגה זו, לפי כתב האישום, גם גורמים נוספים שעמדו בקשר רצוף עם גורמים אחרים בשוק, בהם בעיקר, שני עדי המדינה שהעידו כאמור, על חלקם בפרשה, ועל חלקם של הנאשמים השונים בהנעתה.

32. כנגד הקונסטרוקציה המתוארת, שבנתה התביעה בשלושת האישומים הנ"ל ובנספחיהם, שדנו בנושא החשבוניות הפיקטיביות, יצאו נחרצות באי כח הנאשמים, שניסו, כל אחד בתורו, להרחיק את הנאשמים מכל מעורבות בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, ומשימוש בהן.
טענותיהם של באי כח הנאשמים בענין זה, כיוונו גם אל המישור העובדתי, וגם אל המישור המשפטי-התיאורטי, כולל, שאלת מעמדו של הארגון בכל אלה.
לשיטתם של הסניגורים, לא זו בלבד שלא קם הבסיס להרשעת הנאשמים והארגון שבמסגרתו פעלו, לפי הנטען, בעבירות המס, הן לעצמן, אלא, ששום ראיה של ממש לא הובאה על ידי התביעה, להוכחת ביצוען על ידי הארגון, או, במסגרתו; שהרי "הארגון" אליו מכוונת התביעה חיציה, לא היה ולא נברא, וגם משל לא היה.
כל אלה יידונו להלן, תוך כדי בחינה פרטנית של החשבוניות ושל העדויות שהתיחסו אליהן.

האישומים לגופם; תמצית העובדות באישומים 2, 3 ו-4
33. כפי שהוזכר, נפרשה בפני
נו פרשת החשבוניות הפיקטיביות, בהרחבה, במסגרת האישום השני, השלישי והרביעי, שאל כל אחד מהם צירפה התביעה, נספח, ובו רשימת החשבוניות הפיקטיביות הרלוונטיות לאותו אישום, והפרטים הכרוכים בהן (ראו, נספחים א'– ד' לכתב האישום).
האישום השני ונספחיו, א' וב', התיחסו לפרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בה היו מעורבים אליבא דתביעה, הנאשמים 1, 2 ו-3 ביחד עם הנאשמת 12, היא, חברת א.ד.א.מ. בע"מ, בבעלות הנאשם 2.
מעורבות זו של הנאשמים בסחר בחשבוניות הפיקטיביות של החברה הנ"ל, התנהלה לטענת התביעה, בשתי הדרכים המפורטות מעלה. האחת, במכירת חשבוניות פיקטיביות שהונפקו על שם חברת א.ד.א.מ., לעוסקים שונים המנויים בנספח א' לכתב האישום; והשניה, ברישום חשבוניות הכוזבות של עוסקים שונים, בספריה של חברה זו, כמפורט בנספח ב' לכתב האישום.
האישום השלישי, עניינו גם הוא, בסחר בחשבוניות פיקטיביות, בו היו מעורבים הנאשמים 1, 2 ו-3, והפעם, בחשבוניות החברה האחרת של הנאשם 2, היא, הנאשמת 13, חברת א. שחם בע"מ.
על פי הנטען באישום הזה, נרשמו בספריה של חברת א. שחם, חשבוניות פיקטיביות של עוסקים שונים עימם ניהלה החברה את עסקיה כביכול, כמפורט בנספח ג' לכתב האישום.
האישום הרביעי, עניינו בחשבוניות פיקטיביות שהוציאו הנאשמים 1, 2 ו-3, על שמות עוסקים שונים, שנרשמו בספריהם של עוסקים אחרים, כמפורט בנספח ד' לכתב האישום.

תמצית טיעוני ההגנה בהתיחס לאישומים 2, 3 ו-4
34. ככלל, התבצרו כל הנאשמים בעמדת הכחשה טוטאלית של כל שיוחס להם על ידי התביעה, להוציא, הנאשם 2, שהודה בסחר בחשבוניות "מנופחות", להבדיל, מחשבוניות פיקטיביות, כפי שיפורט להלן.
הנאשם 1 טען, בתורו, כי לא היו לו יד ורגל בפרשה זו, וכי הפך להיות מטרה להתנכלויות המשטרה והרשויות מבלי שידע דבר בנושא החשבוניות או בהפקת רווחים באמצעותן.
כך גם הנאשם 3, שהכחיש כל קשר לחשבוניות ולסחר בהן; וכך, כל האחרים.
ככלל, השתיתו הנאשמים ובאי כוחם, את עיקר הגנתם בפרשת החשבוניות, על החצים שהיפנו לעבר עדי המדינה - עבד ותומר - שעדויותיהם בפני
נו היו, לשיטתם, שיקריות מיסודן, חסרות כל אמינות ונעדרות היגיון ואחיזה במציאות.
עם נפילתן הצפויה של עדויות עדי המדינה, אליבא דסניגורים, עקב הסתירות והפירכות שגילו בהן, יפלו לשיטתם, האישומים כולם.
ביתר פירוט, לטענת ההגנה הוברר במהלך העדויות בתיק, שעד המדינה, עבד, סחר הוא עצמו, בחשבוניות הפיקטיביות, תחת אפם של מפעיליו, ואולי בברכתם, בין בטרם חתימת הסכם עד המדינה עימו, ובין לאחר חתימת ההסכם. בפועל, עשה עד זה, כל שעשה, על ידי זריית חול בעיני מפעיליו, ותוך כדי הפרה בוטה של תנאי הסכם עד המדינה עליו חתם. פעילותו העבריינית, שהתבצעה, כאמור, לעיני מפעיליו, משקפת לטענת הסניגורים, את אי מהימנותו המוחלטת, ואת אי היכולת לסמוך הכרעה על דבריו. מכאן, לשיטתם, הצורך בדחיית עדותו מכל וכל, ובביטול האישומים המבוססים עליו.
הדברים יפים גם בהתיחס אל עד המדינה האחר, תומר, שאליבא דהגנה, גיבב גם הוא בעדותו, שקרים על שקרים, בהביאו בפני
בית המשפט סיפורים שלא היו ולא נבראו.
הפלת שני עדי המדינה, כך ב"כ ההגנה, די בה כדי לשמוט כל בסיס מתחת לסיפור החשבוניות הפיקטיביות, וכדי להציג את התביעה, ככלי ריק.
בפרקים הבאים, תוצב איפוא עמדה זו של ההגנה, אל מול ראיות התביעה ועדיה, וזאת, תוך התיחסות אל כל אישום לעצמו.

האישום השני לגופו; סדר הדיון בו
35. האישום השני, כפי שכבר הוזכר לעיל, דן בעשרות רבות של חשבוניות פיקטיביות, שאליבא דתביעה עברו תחת ידיהם של הנאשמים 1, 2, 3, ותחת ידי הנאשמת 12, היא, חברת א.ד.א.מ. בע"מ, בהניבן לאלה, כספי עתק אשר נשאבו כלאחר יד, מקופת המדינה.
חברת א.ד.א.מ. בע"מ, כך הוברר, היתה חברה פרטית, שעסקה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, בתחומי הבניה, הפיתוח והשיפוצים. בעליה של החברה, הנאשם 2, הוא שפעל בחשבוניותיה של החברה, הגם שהרוח החיה בה, היה אליבא דתביעה, הנאשם 1, שעשה בחשבוניותיה כטוב בעיניו, ביחד עם הנאשם 2.
פעילותה של החברה, כך לפי כתב האישום, נותבה בשני מסלולים עיקריים. האחד, אספקת חשבוניות פיקטיביות לעוסקים שעימם עמדו הנאשמים בקשר; והשני, קיזוז חשבוניות פיקטיביות של עוסקים, בספריה של החברה.
בתחום הראשון, כך התביעה, מכרו הנאשמים 1 - 3, כ-40 חשבוניות פיקטיביות, אותן הנפיקה חברת א.ד.א.מ. במהלך השנים 2003, 2004 ובחודש ינואר 2005, בסכום של 8,484,087 ₪, כולל מע"מ. מס התשומות שגולם בחשבוניות אלה, בכזב, עמד על סך של לא פחות מ-1,272,087 ₪ (ראו, נספח א' לכתב האישום).
בתחום פעילותם השני של נאשמים אלה, כך התביעה, בוצע רישום כוזב של כ-85 חשבוניות פיקטיביות בספרי חברת א.ד.א.מ., שסכומן הכולל הגיע בתקופה האמורה, לכדי 34,095,203 ₪, כולל מע"מ. רישום זה, שימש לחברת א.ד.א.מ. בסיס לדרישת החזר מס התשומות שהיה גלום בחשבוניות האמורות, בסכום כולל של לא פחות מ- 5,063,965 ₪ (ראו, נספח ב' לכתב האישום).

36. פעילותם המתוארת של הנאשמים נעשתה, לפי האמור באישום השני, תוך הימנעות החברה מהגשת הדו"ח השנתי שלה למס הכנסה, לשנת המס 2003, כמתחייב מהוראת סעיף 131 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש תשכ"א - 1961) (להלן - פקודת מס הכנסה) במטרה להתחמק מתשלום המס שהיה מתחייב מן הדו"ח.
פעילותם זו של הנאשמים, בוצעה לטענת התביעה, בנסיבות מחמירות, שהיו כרוכות על פי הנטען, בתכנון הפעילות העבריינית המתוארת, בהיקפה הכספי, בתחכום ובנזק שנגרם לקופת המדינה בעקבות מעשיהם המתוארים.
החל מיוני 2003, כך התביעה, עם כניסת חוק המאבק בארגוני פשיעה לתוקפו, נפלה התנהלותם המתוארת של הנאשמים בענין החשבוניות, לגדרה של פעילות עבריינית המתבצעת בארגון פשיעה, לפי ההגדרות שבחוק; וזאת, כשהנאשם 1, מוגדר מעתה, כראש ארגון הפשיעה, נשוא תיק זה.
בחלק א' להלן, יפורט תחילה, הרקע העובדתי הנוגע לחשבוניות הפיקטיביות שקוזזו בספרי חברת א.ד.א.מ., נשוא נספח ב' לכתב האישום, שעמד כאמור, במרכז עדותו של עבד, אשר סחר בהן ביחד עם הנאשמים 1-3 ועם חברת א.ד.א.מ, של הנאשם 2.
בחלק ב', יפורט הרקע העובדתי הנוגע לסחר בחשבוניות חברת א.ד.א.מ, נשוא נספח א' שקוזזו אצל עוסקים שונים. חלק זה יחולק גם הוא לשני חלקי משנה.
חלק ב.1 יעסוק בחשבוניות חברת א.ד.א.מ. שנמכרו לאחד בשם ראיד מטר הבעלים של חברת סטייל המרכז; ואילו חלק ב.2 יעסוק בחשבוניות חברת א.ד.א.מ., שנמכרו לשני עוסקים, הם, חברת פאר ת"א וחברת נבנה ארצנו, בתיווכו של עד המדינה תומר.
החשבונית של העוסק אבי אסולין ושל חברת "אור עתודות", בבעלות הנאשם 7, שקוזזו גם הן בספריה של חברת א.ד.א.מ, כמפורט בנספח ב', יידונו בהמשך במסגרת האישום השלישי.
חלק א'; האישום השני - נספח ב'
עד המדינה, עבד, האיש ועדותו; כללי
37. על מעורבותו של עבד בפרשת החשבוניות הפיקטיביות העיד בפני
נו עד מדינה זה, מעל הדוכן, לאחר שעמד על נסיבותיו האישיות ועל הרקע שניצב מאחורי כניסתו לפרשת החשבוניות הפיקטיביות, בה פעל בשירותו של הנאשם 1, מרואן.
לפי דבריו של עבד, החל לעסוק בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, עוד טרם פגישתו עם מרואן, כאשר היה עדיין בעליה של חברה בשם "השרון עבודות בניה ושיפוצים" (ראו, עמ' 625 לפרוט').
את מרואן הכיר, לדבריו, כאשר הופנה אליו על ידי חברו דאז, סאלח עוואד נאצר (להלן - סאלח) לצורך פריטת שיקים שקיבל ממעסיקו. באותה עת, כך עבד, היה מרואן בעל עסק של חלקי חילוף, שבו גם נהג לפרוט שיקים לפונים אליו.
את תחילת צעדיו בנושא הסחר בחשבוניות עם מרואן, עשה עבד לדבריו, כשהחל להעביר חשבוניות פיקטיביות של חברת השרון, לעד התביעה שמואל מוסיה (להלן - מוסיה) על פי הנחיותיו של מרואן, וכנגד עמלה שהובטחה לו בתמורה. על עסקה זו ועל העסקאות האחרות שביצע בחשבוניות שמסר למוסיה, סיפר עבד בהודעתו, ת/327ה:
"... באופן כללי, מה שהיה בעסקאות של החשבוניות הפיקטיביות הוא שמרואן היה מתקשר אלי והיה מזמין אותי למקום מסוים או שהוא היה בא אלי הביתה ואז מרואן היה מתקשר לשמוליק כשאני לידו ושמוליק היה מכתיב לי מה לרשום בחשבונית. את המקור של החשבונית הייתי משאיר למרואן וכמה ימים אחר כך מרואן היה מעביר לי את ה-10% ללא מע"מ שזה העמלה שלי על מכירת החשבונית" (ש' 7-12, וראו, גם עדותו בבית המשפט בעמ' 670).
ובמקום אחר סיפר עבד:
"...באופן כללי מרואן מביא לקוחות ושולח אותי לעשות עיסקאות של חשבוניות פיקטיביות כמו לדוגמא עם חנניה אזולאי, שמוליק מוסיה וכל מיני חברות אחרות, על העיסקאות האלה, על כל אחוז שמרואן גובה מהקליינט הוא מביא לי חצי" (ת/327ט', עמ' 2, ש' 47-44).

תחילה, כך סיפר, עבד מול מרואן ושאדי, הנאשם 3, כאשר "מרואן הוא בראש המבנה. ושאדי יד ימין שלו". כך בלשונו:
"שאדי עובד אצל מרואן, שותף שלו בהכל ומרואן שלח אותו אלי. מבחינתי שאדי ומרואן זה אותו אחד כי מרואן אומר לשאדי מה הוא רוצה ושאדי עושה את מה שמרואן אומר לו" (ת/327ה' ש' 192-194).
בהמשך, פעל גם מול חנניה, הנאשם 2 (עמ' 664 לפרוט').
את חנניה פגש עבד, לדבריו, בטירה, כאשר זה הגיע אל מרואן, ביחד עם הנאשם 6, חיים יוסף, שכינויו כפי שנאמר לנו, חיים "בורקס", ואשר אמור היה לסייע לשניים בגביית חובות. מכאן, החלה, לדברי העד, פעילותו המשותפת עם חנניה ועם שתי חברותיו, א.ד.א.מ. וא. שחם, בהן פעלו לדבריו, גם מרואן, גם חיים בורקס וגם שאדי (ראו, ת/327ט' ש' 9-7; וכן ראו, עמ' 629 לפרוט').
כל הארבעה, כך עבד, פעלו מן המשרד בבית הפעמון, באזור התעשייה בכפר-סבא, שאותו ארגן להם מרואן, ואשר בו ניהל חנניה את "העסק של החשבוניות" (עמ' 629 ו-665 לפרוט').
המטרה הייתה לדברי עבד, "להנפיק חשבוניות מס בנוסף לעבודות קטנות שתבצע החברה (חברת א.ד.א.מ)" (ת/327ט' ש' 11). העבודות נשוא החשבוניות בוצעו לדבריו, בחלקן, כאשר חלקן האחר היה פיקטיבי: "חלק מהעבודות הם ביצעו וחלק הכל פיקטיבי. 70 אחוז היה פיקטיבי" (עמ' 666 לפרוט').
חלק נכבד מן הפעילות המתוארת, נעשתה לפי דברי עבד, במסגרת הקשר העסקי בין חברת א.ד.א.מ. וחברת מנוח הובלות בע"מ, שהיתה בבעלות עד התביעה, סאלח נאתצר. מזו האחרונה, רכשה חברת א.ד.א.מ., בהנחיית הנאשם 1, חשבוניות פיקטיביות לצורך רישומן בספריה, בכזב. בלשונו:
"סאלח היה חייב כסף למרואן וכך התחיל ע"פ הוראה ממרואן להוציא חשבוניות פיקטיביות לקבוצת א.ד.א.מ - לחנניה וגם לעוד אנשים שונים שמרואן שלח אותם אליהם. כאשר סאלח נעצר ע"י חקירות מע"מ בערך באמצע שנת 2003, הפסיק חנניה לקחת ממנו חשבוניות של מנוח ואז מרואן התקשר אליי ושאל אם יש לי חברה לכיסוי, הכוונה היא האם יש לי חשבוניות למכור" (ת/327ט' ש' 21-17).
בשלהי שנת 2003, קרי, ביום 15.10.03, בוצעה לדברי עבד, עסקת החשבוניות הפיקטיביות הראשונה שלו עם הנאשם 2, שאחריה באה פעילות משותפת, מתמשכת.
ככלל, כך סיפר, היה הוא מגיע למשרדו של חנניה, ביחד עם שאדי, לפי הוראת מרואן, ושם היה חנניה מכתיב לו את תוכן החשבוניות הפיקטיביות שמסר לידיו. את ההתחשבנות בגין עסקאות אלה, עשה עבד לדבריו, מול מרואן בלבד. בלשונו:
"אני היו שולחים אותי לחנניה, מכתיב מה שהוא מכתיב אני מכתיב לו, כותב לו... מסיים איתו, מתקשר, עשיתם לו מיליון עשיתם שתי מיליון... עושה לו חשבון מרואן" (עמ' 913 לפרוט').
במפגש הראשון עם חנניה, כך עבד, מכר לחנניה שורה של חשבוניות אותן פירט בפני
נו (ראו, החשבוניות 132- 134 של הובלות כרם; חשבונית 153 של דבש וואיל וחשבוניות 202 ו-203 של אריק בונה המרכז, כמפורט בנספח ב' לכתב האישום).
החשבוניות היו כולן פיקטיביות. פעילות זו, הפכה בהמשך להיות שיגרה. לפי עדותו, היה מגיע בסביבות ה- 15 לכל חודש, בהוראת מרואן, למשרדו של חנניה בבית הפעמון על מנת למלא חשבוניות לפי הצורך. הסכומים שרשם על גבי החשבוניות, היו תמיד, פיקציה מוחלטת. שום עבודה לא בוצעה בגינן, והסכומים שרשם בהן, לא שולמו מעולם. גם תאריכי החשבוניות לא שיקפו, לדבריו, את מועדי הוצאתן של החשבוניות, בפועל. אלה נקבעו על ידי חנניה, שרירותית.
לעתים, כך הסביר, נמסרו החשבוניות מוקדם למועדיהן ולעתים מאוחר להם; הכל, לפי הצורך והענין, כשהמטרה היא אחת, "לכסות" את מקבלי החשבוניות בהתאם לדרישותיהם. כך, בהודעתו ת/327יא:
"תשובתי לגבי כל החשבוניות האלה, שאני נתתי לחנניה, אני כתבתי אותן בכתב ידי, חנניה היה תמיד מתקשר אלי ב-15 לכל חודש שקשור לחשבוניות ואז היה אומר לי מה לרשום. אני לא ענין אותי מה כתוב בחשבוניות ולא ענין אותי התאריך. הכל נרשם לפי מה שחנניה רצה. ב-15 לכל חודש הוצאו חשבוניות לגבי החודש שלפני. חנניה תמיד היה מעדיף שאני אתן לו כל מיני סוגים של חשבוניות, ולא רק סוג אחד. את העמלה הייתי מקבל אחרי כמה ימים ממרואן, בצ'יינג' בטירה" (ש' 98-92).

38. בסכמו את הנושא, שב עבד והדגיש, כי המדובר היה בסחר בחשבוניות שלא שיקפו כל עסקה בינו ובין מקבלי החשבוניות, הם, הנאשמים 1 ו-2. בלשונו: "לא, אין שום עסקאות. לא ביצעתי שום עבודה" (עמ' 739). ובהמשך: "הייתי בבית, איתם במשרדים כל הזמן בזמן האחרון. היו לוקחים אותי משש עד הערב... הסתובבנו, ישבנו, הכל" (עמ' 739 לפרוט').
עבד אישר שהוא עצמו עסק בסחר בחשבוניות פיקטיביות, עוד בימים של טרם פגישתו עם מרואן ואנשיו. בלשונו:
"היו הרבה חשבוניות נוספות שאני גם חילקתי בעצמי הרבה לפני. אני פיזרתי הרבה חשבוניות. וגם איתם לא יודע, מה שהביאו, הביאו אני לא יודע המשטרה, אבל אני חילקתי גם הרבה. מדובר בסכומים גדולים. וגם הם עבדו עם אנשים עם הרבה סכומים" (עמ' 742 לפרוט').
בהתייחסו בהמשך, אל סיפור קשריו עם הנאשמת 11, חברת נאצר את אלון, בבעלות הנאשמים 1 ו-4, שהפעילה את הצ'יינג' בטירה, הזכיר עבד כי כאשר הגיע לצ'יינג' הוצג לו המקום, כפי שהועד לעיל, כחנות לתכשיטי זהב, שמאחוריה, חדר ישיבות. בחדר זה, נהגו לשבת לדבריו, מרואן, שאדי, חנניה, חיים יוסף ואבי אלון, ולדון בעניניהם (עמ' 631 לפרוט').
משהוצג לעבד השיק ת/163ב', על סך 22,000 ₪, שעל גבו נרשם שמו, טען כי מעולם לא חתם עליו. בלשונו: "יש הרבה ציקים שרשום השם שלי עליו... אני לא רשמתי שום ציק ולא קיבל שום ציק" (עמ' 700 לפרוט'); ובהמשך: "ראיתי במשרד אצל אבי אלון בפנקס שמה, רשם הרבה, היה רשום הרבה עבד כתוב שמה. צ'קים שאני לא יודע עליהם בכלל" (עמ' 700 לפרוט').
השיקים, ככלל, היו נרשמים לדבריו, בצ'יינג', על ידי אבי אלון, או, על ידי חנניה, או, מרואן, במטרה להציגם כשיקים שקיבל בגין העבודה נשוא החשבוניות שהוציא להם, שכלל לא בוצעה.

בישיבת בית המשפט מיום 23.3.06, הוגשו כל הודעותיו של עבד, בהסכמה, כשהן מתויקות בקלסר שסומן ת/327.

עדותו של עבד בפני
נו, בתימצותה בפרק זה ובאחרים, תאמה, ככלל, את האמור בהודעות אלה; במיוחד, בכל הנוגע לחשבוניות הרבות שהוצגו בפני
ו במהלך חקירתו במחלקת החקירות, ואשר חזרו והוצגו בפני
ו, גם במהלך עדותו בבית המשפט.
המדובר הוא, בחשבוניות של עוסקים שונים שהיו קשורים בעסקאותיו של עבד עם הנאשמים 1 - 3; הכל, כפי שיפורט בהמשך, תוך התייחסות אל כל אחד מן העוסקים, בנפרד.

על החשבוניות הפיקטיביות נשוא נספח ב', רצוף לאישום השני
עבד, על החשבוניות של הובלות הכרם ודבש וואיל
39. חמש חשבוניות מתוך אלה שסומנו, ת/266, הוצאו לדברי עבד, על ידי חברת הובלות הכרם, מפנקס החשבוניות של החברה, שאותו קיבל עבד לדבריו, מעד התביעה, סלאח (ראו, חשבוניות מס' 132-134 וחשבוניות מס' 138 ו-139, נספח ב' לכתב האישום).
יום אחד, כך סיפר, התקשר אליו מרואן והורה לו, כמנהגו, להגיע למשרדו של חנניה בבית הפעמון, על מנת למלא חשבוניות פיקטיביות לטובת חברת א.ד.א.מ.
כשהגיע למשרד, מצא שם את הנאשם מס' 3, שאדי (עמ' 677 לפרוט') וביחד עמלו על מילוי החשבוניות, בהן נרשם היעד, "אספקה והובלות", כאשר בפועל, "לא היה כלום" (עמ' 678 לפרוט').
בתמורה, קיבל עבד ממרואן, לדבריו, עמלה על המע"מ המגולם באותן חשבוניות, בשיעור של בין 1.5% ל-3% (עמ' 678 לפרוט').
בהמשך, התיחס עבד, לקבוצה נוספת של חשבוניות, מתוך ת/267, שכללה שלוש חשבוניות. האחת, של הובלות הכרם (חשבונית מס' 143), ושתיים של דבש וואיל (חשבוניות מס' 153 ומס' 154) ללא תאריך (ראו, נספח ב' לכתב האישום). לדבריו, החזיק דרך קבע בפנקסי החשבוניות של חברת דבש וואיל ואלה שימשו לו "לכיסוי" הכספים אותם ביקש מרואן לכסות.
אחת-עשרה חשבוניות נוספות של דבש וואיל, עליהן העיד עבד, היו אלה שמסר לחברת א.ד.א.מ. (ראו, ת/268, בהן, החשבונית מס' 163, 167, 170, 174-175, 186, 255, 266, 268, 273-274).
יודגש, דבריו הנ"ל של עבד על החשבוניות האמורות, לא נותרו בחלל. הן גובו בהמשך בעדויותיהם של הבעלים הרשומים של חברת דבש וואיל.

עבד, על החשבוניות של אריק בונה המרכז
40. פרק מיוחד בעדותו של עבד, הוקדש לחשבוניות הפיקטיביות של חברת אריק בונה המרכז, שהוצאו לחברת א.ד.א.מ. (ראו, ת/14- חשבוניות 202-205, 207-208, 210, 215-218 220, 251-252, 262-265, 269, 273-278, 283-284; נספח ב' לכתב האישום).
את חברת אריק בונה המרכז, כך עבד, "הביא" כלשונו, ביחד עם עד התביעה סאלח מחברון, שם השיג את פנקס החשבוניות של החברה הזו, שעל פיו הדפיסו, הוא וסאלח, חשבוניות נוספות אשר מולאו גם הן על ידו, הכל, לפי הנחיותיו של חנניה.
בהתיחסו אל דרך ביצוע העסקאות המתוארות, עם חנניה, שב וסיפר עבד, כי היה מגיע באותם ימים למשרדו של חנניה בבית הפעמון, לפי הזמנה של חנניה, או, לפי הוראה של מרואן, על מנת למלא חשבוניות מס ריקות, ולעשותן חשבוניות עובר לסוחר. בתמורה, היה מקבל עמלה ממרואן, אשר עמדה לפי דבריו, על כ-1.5%.
גם כאן, כך עבד, נעשתה ההתחשבנות תמיד, מול מרואן; שבועיים עד חודש לאחר מסירת החשבוניות שמילא, ועל ידי קיזוז העמלה, מחובו. בנוסף, היה מקבל ממרואן, לדבריו, "אלפיים אלף שלוש דמי כיס" (עמ' 695 לפרוט'). בעדותו שב והדגיש, כי המדובר הוא בחשבוניות שהוצאו בעלמא: "אין לי. מה שהכתיב כתבתי. לא עובדים, לא אספקה, לא כלום" (עמ' 693 לפרוט').
עבד, על החשבוניות של סרגיי בוברוב
41. דברים דומים סיפר עבד, גם בהתיחסו אל שש החשבוניות, ת/271, של סרגיי בוברוב שיצאו לחברת א.ד.א.מ. (ראו, החשבוניות מס' 210,203,197,185,184,181 נספח ב' לכתב האישום).
חלקן הארי של החשבוניות, כך העיד, נרשם בכתב ידו לפי הנחיית חנניה, לאחר שהחשבוניות נמסרו לו כשהן ריקות וחתימתו עליהן (ראו, החשבוניות מס' 184 ו-185).
עבד לא ידע לומר, מיהו סרגיי בוברוב וחזר והדגיש שלא ביצע שום עבודה בגין החשבוניות הללו.
ההתחשבנות היתה לדבריו, כמו תמיד, מול מרואן: "מה שהוא קובע זה מה שקובע" (עמ' 699 לפרוט').
תוכן הודעתו של בוברוב (ת/471) אשר הוגשה בהסכמה, יובא בהמשך.

עבד, על החשבוניות של חברת אורות אבי יהודה
42. בהתיחסו לשתי החשבוניות של חברת אורות אבי יהודה (ת/272, חשבוניות מס' 74 ו-75, נספח ב' לכתב האישום) שנמסרו ככל הנראה לחברת א.ד.א.מ., הסביר עבד, כי חברה זו "הובאה" גם היא, "מאותו בחור מחברון". כתב היד על החשבוניות לא היה שלו, לדבריו, והוא לא ידע מיהו שמילאן.
החשבוניות האלה, נמסרו לדבריו, לסאלח, והוא מסרן לאחרים, כשהן ריקות.

עבד, על חשבוניות מודזגברישוילי דוד
43. הסיפור בפי עבד, דומה גם בהתייחסו אל החשבוניות על שם דוד מודזגברישוילי שהועברו לחברת א.ד.א.מ. (ראו, חשבונית מס' 180-ת10, חשבונית מס' 213-ת/11, חשבונית מס' 211-ת/12, נספח ב' לכתב האישום).
לדבריו, התקשר אליו חנניה, וביקשו להביא אליו את החשבוניות האמורות ולמלאן. בפועל, טען, "אני לא עבדתי", ו"לא קבלתי את הסכומים" הרשומים בהן (עמ' 702 לפרוט').

עבד, על החשבוניות של חברת אלכסנדרה
44. את חברת אלכסנדרה "הביא" עבד, כלשונו, "מבחור מפרדס חנה" בשם סלבה, אותו הכיר "דרך מישהו מטייבה". לשאלת בית המשפט, מהי המשמעות של "להביא חברה", הסביר, "הביא לי את הפנקס הזה, הוא אמר לי תעבוד איתה ותביא לי אחוזים... הוא אמר לי זה חברה, תמכור חשבוניות..." (עמ' 716 לפרוט').
בהתייחסו אל שש החשבוניות של אלכסנדרה, ת/22א', שנמסרו על ידו לחברת א.ד.א.מ. (חשבוניות מס' 81, 85, 96, 118, 136, 160 נספח ב' לכתב האישום) הסביר עבד את נסיבות פעילותו בהן. כך טען, בהתייחסו לחשבונית מס' 81, כי זו לא מולאה על ידו, וכי נמסרה לו על ידי חנניה, כשהיא ריקה. הדבר היה, לדבריו, בתקופת ההפעלה, כאשר מסר לחנניה גם את החשבונית מס' 85(ראו, ת/327 ות/187, דו"ח הסימון).
חשבונית מס' 160 נמסרה לדברי עבד, לחנניה, שמילא את פרטיה (ת/327כב', ש'72-71). לגבי החשבוניות 96, 118, ו-136 העיד, כי גם כאן מדובר בחשבוניות פיקטיביות שהוצאו בהוראת מרואן. שלושת החשבוניות הללו, כך הסביר, נושאות תאריך מאוחר ליום שבו נחתם הסכם עד המדינה עם עבד, הוא ה-4.1.04; עובדה הצריכה דיון, היא לעצמה.

עבד, על חשבוניות א.א. חי
45. לדברי עבד, קיבל גם את החשבוניות של א.א. חי, "מאותו בחור" שהביא לו את חברת אלכסנדרה (עמ' 724 לפרוט'). על החשבוניות של א.א. חי לחברת א.ד.א.מ. (חשבונית מס' 260 מתוך ת/282 וחשבונית 286 מתוך ת/283, נספח ב' לכתב האישום) סיפר: "זה חשבוניות שמסרתי אותם לחנניה ומה שהוא ביקש ממני למסור בחשבוניות, הלכתי וישר מסרתי לו את החשבוניות האלה" (עמ' 725 לפרוט').

עבד על חשבוניות נ.נ.ס
46. בהתייחסו אל החשבוניות של נ.נ.ס. (ראו, חשבוניות מס' 4,3,1 נספח ב' לכתב האישום, שסומנו ת/526) בהודעתו, ת/327כב', טען עבד:
"אין לי שום קשר לחשבוניות האלו, השם הזה מוכר לי, אני אמרתי לכם בקשר לחברה הזאת שהיא פקטיבית בעדויות הקודמות שלי" (ש' 188-181).
חברת נ.נ.ס, היתה לדבריו בבעלות האני פדילה, שפנה אליו וביקש עזרתו בהכנת הדו"ח החודשי למע"מ, בהכריזו באזניו, "הכל אויר" (ת/327ט"ז, ש'114, וש' 121-118).

47. עינינו הרואות, עדותו של עבד בחלק זה של האישום, שעניינו, הסחר בחשבוניות המסוימות נשוא אותו חלק, היא ברובה עדות ישירה, הנסמכת על החשבוניות עצמן, תוך סיווגן ופירוט גילגוליהן בידיו, ובידי הנאשמים ששמותיהם נקשרו בהן, מפורשות.
העד סאלח, על חלקו בפרשת החשבוניות נשוא נספח ב'
החשבוניות של מנוח הובלות
48. עדותו של סאלח, בעליה של חברת מנוח הובלות, הוצבה על ידי התביעה, לצד עדותו של עבד, במקום מרכזי, אף שהוא מצידו סרב, לפי דבריו, לשמש כעד מדינה.
לדברי סאלח, היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, בעליה של חברת מנוח הובלות, עימה סחרו גם הנאשמים. בלשונו:
"אני ביצעתי עבודות והיה לי גם פועלים סינים שלי שהיו עובדים איתי והיו עובדים גם עובדים מהשטחים שאני בגינם אני מרצה עונש מאסר, ובנוסף לזה יש קבלני משנה שביצעו עבורי את העבודה" (עמ' 1822 לפרוט').
אחד מקבלני המשנה שלו, היה לדבריו, "סיני אחד" שאת שמו לא זכר, ושסיפק לו עובדים בהתאם לצרכיו. את חברת מנוח ניהל מנחם אדנייב, שהיה כלשונו, "הבובה שלי":
"הוא היה תחתום פה תחתום שם, איך שהוא אמר בחקירה שלו, הוא היה חותם איך שאני מסביר לו ואיך שאני אומר לו" (עמ' 1823 לפרוט').
אשר לחבילת החשבוניות של חברת מנוח, שהוציא לחברת א.ד.א.מ., הבהיר סאלח, שאת רובן מילא הוא, בכתב ידו, כשהאחרות מולאו על ידי אדנייב על פי הנחיותיו (ראו, ת/316, חשבוניות מס' 115-117, 131-133, 146-147, 166, 169, 185, 187 נספח ב' לכתב האישום, וראו גם כרטסת הנהלת החשבונות של חברת א.ד.א.מ – ת/160, לחברה אחרת של חנניה א.שחם הוצאה חשבונית אחת של חברת מנוח (חשבונית מס' 189) נספח ג' לכתב האישום).
סאלח, הודה במסגרת כתב אישום מתוקן שהוגש כנגדו בבית השלום בנתניה (ת/415) בהוצאת חשבוניות פיקטיביות לחברות שונות, ובכלל זה עשר חשבוניות לחברת א.ד.א.מ (עשר חשבוניות מתוך ת/316 המתייחסות לתקופה בין 30.4.03 ובין 31.7.03). בגין הודאתו הורשע בעבירות של של שימוש במירמה ותחבולה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס (סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ).
בסיכומיו, טען עו"ד ברזילי כי אין להשליך משם לכאן, עקב העובדה שלא דובר בהרשעה בחשבוניות פיקטיביות, אלא בעבירות של מרמת מס. אף עו"ד פלדמן
ועו"ד הרט
, טענו בסיכומיהם לעניין זה, היינו, כי אין בהרשעתו האמורה של סלאח נאצר כדי לסתור את טענתו לפיה עסקאות אמת ועבודות ממשיות עמדו מאחורי חשבוניות חברת מנוח, בינה לבין הנאשם 2.
טענות אלו אינן משמעותיות בעינינו, שכן, די בעצם העובדה שסאלח הודה והורשע בעבירות הקשורות בחשבוניות שהוצאו לחברת א.ד.א.מ., על מנת להעמיד בסיס לטענה שכל הפעילות בחשבוניות אלה של חברת א.ד.א.מ., היתה פלילית, כנטען בכתב האישום שבפני
נו.

אדנייב, כך סאלח, הוא שהיה האחראי על העבודה בחברת מנוח, והוא שניהל אותה. לדבריו, לא היה כל קשר בין אדנייב ובין מרואן ואנשיו. קשריו של אדנייב היו, לטענתו, עם חנניה בלבד, שעימו חתם על חוזה עבודה לבקשתו.
בפועל, טען, מי שיזם הכל במסגרת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, היה עבד, "מי שעשה את העוקץ הכי גדול במדינה", שאותו תיכנן לדבריו, עוד בשנת 2002 ו"וואללה הצליח" (עמ' 1830 לפרוט').
כשהוצגה לעד אמרתו, לפיה, היה הוא זה שהביא את עבד אל חנניה על מנת שיעבוד איתו בנושא החשבוניות, טען כי התכוון לאדנייב ולא לעבד.
סאלח הכחיש את שנשמע אומר בשיחה המוקלטת בינו ובין החוקר, אילן יוסף (ת/425, מיום 18.5.04) לפיו, החשבוניות של חברתו לחברת א.ד.א.מ., על סך 3 מיליון ₪ לחודש, לא שיקפו עסקאות אמיתיות.
בהתייחסו אל עבד, ספציפית, סיפר כי נפגש עימו לראשונה, כאשר נוצרה לו בעיה עם רשויות מע"מ, ועבד עזר לו לפותרה, תמורת 15,000 דולר ששילם לו. עבד, לדבריו סוכן כפול, וסידר גם לאחרים בעיות במע"מ תמורת אלפי דולרים, כולל, הסדרת אישורי עבודה ואזרחות בישראל.
בתוך כך, גיבב סאלח דברים על אלימותו של עבד ועל נוכלותו. בין היתר, העיר, כי חבר אליו, בהיותו גם הוא, כמוהו, רמאי ונוכל. החוקרים, כך טען, "סגרו את האוזניים ואת העיניים" לגבי כל מידע שלילי על עבד, בשל רצונם לעשותו עד מדינה בתיק הזה. הוא עצמו, כך טען, סרב, כמוזכר, לשמש עד מדינה כנגד מרואן, כפי שהוצע לו:
"אני קודם כל נשפטתי על דבר ראשון, נשפטתי על מה שעשיתי. קיבלתי אחריות על מעשיי. דבר ראשון. דבר שני, אין לי מה למסור למשטרה ולבית המשפט דברים שאני ראיתי או חוויתי בוודאות עם עובדות, עם הוכחות עובדתיים ולכן אני לא יכולתי להיות עד מדינה ואין לי שום אינטרס" (עמ' 1866 לפרוט').
לאחר מכן הוסיף:
"אני לא חיפשתי להיות עד מדינה. אלף. בשום אופן כי אין לי, אמרתי אין לי מה להסתיר. אין לי כלום. שום דבר. קודם כל אין לי פשעים. אין לי שום דבר שכל שניה קושרת אותי לעניין הזה. אין לי שום דבר שיוביל אותי להיות עד מדינה. שאני אוכל לכסות על עצמי ... " (עמ' 1888 לפרוט').

49. לטענת עוה"ד פלדמן
והרט
היה סאלח "קרוב מאוד" לחתימה על הסכם עד מדינה. למעשה, עשו הרשויות ניסיון להחתים את סאלח על הסכם כזה בטרם החתימה על הסכם עם עבד (ראו דבריו של החוקר דוד שמני בעמ' 2370 לפרוט', וראו גם הכחשתו של החוקר יזהר עצמון כי היה מודע למגעים עם סאלח בעמ' 2110 לפרוט' וכן ראו דבריו של אריה שרף בהקשר זה בעמ' 2332 לפרוט'').
לשיטתם, אכן לא הובטחה לסאלח טובת הנאה, אלא שהעד הזה סבר כי הוא מיועד לשמש כעד מדינה ורצה בכך. עובדת המו"מ שניהלו הרשויות עם סאלח לא הובאה לידיעת ההגנה, והסניגורים למדו עליה מחומר הראיות. בסופו של יום, הסתבר להם, כך לטענתם, כי אמירותיו המפלילות של סאלח כנגד הנאשמים נאמרו בשל הנחתו כי הוא עתיד לשמש עד מדינה בתיק. לטענת הסניגורים, גם אם סאלח לא הגיע למעמד של עד מדינה ולא נחתם הסכם פורמלי עימו,הרי שהמגעים עימו הגיעו לדרגה של כמעט הסכם. לכן, יש להתייחס לעדותו כאילו היתה זו עדות עד מדינה.
אין ספק, שיש מידה של צדק בטיעונם זה של הסניגורים. ברור הדבר, שציפיה סוביקטיבית של עד שותף לקבל תמורה עבור, עדותו מחייבת בחינת דבריו בזהירות יתרה, לעת בחינת השאלה האם יכולים דבריו להוות ראיות תמיכה, מסוג חיזוק או סיוע (ראו, ע"פ 2932/00 מוטי אלמקייס נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(3) 102, 111; והשוו לע"פ 2725/03 עבדיה נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו").
קביעה זו אכן תנחה אותנו בבואנו לבחון את עדותו של סאלח שממילא היתה עדות בעייתית גם במובנים רבים אחרים.

50. כאשר נשאל סאלח, בעומדו על הדוכן, על דבריו במע"מ בהתיחס לחשבוניות הפיקטיביות בהן השתמש הארגון, טען, כי היו אלה דברים חסרי כל אחיזה במציאות.
לשאלת בית המשפט, הודה שהוא נוהג לשקר בכל דבר וענין, וכי כך נהג לאורך כל הדרך, עד שנעצר.
בהמשך, שב סאלח והכחיש, כל שסיפר לחוקריו על הקשרים בין מרואן וחנניה, עליהם ידע. לטענתו, כ-80% מדבריו במשטרה, נתבססו על שמועות. יתרה מזו, את פרטי "ההיסטוריה של מרואן נאצר", קיבל, לפי דבריו, מן החוקר, אריה שרף, שראה במרואן, רוצח מתועב.
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, שב סאלח ושלל כל מעורבות של מרואן בפרשת החשבוניות הפיקטיביות. לדבריו, ישב במשרדו של מרואן לעיתים, ולא ראהו מעולם מתעסק עם חשבוניות. קשריו עם מרואן נבעו, כך טען, מן הקרבה המשפחתית ביניהם: "אנחנו משפחה נוהגים ללכת אחד לשני בשמחות" (עמ' 1858 לפרוט'). לשאלה, מנין לדעתו, ידעו חוקרי מע"מ על התעסקותו של מרואן בחשבוניות, השיב:
"בזמנו קיבל אריה שרף את כל המידע מאנשים שכביכול עבדו אתו, מלבד שהם רצו לכסות על הפשעים שלהם בדבר שהם נתנו מידע שיונקים אותו פשוט מאד מתוך שיחה בקטע שהם כולם עברייני מס, עם צ'קים גנובים מתעסקים עם כל מיני ואז הייתה מזימה שלהם להעביר מידע מוטעה כדי לקבל דבר במירמה" (עמ' 1858 לפרוט').
גם על קשריו עם חנניה, טען סאלח, כי אלה גובשו במסגרת עבודתם המשותפת, בה סיפק לחנניה עובדים בכל רחבי הארץ. החשבוניות, כך טען, "ניתנו אך ורק בשביל עבודה".
בהמשך עדותו, שב והודיע סאלח, בלא כל עכבות, כי היה "נוכל ברמה בינלאומית", אלא, שבינתיים עבר שינוי יסודי, והפך להיות איש אמת.

51. גם בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ברזילי, המשיך וטען סאלח כי לחנניה לא היה כל קשר לחשבוניות של חברת מנוח, וכי היה קשור רק לחשבוניות של חברה זו שהוצאו לחברת א.ד.א.מ.
בתקופה בין אפריל לספטמבר 2003, נהג לדבריו, להיפגש עם חנניה "פעם בחודש. לפעמים יותר... לפי הצורך", בענין החשבוניות ובענין הכסף שהגיע לו מחנניה בעקבות עסקאותיו עימו (עמ' 1897-1898 לפרוט'). בספטמבר 2003, חש לדבריו, שהחבל מתחיל להתהדק סביב צווארו, וכי עבד עומד לתפוש מקומו מול אנשי מע"מ.
לשאלות עו"ד ברזילי, סיפר סאלח, כי נעצר בעקבות חיפוש ברכבו, שם נתפשו העתקי החשבוניות של דבש וואיל, ברצוף לאישור במקור ופנקס חשבוניות של חברת דבש, וברצוף לפנקסי חשבוניות של אריק בונה המרכז, וגלופה לשיכפול חותמות. לטענתו, הושארו כל הפריטים הללו ברכבו, על ידי עבד, שצפה את מעצרו.
בהמשך עדותו, אישר סאלח לשאלת עו"ד ברזילי, כל שאמר בחקירתו על מכירת חשבוניות פיקטיביות על ידי עבד, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. בתוך כך, שלל קיומו של קשר כלשהו בין עבד ובין מרואן:
"מרואן ועבד אין להם קשר עיסקי במכירת חשבוניות... ידעתי ואני יודע את זה גם מתוקף היכרותי עם עבד במשך תקופה ארוכה" (עמ' 1906 לפרוט').
משהוצגו לסאלח דבריו לחוקר, אריה שרף, לפיהם, מכרו מרואן ועבד חשבוניות פיקטיביות לעימאד אבו סולימן, עבור חברה שהיתה רשומה על שם שאדי, הכחיש טענה זו, מכל וכל.
בכלל, טען, כל מאמצי החוקרים להביאו להעיד על מעורבותם של חנניה ומרואן בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, הם שגרמו לו לספר דברים בנושא זה, מבלי כל בסיס במציאות.

לבקשת ב"כ התביעה, עו"ד שרון, הוכרז סאלח, בסופו של דבר, עד עוין, והודעותיו במשטרה הוגשו בקלסר נפרד, וסומנו ת/332-416.
במסגרתן מסר, בין היתר, תיאור אודות חברת מנוח ופעילותה. חברה זו, שאת פעילותה ניהל, עסקה בביצוע עבודות בתחום הבניין באמצעות קבלני משנה. חברת א.ד.א.מ, היתה הלקוח של חברת מנוח, לה סיפקה עובדים (ת/416).
חברת מנוח, סיפר סאלח, היתה למעשה בבעלותו של מנחם אדנייב. הוא עצמו, כך סיפר, שימש כמנהל החברה. מאחוריה, טען תחילה, עמדה פעילות אמת, עסקאות ממשיות בתחום עבודות העפר והבניין ואספקת עובדים לביצוען של עבודות בשטח זה (ראו, ת/417 ת/418).
עם התקדמות החקירה בעניינו, וחרף הכחשתו הראשונית כל פעילות מלאכותית של חברת מנוח, סיפר סלאח אודות התפקיד שמילאה חברת מנוח במערך סחר החשבוניות הפיקטיביות. לדבריו, מנחם אדנייב הוא זה שעסק במכירת חשבוניות פיקטיביות לחנניה (ת/423 ת/425).
למעשה, ככל שסיפר סלאח אודות בפעילות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות (ראו, ת/423 ת/425), כך ביקש הוא להקטין את מעורבותו שלו בסחר זה. ככל שנגע תיאור הפעילות, שבא מפיו, לחברת מנוח, ייחס הוא את הפעילות הלא לגיטימית למנחם אדנייב, בעליה הפורמאליים.
בפועל, כך נראה מסך הודעותיו, נע סלאח תחילה מגרסה השוללת מכל וכל פעילות שעניינה סחר בחשבוניות פיקטיביות, לעבר גרסה הכוללת תיאורים חד משמעיים של עיסוק בחשבוניות פיקטיביות זאת, כשהוא מרחיק עצמו מפעילות פלילית זו, ותחתיו מציב, את מנחם אדנייב. מגמת הפללה זו ניזונה, בין היתר, מרצונו לשמש כעד מדינה אותו הביע במהלך חקירותיו (ראו ת/433).
בשלב מסוים, עם התקדמות חקירותיו, הכחיש סלאח נאסר את שאמר בהודעותיו וחזר בו ממגמת ההפללה שאפיינה את דבריו קודם לכן (ראו, ת/438-ת/441). מגמת החזרה מדבריו המפלילים, נמשכה אל תוך עדותו בבית המשפט, אותה מסר בפני
נו, והיא שגררה, כאמור, את הכרזתו כעד עוין.

52. סוף דבר, נראה שעדותו של סאלח, טעונה בחינה מדוקדקת בשל הבעייתיות שאפיינה אותה, על פניה, החל מתחילת עדותו, וכלה בסופה.
השאלה היא, האם ניתן לעשות שימוש ב"עפרון הכחול" לגבי עדותו זו, על מנת לחלץ ממנה חלקי עדות הנתמכות בראיות אחרות.
התשובה בעיני היא בחיוב. מתוך עדותו שהיתה רצופה כאמור, הכחשות של דברים שאמר קודם לחוקרי המס, תוך סתירת עצמו, חזור וסתור, עולה ומצטיירת, בכל מקרה, תמונה התואמת בפרטים לא מעט, את תמונת ההתרחשות בפרשת החשבוניות שהובאה מפי עבד.
בכך, אני סבורה, יש בהחלט כדי לחזק דבריו של עבד, בהתייחסו לאותם נאשמים עליהם הצביע עבד כמעורבים בסחר בחשבוניות, ואשר עליהם ניסה סאלח לגונן ככל יכולתו.

החשבוניות של חברת מנוח הובלות; העד, מנחם אדנייב
53. עד זה, שהקים את חברת מנוח הובלות, סיפר בעדותו, כי היתה זו חברה ריקה מכל תוכן: "לא היו הובלות, לא היה כלום". לשאלה, מה ראה לנהל חברה כזו, הבהיר, שסאלח שיכנעו לפעול בענין זה. בפועל, טען, "לא היה משרד, באוטו של סאלח הכל". כאשר הבין במה התעסק סאלח באמת, יצא מן התמונה. לדבריו, הבטיח לו סאלח עבור "תרומתו", "קצת כסף מפה משם", אך בפועל, לא קיבל דבר, הגם שבעימות עימו, שוב דיבר על "יעני חמישים אחוז".
ככלל, טען, היה זה סאלח שהוציא את החשבוניות הפיקטיביות, שעל כמה מהן חתם מבלי התיחסות לתוכנן.
באחד המקרים, כך סיפר, הלך ביחד עם סאלח אל חנניה, על מנת לחתום על חוזה עבודה עימו. המדובר היה, לדבריו, בעבודות עפר והובלות, שאמור היה לבצע כביכול, לחברה של חנניה, שאת שמה לא זכר.
בהתבוננו בחשבוניות של חברת מנוח, טען אדנייב, שהחתימה המופיעה עליהן איננה חתימתו, ומכל מקום, לא ידע דבר על תוכנן. החברה קיבלה, לדבריו, מחברת א.ד.א.מ., 320,000 ₪, בעסקאות האמורות, אך הוא עצמו לא קיבל אגורה.
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ברזילי, הסכים אדנייב, כי עבודתו עם סאלח נמשכה על פני ארבעה עד שישה חודשים. הוא עצמו, כך טען, לא ביצע כל עבודה, לבד מחתימה על חשבוניות שאת מספריהן לא זכר.
ככלל, היו אלו דברים אותם מסר אדנייב בחקירותיו במשטרה (ראו, ת/420, ת/421) ושעליהם חזר בעקביות בפני
נו.
בסיכומיו טען עו"ד ברזילי, כי אין להתייחס כלל לעדותו של אדנייב, בתיק שבפני
נו. שכן, זה טען בעדותו כי לא עשה דבר בחברה, למעט, חתימתו על החוזה עם חנניה. את הפעילות ביצע מי שהיה הרוח החיה בחברה, הוא, סאלח.
לא אוכל לקבל טענתו זו של הסניגור. מעיון בעדותו של אדנייב עולה ברורות, כי היה זה הוא שחתם על החשבוניות שהוציא סאלח, וכי בין היתר גם השתתף באותה פגישה בין סאלח לחנניה, שנועדה לחתימת חוזה העבודה הפיקטיבי, עליו הוסכם. אדנייב העיד גם כי חברת מנוח לא ביצעה עבודה אמיתית.
בפני
נו, אם כן, עדות נוספת המניחה נדבך נוסף בבנין הסחר בחשבוניות הפיקטיביות שהלך וניבנה לנגד עינינו.
לטענת עו"ד ברזילי בסיכומיו, ניתן להסיק מראיות התביעה, לכל היותר, שחברת מנוח סיפקה לחברת א.ד.א.מ. חשבוניות פיקטיביות, שנמסרו לחנניה - כחנניה – ללא קשר לנאשמים 1 ו-3. הסנגור הסכים, שמהתבטאויותיו של סאלח בפני
המדובב, אכן הצטייר חנניה כמי "שאינו צדיק הדור", אלא שעל כך אין לבסס, לשיטתו, העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
החרו החזיקו אחריו עורכי הדין הרט
ופלדמן בסיכומיהם שטענו כי המאשימה לא הוכיחה לגבי חשבוניות מנוח את הנטען בכתב האישום לא מבחינת מעורבותו של עבד במכירתן ולא מבחינת מעורבות הנאשמים 1 ו-3. כל שהוכח, אם בכלל, הוא, שסאלח או אדנייב הוציאו לנאשם 2 חשבוניות פיקטיביות.
דא עקא, שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי לאורך הודעותיו במשטרה, מסר סלאח נאצר תיאורים ברורים הקושרים את חנניה ומרואן לסחר באותן חשבוניות פיקטיביות. בין היתר, תיאר סלאח נאצר בחקירתו על ידי אילן יוסף ביום 31.3.04 קשר ישיר ובלתי אמצעי בין חברת מנוח לבין מרואן:
"אילן: בוא נגיר חנניה, הוא מוציא חשבוניות נגיד לזה. חנניה הוציא לזה, הוא צריך גם להתקזז. הוא צריך חשבונית גם לקנות, אז הוא אומר לו ממי לקנות?
סלאח: בטח.
אילן: אז הוא אומר לו תקנה ממנוח?
סלאח: איך הוא עבד עם מנוח? ...בסדר ...בדיוק
אילן: מרואן דיבר איתך ניגד? סתם דוגמא.
סלאח: מה דיבר איתי?
אילן: הוא מדבר עם..
סלאח: הוא לא מדבר עם חנניה בכלל. הוא מדבר עם מנוח, ישר" (ת/423 בעמ' 25-26).

החוקר, אמיר הראל
54. העד, עובד מחלקת החקירות במכס ובמע"מ ירושלים השתתף, לדבריו, בחקירתו של הנאשם 2 כחלק מחקירה שניהל נגד חברת מנוח הובלות, בגין חשד להפצת חשבוניות פיקטיביות על ידה, בין היתר לחברת א.ד.א.מ.
במזכריו מיום 3.9.03 ומיום 4.9.03 (ת/314 ות/315) תיאר העד את ניסיונותיו הכושלים לזמן לחקירה את חנניה, שלא הסכים להגיע, בטענו, "שהוא לא יודע עם מי הוא מדבר מה הוא מדבר" (עמ' 1173 לפרוט').
תחילה, כך העד, ניסה לאתר את חנניה בכתובת כלשהי בחולון, וכאשר הגיע למקום עם חוקרים אחרים, מצא את שמו של חנניה על אחת מתיבות הדואר, אך אותו עצמו לא מצא. במקביל, הודיע לו טלפונית, שמע"מ מחפשו, וזה הודיעו, שלא יבוא (עמ' 1176 לפרוט').
ביום 4.9.03, כך העיד, הוצא כנגד חנניה צו מעצר בבית משפט השלום בירושלים, וביום 28.10.03, נעצר (ת/312, ת/313).

מנהל החשבונות, דוד רון על ספריה של חברת א.ד.א.מ.
55. משרדו של מנהל החשבונות, כמו משרדו של חנניה עצמו, היה בבית הפעמון. לדברי העד, ניהל את ספרי החשבונות של חברת א.ד.א.מ., חברתו של חנניה בכרטסת לקוחות ובכרטסת ספקים. עם זאת, הסביר, לא נוהלו בחברה הזו, לא התאמות בנקים ולא רישום שיקים והפקדות בנק, כמתחייב על פי דין. משהעמיד את חנניה על כך, הבטיחו זה, לתקן את המחדל.
על סדרי עבודתו עם חנניה, סיפר העד:
"חנניה היה מביא את החומר בסביבות ה- 14 בדרך כלל ב- 15, לפעמים ב- 15 אחר הצהרים, טען שיש לחץ של עבודה ולחץ של זמן ואז הייתי מפיק או מסכם ידני או מעביר דרך המחשב לצורך דיווח למע"מ" (עמ' 894 לפרוט').
את דוחותיו למע"מ עבור חברת א.ד.א.מ., כך העיד, נהג חנניה לשלם בשיקים של חברה אחרת שלו, היא, חברת א. שחם. לשאלה, אם מקובל שחברה אחת תשלם את המע"מ עבור חברה אחרת, השיב: "לפעמים כן" (עמ' 895 לפרוט'). דא עקא, שכלל לא ידע מי היא חברת א. שחם. שהרי, כך טען, אף פעם לא ביצע התאמות בין חברותיו של חנניה, באין לו פרטים עליהן. גם את הביקורת על תשלומים שבוצעו לספקים ועל תשלומים ללקוחות, לא הצליח העד לבצע, לדבריו, באין בידיו מסמכים מתאימים. כאשר הוצג לו בחקירתו מאזן בוחן וכרטסת תנועות של החברה, לתשעה חודשים של שנת 2004 (ינואר-ספטמבר/אוקטובר 2004) עיין בכרטיס הקופה, והסביר:
"בכרטיס קופה רואים רק את הכניסה של כספים על סמך קבלות. אין יציאות. זאת אומרת הקופה נמצאת בחובה בלבד, אין יציאות של כספים מהקופה" (עמ' 895 לפרוט').
בהמשך, הסביר מנהל החשבונות, כי בהעדר כרטיס בנק בחברה, נאלץ לנהל מעין "כרטיס מעבר", מתוך תקווה שהחומר מהבנקים יובא אליו בהמשך על ידי חנניה.

עולה איפוא, מעדותו של מנהל החשבונות של א.ד.א.מ, כי ניהול הספרים בחברה, היה חסר ערך, שהרי, כל כולו בוסס על העתקת מסמכים שחברת א.ד.א.מ. יצרה, אל המחשב (עמ' 897 לפרוט'). הדבר נמשך, לדבריו, לאורך כל תקופת עבודתו עם חנניה, קרי, על פני "שנה וקצת".
לשאלה, מדוע לא עזב עבודתו בנסיבות המתוארות, השיב: "לקחו ממני את החומר באיזה שהוא שלב. לא נתנו לי אפשרות להמשיך" (עמ' 897 לפרוט').
בהתייחסו בהמשך, אל כרטיסי החו"ז של עובדי החברה, טען, כי עולה מאלה שהחברה היתה במצב של חוב כלפי עובדיה, בהם, חנניה ומג'די.
כרטיסי המע"מ, כך הסביר, הציגו היקף של כ- 2,348,000 ₪, לענין ניכוי תשומות, בעוד, כרטיס מע"מ עסקאות, הציג היקף עסקאות של 2,351,000 ₪.
העד לא מצא לדבריו, תנועות חיוב בספרים, ומכך הסיק כי לא בוצעו על ידי החברה, כל תשלומים בפועל. בהמשך הסביר, כי מן הכרטיס עולה שכל העובדים, למעט המנהל, עבדו רק בחלקים של השנה.
גם בכרטיס של חברת אריק בונה ערים, שנוהל בספרי החברה, מצא העד לדבריו, יתרות זכות, בלבד, ומשמע, שגם כאן לא היו תשלומים לספק. יתרת הזכות בכרטיס זה עמדה, לדבריו, על 10,215,000 ₪. כך גם, כרטיסו של הספק דבש וואיל, שעמד על יתרת זכות של 1,244,770 ₪.
בכרטיס של חברת סטייל המרכז, מצא העד תנועות בחובה ותנועות בזכות. מר רון הסביר כי, יתרות החובה בכרטיס הלקוח הצביעו על חשבוניות שהחברה הוציאה לו. יתרות הזכות הצביעו על תקבולים מאותו לקוח שבגינם יצאו קבלות. כך בלשונו:
"זאת אומרת יצאו חשבוניות מחברת א.ד.מ. לאותו לקוח ואז יצאו גם קבלות מקבוצת א.ד.מ. לאותו לקוח. ההפרש בין שניהם הוא היתרת חוב או היתרת זכות שלו. במקרה הזה יתרת חוב הוא סכום קטן 5,494 אבל מה שזה מראה שיצאו קבלות ויצאו חשבוניות" (עמ' 900-901 לפרוט').
העד הסביר בהמשך דבריו, כי עבודתו אצל חנניה, היתה חלקית בלבד. בפועל, כך העיד, הפסיק לעבוד עם חברת א.ד.א.מ. בספטמבר 2004, כאשר חנניה החל להשתמש בשירותיו של רואה חשבון. כך בלשונו:
"אני ב-9/2004 אמרתי לחנניה שאני, שקשה לי מאוד להמשיך לעבוד ככה, ואז, ובמיוחד אחרי שכבר נפגשנו עם רואה חשבון, אני מוכן לעזור הלאה, להמשיך את דוחות המע"מ. שכר הטרחה יהיה בינתיים על חשבון. כתוב גם בקבלה שזה על חשבון. וזהו. לא, לא המשכתי כשליח, אלא הנהלת חשבונות חלקית, כלומר לא, לא ממוחשבת כמו שצריך" (עמ' 3134 לפרוט').

56. לשאלת עו"ד ברזילי, אישר העד, כי הקושי בניהול החשבונות בחברותיו של חנניה, נבע מן העובדה שהחומר של הנהלת החשבונות בחברות אלה, הוחזק במשרדי מע"מ רחובות, מאז אוקטובר 2003.
את מרואן ואת שאדי, לא הכיר העד, לטענתו, וכל שעשה בחברה, עשה לפי הוראותיו של חנניה בלבד. חנניה, כך הסכים, לא ביקשו מעולם לבצע פעולה כלשהי בניגוד לחוק. אף שלא ידע שחשבון הבנק של חברת א.ד.א.מ. היה מוגבל, הודיע כי ענין החשבון היה אחד הנושאים עליהם דרש תשובות מחנניה, ולא קיבל.
העד הכחיש בהמשך, שדרש מרשויות מע"מ שיוחזר לו החומר החשבונאי של חברת א.ד.א.מ, אם כי הסכים שהתקשר "פעם או פעמים" למע"מ רחובות על מנת לברר מה גורל החומר.
כאשר נשאל על מסמך פיקטיבי שעליו חתם בקשר לאחד, אברהם אסולין, נ/15, אישר העד, כי כלל לא הכיר את האיש, וכי סיפק לו, לבקשת חנניה, אישור על היותו עובד עצמאי בחברה:
"המכתב הודפס במשרדים של קבוצת אדם, על ידי המזכירה של קבוצת אדם, לפי בקשת, כיוון שהיתה איזה שהיא בעיה שם טכנית, אז אמרתי בסדר, אם אותו אסולין מגיע, בתום לב רציתי לעזור לאדם, אז אמרתי נוציא מכתב שהוא אכן עצמאי מ-2004, באותה תקופה שהיתה המשאית, והכנסתו היא כזאת, כי זה מה שאמר לי חנניה, ביקש ממני חנניה לעשות, ולא, לא כפלילי, אלא כרצון טוב לאותו אדם שבמהלך הזמן הוא רצה להביא אותו אלי כלקוח" (עמ' 3143 לפרוט).
לטענת עו"ד ברזילי, מדובר במנהל חשבונות "רשלן" שהוביל בהתנהלותו לאי הסדרים שנמצאו בספרי החברות, קרי, המהומה במספרים לא היתה אליבא דסניגור פרי התנהלותו של מרשו, הנאשם 2, אלא, של מי ששכר לנהלם עבורו.

בהמשך, תידון נפקות עדותו של מנהל החשבונות, על אמינותו של הנאשם 2, ועל משקל עדותו בנושאים הרלוונטיים.

עדויות הנאשמים בהתייחס לחשבוניות נשוא חלק א' של האישום השני
הנאשם 1 וגרסתו, בהתייחס לחשבוניות נשוא האישום השני
57. מרואן, שעמד כאמור, לפי הנטען, בראש הארגון, הוא תושב טירה, כבן שלושים ושלוש, נשוי ואב לילדה. בחקירותיו במשטרה ובמע"מ, שמר מרואן, בחלק ניכר מן החקירות, על זכות השתיקה, בהודיעו כי את דברו יאמר בבית המשפט (ראו, ת/30, ת/31, ת/33,ת/36,ת/37 ו-ת/46).
בעדותו בפני
נו, הציג מרואן את עצמו, כבעל עסק לקרמיקה, וכבעלים של "משרד" - "חנות זהב ופריטת שיקים" - הנמצאת בכניסה לטירה. בעברו, כך העיד, היה בעלים של עסק לחלקי חילוף, בו עסק, באופן ספורדי בלבד, גם בפריטת שיקים. לשאלה, האם בעסק של חלקי החילוף, עסק גם בהשכרת מכוניות, השיב בשלילה.
בהתיחסו אל פרשת הסחר בחשבוניות פיקטיביות, נשוא דיון זה, הכחיש כל מעורבות בה. בחקירתו הראשית הכריז: "אין לי שום קשר לחשבוניות" (עמ' 2728 לפרוט') ובנגדית טען: "אני לא, לא מכיר ולא מתעסק בחשבוניות בכלל. זה לא קשור אלי וזה לא התחום שלי" (עמ' 2730 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, האם מכר אי פעם חשבוניות כוזבות, השיב: "לא. בחיים לא התעסקתי בזה" (עמ' 2730 לפרוט').
לשאלת ב"כ התביעה, אם היה אחראי ומארגן של פעילות הסחר בחשבוניות, מטעם הארגון, השיב: "אני לא יכול להיות אחראי כי אני לא מתעסק בזה" (עמ' 2816 לפרוט').
לאורך כל חקירתו הנגדית, סרב מרואן לעיין בחשבוניות שהוצגו לו, בטענו שוב ושוב: "אין לי מה להסתכל, כי זה לא מעניין אותי. לא עבדתי בחשבוניות" (עמ' 2823 לפרוט', וראו גם חקירתו מיום 26.4.05, ת/45).
בהמשך, שב מרואן והכחיש כל קשר לעסקיו של הנאשם 2, אותו הכיר לדבריו, רק מביקוריו של זה בצ'יינג' לצורך פריטת שיקים של מפעל הבטון שניהל. לפעמים, כך העיד, היה חנניה מגיע בעצמו ולפעמים היה שולח את הנאשם 6, חיים בורקס, שפרט את השיקים עבורו. כמו לקוחות אחרים, כך מרואן, נהג גם חנניה, לשבת לעתים במקום ולשתות קפה.
בחקירתו הנגדית, שלל מרואן את גירסתו של עבד כי שכר ביחד עם חנניה את המשרד בבית הפעמון בכפר סבא, לצורך עיסוקם המשותף בחשבוניות: "בחיים לא השכרנו משרד ביחד".
את מעורבותו בעסקי החשבוניות של חנניה, הכחיש הנאשם 1 מכל וכל (עמ' 2728 לפרוט'). מי שעסק באלה, היו לדבריו, עבד ותומר בלבד.
לשאלה, אם נהג לתת הוראות לחנניה, כיצד לפעול בעסקי החשבוניות, היקשה:
"איך אני אתן לו אני לא שותף שלו. אני יכול לתת הוראות רק לאבי אלון או אבי אלון יכול לתת לי הוראות בקטע של עבודה" (עמ' 2729 לפרוט').
שוב, חזר הנאשם והכריז, כי קשריו עם חנניה הסתכמו בפריטת שיקים, לא יותר, וכי חשבוניות שהוציא לחנניה מהצ'יינג', היו על העמלה שגבה ממנו בגין הפריטה, מבלי שידע דבר על מקור השיקים של חנניה.
בהתיחסו לקשריו עם הנאשם 3, שאדי, סיפר הנאשם 1, כי הוא בן-דודו: "אבא ואבא אחים ואמא ואמא אחיות". שום עסקים משותפים לא היו לו איתו, לדבריו.
לשאלה, אם הכיר את חברת א.ד.א.מ., היא הנאשמת 12, השיב כי את שמות חברותיו של חנניה הכיר רק מן הדיונים בבית המשפט. הנאשם הכחיש, מכל מקום, קשר כלשהו לחברת א.ד.א.מ.
בהתיחסו לקשריו עם עבד, העיד מרואן כי הכירו לפני שנים, וכי בפועל נהג עבד לפרוט אצלו שיקים של אחרים. לשאלת ב"כ התביעה, עו"ד שרון, טען מרואן כי לא ידע מה מקור השיקים הרבים שעבד פרט אצלו, והדבר כלל לא ענין אותו. היקף העסקאות של עבד היה להערכתו, למעלה מ-5 מיליון ₪.
בהמשך, הרחיב מרואן בפירוט התמונה שהביא בפני
נו. עבד, כך סיפר, היה מביא לו שיק על 100,000 ₪. כאשר חזר השיק מבלי שכובד, הביא במקומו שיק אחר, וכך, חוזר חלילה. בדרך זו, טען, גילגל עבד כספים שהגיעו לכדי 5,000,000 ₪ במשך תקופה של כשנתיים בטרם נעצר בפרשה.
בהשיבו לשאלות ב"כ התביעה, טען מרואן, שעבד היה מגיע לצ'יינג', כמעט מדי יום, והוא לתומו סבר שעיסוקו היה בבנין ובהתקנת מעליות.
בהידרשו לטענת התובעת, לפיה, הוציא עבד חשבוניות פיקטיביות לפי הוראותיו, וכי תאר בהן עסקאות שכלל לא בוצעו, לפי הנחיותיו של חנניה, השיב מרואן: "אני לא ידעתי בכלל על העסקאות. אני יודע שהם עובדים ביחד בבנין, חשבוניות לא".
ובהמשך:
"לא הייתי נוכח בעסקה של החשבונית שאני אדע מה רשמו. אני אומר לך, מרחוק אני יודע במה מתעסקים, שאחד מהם מביא לשני אספקת פועלים. אני לא זוכר פרטים מדויקים" (עמ' 2829 לפרוט').
לתמיהת התובעת, עו"ד גולדמן
, כיצד יסביר את אי ידיעתו על עיסוקיהם של חנניה ועבד, שהיו אצלו בצ'יינג' מדי יום, השיב:
"אני לא שואל אותם. מה זה מעניין אותי מה הם עושים?... אני פורט לשניהם צ'קים, זה מעניין אותי מאיפה מביאים, מה עושים? ...אני נהניתי מהריבית. באו, פרטו צ'קים, פרטתי צ'קים, זה הכל. אני לא נכנס להם לתוך החיים. אולי תגידי לי גם תשאל אותו מה הוא קנה לאשתו? מה זה מעניין אותי מה עושים?" (עמ' 2891 לפרוט').
לשאלה, אם איים אי פעם על עבד, השיב שקילל אותו לפעמים, ואפשר שהיתה בקללות נימה של איום. בלשונו: "לא משנה איך תקרא לזה, איום, קללות" (עמ' 2885 לפרוט'). לפעמים, כך טען, דיבר "מתוך עצבים" "בקללות, מקלל חופשי" (עמ' 2885 לפרוט').
משהוצגו לנאשם דבריו לעבד בהם אמר לו: "תתקשר אלי, יא מניאק יש לקוחות שמחכים. אם אתה לא תשלם את הכסף אני אדע להסתדר. אני אפנצ'ר לך את הצורה, אני אביא לקוחות לאשתך, אני צריך אותך לעבודה", הסביר, כי התכוון "לאשתו, לא לקוחות של עבודה". לשאלה, אם הביטוי "אני אפנצ'ר לך את הצורה" הוא איום, הכריז מרואן:
"אז אני אומר, קיללתי. כבודה, כל פעם שהיה עושה לי דבר כזה, הייתי מתעצבן, הייתי מקלל. אני לא מכחיש את זה" (עמ' 2886 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, מדוע בכלל קילל את עבד, השיב:
"הבן אדם שיגע לי את החיים עם כל הנוכלויות שלו...לא זוכר בדיוק על מה קיללתי, אבל קיללתי על קטע של צ'ק... היה מביא לי צ'קים שלא יודע איפה מוצא אותם. אני מחכה לתאריך של הצ'ק חודש, פתאום הצ'ק לא, לא כובד בבנק. אז הייתי מתעצבן" (עמ' 2887 לפרוט').
לטענתו, ידע תמיד שעבד "הוא של המשטרה", ולכן, לא האמין לו. עבד היה לדבריו בן בית בתחנת המשטרה, ואם מישהו היה מבקש "לפנק עצור", ניתן היה לעשות זאת באמצעותו.
בהתיחסו אל סאלח הבהיר מרואן כי הכירו, אך לא ידע במה עסק (עמ' 2746 לפרוט'). בחקירתו הנגדית הבהיר, כי לא ידע שסאלח עסק בחשבוניות פיקטיביות; ואם כך סיפר סלאח עצמו, "אז הוא עשה עבירה, הורשע. הוא משלם עליה" (עמ' 2840 לפרוט').
ככלל, טען מרואן, ידע שסאלח היה "סוכן-כפול", וכי פעל מצד אחד עם זה ומצד שני עם האחר. בפועל, היה סאלח, לדבריו, שקרן כמו שני עדי המדינה, טענה שמרואן התחייב להוכיח: "אני אומר לך בסוף אני אגיש כמה דברים, כבוד השופטים יראו בדיוק" (עמ' 2843 -2842 לפרוט').

58. למרבה הצער, לא מילא הנאשם 1 הבטחתו הנ"ל בפני
נו, ודבריו נותרו תלויים על בלימה. עדותו, ככלל, לא יכלה לעורר כל אמון, בהיותה כוללנית, מעורפלת, מתעלמת מן הראיות ונעדרת כל אחיזה בהגיון. הכחשתו הגורפת של כל מעורבות בנושא החשבוניות הפיקטיביות, היא המעוררת את אי האמון בו, לנוכח קיומן של הראיות האוביקטיביות הקושרות אותו לסחר בחשבוניות, מעבר לספק סביר.
הנאשם 1 לא השכיל להפריך, אף לא לעורר ספק כלשהו, בעדויות הקשות והנחרצות שקשרוהו ישירות לפרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, ביחד עם הנאשמים 2 ו-3 וביחד עם עבד ועם סאלח.
בסיכומיהם, טענו סניגוריו המלומדים של הנאשם 1, עוה"ד פלדמן
והרט
, שלא קם הבסיס לקביעת מעורבותו של נאשם זה בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, גם אילו אכן התנהל סחר כזה בקרב הנאשמים. שכן, ככל שהתקיים סחר מסוג זה בקרב הנאשמים, ואם התקיים, הרי שדובר בעבירות שביצעו הנאשמים כל אחד מכיוונו הוא, ובמסגרת יחידות כלכליות שונות. על כל פנים, טענו באי כח הנאשם 1, כמו הנאשם 1 עצמו בפני
נו, כי ידו לא היתה בסחר זה.

גירסת הנאשם 2
התיחסות הנאשם 2 לחשבוניות חברת מנוח
59. חנניה, שפעל בשנים הרלוונטיות לכתב האישום, בשוק הבניה והתיווך, היה כאמור הבעלים של חברת א.ד.א.מ., אותה רכש, לדבריו, בסוף שנת 2002 מאחד, אבי באדלי. בחקירתו במשטרה וברשות המיסים, טען הנאשם 2, כי כל החשבוניות נשוא אישום זה שקוזזו בספרי חברה א.ד.א.מ., שיקפו עבודה אמיתית שבגינה הוצאו.
כך בחקירתו במע"מ, מיום 11.5.05 (ת/58) בה סיפר, כי תחילה, עבד מול סאלח ואדנייב מחברת מנוח הובלות, ששימשה, כקבלן משנה של חברתו. החל משנת 2004, עבָד מול עבד שהיה נציגן של החברות המופיעות בנספח ב' לכתב האישום, ואשר שימשו כקבלני משנה של חברת א.ד.א.מ.
בחקירתו מיום 28.3.03 (ת/49) התיחס חנניה אל חברת מנוח הובלות, שהיתה לדבריו, באותה עת, הספקית הגדולה שלו. את בעליה של החברה, סאלח, הכיר לדבריו, "דרך אנשים... בטירה", ודרכו הכיר את אדנייב, הבעלים של חברת מנוח, שעימו קשר הסכם עבודה.
כאשר עומת חנניה עם טענתו של אדנייב, כי כלל לא סיפק לו עובדים או חומרי גלם, וכי המדובר הוא בחשבוניות פיקטיביות, השיב חנניה: "בחיים לא. סופקו עובדים, אנשים, הייתה עבודה" (עמ' 3-2 לת/49).
בעדותו בפני
נו, סיפר חנניה, כי הכיר את סאלח בתחילת שנת 2003, במסגרת פרויקט חפירה שביצע ברשל"צ, ואשר בגינו סיפק לו סאלח עובדים זרים. ככלל, כך חנניה, סיפק לו סאלח גם עובדים וגם אספלט.
את טענת עו"ד גולדמן
, שהטיחה בו כי החשבוניות של חברת מנוח הובלות, שנרשמו בספרי חברת א.ד.א.מ., היו חשבוניות פיקטיביות, דחה חנניה מכל וכל. לדבריו, בוצעה גם בוצעה עבודה של ממש כנגד החשבוניות האמורות, בניגוד לכל הנטען נגדו.
בהתייחסו אל המסמך ת/317, המהווה, על פניו, קבלה על סך 320,000 ₪ שקיבלה חברת א.ד.א.מ. ממנוח הובלות, עמד חנניה על כך, שהתשלום שולם עבור עבודה שביצעה חברתו לחברת מנוח. לשאלה, מדוע מופיעה רק קבלה זו בספרי חברת א.ד.א.מ., השיב "לא זוכר" (עמ' 3395 לפרוט').
יודגש, סכום הקבלה, איננו משקף בפועל, אלא חלק מזערי מהיקף החשבוניות של חברת מנוח לחברת א.ד.א.מ. שעמד על סך 4,516,885 ₪.
חנניה חזר והכחיש מכל וכל, את דבריו של עד התביעה, סאלח, למדובב, כמשתקף מת/424, לפיהם, לא ביצע כל עבודה לחנניה, וכי הועברו ביניהם רק "ניירות". כך גם, בהתייחסו אל דברי סאלח, לפיהם, היו הוא ומרואן שותפים בעסקי החשבוניות:
"סאלח אמר הרבה דברים. אני לא יודע, למה שאלתם אותו כאן שהוא אמר. אני לא ידוע מה אמר סאלח ומה אמר למדובב, ואולי אמר את זה במפורש כי הוא ידע שיש מדובב. אין לי מושג למה הוא אמר את זה וזה לא מעניין אותי. אני יודע דבר אחד, אני עם סאלח ביצעתי עבודה אמיתית ב- 2003 הוא גם נחקר ואמר שבוצעה עבודה אמיתית. הכתב אישום שהוגש נגדו לא הוגש נגדו על זה שהוא הוציא חשבונות פיקטיביות לקבוצת א.ד.מ אז אם באמת ידעתם שהוא הוציא חשבונות פיקטיביות לקבוצת א.ד.מ. למה לא הגשתם כתב אישום שהוא הוציא פיקטיבי לקבוצת א.ד.מ.?" (עמ' 3397 לפרוט').
שוב ושוב, חזר חנניה והדגיש, כי סיפק עובדים לעוסקים אחרים, כאשר מנגד, סיפקו לו האחרים עובדים לבקשתו, וכי כל אלה עסקו בעבודה שנמצאה להם בשפע.
הכל, לדבריו, היה אמת. אלא, שדבריו לא גובו, למרבה הצער, בשום ראיה נוספת, לבד מהצהרותיו שלו, שעמדו מול העדויות שנגדן יצא.

התיחסות הנאשם 2 לעסקאותיו עם עבד
60. בחקירתו מיום 23/4/05 (ת/63) נשאל הנאשם 2, על ידי החוקר, אם הורה לעבד, בשיתוף עם מרואן, להוציא לו חשבוניות פיקטיביות. תשובתו היתה פשוטה:
"לא נכון. אף אחד לא הורה לו לעשות שום דבר, בטח ובטח לא אני. עבד ביצע עבודות עבור החשבוניות".
על הפרוצדורה שהיתה כרוכה בהוצאת החשבוניות, סיפר הנאשם 2, דברים הדומים לדבריו של עבד:
"כל סוף חודש, בין ה-28 לחודש ועד 31 לחודש, עבד מגיע אלי עם החשבון מוכן, הכוונה היא לחשבוניות שלו כשהן מלאות ומגיש לי אותן במשרד שלי בבית הפעמון באזור התעשייה בכפר סבא".
הדבר נמשך לדברי הנאשם 2, על פני שנתיים בהן מסר לו עבד חשבוניות של "8 חברות שונות" (עמ' 2 ש' 43-29).
היה זה עבד, שהחליט לדבריו, על שמה של איזו חברה להוציא את החשבוניות (עמ' 6 ש' 49-47) והיה זה הוא שמילא את החשבוניות בעצמו (עמ' 4 ש' 90-88).
לבקשת חוקריו, מסר חנניה הסבריו לגבי כל החשבוניות שהוצגו לו.
על החשבוניות של חברת הובלות הכרם וחברת דבש וואיל (ת/268-ת/266) טען, כי מדובר בחברה של עבד, שאכן סיפק לו עובדים לביצוע חפירות באתרים שונים (ראו, ת/53 עמ' 7 ות/55, עמ' 5-6).
משהוצגו לחנניה החשבוניות של חברת אריק בונה המרכז לחברת א.ד.א.מ (ת/14) הסביר:
"אריק בונה המרכז זה עבד עבד אל חי וזה היה עבור על מיני עבודות שהוא ביצע עבורי בתחום הבניה וכוח אדם בכל מיני פרויקטים. אני לא יודע לפרט אילו פרויקטים" (ת/55, עמ' 3, ש' 76-79).
לשאלה, מה יאמר על הפנקסים הריקים של קבלות או חשבוניות שנמצאו ברשותו ושהיו שייכים לחברת אריק בונה המרכז, השיב כי לא היה דבר כזה. עם זאת, משהוצג בפני
ו פנקס קבלות ריק של חברה זו, "נזכר", כי עבד שכח את הפנקס אצלו ולא בא לקחתו חרף הפצרותיו (ת/55, עמ' 4 ש' 107-114).
אשר לחשבוניות של סרגיי בוברוב לחברת א.ד.א.מ. (ת/271) טען הנאשם, כי את בוברוב הביא עבד "עם כל האישורים הדרושים", כדי לבצע עבורו "עבודות טיח ושלד ברעננה, רחובות וכ"ס". את העבודות ביצעו העובדים של בוברוב, ואת החשבוניות קיבל מעבד (ת/55, עמ' 8 ש' 237-229, עמ' 9 ש' 239).
משהוצגה לו חשבונית של בוברוב על סך 349,479 ש"ח מיום 30.4.04, שנתפסה במשרדו (ראו, חשבונית מס' 183, ת/147) טען: "אין לי מושג... אני לא ידעתי על קיומה". בהמשך, הכחיש שעבד נהג להעביר לו חשבוניות ריקות (ת/59, עמ' 11 ש' 26-21, עמ' 12 ש' 3-1).
גם את החשבוניות של חברת אורות אבי יהודה (ת/272) מסר לו עבד, לדבריו, בגין עבודות שביצע לו. חנניה, לא יכול היה להסביר, מדוע נמצאו החשבוניות בספרי חברת א.ד.א.מ. ללא שם לקוח:
"אין לי מושג לא זוכר, אני לא מסתכל על כל החשבוניות מביאים לי אותן ואני מעביר למנהל החשבונות" (ת/59, עמ' 1 ש' 14-1, עמ' 2 ש' 19-1).
כך גם, החשבוניות של דוד מודזגברישוילי (ת/12-ת/10) אותן הביא לו עבד, לדבריו, עם יפוי כח, ומי שביצע את העבודות היו העובדים של עבד (ת/55, עמ' 7 ש' 197-189). את מודזגברישוילי הציג לו עבד, לדבריו, כמיופה כוח של חברת א.א. חי, אליה התיחס ישירות:
"בחור שהביא עבד רוסי או קאווקאזי גרוזיני בשם דוד, לא זוכר את שם משפחתו הוא אמר שהוא בעל החברה ויפוי כוח של עו"ד יש יפוי כוח בחומר שתפסתם אצלי. ואני בקשתי פועלים לאיזה פרויקט והוא הביא אותו" (ת/55עמ' 6 ש' 165-171).
לטענת חנניה, בוצעה העבודה בפרויקט על ידי עובדיו של עבד, והוא זה שהוציא לו את החשבונית של א.א. חי (ת/55, עמ' 7 ש' 184-181).
עבד עמד, לדברי חנניה, גם מאחורי חברת אלכסנדרה, שעל שמה הוצאו חשבוניות בגין עבודות שבוצעו בפרויקטים שונים, אותם לא זכר (ת/55, עמ' 2 ש' 50-44 ות/60 עמ' 2 ש' 20-16).
לשאלה, מדוע לא נרשם תאריך על גבי החשבוניות מס' 81 ו-160 של חברת אלכסנדרה לחברת א.ד.א.מ., השיב:
"עכשיו פעם ראשונה אני רואה שאין תאריך. כשהוא עבד מגיש לי אותן אני לא שם לב..." (עמ' 2 ש' 24-21).

את החשבוניות של חברת נ.נ.ס לחברת א.ד.א.מ (ת/526) ייחס חנניה לעבד, בטענו כי קיבל אותן מידיו, בגין "עבודות בניה" של "שלד בנין בן 9 קומות " (ת/55 עמ' 2 ש' 25-24).

61. בעדותו בבית המשפט, המשיך חנניה וסיפר על קשריו עם עבד לאורך התקופה הרלוונטית. אך בשונה מחקירותיו במשטרה, הודה בפני
נו כי קיבל מעבד חשבוניות שנופחו. לדבריו, נפגש עימו לראשונה בספטמבר 2003, באמצעות סאלח שהודיעו כי החליט להפסיק לעבוד עימו, וכי במקומו יבוא שותף אחר. כאשר הגיע אליו עבד, כך חנניה, הודיעו סאלח כי אל לו לדאוג לענין התמצאותו של זה בתחום הסחר בחשבוניות, שכן, "שנים עובד ככה הוא גם מספק את העובדים הוא גם מנפח, אין לך מה לדאוג בכלל". הדבר "התאים" לו לדבריו (עמ' 3228 לפרוט').
תחילה, כך טען, היווה ניפוח החשבוניות שקיבל מעבד, רק "אופציה". ואולם, לאחר כחודש של עיסוק בחשבוניות אותנטיות, ששיקפו במדויק את סכומי העבודה שבוצעה, נזקק פתאום ל"כיסוי" חשבונאי בספריו, ומכאן פנייתו, החל מחודש נובמבר או דצמבר 2003, להוצאת חשבוניות מנופחות באופן שוטף (עמ' 3231 לפרוט'). בלשונו:
"כל מה שקשור לעאבד, כל החשבוניות שעאבד הוציא לי הם חשבוניות מנופחות" (עמ' 3441 לפרוט').
הודיה מאוחרת זו של הנאשם 2, בהוצאת חשבוניות "מנופחות", מכניסה אותו מניה וביה, לתהום הסחר בחשבוניות הפיקטיביות שהתנהל במשך כ-4 שנים, על ידי הנאשמים שעימם עבד גם הוא ישירות.
כיצד אם כן נוכל לייחס אמון לעדותו הכבושה, ולאמצה כפי שהינה, היום?
שוב ושוב חזר חנניה והדגיש, כי בפועל ביצע עבודות לעבד, ולהיפך. אם סיפר עבד סיפורים על חלוקה של 30% עבודה ו-70% פיקציה, לא דיבר אמת. לדבריו, הוא עצמו התקשה, לדבריו, להעריך את רמת הפיקציה בדיווחיו לרשויות המס (עמ' 3232 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, כיצד יוכיח אם כן את היקף הניפוח בחשבוניות, הנטען על ידו, השיב: "אני לא יכול" (עמ' 3233 לפרוט'). לשאלה, אם ניסה לבדוק את היקף הניפוח בחומר החשבונאי, השיב "את האמת, לא" (עמ' 3234 לפרוט').

כיצד אם כן, יוכל לעורר נאשם זה, אמון בגירסתו?
ודומה כי העדר יכולתו של הנאשם 2, להעריך את הפיקציה בחשבוניות, והודייתו, שלא ניסה לבדוק את הדבר בחומר החשבונאי משמיטים את הקרקע מתחת לגירסתו, לפיה, כל עבריינותו בתחום המס, התמצה בניפוח החשבוניות.
הנאשם 2 מצידו עמד על כך כי החשבוניות דיברו אמת לעצמן, להוציא "כיסוי" שנזקק לו:
"... הייתי מקבל את ההזמנות, אני יודע בדיוק מה אני צריך באותו חודש, הייתי מזמין אצלו וזה מה שהוא היה עושה, היה מספק את העובדים ובסוף החודש היינו עושים את החשבון, מה שיצא עוד הייתי למשל הייתי אומר לי צריך עוד 200 עובר על זה בכיסוי וזה מה שהיינו עושים" (עמ' 3232 לפרוט').

בהמשך הוסיף:
"הסברתי את זה קודם, הוא היה מספק לי עובדים, היינו עושים חשבון, או שהיה מבצע עבודות, היינו עושים חשבון כל סוף חודש, או באמצע חודש, אם לדוגמה סיפק לי עבודה במיליון שקל, והייתי צריך כיסוי של עוד 200 300 400,000 שקל, הוא היה רושם לי את זה, הייתי משלם לו, וככה התנהלה העבודה במשך כל התקופה" (עמ' 3247 לפרוט', וראו גם, 3397 לפרוט').
משהופנה אל דבריו שלו בהודעתו ת/55 לפיהם היה עבד קבלן כח האדם היחיד שלו, השיב:
"אני לא אמרתי כזה דבר... החוקרת או שהחוקר אמר לי, אני זוכר מקרה שאמרו לי תשמע הקבלן היחידי שעבד איתך זה עאבד, אמרתי לא נכון עבדו איתי עוד כמה קבלנים... אני לא זוכר שאמרתי כזה דבר" (עמ' 3404 לפרוט').
בהמשך הוסיף, כי כוונתו היתה שעבד עבד מולו, בכל הנוגע לחברות של אריק בונה המרכז, דבש וואיל (עמ' 3404 לפרוט').
הנאשם 2 ביקש לבטל מכל וכל את דבריו של עבד, לפיהם לא היו לו עובדים וכי הכל היה פיקציה. עבד, לדבריו, הוא אדם שאין להאמין למילה שלו, שהרי כבר הובהר שהיה מוכן לעשות הכל למען בצע כסף. האמת היא, המשיך לטעון, שעבד סיפק לו גם עובדים וגם משאיות ואף ביצע עבורו עבודות עפר. בלשונו:
"עאבד אמר הרבה דברים. אבל מה לעשות, יש דברים שהם אמיתיים ויש דברים שהם לא אמיתיים. נכון, אני חוזר ואומר, אני לא אומר שהכל היה אמיתי. חלק מהדברים, ואני לא יכול להגדיר את זה באחוזים, הם באמת לא היו אמיתיים וזה באמת מה שהיה בעצם הפיקס זה היה הניפוח שלי" (עמ' 3407 לפרוט').
לאחר שעומת על ידי ב"כ התביעה מול דברים שאמר בחקירות, ומול החשבוניות שהוציא לעבד, בהן דובר על "אספקת ברזל" ו"אספקת בטון" (עמ' 3409 לפרוט') הסכים הנאשם 2 כי לפחות חלק מן הדברים איננו אמת:
"חלק מהעניין הוא נכון, שהוא סיפק לי עובדים, הוא סיפק לי עבודות. ניילון דרך אגב כן קניתי ממנו. חלק מהדברים לא נכונים, זה העניין, כמו שאמרתי. איפה שזה לא היה באמת זה היה ניפוח באמת" (עמ' 3411 לפרוט').

גירסת הנאשם 2, על מעורבותו של מרואן בסחר בחשבוניות
62. כמו בחקירותיו ברשויות המס ובמשטרה, כך גם בבית המשפט, שב חנניה וטען, כי למרואן לא היה כל קשר לפרשת "ניפוח" החשבוניות שבוצע על ידו. הקשר בינו ובין מרואן התבטא לדבריו, בפריטת שיקים בלבד. עבד, כך הסביר, היה מגיע אליו לעתים על מנת לפדות שיקים, אלא שקרה שלא היה לו כסף מזומן, ומשום כך היה שולח אותו עם שיקים דחויים שלו, אל מרואן, לצורך פריטתם אצלו. מאוחר יותר היה "מסתדר" עם מרואן בענין העמלות. לטענתו, שיקר עבד כשסיפר כי נשלח אליו על ידי מרואן.
בהתייחסו לדבריו של עבד בהודעתו ת/327, לפיה, הורו לו מרואן, שאדי והוא עצמו למלא חשבוניות פיקטיביות, טען:
"גם את יודעת כמה עאבד שקרן ואני לא צריך להגיד את זה. עאבד בשביל 100 שקל ימכור את הבן שלו, ...".
לאחר מכן היקשה, מדוע אישר עבד בעימות, שהיו מקרים כאלה? מדוע אמר שסיפק לו חשבוניות ב-%½2, אבל לא אמר שנתן לו חשבוניות "להעביר לאחרים" (עמ' 3403 לפרוט').
על העימות עם עבד, מיום 25.4.05, טען חנניה כי נמנע ממנו, לפי מצוות החוקרים, לדבר עם עבד. כל שנדרש ממנו היה לדבריו, להשיב לשאלותיהם. יתרה מזו, לטענתו, דברים רבים שנאמרו במהלך העימות לא תומללו. השוטרים, פשוט לא רשמו דברים של עבד שלא מצאו חן בעיניהם. בפועל, "התחילו לרשום רק מהקטע שהוא (עבד) אמר שהוא סיפק לי חשבוניות באחוז ככה וככה וסיפק לי חשבוניות לפי דרישה של מרואן" (עמ' 3300 לפרוט').
הנאשם 2, חזר והדגיש, כי עבד לא קשר אותו אל מרואן בעימות, להוציא, הכרזתו שסיפק לו חשבוניות לפי דרישתו של מרואן, דבר ש"לא נכון בכלל".
לשאלת התובעת, אם אכן היה עבד מגיע אליו למשרד, ומוסר לו חשבוניות פיקטיביות לפי הוראת מרואן, הסביר חנניה:
"מרוואן אני לא יודע מה נתן לו הוראות. הוא הגיע אלי וכן במשרד אצלי הוא מילא לי את החשבוניות, זה נכון. אבל לא לפי ההוראות של אף אחד" (עמ' 3433 לפרוט').
לטענתו, לא היתה כל ההתחשבנות של עבד, מולו, גם לא מול מרואן:
"אנחנו היינו יושבים ביחד והייתי אומר לו בדיוק כמה אני צריך תוספת, זה מה שהייתי אומר לו. זאת אומרת אם הוא הוציא לי חשבונית לדוגמא מגיע לו באותו יום 150 אלף הייתי אומר לו עאבד אני צריך 200,000 תוסיף לי עוד 50,000 על זה ברור" (עמ' 3433 לפרוט').

ומה נעשה, ודווקא בדבריו אלה, אישש הנאשם 2 את דבריו של עבד בפני
נו?
רוצה לומר, יוצא מדבריו של חנניה, שנכונים התיאורים שמסר עבד בענין "הכתבת" נתוני החשבוניות שהוציא לו עבד, בהן רשם זה, לפי הנחיותיו, את הסכומים של החשבוניות ואת הדרכים להוציאן, הכל, להוציא מעורבותו של מרואן בסיפור.
הנאשם 2, אכן עשה מאמצים נואשים כמעט, כדי להרחיק את מרואן מן התמונה; עובדה, שאין בה כדי לתרום לאישוש טיעוניו האחרים בפני
נו. מדוע יתעקש על עובדות, שאוששו בראיות אוביקטיביות, כפי שיובהר בהמשך?

גירסת הנאשם 2 על ניהול ספרי חברת א.ד.א.מ.
63. בהידרשו לנושא ניהול הספרים בחברת א.ד.א.מ., שנמצא לקוי מאד, אליבא דתביעה, הסביר חנניה כי אכן לא נעשו "התאמות בנקים", משום שלחברת א.ד.א.מ. לא היה חשבון בנק, וכל חשבונותיה נוהלו בחשבונה של חברת א. שחם. ומדוע כך?
לדבריו, ביקש להעביר למנהל החשבונות, דוד רון, את כל החומר הקשור לחשבון של א. שחם לגבי פעולות שבוצעו עבור חברת א.ד.א.מ., אך זאת, לאחר שרוה"ח של א. שחם יסיים את הדו"ח של חברה זו. בשל העיכובים מצד רואה החשבון, כך הנאשם 2, לא קיבל דוד רון את המסמכים לצורך ביצוע ההתאמות. הוא עצמו, כך טען, העביר לרוה"ח של א. שחם את כל החומר הנדרש לעריכת הדו"ח השנתי, למעט, שני מסמכי בנק שהיו חסרים לו (עמ' 3387 לפרוט').
במהלך חקירתו הנגדית, הציגה התובעת המלומדת, לנאשם 2, את כרטסות הספקים של חברת א.ד.א.מ., ובהן יתרות זכות פתוחות, בסכום של 10 מיליון ₪, ללא תשלום בפועל. על כך הגיב:
"קודם כל זה לא נכון שאין שום תשלום. אתם יכולים לראות את התשלומים לפי השיקים, לפי הספחים, ותראו לפי ההורדות מהחשבון בנק שלי, זה א. לא רואים את זה פה, הרי איך רואה חשבון מסדר את זה? הוא לא מעניין אותו קיבלתי שיקים לא קיבלתי שיקים, אם שילמתי או לא שילמתי. הרי הוא לא יכול לעשות גם התאמות בנקים מכיוון שלא היה חשבון בנק. אבל איך הוא עושה את זה לפי הקבלות. עכשיו אדון עבד לא תמיד היה שולח לי קבלות, גם בגלל זה השאיר לי פנקסי קבלות במשרדי. לדעתי, היום בדיעבד אני חושב שהוא עשה את זה בכוונה שזה אחד מהתרגילים שלו עם המשטרה, אבל למרות שזה לא אומר כלום, קבלות אי אפשר לעשות איתם הרבה. אבל כסף הוא קיבל" (עמ' 3391-3392 לפרוט').
במקום אחר טען חנניה, שהקבלות היו למעשה חסרות חשיבות: "זורקים אות(ן) לפח, אין, זה לא משתמשים" (עמ' 3270 לפרוט', וראו גם עמ' 3393 לפרוט').
כך או כך, השאלה המחייבת התיחסות בנסיבות הענין, היא, כיצד עקב חנניה, אליבא דידו, אחרי הכספים ששילם בפועל לעבד מבלי רישום בספרים, ומבלי קבלות המעידות על התשלום. על כך טען:
"אני יודע איך אני סוגר את החשבונות. אם כל סוף חודש אני סוגר חשבון, אני יודע שבזה סגרתי את העניין ובזה נגמר הסרט, אבל ברגע שהוא לא מוציא לי את הקבלות עבור התשלומים אז זה ההפרש פה, זה הכל" (עמ' 3393 לפרוט').
והתהייה בעינה עומדת.

64. הסברים אחרים היו בפי חנניה, בענין מחדליו בנושא הדוחות השנתיים של חברת א.ד.א.מ. למס הכנסה. לדבריו, נמנעה ממנו הגשת הדוחות לפקיד השומה, בהיות כל החומר החשבונאי בידי מע"מ ירושלים. אף שחזר וביקש "עשרות פעמים" מאחד, אמיר הראל ממע"מ ירושלים, להשיב לו את החומר, לא נעשה דבר. גם כאשר הועבר התיק למע"מ רחובות לא הצליחו הוא ומנהל החשבונות שלו, דוד רון, לקבלו בחזרה (וראו, פניית רון למע"מ, נ/5).
משלא הושב לו החומר, על אף בקשותיו, כך הנאשם, לא יכול היה להגיש הדוחות השנתיים. בהמשך כאשר נחקר על ידי איש מע"מ ברחובות, ששלח אותו לשלם 16,200 ₪ על מנת לסגור את השומה, שילם סכום זה במקום, בשיק של חברת א. שחם, שמילאה מזכירתו (ראו, הודעת הנאשם בפני
מתִי פֶסָח, נ/25, והשיק בו בוצע התשלום, נ/26).

65. בסיכומיו המקיפים, טען עו"ד ברזילי, בא כוחו של הנאשם 2, כי הודייתו ב"ניפוח" חלק מן החשבוניות שיוחסו לו, די בה כדי להבהיר שלא שלח ידו כלל לסחר בחשבוניות פיקטיביות, כפי שטענה נגדו התביעה, על רקע של כלום לשיטתה.
טיעון זה לא יוכל להועיל לו. גירסת ניפוח החשבוניות שנולדה בעדותו של הנאשם 2, רק בבית המשפט, היא גירסה כבושה. לא נמצא לגירסה זו זכר בחקירותיו של נאשם זה במשטרה. בסיכומיו, שיכלל בא כוחו של הנאשם 2 גירסה זו, וטען כי הניפוח התיחס הן להיקף העבודה והן למחיר העסקאות (עמ' 57 לסיכומי ב"כ הנאשם 2). במשמעות המשפטית והעובדתית של גירסה זו נדון בהמשך.
בשלב זה ייאמר, כי גירסתו של הנאשם 2, כעולה מן הדברים לעיל, היא, כי אכן השתמש בחשבוניות מנופחות, אותן הגיש לרשויות המס על מנת לקבל החזר מס תשומות שלא כדין, אך מעולם לא שלח ידו לסחר בחשבוניות פיקטיביות; לא בעצמו, ולא עם מרואן או אחרים.
בין כך ובין כך, חזר וטען, דבר לא היה לו עם ארגון הפשיעה, שעל קיומו כלל לא ידע.

גירסת הנאשם 3
66. שאדי, אף הוא תושב טירה, ובן דודו של מרואן, אישר בעדותו, כי מערכת קשריו עם מרואן היתה טובה מאד, אף כי לא במישור העסקי: "...לא עובדים ביחד ולא שום דבר, יש לנו קשר, אבל אין לנו שום קשר עסקי..." (עמ' 3, להודעתו ת/69).
בחקירתו הנגדית, אישר נאשם זה, עם זאת, כי עבד עם מרואן בעסק של חלקי החילוף.
עדותו של נאשם זה, נסובה בעיקרה, סביב הכחשתו החוזרת בכשל כל שנגע למעורבותו בסחר בחשבוניות הפיקטיביות.
הנאשם הכחיש הטענה שמרואן שלחו לפקח על עבד ולהורות לו מה לעשות בשליחות הארגון. עם זאת טען, כי עבד היה "חברו הטוב". בלשונו:
"אמרתי לך, כל הזמן הייתי מקפיץ אותו הביתה, הולך אוסף אותו מהבית, כל טירה גם יודעים מזה. הוא היה נחשב מהחבר הטובים שלנו...אני אומר לך שאני כל הזמן הייתי הולך אוסף אותו מהבית ומחזיר אותו לבית, כל הזמן..." (עמ' 3001 לפרוט').
האם לא אישש בדבריו אלה הנאשם 3 את דבריו של עבד?

בהמשך טען כי לא ידע, למרבה הפליאה, שעבד עסק בחשבוניות פיקטיביות. כל שידע על עיסוקיו, היה לטענתו שהוא מסגר ו"מתעסק במעליות", וכי יש לו פועלים (עמ' 2991-2990 לפרוט').
את חנניה הכיר בצ'יינג' בטירה, שם היה נפגש עימו לקפה. חנניה נחשב לדבריו, "תושב טירה", והיה למעשה "חבר".
בחקירתו, סיפר שאדי כי היה זמן בו ניהל מגעים עם חנניה על כניסתו כשותף במפעל הבטון שלו, אלא שהדבר לא יצא לפועל. בחקירתו הנגדית, הוסיף, כי שילם 45,000 ₪ לחנניה תמורת חלקו בשותפות, אלא שרואה החשבון שלו יעץ לו שיסיר את שמו מהחברה, ברשם החברות. הדבר לא נעשה. מכל מקום, טען, לא היה שותף של חנניה.
את חברת א.ד.א.מ. ואת חברת א.שחם הכיר לדבריו, רק מהדיונים בבית המשפט (ראו, עמ' 2989 לפרוט'; וראו גם שאלות בית המשפט בהקשר זה בעמ' 3004 לפרוט').
בחקירתו הנגדית של הנאשם 3, עומת על ידי התובע, עו"ד נאור
, עם טענתו זו, תוך שהתובע הציג בפני
ו שיקים של א. שחם שנמשכו לפקודתו (ת/336). על כך הגיב:
"אני לא הכרתי את החברות יכול להיות שהשיקים היו בחשבון שלי שאני עשיתי בעיה גדולה עד היום אני משלם,... אני עשיתי טעות גדולה שעד היום אני סובל" (עמ' 3077 לפרוט').

בהמשך, ניסה הנאשם 3, לשכנענו בכל כחו, שמרואן לא פתח לו משרד בבית הפעמון ביחד עם חנניה וחיים יוסף. לטענתו, ביקר במקום זה, רק פעם אחת בחייו, "לפני הרבה שנים" כאשר הגיע אל רוה"ח נאשד עירקי.
דבריו של הנאשם 3, לא שיכנעונו ולא ראינו לקבל נסיונו לנתק עצמו מן הפרשה ומן העסוק בחשבוניות ביחד עם הנאשמים 1 ו-2. דמותו בפרשת החשבוניות, בלטה למדי, כפי שיובהר גם בהמשך.
בסיכומיהם המפורטים והעניניים טענו באי כחו של הנאשם 3, עוה"ד פלדמן
והרט
, כי ידיו של הנאשם 3 לא היו בסחר החשבוניות הפיקטיביות. לטענתם, אף בעדותו של עד המדינה, עבד, אין כל התייחסות ממשית למעורבותו של הנאשם 3 בסחר זה, ולכל היותר, עולה מעדות זו, כי הנאשם 3 זכה להנות מפירות הסחר (עמ' 119 לסיכומי ההגנה). יחד עם זאת, טענו עו"ד פלדמן
והרט
, לא בא זכרה של כל מעורבות אקטיבית וישירה של הנאשם 3, אף לא בעדותו המרכזית של עבד. טענה זו, תשתלב אף היא בהמשך הדברים.

סיכום ביניים, החשבוניות נשוא הפרק הראשון לאישום השני
67. מן העדויות שהובאו עד כאן, עולה תמונה מורכבת שעדיין צריכה ניתוח לגופה. מצד אחד, עדויות מפורשות על סחר בחשבוניות, שהוצגו בפני
נו ודיברו לעצמן.
מצד שני, ניסיונות בלתי נלאים מצד הנאשמים 1 ו-3 להתנער מכל קשר לאלה, כאילו לא בהם דובר.
דרך ביניים מצא לו כאמור הנאשם 2, שכפר בעיקר, והודה במקצת. לשיטתו, נקט, כמוזכר, ב"ניפוח חשבוניות" אך לא עסק מעולם, בהנפקת חשבוניות פיקטיביות.
ומה נעשה, והחשבוניות שהוצגו לו, כמפורט, דיברו אחרת?
הדברים כאמור, יפורטו בהמשך.

חלק ב'; האישום השני - נספח א'
כללי
68. גם בחלק הזה של האישום השני, מככבת חברת א.ד.א.מ., אלא שהפעם מדובר בחשבוניות שהוציאה היא לחברת סטייל המרכז בבעלותו של ראיד מטר, ולחברות, פאר תל-אביב, וירדנה נבנה ארצנו.
בהתייחס לחברת סטייל המרכז, ענין לנו אליבא דתביעה, ב-21 חשבוניות שסכומן הכולל הגיע לסך 7,403,746 ₪ (ראו, חשבוניות מס' 27-39, 203-204, 231-232, 234-235, 245-246, 259-260, ת/286; וראו, נספח א' לכתב האישום).
החשבוניות לחברת סטייל המרכז תידונה בהמשך, בחלק הראשון של חלק זה (חלק ב.1.).
בהתייחס לחברת פאר ת"א ולחברת ירדנה נבנה ארצנו, ענין לנו, בעוד עשר חשבוניות שהוציאה חברת א.ד.א.מ. לפאר תל-אביב בסכום של 883,454 ₪, ובעוד תשע חשבוניות לירדנה נבנה ארצנו בסכום של 196,887 ₪; הכל, כפי שיבואר ויפורט בחלק ב.2. להלן.

ב.1. החשבוניות של חב' א.ד.א.מ. לסטייל המרכז; נספח א'
עדויות רואי החשבון של סטייל המרכז
69. רוה"ח חאג' יחיא, הועסק על ידי סטייל המרכז, בתקופה, החל מיולי 2004 – פברואר 2005, בהכנת מאזניה לשנת 2003. לדבריו, עולה מעיון בכרטיס מע"מ התשומות של החברה לשנת 2003 (ת/388) שהחברה קיזזה בספריה את מס התשומות נשוא החשבוניות שקיבלה מחברת א.ד.א.מ.
את דוחות המע"מ שלה לשנת 2003, הגישה לדבריו, סטייל המרכז, על סמך מסמכים שהומצאו למשרדו, ושנלקחו ממנו בטרם ערך את הדוחות להגשה לרשות. פנייתו אל ראיד מטר, בעליה של החברה, שימסור לו את החומר, לא נענתה לדבריו, בשל החקירה שניהלו רשויות המס נגדו באותה עת (עמ' 1724 לפרוט').
בעימות בין רוה"ח ובין ראיד, בעליה של סטייל המרכז (ת/512) הכריז רוה"ח חאג' יחיא:
"לגבי התשומות קבלתי נתונים מראיד מטר. לפעמים קבלתי חלק מהתשומות קניות חומרים ופלאפונים פה ושם. ושאר הנתונים קבלתי מראיד גובה ההוצאות".
לשאלה, אם הוגשו על ידו הדוחות למע"מ מבלי שהיו בידיו החשבוניות שבלעדיהן לא יכול היה לדעת מה היו התשומות, השיב:
"אכן חלק גדול מהתשומות לא היה ולא היה חשד שהתשומות לא קיימות ...אני מאמין שהיו ויש תשומות ומותר לחברה להגיש דוחות משוערים למע"מ עד השלמת החומר".
דוק, בענין זה העיד גם רואה החשבון, נאיל מנצור, שעבד גם הוא עם חברת סטייל המרכז ועם אחותה, חברת היי סטייל. בהודעתו ת/412 הסביר העד:
"אני סיכמתי את מה שיש ואם היה צורך בהשלמה הוא (ראיד-ב.א.ת) היה משלים ומגיש את הדו"ח... בדר"כ היה מביא את החשבונות או החשבוניות החסרות מאוחר יותר בכמה ימים מקסימום עד לדיווח הבא" (דף 3 ש' 16-13).
לשאלה, אם הסביר לראיד מטר שאין להגיש דוחות למע"מ, ללא גיבוי רצוף של חשבוניות ואסמכתאות אחרות הנדרשות על פי דין, השיב:
"כן. הסברתי לו שאסור. אבל תמיד הוא הביא את החשבוניות המס שמשלימות את החסר" (דף 3, ש' 10-9).

סאלח נאצר על החשבוניות לסטייל המרכז
70. גם עד התביעה, סאלח, העיד בתורו, על כיסוי חשבונאי רטרואקטיבי שנתבקש להעמיד בדיווחיו של ראיד מטר. כך, בהודעתו, ת/427:
"עכשיו הוא (ראיד – ב.א.ת) הוא מה עושה, הוא עובד נגיד ששה חודשים לא מכסה את זה אין לו שום כיסוי בחברה. ובבת אחת הוא הולך קונה חשבוניות, קניה, גומר איתם חמש ארבע חמש, קונה מכה. מכה של 20 מליון, 15 מליון..." (עמ' 7).
סאלח היפנה אצבע מאשימה בענין זה אל חנניה, שביקשו לדבריו, לסייע לראיד מטר באספקת חשבוניות פיקטיביות לכיסוי דיווחיו. בלשונו:
"...בזמנו חנניה נכנס לעניין. אז הוא אמר לי בוא תעשה את העסקה הזאת אני לא יכול לבצע אותה. אמרתי לו תשמע אני לא עושה שום עסקה בסדר גודל כזה. אני לא מטומטם אני לא אכנס שבע שמונה שנים בשביל שאני אקח מימכם את הכמה גרושים" (שם, עמ' 8).

עדותו של ראיד מטר
71. ראיד מטר היה הבעלים הרשום של חברת סטייל המרכז בע"מ, ושל חברה אחרת, היי סטייל בע"מ. ראיד, כך הוברר, כבר הורשע בעבר, במסגרת הסדר טיעון, בקיזוז מס תשומות שלא כדין, ונידון ל-6 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי (ראו, כתב האישום וגזר הדין שהוגשו לנו, ת/507).

העד, כך עלה מעדותו בפני
נו, הקים בתקופה הרלוונטית, מספר חברות, ביניהן, סטייל המרכז בע"מ. כאשר הוצגו לו, על ידי חוקריו במע"מ, 21 החשבוניות של חברת א.ד.א.מ. לסטייל המרכז אותן קבל מחנניה (ת/286) טען, כי שילם לחנניה בגינן בשיקים למוטב בלבד, ולאחר שחלקם חזרו ללא כיסוי, נתן לחנניה כסף מזומן תמורתו. העד לא זכר כמה שיקים חזרו ללא כיסוי. כשנשאל על העברת המזומן לחברת א.ד.א.מ, הסביר:
"נמשך ע"י הבעלים של סטייל המרכז והכסף הועבר לחנניה אזולאי ומוחמד מסרוואה העביר את הכסף לחנניה אזולאי ולקח את השיקים שחזרו ולא כובדו או שיקים שלא הוצאו" (ת/511, עמ' 3 ש' 6).
לשאלה, מדוע לא פרע חנניה עצמו את השיקים שקיבל ממנו, טען:
"חנניה יהודי לא יגיע לבנק פועלים ערבי בשביל למשוך 400 אלף קודם כל הוא צריך מלווה שיוכל לצאת עם הכסף מהבנק שנית, בקשת הסניף שיהיה מישהו מאיתנו וסולטאן היה שם ומשך את הכסף" (ת/511 עמ' 7 ש' 26-25).
חנניה, כך סיפר, ספר את הכסף ביחד עם פקיד הבנק, ויצא כשהמזומן איתו.

עד התביעה, סולטאן ראג'ם; עובד חברת סטייל המרכז
72. עד זה, הועסק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, כנהג בחברת סטייל המרכז. בהתיחסו למסמך העברת מניות מהבעלים הרשום של החברה מוחמד מסראווה אליו, ת/494, הכחיש סולטאן העברה זו. לדבריו, מדובר במסמך שיקרי הנושא משום מה את שמו ואת מספר תעודת הזהות שלו. הוא מכל מקום, כך טען, לא כתב את הדברים ולא קרא אותם, בהיותו אנאלפאבית. כן הדבר, לשיטתו, גם לגבי השיק הנוסף על סך 373,170 ש"ח לפקודת חברת א.ד.א.מ. (ת/504). גם על גבו של שיק זה מופיע מספר תעודת הזהות שלו, וחתימה המתיימרת להיות חתימתו; ולא היא, לטענתו.
העד לא זכר שהלך אי פעם לבנק, עם ראיד מטר, או, עם מוחמד מסראווה. עוד, לא זכר שמסר לשניים אלה את תעודת הזהות שלו, או, שהירשה להם לרשום את השיקים על שמו.
לאחר חקירה לוחצת על ידי ב"כ התביעה, עו"ד גולדמן
, הוגשו הודעותיו של העד בהסכמה, וסומנו ת/502, כשאליהן צורף השיק, ת/503, שנמשך על ידי סטייל המרכז לחברת א.ד.א.מ. על סך 70,457 ₪. השיק השני, הוגש בהמשך, לאחר מחלוקת בין הצדדים, וסומן ת/504.
בהודעתו זו, סיפר סולטאן שהפרטים על השיקים נרשמו, כולם, על ידי ראיד או על ידי מוחמד מסרוואה. בלשונו: "הם לקחו את ת.ז. שלי כשהיינו בבנק והעתיקו אותה בגב השיק".
ובהמשך:
"במקרים מסויימים ראיד היה רושם על שמי את השיק, ופעמים אחרות מוחמד מוסרוואה היה רושם את השיק על שמי. לפעמים הם היו מבקשים ממני תעודת זהות שלי ברכב, מחוץ לבנק הפועלים בטירה, או בתוך הבנק עצמו. במקרים אחרים גם רושמים את שמי ואת מס' ת.ז. שלי בגב השיק".
לשאלה, מדוע ביקשו ראיד ומוחמד לפרוט את השיקים, הסביר:
"מוחמד מסרוואה וראאד מטר אמרו לי: 'אתה שכיר כולה פועל פשוט' ובנוסף הם אמרו לי: 'אם מישהו ישאל אותך תגיד שהכסף הזה הוא של הפועלים' (עמ' 5 ש' 17-22).

לטענת התביעה, יש להסיק מן האמור, ששיקים שהוצאו מחברת סטייל המרכז לחברת א.ד.א.מ., לא עשו דרכם לחשבון הבנק של זו האחרונה, אלא הוסבו ונפרעו על ידי חברת סטייל המרכז או מי מטעמה. טענה זו הגיונה עימה, ועל כך בהמשך.

עד התביעה, מוחמד מסרוואה; בעליה של סטייל המרכז
73. מסרוואה, שהיה כמוזכר, בעליה הרשום של חברת סטייל המרכז, סיפר בעדותו, שהחברה אשר עסקה בשעתו באספקת כוח אדם ובעבודות קבלנות, חדלה לפעול, עם פתיחת החקירה נשוא תיק זה. מהודעותיו בחקירות שהוגשו בהסכמה ושסומנו ת/499- ת/496 ניכר, שבפני
נו אדם מניפולטיבי שביקש להרחיק עצמו מהעשיה הפלילית של חברת סטייל המרכז, ואשר השיב על מרבית השאלות שנשאל ב"לא זוכר" וב"לא יודע" ושמר על זכות השתיקה.
בהודעה מיום 4.4.05 טען כי היה הבעלים היחידי של חברת סטייל המרכז בע"מ שעסקה בהספקת פועלים וכח אדם לקבלנים. לדבריו היה לו בחברה עובד ששימש בתפקיד "סמנכ"ל", ועסק בתשלומי המסים והביטוח הלאומי ובכל מה שקשור לבנקים (ת/496, עמ' 1). לשאלה מיהו אותו עובד השיב: "לא יודע בינתיים" (ת/496, עמ' 2). בהמשך השיב על שאלות בסיסיות הנוגעות לעובדים ולשכרם כמו גם לקבלנים ולאתרי הבניה ב"לא זוכר" וב"לא יודע". כעבור מספר ימים ביום 12.4.04 (ת/498) הסכים להשיב על חלק מאותן שאלות. בין לבין, בחקירתו ביום 6.4.05 חשף כי ראיד מטר הוא מנהל החברה, והסביר כי ראיד "מנהל את כל החברה את כל ענייני החברה" (ת/497, בעמ' 1). לדבריו, לאחר הקמת החברה חיפש מנהל ומינה את ראיד לתפקיד לאחר שהכירו דרך חברים (ת/498, בעמ' 1). מסרוואה לא ידע להסביר כיצד כך אם עבד אצל ראיד בחברת היי סטייל קודם להקמת סטייל המרכז. לשאלה האם עבד בהיי סטייל השיב "עכשיו אני לא זוכר" (ת/ 498, בעמ' 3). תשובותיו התמוהות והשקריות של העד נמשכו לכל אורכה ורוחבה של ההודעה מיום 12.4.04 (ת/498).

אשר לקשר בינו ובין חנניה, השיב בתחילה:
"חנניה עבד אצלי כקבלן משנה לפני כחצי שנה הוא הביא לי פועלים כי אני הייתי חייב פועלים לאתר בניה במודיעין וזהו אין ביננו יותר שום עניין" (ת/497, בעמ' 2).
בחקירתו ביום 2.5.05 לאחר שנעצר שמר על זכות השתיקה וסרב להשיב על שאלות הנוגעות לקשריו עם חנניה ומרוואן (ת/499). כך גם לגבי שמונה שיקים שהוצגו לו כדוגמת ת/503 ות/504 שנמשכו מחשבונה של סטייל המרכז לפקודת חברת א.ד.א.מ והוסבו לטובת סולטאן ראג'ם בחתימתו על גב השיקים.
לשאלת עו"ד ברזילי, הסביר העד, שהחברות להן סיפק כח אדם, היו מליבו ישראל, מליבו בנייה, דניה סיבוס, אבי סלח, יונה בארי, סולל בונה וראובן חסון. לכל אלה, כך העיד, סיפקה סטייל המרכז, עובדים וחשבוניות, הכל, בניצוחו של ראיד. מסראווה הבהיר, כי לא חשד כלל שהחברה עסקה בחשבוניות פיקטיביות והוא ידע שלחברה היו עובדים ועבודה. האומנם?

החוקר אילן יוסף, איש מע"מ
74. לפי דבריו של חוקר מע"מ זה, נחתם באוקטובר 2004, הסכם עד המדינה עם עבד, והחלה חקירתו. כבסיס ראשוני לחקירת פרשת החשבוניות הפיקטיביות שימש נייר העבודה, ת/287 שערך ואשר התבסס על נתונים שהוצאו מספרי החשבונות של חברת א.ד.א.מ., ועל סיכום כל חשבוניות המס שהוציאה חברת א.ד.א.מ. לחברת סטייל המרכז.
לפי נייר העבודה, דובר בחשבוניות שסכומיהן הסתכמו לדברי החוקר לסך 7,400,000 ₪, כשסיכום הקבלות הרלוונטיות שנבדקו בחקירות, התיחס במקביל, לסך 5,100,000 ₪ בלבד.
בנייר העבודה, כך החוקר, רשם גם שיקים שמספריהם הופיעו בקבלות של חברת א.ד.א.מ. (ראו, הקבלות והחשבוניות ת/286).
מבדיקת חשבון הבנק של חברת סטייל המרכז, עלה, לדברי העד, כי בפועל נפרעו על ידי החברה שיקים על סך 1,000,000 ₪ בלבד; מהם, כ-600,000 ₪, שנמשכו במזומן על ידי בעלי החברה, ו-500,000 ש"ח, שנפרעו בפועל. שיקים נוספים שהסתכמו ב-4,100,000 ₪, כך מסתבר, כלל לא הוגשו לפרעון על ידי החברה.
שום שיק לא הופקד, לדברי העד, לחשבון חברת א.ד.א.מ., כך, שרק 9% מסך ההיקף הכספי של החשבוניות, הועבר למעשה, בין החברות. לטענת התביעה אחוז זה משקף את גובה העמלה שגבה חנניה בגין הספקת החשבוניות הפיקטיביות של חברת א.ד.א.מ לסטייל המרכז.

הנאשם 1, על החשבוניות של חברת א.ד.א.מ לסטייל המרכז, נשוא נספח א'
75. בחקירתו הראשית, הכחיש מרואן כל קשר לחברת סטייל המרכז: "לא מכיר, שמות של חברות אני לא מכיר" (עמ' 2730 לפרוט').
בחקירתו הנגדית סרב להתייחס לדף העבודה (ת/287) הנוגע לחברת סטייל המרכז, ותהה "מה זה קשור אלי ?" (עמ' 2848 לפרוט').

הנאשם 2, על החשבוניות של חברת א.ד.א.מ לסטייל המרכז; נספח א'
76. בעדותו בבית המשפט, הסכים הנאשם 2, כי החל לעבוד עם חברת סטייל המרכז, במרץ, אפריל, 2003.
בפועל, טען, ביצע עבור ראיד מטר, עבודות קבלנות וסיפק לו עובדים שכירים ועובדים זרים, אותם השיג בעזרת קבלני משנה שעימם עבד. אחד מהם היה, לדבריו, סאלח, כשהעבודות התבצעו תחילה בתל-אביב, ולאחר מכן, גם בבאר-שבע, ברעננה, בחדרה ובהרצליה.
בשנים 2003 ו-2004, הוציא לדבריו, חשבוניות בסכום כולל, של כ-7 מיליון ₪, כולל מע"מ, לסטייל המרכז. את תמורתן קיבל מידי מטר, בשיקים של סטייל המרכז:
"השתמשתי בהם, הפקדתי אותם בחשבונות של א' שחם, הסבתי אותם לקבלני משנה, לספקים, פרטתי ב'ג'נג'ים', משכתי מהחשבונות, מהחשבון של סטייל למרכז פרעתי צ'קים שהגיע מועד פרעונים במקום, משיכת מזומן, כל מיני" (עמ' 3179 לפרוט').
לשאלה, כיצד יסביר העובדה, שקיבל מסטייל המרכז במסגרת עסקיו עימה, 1,000,000 ₪ בלבד, מתוך סך כולל של 7 מיליון ₪ (ת/287), הסביר:
"זה העלו לי את זה את הטענה הזאת גם בחקירות. אמרו שלפי החשבון בנק של א. שחם רק מיליון שקל נפרע, ברור, בדקו רק את החשבון של א' שחם, אבל גם לא בדקו אותו נכון, ואני התרעתי על זה בחקירות, אמרתי תבדקו יותר לעומק, למה? בחשבונות של א' שחם הופקדו קודם כל יותר ממיליון שקל צ'קים של סטייל למרכז, אבל מה שקרה ששבוע לפני מועד פרעונם של צ'קים מסוימים שהגיע ולא היה לו כסף בחשבון לאדון ראד לשלם, הוא היה מבקש ממני למשוך את הצ'קים, ויש על זה מסמכים" (עמ' 3180 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, הסביר חנניה, כי נהג לקבל מידי ראיד שיקים עתידיים, אותם נהג להפקיד במשמורת בבנק, בחשבונה של א. שחם, אף שהשיקים יועדו לחברת א.ד.א.מ. עוד, טען כי נהג לפרוט את השיקים, בצ'יינג'ים שונים, על מנת שיהיו בידיו מזומנים לצורך תשלום משכורות לעובדיו.
שוב, הסביר, קרה לא פעם, שבסמוך למועד פרעונם של אותם שיקים עתידיים, היה ראיד מבקש ממנו למשוך את השיקים, מאחר ולא היה לו כסף לכסותם. לאחר כשבועיים, שלושה, היה מחזיר לו ראיד את הכסף במזומן, וכך "כמה פעמים... לפחות שלוש פעמים" (עמ' 3181 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, הבהיר חנניה, כי ראיד "לא (ש)נתן לי שיקים אחרים במקום. השיק שהוא נתן לי הוא הולך למשוך אותו. לא שהוא נתן לי שיק אחר במקום" (עמ' 3449 לפרוט').
לדברי הנאשם, היו גם תשלומים שהגיעו לו מסטייל המרכז, בסכום של 1,200,000 ₪, אותם משך פיזית באמצעות שני שיקים מחשבונה של חברת סטייל המרכז.
בתוך כך, הצביע הנאשם 2 בפני
נו, על המסמך נ/21, שהתיחס לדבריו למשיכת מזומנים על ידו, בשיק מס. 10037 של סטייל המרכז, על סך 460,701 ₪. השיק הזה נמשך מחשבון 254836 של סטייל המרכז, ונפרע על שמו, ביום 17.6.03. לאחר מכן, הצביע על שיק מספר 10043, על סך 810,288 ₪, שנפרע על ידו לטענתו, גם הוא, באותו יום.

לדבריו, אף שטרח והסב תשומת ליבם של חוקריו למשיכות אלה, העדיפו הם להתעלם מהן בהמשיכם לטעון לפער גדול בין סכומי החשבוניות ובין הסכום שקיבל בפועל מסטייל המרכז.
על עדותו זו של חנניה, יש לומר כאן ומיד, כי לא זו הייתה גירסתו בחקירותיו. שהרי, שם טען כי ראיד החליף לו את השיקים העתידיים, בשיקים עתידיים אחרים.
בחקירתו מיום 1.5.05, הוטחה בנאשם גירסתו של סולטאן ראג'ם, לפיה, שיקים שיצאו מסטייל המרכז, חזרו ונפדו על ידי אנשיה, מבלי שהנאשם קיבל את הכסף לידיו. תגובת הנאשם 2 שם, הייתה תחילה: "אין לי מושג ואני לא יודע" (ת/67 עמ' 13 ש' 19-14). אלא שבהמשך טען:
"יכול להיות שראאד מטר החליף לי שיקים ואז הוא ביקש לפרוע אותם במזומן ובמקום לשלם לי מזומן הוא משך אותם ונתן לי שיקים דחויים" (עמ' 13 ש' 27-25, וראו גם עמ' 14 ש' 3 ו-19).
אשר לשיקים שנתפשו במשרדי סטייל המרכז ביום פיצוח הפרשה, וטרם הופקדו לחשבונו, על אלה, טען חנניה, שעדיין מצויים הם בפרקליטות או במשטרה.
אשר לפער בין החשבוניות שהוציא לסטייל המרכז, על סך 7 מיליון ₪, ובין הקבלות שהוציא, על סך 5 מיליון בלבד. אמר הנאשם:
"אני הוצאתי קבלות על כל הסכום, הם הציגו לי פשוט כרטסת רק של שנת 2004 על סך חמש מיליון שקל קבלות שהוצאתי, זאת אומרת חשבוניות שיצאו על חמש מיליון וקבלות שיצאו על חמש מיליון שקל.
אבל כרטסת של 2003 היא נלקחה כבר ב-2003 על ידי מע"מ ירושלים. וזה הם פשוט בחקירה לא בדקו, אמרתי החומר נמצא אצלכם, תבדקו, יש קבלות. עדיין החומר נמצא, עד היום אצלם, והיום אני לא רואה את זה בחומר חקירה, זה לא, לא הוגש, לא הוצג" (עמ' 3186 לפרוט').

סיכומו של דבר, הטענה שעמדה בבסיס הגנתו של חנניה בפרק זה, הינה, שכל החשבוניות שמסר לראיד מטר, עבור סטייל המרכז, משקפות עבודה מלאה שביצע עבורה, כולל, אספקת עובדים וקבלני מישנה, כפי שגם העיד ראיד מטר בחקירותיו.
האמנם כך? ומדוע אין תיעוד כדין על כך?
האם גובה הסברו של חנניה על הפער עליו הצביע המסמך שערך אילן יוסף (ת/287) במסמכים, כנדרש ?

הנאשם 3, על החשבוניות של חברת א.ד.א.מ לסטייל המרכז נשוא נספח א'
77. שאדי הכחיש, מכל וכל, הטענה שמטר היה לקוח שלו, של חנניה ושל מרואן בתחום החשבוניות הפיקטיביות, אך אישר שהיה חברו מטירה. לטענתו, אכן מסר לו שיקים בסכום של 100,000 ₪, כשנפגש עימו בבית קפה, והוברר לו שהאיש במצוקה כספית. המדובר הוא, לדבריו, ב"שיקים טובה", שכן, כך הסביר, יומיים לפני פרעון כל שיק, היה מטר מביא לו את הסכום במזומן והוא היה מפקידו בחשבון, מבלי להגיש השיק לפרעון. הכל נעשה לדבריו, כ"טובה, לא יותר".
מטר, כך הסביר, נטל את השיקים, הפקידם בחשבון הבנק שלו, וקיבל עליהם "ניכיון".

יודגש, הסיפור על פילנתרופיה ועל נדיבות, ששב ועלה בדברי העדים בהקשר לשיקים האמורים, חסר כל הגיון הוא, ויש לדחותו.
ב.2-החשבוניות של חב' א.ד.א.מ., לפאר ת"א ולירדנה נבנה ארצנו; נשוא נספח א'
עדותו של עד המדינה, תומר
78. ביום 5.1.05, כפי שתואר בפרק המבוא לעיל, נחתם הסכם עד המדינה עם תומר (ת/181). בעדותו בפני
נו, סיפר תומר על עיסוקיו בתחומי הבניה וכח אדם, כמו גם בתחום הגביה של שיקים. בהמשך, סיפר על היכרותו וקשריו עם אבי מורן, שבאמצעותו הכיר לדבריו, את אבי אלון, הנאשם 4. היה זה לדבריו, בסוף שנת 99', כאשר הסתבך מורן בעסקת בניה בהיקף של 700,000 ₪, שאת תמורתה לא קיבל, והוא מצידו, התגייס לעזור לו, לפי דבריו. בין היתר, התקשר, לפי דבריו אל אבי אלון, שהיה בעל חובו של מורן בסכום של 100,000 ₪, וקבע להיפגש עימו.
בפגישה זו, הבהיר תומר לאלון, לפי דבריו, כי קיבל על עצמו לטפל בחובותיו של אבי מורן, בהציעו לו, שמורן יבצע עבור אלון עבודות בניה, שתמורתן תקוזז כנגד החוב.
בפגישה נוספת עם אבי אלון, בבית קפה בכפר-סבא, הגיע תומר, לדבריו, ביחד עם מורן, ואבי אלון הגיע עם אחד, הרצל. נסיונותיו במהלך פגישה זו, לדבר עניינית על פתרון בעיית החוב, כשלו לדבריו. גם אבי אלון וגם המלווה שלו, התמקדו באיומים עליו ועל מורן, ודבר לא יצא מהצעתו. אך הוא עדיין לא נואש ממציאת פתרון.
בפגישה עם אלון בצ'יינג', כך המשיך, הבהיר לו זה, כי החוב הוא של מרואן ושל כל חברי הקבוצה, כך שיש לדבר עם מרואן על דרכי הפרעון. בהמשך, אכן הציע מרואן את הדרך. הרעיון היה, לדברי תומר, שהוא ומורן יכנסו לעסקי הסחר בחשבוניות פיקטיביות, ויעבדו ביחד עם חנניה שנכח בפגישה, ואשר הוצג בפני
ו כמנהל חברת א.ד.א.מ, פרויקטים בע"מ, שנזקקה ללקוחות.
יוצא, מעדותו של תומר, כי ענין לנו בסיפור חוב גדול, שתחילתו היתה בחוב הקטן של אבי מורן לאבי אלון, על סך 20,000 ₪, אשר תפח ותפח, עד שהגיע לסכום של לא פחות מ-400,000 ₪, שאותו נתבע מורן להחזיר לאלון.
מכאן, מפגשיו של תומר, עם הנאשם 4 ועם מרואן, כמתואר.
לפי דבריו של תומר, כונסה הפגישה בצ'יינג', שם פגש חלק ניכר מן הנאשמים. לדבריו, זומן "לחדר הישיבות", לשם נכנס ביחד עם אבי מורן, ומצא את מרואן כשהוא יושב בראש שולחן ארוך, ולצידו, שאדי, חנניה, אבי אלון ומג'די, אחיו הצעיר של מרואן.
במהלך הפגישה (להלן - הפגישה בצ'יינג') הציע מרואן לתומר ולאבי מורן, כך האישום השני, לנסות לפתור את בעיית החוב, על ידי כניסתם של תומר ושל אבי מורן לתחום הסחר בחשבוניות פיקטיביות, בהן כבר עסק הארגון בראשות מרואן ואנשיו. התכנית היתה, שכספי הרווחים מן הסחר בחשבוניות, ישמשו לקיזוז החוב.
על מנת לממש תוכניתו, היפנה הנאשם 1 את תומר, אל חנניה, שנכח גם הוא במפגש, והציגו בפני
תומר כמנהל חברת א.ד.א.מ.
לאחר שמרואן הסביר לתומר ולמורן את מהותו של הסחר בחשבוניות, הוסיף, כי מבחינתו הוא, הפך תומר להיות החייב כלפיו, כמי שנכנס לנעליו של אבי מורן.
תומר נענה להצעתו של מרואן, וקיבל על עצמו לספק לארגונו קבלנים שירכשו חשבוניות פיקטיביות לפי הצורך. דא עקא, שעם הזמן התברר לו כי לא יוכל לעמוד במשימה זו. משהתמהמה, הופעלו כנגדו דרכי אלימות שיפורטו בהמשך.

79. בהמשך הכרעת הדין, במסגרת הפרק הרביעי, תידון פרשת האלימות שננקטה תומר נשוא האישום ה-14, ששיאה ביום 9.11.04, כאשר נתקל בנאשמים 3 ו-7, במרכז השירות של חברת אורנג' בכפר-סבא (להלן - מרכז אורנג').
במפגש הזה, כך נטען, תקפו הנאשמים את תומר, שניסה להימלט, עד שנפל ארצה, תוך שהנאשם 3 והנאשם 7 ממשיכים ומכים בו בכל חלקי גופו, באיום עליו כי אם יתלונן במשטרה, ירצחוהו נפש.
ארוע נוסף התרחש, אליבא דתומר, ביום 10.1.05, כאשר התקשר הנאשם 4 אליו, ודרש ממנו להגיע לצ'יינג', על מנת להסדיר מיד את חובותיו. בהמשך, דיבר איתו מרואן עצמו, שתקפו במלים בוטות, כהאי לישנא:
"יא הומו מזדיין, אתה לא מתבייש? מה זה לא לבוא לטירה. אם אני מזמין בן אדם לפה סימן שאני רוצה לדבר איתו, אם אני הייתי רוצה להוריד אותך אז אני אגיע אליך במיטה כשאתה ישן".

80. בין כך ובין כך, לפי עדותו של תומר בפני
נו, האמין לאחר אותה פגישה ראשונה עם הנאשמים, בצ'יינג', כי נמצאה הדרך לפרוע החוב של חברו אבי מורן, בזמן סביר. לתומו סבר, כך טען, שכל הענין יסתכם בהמצאת לקוח אחד או שניים לחנניה, כפי שהורהו מרואן לעשות, והכל יבוא על מקומו בשלום. בלשונו:
"באותה פגישה במשרד ב-change בטירה, סוכם שבמידה ואני מכיר לקוח לחבורה אז חייב לתאם פגישה מול חנניה אזולאי על מנת שהוא יכול לזהות את הלקוח, שבמידה ובעתיד ייחקר במע"מ או תהיה איזה חקירה הוא יוכל להצביע לזהות את האדם שהוא עשה עסקה, כולל חתימת חוזה פיקטיבי שגם צריך לחתום עליו על מנת שיעמוד משהו מאחורי אותה חשבונית" (עמ' 453 לפרוט').
עד סוף שנת 2002, או, אמצע 2003, הצליח תומר, לדבריו, לגייס שלושה לקוחות שהסכימו להיכנס עימו לעסקי החשבוניות. הראשון היה, יצחק כהן, הבעלים והמנהל של מספר חברות, בהן, חברת פאר ת"א; חברת כח אדם 1993 בע"מ, וחברת יצחק כהן ובניו בע"מ.
השני היה, עדי שיין; והשלישי, אהרון גואקיל (להלן - צ'יקו) הבעלים של חברת ירדנה נבנה ארצנו.

81. בהתייחסו אל הלקוח הראשון, יצחק כהן, סיפר תומר בהמשך עדותו, כי החליט לעניינו ברכישת חשבוניות פיקטיביות של חברת א.ד.א.מ. לצורך כך, תיאם לדבריו, פגישה בינו ובין חנניה, בה סיכמו השניים תכנית עבודה, שבוססה על חוזה עבודה פיקטיבי עליו הוחתם יצחק כהן "בלנקו".החוזה נערך, לדברי תומר, לפי דוגמת חוזה שהיתה ברשותו של חנניה.
עוד סוכם, שתומר יקבל מחנניה חשבוניות מס, אותן יעביר לכהן כנגד שיקים שיקבל מזה (ראו, החשבוניות של חברת א.ד.א.מ. לחברת פאר תל-אביב, נספח א' לכתב האישום).
משהחלו הדברים לרוץ, ונתקבלו השיקים של כהן, מסרם תומר, לדבריו, לחנניה או למי מטעמו, ולאחר מכן, נפרטו, חלקם בשוק האפור, וחלקם אצל מרואן. קרה לדבריו, שלא מצא את חנניה במשרדו, ואז נסע לצ'יינג' בטירה, ומסר את השיקים שקיבל מכהן, ישירות לידי אנשיו של מרואן שהיו במקום.
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ברזילי, אישר לו תומר, כי בתקופה בין יולי 2002 - יוני 2003, הוציא הוא, ליצחק כהן, חשבוניות "מנופחות", כלשונו, בהיקף של לא פחות מ- 1,800,000 ₪, וזאת, ללא קשר לחשבוניות בהן סחר אחר כך עם מרואן וחבורתו.
לשאלה, כיצד טען איפוא, בהודעתו, שמרואן הוא אשר הכניסו לתחום ולימדו את רזי הסחר ב"חשבוניות הפיקטיביות", השיב תומר:
"אני אומר שאני אכן ניפחתי חשבוניות אבל לא בשיטה של לא להכיר את הלקוחות ולהוציא ניירת, מה שנקרא חשבוניות פיקטיביות" (עמ' 577 לפרוט').
בהמשך הסכים, כי אפשר שיצחק כהן גם הנפיק, לו עצמו, חשבוניות פיקטיביות, "אחת או שתיים", אך זאת, כלשונו, "בהמשך לעבודה שוטפת בקשר יום יומי עם אותו אדם" (עמ' 577).
לאחר מכן הסביר: "פשוט עזרתי במקרה הזה ליצחק, עזרה נטו, עזרה נטו לאדם" (עמ' 582).
82. אשר ללקוח השני שהיפנה אל מרואן, הוא, עדי שיין, שאינו חלק מכתב האישום, טען תומר כי מדובר היה בקבלן בנין עימו עבד, שחיפש קבלן אחר לצורך "הלבנת" העובדים הבלתי חוקיים שהעסיק.
בפגישה שיזם, בין זה ובין חנניה, במשרדו של חנניה, הסביר חנניה לעדי שיין את שיטת העבודה בחשבוניות הפיקטיביות, ושני הצדדים חתמו באותו יום על חוזה עבודה פיקטיבי, שבמסגרתו הנפיקו, מיד, חשבונית מס פיקטיבית אשר התייחסה לאספקת עובדים שלא היתה ולא נבראה.
בשיק שנמסר לחנניה באותו מעמד, כך תומר, נרשם סכום המע"מ בלבד, ממנו קיבל הוא לדבריו, 50%.
היה זה חנניה, לפי דברי תומר, שנהג להתקשר אליו, ולהודיעו מהו סכום הכסף שיש לקזז מן החוב של מורן לארגון, כנגד החשבוניות שסופקו לו בדרך המתוארת (עמ' 458 לפרוט').
את סכומי הקיזוז, רשם לדבריו, על דף, לצד ראשי התיבות של שם הלקוח.
כאשר קרה, שחנניה לא הודיעו על קיזוז החוב כנגד חשבונית מסוימת שעדי שיין מסר לו, פנה תומר לדבריו, אל מרואן, אשר בדק את הדבר ביחד עם שאדי, והודיעו איך יבוצע הקיזוז.
תומר אישר בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ברזילי, כי בתקופה בין יוני 2002 ליולי 2003, אכן עבד גם עם עדי שיין בתחום החשבוניות הפיקטיביות, והגיע להיקף של כ-2,000,000 ₪. לדבריו, "היתה גם עבודה אבל גם ניפוח" (עמ' 581 לפרוט').
גם בעניינו של שיין, טען תומר, היה מקום להבחין בין התעסקותו שלו בחשבוניות המנופחות, ובין התעסקותו לאחר מכן, בחשבוניות הפיקטיביות בהן סחר עם מרואן.
בפועל, כך טען, עשה מול שיין עבודה של ממש בטרם נכנס לעסק החשבוניות עם חנניה. הוא עצמו, כך הסביר, לא נדרש לתווך בין שיין ובין חנניה: "עדי וחנניה היו נפגשים גם ביניהם ומודיעים לי טלפונית מה העיסקה שהם ביצעו" (עמ' 584 לפרוט').

83. גם הלקוח השלישי שהיפנה תומר אל חנניה, לפי עדותו, הוא, אהרון גואקיל (צ'יקו) - בעליה של חברת ירדן נבנה ארצנו בע"מ - סחר עימו בחשבוניות מנופחות, אף שלרוב גם היתה מאחוריהן, לדבריו, עבודה אמיתית (עמ' 585 לפרוט').
לחברה הזו של צ'יקו, כך תומר, הנפיק, הוא עצמו, חשבוניות בהיקף של כ-2,000,000 ₪, בתקופה שבין יוני 2002 - יולי 2003.
לדבריו, היה עד לחתימת חוזה העבודה הפיקטיבי שנכרת בין צ'יקו ובין חנניה.

84. לדברי תומר, לא הופנו אליו בכל התקופה הרלוונטית, בה סיפק לקוחות למרואן כמתואר, שום איומים. בפועל, האמין, למרואן לפי עדותו, כי העיסוק בחשבוניות הפיקטיביות יאפשר לו להחלץ מן החוב המעיק, ואולי גם יביא לו "התעשרות", כלשונו.
עם הזמן, כך הסביר, חדלו שלושת הלקוחות לרכוש חשבוניות של חברת א.ד.א.מ., כל אחד מסיבותיו שלו, ובנגזר, שוב החלו האיומים והלחצים עליו מצד מרואן ואנשיו.
תחילה, כך טען, היו אלה איומים שבאו מצד אבי אלון, אשר התחיל להתקשר אליו כמעט מדי יום, ולאיים עליו בחטיפות וברימונים. בהמשך, חזר מרואן ונכנס לתמונה, הוא עצמו, באיימו עליו בטלפון שוב ושוב.
בפגישה שכונסה שוב במשרדו של מרואן, בהשתתפות אבי אלון, שאדי, חנניה וחיים בורקס, קיבל תומר לדבריו, אישורים מחנניה על ניכוי מס במקור של חברת א.ד.א.מ, ביחד עם אישור על ניהול ספרים, שובר תשלומי מע"מ ואישור חתום על ידי עורך דין, שחנניה הינו מורשה חתימה בחברת א.ד.א.מ. לצד כל אלה, קיבל שני חוזי עבודה פיקטיבים על מנת להחתים לקוחות חדשים, אותם נדרש לשוב ולגייס מעתה (ת/253).
לשאלותיו של עו"ד ברזילי על מהותם של שני חוזי העבודה האמורים, טען תומר:
"אלה חוזי עבודה פיקטיביים שהיו אצל חנניה שהוא אמר לי הנה אתה יכול לקחת את זה כדוגמא להכין חוזה" (עמ' 611 לפרוט').
ובהמשך:
"החוזים האלה הועברו לי בכלל בהקשר ללקוחות שיקנו חשבוניות חדשים יחתמו על חוזה התקשרות, זה לא קשור לחומרי בניין".

85. לקראת סוף 2002, כך תומר, זומן לצ'יינג' שם הציע לו מרואן להתחיל לקנות, הוא עצמו, חשבוניות פיקטיביות. על רקע זה, כך סיפר, הציג לו את עבד כאדם שעליו אפשר לסמוך: "אתה קונה ממנו חשבונית אתה יכול להיות רגוע לגמרי זה איש שלנו".
מרואן הסביר לו עוד, שעבד סובל מבעיות לב, וכשהוא מוזמן לחקירות, "הוא עושה את ההצגה ונופל על הריצפה ולא חוקרים אותו אפילו. לא ניתן לעצור אותו…".
מכל מקום, כך תומר, הסיכום שלו עם מרואן באותו שלב, היה שעבד ימכור לו חשבוניות מס פיקטיביות באשראי, כנגד 50% מסכום המע"מ, קרי, כנגד 9% מסכום העיסקה (50% x 18%). ערך הקניה, כך הוסבר לו, יירשם לחובתו, בספריו של מרואן. בפועל, הסביר, נהג לשלם עבור החשבוניות במזומן או בשיקים.
לאחר אותו סיכום עם מרואן, כך תומר בהמשך, הגיע אליו עבד ביחד עם שאדי, שהיה לדבריו, יד ימינו של מרואן בנושא הכספי, ו"שר הכספים" שלו. במפגש הזה נחתם ביניהם לדבריו, חוזה העבודה הפיקטיבי (ת/247) כשבמקביל, קיבל הוא מעבד אישור לניכוי מס במקור בגובה 2% מן העסקה (ת/248).
על נוכחותו של שאדי במפגשיו עם עבד סיפר תומר, כי על כך החליט מרואן. בלשונו:
"הדרישה של מרואן היתה מראש באותה פגישה ראשונה במשרד, שתמיד שאדי יהיה בפגישות האלה. שר הכספים מה שנקרא. אני לא כל כך התעניינתי אגב למה או כמה, זו הייתה הבקשה שלו חד משמעית" (עמ' 462 לפרוט').
בהתיחסו לחבילת החשבוניות של חברת השרון, בבעלות עבד, שיצאו לחברה בשם מ.ט. מיטב יזמים שהיתה בבעלותו, ולקבלות שהוצגו לו בענין זה (ת/249) טען תומר:
"אלה אותם חשבוניות מס פיקטיביות כמובן שרכשתי מעבד עבדול חי. חלקן ניתנו לי לצדו של שאדי נאסר וחלקן ניתנו לי ככה מאחורי הגב של החבורה וכולם ניתנו ע"י עבדול חי עבד כולם פיקטיביות" (עמ' 461 לפרוט').
המדובר הוא, יש להזכיר, בתשע-עשרה חשבוניות של החברה הזו ובשבע קבלות שהתייחסו לאותן עסקאות.
בהתייחסו אל הקבלות, ספציפית, טען תומר כי אלה הכילו את פירטי השיקים שהועברו לאנשיו של מרואן ואת פירוט הסכומים במזומן. הקבלות, לטענתו, היו פיקטיביות, שהרי, שום סכום מזומן לא העביר לדבריו לאיש, בגינן.
בהמשך עדותו טען תומר, כי שאדי נהג לרשום בקו האשראי שמרואן פתח לו, את סכומי הכסף שהגיעו לו על חלקו במע"מ.

86. אשר לחשבוניות שרכש תומר, לפי דבריו, ישירות מעבד, ומאחורי גבם של מרואן ואנשיו, בענין זה סיפר, פנה אליו עבד יום אחד, והציע לו לרכוש ממנו חשבוניות, ישירות, ובמחיר מוזל, מבלי לדווח על כך למרואן ולחבורה כולה.
כאשר ביקש הנחה בעמלה, גם ממרואן, סרב זה לתיתה לו, בהסבירו לו כי הוא עובד עם אנשים נוספים הדורשים את שכרם ממנו. על רקע זה, כך תומר, החליט לקבל הצעתו של עבד ולעבוד עימו גם בנפרד. לצורך כך, נפגש עימו במקומות שונים, בסתר, אם במשרדו ואם בחניון בטירה, שם סוכם ביניהם, כי לפחות 50% מן הרכישות תתבצענה רק ביניהם, ישירות.
לאחר עבודה של כחודש ימים מול עבד, במתכונת המתוארת, זומן, לדבריו, למשרדו של מרואן. במפגש זה הסביר לו מרואן, כי יהיה עליו לעבוד עם אדם נוסף בנושא החשבוניות הפיקטיביות, על מנת למנוע חשדם של רשויות המס לנוכח הפעילות האינטנסיבית של רכישת החשבוניות בסכומים גבוהים ממנו בלבד.
בהמשך, כך העיד, נדרש לחתום על חוזה עבודה פיקטיבי עם בכר, במתכונת החוזה עם עבד, וזאת, מול חברת ש.י.ע. לומי בע"מ, ממנה אמור היה לרכוש את החשבוניות הפיקטיביות הנוספות (ת/250).
באותה פגישה, כך סיפר, קיבל מבכר את תעודת ההתאגדות של חברת ש.י.ע. לומי בע"מ, את האישור שניתן לה לצורך ניכוי מס במקור ואישור על ניהול ספרים, כמו גם, אישור על העברת המניות בה, מקוסאי, שנימנה, לדבריו, על החבורה של מרואן. בנוסף, קיבל תומר, לדבריו, באותו מעמד, את תעודת הזהות של בכר (ת/251).
בהתיחסו אל שמונה הקבלות ושלוש-עשרה החשבוניות שהוצגו לו על ידי ב"כ התביעה (ת/252) הסביר תומר:
"אלו חשבוניות שרכשתי מחברת ש.י.ע. לאומי חשבוניות מס פיקטיביות לכל דבר ואלו קבלות שניתנו בגין אותן חשבוניות גם קבלות שהן פיקטיביות גם סכומים גבוהים מאד במזומן. אני רואה גם שניתנו צ'קים של החברה שלי בגין אותם חשבוניות" (עמ' 463 לפרוט').
ובהמשך:
"גם החשבוניות של ש.י.ע. לאומי וגם החשבוניות של עבדול חי עבד זה חשבוניות מס פיקטיביות שרכשתי מהם שאני אומר מהם זה ממרוואן נאסר ובאמצעות שליחים שהוא שלח לי ולא נעשתה בגינם כל עבודה".
בענין זה, כך תומר, פעלו עבד ובכר בשמו של מרואן, אשר דאג שיהיו מלווים על ידי שאדי. בפועל, כך הסביר, לא היה בכר אלא חותמת גומי של מרואן ואנשיו. תפקידו היה להוציא את החשבוניות לפי הנחיותיו של מרואן, כשאת הכספים קיבל שאדי לידיו.

87. בהמשך דבריו הסביר תומר, כי על אף כל המאמצים שהשקיע בגיוס לקוחות וטיפוח הסחר בחשבוניות הפיקטיביות עבור מרואן ואנשיו, לא נרגעו אלה, ודרשו עוד ועוד. מצד אחד, טען, הצליח לכאורה להרגיע את מרואן:
"החברה ירדו ממני… מרואן ראה שאני באמת מביא לקוח ומתחיל לעבוד, הוא ראה את הפוטנציאל והוא אישית ירד ממני" (עמ' 456 לפרוט').
עם זאת, המשיך אבי אלון מצד שני, לאיים עליו בשמו של מרואן, בטענו בפני
ו כי בכך הוא מרגיע את מרואן. לדבריו, הטיח בו אבי אלון שהוא "מכניס אבל זה לא מספיק. תתאמץ תביא עוד ותביא עוד ותביא עוד".
מה שרצו מרואן ואלון, לפי דבריו, היה שיביא להם "לקוח של מיליון עם 180 אלף מע"מ ו– 90 אלף קיזוז לחוב".
לענין קיזוז חובו לאבי אלון, כנגד החשבוניות של הלקוחות שהביא אליו, הסביר תומר, כי הקיזוז עמד על 50% מן המע"מ, אלא, שהוא לא ניהל את החשבון. מי שעסק בכך, לדבריו, היה שאדי, שתמיד ידע על כמה עומד החוב: "היו מתקשרים לשאדי הפנקסן והוא היה אומר מה החוב" (ראו, כל אלה בעמ' 457 לפרוט', ובעמ' 467 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, הסביר תומר כי בשלב מסוים ירד נושא החוב מן הפרק. מה שענין את האנשים שמולם פעל, היו הרווחים שהופקו מן הסחר בחשבוניות, הא ותו לא.
בהמשך, כך הסביר, נפתח לו קו אשראי אצל מרואן, והוא עצמו החל לקנות חשבוניות. לשאלה, אם אכן נסגר חובו לאלון או למרואן בעקבות פעילותו המתוארת, השיב תומר: "אני אולי עומד על יתרת חוב של 20,000 ש"ח". בהמשך טען: "הם קיבלו מאות אלפי שקלים, קיבלו הרבה הרבה כספים".
הוא עצמו, כך טען עוד, לא קיבל כל תמורה ממרואן וחבורתו, על פעילותו עימם, למעט, קיזוז חובו של אבי מורן לאבי אלון.
ודוק, בעימות עם אבי אלון (ת/215) הודיע אלון לתומר, כי אין לו כל חוב כלפיו. אך הודעתו זו הסביר תומר בכך, שהחייב היה אכן, אבי מורן, ולא הוא. בלשונו: "זה חוב שהלבישו עלי פשוט" (עמ' 475).
לשאלה, מדוע, ולשם מה נכנס אם כן לכל הענין, טען כי עשה כן על רקע קשריו המיוחדים עם מורן, ועל רקע רצונו לחלצו מן המצוקה אליה נקלע.

סיכום עדותו של תומר
88. בסיכומיהם, יצאו עוה"ד פלדמן
והרט
, בשצף קצף כנגד עד המדינה הזה, שלשיטתם לא פחתו נוכלותו ואי אמינותו, מאלה של עבד. להערכה זו של עד המדינה הזה, הצטרפו הסניגורים האחרים אשר עמדו, גם הם, על אישיותו המפוקפקת.
בכל מקרה, ברור הדבר גם בעיני, שבפני
נו עדות שאיננה חסרת פגמים, ולהיפך. העדות היא, כפי שהוסבר, עדות של עד מדינה הטעונה בכל מקרה חקירה ובדיקה יסודיות וראיות סיוע, בהיותה באה מפיו של מי שהיה שקוע, הוא עצמו, בעשיה הפלילית שהתרחשה סביב החשבוניות הפיקטיביות, בהן סחר עם הנאשמים, לפי דבריו.
תומר, כך עולה עוד, מעדותו, נע כל העת בין חנניה ובין העוסקים שהיפנה אליו, כשהוא מתווך בין זה, לאלה, בכל הנוגע לגלגול החשבוניות, מיד ליד, כשדבר לא היה מאחוריהן. התחנה האחרונה של החשבוניות, היתה לפי העולה מעדותו, רשות המס, שנדרשה להחזר סכומי עתק אשר ניצברו ממס התשומות שגולם בחשבוניות הללו, במרמה, ובסכומי עתק.
על הכל, ניצח לפי עדותו של תומר, מרואן, נאשם 1, שהטיל חיתתו עליו ועל אחרים.

ראיות הסיוע לעדותו של עד המדינה, תומר, בפרשת הסחר בחשבוניות נשוא נספח א'
אבי מורן, וסיפור החוב לנאשם 4
89. עדותו של תומר על פרשת הסתבכותו בחוב שחב חברו, מורן, לאבי אלון, נתמכה במלואה על יד עד התביעה, אבי מורן, בעל החוב עצמו, שהאיר את התמונה מזוית הראיה שלו. בעדותו, הסביר מורן, כי אכן נזקק לסיועו של תומר בעימות אליו נקלע מול אבי אלון, עקב החוב שאותו לא הצליח לפרוע. כל שביקש בפועל, היה, לדבריו, אפשרות לעבוד ולפרוע חובותיו. כאשר הקים תומר את חברת מ.ט. יזמים, הפך להיות מנהל פרויקטים שכיר שלו, וקיווה לטוב, אך אוכזב.
בהמשך דבריו, אישר מורן כל שסיפר תומר על העזרה שהעניק לו בהתמודדות מול הנאשמים 1 ו-4. על הפגישה בצ'יינג', סיפר, גם הוא, כי באותה ישיבה היה מרואן ישוב בראש השולחן, כשלצידו אבי אלון ואדם נוסף. בהמשך, תיאר את ההסדר שהציע מרואן: "נקבל כסף ונחזיר מחלק מהשיקים את החוב" (עמ' 1301 לפרוט'). הרעיון היה, כך הסביר, שחלקם, שלו ושל תומר, בעמלה המתחייבת משיקים של לקוחות שיביאו לצ'יינג', ישמש לפרעון החוב.
בהתיחסו לפגישה השניה בצ'יינג', סיפר מורן, כי הגיע למקום עם תומר, ובשלב מסוים הצטרף אליהם גם מרואן. נושא הדיון היה, לדבריו הפעם, הדרך להעברת הלקוחות הקבלניים שמולם עבד, לצ'יינג'. אלה, כך הסביר, נזקקו "לכיסוי חשבונאי" בגין העובדים מהשטחים והעובדים הזרים הבלתי חוקיים, שהעסיקו. בכל אלה טיפל תומר, שעמד לדבריו, בקשר עם עבד ועם בעליה של חברת א.ד.א.מ.
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, הסביר אבי מורן, שלא היה שותפו של תומר ולא התערב בעסקי החשבוניות שלו. עם זאת, ידע שתומר "עוסק בנושא עם בחור בשם עבד בחברת אדם" (עמ' 1317 לפרוט'). בהמשך, הוסיף:
"אני ידעתי שאותו עבד מהמשרד שלהם של מרוואן ואבי, הוא בחור שמוכר חשבוניות פיקטיביות. וזה מה שידעתי וידעתי שחלק מהחוב שלנו מתקזז על ידי זה, זה הכל" (עמ' 1318 לפרוט').
כל שעשה הוא, ביחד עם תומר, היה לטענתו, הקמת החברה שלא יכול היה להקימה לבדו. על החשבוניות הפיקטיביות ידע שהן "ברקע", משום שראה את עבד מגיע למשרד ויושב עם תומר. באותה עת, כך הסביר לשאלת בית המשפט, עמד החוב לאבי אלון, על כ- 70,000 ש"ח.
לשאלה, מדוע לא שילם סכום זה לאבי אלון, וחסל; טען שהאמין כי הפתרון נמצא בהבאת הקבלנים לחבורה.
יודגש, כאן ומיד, כי עדותו של מורן, הרשימה אותנו במהימנותה. היתה זו עדות סדורה ועקבית, שדי בה, לדעתי, היא לבדה כדי לשמש ראיית סיוע משמעותית לעדותו של תומר.

עדותו של עבד, כעדות סיוע לעדותו של תומר
90. ככל שהתייחס עד המדינה עבד, אל העסקאות שביצע ביחד עם עד המדינה תומר, וביחד עם הנאשמים 1–3, וככל ששתי העדויות של עדי מדינה אלה השתלבו זו בזו, והתיישבו עם מכלול הראיות שהתייחסו אל הנושאים שבמחלוקת, יש לראות בעדותו של האחד כמהווה סיוע לעדותו של האחר.
על כוחה של עדות עד מדינה, כעדות סיוע לעדותו של עד מדינה אחר, אומרת השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7194/94 כהן נ' מדינת ישראל
פ"ד נא(5) 403, 409:
"...לגופו של עניין, עד מדינה יכול לשמש מסייע לעד מדינה אחר כמו כל שותף לעבירה לשותפו (ע"פ 765/84 יוסף נ' מדינת ישראל
[6]). בשני המקרים על בית המשפט לנהוג בזהירות מרבית ולעמוד על המשמר תוך מודעות לכך שמדובר בעדי מדינה על כל הפגמים העלולים ליפול בעדויותיהם מחמת מעמדם. אין עדותו של האחד חייבת להתייחס למקטע אחר של המסכת העובדתית ויכול כל אחד לסייע לחברו גם אם דבריו נאמרים לגבי אותו מקטע או לגבי אותם מקטעים עצמם ובלבד שהעדות המסייעת נובעת ממקור עצמאי."
ייאמר מיד, שבעדותו אכן אישש עבד, חלקים מהותיים מעדותו של תומר, במיוחד, בענין הקשר שנוצר בין השניים במסגרת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות.
לפי דבריו של עבד, נתמנה על ידי מרואן, במפגש בצ'יינג' לקראת סוף 2002, להדריך את תומר בעשייה העבריינית סביב החשבוניות הפיקטיביות. היתה זו, לדבריו, הפעם הראשונה בה פגש את תומר ובקשתו של מרואן שידריך את תומר ברזי הפעילות המסחרית בחשבוניות פיקטיביות, התקבלה על דעתו. הסיכום היה לדבריו, שיספק לו חשבוניות כאמור, מדי שבוע, כאשר בעמלה שיקבל, יחלוק עם מרואן, עם שאדי, ועם אבי אלון.
בהתייחסו ספציפית לחשבוניות של חברת השרון לחברת מ.ט. מיטב יזמים, (ת/249) הסביר עבד, כי הוא זה שמילא את החשבוניות האלה, ומסרן לתומר מבלי שהיתה כל עבודה ברקע: "אנחנו לא עבדנו לא עשינו כלום" (עמ' 672 לפרוט').
כך גם, באשר לשש החשבוניות הנוספות של חברת השרון שגם אותן מסר לתומר, אף כי הפעם, מבלי שמרואן ידע על כך. על רקע זה, הוכה עבד לדבריו בצ'יינג', על ידי אנשיו של מרואן באחת השבתות, כמתואר באישום האחד-עשר.
בהתייחסו אל חבילת החשבוניות הנוספות, ת/252, של "ש.י.ע. לומי לעבודה כללית בע"מ", שגם אותן מסר לחברת מ.ט. יזמים ובניה, בבעלות תומר, סיפר עבד כי קיבל בגינן עמלה שנעה בין 7% ל-8%, אשר נקבעה על ידי מרואן. את סכום העמלה, מסר לדבריו, למרואן ולשאדי, והיא חולקה בין שלושתם ובין איליה בכר, שהיה מעורב בעסקאות האלה.

עד התביעה איליה בכר, כעדות מסייעת
91. לדברי בכר, היתה חברת ש.י.ע. לומי, רשומה על שמו, ונחשבה כחברה בבעלותו אף שלא היתה כזו. הדבר נעשה, לפי דבריו, לבקשתו של קוסאי המנוח אותו הכיר בעסק חלקי החילוף בטירה. בפועל, עבד לדבריו, עם עבד, וסייע לו בעסקי החשבוניות. בלשונו:
"אני הייתי, מה שעבד היה אומר לי, הייתי הולך לפי הראש של עבד. עבד היה מקצוען. הוא היה האחראי עלי. אני והוא היינו מתעסקים. אני עד לפני המעצר, עבדתי איתו כל הזמן. אני לא יודע כלום, הייתי מתלווה אליו, הוא היה אומר לי לחתום פה, לחתום פה, מה שהוא היה אומר לי הייתי עושה. זהו. זה מה שאמרתי וזה מה שעשיתי. עד לפני המעצר ביום אחד, ביומיים, אני התעסקתי איתו, הייתי ביחד איתו" (עמ' 2428 לפרוט').
את תומר, הכיר בכר, לדבריו, באמצעות עבד: "הייתי אצלו איזה פעמיים, שלוש, אצל הבחור הזה, כן" (עמ' 2428 לפרוט').
לאחר רענון זיכרון הוסיף: "בשביל למכור לו חשבוניות עם עבד. הלכתי עם עבד... אני הייתי עם עבד, עבד מה שהיה אומר לי הייתי עושה" (עמ' 2428 לפרוט').
בהמשך, הוכרז בכר, "עד עוין", והמשיך גם בשלב זה להכחיש דברים שסיפר במשטרה על הנאשמים השונים.
העד טען בנחרצות, כי שאדי לא נכח באף אחת מן הפגישות בין עבד ותומר בהן נכח גם הוא. בלשונו: "אני באתי רק עם עבד, אני בחיים לא הלכתי עם שאדי לשמה" (עמ' 2432 לפרוט'). בתוך כך, גם הכחיש דבריו במשטרה, לפיהם, קיבל משאדי הלואה על סך 15,000 ₪. לשאלה, אם הכיר את מרואן, השיב בחיוב, באשרו שמרואן הלווה לו כספים:
"היה עוזר לי בתור חבר, היה עוזר לי. גם עבד היה מבקש ממני, היה לי חנות ירקות, היה גם בא אלי לפעמים מבקש ממני כסף, הייתי נותן לו חמש מאות שקל, מאתיים. אנחנו חברים, הלוואות של חבריות, בתור חברים" (עמ' 2432 לפרוט').
העד לא זכר שלמרואן היה עסק לחלקי חילוף שבו עבד קוסאי- עובדה שאושרה על ידי עדים מספר.
את שמוליק מוסיה הכיר בכר, לדבריו, מ"השכונה". לשאלה, אם נתן למוסיה חשבוניות של ש.י.ע. לומי, השיב, כי הוא ועבד נתנו לו את החשבוניות. כאשר הוצגו לו שתי החשבוניות שמספריהן 12 ו-25 מתוך ת/466, זיהה אותן כחשבוניות שעבד הוציאן. את החתימה על החשבוניות לא זיהה כחתימתו, אף כי היסס בנקודה זו:
"לא זוכר אם אני, הוא היה חותם לפעמים במקומי, אני הייתי חותם, אני לא זוכר ..." (עמ' 2434 לפרוט').
בהודעותיו במשטרה עמד בכר על נסיבות רישומה של חברת ש.י.ע. לומי על שמו לפי דרישת קוסאי קסאם המנוח, כמו גם על ההיכרות שערך לו קוסאי עם עבד, ובהמשך, עם תומר (ת/487). ככלל, טען איליה בכר בהודעותיו במשטרה, כי הוא שימש כ"כבש" וכ"קוף" בפגישות הספורות בהן השתתפו קוסאי, תומר טישלר, ועבד.
עם זאת, הכחיש אליה בכר, לאורך הודעותיו, כל קשר בין שאדי לבין הפגישות שקיים עם עבד תומר וקוסאי. לדבריו, "בחיים לא ישבתי עם שאדי אצל אנשים" (ת/487 בעמ' 3). בעימות עם עבד הטיח זה בפני
ו כי נסע יחד עימו ועם שאדי לפגישה עם תומר. תגובתו של בכר הייתה כי שתי פגישות כאלו אכן התקיימו, אולם טען כי "לא זכור לי ששאדי היה איתנו עם תומר" (ת/490).
הכחשת נוכחותו של שאדי, על ידו, בהתייחסו אל הפגישות עם עבד ותומר, חזרה ועלתה על ידי איליה גם בעימות עם תומר. כאשר הטיח בפני
ו תומר, כי הגיע לפגישה עימו ביחד עם שאדי, השיב איליה "אני עברתי גהינומים אני לא זוכר" (ת/491).
יוזכר, בעדותו בפני
ננו הכחיש איליה נמרצות כל נוכחות של שאדי במפגשים, אף כי בעימותים עם עבד ותומר, "לא זכר" זאת.

העד שלמה יצחק (לומי)
92. גם העד שלמה יצחק, שכינויו "לומי", נשאל על קישרו לחברת ש.י.ע. לומי שהחשבוניות על שמה נמסרו לתומר. העד, שהיה בעל חנות פירות וירקות בשוק ברעננה, טען, כי לא הכיר חברה זו כלל. לעומת זאת, הכיר את מרואן אשר עזר לו כאשר הסתבך כספית:
"הייתי, כל הזמן הייתי בא בוכה לו תעזור לי הוא היה נותן לי שיקים... הוא... עזר לי בשיקים בסביבות איזה 300,000 ₪ והייתי מכסה לו אותם... הייתי מחזיר לו אותם תוך כדי סוף שבוע הייתי מכסה את השיקים... הוא לא לקח לי ריבית" (עמ' 2640 – 2641 לפרוט').

עדותו של העד יצחק כהן, הבעלים של פאר תל-אביב כעדות סיוע לעדותו של תומר
93. עד זה היה כפי שהוזכר, הלקוח הראשון שהביא תומר לחברת א.ד.א.מ., במסגרת הסיכום שקשר עם מרואן, במפגש בצ'יינג'. עיסוקו של זה, היה בתחומי הבניה.
במשך תקופה מסוימת, כך העד, עמד בקשר עם תומר, שסיפק לו עובדים לחברותיו הנ"ל, באמצעות חברת א.ד.א.מ., אשר עימה עמד לדבריו, בקשר כפול. מצד אחד, אספקת כח אדם; ומצד שני, הלוואות כספיות שעבורן הוצאו חשבוניות מס.
את חנניה, בעליה של חברת א.ד.א.מ., פגש העד, לדבריו, רק פעם אחת, באתר בניה ברחוב הרצל ברעננה.
בהתיחסו אל עשר החשבוניות של חברת א.ד.א.מ. (ת/394-חשבוניות מס' 42, 44, 47, 53, 62, 64, 68, 76, 78, 81, נספח א' לכתב האישום) שנרשמו בספרי חברת פאר ת"א, העיד כהן, כי קיבלן מתומר, וכי שילם את המע"מ בגינן (עמ' 1785 לפרוט'). כך גם המסמכים של חברת א.ד.א.מ, ובהם: אישור לניכוי מס במקור, פרוטוקול האסיפה הכללית, וצילום תעודת הזהות של חנניה (ת/395) כמו גם, הקבלות של חברת א.ד.א.מ. (ת/396א'-ד').
אשר לשיקים (ת/397 א-ב) מחשבון יצחק כהן ובניו, שהוצגו לעד, אישר כי אלה מולאו על ידו, אף כי לא הוא שרשם לדבריו, את שם המוטב, אותו כלל לא הכיר. השיקים נפרטו, לטענתו, בחשבונות הבנק של הנאשמים (וראו, דיון בהמשך, באישום החמישי).

בין אם כך ובין אם אחרת, אין ספק, שעדותו של יצחק כהן, משלימה את עדותו של תומר, בכל הנוגע למעורבותו בעיסוק בחשבוניות הפיקטיביות, עבור הנאשמים 1 ו-2.

עדותו של אהרון גואקיל, בעליה של ירדנה נבנה ארצנו בע"מ, כעדות סיוע
94. הדברים שנאמרו לעיל, לענין הסיוע, יפים גם לעניינו של אהרון גואקיל, או בכינויו, צ'יקו, שהופנה אף הוא, על ידי תומר, אל הצ'יינג'; בהיותו קבלן בנין שעבד בעיקר באיזור המרכז; ת"א-גבעתיים.
את הנאשם 2, הכיר העד לדבריו, בימים בהם נקלעה חברתו לקשיים כלכליים, כאשר הוגבל חשבונו בבנק, וצעדיו בעולם העסקים הוצרו. על רקע הקשיים אליהם נקלע בגיוס כח אדם לחברתו, נזקק העד לסיוע, אותו מצא לדבריו אצל הנאשם 2. כלשונו:
"אני הכרתי אותו בנסיבות כאלה, אני הייתי צריך עובדים, במסגרת הקשיים הכספיים שלי גם היו קשיים בעיות קשות מאד בנושא כוח אדם בגלל הסדרים והדברים האלה. אני הייתי מחויב ללוחות זמנים, והייתי זקוק לכוח אדם והתעניינתי איפה אני יכול להשיג אנשים וכך הכרתי את חנניה" (עמ' 1697 לפרוט').
במהלך עדותו, הוצגו לעד גואקיל, תשע החשבוניות של חברת א.ד.א.מ. אותן קיבל מחנניה, ת/384 (חשבוניות מס' 41,51,54,55,63,82,83,84,116, נספח א' לכתב האישום). תחילה טען, כי לא הבין בשעתו שמדובר היה בחשבוניות פיקטיביות. ואולם, משהוצג לו כתב האישום בו הודה, בבית משפט השלום בת"א, בקיזוז שלא כדין תשומות מחשבוניות אלה (ת/382, ות/383); שינה גירסתו. כך, כלשונו:
"בדיעבד אני, אני הבנתי שהעיסקה הזאת שעשיתי עם חנניה נחשבת לפיקטיבית, ולמרות שהיו עובדים ולמרות שהיתה עבודה והחשבוניות יצאו פר עבודה ולפי דוחות, אבל אני גייסתי את העובדים ואני קיבלתי את החשבוניות מחנניה בגין העובדים האלה או העבודות האלה" (עמ' 1698 לפרוט').
בהתבוננו בהמשך, בארבע הקבלות של חברת א.ד.א.מ. שהוצאו לחברת ירדנה נבנה ארצנו (ת/385) טען:
"שוב אותו עניין אני כבר חתמתי ואמרתי שכן אבל כשאני מקבל קבלה אני מייחס אותה לאתר ואני שולח את זה להנהלת חשבונות, ואני לא רואה כאן את ההתייחסות שלי כך שזה, אם זה נבדק וזה מתאים לחשבוניות סביר להניח שזה תואם. אבל אין כאן את הרישום שלי" (עמ' 1699 לפרוט').
לדבריו, נהג לשלם לחנניה בשיקים דחוים, ולא במזומן.
כאשר הוצגו לעד שלושה שיקים נוספים (ת/386א-ג) שנמשכו מחשבונה של חברת ירדנה נבנה ארצנו, בבנק דיסקונט, לטובת חברת א.ד.א.מ., אישר שהוציא את השיקים למוטבים שלא הכירם כלל, הם, ראשיד ונאצר את אלון.
בהתיחסו לשלושת השיקים הנוספים (ת/387 א-ג) שנמשכו מחשבון החברה בבנק איגוד, לזכות סטייל המרכז, ולזכות מוחמד מסרואה וראשיד, שוב לא ידע העד לומר, מי היו המוטבים הללו, ושל מי שהיו החתימות על גב השיקים, כולל חתימתו המיומרת, שלו.
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ברזילי, שב העד ואישר שלגבי מרבית החשבוניות בהן הורשע בבית משפט השלום, בוצעה בפועל עבודה, למעט שלוש חשבוניות, שהיו אכן פיקטיביות.
גם כאשר הופנתה תשומת ליבו לעובדה, שארבעים חשבוניות מאלה המנויות בכתב האישום כחשבוניות שקיבל מתומר בין יוני 2002 - יולי 2003, היו מנופחות, ושלוש היו פיקטיביות, התעקש העד שבפועל ביצע עבודה לגבי כולן.
לדבריו, עמד סכום העסקאות הכולל, נשוא החשבוניות הללו, על כ-4 מיליון ₪.

95. בהתייחסו שוב, בהמשך עדותו, אל קשריו עם הנאשם 2, סיפר העד, כי נהג לשלם לו, תמורת חשבוניות שקיבל ממנו, בשיק אחד, ולעיתים בשניים; אחד, על סכום העסקה; והשני, על המע"מ. חנניה, לדבריו, היה פורט את השיקים ומוסר לו כסף מזומן בתמורה. כנגד השיקים שמסר לחנניה, קיבל לדבריו קבלה מידיו. השיקים, כך העיד, היו ככלל, שיקים דחויים לתקופה של חודש ויותר, ובשל הפרשי הזמנים שילם ריבית.
לפי הערכתו נסתיימו הקשרים העיסקיים בינו ובין חנניה, באוקטובר 2003.
לדברי העד, לא הכיר בכל הפרשה הזו, לא את מרואן ולא את אבי אלון, אלא, את חנניה, את תומר ואת מורן, בלבד.

96. אין צריך לומר, כי על אף התעקשותו של העד הזה על תוכנן האמיתי של החשבוניות שהוצגו לו, יש בעצם הרשעתו, בבית משפט השלום, בקיזוזן של חשבוניות אלה בדוחותיו, שלא כדין, כדי לסייע ולאשש עדותו של תומר, בכל הנוגע למעורבותו בחשבוניות נשוא האישום דנא. במיוחד כך, כאשר עולה מעדותו, כי מאז שנת 2002 לא נעשו בספריו כל התאמות בנקים, עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה, החל משנה זו. ההתאמות, כך טען, ככל שהיו כאלה, בוצעו על ידו רטרואקטיבית.

לענין זה יפה גם עדותו של רוה"ח, יורם בר אבי, שטיפל בספרי חברת ירדנה נבנה ארצנו, ואשר הסביר את זיקתה לספק, חברת א.ד.א.מ., ואת הכרטסת שלה בהנהלת החשבונות לשנת הכספים 2003-2004 (ת/391).
עד זה, שהתיחס גם לטבלה, ת/392, בה פורטו החשבוניות של חברת א.ד.א.מ., לירדנה נבנה ארצנו, הסביר עוד, כי בדק את החשבוניות שהתייחסו לשנת 2003, ומצא שאלה נרשמו בספרי החשבונות של החברה, וכי מס התשומות בגינן נוכה על ידה.

סיכום עדויות הסיוע לעדותו של תומר
97. סקירת העדויות עד כאן, מבהירה כי דבריו של עד המדינה תומר, נתמכו היטב, אולי מעבר לצריך, בעדויות נוספות, בהן בעיקר עדות חברו, אבי מורן, אשר סיפר אותו סיפור עצמו אודות חובו לנאשם 4; אודות הסתבכותו עם הנאשם 1; התגייסותו של תומר לעזרתו; המפגש בצ'יינג'; ההסכמה עם הנאשמים בענין הניסיון לפרוע חובו במסגרת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות אליו הוכנס, וכן, אודות כל ההתפתחויות שבאו לאחר מכן, כתאורן לעיל.
די היה לכאורה, בעדותו שלו, על מנת לקבוע, חד-משמעית, שעדותו של עד המדינה, תומר, נתמכה היטב בראיות סיוע, בעלות משקל ממשי.
שבעתיים כך, בהצטרף אליה כל העדויות הנוספות שהוזכרו, של עבד ושל שני העוסקים שאותם הכווין תומר אל הנאשם 2 בהוראת הנאשם 1, על כל שנכרך בעובדה זו, ועל כל שמשתמע מכך. בהצטרף עדותו של בכר, בפני
נו תמונה ברורה ומפורשת על סחר בחשבוניות פיקטיביות בו היו מעורבים על מעל הראש הנאשמים 1 ו-3.

גירסת ההגנה על הסחר בחשבוניות פיקטיביות בתיווכו של תומר
הנאשם 1, על הסחר בחשבוניות בתיווכו של תומר
98. כבר הוסבר, כי בעדותו עשה מרואן ככל יכולתו על מנת להרחיק עצמו, מכל נגיעה בפרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, נשוא האישום השני, ובכלל. הוא, כך טען, לא עסק בחשבוניות מס מעולם, לא ידע עליהן דבר, ולא שלח ידו אליהן. מי שעסק בסחר הזה, היו לדבריו, עדי המדינה, עבד ותומר בלבד. בלשונו:
"עבד היה לו עסק של חשבוניות עם תומר לפי הצ'קים שנפרעו אצלי ב- change, לפני שקם דבר שקוראים לו חנניה, ועבד מעיד עלי בזה שאני שותף" (עמ' 2728 לפרוט').
לשון אחר, הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, שהתנהל בין שני עדי המדינה, עבד ותומר, היה אמנם ידוע לו, אלא שלו עצמו לא היו, לשיטתו, כל קשר וזיקה אל החשבוניות, גם לא אל חנניה:
"כי המכירה בין עבד לתומר היא הייתה לפני שחנניה הופיע. אז אם אני המטרה שלי לקזז חוב מתומר דרך עבודה, אז הייתי מקזז עם עבד לא עם חנניה כי כבר אנחנו אני ועבד, לפי מה שהתביעה טוענת, אני ועבד כבר מוכרים ביחד חשבוניות. אז למה אני צריך את חנניה שיעבוד עם תומר?" (עמ' 2729 לפרוט').
לשיטתו, ענין לנו בסיפור חסר כל שחר שהמציא תומר ממוחו הקודח, בקושרו אותו לחוב שלא חב לו כלל. אם היה תומר בעל חוב כלפי מישהו, כך מרואן, לא היה זה חוב כלפיו, אלא חוב כלפי אבי אלון, מבלי כל מעורבות מצידו. הוא, לטענתו, לא הפך את עצמו לנושה של אבי מורן בשום שלב, ולא עשה כל ניסיון להביא לפרעון חוב שלא ידע עליו.
את השתתפותו בפגישה בצ'יינג' בו נטלו חלק, תומר, אבי אלון ואבי מורן, לפי העדויות, הכחיש מרואן מכל וכל. לדבריו, נקלע למפגש במקרה, ונשאר לשבת שם לאורך הדיון, סתם כך. בלשונו: "מישהו שמגיע למשרד שלי רוצה לשבת עם השותף שלי ואני נוכח בעסק אז אני לא קם והולך" (עמ' 2747 לפרוט').
מרואן לא זכר שישב בראש השולחן, וגם אילו כך, טען, אין לייחס לענין זה כל משמעות. גם חנניה נכח במפגש, לדבריו, אך הגיע באמצע, על מנת לפרוט שיק, ונשאר גם הוא עם האחרים. בנסיבות אלה, הסביר, עשה את שיש לעשות, קרי, ערך היכרות בין הנוכחים: "אני הכרתי בינים בתור קבלנים, תכירו וזהו. לא מעבר" (עמ' 2818 לפרוט').
אשר לשאדי וראשיד, אלה לדבריו, כלל לא נכחו במפגש בצ'יינג'. בענין מג'די, טען, אפשר שנכח אז במשרד, אבל זאת, בחלק בו פורטים שיקים, ולא בחלק בו נערכות הפגישות.
ויודגש מיד, בהכחשה טוטאלית זו של מרואן, בשוללו כל נוכחות אקטיבית שלו בצ'יינג' באותו מפגש בו הוכנס תומר לפעילות הסחר בחשבוניות, יש כדי לערער כל בסיס של אמון שניתן היה לייחס לעדותו. שהרי, המפגש הקריטי הזה, שעליו העידו לא רק עדי המדינה, אלא, גם אבי מורן ואף הנאשם 2 הפך להיות על ידי עצם ההכחשה, מפגש שריח חזק של התרחשות פלילית עולה ממנו. במיוחד כך, בהקשר למי שישב בו ראש, הוא הנאשם 1 עצמו.
לשאלותיה של עו"ד גולדמן
, המשיך מרואן והסביר, כי באותו מפגש לא הועלתה כלל האפשרות להסתייע בסחר בחשבוניות פיקטיביות כדרך לפרעון חובו של אבי מורן לאבי אלון, כפי שנטען על ידי תומר. בלשונו:
"אני חשבוניות פיקטיביות בחיים לא הצעתי, לא לטישלר ולא לאף אחד" (עמ' 2815 לפרוט').
לשאלה החוזרת אם ככלל, היה אחראי לסחר בחשבוניות שהתרחש בצ'יינג', השיב:
"אני לא יכול להיות אחראי כי אני לא מתעסק בזה" (עמ' 2816 לפרוט').
גם כאשר הטיחה בו עו"ד גולדמן
, טענתה, לפיה, זימן את תומר למפגש עם חנניה על מנת שיביא לו לקוחות שירכשו ממנו חשבוניות פיקטיביות, הכחיש זאת מרואן מכל וכל:
"לא יתכן שאני אלמד אחד כמו טישלר איך גונבים את מע"מ" (עמ' 2817 לפרוט').
כאשר הציעה לו עו"ד גולדמן
, אפשרות, ששלח ידיו אל הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בהיותו "הבוס" בארגון, נזעק מרואן:
"אני, יש לי ילדה, שנעצרתי הייתה בגיל 6 חודש... ואני לא שלם עם כל המעצר שנתיים, לא ישן לא ביום ולא בלילה וזה ילדה יחידה, ואני, עם כל הכבוד לכל העורכי דין, אני חיטטתי בחומר אולי יותר מהעורכי דין, למה? כי כואב לי. אני יודע מה עשו לי, הלינץ' שעשו לי בשביל ליפול. לא יתכן שעבד ותומר גונבים את מע"מ לפני הפגישה במשרד. פעם מייחסים לי את חנניה שותף, פעם מייחסים לי את עבד, פעם מייחסים לי את תומר. אתם לא יכולים לרקוד על כל החתונות ביחד" (עמ' 2819 לפרוט').

99. בהמשך, יצא מרואן נחרצות כנגד תומר, שניסה לערבו בפרשת החשבוניות, בהקשותו, איך יעלה על הדעת שלאחר פגישה אחת עימו "הוא (תומר-ב.א.ת.) החליט מי אני ומה אני עושה" (עמ' 2820 לפרוט').
מרואן שב והכחיש מכל וכל, הטענה, שתומר סיפק לו לקוחות בהקשר לחשבוניות הפיקטיביות. גם לא את עד התביעה יצחק כהן, ששום קשר לא היה לו עימו, לדבריו.
בהתיחסו אל השיק מתוך ת/398, על סך 10,000 ₪, של החברה בניהולו של יצחק כהן, מיום 11.1.05, אשר הופקד בחשבון הבנק של נאצר את אלון, טען, כי אפשר שהשיק נמסר לפריטה, מבלי כל קשר לעסקי החשבוניות.
אשר לכיתוב על השיק, "איציק כהן רעננה", טען, שאין זה כתב ידו.
כן הדבר, בהתייחס אל החשבוניות של חברת א.ד.א.מ. (ת/394) שהוצגו לו, ואשר הוצאו לחברת פאר ת"א, בבעלותו של יצחק כהן. מרואן סרב להתבונן באלה, תוך ששב והכחיש כל שייכות אליהן: "אין לי מה להסתכל, כי זה לא מעניין אותי. לא עבדתי בחשבוניות" (עמ' 2823 לפרוט').
כך גם, בהתייחסו לשני השיקים האחרים, ת/397א' ות/397ב', של יצחק כהן שיצאו לפקודת חברת א.ד.א.מ., ואשר הופקדו בחשבונו של הנאשם 7, רשיד. הנאשם 1, שלל כל זיקה אל השיקים האלה.
על אותה הכחשה חזר מרואן, גם בהתייחסו לשיק הנוסף של יצחק כהן, שהוצא לפקודת רשיד, ולחשבוניות ת/384, של אהרון גואקיל, כמו גם לשיק ת/387 ג', של חברת ירדנה, אשר הופקד גם הוא, בחשבונו של רשיד.
אשר לשיק של חברת ירדנה שיצא לחברת א.ד.א.מ., מתוך ת/386, שעל גבו נרשם "תומר קיזוז", ואשר הופקד בחשבונה של "נאצר את אלון", שלל מרואן כל זיקה וקשר גם לגביו.
לדבריו, לא הכיר מעולם את אהרון גואקיל ולא ידע מי זו חברת ירדנה נבנה ארצנו.

100. ושוב, יודגש כאן ומיד, נסיונו הנואש של הנאשם 1, להכחיש כל זיקה בינו ובין עובדות נחרצות אליהן נקשר שמו בהליכי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, תמוה הוא. על פניה, יש בגישה זו של הכחשת דברים שהוכחו, כדי לפגוע קשות באמינותו של הנאשם. שהרי, כאשר ראיות חפציות ברורות, ועדויות בעלות משקל, קושרות את האיש אל הפעילות נשוא הדיון, עולה וצומחת חובתו להעמיד הסבר מניח את הדעת, שיבסס את ניתוקו ממנה. באין בפיו הסבר כאמור, הולך ומתבסס הנטען כנגדו על ידי התביעה, עד שזה הופך להיות ראיה של ממש. כך, קובע בית המשפט בע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל
פ"ד לו(4), 309:
"...אם הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראיה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצדו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מלבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית - המשפט, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם... הכל תלוי בנסיבות הענין, ובמשקל ההגיוני המצטבר אשר יש לייחס לעובדות שהוכחו..."

בהקשר זה, הבהיר השופט י. קדמי בספרו על הראיות, תשס"ד-2003, בעמ' 729:
"בפועל, קיומה של ראיה מסבכת מטיל על הנאשם "נטל טקטי" של הצגת הסבר; ומשהנאשם אינו מרים נטל זה – נותרת הראיה המסבכת כראיה יחידה לחובת הנאשם ומשקלה נבחן בתור שכזאת"

משמעות הכחשת הקשר לסחר בחשבוניות הפיקטיביות על ידי הנאשם 1, והכחשת כל זיקה לפעילות הפלילית שרחשה בבסיסה, תידון בהמשך ביתר הרחבה.

הנאשם 2, על הסחר בחשבוניות בתיווכו של תומר טישלר
כללי
101. בשונה מן הנאשם 1, לא ניסה הנאשם 2 כאמור להסתתר מאחורי הכחשה טוטאלית של כל הנטען נגדו. במהלך עדותו בפני
נו, הודה חנניה שהחשבוניות על שם חברת ירדנה נבנה ארצנו (ת/384) שהוצגו לו, היו בפועל, חשבוניות פיקטיביות (עמ' 3429 לפרוט'). כן הסכים, כי החוזה שנחתם בין חברת א.ד.א.מ. ובין חברת ירדנה (ת/525) היה חוזה פיקטיבי, כלשונו (ראו, עמ' 3420 לפרוט').
משמעותית מאוד בעיני, היא התייחסותו של הנאשם 2 לפגישה בצ'יינג', בה נטל חלק לפי כל העדויות שבאו בפני
נו, אף שמלכתחילה השקיע מאמץ רב על מנת להכחיש השתתפותו במפגש זה (ת/61 עמ' 3, ות/64) בלשונו:
"לא. לא זכורה לי פגישה כזו. אולי הייתה סיטואציה שאולי ישבו האנשים האלו בפני
ם ואני בדיוק נכנסתי, אבל אני לא הייתי מעורב בפגישה או נוכח בפגישה כזאת" (ת/64, עמ' 4 ש' 12-5).
לשאלה, אם מרואן הכיר את תומר, לא ידע להשיב. כל שידע היה, לדבריו, שתומר היה חייב כסף לאבי אלון (שם, בעמ' 5 ש' 11-8).
כך, גם בעימות בינו ובין תומר (ת/214):
"לא. נכון שאני מכיר אותו, את תומר. אני לא הכרתי את תומר דרך מרואן וגם לא בצ'יינג'. אני לא זוכר איפה הכרתי את תומר. מעולם לא הייתה פגישה כזאת ביני לבין תומר לבין מרואן שהוא טוען, הכוונה לתומר שטוען שהכיר לי אנשים או לקוחות."
גם כאשר נדרש בעדותו בפני
נו, לקשריו ולקשרי הנאשמים האחרים עם תומר, הכחיש תחילה, כל קשר כאמור:
"לא ידוע לי על שום, אני בכלל לא הכרתי את תומר טישלר, ולא ידוע לי על שום חוב של תומר טישלר, ולא חוב של אף אחד אחר למרואן, אין לי שום קשר, אני מה שהייתי עושה זה רק הייתי פורט צ'קים" (אצל מרואן) (עמ' 3187 לפרוט').
בהמשך, הסביר הכחשתו זו:
"אני לא אמרתי את זה במפורט בדיוק תיארתי איך היתה הפגישה ומה היתה הפגישה, כי שוב פעם, אני ידעתי שהפגישה הזאת בעצם יצרה משהו לא לגיטימי, לא חוקי, ולא רציתי להפליל את עצמי, לא רציתי לקשור את עצמי לעניין הזה באותו זמן" (עמ' 3499 לפרוט').
וכבר הוסבר לעיל, כי דברים ברורים אלה של הנאשם 2 על אופיו האמיתי של המפגש בציינג' סותרים את דבריו של מרואן כציטוטם לעיל, בהם טען שהפגישה אשר התקיימה בצ'יינג' הייתה אקראית וחסרת כל מטרה.
בהמשך עדותו, הודה חנניה, כי בפועל היה מודע היטב לחובו של תומר למרואן, ולהחלטתו להיכנס לעסקי החשבוניות הפיקטיביות, כדי לנסות ולפורעו. לדבריו, שוחח על כך עם תומר, וניסה לעזור לו:
"הוא סיפר לי על החוב בעצם ממנו גם, אני ידעתי על החוב שיש לו כלפי מרואן, הוא אמר תשמע, עד עכשיו היה לי עבודה, הצלחתי לשלם, ירד לי, אני מתאים לי עכשיו להעביר לך את הנושא של אספקת עובדים במקומות שאני לא יכול לספק, מה גם שאני כל עבודה שאני מסדר לך אני רוצה עמלה, כנהוג... אבל כל מה שאתה מנפח יוצא לדוגמה 18%, אני רוצה מזה 9%, אמרתי או.קי., בוא נשב ונראה, אני אבדוק את עצמי אם זה שווה לי כי מבחינת כדאיות ואם כן אנחנו נתאם פגישה אצלך במשרד וזה.
הוא סיפר לי אז על החוב, כי הוא אומר שאת זה אני רוצה בעצם לשלם, אני רוצה כמה שיותר מהר לגמור עם החוב הזה" (עמ' 3193 לפרוט').
ושוב בהמשך, הודה בנוסף, כי למעשה ידע על החוב מפי מרואן. הסיפור נודע לו לדבריו הפעם, כאשר פנה אליו, לאחר הפגישה עם תומר בצ'יינג', וביקש פרטים. לשאלת בית המשפט, מה ידע אם כן על מקור החוב של תומר למרואן, השיב:
"הוא היה פורט שיקים והיו חוזרים השיקים ולא היה לו כסף לשלם, והוא לקח כל מיני הלוואות וחזרו לו השיקים והיה צריך לשלם את זה ולא היה לו כסף לשלם. זאת אומרת, הוא סיפר לי שהיו לו תקופות טובות ותקופות שהוא בירידה, והוא חיפש דרכי עכשיו לצאת מהמצב הזה" (עמ' 3423-3424 לפרוט').

102. עדיין, נמנע הנאשם 2, מלקשור את תחילת עיסוקיו עם תומר, במרואן. לפי גירסתו בפני
נו, אומנם פגש את תומר בצ'יינג', אך הכנסתו של זה לעסקי החשבוניות, באה בהמשך, כאשר נפגש עימו מספר פעמים, בבית הקפה בסמוך לצ'יינג'.
באחד ממפגשיהם אלה, כך טען, הציע לו תומר להתחיל לספק לו עובדים תמורת עמלה, במקומות בהם התקשה הוא לספק את המכסה. בהמשך, פנה אליו תומר ושאלו אם תהיה לו בעיה להוציא חשבוניות מנופחות לקבלנים שעימם עבד, ולחלק "הרווח" בין שניהם, "חצי חצי". משהסכים להצעתו של תומר, כך הנאשם 2, החלו לעסוק יחדיו בסחר בחשבוניות.
הנאשם 2, שב והכחיש בעדותו בפני
נו, ש"התוכנית לסגירת החובות של תומר לארגון", הוצגה לו במפגש בצ'יינג'. עוד הכחיש, שההחלטה בענין רכישת החשבוניות התקבלה לצורך פרעון חובו של תומר למרואן. לטענתו, לא מסר לתומר בפגישה בצ'יינג', שום מסמך:
"שלילי קטלני. הוא באותו יום לא קיבל ממני שום דבר, גם לא היה עלי שום דבר. כל המסמכים הוא קיבל אצלו במשרד" (עמ' 3417 לפרוט').
בתוך כך, שב וטען, שמעולם לא דיבר עם תומר על חשבוניות פיקטיביות, אלא, על חשבוניות "מנופחות" בלבד. לשיטתו, לא נזקק לו תומר באספקת חשבוניות פיקטיביות. תומר ידע שאצלו ניתן לקבל עבודה ועובדים, ולכן פנה אליו והוא סיפק לו את אלה. אם דיבר תומר על חשבוניות פיקטיביות, כך חנניה, אין זאת אלא משום ש"תומר משקר בהרבה דברים, כן, וגם נוכחנו לדעת שהוא משקר וגם הדריכו אותו לשקר" (עמ' 3196 לפרוט').

103. בהתייחסו בהמשך עדותו, לפגישה השניה בינו ובין תומר, במשרדו של תומר בהוד השרון, סיפר חנניה, כי שם הציג לתומר מסמכים שונים, ותומר הבטיחו שיטפל בהם ויעמוד עימו בקשר. באותה פגישה גם דיברו שניהם על נושא העמלות, וסיכמו שעל החלק של ניפוח החשבונית יקבל תומר חצי מסכום המע"מ אשר עמד אז על 18%.
חנניה אישר בעדותו בפני
נו, דבריו של תומר כי באותה פגישה שניה ביניהם, הכיר לו תומר שלושה קבלנים, הם, פאר ת"א, עדי שיין וירדנה נבנה ארצנו, שעימם אכן פעל בנושא החשבוניות לאורך תקופה של כארבעה חודשים.
בהמשך עדותו, נדרש חנניה לקשריו עם שניים מן הקבלנים הנ"ל, אותם הכיר לו תומר, ואשר חשבוניותיהם פורטו בנספח א' לכתב האישום. הדברים יפורטו להלן.

הנאשם 2, על עסקאותיו עם חברת פאר ת"א
104. את חברת פאר ת"א בע"מ (להלן - פאר ת"א) ואת בעליה, יצחק כהן, הכיר הנאשם 2, גם לפי דבריו, באמצעות תומר. קשריו עם אלה נמשכו לשיטתו, בתקופה בין יוני לאוגוסט 2003. ההסדר היה שהוא סיפק עובדים לחברת פאר, והחשבוניות שהנפיק לחברה כנגד התשלום שקיבל ממנה, שיקפו מחירים "מנופחים" אשר הגדילו מדרך הטבע את סכומי התשומות שדרש כהחזר מרשויות המס. "הניפוח" היה לדבריו, גבוה כדי כך, שקשה היה להפריד בין החלק בחשבונית ששיקף תמורה אמיתית לעבודה שבוצעה, ובין החלק ששיקף את "הניפוח".
בחקירתו הנגדית, על ידי ב"כ התביעה, נשאל חנניה על ההסכם הפיקטיבי שכרת עם יצחק כהן, בהקשר לעסקאותיו אלה, וכן נשאל, מדוע לא הזכיר במשטרה וברשות המס את גירסת "הניפוח", בהתעקשו שם על טענת ביצוע "עבודה אמיתית" מול יצחק כהן (ראו, ת/49, עמ' 2 ש' 5-4; ת/54 עמ' 2 ש' 24-23; ת/64 עמ' 14 ש' 15-10). תשובתו:
"אני בחקירה לא ידעתי שום דבר. אני פחדתי מכל הקשר והרעש הזה... אני פעם ראשונה בכזה בלאגן של 50 אנשים עצורים וטלוויזיות וצלמים וארגון פשע ולא יודע מה. דברים שמעולם לא נתקלתי בהם, פתאום מאשימים אותך בדברים שאתה שאני יודע בתוכי שאין לי שום קשר לדברים האלה. נכון, אני לא תלית (כך, בפרוטוקול) שכולה תכלת, ביצעתי עבירות ופחדתי לחשוף את עצמי לדברים שיתחילו לקשור אותי בכל מיני דברים שבאמת אחר כך אני אסתבך. העדפתי או חלק לא להגיד את האמת, או חלק לא להגיד את הדברים בכלל, ואחר כך בבית משפט אדע איך לעשות את זה" (עמ' 3422 לפרוט').
על חלקו של תומר בעסקאותיו עם יצחק כהן, סיפר חנניה:
"נכון. הוא קיבל שתי סוגי עמלות, שני סוגי עמלות תומר קיבל. הוא קיבל על העבודה האמיתית שהיתה, והוא קיבל את החלק שלו בחשבוניות המנופחות" (עמ' 3423 לפרוט').
בהמשך טען כי באותה תקופה, נהג להיפגש עם תומר באתרי הבניה, שם קיבל את השיקים מידיו, מהם היה תומר מקבל את חלקו.
כאשר הטיחה בו התובעת, כי תומר כלל לא קיבל עמלה ממנו, אלא, נהנה מקיזוז חובו "לארגון", השיב חנניה בכעס מתפרץ:
"עוד הפעם את אומרת לארגון. אותי לא עניין החוב של תומר. עובדה שאחרי שסיימתי איתו שלושה חודשים שעבדנו, לא יצרתי איתו קשר בכלל, לא דיברתי איתו. אני עד לאותו יום של הפיצוח, בקושי, בעצם ראיתי אותו פעם אחת, אבל מאז לא דיברנו אפילו טלפונית, לא היה לי שום קשר איתו, לא ניהלתי אותו שום משא ומתן. אותי לא עניין החוב שלו. מעולם גם לא דיברתי איתו על החוב שלו. עובדה שהעיד" (עמ' 3423 לפרוט').
את מרואן, ניסה הנאשם 2, להרחיק בכל כחו מכל העשייה הזו:
"מרוואן לא צריך לדרוש ממני להוציא חשבוניות. בחיים מרוואן לא דיבר איתי להוציא חשבונית, לא חשבונית. מה זה קשור אליו בכלל" (עמ' 3425 לפרוט').
האמנם כך?
הנאשם ניסה להוציא מן הסיפור, גם את ראשיד, הנאשם 7, שטביעות אצבעותיו ניכרו בשיקים.
כאשר הוצג לו על ידי התובעת, השיק ת/397ב', שהופקד בחשבונו של ראשיד ואשר על גבו נרשם לצד שמו של תומר, השם של ראשיד, הסביר:
"זה תומר לקח את השיק ופרט את זה כנראה, שילם בזה חוב. אמרתי לך שהוא לא היה לוקח את החלק שלו גם כן בשיקים או של יצחק כהן, או של צ'יקו ובזה היה משלם. אם רשום תומר אז תומר הביא להם את השיק" (עמ' 3426 לפרוט'; וראו, שני השיקים שעל גבם נרשם: "252957 ראשיד").
כן הדבר, לטענתו, בהתיחס לשיק ת/397א'.
לגבי כל השיקים, כולל אלה שהוציא מתוך הפנקס, ת/335, חזר וטען הנאשם 2, כי לא דובר בשיקים שניתנו תמורת חשבוניות פיקטיביות, אלא, בכאלה שהיוו תמורה לחשבוניות המנופחות בלבד.

הנאשם 2, על הקשר עם ירדנה נבנה ארצנו
105. בהמשך עדותו בפני
נו, סיפר הנאשם 2, כי בחודשים יוני – אוקטובר 2003, קיים קשר עיסקי גם עם חברת ירדנה נבנה ארצנו, שהיתה כאמור לעיל, בבעלותו של אהרון גואקיל, שכינויו צ'יקו. לדבריו, היה זה תומר שהביאו אל אתר הבניה של חברה זו, בקינג ג'ורג' בת"א. בהיותו שם, ביקש ממנו צ'יקו, שיספק לו עובדים, מיידית, אלא שהוא ביקשו להמתין שבוע שבועיים, שבמהלכם יוציא לו, כך הבטיח, חשבוניות לכיסוי.
הנאשם 2, הודה בפה מלא, שהנפיק לחברה זו חשבוניות פיקטיביות, להבדיל מחשבוניות מנופחות (עמ' 3218 לפרוט'). זאת, יש להזכיר, בשונה מדבריו בחקירתו מיום 25.4.05, שם טען כי העבודה מול חברת ירדנה נבנה ארצנו, "התנהלה כמו מול פאר ת"א" (ת/64, עמ' 11 ש'9).
לדבריו, הגיע היקף העבודה שביצע לחברת ירדנה, לדבריו, לסכום כולל של כ-150,000 ₪, לא יותר. משהסתבר לו, כך הסביר, כי למעשה לא היתה כל עבודה בחברת ירדנה, ומשנוכח לדעת כי חלק מהשיקים שהוציאה לו חברה זו, חזרו באין להם כיסוי, העדיף לדבריו, להפסיק קשריו עימה.
על שיטת ההתחשבנות בהקשר לחשבוניות הפיקטיביות, עם אהרון גואקיל, העיד הנאשם 2 בחקירתו הנגדית, כך:
"היינו הולכים אני ותומר לציקו לאהרון, היינו יושבים אצלו במשרד והוא היה רושם לנו את השיקים. תומר היה לוקח את השיק לפני המע"מ פלוס 50 אחוז מהמע"מ, הוא היה פורט את השיקים, מח(ז)יר לו את הכסף... הוא (תומר) היה גובה ממנו על זה עמלות, ואני הייתי לוקח את החלק שלי והולך" (עמ' 3429 לפרוט').
לגבי ההסכם שהציגה לו עו"ד גולדמן
, בחקירתו הנגדית, ת/525, הודה הנאשם 2, כי מדובר בהסכם פיקטיבי.
בהמשך, שב והכחיש שסיפק אי פעם חשבוניות לתומר באופן אישי. תומר, כך טען, עסק בסחר בחשבוניות פיקטיביות, שעה שהוא עצמו משך ידיו מאלה.

סיכום גירסת הנאשם 2, על החשבוניות נשוא נספח א'
106. מסיכום עדותו של חנניה בפרשת החשבוניות הללו, עולה, כי אישר בה כל שסיפר תומר על הקשרים העסקיים שהתפתחו בין שניהם, לאחר פגישתם המשותפת במשרדו של מרואן, שאותה ניסה להכחיש תחילה מכל וכל, ובהמשך, איין את חשיבותה.
גירסתו כאמור, היא, כי עיסוקו היה בחשבוניות מנופחות, להבדיל מפיקטיביות. בענין זה, עשה הנאשם 2, ככל יכולתו - וכך גם סניגורו המלומד, עו"ד ברזילי - על מנת להעמיק הנתק בין פעילותו זו בחשבוניות "המנופחות", ביחד עם תומר, ובין קשריו ופעילותו המשותפת עם מרואן. אלא, שמאמצים אלה, שנפקותם עוד תיבחן בהמשך, עומדים מול דברים מפורשים, שכבר בוססו עד כאן. בעיקר כך, בענין הפגישה בצ'יינג', שבה הציע הנאשם 1 לתומר, שיפרע את חובו של אבי מורן לאבי אלון, על ידי מכירת חשבוניות של חברת א.ד.א.מ. לעוסקים שונים.
פגישה זו, יש להזכיר, היא הצומת בו נפגשו חייביו של הנאשם 4, יחד עם הנאשם 1 ובנוכחות הנאשמים האחרים ועסקו בצירופו של תומר לעסקי החשבוניות במטרה לפתור את בעיית החוב, באמצעות החשבוניות של חברת א.ד.א.מ. על הפגישה הזו, לא העיד תומר לבדו. העיד גם אבי מורן שנטל בה חלק. מכל מקום, על רקע האמור, ברור הוא שגירסתו של הנאשם 2, לפיה, לא היתה לנאשם 1, כל מעורבות בסחר בחשבוניות, היא חסרת אחיזה בעובדות.
טענת חנניה, גם בהמשך עדותו, לפיה, נקלע למפגש בצ'יינג' במקרה, או, לפיה, לא היה בהכנסתו של תומר לסיפור החשבוניות הפיקטיביות, במסגרת אותו מפגש, קשה היא לעיכול. כך גם טענתו, שסחר בחשבוניות "מנופחות" בלבד, להבדיל, מחשבוניות פיקטיביות. מכל מקום, בחינתן של טענות אלה לגופן תיעשה בהמשך ביתר הרחבה.

הנאשם 3, שאדי, והסחר בחשבוניות בתיווכו של תומר
107. גם הנאשם הזה, כמו קודמיו, אישר כי הכיר לראשונה את תומר בפגישה בצ'יינג', אף שלדבריו לא נטל בו חלק פעיל.
יום אחד, כך שאדי, הגיע תומר לצ'יינג', ואבי אלון עשה לו היכרות עימו. בפועל, ידע לדבריו, שתומר הגיע עם אבי מורן, בעקבות חוב כספי של מורן לאבי אלון. על כך דובר, גם אליבא דידו, בחדר האחורי שם נאספו כולם.
הוא עצמו, כך טען, לא היה מעורב בגביית החוב. בלשונו: "סתם, ישבתי כמו כל אחד".
לדבריו, נכחו בפגישה, תומר, אבי מורן ואבי אלון. לשאלה, אם חנניה נכח בפגישה זו, טען כי בפגישה הראשונה חנניה לא נכח.
למותר להעיר, כאן ומיד, שהאמת בנקודה זו, כבר הובהרה לנו.
תומר, לעומת זאת, השתתף לדבריו, גם בפגישות אחרות בצ'יינג'; בשתיים, שלוש הזדמנויות.
הנאשם 3 הכחיש שהסכם העבודה הפיקטיבי עם חנניה, ת/247, נחתם בנוכחותו. כמו כן, הכחיש שהיה מעורב במכירת החשבוניות הפיקטיביות של חברת ש.י.ע. לומי, לתומר, כפי שעלה מעדותו של תומר, כמו גם מעדותו של עבד.

האישום השלישי; החשבוניות נשוא נספח ג' לכתב האישום
כללי; האישום וסדר הדיון בו
108. עניינו של האישום השלישי, ושל נספח ג' הרצוף לו, בפעילותו של הנאשם 2, בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בתקופה בין אוגוסט 2003 - פברואר 2005, כמנהלה של החברה הנאשמת 13, היא, א. שחם בע"מ, ביחד עם הנאשם 1 והנאשם 3.
לפי האישום הזה, הוציא הנאשם 2, בתקופה הנ"ל, לנאשמת 13, בהנחיית הנאשם 1, בין בעצמו ובין באמצעות עבד שהסתייע בנאשם 3, 60 חשבוניות פיקטיביות, במטרה להגדיל במירמה את הוצאותיה של החברה, הנאשמת 13.
מחדל נוסף המיוחס לנאשמים הנ"ל במסגרת האישום השלישי, עניינו בהימנעותם מהגשת הדו"ח השנתי של החברה הנאשמת 13, על הכנסותיה לשנת המס 2003, כפי המתחייב מהוראת סעיף 131 לפקודת מס הכנסה, וזאת, במטרה להתחמק מתשלום מס.
כל המעשים המתוארים, כך התביעה, בוצעו בנסיבות מחמירות ובמסגרת ארגון פשיעה.
להלן, תובא תמצית העדויות המתייחסות לאישום זה, כפי שהביאון הצדדים בפני
נו במהלך פרשת ההוכחות.

109. על האירועים נשוא האישום השלישי, העיד עד המדינה עבד, והעידו גם מנהלי החשבונות ורואה החשבון של חברת א. שחם, שתובאנה, תחילה. לאחר מכן, תובאנה גירסאותיהם של הנאשמים שהיו מעורבים בעשיה הפלילית הנטענת, נשוא אישום זה. כמו כן, ייוחד במסגרת אישום זה, דיון בחשבוניות של אבי אסולין לחברת א.ד.א.מ (נספח ב' לכתב האישום) ולחברת א. שחם (נספח ג' לכתב באישום) כמו גם בחשבוניות של חברת אור עתודות בבעלות הנאשם 7, ראשיד, לשתי חברותיו הנ"ל של חנניה, כמפורט באותם שני נספחים לכתב האישום.
עבד, והחשבוניות של אריק בונה המרכז
110. בהודעתו בחקירות, ת/327טז', סיפר עבד, בהתייחסו אל החשבוניות נשוא נספח ג', כי לא היה כל הבדל בין העסקאות הפיקטיביות שביצע מול חברת א.ד.א.מ., ובין אלה שביצע מול חברת א. שחם. רוצה לומר, מה שנעשה שם, נעשה גם כאן. בלשונו:
"... כל העסקאות שלי עם חנניה בוצעו בבית הפעמון. אין הבדל בין העסקאות של החשבוניות הפיקטיביות שהוצאתי לשתי החברות האלו, א.שחם וקבוצת א.ד.א.מ. בכל מה שקשור לעמלה שלי על החשבוניות או לדרך שבה מזמינים אותי לעשות את העסקה" (ש' 22-25).
לענין 13 החשבוניות של חברת אריק בונה המרכז, אותן הוציא לחברת א. שחם (ראו, ת/14-חשבוניות מס' 202, 206-207, 222, 255-256, 260-261, 266, 271, 276, 286-287, נספח ג' לכתב האישום) ואשר אותן מסר לחנניה, טען עבד:
"זה חשבוניות שאני מסרתי אותם. הם בכתב יד שלי. אותה הפרוצדורה יעני, אותו דבר" (עמ' 695 לפרוט').
לדבריו, זכה ליחס "בסדר", מצד הנאשמים, עקב החשבוניות שסיפק להם:
"אחרי זה שהתחלתי לתת להם את החשבוניות האלה, אז היחס השתנה קצת בגלל שהתחלתי לתת להם והם סמכו על זה שאני נותן להם, אני לוקח את הכל עלי. אז היחס השתנה קצת" (עמ' 697 לפרוט').
בהתיחסו לחשבונית 206, הודה עבד כי זו הוצאה על ידו בתקופת ההפעלה:
"זו חשבונית שאני נתתי בזמן ההפעלה, אני רשמתי אותה והיא פיקטיבית, אני הוצאתי אותה לחנניה אזולאי" (ראו, ת/327כב' ש' 127-126).
נפקות פעילותו זו תידון בהמשך.
חשבונית 207, כך העיד, נמסרה על ידו לחנניה, במסגרת העסקה המבוקרת השניה, מיום 15.11.04 שהוקלטה על ידו בלא ידיעתו של חנניה (ראו, ת/193).
סך כל סכומי החשבוניות של אריק בונה המרכז, שיצאו לחברת א. שחם, עמד לפי נספח ג', על 4,615,627 ₪.

עבד, והחשבוניות של א.א. חי
111. מפרוטוקול הדיון, בו התיחס עבד לחשבוניות של א.א. חי, אשר הוצאו לחברת א. שחם (ראו, ת/283, חשבוניות מס' 286, 288, 299 ו-300, נספח ג' לכתב האישום) עולים הדברים הבאים:
"ת. 300 היא לא בכתב יד שלי.
ש. כן. איך היא נמסרה אתה זוכר?
ת. היא נמסרה ריקה.
ש. נמסרה ריקה. עכשיו לגבי האחרות?
ת. אני כתבתי אותם.
ש. ומסרת.
ת. מסרתי אותם כן.
ש. למי מסרת?
ת. לחנניה" (עמ' 728 לפרוט').

משמע, שעל-פי עדות עד המדינה, נמסרה החשבונית 300 של א.א. חי כשהיא ריקה, לנאשם 2, על מנת שיעשה בה כאוות נפשו. עבד מסר בהודעתו מיום 16.5.05 כי החשבונית מס' 300 וחשבונית מס' 299 לא נכתבו בכתב ידו (ת/327כב', בעמ' 4). בחקירתו הנגדית השמיע עבד גרסה אחרת, והתייחס לשתי החשבוניות הללו, טען "זה כתב יד שלי אבל לא יודע אם זה נכתב באותו תאריך הזה" (עמ' 1061 לפרוט'). יוער, כי שתי החשבוניות נושאות תאריך מאוחר למועד החתימה על הסכם עד המדינה עם עבד, ובמשמעות הדבר נדון בהמשך.
עבד התייחס גם לחשבוניות אחרות של א.א. חי שיצאו לחברת א. שחם (ראו, חשבוניות מס' 261, 262, נספח ג' לכתב האישום) אשר הוגשו יחד עם החשבונית של חברה זו שיצאו לחברת א.ד.א.מ (ת/282) במקשה אחת (ראו, עמ' 725 לפרוט').
המדובר הוא, בסיכומו של דבר, בשש חשבוניות של א.א. חי לחברת א. שחם, שהסתכמו בסכום כולל של 2,062,275 ₪.

עבד, וחשבוניות חברת אלכסנדרה
112. על החשבוניות של חברת אלכסנדרה (מס' 97-98, 115-116, 119, 131-133, 154-155נספח ג' לכתב האישום) יש לומר תחילה, כי הן נושאות תאריך מאוחר ליום 4.10.04, ומשמע, שהוצאו על ידי עבד בתקופת ההפעלה. במשמעותה של עובדה זו, נדון כאמור, בהמשך. מכל מקום, לדברי עבד הוציא את כל החשבוניות הנ"ל בעקבות איומיו של מרואן, שלא הותיר בידיו כל ברירה, אלא להמשיך ולפעול עימו בסחר בחשבוניות:
"...אני רוצה לציין שפרט לחשבונית מס' 0077, את כל החשבוניות של אלכסנדרה שהצגת לי כעת, לא הייתה לי ברירה והייתי חייב למלא ע"פ הוראה של מרוואן היות ואיימו עלי לא פעם אחת ואתם מודעים לכך ומהפחד שלי לא הייתה לי ברירה ומילאתי את החשבוניות שכבר היו ריקות אצל חנניה אזולאי, החשבוניות מולאו לפי מה שחנניה אזולאי אמר לי, גם הסכומים וגם התאריכים" (ראו, הודעתו, ת/327 כב' 145-151).

אשר לחשבונית מס' 77, זו נמסרה לדברי עבד, לחנניה, ביום 31.10.04, כשהיא ריקה. היה זה, לדבריו, במהלך הפגישה ביניהם שהוקלטה על ידי עבד (ראו להלן, במסגרת הדיון על העסקה המבוקרת הראשונה, מיום 31.10.04).

עבד, וחשבוניות דבש וואיל
113. בהתיחסו בהמשך, אל שמונה החשבוניות של דבש וואיל, שהוציא לחברת א. שחם (ת/269) הודיענו עבד, כי גם את אלה מסר לחנניה (ראו, חשבוניות 154, 157, 165, 172, 177 254, 264-265, נספח ג' לכתב האישום).
החשבוניות היו, לדבריו, פיקטיביות; תוכנן הוכתב לו על ידי חנניה, ושום עבודה לא עמדה מאחוריהן.
כל החשבוניות מולאו לדברי עבד, על ידו, להוציא, חשבונית מס' 177, אותה מסר לחנניה "בלנקו", חתומה על ידו.
את ההתחשבנות לגבי כל החשבוניות הללו, עשה עבד, לדבריו, מול מרואן, בתוך שבועיים עד חודש לאחר שנמסרו לחנניה. את עמלתו, בגובה 1.5% מסכום המע"מ, קיבל ממרואן.

עבד, וחבילות החשבוניות הנוספות
114. בהמשך דבריו, התמקד עבד בפעילות שרחשה סביב חבילות נוספות של חשבוניות שהוצגו לו, אשר דינן לפי הדברים שאמר, כדין כל קודמותיהן.
בהתייחסו לחשבוניות של סרגיי בוברוב שהוצאו לחברת א. שחם (ת/270-חשבוניות מס' 179-180, 195, 201-202, 211, נספח ג' לכתב האישום) סיפר:
"חנניה מתקשר אלי תגיע למשרד...הייתי מגיע, רושם מה שהוא אומר לי, מה שהוא מכתיב לי ואותו דבר כמו בפעם הקודמת" (עמ' 697 לפרוט').

ודומים גם דבריו של עבד, על החשבוניות של דוד מודזגברישוילי, ארבע במספר, שיצאו לחברת א. שחם (ראו, חשבונית מס' 212-ת/6, חשבונית מס' 179-ת/7, חשבונית 177-ת/8, חשבונית 179-ת/9, נספח ג' לכתב האישום).
דומים דבריו, בהתיחסו לחשבונית מס' 189 של חברת מנוח הובלות, בה כבר דנו לעיל במסגרת הדיון באישום השני.
אשר לחשבוניות של חברת נ.נ.ס (חשבוניות מס' 2,5,12,14) שיצאו, לחברת א. שחם, דבריו על אלה כבר הובאו לעיל, ואין צורך לחזור (ראו שוב, ת/327טז' ות/327כב').
העדה טל מדיוני, חוקרת במע"מ
115. בעדותה התייחסה העדה הזו, לכרטסות של הנהלת החשבונות של חברת א. שחם, שהיתה כאמור בבעלותו של הנאשם 2. לדבריה, מצאה כי בכרטסת הספק, סרגיי בוברוב, לשנת 2004, נרשמה יתרת זכות על סך 1,486,612 ש"ח השווה בדיוק לסכום החשבוניות של חברה זו שהוצאו לחברת א. שחם (נספח ג' לכתב האישום). משמע, בפועל לא בוצע לפי הכרטסת, כל תשלום בפועל על ידי א. שחם לספק זה.
גם בכרטיסיהם של ספקים אחרים, נותרו היתרות פתוחות, נכון לשנת 2004. כך, חברת אלכסנדרה, שאצלה נותרה יתרת זכות פתוחה בסך 388,440 ₪; א.א. חי, שאצלה נותרה יתרת זכות פתוחה בסך 640,341 ₪; אבי אסולין, שאצלו נותרה יתרת זכות פתוחה בסך 274,950 ₪, ודוד מודזגברישוילי, שיתרת הזכות הפתוחה שלו עמדה על 797,191 ₪ (ת/161).
למעשה, כך העדה, לא בוצעו תשלומים בגין אותן יתרות, והתמונה המצטיירת בהכרח, היא, לדבריה, "שאין תשלומים לספקים" (עמ' 164 לפרוט').
גם בכרטסת של חברת אריק בונה המרכז, נרשמה לדברי העדה, יתרת זכות על סך 4,131,902 ש"ח, מול תשלום בפועל על סך 236,100 ₪ בלבד (ת/162).
תמונה דומה עלתה, לפי עדה זו, גם מן הכרטסת של אריק בונה המרכז ודבש וואיל לשנת 2003 (ת/414א).

מנהל החשבונות, של א. שחם בע"מ, חוסני אגבאריה, ורואה החשבון שלה, נאשד עירקי
116. מנהל החשבונות חוסני אגבאריה, נשאל בחקירתו על היתרות הפתוחות של הספקים, בספרי החברה (ראו, הודעתו ת/411) תשובתו:
"בשנת 2003 לא ראינו עדיין ששולם שיק כלשהו לספקים ואנחנו ממתינים לחנניה אזולאי שיתן לנו הסבר ומדוע לא שולם לספקים... היתרה לא נסגרה. לא הוקלד כל החומר. לא ביצענו ביקורת לחברה לשנת המס 2003 ועדיין לא קיימנו ישיבה עם חנניה אזולאי ולא קיבלנו תשובות להתנהלות החברה..." (ש' 123-130).
באותה הודעה, אישר מנהל החשבונות כי לא בוצעו בספרים התאמות בנקים ועובדי החברה לא חתמו על טופסי 101 כנדרש על פי דין.
רואה החשבון נאשד עירקי אישר גם הוא בהודעתו (ת/413) כי בגין החשבוניות של אלכסנדרה, אריק בונה המרכז, א.א.חי, ואבי אסולין, קוזזו תשומות בספרי החברה (ש' 13-8).
חשבוניות נספח ג' - עדויות הנאשמים
הנאשם 1, על החשבוניות נשוא נספח ג'
117. גם בהתיחס לאישום השלישי, הכחיש הנאשם 1 כל קשר או מעורבות בעסקי החשבוניות של חברת א. שחם. לדבריו, שמע את שמה של החברה הזו, רק בבית המשפט. כאשר הציגה לו ב"כ התביעה, עו"ד גולדמן
, את השיקים של א. שחם, אשר הוצאו לנאצר את אלון (ת/336) נסוג מדבריו הנ"ל וטען כי לא התכוון לומר שאינו מכיר את החברה, אלא, שלא היתה לו היכרות אישית עימה (עמ' 2836 לפרוט').
לשאלה, כיצד הגיעה חבילת השיקים של א. שחם אל חברת נאצר את אלון, הסביר, כי אפשר שחנניה נתן את השיקים לאנשים שפרטו אותם בצ'יינג'.
אשר לשיקים של חברת נאצר את אלון - שהוצאו לפקודת חנניה, לפקודת גל-גלים, לפקודת יזיד ג'אבר ולפקודת א. שחם - שיקים כאלה, כך טען, ניתן למצוא בכל מקום. קרה לעיתים, לדבריו, שהיו מגיעים לקוחות לצ'יינג', לפרוט שיקים, מבלי שהיה ברשותם כסף מזומן, ולכן, ניתנו להם שיקים ריקים של נאצר את אלון לאותו יום.
הנאשם לא ידע להסביר את מקור השיק של א. שחם, שאת הספח שלו הציגה לו עו"ד גולדמן
, ואשר לפיו, נמשך לטובת אריק בונה המרכז, כאשר במקור היה לפקודת שאדי, והופקד בבנק הפועלים בחשבונו של הנאשם 1.
לאחר ששב והתבונן בשיק, הפטיר: "אולי לקחנו מחנניה את הצ'ק". הוא, כך טען, בהיותו חלפן כספים, לא התענין בשאלה על שם מי נרשם השיק שקיבל מלקוח, ובלבד, שניתן היה לפרוט אותו בבנק.
בהתיחסו אל השיק הנוסף של א. שחם, שנמשך לטובת אריק בונה המרכז, ושהופקד בחשבונו שלו, טען מרואן:
"אני חלפן כספים. תבואי עם צ'ק רשום עליו גם מי שעובד ברעפים, אני פורט לו. לא מעניין אותי מה רשום. כל עוד הבנק מאשר לי, לי בתור change לפרוט כל צ'ק שרשום עליו לא משנה מה, אני לא עובר על החוק...אני חלפן כספים.... אם לקחתי מה- change עצמו צ'ק, הפקדתי לחשבון שלי, זה כסף שלי וזה כסף שלי. זכותי לעשות מה בא לי. אם הצ'ק נפרע ב- change ואחרי זה הפקדתי אותו בחשבון שלי. אני אומר לך, אני לוקח אחריות. אני לא מנסה להגיד לך, זה חשבון של מישהו אחר. אני מסביר לך שאני חלפן כספים" (עמ' 2856 - 2857 לפרוט').

לא ניתן לקבל הסבריו אלה של הנאשם 1 לנוכח הראיות הברורות הקושרות אותו לסחר בחשבוניות פיקטיביות. לא יד המקרה היא שהובילה את הגורמים הקשורים בסחר לפרוט שיקים דווקא בצ'יינג' של הנאשם 1 ולא היא שהפקידה את השיקים בחשבונו של נאשם זה. יד מכוונת היא שהובילה את פירות הסחר לחשבון זה. תנועת הכספים מחשבונה של א. שחם שאמורים היו להגיע כביכול לאריק בונה המרכז ונמצאו בחשבונו של הנאשם 1 מבהירים היטב את האינטרס הכלכלי של זה בסחר.

הנאשם 2, על החשבוניות נשוא נספח ג'
118. בחקירתו במע"מ הוצגו לנאשם 2, חשבוניות של חברות שונות שהוצאו לחברתו, א. שחם בע"מ. בהתיחסו לחשבוניות של א.א. חי - חשבוניות מס' 261, 262- ת/282, חשבוניות מס' 288, 299, ת/283-300, וחשבונית 297- ת/195 - טען, כי אלה הוצאו לעבד שסיפק לו עובדים לאתרים שונים (ת/61, עמ' 7 ש' 28-16, ועמ' 8 ש' 1).
תשובה דומה היתה בפיו בהתיחסו לחשבוניות מס' 206, 207 ו-287 של אריק בונה המרכז (ת/61, עמ' 8 ש' 20-4).
בחקירה אחרת (ת/60) הוצגו לנאשם 2, עשר חשבוניות נוספות של אריק בונה המרכז, והוא נתבקש להסביר קישרו אליהן. לדבריו, הוצאו אלה בגין, "כל מיני סוגי עבודות, אספקת עובדים, הובלות, הרוב עבור ביצוע עבודות טיח בנין, עובדים לרבות טיח ובנין" (עמ' 9 ש' 26-27).
דא עקא, שהנאשם לא זכר באילו אתרים בוצעו העבודות ומתי. כך, הגם שהיקפן הכספי הגיע למליוני שקלים.
בהתיחסו אל החשבוניות של חברת אלכסנדרה, נשוא אישום זה (ת/23א) שהוצגו לו (ראו, הודעתו ת/61) טען:
"עבד עבדל חי הוא אלכסנדרה. יש לי יפוי כוח מהחברה. אני לא מכיר אף אחד מחברת אלכסנדרה. לגבי כל החשבוניות, הוא סיפק לי עובדים לבנין, לנקיון, לחקלאות, לקרית אונו ולפתח-תקווה. אני לא יכול לפרט כל חשבונית וחשבונית..." (עמ' 8 ש' 21-28).
כך גם, בהתיחסו אל שתי החשבוניות של חברת נ.נ.ס שהוצאו לחברת א. שחם, ושהוצגו לו בחקירתו (ת/61). לגביהן אמר:
"עבד עבדל חי הביא את החשבוניות של נ.נ.ס. היה לו יפוי כח של החברה, הפועלים שלו ביצעו עבורי עבודות שלד בחדרה בלב החורש זה בחשבונית א.א. 10 ובשאר החשבוניות הוא סיפק לי עובדים באתרים שונים" (עמ' 5 ש' 16-13).
לשאלה, באילו אתרים דובר, השיב הנאשם 2: "לא זוכר כרגע, בכל מיני אתרים שונים..." (שם, ש' 18).
יודגש, עסקינן בארבע חשבוניות שסכומן הכולל הסתכם לפי נספח ג' לכתב האישום ב- 1,055,808 ₪.
בבית המשפט, שינה הנאשם גירסתו, כמוזכר לעיל, וטען כי החשבוניות שקיבל מעבד הן "חשבוניות מנופחות". בחקירתו הנגדית, הוצגו לנאשם שתי החשבוניות של דבש וואהיל (ת/269); וכן, החשבוניות של סרגיי בוברוב (ת/270) ושל דוד מודזברישוילי (ת/6-ת/9). לגבי אלה טען, כי את העבודות ביצע עבורו עבד, אף כי שוב לא זכר באילו אתרים בוצעו.
גם במסגרת התיחסותו לאישום הזה, חזר הנאשם 2 על טענתו, כי יתרות הזכות הפתוחות בכרטסות הספקים של חברת א. שחם, נצמחו לאחר ששילם לעבד על עבודתו בשיקים של א. שחם, וזה לא הביא לו קבלות (ראו, דברים דומים במסגרת האישום השני, וכן, בהתייחסותו הספציפית לא. שחם, בת/65, עמ' 14 ש' 7-4).
אשר לאי הגשת הדוחות השנתיים של חברה זו, לרשות המס, חזר הנאשם 2 ותלה את האשמה במחלקת החקירות שנטלה את ספריו, ולא החזירתם לו.

אבי אסולין והחשבוניות על שמו; נספח ב' ונספח ג'
120. עד זה, שמיד עם עלותו לדוכן העדים ביטא עוינות קשה כלפי התביעה, הכחיש כל קשר בינו ובין החשבוניות שיצאו על שמו, ושהוצגו לו על ידי התובע. גם לאחר שהוכרז עד עוין, המשיך לטעון כי החשבוניות מן הפנקס שלו, ת/153 (מס' 2, 26-43, 50) שיצאו לחברת א. שחם ולחברת א.ד.א.מ., והתייחסו לעסקאות בסכום העולה על מיליון ש"ח, עם חנניה, לא היו שלו, ומעולם לא ראה אותן. בהמשך הסביר, כי באחד הימים ביקשו חנניה שיביא לו את פנקס החשבוניות שלו, ת/153, מביתו, בהודיעו לו כי מכאן ואילך, יתחיל לעבוד ביחד עימו בחשבוניות.
בפועל, כך לדבריו, לא ביצע מעולם עבודה של ממש עבור חנניה, להבדיל "מסידורים, לנסוע לפה לנסוע לשם...", שבגינם שולם לו שכר, של "אלף שקל פה אלף שקל שם" (עמ' 1749 לפרוט').
בהמשך הסכים, כי נדרש על ידי חנניה להסדיר עבורו תשלומים למע"מ לגבי כל החשבוניות שהוצאו על שמו כעוסק מורשה.
העד לא זיהה חתימתו על דו"ח מע"מ שהוצג לו, ואשר יצא על שמו כעוסק מורשה. כך גם, בהתיחס להעתקי השיקים, ת/285.
בחקירתו על ידי ב"כ הנאשם 1, עו"ד הרט
, אישר אסולין כי נפגש עם מרואן, עם אבי אלון ועם שאדי, "לקפה", אצלו בדירה. המפגשים היו לטענתו, חבריים, וכך גם ביקוריו בצ'יינג' בטירה.
בחקירתו הנגדית, על ידי עו"ד ברזילי, הסכים, כי אמר לחוקריו במע"מ, שביצע עבודות לחנניה כנגד חשבוניות שקיבל ממנו. לשאלת בית המשפט, הסביר: "זה שהייתה עבודה בשטח אני ידעתי שהייתה עבודה בשטח. זה שהחשבוניות שלי יצאו לא ידעתי" (עמ' 1768 לפרוט'). לדבריו, התבטאה עבודתו עם חנניה, "בכוח אדם וגם בבנייה". שהרי, באותה תקופה של 2003-2004, עסק חנניה לפי דבריו, בבניית שני בתי כנסת במודיעין, והוא נתבקש להגיע לאתרים "עשרות פעמים", על מנת להביא ולקחת ציוד וחומרים, ועל מנת לבדוק שהדברים אכן מתבצעים כסידרם.
כך לדבריו, גם בהתיחס לעבודות שבוצעו במושב איתן, בנווה עוז ובפתח תקווה. למעשה, עבד עבור חנניה לדבריו, מבוקר עד לילה. בין היתר, סייע לפקידה בשם עינת, בעבודתה, ועסק בהזמנות שיצאו מהמשרד. בערבים, עבד אסולין לדבריו, במועדון, גם זאת לפי דרישת חנניה. בתמורה, שילם לו חנניה, לטענתו, את שכר הדירה שלו, את הוצאות הדלק, חלק משכר טרחת עורך דין ששכר בתיק הוצל"פ שלו; הכל, לצד כסף מזומן שקיבל ממנו. בלשונו:
"הסכום שרשום בחשבוניות, אני לא ידעתי מהו. אני לא ידעתי שהם יצאו על כאלה דברים מה שאני ידעתי, שזה אמור כביכול, העבודה נטו, מה שעשיתי" (עמ' 1772 לפרוט').
לשאלות עו"ד ברזילי, הסכים אסולין כי כל קשריו העסקיים היו עם חנניה לבדו, ולא עם מרואן, גם לא עם אבי אלון, או, שאדי (עמ' 1773 לפרוט').

גירסת הנאשם 2 לגבי החשבוניות של אבי אסולין
121. חלק מדבריו של אסולין, אושרו על ידי הנאשם 2, לדבריו, היה אבי אסולין חברו והוא עזר לו בדיור ובכסף.
אסולין, כך הנאשם 2, עבד אצלו במשך כשנה, כמנהל אתרים, ופיקח על העובדים. במסגרת עבודתו, כך העיד, היה אסולין מסתובב בין האתרים, מפקח, לוקח ציוד, דואג לפועלים ומשלים חסרים של עובדים. ככלל פעל כקבלן מישנה, וגם ביצע עבורו עבודות שיפוץ. בתמורה היה משלם לאסולין שכר, כקבלן משנה עצמאי.
וראו זה פלא, בחקירתו במשטרה לא זכר הנאשם 2, דבר מכל אלה. כאשר נשאל על קשריו עם אבי אסולין, השיב: "אבי אסולין עובד עם קבוצה קטנה של פועלים כ-5-6 פועלים ואני נותן לו עבודה והוא מבצע אותה", (ת/56, עמ' 1 ש' 6-7). הנאשם לא זכר באילו עבודות העסיק את אבי אסולין, ובאילו אתרים עבד.
משהוצגה לנאשם 2 על ידי סניגורו, עו"ד ברזילי, אסופת השיקים של א. שחם שנמסרו לאבי אסולין, טען כי אלה ניתנו לאסולין לאחר שחשבונו של זה עוקל. בהמשך הסביר כי אסולין עבד עבורו וקיבל כספים מידיו. אופן התשלום היה מגוון, לדבריו:
"בצ'קים שלי, בהסדרים למיניהם, צ'קים ששילמתי עבור שכר דירה, עבור ועד הבית, צ'קים שנתתי לו באופן אישי ביד שהוא הלך ופרע אותם או לא יודע מה הוא עשה איתם, במזומן, בתדלוקים למכוניות" (עמ' 3326 לפרוט')
ובהמשך:
"לאבי אסולין שילמתי לו בצ'קים שלי בצ'קים של לקוחות, שילמתי עבורו את השכר דירה, שילמתי עבורו את הוועד הבית, בתדלוק למכוניות, הייתי מתחשבן איתו בסוף חודש, הוא היה מתדלק את הרכבים אני הייתי משלם את זה דרך הכרטיסי תדלוק שלי, בכסף מזומן, בכל מיני... אם יש תיעוד לגבי המזומן, לא, אני לא זוכר" (עמ' 3324 לפרוט').
בהתיחסו אל אסופות השיקים (נ/24) טען חנניה, כי אלה ניתנו לאסולין, כשכר על עבודתו, לצורך תשלום חובות בהוצאה לפעול, לצורך תשלום מע"מ, ולצורך תשלום שכר דירה וועד בית.
בהמשך הבהיר, כי נתן שיקים לאסולין גם לצורך העברתם לעורך דין.
לדבריו נהג "כל הזמן" לרשום שיקים פתוחים. בהמשך הסביר לבית המשפט:
"כל הצ'קים שלי שהוצאתי למעט צ'קים לעובדים וצ'קים לשלטונות... כל הצ'קים שהייתי מוציא הם צ'קים פתוחים, אפשר לראות עשרות אלפי צ'קים שהוצאתי כל חודש הייתי מסיים משהו כמו חמישה פנקסים, אף פעם לא רשמתי לפקודת מי, אף פעם לא רשמתי למוטב בלבד. כל הצ'קים היו פתוחים, מה שכן, הספח שלו תמיד נרשם למי, למה? כי זה הולך בעצם לביקורת של הנהלת חשבונות.
הצ'ק תמיד היו מסבים אותו, כי אני יודע אנשים רוצים לפרוט את הצ'ק, אנשים רוצים להסב, להעביר, תמיד רשמתי, כמו שאני רציתי לקבל צ'קים בלי למוטב בלבד שאני אוכל להסב אותו, ככה גם אני נתתי" (עמ' 3319 לפרוט').
דא עקא שבבית המשפט לא נמצא שום רישום של השם "אבי אסולין", להוציא בספח אחד בלבד. על דבריו של אסולין, לפיהם, ראה את החשבוניות שלו, ת/153, לראשונה כאשר נעצר, טען הנאשם 2 כי לא כך. לדבריו, אסולין ראה גם ראה את החשבוניות שהוציא לו. על דבריו של אסולין שהנאשם 2 ביקש ממנו את פנקס החשבוניות שלו (ראו, עדותו של אבי אסולין עמ' 1752 לפרוט') אמר הנאשם: "זכותו להגיד מה שהוא רוצה" (עמ' 3469 לפרוט'). כך גם, בהידרשו לטענת אסולין כי לא ביצע את העבודות המצויינות בחשבוניות (עמ' 1750 לפרוט').
כאשר הציגה לו התובעת את הכרטסת, ת/414, בה לא נרשם כלל שבוצע תשלום לכיסוי יתרת הזכות שעמדה לאסולין, היפנה הנאשם 2, אל רואה החשבון שלו.
בין כך ובין כך טען, לאורך כל עדותו, כי לאבי אסולין לא היה כל קשר למרואן, לשאדי או לאבי אלון.
השאלה היא, מדוע יספר אסולין דברים שעל פי טענתו של חנניה, לא היו אמת, כאשר מלכתחילה הוברר שמדובר בעד עוין לתביעה דוקא? מדוע יעליל על חנניה עלילה קשה בענין שימוש שעשה בפנקס החשבוניות שלו, שהוצאו על ידו מבלי ליידעו על כך, כאשר נטייתו הברורה של העד הזה, היתה להגן עליו?
בסיכומיו, טען עו"ד ברזילי, כי יש לזכות את מרשו מכל המיוחס לו בנוגע לחשבוניות של אבי אסולין, שכן, הללו לא הוגשו לתיק בית המשפט ולא מהוות חלק מחומר הראיות. בהקשר זה, ובהתבסס על דברים שמסרה החוקרת טל מדיוני בעדותה בפני
נו, טען עו"ד ברזילי, כי פנקס החשבוניות על שם אבי אסולין הוגש באמצעות החוקרת טל מדיוני ולא על ידי מי שתפסם, ואף זאת, חרף התנגדות עו"ד פלדמן
להגשה (עמ' 159 לפרוט'). משעה שפנקס זה (ת/153) הוגש בכפוף לעדויות תופסיו, אשר בסופו של יום לא באו בפני
בית המשפט, טען עו"ד ברזילי בסיכומיו, הרי שאין להביא את החשבוניות הכלולות בו בחשבון הראיות העומדות לחובת הנאשם 2.
אכן, יש להצר על כך שעדויותיהם של תופסי פנקס חשבוניות זה (ת/153) לא באו בפני
נו, וזאת חרף הצהרתה של בא כוח התביעה, עו"ד גולדמן
כי "מי שתפס את החומר יבוא וייעד בפני
בית המשפט" (עמ' 159 לפרוט').
בנגזר מכך יש לקבוע, כי אין בכוחו של פנקס חשבוניות זה (ת/153) לבוא כראיה בפני
נו.
אולם, בכך עדיין אין כדי להועיל לנאשם ולחלצו ממעורבותו בהוצאתן של חשבוניות על שם אבי אסולין, זאת, נוכח עדותו של אבי אסולין עצמו. עד זה, כאמור, חרף היותו עוין לתביעה, טען בפני
נו באופן שאינו משתמע לשני פנים כי חנניה הוא זה אשר עשה שימוש בפנקס החשבוניות שלו, אותו הוציא על שמו ללא ידיעתו. די לנו בעדות זו על מנת לבסס תשתית ראייתית כנגד הנאשם 2.

חשבוניות חברת "אור עתודות" (נספח ב' ונספח ג')
גירסת התביעה

122. חברת אור עתודות בע"מ, היתה חברה לבנין של הנאשם 7, ראשיד, שהוציאה חשבונית אחת לחברת א.ד.א.מ. בגין "ביצוע עבודות שלד בקבלנות" (ראו, ת/152, חשבונית מס' 2 על סך 64,350 ₪ מיום 30.1.05; נספח ב' לכתב האישום) חשבונית אחרת לחברת א. שחם (חשבונית מס' 3 על סך 75,050 ₪, מיום 28.2.05, נספח ג' לכתב האישום).
לטענת ב"כ התביעה, המדובר הוא בשתי חשבוניות פיקטיביות שהנפיק הנאשם 7, אשר מונה על ידי מרואן לפקח על עבד בכל הנוגע לעשיה בחשבוניות האמורות.
גירסתו הבלתי סבירה והשיקרית של הנאשם 7, כך ב"כ התביעה, היא המלמדת שגם החברה עצמה, קרי, אור עתודות בע"מ, היתה בפועל חברת קש, שנרשמה אך ורק לצורך הוצאת חשבוניות פיקטיביות לשימושם של הנאשמים.
לטענה זו, של התביעה, יש לומר מיד, אין בסיס בראיות, והיא בבחינת השערה בלבד.

גירסת ההגנה
הנאשם 2 וחברת אור עתודות
123. בעדותו בבית המשפט טען הנאשם 2, כי חברת אור עתודות ביצעה עבורו עבודות צבע, שיפוץ וריצוף ב"קנה מידה קטן", במספר אתרים, בנתניה, רמת גן ובהוד השרון. עבור העבודות הללו, שילם לה, לדבריו, את רוב התמורה בשיקים ובמזומן (עמ' 3328 לפרוט').
טענה זו, יש לומר מיד, היא חדשה, שכן, בחקירתו טען כי חברת הבנייה אור עתודות, ביצעה עבורו עבודת "בנייה קטנה לפני כמה חודשים... משהו בסביבות 50,000-40,000 ₪". לשאלה, אם שילם לראשיד על כך, השיב: "לא שזכור לי" (ת/59 עמ' 9, ש' 17-7).
כאשר התבקש הנאשם 2, להתייחס בחקירתו הנגדית, לפנקסי הקבלות של אור עתודות (ת/151) שנתפסו במשרדו, טען:
"ראשיד אבדל חי. הוא עבד איתי בעבודות קטנות. כן, נאשם 7. הוא עבד איתי, לא היה לו משרד. התחלנו לעבוד בקטן, אמרתי לו נתחיל לעבוד בקטן, לאט לאט נוכל להתקדם. התחלתי עם עבודות צבע, דירות פרטיות כעיקרון נתתי לו לעשות. והוא את החומר, היה לי משרד גדול עם הרבה משרדים. זה אפילו לא היה באחד המשרדים, זה היה בארונות הצדדים ארונות ריקים והיה אפשר לאחסן שם חומר והוא ביקש לאחסן ואחסנתי לו את זה שם" (עמ' 3443 לפרוט').
האמנם, אחסון ב"ארונות ריקים", מתוך פילנטרופיה?
בהתייחס אל ארבע החותמות - שלוש של חברת א.ד.א.מ. וא. שחם, ואחת של אור עתודות (ת/524) - שעל פי הנטען, נתפשו ברכבו של הנאשם 2 (ראו א.ב.ת של טל מדיוני, ת/150) - טען הנאשם 2, כי שלוש מהן שייכות לו והן אשר נתפסו במשרדו, למעט החותמת הרביעית, השייכת לאור עתודות.
בהקשר זה טען עו"ד ברזילי בסיכומיו, כי א.ב.ת. זה (ת/150), אותו מילאה החוקרת טל מדיוני, הינו אישור בדבר תפיסת מוצגים שונים ובהם פנקסי חשבוניות חברת אור עתודות (ת/151 ת/152) ברכבו של הנאשם 2, אולם, אלו הוגשו, כאמור לעיל, רק בכפוף להעדת תופסיהם. משאלו לא העידו, כך עו"ד ברזילי, אין להביאם כראיה לחובת הנאשם 2.
טענה זו יש לומר, כוחה יפה כדי פסילת חותמת חברת אור עתודות (חותמת אור עתודות שבמוצג ת/524), שלגביה, לא באה כל עדות יציבה בדבר תפיסתה ושייכותה, בדרך כזו או אחרת, לנאשם 2.
דא עקא, ששונה הדבר ככל שמדובר בפנקסי חשבוניות של חברת אור עתודות, שעדות על מקום הימצאן ותפיסתן, באה מפי הנאשם 2 עצמו. כך, משנשאל חנניה "האם נתפס אצלך במשרד פנקס קבלות של אור עתודות, ת/151?" השיב, "כן. יכול להיות, כן". (עמ' 3250 לפרוט'). בהמשך הדברים אף ניפק הסבר להימצאות פנקס זה במשרדו, אותה תלה בביקוריו של הנאשם 7 במשרדו ובקשתו ממנו לאחסן לו, בין היתר, פנקס חשבוניות זה. כך גם, לעניין פנקס החשבוניות הנוסף של חברת אור עתודות (ת/152) שלגביו נשאל חנניה "האם ת/152 גם נתפס אצלך?" ועל כך השיב, "כן במשרד" (עמ' 3251 לפרוט').
כלומר, הנאשם 2 עצמו הוא זה אשר בעדותו בפני
נו קשר עצמו לפנקסי חשבוניות חברת אור עתודות (ת/151 ת/152) ולעצם הימצאותם ברשותו. דא עקא, שההסבר לפיו התמצה הקשר שלו לפנקסי חשבוניות אלו רק בפעולת אחסנה פילנטרופית לטובת נאשם 7, אינה סבירה כשלעצמה ובייחוד נוכח גרסתו של הנאשם 7 עצמו. על כך בהמשך.

הנאשם 7, וחברת אור עתודות
124. ראשיד, הנאשם 7, הוא שהיה בעליה של אור עתודות. את החברה פתח, לדבריו, בסוף שנת 2004, כחודשיים טרם מעצרו בפרשה. החברה אמורה היתה לבצע, לדבריו, עבודות בניה ושיפוצים, אך הספיקה לבצע רק עבודה אחת של צבע וריצוף לנאשם 2, באיזור גבעתיים ובאיזור נתניה. בתמורה לעבודה זו, קיבל לדבריו, שיקים ומזומן מחנניה, אך לא את כל הסכום. חנניה נותר חייב לו עד היום, חלק מן התמורה.
לפי דבריו, בהמשך, הועסקו בחברתו 15 פועלים, להם שילם מהכספים שקיבל מחנניה. עבור העבודה, הוציא לחנניה שתי חשבוניות.
החשבונית לחברת א.ד.א.מ (חשבונית מס' 2 ע"ס 64,350 ₪, מיום 30.1.05, ת/152) הוצגה לנאשם 7, בחקירתו הנגדית על ידי התובעת המלומדת, עו"ד גולדמן
. הנאשם זיהה את החשבונית, וכך גם את החשבונית האחרת, לחברת א. שחם (חשבונית מס' 3 על סך 75,050 ₪, מיום 28.2.05, ת/152). לגבי זו האחרונה הוסיף, כי הוצאה בגין עבודה בכפר יונה, באיזור נתניה. ראשיד אישר כי הפועלים שהעסיק היו תושבי השטחים. עוד אישר, כי לא דיווח עליהם לרשויות המס, ולא שילם המס בגינם. בסך הכל הספיק, לדבריו, להוציא שתי חשבוניות בטרם נעצר. האחת שדווחה, והשניה שלא דווחה. עוד טען, כי עבור העבודות נשוא החשבוניות, שולם לו סכום של 150 אלף ש"ח.
לשאלה, מדוע לא הביא גירסתו זו בחקירותיו במשטרה (ראו, חקירת הנאשם 7 ביום 4.4.05, ת/111 וביום 6.4.05, ת/114) השיב, כי שם לא זכר "הרבה דברים" ולא רצה לענות על "הרבה דברים", שכן חש "שהכל תפור".
אשר לפנקסי החשבוניות על שם חברת "אור עתודות", על אלה טען הנאשם 7, כי הודפסו בבית דפוס בטירה. אם נמצאו פנקסים של החברה אצל חנניה, אפשר שהשאירם אצלו לאחר שערך איתו התחשבנות במשרד.

דוק, בחקירתו במע"מ ת/111, טען הנאשם 7, כי פנקסי החשבוניות שלו, הוחזקו על ידו אצל רואה החשבון שלו נאשד עיראקי, או, אצל אחיו, ראני (עמ' 5 ש' 5-1). מכל מקום, תשעה פנקסים מתוך העשרה שהדפיס בטירה, הוחזקו לדבריו בביתו.
האם אין להסיק מכך, כי גירסתו של חנניה שאיחסן את הפנקסים של ראשיד אצלו במשרד, על מנת לפתור לו בעיית איחסון, היא חסרת שחר? או, שמא היה זה ראשיד שלא דיבר אמת?
אשר לחותמת של אור עתודות שנתפשה, גם היא, במשרדו של חנניה או ברכבו (ת/524) שב ראשיד והסביר, כי כאשר הלך להתחשבן עם חנניה, נזקק לחותמת ולפנקסי החשבוניות, "ויכול להיות" ששכח את אלה אצלו. כך גם לגבי פנקס הקבלות של אור עתודות (ת/151).

וכיצד יכול היה להמשיך ולנהל ספריו, כאשר מסמכים מהותיים אלה, מוחזקים בידי אחר? - לנאשם פתרונים.
בתגובה לטענת עבד, שלווה על ידו והיה צמוד אליו, לפי הוראת מרואן, טען הנאשם 7, להד"ם. כאשר הטיחה בו התובעת, עו"ד גלודמן, כי לפי דברי עבד היה הוא ה"צל שלו", הכריז: "שקרן. עבד שקרן".

האישום הרביעי; החשבוניות נשוא נספח ד'
תוכנו של האישום הרביעי
125. גם האישום הזה עניינו, כמוזכר, בחשבוניות פיקטיביות שהוציאו הנאשמים 1-3, אליבא דתביעה, במהלך שנות המס 2002-2004, באמצעות עבד. המדובר הוא ב-71 חשבוניות שהוצאו כאמור, על שמות עוסקים שונים, בלא רשותם ובלא ידיעתם של אלה.

בין העוסקים, שבחשבונותיהם סיחרו הנאשמים היו, דבש וואהיל בע"מ; סרגיי בוברוב; אורות אבי יהודה בע"מ; אריק בונה המרכז; א.א. חי בע"מ ודוד מודזגברישווילי. עוד, גילגלו, הנאשמים, חשבוניות של חברת השרון עבודות עפר בע"מ, שהיתה בבעלותו של עבד, וחשבוניות של חברת אלכסנדרה בניה ופיתוח בע"מ, שהיתה גם היא בבעלותו של זה.
כל החשבוניות, כך נטען, הוצאו לקונים, תמורת עמלה, או, כנגד קיזוז חובותיהם לנאשמים. בכך גרמו הנאשמים, לשיטתה של התביעה, להגדלת ההוצאות אצל רוכשי החשבוניות ולהשתמטות מתשלום מס.
הפעילות המתוארת בוצעה, לטענת התביעה, בתקופה החל מיוני 2003, במסגרת ארגון פשיעה.

גירסת התביעה על החשבוניות נשוא נספח ד'
עבד, על החשבוניות לחברת היי סטייל בבעלות ראיד מטר
126. בהתייחסו אל החשבוניות של סרגיי בוברוב, הסביר עבד כי את אלה מילא, לפי דרישת מרואן, שהודיעו כי "יש עסקה גדולה", ושהורהו להתקשר מיידית אל חנניה (ראו, החשבוניות ת/279, מס' 186, 190, 192, 196, 199, נספח ד' לכתב האישום; ת/141 של חברת אורות אבי יהודה, חשבוניות מס' 253, 256, 259, 263, 268, 271, 274, נספח ד' לכתב האישום; ות/16, של דבש וואיל, חשבוניות מס' 256, 259, 262, 267, 270, נספח ד' לכתב האישום).
החשבוניות הללו, כך, עבד, מולאו על ידו, מבלי שרשם למי נועדו, וזאת, לפי הוראת חנניה. היו גם מצבים, לדבריו, שחנניה ביקשו להותיר חשבוניות ריקות, או, לא למלא יעודן, על מנת שלא ייחשף בפני
ו מלוא המידע שהיה קשור במקבלי החשבוניות. בדיעבד, הסתבר לו, לדבריו, שבין היתר מדובר היה בראיד מטר, שנזקק "לכיסוי חשבוניות" לצורכי מס-הכנסה למשך תקופה של שנתיים, בהיקף של כ-6-7 מיליון ₪. מקבל החשבוניות התחייב, לדבריו, בעמלה של 100,000 ₪, שעימה אמורים היו להתחלק, הוא, חנניה, מרואן ושאדי (ראו, עמ' 712 לפרוט', והודעתו של עבד ת/327יז'; ראו גם, עדות רואה החשבון, נאיל מנצור, בהתיחסו לחברת היי סטייל (ת/412); וכן, ראו דבריו של סאלח (ת/427) שהוזכרו בדיון לעיל בחלק ב.1 של האישום השני).
מן הטבלה (ת/321) שערך החוקר אודי בבא, עולה עוד, כי כל החשבוניות דלעיל, קוזזו בספרי חברת היי סטייל, כשסכומן הכולל הגיע לסך 7,775,008 ₪.

עבד, על החשבוניות לסטייל המרכז בבעלות ראיד מטר
127. דברים דומים סיפר עבד בחקירתו ביום 16.5.05 לאחר שכבר הוגש כתב האישום בתיק (ת/327כב') בהתיחסו לארבע החשבוניות של אלכסנדרה, שהוצאו לחברת סטייל המרכז (חשבוניות מס' 78,83,86 ו-91, ת/24א). כך בלשונו:
"את החשבוניות האלו אני כתבתי ועפ"י בקשה של חנניה ומרוואן, כל הפרטים חוץ מהשם אני רשמתי, הם ביקשו ממני לא לרשום את השם. זה היה בזמן ההפעלה ואתם יודעים מזה, אני רואה שנרשם לכבוד סטייל המרכז ואני לא רשמתי את זה" (עמ' 4, ש' 108-116).
חשבוניות אלה הוצאו לדברי עבד, מתוך פנקס ההפעלה (ראו, סימונן בטוש זוהר) אך תאריכיהן קדמו לתקופה זו. התאריכים שנרשמו עליהן היו מיוני, יולי, אוגוסט וספטמבר 2004, בטרם הפעלתו כעד מדינה; סוגיה שתידון בהמשך.

ראיד מטר, על החשבוניות שקיבל מעבד
128. ראיד, כפי שהוזכר בדיון לעיל (חלק ב.1 לאישום השני) היה הבעלים של חברות היי סטייל וסטייל המרכז, אשר הורשע בעבר, על פי הודאתו בבית משפט השלום, בסחר בחשבוניות פיקטיביות שהנפיק בחברות אלה (ת/507).
בעדותו בפני
נו, טען ראיד, כי חברת היי סטייל סיפקה בפועל, כח אדם לחברות מליבו ישראל, סולל בונה, דניה סיבוס, אשטרום, א. דורי, וכי העסיקה עובדים מן השטחים, שאותם קיבלה מקבלני מישנה, בהם חברת א.ד.א.מ, דבש וואיל, סרגיי בוברוב, אורות אבי יהודה ואלכסנדרה. לדבריו, לא היה כל קשר בין חברת א.ד.א.מ ובין היי סטייל, והחשבוניות של חברת דבש וואיל, של סרגיי בוברוב ושל אורות אבי יהודה, להיי סטייל, לא היו קשורות בחנניה.
במהלך חקירתו הראשית של ראיד, הוסכם על הגשת הודעותיו, תחתיה. מאלה עלה, כי גם בפני
חוקריו במשטרה ובחקירות המס, טען כי מאחורי החשבוניות שקיבלה חברת היי סטייל, עמדה עבודה אמיתית שבוצעה בפועל, הגם שפרטים עליה לא היו בידיו של העד.
בהודעתו ת/510 הסביר, כי היי סטיל העסיקה 5-6 קבלני משנה שסיפקו לה פועלים עבור עבודות שביצעה ללקוחותיה. גם את שמותיהם של אלה, לא ידע:
"אתה שואל אותי על תקופה שעברה שנתיים וחצי... אני לא זוכר את שמות הקבלנים אבל כל החשבוניות נמצאים בחומר והכל נמצא במע"מ נתניה" (עמ' 3 ש' 5-2).
על חברת דבש וואיל, סיפר ראיד, כי חברה זו שהועסקה כקבלן משנה על ידי היי סטייל, סיפקה לה פועלים וביצעה עבורה עבודות קבלניות על פי חוזה שנחתם ביניהן. העד שוב לא ידע מי הם שחתמו על החוזה: "עם נציג של החברה, לא זוכר את השם, צריך לבדוק בחומר" (עמ' 4 ש' 7). הוא גם לא ידע מי היו הבעלים של חברת דבש וואיל וכיצד נוצר הקשר עימה: "אני רציתי פועלים או שאני נגשתי אליו או שהוא ניגש אלי, לא זוכר מה היה במקרה הזה" (עמ'4 ש' 12-11).
גם את סרגיי בוברוב לא זכר, ולא את החשבוניות שקיבל ממנו:
"… אני לא מקבל חשבוניות פיקטיביות מאף אחד, אני מקבל חשבוניות עבור עבודה בלבד, אני לא זוכר מי נתן לי את החשבוניות".
לבסוף הפטיר: "אם החשבוניות של הבחור הזה נמצאות אצלי הוא נתן לי" (ת/510 עמ' 5; וראו גם דבריו בת/511 עמ' 17).
גם על חברת אורות אבי יהודה שאף חשבוניותיה נמצאו בדיווחיה של היי סטייל, סיפר ראיד כי שימשה קבלן משנה לחברה, וכי נחתם עימה חוזה כלשהו, אלא שאת שם בעליה של החברה לא ידע: "אני לא זוכר את הבן-אדם" (ת/511 עמ' 17).
ויוזכר, העדים דבש וואיל, סרגיי בוברוב ויעקב כחלון, שהיו הבעלים של חברת אורות אבי יהודה, הכחישו בעדויותיהם (שיובאו בהמשך) כל קשר לחשבוניות הנ"ל, שיצאו לכאורה לחברת היי סטייל.
העדויות כפי שיוסבר, מהוות סיוע לגירסתו של עבד.
אשר לחשבוניות של חברת אלכסנדרה לסטייל המרכז, על אלה טען ראיד בהודעתו, ת/511, כי לא ראה את החשבוניות ולא הכיר את חברת אלכסנדרה (עמ' 15).
בהמשך סיפר, כי קבלני המשנה של חברת סטייל המרכז גויסו על ידו או על ידי מוחמד מסרוואה. לשאלה, אם הוציא שיקים לחברת אלכסנדרה, ובגין מה, השיב:
"יכול להיות שאני כתבתי צ'קים לטובת אלכסנדרה בהוראה ממוחמד או לחשבונית שבאה אליו לתשלום אבל אישית אני לא מכיר את הבן אדם. אם יש צ'קים בכתב ידי" (עמ' 15 ש' 14-12).
לשאלה, מה יאמר על החשבוניות של אלכסנדרה שהוצגו בפני
ו, טען:
אם נמצא חשבוניות בחומר של סטייל המרכז שנמצא במשרדו של חדר חאג' יחיא זאת אומרת שהחברה עבדה כקבלן משנה בחברת סטייל המרכז אבל אני אישית מטר ראיד לא מכיר אותם ואני לא אחראי על מה שנתפס במשרדו של חנניה כמו שהחוקר אודי טוען שהחומר הזה נתפס שמה. כל החשבוניות התשומות צריכים להיות במשרדו חיידר חאג' יחיא ושמה צריך להיות מדווח" (עמ' 15, ש' 21-27).
ראיד, לדבריו, גם לא הכיר את חלמי אבו טיר, בעליה ומנהלה של חברת אלכסנדרה, אשר לא זיהה את החשבוניות שהוציאה חברתו, לכאורה, לסטייל המרכז. עדותו של חלמי אבו טיר תובא בהמשך.

החשבוניות לחברותיו של מוסיה
עבד, על החשבוניות לחברת גל מ.ש.פ. בבעלות מוסיה
129. חברת גל מ.ש.פ. היתה כפי שכבר הוזכר, חברה בבעלותו של שמואל מוסיה, שהיה לקוחו של מרואן, וסחר עם עד המדינה, עבד. לדברי עבד, היפנהו מרואן אל מוסיה על מנת למלא עבורו חשבוניות מס פיקטיביות שנרשמו אצלו בחשבון נפרד. העמלה שקיבל, לדבריו עמדה על 2.5% - 3% מן המע"מ שגולם בחשבוניות האמורות.
בהתייחסו אל חבילת החשבוניות של חברת השרון לגל מ.ש.פ., (ת/265, חשבוניות מס' 118, 149, 150, 157, 165, 166, 205, 232, 241, נספח ד' לכתב האישום) הסביר עבד כי שום דבר בחשבוניות אלה אינו אמת (עמ' 669 לפרוט'). בחברה זו, כך הסביר, לא היו לו עובדים כלל, ולא בוצעה כל פעילות. כל שעשה בה היה רישום החשבוניות הפיקטיביות כנגד עמלה, אותה קיבל, בעת מסירתן למרואן:
"היה מתקשר אליי מרוואן ושאדי, הייתי מגיע לחלקי חילוף. אומר לי תרשום חשבונית לסכום ככה, מע"מ ככה, הייתי נותן לו ואחרי שבוע שהייתי מוסר לו, היינו מתחשבנים על המע"מ, לא על הסכום של החשבונית" (עמ' 670 לפרוט').
בהמשך אישר עבד כי חשבוניות אלה לא היו קשורות לחנניה.
מכל מקום, במהלך התקופה החל משנת 99', מסר עבד לדבריו, לשמואל מוסיה כמות עתק של חשבוניות של חברת השרון, בבעלותו, שסכומיהן הצטברו לפי עדותו, לסך כולל של 10-15 מיליון ₪ (עמ' 1074 לפרוט').
העמלה שקבע לו מרואן, עבור החשבוניות הללו, נעה לדבריו, בין 8% ל- 10%.

130. חשבוניות נוספות שהוציא עבד למוסיה, על פי הוראת מרואן, היו, לדבריו, חשבוניות שהוציא לחברת גל מ.ש.פ., על שם חברת אורות אבי יהודה (ת/273, חשבוניות מס' 55-67, 69, 71, 73, נספח ד' לכתב האישום): "מרואן אמר לי תמסור לו חשבוניות אז מסרתי לו חשבוניות" (עמ' 705 לפרוט').
לטענתו, ההסכם ת/140, שנחזה להיות מסמך שנחתם על ידו ועל ידי מוסיה בשם חברותיהם, גל מ.ש.פ. ואורות יהודה בע"מ, היה הסכם פיקטיבי, אשר דבר לא היה מאחוריו.
כך גם, ת/139, הוא, פרוטוקול ישיבת בעלי המניות של חברת אורות יהודה, בה נבחר כיו"ר החברה.
בפועל, טען, קיבל את הפרוטוקול מאחד, מירקא ראיד, לשימושו לעת הצורך.

עבד, על החשבוניות שהוצאו לחברת גל-גלים בבעלות מוסיה
131. על החשבוניות של חברת אורות אבי יהודה לחברת גל-גלים (ת/274, חשבוניות מס' 276,289,293,294,295, נספח ד' לכתב האישום) העיד עבד כי אלה מולאו על ידו, וההתחשבנות בענין העמלה בגינן, נעשתה מול מרואן:
"מהסכום של החשבונית בשביל מע"מ נגיד מאה אלף, אז היה אומר לי שהוא קיבל ממנו נגיד שבע אחוז, שמונה אחוז, היה נותן לי שלוש אחוז" (עמ' 708 לפרוט').
חלק קטן מעמלתו, קיבל לדבריו, במזומן, והיתר קוזז על ידי מרואן, כנגד חובותיו.
כך גם, בהתיחס לחשבוניות של דבש וואיל לחברת גל-גלים (ת/275, חשבוניות מס' 156, 269, נספח ד' לכתב האישום) שהיו לדבריו, פיקטיביות, וכך גם בהתיחס לחשבונית של אריק בונה המרכז, לגל-גלים (ת/182 שסומנה גם כת/277, חשבונית 274, נספח ד' לכתב האישום) לגביה הכריז: "אבל לא עשיתי לא הובלות לא כלום" (עמ' 711 לפרוט'). על החשבוניות של בוברוב לחברת גל-גלים (ת/278, חשבוניות מס' 189,194, 222, 225, נספח ד' לכתב האישום) סיפר עבד:
"מה שהוא ביקש ממני שמוליק לרשום רשמתי לו וזהו התחשבנתי עם מרואן על השתיים וחצי אחוז, שלוש אחוז. לא קיבלתי מזומן לא כלום" (עמ' 711-712 לפרוט').
כך, סיפר עבד גם על החשבוניות של דוד מודזגברישוילי, שהוצאו לגל-גלים (ת/1-ת/5, מס' 208, 214-216, 225, נספח ד' לכתב האישום); ועל החשבוניות של חברת א.א. חי כל עסק בע"מ לחברת גל-גלים (ת/142, מס' 264, 265, 266, נספח ד' לכתב האישום).
בהמשך, בהתיחסו אל החשבוניות של חברת אלכסנדרה שהוצאו לחברת גל-גלים (ת/21א, חשבוניות מס' 79, 82, 87, 140, 144, 113,95, 111, נספח ד' לכתב האישום) העיד עבד כי "קיבל" חברה זו מאחד, סלבה "מחדרה ומפרדס חנה", אשר מסר לו את פנקס החשבוניות של החברה, את האישור לצורך ניכוי מס ואת האישור על ניהול ספרי חשבונות (ת/280).
באותו יום, כך עבד, הודיע על כך למרואן, וזה "הסכים שאני יעבוד איתה" כלשונו (עמ' 717 לפרוט').
לשאלה, במה עסקה חברת אלכסנדרה, השיב: "היא לא עושה כלום".
משהוצג לעד זכרון הדברים שנחתם בין חברת אלכסנדרה לחברת גל-גלים (ת/20) על הובלה ואספקת חומרים, הסביר, שהמסמך נרשם על ידי מוסיה ונחתם על ידו תחת אילוץ: "אני לא יכול לא לחתום. הוא אומר לי תחתום על החוזה, אני חייב לחתום לו" (עמ' 718 לפרוט'). אילולא חתם, כך טען, היתה לו בעיה עם מרואן.

יוזכר, החשבוניות 79, 82 ו-87 של אלכסנדרה לגל-גלים, הן חשבוניות מפנקס ההפעלה, שסומנו בחקירות מע"מ בטוש מז"פ מיוחד, אשר איפשר זיהויין עם תפישתן בספרי גל- גלים (ראו, עדותו של יזהר עצמון בהתיחסו אל אלה, עמ' 289 לפרוט'). במשמעות עובדה זו נדון בהמשך.
מוסיה, על החשבוניות שקיבלו חברותיו, גל מ.ש.פ. וגל-גלים
132. מוסיה, שהיה כמוזכר, לקוח קבוע של עבד בעסקי החשבוניות, התיחס בעדותו אל שתי חברותיו הנ"ל, גל מ.ש.פ. וגל-גלים. תחילה, כך סיפר, היו לגל מ.ש.פ שלושה בעלים; הוא עצמו, חיים שירי ודני פלד. בהמשך, נפרד משותפיו אלה, וניהל את החברות לבדו. בשלב מסוים, כך הסביר, אמור היה חנניה להיכנס כשותף בחברה, אך הדבר לא הסתייע בידו, למרות שאצל רשם החברות, נרשם חנניה כשותף במרץ 2003. בהמשך, הסביר, נמחק חנניה מן החברה (ראו, המסמכים של רשם החברות, ת/464).
יוצא לדבריו, שהוא זה שניהל את החברה, והוא שטיפל בהוצאת החשבוניות שלה על ידי מנהלת החשבונות.
חברת גל-גלים הוקמה, לדברי מוסיה, לאחר שחברת גל מ.ש.פ. נקלעה למשבר כספי, והוא ביקש מאחיו, גבריאל מוסיה, שיקים חברה חדשה אשר תמשיך את פעילותה של גל מ.ש.פ. ותפרע חובותיה. החברה נוהלה על ידו, כשאחיו מורשה חתימה בחשבון הבנק שלה. גל-גלים עסקה לדבריו, באותו תחום והשתמשה באותו ציוד של גל מ.ש.פ..
בהתיחסו לחשבוניות של חברת דבש וואיל שהוצאו לגל-גלים (חשבוניות מס' 156 ו-269, נספח ד' לכתב האישום) טען מוסיה כי כל העבודה נשוא החשבוניות הללו, בוצעה. עם זאת, לא ידע לומר, על ידי מי בוצעה ההובלה שנרשמה בחשבוניות (עמ' 2009 לפרוט').
גם בהתיחסו לחשבוניות של אריק בונה המרכז (חשבונית 206 מת/14 וחשבונית 274 מת/182, נספח ד' לכתב האישום) טען מוסיה שאכן קיבל חשבוניות אלה מעבד, עבור עבודה שביצע, אף ששוב לא ידע להסביר באיזו עבודה דובר:
"אמרתי לך אני צריך לראות את החשבונית שלי של אותו חודש, בשביל להגיד לך, אני לא זוכר. תביא לי את החשבוניות שלי, כל חשבונית אני יגיד לך בדיוק על מה היא הוצאה" (עמ' 2011 לפרוט').
לדבריו, התחזה עבד בפני
ו, כמנהל העבודה של חברת אריק בונה המרכז, ובתור שכזה, חתם עימו על הסכמי עבודה. עבד היה בא אליו לדבריו, ואומר לו: "רבתי עם החברה הזאתי עברתי לחברה הזאתי, פשטתי רגל בחברה הזאתי, כל הזמן הוא שיחק איתי" (עמ' 2012 לפרוט').
בהתיחסו לחשבונית נוספת, של אריק לגל מ.ש.פ., היא חשבונית מס' 206, על סך 134,853 ₪, טען מוסיה, כי זו התיחסה לאספקת חול שתמורתה שילם במזומן: "בחול. זיפזיף היום עובדים בכל מקום במזומן". לשאלה, איך בפועל שילם סכום גדול שכזה במזומן, השיב:
"אז אני מסביר לך ואני חוזר על זה, שהוא כל פעם הוא אמר לי שהוא נפרד מהשותפות הזאתי והוא עבר לשותפות הזאתי והוא היה עובד בחברה הזאתי בתור מנהל עבודה, הוא מייצג את החברה הזאתי ועל כל עבודה עשיתי איתו חוזה. אני לא עובד במס הכנסה, במע"מ, שאני צריך, היום אני יודע שאני כבר צריך לבדוק את זה" (עמ' 2012 לפרוט').
על חשבונית מס' 274 של אריק לגל-גלים, טען מוסיה, כי זו התייחסה לעבודות הובלה שעבד ביצע עבורו.
את התחשבנויותיו עם עבד עשה מוסיה לדבריו, בסוף כל חודש:
"אני כל חודש ישבתי עם עבד על חשבון וגמרתי איתו את החשבון של אותו חודש. לא משכתי את זה לעוד חודש ושזה יימשך. כל חודש סגרתי עם עבד את החשבון, לגבי אותו חודש" (עמ' 2013 לפרוט').

133. אשר לחשבוניות של חברת אורות אבי יהודה לחברת גל-גלים (חשבוניות מס' 276, 289, 293-294, 295, מתוך ת/141, נספח ד' לכתב האישום) טען מוסיה, כי גם את אלה קיבל מעבד במסגרת עסקה ביניהם:
"כאן הוא עשה לי, הוא עבד לי בתחנת דלק בכפר סבא, תחנת דלק של פז מול מגה. סיפק לי חול לטייבה, למפעל בטון" (עמ' 2013-2014 לפרוט').
את הבעלים לא פגש לדבריו, אלא שעבד מילא מקומו כיאות:
"... אבל מבחינת איש עבודה, הוא היה בסדר. הוא היה מבצע את העבודה על הצד הכי טוב שיש" (עמ' 2014 לפרוט').
בענין חשבונית מס' 287, המתיחסת להובלת סחורה לפתח-תקוה, זו הוצאה לדברי מוסיה במסגרת עבודות פינוי הפסולת שביצע לחברת א.ע. עדן אדמה, או, לחברת עדן אדמה, בה היה מעורב.
כך לדבריו, גם החשבוניות ת/265 של חברת השרון שהוצאו לגל מ.ש.פ.

134. ככלל, שב מוסיה וטען, כל החשבוניות שהוצגו לו, הוצאו לו על ידי עבד בגין עבודות שביצע עבורו בפועל. בין אלה, החשבוניות של בוברוב (ת/78); החשבוניות של א.א. חי (ת/142) והחשבוניות של דוד מודזגברישוילי שהועברו לחברת גל-גלים (ת/1-ת/5).
בהתיחסו לחשבוניות של אלכסנדרה לגל-גלים (ת/21א) הסביר:
"פה ביצעתי עבודה לחברת אהרונסון, עבודה גדולה באיילון, בנחל למטה. עבודה גדולה מאוד" (עמ' 2016 לפרוט').
לדבריו, קשר הסכמי עבודה עם עבד לגבי כל עבודה שביצע זה עבורו: "לא נתתי לו לעבוד לפני שהוא בא אלי ועשינו את ההסכם הזה" (ראו, החוזים ת/465 וכן ראו, עמ' 2017 לפרוט'). באשר לעובדה שבחוזים לא ננקבו מחירי העבודה, טען:
"המחירים שלהם סוכמו מראש. היום המחירים בשוק הם סטנדרט. פול טריילר חול עולה היום אלפיים שקל, פול טריילר חמרה עולה חמש מאות שקל, לפנות פסולת זה אלף ארבע מאות שקל. יום עבודה שופל זה אלף ארבע מאות שקל, יום עבודה משאית זה אלף ארבע מאות שקל ... זה הסטנדרט בשוק" (עמ' 2017 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, אם לא נוהלו משאים ומתנים על מחירי העבודה, טען:
"לא מתמקחים, זה מחירים קבועים בשוק. חוץ משיש חברה לגריידרים שהם יש להם משרד שהוא קובע את המחירים... אין תחרות. תחרות נותנים על עבודה גלובלית. שיש הריסה של בניין, אני יכול להציע מאה אלף ויבוא קבלן אחר יציע תשעים, או שבעים. לגבי המחירים של הובלה, המחירים הם סטנדרט".
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ברזילי, הסכים מוסיה שחנניה לא היה קשור, אף לא לחלק מן החשבוניות שעבד קשרן אליו. במשך ארבע שנים, כך טען, משנת 2001 עד 2005, העביר לו עבד "עשרות רבות של חשבוניות" שהיו שייכות לחברת השרון, אורות אבי יהודה, א.א. חי, בוברוב, אריק בונה המרכז, מודזגברישווילי דוד, דבש וואיל וחברת אלכסנדרה. את כולן קיבל לדבריו, מעבד ישירות, על בסיס חוזים ביניהם, וכנגד תשלום כספי, מבלי כל קשר לחנניה.
האישורים על ניכוי מס במקור, התקבלו לדברי מוסיה, רק מעבד.

אסתר גל, מנהלת החשבונות של גל מ.ש.פ
135. הודעותיה של עדה זו, מנהלת החשבונות של חברת גל מ.ש.פ, הוגשו בהסכמה לבית המשפט (ת/405 ות/406). באלה אישרה העדה כי לגבי החשבוניות של הספקים של גל מ.ש.פ., נדרש החזר מס תשומות בדיווחיה, אך בכרטיסי הספקים נותרו יתרות זכות פתוחות. מצב דברים זה, אכן לא נראה "הגיוני" גם בעיניה, אלא שכך פעלה (עמ' 4 ש' 104-103).

לאה מיכאלוב, מנהלת החשבונות של גל-גלים
136. הגב' מיכאלוב טיפלה בספרים של חברת גל-גלים החל משנת 2003. לדבריה, היה החומר החשבונאי הרלוונטי מגיע אליה ב-7-8 לחודש, והיא היתה מקלידה אותו למחשב. כאשר הגיעה לתוצאה של "כמה יצא לשנה", היתה מודיעה למוסיה. לאחר שהסביר לה "כמה הוא רוצה לשלם", היתה מחשבת לו לפי זה כמה חשבוניות חסרות, כמשתקף, לדבריה, ממסמכי הנהלת החשבונות (ת/330-ת/332).
פשיטא, לפי דבריה של מנהלת החשבונות, התנהלה תעשיה של הנפקת חשבוניות שהתאימה את עצמה לצרכים של בעל העסק. תחילה, קבע זה את סכום ההחזר שברצונו "למשוך" מקופת האוצר, ובהמשך, הנפיק, בהתאמה, את "כמות" החשבוניות שנדרשה לו לצורך כך.
מכל מקום, לאחר שהתבקשה להתבונן בכרטסת הספקים של החברה, משנת 2004 (ת/333) הסבירה מנהלת החשבונות, כי היתרות נותרו בכרטסת בזכות, משום שהשיקים לא הוקלדו.
לדבריה, קיבלה את ספחי השיקים, אלא שלא היה כתוב בהם דבר, וממילא לא ניתן היה לבצע "התאמות בנק" על פיהן, או, לשייך את השיקים האמורים לספקים השונים. משום כך, הותירה את היתרות בכרטסת, פתוחות.
גדעון ברגר, רואה החשבון של גל-גלים
137. רו"ח ברגר, טיפל בספריה של גל-גלים מאז הקמתה באוגוסט-ספטמבר 2003. לדברי העד, נהג מוסיה, להביא למשרדו בתחילת כל חודש, את המסמכים הרלוונטיים לעבודתו, בהם, חשבוניות שהנפיק, חשבוניות שקיבל, וספחי שיקים. את החומר אמור היה להקליד במחשב במסגרת ניהול הספרים. דא עקא, שלאחר תקופה, פנתה אליו, לדבריו, מנהלת החשבונות והודיעה לו שאין באפשרותה להמשיך לנהל את הספרים, מאחר ועל ספחי השיקים לא נרשם שם המוטב. כאשר הביא בעיה זו אל מוסיה, השיבו זה, שהענין יוסדר, אך לא עשה דבר (עמ' 1274 לפרוט').
במצב דברים זה, כך הסביר גם הוא, נותרו היתרות פתוחות למשך תקופה ארוכה, ללא הסבר (עמ' 1275 לפרוט').
בסופו של דבר, הסביר לו מוסיה, לדבריו, כי השאיר את השיקים פתוחים, כדי שיוכל להסיבם.

החשבוניות לי.ד. חקלאות
עבד, על החשבוניות וחברת י.ד. חקלאות
138. המדובר הוא, כך עדותו של עבד, בחשבוניות של אלכסנדרה שמספריהן 80, 83, 87, 106 ו-112 (נספח ד' לכתב האישום, מתוך ת/25א). אלה נמסרו לי.ד. חקלאות לבקשת דני משאלי, לאחר שהוצאו לדבריו, בגין אספקת "מטיל ברומיד", שאת טיבו לא ידע (ראו, תעודת המשלוח, ת/26).
את חמש חשבוניות לי.ד. חקלאות, כרך ביזיד ג'אבר מטירה, שותפו של משאלי, אשר הציע לו, לדבריו, למכור לו חשבוניות כנגד עמלה של 2%, בטענו בפני
ו כי ממרואן קיבל 9% עמלה.
בסופו של דבר, כך עבד, הסתפק בעמלה של "אחד אחוז באחד וחצי אחוז" בשל לחץ כלכלי בו היה נתון (עמ' 724 לפרוט'). בלשונו:
"אמר לי יש עיסקה ככה וככה, תרוויח קצת כסף, והייתי אז בלחץ שלא היה לי מה לאכול ..." (עמ' 1018 לפרוט').
העיסקה בוצעה על ידי עבד בתקופת ההפעלה וזאת, מבלי שמפעיליו ידעו על כך. בכך אדון בהמשך.
עבד, גם לא גילה את אוזנם של הנאשמים על פעילות זו.
בשלב זה, יש להזכיר אך זאת, כי כאשר גילו הנאשמים שמשאלי רכש מעבד חשבוניות מבלי ליידעם, קנסו את משאלי, ופתחו במסכת איומים עליו. כך בלשונו:
"ת. מסרתי לו (לדני משאלי-ב.א.ת) חשבוניות באופן פרטי, אני לבד...
ואחרי זה ידעו על החשבוניות האלה,
ש. מי זה ידעו?
ת. מרואן, שאדי, כולם ידעו על החשבוניות חנניה. וקראו לדני וכעסו עליו בגלל שהוא לקח חשבוניות בלי שהם ידעו...וקנסו אותו גם בסכום כספי של שלושים אלף, חמישים, לא זוכר את הסכום הנכון.
ש. מה זאת אומרת קנסו אותו אני לא הבנתי.
ת. בגלל שהוא עשה טעות, לקח חשבוניות. אמרו לו זה חשבוניות שלנו, ואתה לקחת אותם בלי אנחנו נדע" (עמ' 722 לפרוט').
דוק, קטע זה בעדותו של עבד, יש בו כדי להצביע, כבר כאן, על עומק מעורבותו של מרואן בעסקי החשבוניות, ועל הבלעדיות שדרש לעצמו בתחום. אוי לו למי שהעז לבצע עסקה כלשהי מבלי לידעו, או לערבו בעשיה. כמו שליט כל-יכול, צפוי "המתמרד", לעונש.
דומה, שהדברים מדברים לעצמם, אף כי בכפוף לביסוס אמינותם, בהמשך.

דני משאלי; על החשבוניות שהוצאו לחברתו, י.ד. חקלאות
139. העד הזה אישר בעדותו בפני
נו באופן מלא, את דבריו של עבד בענין מעורבותו בסחר בחשבוניות הנ"ל של י.ד. חקלאות.
במהלך עדותו של משאלי, הודע לנו מפי ב"כ התביעה, כי הוגש נגדו כתב אישום (נ/46) בו יוחסו לו עבירות סחר בחשבוניות פיקטיביות וקיזוז תשומות שלא כדין, באמצעות חשבוניות פיקטיביות; בהן, בין היתר, אותן חשבוניות של אלכסנדרה, הנדונות בעניננו בנספח ד' לכתב האישום.
לדברי משאלי נכנס לפעילות בחשבוניות, בסביבות ספטמבר 2004, כאשר פנה אליו אחיו של יזיד ג'אבר והציע לו חשבונית "נייר...לא אמיתית" (עמ' 2170 לפרוט').
בחודש נובמבר, קיבל, לדבריו, מידי עבד, "חשבונית הפוכה", קרי, "חשבונית פיקטיבית" של חברת אלכסנדרה, על סך מיליון ומאתיים ₪. כעבור שבועיים-שלושה, הסתבר לו, לדבריו, שהחברה היא פיקטיבית. בשלב זה, כך טען, החל עבד לאיים עליו במגמה לסחוט אותו.
כאשר הוצגו לעד חמש החשבוניות, ת/25 (ראו, רשימת החשבוניות בנספח ד' לכתב האישום) טען כי קיבלן מיזיד עבור מטיל ברומיד וניילון שמכר לחברתו במחיר ריאלי של 250,000 ₪. בלשונו: "זה המחיר האמיתי של הסחורה" (עמ' 2172 לפרוט'). דא עקא, שבהמשך זרק: "במקרה הספציפי הזה, זה היה רק נייר" (עמ' 2172 לפרוט').
בהתיחסו לחשבונית של אלכסנדרה מס' 83, טען מיד כי מדובר ב"נייר...שזה לא אמיתי...שאין בעצם סחורה פה...אין סחורה בזה...חוץ מהנייר הזה לא היה כלום" (עמ' 2173 לפרוט').
על החשבונית מס' 106, טען: "זה היה חוקי ואמיתי... פה הייתה כבר סחורה. אני לא יודע אם זה היה שלו באופן אישי, אבל אני ראיתי כבר סחורה במחסן" (עמ' 2173 לפרוט').
על החשבונית מס' 87, העיד, שזו היא חשבונית מנובמבר לכאורה, שאיננה משקפת עסקה אמיתית: "נובמבר זה לא אמיתי" (עמ' 2174 לפרוט').
בהמשך עדותו, התיחס אל העסקה מינואר 2004 עם חנניה, שהיתה תקינה, לדבריו. בלשונו:
"...והיא הייתה העסקה הכי אמיתית והכי כשרה שבעולם, למרות כל השאלות שנשאלתי, אני אמרתי חד משמעית, שהיא הייתה כשרה ואמיתית, היא הייתה עסקה קטנה וזהו לא היה מעבר לזה כלום" (עמ' 2177 לפרוט').
העד טען בתוקף שמעולם לא אוים על ידי חנניה, עימו נפגש מספר פעמים, בהן, פעם אחת בטירה, בחנות הקרמיקה (עמ' 2182 לפרוט').
בהמשך, נשאל על ידי התובעת, עו"ד גולדמן
, על פגישתו עם חנניה לאחר שעבד "הכניס" לו חשבונית פיקטיבית על סך מיליון ₪ של אלכסנדרה, והחל לאיים עליו בטלפון ולסחוט אותו. בלשונו:
"כן. ואני נתתי לו בערך שלושים, שלושים וחמש אלף שקל שילמתי לו ויש לזה עדים בטירה שראו את זה וגם הם הצהירו על זה ובאיזשהו שלב הוא אמר לי לגשת לחנניה לשלם לחנניה איזשהו חוב שיש לו, או משהו כזה, אני לא נכנסתי יותר מדי לעניינים האלה וניסיתי למשוך את זה. הוא השאיר לי הודעה במוצאי שבת, שאם עד יום ראשון בבוקר אני לא הולך לחנניה, הוא הולך למע"מ והולך למשטרה, ואני הלכתי לחנניה, באתי, הסברתי לו שהמצב שלי לא הכי טוב, אני לא יכול לשלם" (עמ' 2183 לפרוט').
לאחר רענון זיכרון, אישר העד, תוך התפתלויות לא מעט, כי עבד טען בפני
ו שאוים במסגרת העסקה הזו. כך, לאחר שהוצגו לו דבריו שלו בחקירה, לפיהם, אמר לו עבד שמאיימים עליו בשל חשבונית של אלכסנדרה שהוציא ללא הסכמת חנניה: "יכול להיות שכן, לא יודע... זה מה שהוא מכר לי אני יודע" (עמ' 2190 לפרוט').
לנוכח תשובתו זו של משאלי, הוכרז לבקשת עו"ד גולדמן
, "עד עוין". הודעותיו הוגשו וסומנו, ת/473 - ת/480.
גם בשלב זה, לאחר הכרזתו, עד עוין, המשיך משאלי להכחיש כל שאמר בחקירות על איומים מצד חנניה, ועל קנס שהטיל זה עליו, שלדבריו לא היו ולא נבראו (עמ' 2195 לפרוט').
לשאלת עו"ד גודלמן, הסביר לבסוף, כי אכן שילם קנס לחנניה בגין עסקאות שביצע עם עבד מאחורי גבו, אלא, שהקנס הוטל לדבריו הפעם, על ידי עבד ולא על ידי חנניה. לשאלה, מדוע אם כן מסר את הכסף לחנניה, השיב, שלא ידע מה ההתחשבנות שהיתה ביניהם, בהוסיפו, כי שילם לחנניה כדי שעבד "לא ילך לסבך אותי".
ביתר פירוט, בחקירתו מיום 5.4.05 (ת/476) סיפר משאלי כי באחת מפגישותיו עם חנניה, אמר לו: "אם לא אתה אז שיאזיד ישלם והוא הוסיף כי זה אמור להגמר לא טוב כי הבוס לא אוהב את זה". לשאלה, מי הוא הבוס, השיב: "מרואן" (עמ' 9 ש' 9-6).
על הקנס שהטיל עליו חנניה, סיפר:
"הוא (חנניה-ב.א.ת) ביקש 20,000 ש"ח בתור קנס על העיסקה עם עבד, הבטחתי שאני אארגן 4,000 ש"ח בימים הקרובים והשאר בתשלומים עד שאני אגיע ל 20,000 ש"ח ואכן שילמתי לו תשלום אחד כאשר אני נסעתי למשרד בכפר סבא ונתתי לו מזומן שקלים 4,000 ש"ח לא זוכר את התאריך אבל זה היה יום למחרת המעצר של מרואן והחברה בטירה" (עמ' 9 ש' 17- 11).
בהתייחסו להודעה זו, ולסיפור הקנס שבא מפי משאלי, טען עו"ד ברזילי בסיכומיו, כי קבלתה של אמרה זו, אינה עומדת בתנאי הסף של סעיף 10א לפקודת הראיות, ואין להסתמך עליה ועל סיפור הסחיטה והקנס שהטיל חנניה, שבא בגידרה.
הודעה זו, (ת/476) נגבתה על ידי החוקרים צור גינת וגדעון שנהב. כאשר סיפר דני משאלי על הסחיטה והקנס נכח בחדר צור גינת לבדו בעת שהחוקר האחר גדעון שנהב יצא את החדר.
החוקר גדעון שנהב בעדותו בית המשפט אישר כי לא נכח בחדר כשדני משאלי התייחס לסיפור הקנס לאחר השעה 18:20 ביום ה-5.4.05. כך בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ברזילי:
"עו"ד ברזילי: ....אתה בשעה שש עזבת את החקירה
גדעון שנהב: עזבתי את החקירה.
עו"ד ברזילי: אין לך שום מידע מה קרה אחרי זה, כי אתה לא היית שם.
גדעון שנהב: לא הייתי שם" (עמ' 2442 לפרוט').
החוקר צור גינת, שנכח בחדר לא נחקר בבית המשפט ולטענת עו"ד ברזילי, אין הודעתו זו של משאלי בהתיחס לסיפור הסחיטה והקנס, כשרה לשמש כראיה לפי תנאיו של סעיף 10א לפקודת הראיות.
לשיטתו של עו"ד ברזילי, יש לפלג את ההודעה, כך שרק חלק החקירה בו נכח החוקר גדעון שנהב הוא המהווה ראיה קבילה, והחלק האחר, בו נכח רק החוקר צור גינת, שלא נחקר, אינו קביל כראיה בפני
נו.
על כן, משהיתה זו הודעתו היחידה של משאלי בה סיפר את סיפור הסחיטה והקנס, נותרה, כך לטענת עו"ד ברזילי, גירסתו של משאלי בבית המשפט, בבדידותה.
לא מצאנו לקבל טענה זו.
סעיף 10א לפקודת הראיות, קובע כי תנאי לקבלת אמרת עד שנתן מחוץ לכותלי בית המשפט הוא, בין היתר, כי מתן האמרה הוכח במשפט, כך בלשון הסעיף:
"(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1) מתן האמרה הוכח במשפט;"
הוכחת מתן האמרה במשפט יכולה להיעשות במספר אופנים, עמד על כך הנשיא שמגר בע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל
פ"ד לו(2)523:
".. ההוכחה יכול שתתבסס על דבריהם של עדים, שגבו את האימרה, או של עדים אחרים, שהיו נוכחים בעת גבייתה ויכולים לאשר זהותה כאימרתו של העד; ...זיהויה של הודעה כתובה כאימרתו של עד פלוני יכול, כמובן, להתבסס אך ורק על דברי העד עצמו, שדבריו מובאים באימרה, כאשר האימרה מוצגת לפניו בעת עדותו בבית המשפט, וכאשר הוא מאשר, כי אכן הוא שמסרה.
....
מקובלת עלי גישתו של בית-משפט קמא, שאיבחן בין קבילותה של אימרה לבין שאלת המשקל, אותו ניתן ליחס לדברים האמורים בה. עצם הקבילות היא תוצאה נגזרת אוטומאטית של קיום שלושת התנאים שבסעיף 10א(א), אשר אל הראשון מביניהם התייחסנו לעיל. תנאים אלו אינם מחייבים הבאת עדות על נסיבות גביית ההודעה אלא רק את זיהויה בתור אימרת העד, ואם העד עצמו מאשר זהותה כמבואר, אין אף צורך בהבאת עד נוסף כלשהו. אגב, לאור זאת אין גם נפקא מינה, לאיזה צורך זוהתה ההודעה תוך כדי ההליכים כאימרתו של העד, היינו, אם הדבר נעשה במישרין לצורך הפעלת הוראותיו של סעיף 10א לפקודה הנ"ל, או אם הדבר נעשה במסגרת חקירתו של פלוני כעד עוין או לשם ריענון הזיכרון. משהוכח, כי באימרה של עד המדובר והאימרה הוגשה, רואים אותה קבילה גם לצורך סעיף 10א(א) ובלבד שנתקיימו גם שני התנאים האחרים, המפורטים בסעיף 10א(א), בהם ידובר בהמשך..." (ראו עוד, ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל
פ"ד מג(1) 793; וכן, י. קדמי, על הראיות תשס"ד-2003 חלק ראשון בעמ' 329-330)

בעניננו, במהלך חקירתו הנגדית של דני משאלי לאחר הכרזתו כעד עוין, אישר זה באופן שלא משתמע לשני פנים, את עצם מתן אמרתו (עמ' 2194 לפרוט'). בהמשך, אישר משאלי חלקים שלמים מתוך ההודעה בהתיחס לסיפור הקנס (עמ' 2196 לפרוט').
בשלהי חקירתו הנגדית, בעת שהציגה עו"ד גולדמן
למשאלי את הודעתו אישר זה את חתימתו עליה. כך מתוך הפרוטוקול:
"עו"ד גולדמן
: ...מה-5.4.05 ת/476 מזהה חתימה?
משעלי: כן" (עמ' 2202 לפרוט').

נמצא אפוא, כי דני משאלי עצמו, בהבל פיו, הוכיח את עצם מתן האמרה.
מה גם, כי בהודעה נוספת של דני משאלי מיום 26.4.05 (ת/479) חזר משאלי על סיפור הפגישה עם חנניה במשרדו, לפיו, בעקבות העסקה עם עבד, הופעלו איומים על זה שביקש "לסגור את הנושא עם חנניה". לדבריו, נסע אל חנניה עם אחד, איברהים הנגר, ובפגישה נאמר לו שלא היה צריך לעבוד עם עבד אלא עם חנניה, קרי, "לקנות את מה שקניתי מעבד, מחנניה".
לדבריו, הבין בשלב זה, שיש "בוס", קרי, שיש "מישהו מעליו שמחליט בשבילו" (ת/479 עמ' 5).
בהתייחס לענין הקנס סיפר:
"... בפגישה זאת נאמר לי שלא היינו צריכים לעבוד עם עבד אלא עם חנניה ולקנות את מה שקניתי מעבד מחנניה. באותה פגישה לא היתה לו טענה כלפי אלא כלפי יאזיד שהביא את עבד למשמרת וביקש שיאזיד ישלם 20,000 ₪ קנס
(ת/479 בעמ' 5).

140. בהמשך עדותו, אישר משאלי לשאלת התובעת, דברים מהותיים נוספים שסיפר בחקירותיו. בין היתר הסכים, כי שמע מפי עבד על מכות והתעללויות שעבר מידי מרואן (ראו, ת/479 עמ' 5) כן, הסכים כי נסע ביום 5.4.05 אל חנניה כדי לדבר על ליבו ולשכנעו שמצבו הכלכלי קשה, וכי לא יוכל לעמוד בתשלומים שהוטלו עליו. לשאלה, מדוע פנה אל חנניה, כאשר טען בבית המשפט קודם, שכל עניניו היו עם עבד, השיב:
"אני לא יודע מה הייתה ההתחשבנות שלהם ביניהם, איך הם היו, מה היה ביניהם. אמרו לי לשלם, הלכתי לשלם זה הכל...כי עבד שלח אותי לחנניה" (עמ' 2200 לפרוט').
עובדה היא מכל מקום, כך טען בהמשך, שחנניה הסכים בסופו של דבר, לחלק לו את הקנס לתשלומים עתיים, ומכאן, שלא היה זה חנניה שאיים עליו, אלא עבד. ובלשונו:
"עבד לחץ אותי ויש את ההקלטה הזאת בפלפון, שאם עד הבוקר אני לא יעשה את זה, זה ייגמר לא טוב . ואפשר לבדוק את זה" (עמ' 2200 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, מדוע אין דבריו על הדוכן תואמים את הדברים שאמר בחקירתו, השיב:
"גברתי אני רוצה להגיד דבר אחד קטן. אני ביום של המעצר, זה היה פעם ראשונה בחיים שלי שנעצרתי. אני לא שלטתי בעצמי, אני הפללתי את עצמי בדברים שלא עשיתי וחד משמעי, על דברים שלא עשיתי. אני מודה שיש דברים שיכול להיות שאמרתי וזה לא היה נכון. אני הייתי במצב, אפשר לשאול את יזהר החוקר, אני הייתי במצב קטסטרופלי, בשבילי זה היה סוף העולם המעצר המצחיק הזה. יכול להיות שאמרתי דברים לא במקום ויכול להיות שאמרתי כן דברים במקום, אבל גם בדברים האישיים שלי, אני הפללתי את עצמי ומכרתי משק במושב כדי לשלם את החובות האלו" (עמ' 2201 לפרוט').

141. בחקירתו הנגדית על ידי הסניגור המלומד, עו"ד ברזילי, שב משאלי ואישר, כי החשבוניות שהוציא בנובמבר היו פיקציה, ואילו החשבוניות מדצמבר דיברו אמת לעצמן. שוב חזר והכריז שחנניה לא איים עליו מעולם, בטענו, שכך אמר גם בפרקליטות. כלשונו: "אמרתי את זה, חד משמעית. לא הוא ולא אף אחד מהחבורה שלו, ואם היה איום הכי קטן, לא הייתי עוזב אותו" (עמ' 2206 לפרוט'). בהמשך טען שוב, לשאלת הסניגור, כי העסקאות שעשה עם הספקים של חברת י.ד. חקלאות, ובהם, א. שחם, היו עסקאות כשרות, למעט, העסקאות עם עבד שהיו "חצי לא כשר" (עמ' 2209 לפרוט'). לדבריו, בפעם זו, היו החשבוניות של אלכסנדרה שקיבל מעבד, "מנופחות".

עם חנניה ביצע, לדבריו, רק עסקה אחת, כשרה לחלוטין, שהתיחסה לקניית חומרי חקלאות, בסכום של מאה שישים אלף ₪. תמורת הסחורה שקנה, שילם לדבריו במספר שיקים מתועדים, שחלקם חזרו. לפי עדותו, שילם לחנניה במזומן במספר מפגשים ביניהם במשרדו של חנניה: "הכל שולם בסופו של דבר" (עמ' 2211 לפרוט'). מערכת היחסים שלו עם חנניה היתה, כך הכריז, "הכי טובה שיש" (עמ' 2212 לפרוט'). חנניה לא איים עליו ולא הלחיצו מעולם (עמ' 2212 לפרוט').
לשאלת עו"ד ברזילי, על קשריו עם עבד, אישר משאלי, שוב, כי סיפק לו עבד חמש חשבוניות מנופחות של אלכסנדרה, והוא היה "בטוח שהכל כשר" (עמ' 2214 לפרוט'). בפועל, לא ידע לדבריו, כלל, שעבד היה מעורב בעסקי החשבוניות של חברת אלכסנדרה. לטענתו, שילם לעבד עמלה של 4% מערך כל חשבונית שהוציא, ובסך הכל השליש לידיו, סכום כולל של שישים, שבעים אלף ₪.
לשאלה, אם שמע מעבד שחנניה איים עליו, השיב בחיוב. בהמשך אישר, כי כלל לא סיכם עם חנניה או מרואן לרכוש מהם חשבוניות פיקטיביות. בפועל, טען הפעם, החל עבד לסחוט אותו באמצע ינואר 2005, לפני חקירתו במע"מ, באיימו עליו שילך למע"מ ויעשה לו שם "בלאגן", בלשונו:
"...הוא (עבד) סחט אותי כבר לפני זה ואחרי זה עם הסיפור של מע"מ זה התחזק מבחינתי, כי הבנתי שיש לו כוח גדול שמה, וזה הכל. הסכום שהוא בסך הכל, זה היה בסביבות חמישים אלף שקל שהוא לקח ממני" (עמ' 2253 לפרוט').
יודגש, על הסחיטה על ידי עבד, סיפר משאלי בהודעה, ת/476, אלא שבהמשך סיפר שעבד מצידו היה נתון ללחצים ואיומים מצד חנניה.
ככלל, טען משאלי, לא הייתה לו סיבה לחשוש מחנניה. מה שעבד דרש ממנו, היה שילך אל חנניה וישלם לו על חשבון חובו. לענין 20,000 הש"ח, ששילם לחנניה ישירות, הסביר שוב:
"...חמש לקח איברהים וחמש עשרה הוא לקח... נתתי לו עשרים אלף שקל, הוא אמר לי, נתתי את הכסף לאיברהים שימסור לו, הוא לקח, הוא אמר לי אני לוקח חמשת אלפים וחמש עשרה אני מעביר לעבד" (עמ' 2255 לפרוט').
שוב, חזר העד והכחיש כי דובר בקנס שהטיל עליו חנניה:
"זה מה שהוא מכר לי עבד, זה כל הסיפורים שהוא מכר לי, שקנסו אותו שעשו לו, כל מיני דברים שאני לא יודע מה אמת ומה שקר...סיפורים שהוא סיפר" (עמ' 2260 לפרוט'; וראו, לעומת זאת, דברי העד בהודעה בת/476, עמ' 9, על הקנס בסך 20,000 ש"ח שהטיל עליו חנניה).
לשאלה, כיצד ניתן ליישב דבריו אלה, עם דבריו בחקירות, על הקנס שהטיל עליו חנניה בהזהירו אותו כי אם לא ישלם, "הבוס" לא יאהב זאת, טען משאלי, כי הבין שמרואן היה שותף. בלשונו: "בוס הכוונה לשותף" (עמ' 2261 לפרוט').
העד אישר לבאת כחו המלומדת של הנאשם 1, עו"ד הרט
, שלא הכיר את מרואן ולא פגש בו "מעולם". על היות מרואן שותף בצ'יינג', ידע לדבריו, משמועות. חנניה, כך טען, לא הזכיר בפני
ו את שמו של מרואן, מעולם.
לשאלה, כמה כסף נדרש לשלם לחנניה על חשבון חובו לעבד, לאחר ששילם כבר 15,000 ₪, טען משאלי, שעבד אמר לו לשלם לחנניה 15,000, או, 20,000 ₪, אך הוא שילם רק 4,000 ₪, כי זה מה שהיה לו. לדבריו, המשיך עבד להטרידו, בעוד, ממרואן או מחנניה לא קיבל "אפילו לא טלפון אחד. מעולם. מעולם לא היה אפילו טלפון אחד" (עמ' 2264 לפרוט').
בפגישתו עם חנניה, סיפר זה, לדבריו, שעבד שלח אותו אליו כדי לתת לו 4,000 ₪, וכי לא היה ביכולתו לתת לו את כל ה-15,000 ש"ח. על כך השיב חנניה: "תשלם את זה לאט, לאט, איך שאתה יכול" (עמ' 2264 לפרוט'); ובהמשך:
"הוא (חנניה) נתן לי את כל האפשרויות. הוא אמר לי מתי שיהיה לך ואתה יכול תשלם. הוא לא אמר לי מחר ולא מחרתיים ולא בעוד שבוע" (עמ' 2265 לפרוט').
לשאלה, מה היה על חנניה להתחשב בו, אם בא בשמו של עבד, השיב: "לא יודע".
לשאלה, איך זה שעבד לא כעס עליו שלא שילם את כל הסכום לחנניה, השיב שעבד "לקח בדרך עוד כספים שזה פיטם אותו והוא ניסה למכור לי שוב פעם עוד חשבוניות" (עמ' 2265 לפרוט').
לפתע הודיע משאלי, תוך כדי עדותו, כי חוקריו במשטרה לא הורו לו לייחס דברים לחנניה ולמרואן. מה שאמר, כך הכריז, אמר מעצמו, "אולי מלחץ, אולי מסיבה להשתחרר, אולי אלף ואחד דברים" (עמ' 2267 לפרוט').

הנאשם 1, על החשבוניות נשוא האישום הרביעי
142. גם בהתיחס לחשבוניות בהן סחרו עבד ומוסיה, כעולה מן הדברים עד כאן, הכחיש הנאשם 1 בעדותו בפני
נו, כל קשר וזיקה אליהן. לטענתו, לא היה לו כל ענין בחשבוניות, ולא כל מעורבות באלה. כך גם לגבי "חשבוניות של דבש, ת/18, אריק בוני המרכז, ת/14, אורות אבי יהודה, ת/274, 273 ו- 141, וחשבוניות השרון, ת/265".
בהמשך, הכחיש הנאשם כל קשר לחשבוניות של אלכסנדרה שהוצאו לי.ד. חקלאות (ת/25). שהרי, כך טען, עבד כבר הודה כי הפר את הסכם עד המדינה שנקשר עימו, בכלל, ובהקשר לחשבוניות אלה, בפרט. הנאשם לא הסביר מה ענין שמיטה להר סיני.
לטענתו, לא קנס מעולם את דני משאלי, שלא היה חייב לו כסף ושלא היה לו כל צורך לקונסו. אדם זה, כך טען, לא ראה מעולם, למעט בבית המשפט.

הנאשם 2, על החשבוניות נשוא האישום הרביעי
143. לטענתו של חנניה, מעולם לא קיבל, ולא לקח, חשבוניות עבור חברות אחרות, ומעולם לא התקשר או תיווך בעסקאות מסוג זה, כולל ובמיוחד, החשבוניות בנספח נשוא הדיון דנא.
לענין החשבוניות שהוצאו לגל-גלים ולגל מ.ש.פ, בבעלות שמואל מוסיה, טען:
"אין לי שום קשר, את האמת עד המשפט לא ידעתי בכלל שיש בינו לבינו קשר, מה גם שעאבד בעצמו אמר שאין לי קשר אליהם. גם שמוליק מויסה בעצמו גם כן שהוא העיד פה אמר שאין קשר אליהם, מה גם כשאני ראיתי את החשבוניות אצלך במשרד בכל חומר החקירה שעברנו, חלק מהם בכלל מופיעים עם תאריכים בכלל שאני עוד לא הייתי קיים אפילו" (עמ' 3304 לפרוט').
בהמשך:
"אין לי שום קשר לגל-גלים מבחינת החשבוניות האלה. לא רק זה כולם העידו, גם עאבד העיד, וגם מוסא העיד שאין לי שום קשר לזה. איך אתם רוצים לשאול אותי את הדבר הזה. ...לא גלגלים ולא גל מש"פ. אין לי שום קשר אליה" (עמ' 3442 לפרוט').
אשר לקשריו עם מוסיה, הסכים שהיה לו קשר עסקי עם זה, בהקשר לאספקת חומר גלם למפעל ולעבודה בבית עלמין ירקון, שביצע עבורו.

טיעונו של חנניה בנקודה זו, בהתיחסו אל תשעת החשבוניות של חברת השרון, שהוצגו לנאשם 2, ואשר הוצאו לגל מ.ש.פ. בתקופת דצמבר 2001 אוגוסט 2002 (חשבוניות מס' 118, 149-150, 157, 165-166, 205, 232, 241, נספח ד' לכתב האישום) התקבל על דעת התביעה, שחזרה בה מטיעוניה כנגד חנניה בהתיחס לחשבוניות אלה.

על כך ייאמר, כבר כאן ומיד, שהנאשם 2 יזוכה על רקע האמור, מן העבירות שיוחסו לו בהקשר לחשבוניות הנ"ל, כפי שיפורט בסיומה של הכרעת הדין.

אשר לחברת היי סטייל, טען הנאשם 2:
"אני את היי סטייל בכלל לא הכרתי עד המשפט, לא ידעתי בכלל שקיימת היי סטייל לראד מאטר. ואין לי שום קשר..., מה גם שבכלל אני אפילו לא רואה, לא זוכר שנחקרתי... בכלל על חשבונית שהיי סטייל קיבלה" (עמ' 3905 לפרוט').
בחקירתו הנגדית, הציגה לו התובעת את החשבוניות של חברת היי סטייל, נשוא נספח ד', בהטיחה בו, כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות שהוצאו בהוראתו. תגובתו של הנאשם 2, היתה התנערות טוטאלית. בלשונו:
"אני לא יכול להתייחס אליהם כי אין לי שמץ של מושג על החשבוניות האלה. אני לא יודע עליהם. לא ידעתי על הדבר הזה בכלל" (עמ' 3340 לפרוט').
כך גם לגבי החשבוניות של סטייל המרכז:
"אין לי שום קשר, אין לי שום קשר לאיהם (צ"ל - אליהן) גם ראד אמר שאין לי שום קשר אליהם" (עמ' 3905 לפרוט').
בהתיחסו לדני משאלי, טען כי הכירו באמצעות יזיד ג'אבר. לגבי החשבוניות שהוצאו לי.ד. חקלאות, בבעלות משאלי, טען:
"לא קשור אליי, גם הם הודו בכלל שזה ביניהם (בין עבד ובין דני משאלי-ב.א.ת.) בכלל עשו את העסקים בלי שום קשר אליי" (עמ' 3305 לפרוט').
אשר לקנס שהטיל על משאלי, לפי הנטען, בגין החשבוניות שאיתן סחר זה, בלי ידיעתו (ראו, ת/476 ו-ת/479) טען חנניה:
"לא היה ולא נברא כזה דבר, את יודעת, אתה יודע אני כבר לא יודע אפילו מה להגיד על זה, אני כששאלו אותי על זה בחקירה אני הייתי בשוק מאיפה הביאו כזה דבר, אני עם דני משאלי היינו בקשרים כאלה טובים, בן אדם עשיתי איתו עסקה אחת ויחידה בינואר 2004,... מכרתי לו סחורה (מטיל ברומיל לצורכי חקלאות-ב.א.ת) עסקה בסך של 150 או 160,000 שקל..." (עמ' 3306 לפרוט').
לטענתו, קיבל בגין עסקה זו ממשאלי, שיקים שחזרו ורק לאחר טלטלות קיבל במקומם כסף מזומן שהגיע לו. בהמשך התייחס הנאשם שוב לעניין "הקנס" וטען בכעס:
"ההפך היינו בקשרים טובים גם כשהייתי צריך לטוס לאילת או לסדר בית מלון, הייתי דווקא הכל דרכו דרך הבן שלו, הייתי בשוק בהלם כשמציגים לי בחקירות אתה קנסת את זה, מי אני? בית משפט? שוטר תנועה, קונס אנשים? איך הגיעו בכלל דני משאלי שאני קונס אותו?" (עמ' 3306 לפרוט').
הנאשם הכחיש כל טענה, לפיה, הגיע אליו משאלי יום אחד ביחד עם איברהים סמרה, שעשה מה שעשה: "איברהים סמרה פעם יחידה שהיה אצלי במשרד זה כשהוא הרכיב לי ארונות במשרד, זה הכל" (עמ' 3307 לפרוט').
בחקירתו הנגדית נשאל חנניה, מדוע אם כן, ראה דני משאלי לספר עליו במשטרה, סיפורים קשים על מעורבותו בחשבוניות הפיקטיביות ועל הפחדות ואיומים ששמע מפיו, סרב הנאשם להאמין שכך. משאלי, לדבריו, לא אמר דברים אלה, ואם אמר, לא היה זה בודאי, אלא, תוצאה של לחץ של המשטרה והבטחתה לו, שלא יוגש נגדו כתב אישום. כך בלשונו:
"מסכן, ישבו לו על העורק, ישבו לו עם אקדח על הרקה ואמרו לו – יא חביבי, אם לא תגיד דברים רעים או דברים לא טובים על חנניה יהיה לך בעיות. כי אין שום סיבה שבעולם שהוא יגיד כזה דבר, כי לא היה כזה דבר" (עמ' 3466 לפרוט').

סיכום ביניים, פרשת החשבוניות הפיקטיביות
144. סקירת העדויות עד כאן, בפרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, העמידה בפני
נו תמונה מורכבת, אף כי ברורה למדי, של עשיה עבריינית בתחום זה, שנמשכה לאורך תקופה מהותית, כשמעורבים בה הנאשמים 1–3, לצד או מול עוסקים שונים שעימם סחרו, כולל, שני עדי המדינה.
התמונה היא של ענף מסחרי שהלך והתבסס אצל הנאשמים, מיום ליום סביב חשבוניות המס אותן סיחרו ביניהם, כשהעושים במלאכה, צוברים חילות וכספים.
בתוך ההמולה שרחשה סביב החשבוניות, הלכה והתפתחה טכניקה מתוחכמת, שבאמצעותה הפכו החשבוניות להיות משאבות כסף משוכללות, שהופעלו מול קופת האוצר, ואשר הצליחו לשאוב ממנה, עשרות או מאות מיליוני שקלים. אלה הועברו ישירות אל כיסי הנאשמים ושותפיהם לעשיה זו; חודש בחודשו.
על הדינמיקה של העשיה העבריינית המתוארת, העידו בפני
נו כאמור, עדי המדינה, שתיארו, באופן פלסטי, את דרכה של כל חשבונית פיקטיבית, מאלה הנדונות בפני
נו, מרגע שמולאה על ידי מי מן המעורבים בפרשה, ועד הגעתה למשרדי מע"מ, שם בוצע על פיה, החזר מס תשומות הישר לידי אלה ש"פיברקוה", או, אלה שרכשוה מהם.
התמונה המלאה של העשיה העבריינית המתוארת, השתקפה היטב מתוך החשבוניות שהוצגו בפני
נו, אחת לאחת, ואשר על גילגוליהן העידו מי שהיו מעורבים בעשיה זו.
תגובות הנאשמים לכל שיוחס להם במסגרת זו של סחר בחשבוניות, נעו מהכחשה מוחלטת, להודיה חלקית, תוך נסיונות התחמקות ברורים מהתיחסות אל הראיות החפציות לגופן. מרבית העדויות מטעם ההגנה, התייחסו אל הנסיבות ואל הרקע שעמדו מאחורי ביצוע העסקאות, להבדיל, מנטילת חשבונית חשבונית, והתיחסות אליה לגופה.
כך, הנאשם 1 שחזר והכחיש כאמור, מכל בכל, מעורבות כלשהי בפרשת החשבוניות, עד כדי טענה כי כלל לא ידע חשבונית מס מה היא. זאת, אף ששמו שב והוזכר בפי מרבית העדים, ואף שטביעות אצבעותיו נמצאו, ברורות, על חלק מן החשבוניות. טענתו היתה, להד"ם.
כך גם, הנאשם 2, שאמנם הודה בהוצאת חשבוניות מנופחות, אך הרחיק עצמו מכל מעורבות, כזו או אחרת, בסחר בחשבוניות פיקטיביות.
בהיותו, כפי שהובהר לעיל, זה אשר באמצעות חברותיו הונעו גלגלי הסחר המתואר, מנוע היה מלילך בדרכו של הנאשם 1, ומלנסות לנתק עצמו טוטאלית מן הפרשה. שהרי, כל הדרכים והעדויות הובילו הישר אליו, כבעליהן של אותן חברות שפעלו בסחר המתואר באופן שוטף.
המוטו של הנאשם 2, היה, לאורך כל עדותו, כי אמנם עבר על החוק ועשה מעשים שלא ייעשו, אלא, שהשיא של מעשיו הפליליים היה, "ניפוח" החשבוניות שנקשרו אליו, להבדיל מ"פיברוקן".
רוצה לומר, אם עוול כלשהו, לדבריו, הרי היה זה בהוצאת סכומי החזר תשומות מוגדלים, מקופת האוצר, אך בשום פנים ואופן לא, בהנפקת חשבוניות שיקריות – או פיקטיביות – סביב עבודות שלא בוצעו.
לא כך היתה כאמור, התמונה שהעמידו בפני
נו עדי המדינה אשר סיפרו סיפור אחר גם בקשר לנאשם זה. אלה, כרכו את הנאשם 1 ואת הנאשם 2 יחדיו, כשלצידם הנאשם 3, באותו מפעל פלאי, שהנפיק חשבוניות "לפי הצורך", ואשר מהן הופקו כספים לרוב.
הנאשם 3, יש להזכיר, נקט גם הוא בדרך של הכחשה טוטאלית של כל שיוחס לו הן בקשר לחשבוניות הפיקטיביות והן בכלל.

אין תימה, איפוא, שעדויותיהם של שני עדי המדינה, אשר קשרו את שלושת הנאשמים יחדיו לפרשת החשבוניות, אותגרו קשות על ידי באי כח ההגנה, אשר ראו בהם עדי שקר, שהעידו מה שהעידו אך ורק מתוך רצון להציל עורם ולצאת נשכרים מהפללת הנאשמים, שותפיהם לעסקים אלה, ולעבירות שבוצעו במסגרתם.
עו"ד ברזילי, כיוון עיקר חיציו אל הפן העברייני של עבד, אל פעילותו הענפה בסחר בחשבוניות, ויותר מכל, אל העובדה הבלתי מוכחשת שחלק מפעילות עבריינית זו ביצע עבד לאחר חתימת הסכם עד המדינה עימו (להלן - תקופת ההפעלה) ותחת עיניהם העצומות של מפעיליו, רשויות החקירה והתביעה. כך גם, יתר באי כוח נאשמים, כיוונו חיצי טענותיהם לעבר עיסוקו העצמאי של עבד בסחר החשבוניות הפיקטיביות תוך הפרתו את הסכם עד המדינה שנחתם עימו. טענות אלה, יידונו בהרחבה בהמשך.

עד המדינה עבד, במרכז עדויות התביעה
החוקר, אריה שרף על גיוסו של עבד
145. על מקומו של עבד כעד מרכזי עליו בקשה התביעה לסמוך עמדתה בתיק, ועל נסיבות גיוסו על ידי המשטרה לשמש עד מדינה בתיק זה, העיד החוקר אריה שרף, אשר שרת באותה עת, כרכז מודיעין בתחנת ראש העין. לדבריו, פגש את עבד במועד כלשהו, בסביבות יולי-אוגוסט 2003, כאשר הגיע לידיו מידע על ירי שבוצע לעבר ביתו, שבגינו זומן אליו לשיחה.
בהמשך, התגלגלו הדברים לדברי החוקר, כך, שעבד הפך להיות מקור מודיעיני, אשר הופעל על ידו, בעיקר לצורך השגת מידע על מרואן שהיה אז יעד משטרתי.
בפועל, כך החוקר, מי שהעלה את ענין שיתוף הפעולה עימו, היה עבד עצמו בשל "הפגיעות וההשפלות שהוא עבר. היריות שהיו לו על הבית, קללות" (ראו, עמ' 2295 לפרוט'; וראו, מזכרו של העד, ת/482). כך, בלשונו:
"נאספו ראיות, התיק התחיל להתגבש ונכון, חיפשנו עד מדינה שיחזק את מה שיש לנו בפני
ם. אני דיברתי איתו על האופציות שיש והוא הציע את עצמו. ואמר שהוא רוצה לחזור חזרה למה שעשינו קודם" (עמ' 2306 לפרוט').
היה זה לדברי אריה שרף, "גישוש ראשוני" לאפשרות שעבד ישמש, בסופו של דבר, עד מדינה.
לשאלה, אם פעל למחיקת עבירות שיוחסו לעבד, בתמורה לשיתוף הפעולה שלו עימו, השיב:
"אני בתפקיד שלי לא בא במגע עם צדיקים. חלקם הגדול עבריינים ובמסגרת זה שהם נותנים מידע, מצד שני, הם גם מבצעים עבירות פליליות. שום דבר לא נותן להם לא חסינות ולא גיבוי ולא גב לעשות את מה שהם רוצים תמורת זה שהם נותנים מידע. אתה עושה טעויות, אתה תשלם על הטעויות" (עמ' 2325 לפרוט').
בהמשך, הסביר, כי בענין זה טופל עבד כמו אחרים:
"באותו קטע עבד הוא בדוקאי, באותו מידע יש עוד כמה אנשים. זה נכון להגיד שצריך היה לטפל בעבד כמו שלטפל באחרים, כי יש ידיעה ספציפית על עבירה ספציפית שהוא ביצע. אבל הוחלט להמשיך לאסוף" (עמ' 2326 לפרוט').
בסופו של דבר, נחתם לדברי העד, הסכם עד המדינה עם עבד, על אף שברור היה שאין מדובר בטלית של תכלת.

ראש הצח"מ, יזהר עצמון, על העסקאות המבוקרות
146. על ההסכם ועל חתימתו עמד בעדותו גם ראש הצח"מ, יזהר עצמון (להלן - יזהר) שהפעיל את עבד במהלך התקופה, ואשר שלחו לעקוב אחר פעילותו של מרואן בפרשת החשבוניות הפיקטיביות (עמ' 277 לפרוט').
יזהר עמד בדבריו על שתי ה"עסקאות המבוקרות" מיום 31.10.04 ומיום 15.11.04, שאותן ביצע עבד במסגרת שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, ושאותן הקליט בשעת מעשה.
עם הפעלתו, כך יזהר, היפנה עבד את החוקרים לתיק, בו שמר את פנקסי החשבוניות בהם השתמש בעסקיו עם מרואן. אלה תויקו בקלסר מיוחד (ת/182) לאחר שנערך דו"ח תפיסה לצד כל פנקס שתויק (ת/182א').
לאותו קלסר, כך יזהר, צרף בהמשך גם את פנקסי החשבוניות שנמסרו לעבד מן התקופה שלאחר חתימת הסכם המדינה עימו, היא תקופת ההפעלה.
לדבריו, הוברר מעיון בפרטים הנ"ל, כי מרבית החשבוניות הוצאו על ידי עבד למרואן, או, ללקוחות שמרואן הביא אליו, ו/או לחנניה - שותפו של מרואן לעסקיו אלה.
בהמשך סיפר, כי במסגרת תכנית ההפעלה הפיצו החוקרים, באישור בעל-פה של הפרקליטות, חשבוניות פיקטיביות מפנקסי החשבוניות שעבד מסר להם, ביניהן, חשבוניות של חברת אלכסנדרה ושל אריק בונה המרכז, בהן השתמש עבד עוד בטרם תקופת ההפעלה.
פנקסי החשבוניות צולמו לדבריו, וסומנו מראש ב"טוש מז"פ" מיוחד, שניתן לזיהוי על ידי שימוש באור מלאכותי (הטוש הוגש וסומן ת/183 והפנס ת/184, המוצגים הוחזרו לידי התביעה).
בהמשך, הסביר יזהר, מילא ארבעה דוחות שתיעדו את סימון החשבוניות (ראו, דו"ח תפיסה וסימון מיום 14.10.04- ת/185; דו"ח תפיסה וסימון מיום 15.10.04- ת/186 דו"ח תפיסה וסימון מיום 31.10.04- ת/187 ודו"ח תפיסה וסימון מיום 15.11.04-ת/188).
העד הדגים לנו כיצד פועל הסימון על חשבונית ההפעלה באמצעות הפנס שהציג בפני
נו (ראו, עמ' 288 לפרוט').
הסימון, כך הסביר, איפשר מעקב אחרי חשבוניות ההפעלה, שחלקן אכן התגלו בחברות גל-גלים, חברת א. שחם וחברת א.ד.א.מ., וחלקן נמצאו אצל ראיד מטר, בעליהן של חברות סטייל המרכז והיי סטייל (עמ' 289 לפרוט').
העסקה המבוקרת הראשונה, מיום 31.10.04
147. לדברי ראש הצח"מ, הודע לו במהלך חודש אפריל 2004, כי עומדת להתבצע על ידי הנאשמים, עסקה שבמסגרתה יחליפו חשבוניות לא תקינות של חברת א.א. חי, בחשבוניות תקינות של חברת אלכסנדרה. ההחלפה, כך נאמר לו, תתבצע בבית הפעמון במשרדיו של חנניה. על רקע זה, קבע עצמון, לדבריו, להיפגש עם עבד ולמסור לו את חשבוניות ההפעלה של חברת אלכסנדרה, על מנת שאלה תיכנסנה לתוך תכנית ההפעלה (ראו, זכ"ד ת/189).
ביום 31.10.04, אכן נפגש עבד עם חנניה, ומסר לו שתי חשבוניות הפעלה ריקות של חברת אלכסנדרה, שהוחלפו בחשבוניות הלא תקינות של א.א. חי (ראו, התדריך שערך עצמון לעבד ביחס לעסקה זו, ת/190 והקלטת העסקה שסומנה ת/191א', ותמלול השיחה בין חנניה לעבד, ת/191ב').
לאחר ביצוע העסקה עם חנניה, נפגש ראש הצח"מ, לדבריו, עם עבד, קיבל ממנו את העתקי החשבוניות האמורות וגבה הודעה מפיו (ראו, ההודעה 327ד').

148. גם החוקר אילן יוסף, העיד על החשבוניות החלופיות שנמצאו בספריהם של חברת א.ד.א.מ, של חברת א. שחם, של חברת גל-גלים, ושל חברת סטייל המרכז. לדבריו, הינחה חנניה את עבד במהלך המפגש, כיצד למלא את החשבוניות, וזאת, לאחר שחנניה סיכם עם מרואן על מועד העסקה, על הסכום של החשבוניות ועל הפרטים שימולאו בהן, לצד התאריכים והחברות להן תימסרנה. בענין זה, לא טיפל מרואן לדבריו, באופן ישיר. חנניה הוא שהכתיב את הפרטים לעבד (עמ' 357 לפרוט).

149. עבד עצמו, תאר את העסקה, בהתיחסו אליה כאל החלפה של חשבוניות, שבוצעה לאחר שהוברר למרואן, כי חברת א.א. חי, שבחשבוניותיה סחר, לא היתה רשומה כלל כעוסק. בלשונו:
"...מרואן התקשר אלי, חיפש אותי בטלפון, השאיר לי הודעה, חזרתי אליו הוא אמר לי תתקשר לחנניה, הוא אומר שהחשבוניות לא בסדר, שאין להם מקור ואז התקשרתי לחנניה והלכתי אליו לפגישה הזאת והחלפתי את כל החשבוניות" (עמ' 732 לפרוט').

לדבריו, הגיב מרואן קשה כאשר נודע לו הדבר:
"הוא (מרואן-ב.א.ת) התעצבן, התעצבן, וואלה, אני לא רציתי להתווכח אתו. אמרתי לו בסדר אל תדאג, הכל יהיה בסדר אני אדבר עם חנניה וחנניה יסדר את העניין".
לאחר החלפת החשבוניות, כך עבד, הכל סודר. את החשבוניות המקוריות של א.א. חי קיבל מחנניה, על מנת להשיבן למי שמסרן לו (ראו, ת/192).
אשר לחשבוניות של אלכסנדרה, כך המשיך, היו אלה ארבע חשבוניות שמסר לחנניה; שתיים מהן, חשבוניות 76 ו-80, מילא בעצמו ללא שם הלקוח, ושתיים, 77 ו-81, מסר לחנניה כשהן ריקות (ראו, עדותו בעמ' 731 לפרוט' (ראו, החשבוניות ת/184). חנניה, הוא שהכתיב לו, לדבריו, את פרטי החשבונית.
כך גם עולה מתמליל ההקלטה של העסקה, שערך עבד בשעת מעשה:
"חנניה: חודש שביעי (לא ברור) ... עבודות טייח. ...
עבד: עבור...
חנניה: עבודת טייח, אתר הדרים כפר סבא, חודש שבע, אפס שבע, אלפיים וארבע (לא ברור) מע"מ זה 3315 (לא ברור) 22815" (עמ' 2 בת/191).
בהמשך, כך עולה מן ההקלטה, הסביר עבד לחנניה, איך יש לפעול על פי הוראותיו של מרואן בניהול הדיווחים והתשלומים לרשויות המס:
"...מרואן אמר ככה, תשמע, אתה מגיש חשבון ל-15, אתה באותו רגע עושה לי חשבון על איזה יום, כמה אני צריך להוציא וללכת לשלם ישר, לא רוצה לחכות ל..." (עמ' 4 לת/191).
לסיכום הענין, הסביר עבד לחנניה, לפי דבריו:
""אני ב-15 כל פעם רוצה שתעשה, שתכין לי את החשבון בשביל הדיווח, אני אתן לך אתה תיתן אותו למרואן שישלמו אותו, וזהו, ככה אני מסודר נכון? אז אתה תגיד לו למרוואן או שאתה רוצה להתקשר אליו?"
חנניה הבטיח לעשות כן (עמ' 5 לת/191).
נראה על פני הדברים כי הקשר המשולש בין עבד חנניה ומרואן הוא ברור ומפורש ונלמד היטב מראיה אוביקטיבית זו שבה מקליט עבד את מהלך עסקת ההחלפה עם חנניה.

העסקה המבוקרת השניה, מיום 15.11.04
150. עסקה מבוקרת נוספת התבצעה לפי דברי ראש הצח"מ, יזהר, ביום 15.11.04. ברקע, עמדה לדברי ראש הצח"מ, שיחת טלפון של מרואן אל עבד, בה הנחהו מרואן להתקשר אל חנניה ולהיפגש עימו (ת/233). הפגישה אתו נקבעה, לדבריו, לאותו יום (ת/241).
קודם לפגישה, כך יזהר, ערך לעבד תדרוך ביחד עם אילן יוסף, ראש צוות החקירה של מע"מ, וביחד עם שחר כהן ממס הכנסה ועם שוקי אשכנזי. הדבר משתקף מדו"ח התדרוך, ת/288 בו הנחה יזהר את עבד "בצורה מאוד פשוטה, לבצע כל מה שמתבקש ע"י חנניה".
ההנחיה הייתה, לדברי יזהר, להשתמש בשני פנקסי החשבוניות של אלכסנדרה ושל אריק בונה המרכז, ולקבל מידע מחנניה על החשבוניות שניתנו בעסקה המבוקרת הראשונה, מיום 31.10.04.
מספר דקות לפני יציאתו של עבד לפגישה עם חנניה, התקשר אליו מרואן. השיחה ביניהם הוקלטה. כך, תמליל השיחה הזו (ת/234):
"מרוואן: אצל מחמוד "אלדפאוי" יש חשבוניות? יש תיק?
עבד: לא שאלתי אותו.
מרוואן: אתה הולך לשאול אותו?
עבד: בסדר, אני אסע לכפר סבא, לחנניה, להביא את הדברים.
מרוואן: מתי?
עבד: עכשיו אני בדרך אליו.
מרוואן: טוב בסדר.
עבד: אני אסיים עם חנניה….
עבד: בסדר? אני אסיים איתו ואתקשר אליך.
מרוואן: ותגיד לי כמה.....
עבד: כמה....
מרוואן: כמה על הפעם הקודמת ועל הפעם הזאת.
........
מרוואן: משום שאמרתי לך מהלחץ עוד לא קיבלנו את החשבון שלנו ושלך.
עבד: אה, כן.
מרוואן: כל הקופה השארנו אצלו".

נראה, כי הדברים מדברים לעצמם, והקשר של מרואן לחשבוניות ולעסקאותיו של עבד עם חנניה, זועק מהם. פשיטא, במקום להתמודד עם הדברים בבית המשפט, בחר נאשם זה להתחמק ממתן תשובות ענייניות.
כאשר נשאל מרואן על כך בבית המשפט, התחמק מתשובה, בטענו: "לא זוכר. לא" (עמ' 2827 לפרוט').
לשאלה, מה משמע, "כל הקופה השארנו אצלו", השיב: "אני לא זוכר איך אמרתי את זה ולמה אמרתי את זה..." (עמ' 2833 לפרוט').
בין אם כך ובין אם אחרת, בתום השיחה המוקלטת, כך יזהר, יצא עבד לבית הפעמון בכפר סבא, שם מסר לחנניה חשבוניות מס פיקטיביות אותן מילא לפי הנחייתו של חנניה (ראו, התמלול ת/193א' והדיסק ת/193ב'). המדובר היה, לדבריו, בחשבוניות של חברת אלכסנדרה, מס' 84, 85, 207 (וראו, גם ת/194).
על החשבונית מס' 84, נרשמה לדברי יזהר, בטעות, המילה "מבוטל". חשבונית אחרת, של א.א. חי, החזיר לעבד בעקבות עסקת ההחלפה מיום 31.10.04, כשעליה רשום הסכום, 340,000 ₪ (ראו, ת/195 - חשבונית מס' 287).

על תוצאות העסקה המבוקרת הזו, העיד גם אילן יוסף, בהסבירו:
"הוצאו בהפעלה חשבוניות של אלכסנדרה, חשבונית אחת של אריק בונה המרכז, בחקירה הגלויה החשבוניות האלה נמצאו וקוזזו בספרי קבוצת א.ד.א.מ., א. שחם, גל-גלים וסטייל המרכז. מדובר באותן חשבוניות שסומנו ע"י ראש הצל"פ יזהר בזמן ההפעלה" (עמ' 767 לפרוט').
דא עקא, שלא מצאנו לפי נספחי כתב האישום עדות לקיזוז כזה למעט חשבונית אלכסנדרה מס' 85 שקוזזה בספרי חברת א.ד.א.מ. החשבוניות של אלכסנדרה שקוזזו בספרי גל גלים וסטייל המרכז מקורם כפי שיובהר בהמשך, בחשבוניות בהן סחר עבד בתקופת ההפעלה מאחורי גבן של הרשויות.

151. אל העסקה המבוקרת השניה, התיחס גם עבד, שהצביע על חשבונית מס' 84, עליה לדבריו, בטעות, המילה "מבוטל", ובשל כך הורה לו חנניה לבטלה ולמלאה מחדש (עמ' 737 לפרוט').
אשר לחשבונית מס' 287 של א.א. חי טען, זוהי החשבונית שהוחלפה במסגרת החלפת החשבוניות בעסקה המבוקרת הראשונה, עליה דובר לעיל (עמ' 738 לפרוט').
המוטו של עבד בהתיחסו אל העסקאות הללו היה: "אין שום עסקאות, לא ביצעתי שום עבודה" (עמ' 739 לפרוט').
בפתח השיחה עם חנניה שהוקלטה (ת/193) נשמע עבד שואל את חנניה: "עבדתם בכלל החודש?" וחנניה משיב:"איזה עבדנו על הפנים" (עמ'2)].
בהמשך, נשמע עבד כשהוא מספר לחנניה כי מרואן התקשר אליו בטרם יצא אליו לכפר סבא, וכששמע שהוא בדרך אליו, הזכיר לו להתחשבן עימו. בלשונו:
"אני בכפר סבא, אני הולך לחנניה. אז אמר לי תעשה איתו חשבון גם פעם שעברה כמה זה..." (עמ' 2 לת/193).
בקלטת, יש לומר, נשמע חנניה כשהוא מעדכן את עבד גם על פגישה שהיתה לו במע"מ רחובות בקשר לתיק של סאלח. בהמשך, נשמע חנניה מכתיב לעבד את פרטי החשבונית, אותה נתבקש למלא עבורו:
"עבד: יש לך עט או שאני אביא?
חנניה: לא אין לי
עבד: יש אריק, מה, זה, אין לך הרבה?
חנניה: מה?
עבד: אין לך הרבה. זה למי זה?
חנניה: א.שחם
עבד: א.שחם ? א...
חנניה: שחם תשתיות ופיתוח בע"מ...
חנניה: תראה לי את אריק...תראה לי רגע את אריק... א.שחם (לא ברור) רגע, מאתים שבעים וחמש אלף... ארבע, שש, שבע מאות חמישים... תרשום אותו בעשירי".
ובהמשך:
"עבד: עכשיו אתה רוצה מהשני ?
חנניה: אריק בונה המרכז בסדר ?
עבד: כן...א. שחם
חנניה: אריק בונה המרכז
עבד: א.שחם
חנניה: תשתיות ופיתוח בע"מ
עבד: עבור?
חנניה: עבור ביצוע עבודות בניה ואספקת חומרים... תעשה שלוש מאות ארבעים אלף...
עבד: זהו פעם אחד שלושים
חנניה: ואחד לעשירי...".

יודגש, בשיחה זו מדובר על חשבונית מס' 207 של אריק בונה המרכז, שהוצאה לא. שחם, ביום 31.10.04, ואשר גם יתר פרטיה תואמים את מה שהוכתב לעבד על ידי חנניה בשיחתם המוקלטת (ראו, ת/14לז).
בהמשך הקלטת נשמע חנניה אומר לעבד:
חנניה: תעשה לקבוצת א.ד.א.מ... מאה ושש עשרה... תעשה את זה עבור ביצוע עבודות שלד...תעשה 31 לשמיני" (עמ' 3-5).

גם שמו של מרואן לא נפקד מסצינה זו. כאשר הגיש חנניה לעבד שיק על "שלושת אלפים ומשהו לחודש שני", הציע לו עבד שימסור את השיק למרואן, וחנניה הסכים. כך עבד:
"תן לו את הצ'ק וזהו. אני צריך לשבת אתו על החשבון אז אני אגיד לו. עדיף ככה שלא יעקוף אותו כאילו יגיד לקחתי, מה לקחתי,..." (עמ' 6 לת/193).

152. למותר להבהיר, כבר עתה, כי נפקותם של הקלטת והתמליל (ת/193 א' וב') על אמינותו של עבד, היא קריטית. שאם היה ספק לגבי מעורבותם של מרואן וחנניה, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, בפרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, באים דבריהם המוקלטים, ושומטים כל בסיס של ספק בענין.
פשיטא, אין המדובר כאן, בעדותו של עד המדינה הצריכה בחינה זהירה במיוחד, אלא, במילותיו המוקלטות של הנאשם 2 עצמו, בשיחתו עם עד המדינה, ובמילים שיצאו מפיו, מבלי שיוכל לערערן.
למותר להדגיש גם זאת, כי הכתבת פרטי החשבוניות על ידי הנאשם 2, לעבד, מצד אחד, וקשירת השיק אל הנאשם 1, מצד שני, בסופו של ענין, מהווים חיזוקים בעלי משקל בלתי מבוטל, לסיפוריו של עבד על החשבוניות הרלוונטיות, ובכלל.
במיוחד כך, כאשר שום הסבר מתקבל על הדעת לא הובא מפי מי מהמעורבים, בהתיחס לדברים המוקלטים הנ"ל, כפי שיובהר בהמשך.

הנאשם 1, על העסקאות המבוקרות
153. בהידרשו אל דבריו של עבד בהקלטה, כשהוא מתיחס אל העסקה המבוקרת הראשונה, העדיף הנאשם 1 להימלט אל מחוזות השיכחה: "אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אני לא זוכר לפני 4 שנים מה בדיוק היה" (עמ' 2834 לפרוט'); ובהמשך: "... אז אמרתי לך, אני לא רוצה להיכנס, ... כי אני לא זוכר מה היה בדיוק באותה השיחה" (עמ' 2835 ש' 2-6).
גם כאשר הוטח בנאשם 1, כי מתמלילי השיחות של שתי העסקאות המבוקרות, הצטייר כמי שמחליט וקובע מה ייעשה בחשבוניות הפיקטיביות, נמנע מתשובה; והתהייה בעינה עומדת.

הנאשם 2, על העסקה המבוקרת הראשונה
154. גם הנאשם 2, עשה כל מאמץ להרחיק את הנאשם 1, דווקא, מן העסקה המבוקרת הראשונה, אף כאשר עומת עם הקלטת בה תועדו המעורבים בה. כל שאמר, היה: "לי אין מה להגיד... מה יש לי להגיד?" (ת/205 עמ' 14).
לשאלה על עסקת החלפת החשבוניות של חברת א.א. חי, בחשבוניות של חברת אלכסנדרה, כעולה מן ההקלטה, הסביר בהודעתו ת/63:
"ת. הייתה בעיה עם אחת החברות שלו (של עבד) ורואה החשבון הודיע לי שיש בעיה שם, לא זוכר בדיוק איזו ובאיזה חברה הייתה בעיה
ש. ואיך מרואן טלאל נאצר יודע על הבעיה הזאת, מה זה מעניין אותו אם הוא לא שייך אליך או לחברות שבבעלותך?
ת. אין לי מושג אם הוא יודע על הבעיה הזאת.
ש. עבד אמר לי שמרואן יודע על הבעיה בחברה והוא זה שהורה לו ללכת אליך ולהחליף את החשבוניות. מה תגובתך?
ת. מה פתאום. הוא גם לא החליף לי את החשבוניות. עובדה שהן עוד שם בספרי הנהלת החשבונות" (עמ' 4, ש' 100-110).
בעדותו בפני
נו, ניסה הנאשם 2 לשפר גירסתו זו. הפעם טען, כי כאשר ישב אצל רואה החשבון, עיראקי נאשד, הסביר לו זה, כי על צג המחשב באתר האינטרנט הופיעה כתובית, לפיה, לא היה לחברת א.א. חי אישור לניכוי מס במקור (ראו, מזכרו של רוה"ח נ/23). מששמע כן, התקשר לדבריו אל עבד, וזה הבטיחו כי יגיע אליו למשרדו ויבדוק את הדבר.
הנאשם 2, חזר וטען כי למרואן לא היתה מכל מקום כל מעורבות בהתרחשות הזו. בלשונו:
"אני חוזר ואומר שוב פעם, למרואן אין קשר לא לאלה ולא לשום חשבוניות אחרות, אני אישית התקשרתי אליו (לעבד - ב.א.ת.) מהרואה חשבון..." (עמ' 3252 לפרוט').
ובהמשך:
"בכלל אין שאלה, אין שום קשר בכלל לחשבוניות בכלל, אין לו שום קשר אליי לחברה שלי, אז מה פתאום שהוא יתקשר אליו? איזה סיבה שהוא יתקשר אליו? ולמה שאני אתקשר למרואן להגיד לו תשמע, יש בעיות בחשבוניות של עאבד, למה שאני לא אתקשר ישירות לעאבד? הרי ככה, זה מה שעשיתי" (עמ' 3253 לפרוט').
הא ראייה, כך הנאשם 2, שאין בחומר החקירה תמלול הודעה של מרואן לעבד, ואין גם כל מזכר של יזהר, שאמור היה לתעד את עדכון שיחותיו של עבד עמו ועם מרואן.
סניגורו של הנאשם 2, עו"ד ברזילי, שהיה מודע כמובן לקלטת 208/04 (ת/191/א) ולעולה ממנה, איתגר את הנאשם 2 בעומדו על הדוכן, בציטוטים מתוכה, בה הוזכר שמו של מרואן, חזור והזכר.
כך, הכרזתו המוקלטת של עבד עם כניסתו למשרדו של חנניה: "התקשר אלי מרואן, מה מה קרה".
לדברי הנאשם 2, הוצאו דברים מהקשרם. למעשה, כך הסביר, כאשר אמר עבד מה שאמר, לא היה באותו חדר, אלא בחדר אחר כשהוא "מדבר לעצמו".
בהמשך הפטיר, כי שכח את שהיה: "אני לא זוכר בעצם את הפגישה עבר הרבה זמן" (עמ' 3255 לפרוט'); לאחר מכן הוסיף שוב, כי עבד רק מילמל לעצמו, בדברו על מרואן.

אין צריך לומר, כי תגובתו זו של חנניה, לדברים המפורשים שהוצגו לו, אין בה כדי להחמיא לו, ולהיפך. הסברו פאתטי ובלתי משכנע לחלוטין, על כל הנגזר מכך.
לשאלת בית המשפט, איך יסביר את תשובתו שלו לעבד, אם עבד רק "מילמל לעצמו", לא היה בפי הנאשם 2 מענה סביר. לדבריו, ישב במשרדו, כשעבד יצא ונכנס, "דיבר פה דיבר שם", מבלי שניתן היה לדעת אל מי כיוון דבריו.
בהמשך, העלה חנניה פתאום, טענה חדשה, על קלקול בקלטת ההפעלה שמחייב פסילתה.

האמנם? - והרי, גם בהמשך השיחה המבוקרת, נכרך שמו של מרואן בפי הדוברים.
כך, נשמע עבד אומר לחנניה: "תתקשר אליו למרואן תגיד לו", וחנניה עונה: "בסדר יש לנו פגישה בארבע...". תגובתו של הנאשם 2, להקלטה זו, היתה מגומגמת:
"אני מדבר על דברים אחרים והוא מדבר על דברים אחרים... אולי אני לא שומע בכלל שהוא אומר לי את זה?" (עמ' 3273 לפרוט').
משמעותי אף יותר, הוא האזכור הנוסף של שמו של מרואן בשיחה המוקלטת האמורה, בהקשר לחשבוניות הפיקטיביות. כך, עבד לחנניה, בשיחה זו:
"... אני ב – 15 כל פעם רוצה שתעשה תכין לי את החשבון בשביל הדיווח, אני אתן לך אתה תתן למרואן שישלם אותו".
והשווה, דבריו של עבד בשיחתו הטלפונית עם מרואן, שהתקשר אליו בענין הכסף, שכך נאמר בה מפיו:
"... הוא מתקשר אלי הוא מתקשר אלי אומר לי מה עם הכסף? אמרתי לו איזה כסף? עשיתי איתך עיסקה עם מרואן להוריד לך 5000 מה אתה רוצה מהחיים שלי".
וגם זאת, כאשר נשאל הנאשם 2 על ידי התובעת, בחקירתו הנגדית, מה יאמר על השיחה המוקלטת בה נשמע מכתיב לעבד את סכומי החשבוניות, להבדיל מניפוחן, הסביר, כי המדובר הוא בסכומי שתי החשבוניות של א.א.חי, שלא היו תקפות, ואשר אותן רק ביקש להחליף. בלשונו:
"היא צודקת מה שהיא אומרת, שבהפעלה כן שומעים שאני מקריא לו את הסכום. אבל איזה סכום? זה הסכום של החשבוניות של ההחלפה הם לא היו בידי. הוא שאל אותי מה סכום ההחלפה, אז אני אומר לו 320 או 340 אלף כן, אבל אני לא מכתיב לו מקריא לו מה לרשום. זה סכום של החלפה שהוא ביקש לדעת" (עמ' 3433 לפרוט').
את הסכומים האמורים, כך טען למרבה התהייה, הכתיב "מהראש":
"אני בעל פה, מהראש. אני זוכר את החשבוניות. באותו יום הייתי אצל הרואה חשבון, אני יודע בדיוק מה היו החשבוניות. בסך הכל שתי חשבוניות" (עמ' 3477 לפרוט').
הפעם הסכים בלית ברירה, כי השימוש בחשבוניות של החברה האחת על ידי החברה האחרת, מנוגד לחוק (עמ' 3477 לפרוט'). מה עוד, כאשר מדובר, גם אליבא דידו, בחשבוניות מנופחות, ש"חלקם עבודה וחלקם ניפוח", כלשונו (עמ' 3477 לפרוט').

לטענת התובעת, כי יש להסיק מתמליל ההפעלה, ת/191, שמרואן הוא ששלח את עבד אליו על מנת לבצע את החלפת החשבוניות של א.א.חי, השיב:
"סליחה על הביטוי אבל בולשיט. אף אחד לא שלח אותו אלי. הוא מגיע אלי ועובדה שהוא אמר שהוא מתקשר גם כן. הוא מתקשר אלי הרי. אז איך מרוואן שלח אותו. עולה מההפעלה שהוא מתקשר אלי והוא רוצה להיפגש" (3439 לפרוט').
על שיחת הטלפון שלו עם עבד, מיום 10.11.04 (ת/192) טען, כי השיחה לא נסובה סביב עסקה של "6 מיליון ₪", כנטען נגדו: "הוא לא בא לעשות עסקה הוא בא לקבל כסף..." (עמ' 3289 לפרוט').
על עדותו של עבד בענין הפגישה עימו, אליה נשלח על ידי מרואן על מנת להוציא חשבוניות על סך 6 מיליון ₪, הסכים הנאשם 2, שהיתה פגישה כזו, אך זו לא נועדה לחתימת עסקה, כנטען; ולא השתתפו בה לא מרואן, ולא אף אחד אחר, לבד מעבד. בלשונו:
"אני אומר שהיתה פגישה של עאבד אצלי בבית,...אבל לא עם שאדי ולא עם מרואן ולא עם אף אחד, הוא בא לבד,...לא היה כזה דבר, לא מיליון ולא מיליון ולא נעליים" (עמ' 3280 לפרוט').

הנאשם 2, על העסקה המבוקרת השניה
155. בהתיחסו אל עסקה שניה זו ואל שיחת הטלפון שקדמה לה (ת/241) שוב עשה הנאשם ככל יכולתו, על מנת להרחיק את מרואן מן הסיפור:
"לעשות חשבונות אני אמרתי גם קודם, כשהוא (עבד) היה צריך כסף ולא תמיד היה לי מזומן לתת לו, אני הייתי שולח אותו למרואן, הייתי מתקשר אני קודם למרואן שאני שולח אותו, לא רק אותו, גם שלחתי אחרים לקחת כסף, ואז אני הייתי שולח צ'ק דחוי יותר מאוחר, יומיים אחרי, יום אחרי או באותו יום, תלוי מתי היה לי זמן,...למרואן" (עמ' 3293 לפרוט').
לדבריו, הדיון נסוב סביב פריטת שיקים. שהרי, כך טען, גם הוא עצמו פרט אצל מרואן שיקים בהיקף של "מאות אלפי שקלים".
ממילא חזר וטען, שום שותפות עסקית לא היתה לו עם מרואן, להוציא, שירותי פריטת השיקים שקיבל ממנו.

והשאלה היא, מה היה לו לנאשם 2, לשלוח את עבד אל מרואן לקבל כסף מזומן, ולאחר מכן לבוא אל מרואן ולשלם לו בשיקים?
כלום לא היה זה פשוט והגיוני הרבה יותר אילו נתן את השיקים ישירות לעבד שיפרטם היכן שירצה?
משנשאל הנאשם 2, שוב, על כך ועל הכתבת פרטי החשבוניות לעבד, לא הכחיש הפעם שכך עשה בפועל. הסברו, בשונה מהסברו בחקירות מע"מ, היה:
"...הוא הגיע אלי וכן במשרד אצלי הוא מילא לי את החשבוניות, זה נכון. אבל לא לפי הוראות של אף אחד...מה שהייתי צריך בניפוח, ברור שאני צריך להגיד לו מה שאני צריך, בוודאי..,אנחנו היינו יושבים ביחד והייתי אומר לו בדיוק כמה אני צריך תוספת, זה מה שהייתי אומר לו" (עמ' 3433 לפרוט')
חוששתני, כי הודיה זו "במקצת", מעוררת בהכרח, שאלות קשות לגבי יתר פרטי התיחסותו של הנאשם 2 אל הפרשה, שאותם הכחיש מכל וכל.

התנהלותו של עבד בתקופת ההפעלה
156. לצורך הדיון בקטע זה של התנהלות עד המדינה, שמשמעותה קריטית לדיון, יש להזכיר כי הסכם עד המדינה נחתם עם עבד, כאמור, ביום 4.10.04. ההסכם, יש להזכיר עוד, כלל מדרך הטבע התחייבויות שנטל על עצמו עד המדינה, בהן, התחייבות למסור למדינה כל סכום כסף, מסמך ורכוש שיתקבלו במהלך תקופת ההפעלה למפעיליו (סעיף 3 להסכם); התחייבות להימנע מביצוע עבירות פליליות או מעשים שיש בהם להכשיל או להטעות את המדינה (סעיף 5); והתחיבות להימנע מביצוע מעשים שעלולים לפגוע במהימנות עדותו.
מעדותו של עבד בבית המשפט, הסתבר כי עבד הפר את ההסכם באופן בוטה, על ידי המשכת ריטואל הסחר בחשבוניות הפיקטיביות גם בתקופת ההפעלה, קרי, מאז חתימת ההסכם ועד ליום פיצוח הפרשה, הוא, 4.4.05 (להלן – ההפרות).
בא כוחו המלומד של הנאשם 2, עו"ד ברזילי, הביא בסיכומיו, סקירה רחבה של ההפרות, אחת לאחת, ומצא, כי בניגוד להסכם, מכר עבד לאורך תקופת ההפעלה, לא פחות מ-44 חשבוניות פיקטיביות ב-15 מועדים שונים ול-9 עוסקים שונים.
טענת עו"ד ברזילי היא שיש בהפרות אלה, בכמותן, במספר המשתתפים בהן ובזהותם, כמו גם במספר המועדים בהם בוצעו, כדי לקעקע את עדותו של עבד, מן היסוד, וכדי לגרום לכך שבית המשפט ייחס לה משקל אפס.
עצימת העיניים שגילו הממונים על החקירות לנוכח ההפרות היא חמורה לא פחות. עוד הלין עו"ד ברזילי, על כך שההודעה של עבד מיום 16.5.05 נגביתה לאחר הגשת כתב האישום, ונמסרה לסינגורים רק כעבור חמישה חודשים מאז גבייתה. כל אלה לשיטתו של עו"ד ברזילי, מחייבים זיכויו של הנאשם 2 מן העבירות של "ניפוח" החשבוניות בהן הודה, וזאת, מכוח הדוקטרינה של הגנה מן הצדק.
למיצער, טען עו"ד ברזילי, יש בהפרות ובהתייחסות החוקרים ורשויות התביעה אליהן, כדי לחייב פסילת כל החשבוניות מתקופת ההפעלה מלשמש כראיות נגד הנאשם 2, וזאת, מכח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, כניסוחה בע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם).
המדינה מצידה לא חלקה על כך שבתקופת ההפעלה הוציא עבד חשבוניות בלא ידיעת מפעיליו, אלא, שלשיטתה דובר ב"מספר מועט" בלבד של חשבוניות שנפקותן איננה קריטית. לטענת ב"כ התביעה, נתפס עו"ד ברזילי לטעות בחישובי מספר ההפרות, בסוברו כי התאריך הרשום על גבי החשבוניות מלמד על התקופה בה נסחרו, כשבפועל הסתבר שלא כך היו פני הדברים.
המדינה גם חלקה על המשמעויות שגזר עו"ד ברזילי מן ההפרות שבוצעו. לטענת באי כוחה המלומדים, גם אם היו הפרות כנטען, יש לקבל את הסברו של עבד, כי הוציא את החשבוניות בהוראת הנאשמים ובשל הלחצים שהפעילו עליו. בפועל, טענו הם, הסתיר עבד מעשיו מחוקריו בשל חששו שהמדינה תבטל את ההסכם עימו, אם יתגלה הדבר. הסתבר, כך התביעה, כי החלק הארי של החשבוניות בתקופת ההפעלה הוצאו לטובת הארגון, כשטובת ההנאה מהן היתה של הארגון.
להלן, אתיחס אל ההפרות עצמן.

הסחר בחשבוניות בתקופת ההפעלה
157. את ההפרה הראשונה ייחס עו"ד ברזילי לעסקת מכירה של חמש חשבוניות ביום 15.10.04, אחד-עשר ימים לאחר החתימה על הסכם עד המדינה. חשבונית אחת הייתה של של א.א.חי (מס' 286) והשניה של אריק בונה המרכז (מס' 205) לחברת א.ד.א.מ (ראו, נספח ב' לכתב האישום; וכן ראו, הדיון באלה, במסגרת האישום השני). לצד אלה, גם שתי החשבוניות של א.א. חי, מס' 287 ו-288, והחשבונית של אריק בונה המרכז מס' 206 לא.שחם (ראו נספח ג' לכתב האישום; וכן ראו הדיון באלה במסגרת האישום השלישי). כל חמש החשבוניות נושאות תאריך 28.9.04.
עבד הודה, כמובא לעיל, כי ארבע חשבוניות מתוך החמש, נמסרו לחנניה בתקופת ההפעלה, כאשר חשבונית א.א. חי מס' 287 הוצאה לפי הנטען בחקירתו מיום 23.11.04 (ת/327ח) במסגרת עסקה ש"בוצעה יומיים או שלושה לפני חתימת ההסכם ... כלומר בתחילת חודש 10 השנה" (שם, ש' 55-54).
בסיכומיו, עמל עו"ד ברזילי קשות, בניסיונו להפריך גירסתו זו של עבד, תוך ביסוס טענתו כי גם חשבונית זו נמסרה לחנניה, כמו יתר החשבוניות הנ"ל, ביום 15.10.04, לאחר החתימה על הסכם עד המדינה.
לדבריו, החשבונית של א.א. חי מס' 287, הוחזרה לעבד במסגרת העסקה המבוקרת השניה, ביום 15.11.04, לאחר שהחליפה חנניה בחשבוניות של חברת אלכסנדרה, במסגרת העסקה המבוקרת הראשונה, ביום 31.10.04. לאחר העסקה המבוקרת השניה, כך נטען, כאשר נחקר על החשבונית שקיבל מחנניה, מסר עבד כי חשבונית זו נמסרה לחנניה במקור, בעסקה האחרונה עימו, טרם ההסכם שנחתם עימו, ביום 15.9.04.
גרסה זו לא נראתה הגיונית בעיני החוקרים. שהרי, ביום 15.9.04 נמסרו לחנניה חשבוניות אחרות של א.א.חי.
על רקע זה נגבתה מעבד הודעה נוספת, ביום 23.11.04, בה מסר גירסה חדשה על אותה חשבונית, ולפיה, דובר בעסקה אחרת שביצע בתחילת חודש אוקטובר 2004.
לטענת עו"ד ברזילי, גם גירסה זו אינה אפשרית, שהרי כבר הועד שעבד וחנניה נהגו להיפגש בכל 15 לחודש, ולא בתחילת החודש. הווה אומר, עבד מסר גירסה שקרית על מנת שלא להיתפס בהפרת ההסכם מייד לאחר חתימתו.
לא מצאתי לייחס חשיבות רבה למחלוקת זו בין הצדדים. אני לדידי סבורה, כי עצם הסתרת העסקה הזו על ידי עבד, מחוקריו, חמורה היא לעצמה, בין אם בוצעה בסמוך למועד החתימה על ההסכם, ובין אם בוצעה מייד לאחריה.
בהודעתו מיום 23.11.04, ת/327ח' הסביר עבד את ביצוע העסקה, בלחצים שהפעילו עליו מרואן וחנניה מחד גיסא, ובהתארכות המו"מ להסכם, מאידך גיסא. כך טען בענין זה:
"...מרואן וחנניה רצו שאני אעשה עוד עסקת חשבוניות פיקטיביות ואני כל הזמן דחיתי אותם כי הייתי איתכם במגעים לפני החתימה על ההסכם ולא רציתי לעשות שום דבר שיפגע בהסכם אבל המגעים איתכם נמשכו הרבה זמן והם לחצו אותי ובסוף לא הייתה לי ברירה ועשיתי עסקה נוספת כי אם לא הייתי עושה את העסקה הם לא היו נותנים לי את הכסף שהם חייבים לי עבור החשבוניות הפיקטיביות וגם היו לוחצים עלי שאני אחזיר את הכסף שאני חייב להם" (שם, בש' 38-32).

158. הסברו האמור, של עבד, לאו הסבר הוא בעיני. גם אם ביצע עבד את העסקה בשל לחצים שהופעלו עליו מצד כזה או אחר, אין הלחצים יכולים להסביר מדוע נמנע מלדווח על העסקה לחוקריו, ומדוע מצא לשקר לחוקריו בענין מועד מסירת החשבונית לחנניה.
עבד הודה עוד, בפה מלא, כי לאחר החתימה על ההסכם, מכר לחנניה שלוש-עשרה חשבוניות של חברת אלכסנדרה, כפירוטן בפרק החשבוניות הפיקטיביות (ראו נספח ג', אישום שלישי) וכן שלוש חשבוניות לחברת א.ד.א.מ (ראו, נספח ב', חלק ב.1 באישום השני), כל זאת, בשני מפגשים לפחות שהיו לו עימו (ראו, עמ' 986 לפרוט'). משלא דיווח על עסקאותיו אלה לחוקריו בזמן אמת, התבקש להתייחס אליהן, בהודעתו מיום 16.5.05 (ת/327כב) לאחר שכבר הוגש כתב האישום שבמסגרת נספחיו נכללו חשבוניות אלה. בהודעתו זו, טען:
"את כל החשבוניות של אלכסנדרה שהצגת לי כעת, לא הייתה לי ברירה והייתי חייב למלא ע"פ הוראה של מרוואן היות ואיימו עלי לא פעם אחת ואתם מודעים לכך ומהפחד שלי לא הייתה לי ברירה ומילאתי את החשבוניות שכבר היו ריקות אצל חנניה אזולאי. החשבוניות מולאו לפי מה שחנניה אזולאי אמר לי, גם הסכומים וגם התאריכים" (שם, בעמ' 5).
בבית המשפט טען עבד, כאמור, כי הסתיר את העסקאות מחוקריו, מתוך פחד שהסכם עד המדינה עימו, יבוטל (עמ' 990 לפרוט'). בהמשך, הרחיב:
"עכשיו למה לא ספרתי? הייתי בלחץ. פחדתי שגם אלה המשטרה יגידו לי אנחנו לא רוצים איתך הסכם, זהו, אתה עשית טעות. מצד שני, רציתי להמשיך עם זה עד הסוף. אני רוצה לגמור עם זה. גם ככה אני, אין לי מה לעשות" (עמ' 992-993 לפרוט').
"הלחץ", היא מילת המפתח בשיח של עבד עם החוקרים, ובניסיונו להסביר את מעשיו. ושוב, בלשונו:
"אני חתמתי הסכם עד מדינה, אני הייתי בלחצים, כמעט הלכתי, אני כמעט הייתי גופה גם. בגלל זה אני פה. עכשיו הם, באתי להסכם, עשיתי את ההסכם. עכשיו מצד שני, הייתי בלחץ מצד שני גם. אני הרבה ימים ישנתי בשדות וישנתי בתל אביב ברחובות בגלל הלחצים האלה. עכשיו הפנקסים האלה שהוא מדבר עליהם, החשבוניות, זה פנקסים שנמצאים אצלהם ברשותם. היו באים לוקחים אותי בשש בבוקר, שש בבוקר, הם עומדים לי בדלת לוקחים אותי. אני לא יודע איפה אני הולך ...".

159. למעשה, כך המשיך, הפך להיות כלי שרת בידי מרואן ואנשיו, ראיד, שאדי וראשיד, שהיו מביאים אותו למשרדו של מרואן, שם היה יושב "כמו שלט", ועושה מה שצווה לעשות: "תעשה ככה, תעשה ככה".
בהודעתו מיום 16.5.05 (ת/327כב) התייחס עבד לראשונה, גם אל החשבוניות של חברת א.א. חי, מס' 299 (מיום 31.12.04) ומס' 300 (מיום 31.1.05) כמו גם אל החשבונית 185 של סרגיי בוברוב (מיום 31.12.04).
על סמך התאריך שהיה רשום על גבי החשבוניות הנ"ל, טען עו"ד ברזילי, כי אלה יצאו בתקופת ההפעלה.
עבד עצמו לא זכר בחקירתו הנגדית, מתי מולאו החשבוניות הללו (עמ' 1061 לפרוט').
בהודעתו זו הוצגו לעבד, לראשונה, גם חמש חשבוניות של אלכסנדרה, שהוצאו לחברת גל-גלים של מוסיה (וראו, חשבוניות מס' 95 מיום 30.11.04, 111 ו-113 מחודש דצמבר 2004, וכן 140 ו- 144 מחודש ינואר 2005, נספח ד' לכתב האישום. ראו גם הדיון בחשבוניות, במסגרת האישום הרביעי).
עו"ד ברזילי ייחס את הוצאת החשבוניות הללו לתקופת ההפעלה, וזאת לנוכח התאריך שעליהן.
חשבוניות נוספות שיוחסו לתקופה זו, מקורן בפנקס ההפעלה של חברת אלכסנדרה. פנקס זה, יש להזכיר, נמסר לעבד בסמוך לביצוע העסקה המבוקרת הראשונה מיום 31.10.04, והוחזק באמתחתו במשך כשבועיים, עד שהשיבו לחוקרים, לאחר העסקה המבוקרת השניה מיום 15.11.04 (ת/188, דו"ח תפיסה וסימון של יזהר עצמון).
עם החזרת פנקס ההפעלה לחוקרים, הוברר כי חסרות בו שבע חשבוניות (78-79, 82-83, 86-87, 91). בהודעתו, לאחר העסקה המבוקרת השניה, מיום 15.11.04 (ת/327ז') טען עבד כי אחיו נתן את החשבוניות החסרות "להוא עם הקינג וכוונה לגיפ מיצובישי קינג וזה יכול להיות או עימאד אבו סולימאן או שמוליק מוסיה" (שם, בעמ' 2). דא עקא, שלאחר קיזוזן של חשבוניות אלכסנדרה מס' 79, 82, 87 בספרי גל-גלים, נחקר עבד בשנית ביום 28.3.05 (ת/327יט) והפעם טען: "אלו חשבוניות שאני מסרתי לשמוליק מוסיה ע"פ הוראה של מרוואן" (שם, בעמ' 3).
החשבוניות הנותרות של אלכסנדרה מפנקס ההפעלה, הן חשבוניות מס' 78, 83, 86, 91, הועברו לחברת סטייל המרכז של ראיד מטר (נספח ד', ראו הדיון בחשבוניות אלה במסגרת האישום הרביעי).
לראשונה, התייחס עבד לחשבוניות הללו בהודעתו מיום 16.5.05, בה מסר, כזכור, כי הוא, ולא אחיו, מילא את החשבוניות, למעט, שם הנמען, על פי בקשה של חנניה או מרואן, וזאת בתקופת ההפעלה.
דוק, בהעידו כן, פנה עבד אל החוקרים, והזכירם: "אתם יודעים מזה" (ת/327כב' בעמ' 4).
בבית המשפט הסביר:
"אני רשמתי את העבור לפי הכל, חוץ מלכבוד מי יענו, את השם של החברה עצמה שאני לא יודע של מי הם הולכות יעני החשבוניות האלה. אבל אני כתבתי אותם ואני חתמתי עליהם" (עמ' 719).
בחקירתו הנגדית טען, כי החשבוניות אכן מולאו על ידו, אלא, שאחיו מסרן לסטייל המרכז (עמ' 1009).
חרף גירסתו של עבד, המייחסת לאח את המעורבות בנושא מסירת החשבוניות החסרות, לא נחקר האח בתיק הזה. על כך יש לתמוה, כפי שטענו הסניגורים.
160. עסקה נוספת מתקופת ההפעלה בוצעה על ידי עבד מול חברת י.ד. חקלאות, בבעלות דני משאלי.
בהודעתו מיום 16.5.05, הודה עבד כי במסגרת עסקה זו, העביר לדני משאלי בתקופת ההפעלה, את חשבוניות אלכסנדרה מס' 80, 83, 87, 106 ,112 (נספח ד' לכתב האישום, ת/25א) בתמורה לסכום של 21,000 (ת/327כב', בעמ' 1).
גירסה זו, באה אחרי שתי גירסאות שונות של עבד, שהתיחסו לחשבוניות הללו. האחת, בהודעתו מיום 22.2.05, בה סיפר:
"אף פעם לא נתתי לדני חשבוניות באופן אישי ולא יודע אם מרואן, חנניה או מישהו אחר מהם, נתן לדני חשבוניות מהפנקסים שלי וכוונה היא לחשבוניות ריקות שהם לקחו ממני...בפנקסים שמסרתי לך, ישנם רק את העתקים או החשבוניות החסרות והכוונה שלי היא לחשבוניות שהם לקחו ממני...ולכן חסרות הרבה חשבוניות בפנקסים שמסרתי לך או חשבוניות שאני כתבתי, על פי מה שהם רצו, אבל לא רשמתי עבור מי החשבונית..." (ת/327יד, עמ' 1).
השניה, בהודעה מיום 28.3.05, בה סיפר:
"לדני משאלי לי. ד. חקלאות נתנו מישהו מארגון חשבוניות של אלכנסדרה מהפנקסים שלהם. עובדים ממע"מ. התקשרו לדני משאלי וביקשו את הספרים שלו לביקורת ושאדי ומרוואן אמרו לי שאני אלך להיפגש עם דני בשביל שאני אחליף לו את החשבוניות. אני פגשתי את דני במושב משמרת והחלפתי לו את החשבוניות בחשבוניות שאתם מציגים בפני
. החשבוניות האלה בכתב ידי. החשבוניות הוחלפו כדי שיוכלו להגיד שאני הוצאתי אותם ולכן כתבתי אותם בכתב ידי והבאתי לו את האישור ניהול פנקסים" (ראו, הודעתו מיום 28.3.05, ת/327כ').

בחקירתו מיום 16.5.05, מסר עבד גירסה שונה, לפיה, לא הייתה החלפה אלא מכירה של החשבוניות, וזאת, במהלך הפגישה במושב משמרת, בה נכחו דני משאלי ויזיד ג'אבר. בגין העסקה הזו, כך טען, שילם לו דני משאלי סכום של 21,000 ₪, בשני שיקים. האחד, על סך 11,000 ₪; והשני, על סך 10,000 ₪ (ת/327כב', בעמ' 1).
בבית המשפט, סיפר עבד כי החשבוניות שוכפלו מפנקס ההפעלה, על ידו ועל ידי ראשיד, בבית דפוס בטירה, שאת שמו לא ידע (עמ' 1014 לפרוט').

161. על עדותו של עבד בנושא זה בבית המשפט, יש לומר מיד, שזוהי עדות מעורפלת ובלתי סדורה על פניה. בפעם האחת, ייחס את ההחזקה בחשבוניות, לראשיד, ובפעם האחרת, לשאדי. בהמשך טען, כי מסר את החשבוניות לדני משאלי ולחנניה, ולא סיפר על כך לחוקריו מחשש שההסכם עימו, יבוטל.
בהתיחסו אל החשבוניות של אלכסנדרה שמכר למשאלי, הסביר, כי היה זה במושב משמרת, כשמכר גם חשבוניות אחרות של אלכסנדרה, ליזיד ג'אבר, עבור חברת י.ס. ימרור, שאינה חלק מכתב האישום (ראו, חשבוניות אלכסנדרה מס' 104-105).
לאחר מכן, התיחס לשתי החשבוניות עליהן דיבר בהודעתו מיום 16.5.05 בה סיפר כי מרוואן, חנניה ושאדי ביקשוהו לפנות אל דני משאלי, למושב משמרת, ולהחליף לו חשבוניות, לאחר שהתגלתה אצלו בעיה עם שלטונות מע"מ. מאחר ונכח יזיד ג'אבר במקום, הוציא גם לחברתו י.ס. עמרור בהזדמנות זו, שתי חשבוניות נוספות של אלכסנדרה (ת/327כב, בעמ' 1).
שתי עסקאות נוספות שביצע בתקופת ההפעלה, עם שניים שאינם מעורבים בכתב האישום, היו, האחת עם סלבה, עליו סיפר עבד, כי עסק בהפצת שיקים מזויפים, וכי "כל טירה גם קנתה ממנו ציקים" (עמ' 1053 לפרוט').
לדברי עבד, פנה אל סלבה, וביקש למכור לו חשבוניות "כטובה", בתמורה לשיקים מזויפים, "רק בשביל לשרוד להרוויח חודש וחודשיים" (עמ' 1053 לפרוט'). החשבוניות שנתן לסלבה היו לדבריו, מן הפנקס המשוכפל של חברת אלכסנדרה שהחזיק בידו, וסלבה פשוט "לקח אותם וזרק אותם בפח" (עמ' 1053 לפרוט').
גם כאן, כך הוברר, הסתבך עבד בסתירות קשות שאיפיינו כאמור, את עדותו כולה. הפעם, היה זה, בנוגע למיהותו של סלבה, ולמסירת חשבוניות של חברת אלכסנדרה לידיו.
העסקה השניה היתה, לדברי עבד, עם אדם בשם שרון, לו מכר חשבוניות כנגד סכום של 200,000 ₪, שקיבל מידיו.
ביום 28.12.04, גם חתם עבד על תצהיר כוזב (נ/3) שנועד להכשיר חשבוניות פיקטיביות נוספות שמכר לאחד, דוד כהן, בעליה של חברת "תותים", שגם היא אינה חלק מכתב האישום. לאדם זה, יש להזכיר גם חתם על תצהיר דומה (נ/2) טרם חתימתו על הסכם עד המדינה.
בשני התצהירים, הצהיר עבד, כי החשבוניות של חברת דבש וואיל וסרגיי בוברוב, נמסרו לדוד כהן כנגד תשומות חקלאיות, ותמורה לכסף מזומן שנמסר לפועלים שהעסיק. בעדותו בפני
נו הודה עבד, כי התצהירים שקריים. על כך סיפר, לדבריו, לחוקר אילן יוסף, "אולי יום" אחרי החתימה על ההסכם.
לשאלה, מדוע לא נרשם הדבר בהודעתו, השיב: "זה שהוא לא רשם את זה בעדויות זה משהו אחר, אני לא יודע מה" (עמ' 1051 לפרוט'). בפועל, לא קיבל לדבריו, כל תשלום עבור חתימתו על התצהיר השיקרי.

תגובות החוקרים על הפרות ההסכם
162. אין תימה, שחלק מהותי מסיכומיו, הקדיש הסניגור המלומד, עו"ד ברזילי, לפן הפלילי, העברייני, להעדר האמינות של עבד, כמו גם למעורבותו העמוקה במעשי העבירה נשוא הדיון, עצמם.
אין תימה גם, שקיצפו יצא על החוקרים, מפעיליו של עבד, שהעלימו עין ממעשיו אלה. לשיטתו, יש בעובדה שהחוקרים החליטו לעשות שימוש בעבד כנגד הנאשמים, כעד מרכזי בפרשת החשבוניות - מתוך ידיעה ברורה שאיננו אלא עבריין מס מועד - כדי לפגום מהותית בעדותו, עד כדי איונה על כל חלקיה.
בלשונו של הסניגור, בסיכומיו:
"השתלשלות האירועים לאחר חתימת ההסכם הוכיחה שהשיקולים והנימוקים שהביאו לחתימת ההסכם היו בלתי סבירים ובלתי ראויים באשר עבד לא עמד בהתחייבויותיו והמשיך לפעול כעבריין ולבצע עבירות ככל העולה על דעתו...במצב דברים זה הוכיח עבד בריש גלי כי לא ניתן לבסס כל ממצא שהוא על סמך עדותו. עד שבזמן שמופעל כעד מדינה, הפר את ההסכם חדשות לבקרים אינו ראוי לאמון...לכל הפחות,... מתבקש בית המשפט הנכבד לזכות חנניה, אף מהחשבוניות המנופחות שקיבל מעבד ככל שמדובר בחשבוניות שנמסרו לו בתוך תקופת ההפעלה". (עמ' 53 לסיכומים).
בהמשך סיכומיו, בפרק שייחד למחדלי החקירה, טען עו"ד ברזילי, כי אופן הפעלתו של עבד על ידי החוקרים, "היה מזעזע בכל קנה מידה", עובדה המשליכה מהותית לשיטתו, על תוצאותיו של כל התיק (עמ' 172 לסיכומים).
לטענת עו"ד ברזילי, המחדלים של החוקרים בעניינו של הנאשם 2, פגעו לא רק בזכויותיו של נאשם זה להליך הוגן, אלא, בהטלת "עננה של ממש על ההסתברות כי פעולות החקירה כלל שירתו את חקר האמת" (עמ' 175 לסיכומים).
החוקרים, כך עו"ד ברזילי, לא עמדו ב"רף המקצועי" המינימלי הנדרש מחוקר; הפגינו היעדר כישורים ונסיון בביצוע פעולות החקירה, ולא היו תמי לב כלל.
מצב דברים זה, כך עו"ד ברזילי, מחייב בהכרח, פסילת כל החשבוניות שמקורן בעבד, מלשמש כראיות נגד הנאשמים, על פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בפס"ד יישכרוב הנ"ל.

163. סעד אחר לו עתר עו"ד ברזילי, הוא זיכוי הנאשם 2 מעבירות המס - אם חלילה יוחלט להרשיעו בהן בעקבות הודאתו בניפוח החשבוניות - וזאת, מכוח הדוקטרינה של הגנה מן הצדק.
בהתייחס להתעלמות החוקרים מהפרות הסכם עד המדינה על ידי עבד, לאורך כל תקופת ההפעלה, כאן, הצביע עו"ד ברזילי על התנהלותם "השערורייתית" של החוקרים בהפקדת פנקס ההפעלה בידי עבד במשך תקופה של שבועיים ימים, כמתואר.
בענין זה, טען החוקר יזהר עצמון כשנדרש להסביר התנהלותו:
"לאחר התייעצות עם כל מיני גורמים, כולל קצינים במשטרה, החלטנו להשאיר את הפנקס אצל עבד. הסיבה היא שהוא מדבר, הוא אמר שלפעמים הם באים לראות את הפנקס ולפעמים מרואן מבקש לראות אותו והוא לא רוצה לראות מצב שזה לא אצלו ביד" (עמ' 1584 לפרוט').
יזהר המשיך והסביר, כי מילא דו"ח הסבר על שיקולי החוקרים בהותרת הפנקס בידי עבד. כשנתבקש להציגו, טען:
"יכול להיות שזה שמור אצלי במשרד, אני פשוט זוכר את ההתייעצות, ואת הטלפונים ואת ההתלבטות...".
ומה נעשה ודו"ח כזה לא הוגש לנו עד תום הדיון בתיק?
לטענת עו"ד ברזילי, היתה צריכה החזרת פנקס ההפעלה, ביום 15.11.04, לידי החוקרים, ובו שבע חשבוניות חסרות, כמתואר, לעורר חשדם שעבד סחר בחשבוניות החסרות תוך הפרת הסכם עד המדינה. אלא, שהם העדיפו לעצום עיניים ולהימנע מלחוקרו על כך, בהסתפקם בתשובתו, שאחיו הוא שמסר את החשבוניות לאחרים (עמ' 2 בת/327ז'). האח, כך עו"ד ברזילי, לא נחקר על כך, משום מה. גם כאשר הודה עבד בחקירתו מיום 28.3.05, כי הוא זה שמסר את שלוש החשבוניות הנ"ל למוסיה (ת/327יט) לא טרחו החוקרים לברר, כיצד הוציא חשבוניות אלה בניגוד להסכם ומבלי שדיווח להם על כך, או, מדוע שיקר להם בהודעתו הקודמת, מיום 15.11.04.

164. בהתייחס לאמרתו של עבד, בהודעתו מיום 16.5.05, כי החוקרים ידעו על מסירת ארבע חשבוניות מתוך שבע החשבוניות החסרות לראיד מטר (ת/327כב' בעמ' 4) טען יזהר, כי גירסתו זו של עבד נמסרה לו לפני ה-16.5.05, כאשר מסר לידיו את העתקי שבע החשבוניות החסרות. באותו מעמד, כך טען, אף מולא דו"ח תפיסה בנדון (עמ' 1591- 1593לפרוט'). דא עקא, שבפני
בית המשפט אין הודעה קודמת של עבד, כנטען, ואין דו"ח תפיסה של יזהר, חרף בקשת בית המשפט להמצאת החומר (עמ' 1595 לפרוט').
גם החוקר אילן יוסף נדרש, בעדותו בפני
נו, להתייחס לנסיבות גביית הודעתו של עבד מיום 16.5.05. תגובתו היתה, כי הונחה מראש "לשאול אותו את השאלות כפי שנרשמו לא להיכנס לשאלות נוספות, להציג לו את הדברים, לקבל תגובה שלו. נקודה" (עמ' 811 לפרוט'). על רקע זה, הסביר, נמנע מלברר עם עבד, פשר אמירתו שהחוקרים ידעו על החשבוניות החסרות, ונמנעו מלדווח עליה לממונה, אבי סימני, כי הוא, בלשונו, "ידע כל הזמן מה קורה. לא הייתי צריך להפנות את תשומת ליבו ספציפית" (עמ' 812 לפרוט').
החוקרים גם לא התעוררו למחדל המתואר, לאחר שעבד כבר הודה, בהודעתו מיום 23.11.04, בבצוע עסקה נוספת עם חנניה, בתחילת חודש אוקטובר 2004 (ת/327ח ש' 55-54) בה מסר לו את החשבונית א.א.חי 287, מבלי לדווח עליה לחוקריו.
לשאלת בית המשפט, טען החוקר, יזהר, כי אפשר שהיה צריך אכן לשאול את עבד, בחקירתו מיום 23.11.04, מדוע הסתיר עסקה נוספת זו עם חנניה. בלשונו: "גברתי זה יכול להיות שהייתי צריך לנסח את השאלה כשאלה בנפרד. בהחלט יכול להיות בדיעבד" (עמ' 1611 לפרוט'). אלא, שגם הוא נמנע משום מה, מלשאול שאלה זו.
בפועל טען, למרבה התמיהה, כי לא חשד שעבד ביצע עם חנניה עסקה, לאחר החתימה על הסכם עד המדינה (עמ' 1612 לפרוט').
כשנחקר על כך, אילן יוסף, על ידי הסניגור, נמנע מלהשיב לגופן של שאלות אלה, בטענו, כי ההודעה, ת/327ח', נגבתה על ידי יזהר, בעוד הוא, רק נכח במקום (עמ' 840 לפרוט'). לשאלה, מדוע לא נשאל עבד על הסתרת הפגישה, השיב: "אני לא יודע אם לא שאלנו. אם אתה אומר שלא שאלנו ולא רשום, אז לא שאלנו,...לא יכול להסביר למה לא שאלנו" (עמ' 845 לפרוט'). לדבריו, פשוט לא חשש שחשבונית א.א.חי 287, נמסרה לחנניה לאחר החתימה על הסכם עד המדינה (עמ' 847 לפרוט').

על הטמנת ראש זו בחול, על ידי החוקרים, הלין עו"ד ברזילי קשות, בסיכומיו; ובצדק.
כך גם על חוסר המעש שלהם, לאחר חקירתו של דני משאלי ביום 9.2.04, במשרדי מע"מ, בה סיפר כי קיבל מעבד חשבוניות של אלכסנדרה, שנשאו תאריך מאוחר ליום החתימה על הסכם עד המדינה.

165. חמורה מזו, מעדותו של החוקר, אריה שרף, עולה ברורות, כי עבד הוא שהתקשר אליו וביקש שהחקירה נגד משאלי, תוקפא. כך, בלשונו:
"ש. אני רוצה שתאשר בבקשה לבית משפט, שבפברואר 2005 עבד צלצל אליך ואמר אריה אני צריך emergency שתצלצל למע"מ נתניה, שיבטלו חקירה נגד דני משאלי שהוא מוזמן אליה בקשר לחשבונות אלכסנדרה .
ת : לא שיבטלו, אלא שיקפיאו בינתיים את החקירה, כן, כי זה היה מפריע לחקירה שלנו" (עמ' 2339 לפרוט').
רק ביום 22.2.05 נשאל עבד על ידי יזהר על החשבוניות הללו. תשובתו היתה:
"חנניה הודיע לי שמע"מ נתניה לקחו לדני את ספרי הנהלת החשבונות שלו ובשיחה הזאת חנניה אמר לי שה"בוס" והכוונה למרואן, אמר שאם דני יוזמן לחקירה הוא יגיד שאני נתתי לו את החשבוניות, למרות שזה לא נכון" (ת/327יד', עמ' 1).
לטענת עבד, דיווח על שיחתו זו עם חנניה לאילן יוסף, ולאחר יומיים, גם דיבר עימו ועם אילן בטלפון. אילן יוסף הסביר לו, לדבריו, כי בספרים של דני משאלי יש חשבוניות של חברת אלכסנדרה. מכך הסיק, לדבריו, ש"הם" - "מישהו מהחבורה של מרואן" - שיכפל את פנקס החשבוניות של אלכסנדרה (שם, בעמ' 2). עבד שב והכחיש כי מסר חשבוניות מפנקס ההפעלה ללא ידיעת מפעיליו (שם, בעמ' 3).
לבקשת עו"ד ברזילי, זומן אילן יוסף לעדות בשנית, על מנת להתייחס לחשבוניות אלכסנדרה שנמסרו לדני משאלי, אלא שהוא לא זכר כלל חשבוניות אלה, גם לא את השיחה הטלפונית עם עבד על תפישת ספריו של משאלי על ידי מע"מ (עמ' 1336 לפרוט'). לדבריו, מעולם לא התקשר אליו עבד בענין דני משאלי.
בהמשך נזכר, כי אכן נודע לו כי החשבוניות של אלכסנדרה נמצאו בחברת י.ד. חקלאות.
בלשונו:
"לא, זה ממש לא ברור. אמרתי בעדות קודמת, עאבד זה לא אלכסנדרה. זאת אומרת, יש חשבוניות של אלכסנדרה בכל הארץ, לא רק אצל עאבד. יש אנשים נוספים שמפיצים חשבוניות של אלכסנדרה. לא כל חשבונית של אלכסנדרה היא שייכת לעאבד, לכן היינו צריכים לבדוק באמת אם יש קשר בין עאבד לחשבוניות האלה" (עמ' 1339 לפרוט').
לדברי החוקר, מיד עם היוודע לו הדבר, הורה "לחקור את עאבד אם יש לו קשר לחשבוניות האלה" (עמ' 1340 לפרוט').

166. על כל אלה הלין עו"ד ברזילי קשות בסיכומיו.
מדוע, היקשה, נמנע יזהר מבירור עם חברו, אילן יוסף, אם עבד התקשר אליו לאחר שיחתו עם חנניה, כנטען, ומדוע הסתפק בהכחשתו של עבד, על אף החשד הכבד מאד שהתעורר בו, בענין השימוש של עבד בפנקס ההפעלה.
לשיטתו, המשיכו החוקרים להפגין שוויון נפש מול מעשיו של עבד, גם כאשר הסתבר להם, ביום 28.3.04, שהחשבוניות נכתבו על ידי עבד עצמו. בחקירתו מאותו יום, כך הסניגור, העלה עבד גירסה חדשה בפני
החוקרים, לפיה נשלח על ידי שאדי ומרואן להחליף למשאלי את החשבוניות הפגומות (ת/327כ').
ומדוע לא חקרו דבר זה?
מקוממת במיוחד היא לדבריו, ובצדק, התנהלות החוקרים ביום 16.5.05, כאשר התוודה עבד בפני
הם שהפר את הסכם עד המדינה, ומכר עצמאית למשאלי את החשבוניות תמורת 21,000 ₪ (ת/327כב'). עבד לא נשאל שאלה אחת על ההפרה הגסה הזו של הסכם עד המדינה; "הכל טויח והכל כובס", כלשונו של עו"ד ברזילי; ואין הסבר.
גם אילן יוסף, ראש מדור חקירות במע"מ, הודה בבית המשפט כי "עולה בעיתיות בעדות הזאת" של עבד, ולכן דיווח עליה ליזהר (עמ' 701 לפרוט').
ומה נעשה, שיזהר טען בעדותו בפני
נו, כי לא ידע שעבד מסר לאי מי, חשבוניות פיקטיביות לאחר החתימה על הסכם עד המדינה? (עמ' 363 לפרוט').
יוזכר, הודעתו זו של עבד, נגבתה כשלושה-עשר יום לאחר הגשת כתב האישום, ועסקה ב-29 חשבוניות שנכללו בנספחים שעליהם לא נחקר עבד, עד לחקירה הזו מיום 16.5.05. ההודעה, כך הסניגור, הועברה להגנה רק באוקטובר 2005 - חמישה חודשים לאחר גבייתה - בעיצומם של הליכי המעצר בתיק.
הכיצד?
לשאלותיו הנוקבות של עו"ד ברזילי, בחוקרו את החוקר אילן יוסף על התנהלות תמוהה זו של החוקרים, השיב אילן:
"תראה, אני לא יודע למה אתה קורה הפרות. שוב פעם, כמו שאמרתי בעדות הקודמת, אני לא קובע מה הם הפרות, זה לא מתפקידי. תפקידי היה לחקור, להביא ראיות, לא לשקול ראיות. ומה שהיה צריך לשקול את הראיות שקל את הראיות וזה מה שהחליט. אני לא יודע על הפרות, לא הייתי אמור לדעת על הפרות, אני לא יודע מה עאבד אמר בעדות הזאת" (עמ' 1333 לפרוט').
האמנם כך?
החוקר לא ידע להסביר, מדוע התעלם מעסקאות שבוצעו על ידי עבד בתקופת ההפעלה, בניגוד למותר ולמוסכם; גם לא ידע לומר מה דובר עם עבד על ענין זה, ומה אמר לו, בתוקף תפקידו, על ההפרות. רק לבסוף, לאחר חקירה מיגעת, זרק:
"אני לא יודע מה בניגוד, זה מה שהוא אמר, זה מה שהוא הובא, הדברים ברורים, אין פה משהו שמנסים להסתיר משהו, זה מה שאמר, זה מה שהיה וכך זה הובא בעדויות" (עמ' 1345 לפרוט').
אין זה ברור, כיצד כך. והרי, באנשי חקירות עניננו, שחזקה עליהם מצוות החוק, ושמצופה מהם, שימצו חקירה עד תום, בין אם היא טובה לחוקר, ובין אם היא רעה לו.
נראה, כי התחמקותו של החוקר הזה, שהוגדרה על ידי עו"ד ברזילי, כ"מקוממת ומעציבה כאחת", אכן מעידה על מדיניות של עצימת עינים, שהתעלמה במובהק מהפרות גסות של הסכם עד המדינה על ידי עבד.
רק לאחר חקירה נגדית, לוחצת וקשה, הסכים החוקר, אילן יוסף, כמי שכפאו שד, כי אכן לא נתן ליבו להתנהלותו העבריינית של עבד, תוך כדי ואחרי חתימתו על ההסכם.
במקביל, זרק החוקר, כי "לא עשה ענין" מן ההפרות. ובלשונו בהמשך:
"אם יש משהו כזה אז בסדר... זכור לי משהו, כן אני לא יודע באיזה עדות, אני לא יודע, בסדר" (עמ' 1352 לפרוט').

אין ספק, שגישה זו של החוקרים, ראויה היא לביקורת קשה מאד. כדי כך, שדרישת באי כח ההגנה לבטל עדותו של עד המדינה, כהגנה מן הצדק, בשל התנהלותם האדישה של החוקרים כלפי ההפרות הגסות של החוק על ידו, הלכה וקרמה עור וגידים. והרי, יש גבול עד כמה יכולות רשויות האכיפה להרשות לעצמן התנהלות חריגה למען השגת יעדיהן.
כלום ניתן לקבל כי המטרה מקדשת את האמצעים, עד כדי כך?
אמשיך ואדון להלן בדילמה קשה זו שהציבו בפני
נו, חוקרי המס, בכל הנוגע להתנהלותם בענין עד המדינה.

סיכום פעילותו של עבד בתקופת ההפעלה
167. ככלל, כך נראה, מתקבלת מעיון בעדותו הארוכה והמפורטת של עד המדינה, עבד, עד כאן, תמונה מורכבת ועגומה - אף כי ברורה למדי - של סחר שוטף ושיטתי בחשבוניות פיקטיביות, שבמסגרתו פעל הוא עצמו, ביחד ומול הנאשמים 1-3 כמו גם מול הגורמים הנוספים שרכשו ממנו את החשבוניות הפיקטיביות, במטרה לשאוב כספי עתק מאוצר המדינה.
סחר זה המשיך להתבצע על ידי עבד, כמסתבר, גם בתקופת ההפעלה; והפעם, תחת אפם של חוקריו, וללא ידיעתם לכאורה.
בסיכומו של דבר, ענין לנו, כמסתבר מטענותיו המפורטות של עו"ד ברזילי, בכ-40 חשבוניות פיקטיביות כאמור, בהן סחר עבד באותה תקופה, מבלי שפעילותו זו נתקלה במחסום כלשהו, לא מצד המפעילים - שלא ראו לייחס משמעות לעבירות שביצע - ולא מצד עצמו, שלא מצא רבותא במחויבויותיו להסכם ולחוק.
קושי מיוחד, עלה כאמור, מעדותו של עבד, בהקשר לשני פנקסי החשבוניות בהם השתמש לאחר תקופת ההפעלה, ואשר אותם הבטיח להמציא לרשויות המס, ולא המציא. בפני
נו טען, כי הביא חלק מן הפנקסים, אך לא זכר מתי וכיצד (עמ' 1058 לפרוט').

השאלה היא, מה נפקות לה לעובדה הבלתי מעורערת, שהסחר הזה בחשבוניות, התנהל על ידי עבד, בתקופת ההפעלה, בהתיחס לתוקף עדותו כולה?
עמדת באי כח ההגנה המלומדים, היא נחרצת בנקודה זו, קרי, דין עדותו, לשיטתם, הוא, ביטולה מכל וכל. והרי, כך הסניגורים, אין לחלוק, כי ענין לנו בעד שקר מובהק, שהיה נטוע בשתי רגליו בעולם העבריינות; שלא עמד בדיבורו כשיטה, ושהיה מוכן להפוך עורו חדשות לבקרים, ולבצע כל מעשה עבירה, אם יניב לו הדבר רווח כספי.
האם ניתן לסמוך על עדותו של אדם זה, היקשו הם, בבואו להפליל אחרים?

168. התשובה לשאלה זו קשה היא, ולא מעט התחבטנו בה לאורך הדיון בפרשות העומדות לדיון בכתב אישום מורכב זה.
מצד אחד, נוטה הדעת לצד באי כח ההגנה, הגורסים, כי קשה לסמוך על עדותו של עד כזה.
מצד שני, נוטה הדעת לצד ב"כ המדינה, שהביאו בפני
נו יַם של ראיות המצביעות, על פניהן, על מעשי עבריינות קשים שבצעו הנאשמים, כמתואר בדבריו של עבד, וכעולה מן העדויות האחרות, בהן במיוחד, ראיות חפציות למכביר, המדברות לעצמן, כולל, ובעיקר, החשבוניות הפיקטיביות שהוצגו לנו במהלך פרשת התביעה.

169. חמורה לא פחות, היא לטענת הסניגורים, ובראשם, עו"ד ברזילי, התנהלותן של רשויות המס והמשטרה מול עד המדינה, אשר קיבל מהם, על פי הנטען, אור ירוק ויד חופשית לפעול כעולה על רוחו, מול הנאשמים אותם ביקשו אנשי החקירות להפליל באמצעותו, גם במחיר עבירות על החוק שביצע, בה בעת.
כפי שהוכח, כך הסניגורים, ידעו החוקרים, או למיצער, חייבים היו לדעת בזמן אמת, על ההפרות, ולו, לאור החשבוניות החסרות שהתגלו עם החזרת החשבונית של א.א. חי על ידו, או, עם הבאת הסברו בפני
מפעילו אודותיה, ביום 23.11.04. ואולי, ביום בו נתגלו החשבוניות של אלכסנדרה בספריה של חברת י.ד. חקלאות, הוא ה-9.2.04, וחקירת בעליה של החברה, דני משאלי על כך, באותו יום.
עו"ד ברזילי, שעמד על מחדלים אלה של ב"כ המדינה, דרש בסיכומיו, להפעיל שני סעדים לטובת הנאשם 2, לצורך תיקון העוול המתואר שנעשה לו לדבריו. האחד, הסעד אותו ביסס על דוקטרינת הפסילה הפסיקתית; והשני, אותו ביסס על דוקטרינת ההגנה מן הצדק.
הראשונה, קרי, הפסילה הפסיקתית, היא זו שאותה שאב הסניגור המלומד מפסק הדין בענין יששכרוב. לפי דוקטרינה זו, כך טען, יש לפסול ראיה כאשר האינטרס של ירידה לחקר האמת והאינטרס של הגנה על זכות הנאשם להליך ראוי, מורים על כך.

170. על טיעונו זה של עו"ד ברזילי, יש לומר, כי נסמך על מודל מתקן, שתכליתו, מתן סעד לנאשם בגין הפגיעה בזכויותיו, לשם הרתעה וחינוך של רשויות אכיפה; להבדיל ממודל מניעתי, המכוון למניעת פגיעה עתידית בערך מוגן, בשלב של קבלת הראיה במשפט.
בפסק הדין בעניין יששכרוב אימצה הנשיאה בייניש את המודל המניעתי, לפיו, פסילת ראיה תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים, הם, שהראיה הושגה שלא כדין; ושקבלתה במשפט עשויה לפגוע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן.
ויובהר, ראיה שהושגה שלא כדין, היא ראיה שנאספה תוך כדי הפעלת אמצעי חקירה בלתי חוקי או בלתי הוגן, אשר עשוי להיפסל אם תימצא זיקה בין הפעלתו, ובין השגת הראיה, או, אם יוכח כי קבלתה עשויה לפגוע מהותית, בזכות להליך הוגן שלא על פי פיסקת ההגבלה בחוק היסוד.
לשון אחר, בענין זה, צריך שהפגיעה תהיה משמעותית, לתכלית שאינה ראויה ובמידה העולה על הנדרש, על מנת שיקום בסיס לפסילת הראיה. זכות זו, להליך הוגן, עומדת לו, לנאשם, בכל שלביו של ההליך הפלילי, כולל, בשלב החקירה המשטרתית. שהרי, החקירה היא שלב מקדים למשפט עצמו, ופגמים שנפלו במסגרתה, משליכים על ההליך הפלילי בכללותו.
כך השופט חיים כהן, בע"פ 369/78 אבו מדיג'ם נ' מדינת ישראל
, פ"ד 376:
"...אין החקירה המשטרתית כולה אלא הכנה למשפט, ויש בפשעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה" (שם, בעמ' 381).
ההגנה על הזכות להליך פלילי הוגן, בשלב החקירה המשטרתית, מבוססת אכן, על שיקולים כלליים של הגינות, צדק ומניעת עיוות דין, ולא רק על שאלת השפעתה הפוטנציאלית של הפגיעה בה, על המשפט.
על כן, יש לבחון בכל מקרה, האם פעלו רשויות אכיפת החוק, במכוון ובזדון בנושא העומד לדין, או, האם עשו מה שעשו, בתום לב.
רוצה לומר, השאלה בנקודה זו, איננה מתמקדת בפגיעה בזכות בלבד, ובשאלה, כיצד עשויה זו להשפיע על מהימנותה ועל ערכה ההוכחתי של הראיה, אלא, גם בנסיבותיה של הפגיעה.

171. בעניננו, נראה כאמור לעיל, יש במכלול החשבוניות שקוזזו בספרי חברת א.ד.א.מ וא.שחם ובספריהם של עוסקים אחרים, בתקופה של טרם חתימת הסכם עד המדינה עם עבד, כדי לעמוד על רגליהן, כראיות בעלות ערך הוכחתי עצמאי ונפרד.
במצב דברים זה, נראה, אין בהפרות ההסכם על ידי עבד, שבאו לאחר תקופה זו, כדי להשפיע על המשמעות הראייתית שיש לייחס לחשבוניות האלה.
בעייתי יותר, בעיני, הוא השימוש שנעשה בחשבוניות אשר הוצאו על ידי עבד לאחר חתימת ההסכם, תוך הפרתו כאמור.
עדיין, אני סבורה, גם לגבי אלה האחרונות, כי כל עוד הוכח, באמצעות ראיות אובייקטיביות, שמקורן לא בעבד, שבוצעו בחשבוניות אלה, עבירות בפועל, לא יהיה בכוחן של ההפרות, לפגום במהימנותן.

172. הפרות ההסכם בעניננו, על ידי עבד, בוצעו ללא ספק, על פי המוכח, על ידו לבדו, מבלי מעורבות החוקרים בעבירות, גם אם אפשר שאכן עצמו עיניהם מראות, מבלי זדון ומבלי כוונת מכוון. והרי, דווקא מטיעוניו של עו"ד ברזילי ניתן ללמוד, שהחוקרים זימנו גם זימנו את עבד לחקירות, כל אימת שחשדו בו כי סחר בחשבוניות בתקופת ההפעלה.
העובדה שלא חקרוהו על כך בנחרצות, ולא פעלו לחשיפת מעלליו בשלב מוקדם יותר, אכן ראויה היא לביקורת. עם זאת, אין בה כדי לייחס לחוקרים, זדון בנקודה זו. והרי, בכל מקרה, בחוכמה שלאחר מעשה עניננו.
ככלל, מונחות בפני
נו היום, שלל חשבוניות העומדות על רגליהן שלהן, ואשר יש לייחס להן את מלוא ערכן ההוכחתי, שמקורו, בעצם הימצאותן בספרי החברות והעוסקים המעורבים בפרשה.
ההוכחה לשימוש שלא כדין בחשבוניות אלה, יכולה להיעשות בעניננו, כפי שהוכח, מעצם הכמות של הראיות שהובאו לצורך קשירת החשבוניות אל הנאשמים השונים; מן הראיות האובייקטיביות השונות, שהובאו לצורך כך, ושמקורן בלתי תלוי בעבד עצמו.
הווה אומר, פסילתן של חשבוניות אלה, בשל הפרות ההסכם על ידי עד מדינה זה, היא ללא ספק, מרחיקת לכת ובלתי פרופורציונלית לנסיבות שסבבו את העשייה בהן.

173. אשר לסעד השני, לו עתר הסניגור כמוזכר, קרי, אי הרשעת הנאשם 2 על בסיס דוקטרינת ההגנה מן הצדק, זו נדרשת לדיון לגופה.
המבחן שנקבע בפסיקה להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, הוא מבחן מצומצם, המאפשר מימושה, רק במקרים של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", קרי, במקרים של "התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...", בהם, "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 221, 370; וראו גם, ע"פ 10960/03 חסון נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) פדאור 05(14) 280). דומה, כי ביטוים קיצוניים אלה, מצביעים על הנדירות שבה מן הראוי להפעיל דוקטרינה זו.
נכון הדבר, שבע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, הציב בית המשפט העליון רף מרוכך במעט, לתחולת הדוקטרינה. לפי הלכת בורוביץ, תקום הגנה מן הצדק במקרה "שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות".
עדיין, נקבע באותו

פסק דין
עצמו, כי הטענה תתקבל רק במקרים חריגים ונדירים, ולא כל פגם יוכל לבססה. בחינת הטענה, כך נקבע שם, היא תלת שלבית. תחילה, יזוהו וינותחו הפגמים בהליך, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם; לאחר מכן, תיבחן השאלה אם קיומו של ההליך, חרף הפגמים שנתגלו בו, פוגע פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ולבסוף, תיבחן השאלה אם אין ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו, באמצעים מתונים ומידתיים מביטולו של כתב-האישום.
אשר לשלב השלישי, האחרון, נקבע כי בית-המשפט רשאי לקבוע שהפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה ביטולו של כתבהאישום כולו, מצדיקה עם זאת, ביטולם של אישומים ספציפיים. מכל מקום, כך הוסבר, יכול בית המשפט לקבוע שראויה ההגנה הזו להישקל לטובתו של הנאשם לעת קביעת עונשו, אם יורשע.
ביתהמשפט גם רשאי לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון, לעת בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים (שם, עמ' 808-807).
174. ויוזכר גם זאת, בשנת 2007 עוגנה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק, בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, שקבע, כי רשאי נאשם להעלות טענה מקדמית, לפיה, "הגשת כתב-האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
מן הפסיקה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון לאחר הוספת סעיף 149(10) עולה, כי מבחני הפסיקה להחלת הדוקטרינה, ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון החלתו של סעיף זה על הנאשם (7014/06 מדינת ישראל
נ' לימור (טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו"; ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו") וכן ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו")).

בהקשר זה, יוער עוד, כי דעת הפסיקה היא, שגם מעשים פסולים של רשויות החקירה בהליך איסוף הראיות, או, מחדליהן באי ביצוע פעולות חקירה המתחייבות בניהולו של משפט הוגן, עשויים להניח תשתית לדיון בבקשה להגנה מן הצדק (ראו, י' נקדימון, הגנה מן הצדק (נבו, תשס"ד-2003) 45, 383). כן הדבר, לגבי אי גילוי מכוון של חומר חקירה (י' נקדימון, בספרו הנ"ל, בעמ' 391).
מחדלי חקירה, כך נקבע עוד, גם אם אין בהם לבסס טענה של הגנה מן הצדק, עשויים להביא להטיית מאזן הראיות לטובת הנאשם. בחינה זו - בניגוד לדוקטרינה של הגנה מן הצדק - נעשית תוך התייחסות לשאלת אשמתו של הנאשם ולא במנותק ממנה.

כך, בלשונו של השופט רובינשטיין, בע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו"):
"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול את עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם במכלול הראיות ... העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר". (וראו גם ע"פ 3793/06 גבייהו וורקו נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו")).
175. בענייננו מיקד עו"ד ברזילי את טיעוניו כאמור, בנושא ההגנה מן הצדק, בעיקר בהתנהלות הרשויות סביב נושא הודעתו של עבד מיום 16.5.05 (ת/327כב') - שלושה עשר ימים לאחר הגשת כתב האישום - כשבנספחיו שלובות 29 חשבוניות, עליהן לא נחקר עבד עד לחקירה זו, ואשר אותן הוציא תוך הפרה של הסכם עד המדינה.

השאלה המתעוררת בנסיבות העניין היא, כיצד התגבשה ההחלטה לכלול חשבוניות אלה בכתב האישום, מבלי שהייתה בידי התביעה עדות מפי עבד על מעשיו ועל הקשר של הנאשמים אל החשבוניות האמורות?
יתרה מזו, דומה כי הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות, מתחזקת אף יותר, לנוכח התמונה המורכבת העולה מהודעה זו של עבד, לפיה, הפר את הסכם עד המדינה, מתחת לאפם של חוקריו, ומבלי שדאג ליידעם דבר על מעשיו אלה; שבעתיים כך, לאור העובדה שכל הנושא לא הודע להגנה, אלא, לאחר תקופה ארוכה של כחמישה חודשים, מאז גביית ההודעה האחרונה.
דומה, כי עצם הסתרת ההודעה האחרונה הזו של עבד, מן הסניגורים, עד אוקטובר 2005, כאשר כבר התנהלו הליכי המעצר בתיק, יש בה כדי להחריף עד מאד, את תחושת הפגיעה בעקרונות הצדק וההגינות, שעל פיהם, ורק על פיהם, אמורה היתה הרשות לפעול.
בפני
ננו איפוא, מכל מקום, פגיעה שהתרחשה בתקופה שלאחר חתימת הסכם עד המדינה עם עבד, אשר על אף חומרתה, אין לה השלכות, לדעתי, על דרך הפעלת שיקול הדעת של הרשות, בתקופה שלפניה, כפי שביקשו מאד באי כח ההגנה להסיק.
במצב דברים זה, ראוי הוא בעיני, שהסעד בגין הפגיעה בהליך ההוגן, ובזכויותיהם של הנאשמים בתיק זה, אכן ינתן, אך במידה הראויה, קרי, תוך החלתו על התקופה שלאחר חתימת ההסכם, בלבד.
על רקע האמור, יזוכו הנאשמים בהמשך, מכל העבירות שיוחסו להם בהקשר לחשבוניות נשוא הפרות הסכם עד המדינה, מכוח הדוקטרינה של הגנה מן הצדק. רוצה לומר, הזיכוי יתייחס אל החשבוניות נשוא ההודעה ת/327כב', מיום 16.5.05, הן:
א. חשבוניות השרון מס' 232 ו-241 לגל מש"פ (נספח ד' לכתב האישום).
ב. חשבוניות אלכסנדרה מס' 95, 111, 113, 140, 144 לגל גלים (נספח ד' לכתב האישום).
ג. חשבוניות אלכסנדרה מס' 78,83,86 ו-91 לסטייל המרכז (נספח ד' לכתב האישום).
ד. חשבוניות א.א.חי מס' 299 ו-300 לא. שחם (נספח ג' לכתב האישום).
ה. חשבונית של אריק בונה המרכז מס' 206 לא. שחם (נספח ג' לכתב האישום).
ו. חשבוניות אלכסנדרה מס' 115-116, 119, 131-133, 154-155, לא. שחם (נספח ג' לכתב האישום).
בהודעה זו, יש להעיר, התייחס עבד גם אל החשבונית של אלכסנדרה מס' 77 שהועברה לחנניה בעסקה המבוקרת הראשונה, כך, שהתביעה לא סמכה גירסתה על הודעה זו, אלא, על תמליל העסקה, ואין לזכות הנאשמים מן העבירות הכרוכות בה.
ז. חשבוניות אלכסנדרה מס' 81, 85, 96, 118, 136, 160 לחברת א.ד.א.מ (נספח ב' לכתב האישום).
ח. חשבונית של דבש וואיל מס' 273 לחברת א.ד.א.מ (נספח ב' לכתב האישום).
ט. חשבונית בוברוב סרגיי מס' 185 לחברת א.ד.א.מ (נספח ב' לכתב האישום).

דוק, בהודעתו זו, התייחס עבד גם לשבע חשבוניות של חברת נ.נ.ס לחברת א.ד.א.מ (נספח ב' לכתב האישום ולא.שחם (נספח ג' לכתב האישום) לגביהן,כאמור, לא העמידה התביעה ממילא בסיס ראייתי להרשעת הנאשמים בסחר בחשבוניות האלה, כך, שאין נפקות לאמור כאן לגביהן.
בהודעה זו, גם הודה עבד, כי החשבוניות של אלכסנדרה מס' 80, 83, 87, 106 ו-112 לי.ד. חקלאות נמסרו לדני משעלי במהלך הפגישה ביניהם, כנגד תשלום ע"ס 21,000 ₪ אותם שילשל עבד לכיסו. לפיכך, יזוכו הנאשמים גם מן העבירות הכרוכות בסחר בחשבוניות אלה.

ראיות הסיוע לתמיכת עדותו של עבד כעד מדינה

כללי
176. כבר הוסבר לעיל, במהלך הדיון בהתרחשויות שרחשו בתחום זה שעל עבריינות מס, בהן השתתפו עבד והנאשמים המוזכרים לעיל, כי יש במכלול הראיות שהביאה התביעה לצורך תמיכת עדותו של עבד, כדי למלא משימה זו.
עדות שהשתלבה היטב במסכת ראיות התביעה בהקשר לסחר בחשבוניות הפיקטיביות, היתה, עדותו של עד המדינה האחר, תומר, שהעיד אף הוא על גרירתו על ידי הנאשמים 1 ו-2, להיכנס לתחום עיסוק זה, ביחד עם הנאשם 2.
עדותו של תומר, על עסקאותיו בתחום זה, תאמה את עדותו של עבד, בהעמידה, גם היא, תמונת פעילות תוססת סביב החשבוניות הפיקטיביות בהן סחר הוא, וסחר גם עבד, ביחד עם הנאשמים 1-3, בהתמדה, ומבלי כל עכבות.
על עדות עד מדינה הטעונת סיוע, הכשרה לשמש כסיוע לעדות עד מדינה נוספת, הטעונה סיוע אף היא (ראו שוב, דברי השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7194/94 כהן הנ"ל, בעמ' 409, שכבר צוטטו לעיל).
ממילא, עלה בעניננו מן העובדות, שלא רק עדי המדינה תמכו זה בזה, וגיבו את הדברים שהביא כל אחד מהם, בפני
נו, אלא, גם עדים אחרים, נויטרליים על פניהם, עשו כן, בתורמם לא מעט, לאישוש חלקים ניכרים מעדותו של עבד, ומעדותו של תומר, לפי הענין.
בין אלה, בעליהן של החברות והעוסקים שהחשבוניות הפיקטיביות הונפקו על שמם, על ידי הנאשם 2, או, מי מטעמו; חוקרי המס וחוקרי המשטרה שגבו את הודעות הנאשמים השונים בתחום זה; כמו גם, הראיות החפציות השונות שקשרו את הנאשם 2 וחבריו אל העשיה הפלילית בחשבוניות, בהן, ההקלטות שתיעדו את העסקאות המבוקרות בת/191 ובת/193, שהצביעו על שיטת פעולה קבועה ומתמשכת; ההודעות שהשאיר מרואן במכשיר הסלולרי של עבד, ת/237 ות/238; האזנות הסתר ועבירות הדיווח העולות מן הטבלאות שערך חוקר מס הכנסה, רוה"ח שחר קולנדר, אשר השתתף בחקירת התיק.
לצד אלה, יש למנות חלקים מעדותו של סאלח, שהוכרז, "עד עוין", ואשר הודעותיו הוגשו לו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, על כל סיפורי החשבוניות שעלו מהן.
להלן, אתיחס תחילה, למספר ראיות סיוע שבאו מפי עדים נויטרליים, שדבר לא היה להם עם הנאשמים השונים, אך מצאו עצמם מנוצלים עסקית על ידי שימוש שעשו הנאשמים בחשבוניות על שמם.

עד התביעה, דוד מודזגברישווילי
177. עיסוקו של העד הזה היה בעבודות צבע, אותן ביצע במסגרת עסקו. כאשר הוצגו לעד מספר חשבוניות על שמו, מתוך ת/1, הכחיש כל קשר אליהן, אף שאלה נשאו את שמו, את מספר תעודת הזהות שלו ואת כתובתו.
לדבריו, מספר הטלפון על גבי החשבוניות, לא היה שלו, וכך גם מספר העוסק שהוטבע עליהן. מעולם, כך טען, לא רשם שום חשבונית לחברת א.ד.א.מ, ולא חתם שמו על חשבונית לחברה הזו (ראו, חשבונית מס' 180-ת/10 וחשבונית מס' 213-ת/11, חשבונית מס' 211-ת/12, נשוא האישום שני; נספח ב' לכתב האישום; וכן ראו, החשבוניות לא. שחם (חשבונית מס' 212-ת/6, חשבונית מס' 179-ת/7, חשבונית מס' 177-ת/8 וחשבונית מס' 178-ת/9, נשוא האישום שלישי; נספח ג' לכתב האישום).
כך, לדבריו, גם בהתייחס לחשבוניות לגל-גלים (חשבונית מס' 208- ת/1, חשבונית 0225 – ת/2, חשבונית 0216 – ת/3, חשבונית 0214 – ת/4; חשבונית 0215 – ת/5, נשוא האישום הרביעי; נספח ד' לכתב האישום).
רק חשבונית אחת זיהה העד הזה, כחשבונית שיצאה מעסקו, היא, חשבונית מס' ת/13, שהוצגה כדוגמה לחשבוניות עימן עבד.

מעדותו של העד עולה איפוא, כי שום קשר לא התקיים בינו ובין החשבוניות הנושאות את שמו, שקוזזו בספרי חברותיו של הנאשם 2, הן, הנאשמת 12, חברת א.ד.א.מ; והנאשמת 13, חברת א. שחם.
לא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת בפי הנאשם 2, בהתיחס לעדות מפלילה זו, שחד משמעית היא בעולה ממנה.

עד התביעה, ניסים סקאפי
178. העד הזה, בעליה של חברת אריק בונה המרכז, סיפר בעדותו בפני
נו, כי החברה הוקמה על ידי ארבעה תושבים מן השטחים, מוחמד ג'אבר, עיאד זהרן, סאנה שרוולה ופארל, שלא יכלו לרשום חברה בישראל, ונזקקו לעזרתו, בחתימה על ניירות החברה. זה היה חלקו בחברה, לדבריו, הא ותו לא.
העד התבקש, בעומדו על הדוכן, להתיחס אל חבילת החשבוניות, ת/14, של חברת אריק בונה המרכז, שהוצאו לכאורה על ידו, ונמסרו, בין היתר לחברותיו של הנאשם 2, הנאשמות 12 ו-13, אך לא זיהה את חתימתו על אף אחת מאלה (ראו, 25 החשבוניות לחברת א.ד.א.מ, נשוא האישום השני; נספח ב' לכתב האישום; 13 חשבוניות לחברת א. שחם, אישום שלישי; נספח ג' לכתב האישום; חשבונית מס' 206 לחברת גל מ.ש.פ, אישום רביעי; נספח ד' לכתב האישום).
כך קרה גם לגבי יפוי-הכח, מיום 10.4.03 (ת/15) שעל פי העולה ממנו, ייפה בו העד את כוחו של עבד, לפעול בשמו ובמקומו, בחתימה על חוזים, או, על כל מסמך אחר לפי הצורך, ולהופיע בשמו בכל דבר וענין.
באותו יפוי כח, יש להדגיש, הוסמך עבד על ידי העד, גם לחתום ו/או להוציא חשבוניות ו/או קבלות ו/או כתב אחר, לקבל בשמו כל מסמך וחפץ, ולתת קבלות בשמו. יפוי הכח נשא את חתימתו של דבש וואיל, והוטבעה עליו חותמת של עו"ד יאסין בלאל.
לדברי העד, לא הכיר את עבד; גם לא את דבש וואיל. ממילא, לא היתה החתימה על יפוי הכח, לדבריו, חתימתו שלו.
בחקירתו הנגדית, אישר העד שחברת אריק בונה המרכז, הוקמה בשנת 2002, אף כי החשבוניות שהוצגו לו בחקירתו, היו מן הזמנים האחרונים. לדבריו, הוחתם "בלנקו" על חשבוניות שהוגשו לו על ידי בעליה של החברה.
מעדותו של עד זה עלתה בפועל, הודיה ברורה על פעילותו בחשבוניות, על פי הוראותיהם של אותם אנשים שרשמו את החברה על שמו. עולה גם הודייתו שחתם "בלנקו" על החשבוניות שקוזזו מבלי שבפועל היתה לו יד או רגל באלה.
החשבוניות, יש להזכיר, נמצאו בחברות הנאשמות 12 ו-13, בבעלות הנאשם 2.
עד התביעה, וואיל דבש
179. וואיל היה בעליה של חברת "דבש וואיל בע"מ", (להלן – חברת דבש וואיל) שעיסוקה היה לדברי העד, בחלקי חילוף. בשנת 2003 החלה החברה לעסוק לדבריו, גם בענף הבניה, וכחצי שנה לאחר מכן נמכרה לראסמי אבו-טיר.
החברה העסיקה, לדברי העד, שני עובדים ששימשו מנהלי עבודה בה, שעה שהוא עצמו היה זה שעבד מול הלקוחות, והיחיד שהוציא חשבוניות וקיבל כספים לידיו, בשם החברה.
בעומדו על הדוכן בפני
נו, הוצגו לעד חמש החשבוניות, ת/16, החשבוניות מס' 256, 259, 262, 267 ו-270, כולן, מנספח ד' לכתב האישום).
חשבוניות אלה, התיימרו להיות, על פניהן, חשבוניות של חברת דבש וואיל, שהונפקו בשנת 2003, אלא, שהעד לא זיהה אותן כחשבוניות של חברתו. לפי דבריו, היו לה לחברה שלו, חשבוניות גדולות יותר, בכיתוב שונה.
העד, לדבריו, אף לא הכיר את חברת "היי סטייל", לה הונפקו לכאורה החשבוניות האמורות, והפליאה רבה (עמ' 49 לפרוט').
בהמשך דבריו, טען וואיל, כי לא עסק כלל בהספקת עובדים, כמתואר בחשבוניות, ולא עבד מעולם בהיקף הכספים הנקובים בחשבוניות. לעו"ד ברזילי הסביר, בחקירתו הנגדית, כי ביצע עבודות שונות בתקופה הרלוונטית, אף שלא זכר את מספר חשבון הבנק בו הופקדו השיקים שקיבל תמורתן.
העד התקשה להסביר לסניגור, מה היה עיסוקו באותה תקופה, וכיצד הוציא חשבוניות שהוציא. בלשונו: "זה היה לפני הרבה זמן ואני לא יודע" (עמ' 61 לפרוט').
עולה מעדותו של העד הזה, כי החשבוניות שקוזזו בספריהם של החברות הנאשמות בתיק דנא, שנשאו את שמה של חברת דבש וואיל, לא היו חשבוניותיה של חברה זו, וממילא, לא דיברו אמת לעצמן; והמסקנה ברורה.

עד התביעה, ראסמי אבו-טיר
180. לפי דבריו של עד זה, רכש ביוני 2003, מוואיל, את חברת דבש וואיל, נשוא הדיון לעיל (ראו, ת/17, מסמכי רשם החברות). בכך,הפך להיות, לדבריו, מורשה חתימה של חברה זו, עד אוקטובר 2003. לאחר מכן, מכר את החברה, למוחמד סלאימה. עיסוקה של החברה, היה לדבריו, בעבודות שלד, אותן ביצעה בישוב אלעד ובתל-אביב, עבור חברת א.ד. גרוסמן בע"מ.
גם העד הזה, לא זיהה את החשבונית (ת/18) של חברת וואיל שהוצגה לו, וגם לא את חברת גל מ.ש.פ. שעבורה הוצאה החשבונית. שום פרט בחשבונית לא היה מוכר לו.
ככלל, השיב העד ב"כן" ו"לא" על מרבית השאלות שהוצגו לו, ותרומתו לבירור נושא החשבוניות שנכרכו בשמו, היתה דלה. עם זאת, עולה מעדותו, בבירור, כי החשבוניות שקוזזו בספריהם של הנאשמים, שהתימרו להיות חשבוניותיה של חברתו, לא היו כאלה. החשבוניות שלו, כך עלה מפי העד, היו שונות בצורתן.

עד התביעה, חלימי אבו-טיר
181. העד אבו טיר, היה במהלך שנת 2004, בעליה ומנהלה של חברת "אלכסנדרה", שעיסוקה היה לדבריו, בעבודות טיח וריצוף, אותן ביצעה עם חברת "דימרי", בפרויקט הר חומה בירושלים. לדברי העד, הוא זה שהנפיק את החשבוניות של חברת אלכסנדרה, שהוצגו לו (וראו, ת/19אישור לניכוי מס במקור, ממנו הופטרה החברה) ואולם, כמו העדים הקודמים, לא זיהה אף אחת מאלה שהציגה לו התובעת, ואשר יצאו לכאורה מחברתו, לקבוצת א.ד.א.מ., לחברת סטייל המרכז, ולחברת א. שחם.
העד אישר לשאלות עו"ד ברזילי, כי לא הגיש דוחות למע"מ בתקופת פעילותה של החברה. בלשונו: "אז לא הייתי מגיש חשבונות דוחו"ת כי זה לא היה סגור. איך אני אגיש דוחות?" (עמ' 93 לפרוט').
העד לא זיהה את זכרון הדברים (ת/20) שנחתם לכאורה, בין חברת גל-גלים ובין חברת אלכסנדרה; ולא ידע מי הוא עבד, שהיה חתום על זכרון הדברים בשם חברת אלכסנדרה.
העד לא הצליח למסור פרטים על עובדיו, שעימם עבד לפי דבריו, בשוהם, בהר חומה ובעוד שלושה אתרים אחרים. בהמשך הסביר, כי באילת עבד לבדו, ובירושלים היו לו כ- 8,7, עובדים שאת שמותיהם לא זכר, לבד מאחד, "שריף".

גם לעד זה, כך הוברר, לא היה כל קשר לחשבוניות שנשאו את שם חברתו, ואשר קוזזו בספריהן של הנאשמות 12, ו-13, חברות א.ד.א.מ. וא. שחם, ושל עוסקים אחרים שהיו מעורבים בתיק, כמתואר. העד לא הכיר את חברותיו הנ"ל של חנניה ולא זיהה את הנאשמים באולם.
גם כאן, ברורה היא המסקנה המתבקשת לגבי טיבן ואמינותן של החשבוניות שנקשרו, מצד אחד, בנאשם 2 וחברותיו הנ"ל, ומצד שני בעד, שלא הכירו כלל.

הודעתו של סרגיי בוברוב (ת/471)
182. בהודעתו של בוברוב שהוגשה לנו בהסכמה, במקום עדותו בבית המשפט, טען זה, כי במהלך שנת 2004 לא הוציא שום חשבונית על שמו. משהוצגה לו החשבונית מס' 222 שהוצאה על ידו, לכאורה, לחברת "גל-גלים", הודיע:
"זאת לא חשבונית שלי. אני לא הדפסתי כאלה חשבוניות ואני גם לא הוצאתי חשבונית כזאת. מס' הטלפון הנייד על החשבונית לא שלי ולא היה לי טלפון כזה אף פעם. המספר שעל החשבונית שהבאתי לך לדוגמה הוא המספר הישן שלי..." (ת/471 ש' 29-25).
כך גם לגבי יתר החשבוניות שהוצגו לעד, מתוך נספחיו של כתב האישום.
התמונה ברורה. בדומה לעדויותיהם של בעלי החברות האחרים, כך גם כאן, מדובר בחשבוניות שקוזזו בספריהן של החברות הנאשמות, אשר נשאו את שמו של העד כעוסק מורשה, שעה שלא היו שייכות לו, כלל.

עד התביעה יוסף כחלון
183. העד יוסף כחלון, קבלן חשמל מירושלים, נדרש להתיחס במהלך עדותו אל חבילת החשבוניות, ת/141. אלה הוצאו לכאורה על ידי החברה בבעלותו, היא, חברת אורות אבי יהודה, לחברת הי סטייל בע"מ (ראו, חשבוניות מס' 253, 256, 259, 263, 268, 271, 274, נספח ד' לכתב האישום). עוד, נדרש העד להתייחס אל החשבוניות שהוציאה חברתו, לחברות גל מ.ש.פ. (חשבוניות מס' 67, 69, 71, 73, נספח ד' לכתב האישום) וגל-גלים (חשבוניות מס' 276, 289, 293-295, נספח ד' לכתב האישום).
כמו העדים הקודמים, לא הכיר גם העד הזה שום חשבונית מן החשבוניות שהוצגו לו. ממילא, טען, אין כל אפשרות לקושרו אל החשבוניות האמורות, שהרי, חברתו שלו, הנפיקה חשבוניות ממוחשבות בלבד.
ושוב, ברורה ומוכרת היטב, היא התמונה של שימוש שנעשה על ידי הנאשמים הרלוונטיים לאישום זה, בשמו של העוסק המורשה, לצורך הוצאת חשבוניות על שם חברתו, שדבר לא היה לה עימם.

עד התביעה, לואי קוטינה
184. הדבר חזר על עצמו, גם לגבי עד תביעה זה, בעליה של חברת א.א. חי, שכל עיסוקו היה, לפי דבריו, בחתימה על חוזים וחשבוניות. העד, לדבריו, לא הכיר את חברת גל-גלים, גם לא את שמואל מוסיה, ולא את החשבוניות ת/142 שהוציאה חברת א.א. חי כביכול, לחברת א.ד.א.מ. (ראו, חשבוניות מס' 260, 286, נספח ב' לכתב האישום) לחברת א.שחם (חשבוניות מס' 261-262 288, 299-300, נספח ג' לכתב האישום) ולחברת גל-גלים (חשבוניות מס' 264-266, נספח ד' לכתב האישום).
העד לא זיהה חתימתו על כל החשבוניות האלה, וטען נחרצות: "זה לא הפורמט זה לא אותו דבר" (עמ' 128 לפרוט').
גם את חנניה אזולאי ואת עבד, לא הכיר העד, לטענתו.
בחקירתו הנגדית, סיפר קוטינה, כי חמש חברות היו רשומות על שמו, שעבורן חתם על מסמכים שונים, כולל, חשבוניות שהוגשו לו לחתימה, ועוד עשרים וחמש חשבוניות מפנקס כלשהו, שאת פרטיו לא זכר.
אין צורך לשוב ולהזכיר, כי עדותו של עד זה, מצביעה על הפיקציה הברורה שנכרכה בחשבוניות שנקשרו בשמו, ואשר קוזזו בספריהם של הנאשמים הרלוונטיים לאישום זה, מבלי כל זיקה אל חברת המקור.

סיכום עדויות בעלי החברות והעוסקים הרשומים כראיית סיוע לעדותו של עבד
185. בסיכומיו המקיפים, יצא עו"ד ברזילי, בא כחו המלומד של הנאשם 2, נחרצות כנגד העדויות הנ"ל, של בעלי החברות עימן סחר הנאשם 2, לכל הדעות.
לשיטתו, אין בין העדויות הללו ובין ליבת המחלוקת בתיק זה, כל מאומה. והרי, כך הסביר משהודה הנאשם 2, בחקירותיו ובעדותו בפני
נו שהחשבוניות נמסרו לו על ידי עבד, ניתק הקשר בינו ובין מקורן, קרי, העוסקים שעל שמותיהם יצאו אלה. פועל יוצא מן האמור, כך עו"ד ברזילי, שאין בעדויות האמורות כדי לתמוך בעדותו של עבד, שמסר את החשבוניות לחנניה, בהוראת הנאשם 1 ובליווי הנאשם 3.
ככלל, יש היגיון בטיעון זה של הסניגור. דא עקא, שקשה לי מאד לקבל טענה, שאיש עסקים ממולח כמו הנאשם 2, לא ידע מה מקור החשבוניות שקיבל מעבד, ומי עמד מאחוריהן בפועל.
ממילא, יש נפקות של ממש בכל אלה, בהצביען על הפיקציה שעליה בוססו החשבוניות, אשר קוזזו בספרי חברותיו של הנאשם 2, ואשר על בסיסן קיבל החזרי עתק של כספי מס תשומות אותן דרש מקופת האוצר.
כלום אין באלה סיוע לעדותו של עבד, שהוציא והביא את החשבוניות לבקשת הנאשם?
מה גם, שגירסתו של ראיד מטר, הבעלים של היי סטייל וסטייל המרכז, הייתה כי ביצע בפועל עסקאות מול בעלי החברות והעוסקים הרשומים, טענה שהופרכה על ידי העדויות הנ"ל.

ראיות סיוע אחרות
המזכירה האוטומטית, ההודעות שנקלטו בה
186. חשיבות בלתי מבוטלת יש להודעותיו של הנאשם 1, שנקלטו במשיבון הסלולרי של עבד, אשר בהן דיבר מרואן עימו על פעילותו בשוק החשבוניות, כמפורט להלן. ביום 1.3.05 (ת/238) נקלטו במשיבון חמש עשרה הודעות, בהן חיפש מרואן את עבד לענייני "עבודה". בהודעה המוקלטת הראשונה משעה 19:10, נשמע מרואן אומר לעבד:
"ואלאק אני צריך אותך בנוסף לעבודה אתה לא רוצה לבוא אתה לא רוצה לענות לטלפונים הא למה אתה עושה לי כך?"
בהודעתו השניה, מאותו יום בשעה 11:44, הודיעו:
"...יא בן זונה תתקשר אני צריך אותך לעבודה. אני לא רוצה לזיין את אשתך. רק תתקשר".
בהודעה מיום 23.3.05 משעה 15:32, דרש:
"עבד תתקשר אלי דחוף. יש לקוחות יא בן זונה שמחכים תתקשר. אתה לא מתקשר כדי שאני אזיין את אחותך. יש לקוח" (תומלל ביום 24.3.05, ת/237)
דומה כי הדברים מדברים לעצמם, ואין להוסיף.
הודעות נוספות הוצאו מן המשיבון מן הימים 20/3/05 עד 24/3/05, היו בנוסח דומה (ת/237).
הנאשם 1 לא סיפק לנו כל הסבר לשאלה על איזו "עבודה" דיבר עם עבד, ומי הם ה"לקוחות" שלו ושל עבד. המסקנה מתבקשת מעצמה.

המסמכים שנתפשו ברשות הנאשמים, כראיות סיוע
187. אין חולק שמסמכים של עבד נמצאו במשרדו של חנניה. איש לא הסביר לנו, מה עשו אלה, שם.
הנאשם 2 טען, לשאלת התובעת, כי פנקסי הקבלות (ת/145, ת/146) שנמצאו אצלו כאמור, אינן חשבוניות, אלא קבלות בהן אין אפשרות לעשות שימוש לצורכי קיזוז. פנקסיו אלה של עבד נשארו אצלו, כי עבד היה לחוץ לנסוע לתל אביב. כך אמר לו, לדבריו:
"אני חייב לעוף דחוף לת"א, אני יחזור יותר מאוחר, אני ארשום לך את הקבלות, והוא השאיר את הקבלות אצלי במשרד ונעלם" (עמ' 3269 לפרוט').
בהמשך טען, שעבד התכונן לבוא לקחתם, אלא, שבינתים נתפשו אלה על ידי רשויות המס. בחקירתו על ידי התובעת, עו"ד גולדמן
, אישר הנאשם 2, שבחיפוש במשרדו, נתפש אצלו, בין היתר, פנקס הקבלות של דבש וואיל, ת/146. לדבריו, נשכח הפנקס במשרדו, על ידי בעליו:
"הגיע אלי להוציא לי קבלות. ישב אצלי במשרד חמש דקות, קיבל שיחת טלפון. אמר לי אני ממהר לנסוע לתל אביב השאיר את זה אצלי והלך. אני היום כנראה מבין שכנראה השאיר אותם בכוונה, כי אז היה מופעל כבר" (עמ' 3443 לפרוט').
בהתיחסו לפנקס של א. דיין, שיווק מזון מוצרי צריכה בע"מ, הכחיש הנאשם 2, כל קשר אליו. הפנקס, כך טען, לא נתפש אצלו, ו"אין פה שום דברים שקשורים לעבודה שלי". הנאשם גם לא ידע, מיהו א. דיין, ולמי בכלל שייך הפנקס.
ומה ניתן לומר על איש עסקים שבמשרדו מתגלגלים להם מסמכים מהותיים של בעלי עסקים אחרים?
בהתייחסו לחשבונית הריקה של סרגיי בוברוב (ת/147) שנתפשה אצלו, גם היא, טען שוב, כי מעולם לא עבד עם בוברוב, וכי את החשבוניות של זה, הוציא לו עבד. בלשונו:
"אני לא זוכר מאיפה זה. יכול להיות שאולי, תראי, קודם כל לפי מה שמתואר סוגי עבודה זה רק בשבילי סוגי עבודה. יכול להיות שהוא כתב את זה עאבד. אני לא משאיר כאלו דברים. אני לא צריך את זה הרי אם לא הייתי מגיש את זה אין לי מה לשמור את זה זה ברור נכון, אם לא הגשתי לדווח את זה. שנה שלמה אין מה לשבת במשרד, אלא אם כן זה במקרה נפל בין הניירת או שעאבד כתב את זה ושכחנו מזה משהו כזה וזה הלך לאיבוד בין הניירות" (עמ' 3446 לפרוט').
כך, וגם הפוך מכך. מסתבר, כי מסמכים של חנניה נמצאו משום מה בציינג' בטירה, מבלי שהוסבר לנו מה עשו אלה שם.
המדובר הוא בארבע חשבוניות של א. שחם (שתיים לתנובת ישראל ושתיים ליבולי טירה שיווק בע"מ) הנושאות כולן, תאריך 31.3.04 (ת/505) וקלסר של חברת א.ד.א.מ שלא הוגש כמוצג לבית המשפט.
גם על אלה טען חנניה, בהיפוך, כי שכחם שם, כאשר ביקר בצ'יינג', יום-יומיים לפני פיצוח הפרשה.

אי ניהול ספרים כדין על ידי הנאשמים, כראיית סיוע
188. משקל מהותי יש בעיני לעובדה הפשוטה והבלתי מוכחשת, שספרי החשבונות של כל המעורבים בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, לא נוהלו כדין, כפי שעלה מעדויותיהם של רואי החשבון ומנהלי החשבונות של החברות הנאשמות, 12 ו-13, ומעדויותיהם של חוקרי המס שהעידו בפני
נו.
בצדק, טענו בפני
נו, באי כוח התביעה, כי עצם המצאותן של יתרות זכות בכרטיסי הספקים שבספרי החברות הנאשמות, שתאמו סכומי החשבוניות הפיקטיביות שהוצאו להן, יש בה להעיד שאכן, לא התבצעה כל עבודה על פי חשבוניות אלה, וכי לא שולם לספקים דבר.
הימנעותו הבלתי ניתנת למחלוקת, של הנאשם 2, מהמצאת מסמכים חיוניים לניהול הספרים, לידי מנהלי החשבונות ורואי החשבון שטיפלו בספרי חברותיו, ושאמורים היו לאפס את כרטיסי הספקים והלקוחות, ולבצע התאמות בנקים, מדברת לעצמה. התנהלות זו, מצביעה כמאה עדים, על כוונתו הברורה של הנאשם 2, להסתיר מעיני אנשי המקצוע והרשויות, בנגרר, את האופי האמיתי של התנהלות חברותיו.
דרך זו של ניהול הספרים, יש בו גם להעמיד ראית סיוע לעדותו של עבד, אשר טען בפני
נו, כי בפועל, לא בוצעה כל עבודה מול החשבוניות הפיקטיביות שמסר לנאשם 2, במסגרת עסקיו עימו.
טענת עו"ד ברזילי בנקודה זו, בסיכומיו, לפיה, נשארו יתרות פתוחות בספרי החברות גם לגבי ספקים שביצעו עבודה אמיתית, וכי המירב שניתן להסיק מספרי החברות הוא שהספרים "לא נוהלו ברמה החשבונאית הנדרשת", לא תוכל לעמוד. גם לא, הטענה, לפיה, אין להסיק מעצם אי הגשת הדוחות השנתיים של החברות הללו של הנאשם 2, על רצונו להסוות את אופי עסקיו ועסקי חברותיו.
אין לך ראיה טובה מן הדרך בה ניהל הנאשם 2 את ספרי חברותיו, כדי לבסס הטענה בדבר התיחסותו המזלזלת בחוק ובאנשי החוק.
שהרי, כיצד תוכל לומר שנישום או עוסק, התכוון לשמור על החוק, ולעמוד במחויבויותיו, כאשר גם אליבא דרואי החשבון שלו, לא התנהל באלה, רישום מסודר של תשלומים לספקים, ולא בוצעו התאמות בנקים, למרות היקפי הענק של הכספיים שגולגלו ביניהם? אין ספק, שניהול כושל במכוון, יש בו אמירה ברורה על רצון למנוע ביקורת על תנועות הכספים בעסק, על יציאה ועל כניסה של סחורות ושירותים, על יעדים, ועל כספים יוצאים ונכנסים.
במצב הדברים המתואר, אין כל נפקות לטענת הנאשם 2, לפיה, בוצעו עסקים על ידו ועל ידי חברותיו, שלא הותירו רישומיהם בספרים. גם אילו נכונה היתה טענתו, ולא היא, שהדיווח והרישום הנאותים נמנעו ממנו, עקב תפישת ספריו על ידי רשויות המס, והחזקתם שם במשך חודשים (נ/25 ו-נ/26) לא היה בכך כדי להסביר את הזלזול הזועק מתוך התוהו ובוהו ששלט בספריו. ככלל, יכול נישום לנהל ספריו באופן מסודר ומפוקח, גם כאשר מצוים הספרים בידי הרשות, כפי שהוסבר הדבר על ידי חוקר מע"מ, אמיר הראל, שהסביר בעומדו על הדוכן:
"ת: תכל'ס, מה שקורה זה, הוא יכול לבוא אלינו לצלם את החומר... יש לו אפשרות לבוא ולצלם את כל החומר. כל הספרים שלו. עדיין שלו.
כ.ה. אופיר: מה עשית כאן במקרה הנוכחי?
ת: במקרה הנוכחי אני אמרתי לו: שעליו להיות בקשר עם מר עזורי מרחובות, כי החומר כבר נמצא אצלו באותו זמן. החומר לא נשאר אצלנו..." (עמ' 1190 לפרוט').

הודעותיו של עד התביעה, סאלח נאצר, כראיית סיוע
189. מדבריו בחקירות של העד הזה שהתגלה כעד עוין לתביעה, ניתן להפיק, כפי שטענו ב"כ התביעה, ראיית סיוע בעלת משקל לעדותו של עבד, בעיקר, בענין הוצאת החשבוניות הפיקטיביות על ידי הנאשם 2, בשמן של חברות שביפוי כוח שלהן החזיק. כך דבריו לחוקר, דוד שמני, ביום 18.5.04 (ת/425):
"שמני: ...החשבוניות האלה שהם משתמשים איך הם מתקשרות לעבד? איך אני יכול להוכיח שזה של עבד?
סלאח: עבד יש לו יפוי כוח על שמו מזויף. מזויף.
שמני: יפוי כוח מאותן חברות
סלאח: כן...כל חשבונית, כל חודש זה שלוש מיליון שקל.
שמני: אבל, אבל הם מזרימים את החשבוניות האלה?...
סלאח: כן. לא. לחנניה".
מעניינים דבריו של סאלח על הקשר המשולש בין עבד, חנניה ומרואן בהקשר לסיפור הסחר בחשבוניות. בלשונו:
"שמני: מי יש פה באמצע בין מרוואן לחנניה?
סלאח: בין מרוואן לחנניה.
שמני: סימנת עוד מעגל באמצע.
סלאח: כן. יש מעגל באמצע. זה הקליינטים.
שמני: הקליינטים של מרוואן?
סלאח: של מרוואן...
אילן: יפה. עכשיו חנניה אתה אומר גם מוציא על החשבונית ללקוחות של מרוואן,
סלאח: בדיוק.
אילן: וזה כל הסיבוב.
סלאח: חנניה זה שם של זה,
אילן: מרוואן אומר לו למי להוציא חשבונית פיקטיבית
סלאח: נכון, הלאה
אילן: כדי לכסות עליה נכנס עבד
סלאח: כן" (ת/425 בעמ' 22-25).

יתירה מכך, בהודעתו זו הוסיף סאלח ושירטט את מבנה "המערכת" שהיוותה את מנגנון הסחר בחשבוניות הפיקטיביות. בלשונו:
"עכשיו תראה יש לך מעטפת כזו. פה מרואן יושב. עכשיו יש לך אחד שתים שלוש ארבע. זה הסובבים אותו. עם מי הוא עובד בקשר. יש לו פה בפני
ם מערכת שלו. עכשיו זה החיילים, בסדר? זה שאדי, זה זה, זה חיים, זה עבד. סאלח בעבר. עכשיו לסאלח יש שותף... המעגל הפנימי. המעטפה. עכשיו תראה פה יושב נגיד איך קוראים לו מנחם. עכשיו פה מרואן יושב..." (ת/425 בעמ' 20).
עד זה, עמד מפורשות על הקשר ההדוק שבין הנאשם 1 ובין הנאשם 2, שפעלו כחטיבה אחת בסחר החשבוניות:
"...מרואן יש מתחתיו עוד אחד... מרואן מעביר את הכסף לחנניה, וחנניה עושה את כל העסקה על השם שלו. מרואן אומר לו לך לזה וזה וזה..." (ת/425 בעמ' 15).
ובהמשך:
"..חנניה גם מוציא על החשבונית ללקוחות של מרואן, מרואן אומר לו למי להוציא חשבונית פיקטיבית כדי לכסות עליה נכנס עבד" (ת/425 בעמ' 23).

אין ספק איפוא, כי הדברים תואמים באופן מלא, את גירסתו של עבד, בהעניקם לעדותו זו סיוע של ממש (ראו גם, דבריו של סאלח, בת/428, עמ' 19, שם דיבר על ארבעה מעורבים בסחר בחשבוניות פיקטיביות, הם, "מ'"-מרואן, "סגנו"- שאדי, "כפר סבא"-חנניה, ועבד) .

גירסת נאשם 2, על פרשת החשבוניות הפיקטיביות
כללי
190. כנגד מכלול הראיות שהובאו עד כאן, אשר קשרו את הנאשם 2, באופן שאין להמעיט בחשיבותו, אל הפעילות שרחשה בסחר בחשבוניות הפיקטיביות שפורטו בארבעת הנספחים של כתב האישום, יצאו הנאשם 2 וסניגורו בסיכומיהם. אפשר והיה בידיהם לערער אותן מסקנות שפורטו לעיל, המתקבלות, ולו, על פני הדברים, מן העדויות והראיות האמורות. כך, אילו התיחסו אל הראיות עצמן, ואילו ניסו להציג ראיות הפוכות לאלה. למרבה הצער, לא כך נהג הנאשם 2, במסגרת הגנתו. במקום להתמקד בטיעוני התביעה לגופם, ובמקום להתיחס אל החשבוניות שהוצגו גם בפני
ו וגם בפני
נו, אחת לאחת, יצא הוא, ביחד עם סניגורו המלומד, בעיקר כנגד רשויות האכיפה על כל זרועותיהן, בהטיחו בהן אשמה על ניהול חקירות כושלות, על התנהלות בוטה כנגד נחקרים, על רשלנות ואי מיצוי חקירות עד תום.
המשטרה, כך בא כחו של הנאשם 2, פשוט נטפלה אל הנאשם הזה וחבריו, ועשתה כל שיכלה על מנת להפילו בפח ולהפלילו. חוקרי המס, לעומת זאת, הערימו עליו קשיים אין קץ, כשלצידם, באי כח התביעה שדחו כל נסיון מצידו להסביר להם חפותו.
לדברי עו"ד ברזילי, יש לקבוע, כי גם אם לא שיקפו החשבוניות שהוציא עבד לנאשם 2, החל מאוקטובר 2003 ועד אפריל 2005, את העבודה שבוצעה בפועל, "אחת לאחת", עדיין דיברו אלה אמת לעצמן, בהתיחס לנעשה בכל שלוש חברותיו, א.ד.א.מ., א. שחם ואור שחף, אשר אכן העסיקו כנטען על ידו, עובדים הרבה, במסגרת הפרויקטים הכבדים שהרימו באותם ימים.
המחדל היחיד שניתן לייחס לנאשם 2, היה לדברי סניגורו, ש"החשבוניות שסופקו לא שיקפו הלכה למעשה את העבודה שבוצעה" (עמ' 55 לסיכומי ב"כ הנאשם 2).

בהמשך, הסביר הסניגור כי החשבוניות שגילגל הנאשם 2 בחברותיו, אכן, "נופחו ושיקפו עבודה רבה יותר וכסף רב יותר בתמורה, ממה שבוצע בפועל" (עמ' 57 לסיכומי ב"כ הנאשם 2). על כך, הודה הנאשם, והריהו מוכן ליתן הדין.
הרבה טרח והתיגע, הנאשם 2 ביחד עם בא כוחו המלומד, עו"ד ברזילי, בבואו לשכנענו כי כל שלוש החברות הנ"ל, בבעלותו, ביצעו בפועל, עבודות בניה ואחרות באמצעות פועלים שאת חלקם סיפק לו עבד.
לטענתו, גייס את העובדים משלושה מקורות; מבין הפועלים הזרים שהציעו עצמם לעבודה; מבין הפועלים הישראלים שהגיעו אליו; ומבין הפועלים הפלשתינאים שאיתר. מספר העובדים הישראלים, הגיע לדבריו, לכ-70 איש (ראו, רשימת העובדים בתיק הניכויים שנתפש אצל רוה"ח של הנאשם, נ/17). את משכורותיהם שילם לפי טענתו, בשיקים של חברת א. שחם, מדי חודש, בשוטף ובקבוע, כולל, לעובדיה של חברת א.ד.א.מ.
זאת לדבריו, עקב הגבלת חשבונה של חברת א.ד.א.מ. בבנק. בלשונו: " ... לקבוצת אדם החשבון היה חשבון מוגבל עוד מתקופת אלי באדלי שאני רכשתי" (עמ' 3159 לפרוט').
חלק מן העובדים הועסקו על ידו, לטענתו, לאורך תקופה של כשנתיים ימים, וחלקם לאורך תקופות קצרות יותר. בהתיחס לרשימה, המשיך והסביר:
"זה רשימת עובדים ישראלים שכירים שעבדו אצלי בחברה, קיבלו משכורות, קיבלו תלושי משכורת, עבדו בכל האתרים. עבדו בעבודות שונות ומשונות בכל מיני אתרים יש פה קבוצות שמתחלקות. כל קבוצה עם ראש קבוצה שלה שעבדו בטיח, בשפכטל, בצבע ובריצוף" (עמ' 3400 לפרוט').
הרשימה, כך טען, לא הוכנה על ידו, אלא, על ידי רואה החשבון שלו, שנזקק לה בתיק הניכויים, כך שהוא עצמו לא יכול היה למסור פרטים אודותיה.

יובהר, התבוננות ברשימה, נ/17, יכולה להוביל למסקנה, שהנאשם 2, אכן ניהל חברות פעילות עתירות עובדים ועבודה בתקופה הרלוונטית, אלא, שאליה וקוץ בה. מסתבר, כי בדו"ח שהגיש הנאשם 2, לרשויות המס, לשנת 2003, לא דיווח אלא על 10 עובדים בלבד, כיצד תוכל עובדה זו להתישב עם הרשימה?
את התהייה הזו, שאליה הופנה הנאשם 2, ניסה להסביר תחילה, בצמצומו של המסמך נ/17, שהכיל כדבריו, רק את העסקאות שביצע בחברת א. שחם, בשנת 2004, שעה שהדיווח שהגיש למע"מ, שהתיחס לשנת 2003, נגע לחברת א.ד.א.מ., דווקא.
בהמשך, שינה הנאשם הסברו, וטען, כי נ/17 הודפס ביום 7.3.05, והתייחס למשכורות פברואר 2005. העובדים, כך הסביר לא עבדו ברצף ולאורך כל השנה:
"לא כל העובדים עבדו חודש אחד. אני מדבר בכלל הרשימה הזאת, זה עובדים שעבדו במשך השנה, חלק שעבדו לדוגמא, חודשיים, שלושה ארבעה. חלק שעבדו שישה חודשים, שבעה חודשים, אבל אלה כל העובדים שעבדו בא. שחם אבל את מתבלבלת, זה לא קבוצת א.ד.מ. כתוב בא. שחם במשך שנת 2004 עד 2005" (עמ' 3401 לפרוט').

ומה נעשה שדוחותיו של הנאשם 2, לשנים 2004 ו-2005, אליהם התייחס בדבריו הנ"ל, כלל לא הוגשו לרשויות המס, ושום דיווח על עובדי חברת א. שחם לאותן שנים, לא בוצע על ידי החברה?
כיצד, יוכל הנאשם 2, להזים את עדויות התביעה בענין העובדים, כאשר אין בידיו דיווחי אמת שיאששו הסבריו?

טענתו של הנאשם 2, לפיה, שילם באותן שנים, "עשרות אלפי שקלים" בגין מס ניכויים שנתחייב בשל עובדיו, ולפיה, "יש רשימה, יש שוברים של תשלומים, הכל מסודר", לא מצאה למרבה הצער, גם היא, שום אחיזה בראיות שהוגשו לנו מטעמו, ולהיפך. בדיקה פרטנית חוזרת של רשימת העובדים, נ/17, שנמצאה כאמור בתיק הניכויים שלו שהוחזק אצל רואה החשבון, מצביעה על פגמים נוספים, בלתי מבוטלים בה. כך, שמות של עובדים המופיעים ברשימה, יותר מפעם; וכך, מחיקות רבות, שאותן לא השכיל הנאשם להסביר. לשאלת בית המשפט על אלה, טען:
"עכשיו אני שם לב לזה. עכשיו אני בודק את זה...ממש אין לי מושג למה זה מופיע פעמיים. יכול להיות שזה טעות של הרואה חשבון. אין לי שמץ של מושג. זה דבר שניתן לבדיקה" (עמ' 3402 לפרוט').
תמוהה וחמורה אף יותר, היא העובדה שעובדים אשר שמותיהם מופיעים ברשימה - החל מעובד מס' 30 ועד עובד מס' 64 - הם למרבה הפלא, כולם כאחד, ילידי אותו תאריך, 1.1.70, על פי המצוין ברשימה זו. היעלה על הדעת?
נסיונו של הנאשם להתנער מן הצורך להסביר תמיהה זו, הזועקת על פניה, על ידי השלכת האחריות על כתפי רואה החשבון שלו, לא יוכל לעמוד. דבריו, כי "יכלו לשאול אותו, לי אין הסבר לזה. את זה ראיתי רק בחומר החקירה" (עמ' 3402 לפרוט') אינם סבירים בעיני, וכך גם הנחתו לפיה, "יכול להיות שאותה קבוצה התחילה כן באותו תאריך" (עמ' 3403 לפרוט'). שאם מדובר בתאריך תחילת עבודה, מה ראה רואה החשבון לציין תאריך זה, כתאריך לידה של העובדים? והאם סביר שכל העובדים האלה החלו לעבוד אצלו, כולם, בשנת 1970?
יתרה מכך, האם ביקש לטעון שהקים את הפרויקטים עליהם הצביע בעדותו, בשנות השבעים?
כל התמיהות הללו, שעלו מול המסמך הפשוט שאותו אמור היה הנאשם 2, להגיש לרשויות המס, מותירות רושם קשה מאוד על התנהלותו של נאשם זה, בנושאים של אמת ויושרה. הדברים ילובנו בהמשך, ביתר הרחבה.

מסמך נוסף שהעמיד חנניה בפני
נו, התייחס אל רשימה נוספת, נ/19, המהווה, גם היא, רשימת עובדים אותם העסיק, לטענתו, בתקופה הרלוונטית. לדבריו, מדובר בשמות עובדים מהשטחים, שהועסקו בחברת א. שחם באישור הרשויות. מתועדים בה, לשיטתו, תשלומים שביצע ללשכת התעסוקה כמתחייב, על פי דין, לגבי העסקתם של עובדי השטחים.
מכל מקום, טען, מדובר בדו"ח רישמי שמולא על ידי רואה החשבון שלו, ובו, רשימת עובדים מפורטת; מספרי תעודות זהות, והתחייבותו שלו מול לשכת התעסוקה, בענין העסקתם, לצד אישורים מטעם מינהלת הניהול והקישור האזרחי, להעסקתם. לשיטתו, יש באלה להצביע על עובדים שבצעו עבודות של ממש בחברותיו ולהעמיד הסבר לחשבוניות שגילגל.
בתוך כך, הצביע חנניה על שמונת תושבי השטחים שברשימה, בהכריזו כי היו אלה עובדיו בחברת א. שחם, שעבדו בשנת 2004 בשלושה פרויקטים באיזור מודיעין; שניים, שהיו פרויקטים של אחרים שקיבלו את העובדים ממנו; והשלישי, פרויקט של חברת א. שחם עצמה. את משכורות כל העובדים בשלושת הפרויקטים הנ"ל, כך טען, שילם הוא, ישירות לידיהם.
הנאשם וסניגורו, הלינו על כך, מאד, שעל אף כל הפרטים הנ"ל אותם ניתן היה להפיק מדוחותיו של הנאשם בקלות, לא טרחו רשויות המס לחקור, ולו, אחד מן העובדים שהעסיק בפועל על מנת להיווכח בנכונות דבריו.
לצד העובדים הישראלים והעובדים הפלשתינאים שנימנו לעיל, כך טען, העסיק בשנים הרלוונטיות, גם עובדים זרים שסופקו לו על ידי קבלני מישנה, בהם, סאלח, עבד, חברת אמדה, סיטניום ואבן כפרית (עמ' 3176 לפרוט'). ספקים אלה, כך הסביר בהיסמכו על רשימת הספקים וקבלני המישנה, נ/20, סיפקו לו קרמיקה וחומרי בניה שונים, מוצרי אינסטלציה ועובדים. כל אלה, שימשו לו, לדבריו, בהקמת הפרויקטים בהם עסקו חברותיו - חברת א.ד.א.מ. וחברת א. שחם, בתקופה בין אפריל 2003 עד 2005 - בתל-אביב, רעננה, פתח תקוה, באר-שבע ומודיעין.
בהתיחסו אל העובדים שסיפק לו עבד, הביא הנאשם 2, כראיה את סיפור חקירתו במשטרת ההגירה, על שלושה עובדים זרים שנתפסו במסעדת "פינת השלושה" בתל-אביב (ראו, עמ' 3234 לפרוט'). חנניה סיפר בחקירתו כי העובדים סופקו לו על ידי חברת אריק בונה המרכז בבעלותו של עבד.
עו"ד ברזילי ביקש בסיכומיו לראות בפרשת מסעדת "פינה השלושה", את החוליה המקשרת בין העובדים שסופקו על ידי עבד ובין העובדים שהעסיק הנאשם 2. דא עקא, שעורך הדין לא יכול היה, כפי הנראה, להצביע על חוליה מקשרת בין סיפור זה ובין החשבוניות שסיפק לו עבד על שם אריק בונה המרכז, כך שאין לפרשה זו נפקות כלשהי על עניינו.

עובדיו של הנאשם 2, כעדי הגנה מטעמו
191. עדי ההגנה שזימן הנאשם 2 בפני
נו, סיפרו על עבודות שביצע בשטח, ועל עובדים שהעסיק, ואשר עליהם אין חולק.
עד ההגנה, אבי חסון, קבלן בניין, בעליה של חברת ח. ירין, סיפר כי הכיר את חנניה במסגרת פרויקט הבנייה שלו, בכפר סבא. לדבריו, סיפק חנניה לפרויקט "טיט בטונים, עבודות טיח, הספקת עובדים". מנהל העבודה מטעמו היה חיים יוסף. לדבריו, היה מספר העובדים "משתנה 12, 14 לפעמים 16", ו"היו פועלים שהם ערבים ישראלים, היו רומנים..." (עמ' 3500 לפרוט').
פרוייקט אחר הוקם לדברי העד, בפתח תקווה, בו היה חנניה קבלן משנה. מנהל העבודה מטעמו היה אחד, עותמאן, והתשלום "שוטף 60, שוטף 90" שבוצע בשיקים של חברת ח. ירין, לפקודת שחף בטון. החשבוניות שקיבל העד, לדבריו, היו של שחף בטון.
עד ההגנה גדעון כחלון, חשב חברת הבניה "עומר הנדסה ובניה", סיפר גם הוא, על עבודות עפר שבוצעו לחברה על ידי חברת א.ד.א.מ., בפרויקט בניה בנווה צדק בתל-אביב; ועל ידי חברת א.שחם בבית עלמין ירקון. לדברי עד זה, החשבוניות שנמסרו לחברותיו של הנאשם שיקפו "עבודה פיזית בשטח".
גם עד ההגנה ציון דהן, שהיה מנהל ביצוע בחברת הבנייה אורטם סהר, סיפר שעבד עם הנאשם 2 בפרויקט בנייה בבית עזר מציון, בבני ברק, בשנת 2003. באותו פרויקט הייתה לדבריו, חברת א.ד.א.מ, שהיתה קבלן משנה וסיפקה צוות של בין שניים לעשרה עובדים, לפי הצורך.
מנהל הפרויקט הזה, היה לדברי העד, אחיו, אורי דהן, שהעיד גם הוא בפני
נו וסיפר, כי עבד כשכיר בחברת א.ד.א.מ וא.שחם. חנניה עבד לדבריו, עם חברת אורטם סהר, גם בפרויקט בניה אחר בבית החולים בתל השומר.

עד ההגנה נאסר שאדד מטירה, שעסק בעבודות עפר וחפירות, הכיר גם הוא, את חנניה, בשנת 2004, כאשר חנניה ביצע עבורו עבודות חפירה, פינוי פסולת ואספקת חמרה באמצעות שופל ומשאית שסיפק חנניה.
עד ההגנה שי עידן, שהיה הבעלים של מזנון "קופיטופ" סיפר, כי הנאשם 2 ביצע עבורו שיפוץ בעסק, וזאת באמצעות פועלים זרים מסין ורומניה.
שיפוץ נוסף שבוצע על ידי חנניה היה בעסק של פנצ'ריה בהוד השרון.
עד ההגנה חטיב סעיד, היה לדבריו, מנהל עבודה אצל הנאשם, והיה אחראי על כ-20-30 פועלים. לדבריו, עבד במספר אתרים, בהוד השרון, כפר סבא ונתניה. העד סיפר כי אחד הפועלים, חטיב בליל, שהעיד גם הוא, בפני
נו, עבר תאונת עבודה. אותו חטיב בליל סיפר כי טופל בבית החולים "פוריה" בטבריה לאחר שחומר פגע בעניו במסגרת עבודתו אצל חנניה.
עובד נוסף שעבד תחת מנהל העבודה חטיב סעיד, היה אחד, אחמד חוטאב, שסיפר כי עבד בחברת א. שחם כפועל בעבודות טיח, בכפר שמריהו והוד השרון, הגם שלא היה לו מגע ישיר עם חנניה.

192. העדים הנ"ל, ועדים נוספים שטרח חנניה להביא בפני
נו, העידו על עבודתם באתרים שונים, כעובדים מטעם חברת א.ד.א.מ. וחברת א. שחם. אחד מהם היה עידאל יאסר מוסטפא מהכפר נעלין בשטחים, שעבד, לדבריו, עם חנניה בשני אתרים במודיעין בגייזר ובבית הכנסת. העד עבד ביחד עם, אביו, אמיר יאסר מוסטפא - שהעיד גם הוא בפני
נו - והזכיר בעדותו שמות של פועלים נוספים - פלסטנאים וישראלים - שהועסקו בשני האתרים (עמ' 4065 לפרוט').
העד, המופיע ברשימת העובדים של א.שחם (נ/19) ביצע לדבריו, עבודות תפסנות ובנייה, וקבל את שכרו במזומן מחנניה, בסוף כל חודש. לדבריו, נכח באותם אתרים אבי אסולין שדאג להספקת "חומר וציוד".
בשני הפרויקטים במודיעין עבד גם עד ההגנה, סעד יאסר ששימש מגיש ועוזר בעבודות הבנייה.
אין חולק על כל אלה. גם באי כח התביעה לא בטלו טענת הנאשם 2, שבפועל העסיק עובדים בפרויקטים שבנה והחזיק באותם ימים. השאלה היא עם זאת, האם יש בעצם העסקת כל העובדים הנ"ל על ידי הנאשם 2, כדי להצביע על עבודה אמיתית שבוצעה באמצעות פועלים שסופקו לו על ידי עבד, ואשר אליהם התיחסו לכאורה החשבוניות נשוא הדיון?
איש מבין העובדים שהעידו בפני
נו בענין זה, לא קשר עצמו לעבד, כך שעדות העובדים, אמינה ככל שתהיה, לא תוכל להסביר את החשבוניות שסיפק עבד לנאשם 2.

193. ראיית סיוע נוספת, שהתיחסה אל עיסוקיו "האמיתיים" של הנאשם 2, העמיד בפני
נו, הנאשם 6, חיים יוסף, שעבד אצלו במוסך, באזור התעשיה בכפר-סבא, ובמפעל הבטון של אור שחף, במשך תקופה של כעשרים שנה (ראו, תלושי השכר של העד, נ/33). חיים יוסף גם שימש כמנהל עבודה באתרים שבנה הנאשם 2, במודיעין, בנווה אמירים בהרצליה, בפתח תקוה, בטירה וברמת אביב.
בעדותו בפני
נו ציין נאשם זה, שמות של מזמיני עבודה ושמות ספקים, עימם עמד חנניה בקשר עסקי. באותם אתרים, כך העיד, ראה עובדים, חלקם ערבים וחלקם עובדים זרים ממוצא רומני, וכן, מספר סינים. בהיותו במשרד, ראה לפעמים, את עבד וחנניה מתחשבנים בנושא הפועלים.

השאלה היא, שוב, האם וכיצד יוכלו דבריו הסתמיים הנ"ל" של הנאשם 6, על "התחשבנות" בין עבד ובין הנאשם 2, להסביר את ההיקף ההעצום של החשבוניות שעברו בין השניים?
הספקים, כעדי הגנה מטעם הנאשם 2
194. לצד ובמקביל לעובדים אותם העיד הנאשם 2, בפני
נו, זימן לעדות גם ספקים שהעידו על עסקיהם עימו, כולל, חומרי הגלם שסיפקו לאתרי הבנייה שלו.
עד ההגנה, שאול אידלמן, שעסק בהובלות דלק, סיפר כי בשנת 2004 פנה אליו הנאשם 2, וביקשו לספק לו דלק לאתרי הבנייה שלו. לאחר שהסכים להכנס לעסקים עמו, ביצעו נהגיו את ההזמנה שהגיש לו, וכך, לאורך תקופה של כשמונה חודשים, במהלך שנת 2004, ובסדר גודל של 120,000 ₪. לדבריו, עבד מול חברת א. שחם.
העד ג'יהאד נאצר סיפק לחנניה, לדבריו, חומרים אריגנטיים וחצץ, בהיקף של עשרות אלפי שקלים ועבד, מול חברת א. שחם.
העד חאדר אלשיך, שהכיר את חנניה דרך אחיו, אביעוז אזולאי, סיפק לדבריו, בשנת 2004, לחברת א. שחם, ברזל בהיקף כספי של 30 אלף ₪.
העד נאצר פואד, בעל עסק לממכר מוצרי גבס, סיפק לחנניה תקרה אקוסטית במחיר של 10 אלף ₪.
העד עומר בלצקי, מחברת בלצקי להובלה ושיווק מלט, סיפק לחנניה, בשנת 2004 בטון לחברת א. שחם, בהיקף כספי של 100 אלף ₪.
גם העד סעיד דניאל, מנהל מפעל בחברת "ב.ר. בטון" סיפק בטון לא. שחם, לפי עדותו, בשנים 2004-2005. לדברי עד זה, סיפק את הבטון לאתר באזור מודיעין, בהיקף של עשרות אלפי שקלים.
אלג'ורה פארס, עובד במפעל בטון בכפר קאסם, סיפק גם הוא בטון לא.שחם, בפרויקט של בניית בית הכנסת במודיעין, בהיקף של עשרות אלפי שקלים. העד עמד לדבריו, בקשר עם הנאשם 6, חיים בורקס, שהיה מנהל העבודה בפרויקט במודיעין.
עד ההגנה שעהר חזקיה היה, לדבריו, נהג שעסק בהובלת עצים לאתרי בנייה של הנאשם במודיעין ובירושלים. העד טען כי ברשותו היתה תעודת משלוח לגבי ההובלה, אלא שזו לא הייתה עימו. בלשונו: "אם אני אחפש בתיק אני אמצא את זה". התעודה הוצאה, לדבריו, לחברת א. שחם והתשלום נעשה על ידי חנניה, אם כי לדבריו, ביצע את ההובלה כג'סטה".
כל העדויות הללו, שעל אמיתותן לא היה חולק, חסרות הן עם זאת, כל נפקות על פרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, שהתנהל לכל הדעות, בין הנאשם 2 ובין עבד. מכאן, הודעתנו לסניגור המלומד, שאין טעם בזימון של עדים נוספים, שימשיכו ויעידו על אותם דברים.

עדי ההגנה, איתן אינגר ואילנה שלום
195. בבקשו להוכיח עוד, שעבד אכן ביצע עבודה אמיתית באמצעות חברת השרון, זימן הנאשם 2, לעדות בפני
נו, את העד איתן אינגר, מנהל החשבונות הראשי של חברת א. דורי, חברה לעבודות ציבוריות בע"מ, שאישר בעדותו כי בשנים 2002 ,2001, סיפקה חברת השרון, כקבלן מישנה, עובדים לעבודות עפר וחציבה, בהיקף של 125,000 ₪. לדבריו, נרשם שמו של עבד על החשבוניות שקיבל, אלא, שהוא כלל לא ידע מיהו עבד זה.
יוזכר, עבד עצמו, שדיבר בעדותו על חברת א. דורי, לא הזכיר כל עבודה שביצע עבורה. בהודעתו מיום 2/11/04 (ת/327ה') טען עבד, כי מי שביצע את העבודה לחברת א. דורי, היה אחד בשם הישאם אל הרוש. הוא עצמו רק חתם על החוזה וקיבל את השיק (ש' 212-207).
גם עדת ההגנה, אילנה שלום, כלכלנית בחברת "דניה סיבוס", העומדת בראש צוות קבלנים וחשבונות, העידה שחברת השרון ביצעה במהלך השנים 2001-2002, עבודות שונות עבור חברת דניה סיבוס, כקבלן מישנה בכביש חוצה ישראל, בהיקף של עשרות אלפי שקלים.
בחקירתה הנגדית של עדה זו, הסתבר עם זאת, כי לא היה לה קשר של ממש עם עבד. לדבריה, נחתמו שני חוזי עבודה לגבי כביש חוצה ישראל, שלא היו עימה בעת העדות.
גירסתו של עבד היתה עם זאת, שלא הוא ביצע את העבודה עבור דניה סיבוס אלא אחד, סמיח אל הרוש, שלא היה לו תיק עוסק מורשה, ולכן נזקק לחשבוניות מעבד, בגין העבודה שביצעה חברת השרון לחברת "דניה סיבוס" (ת/327ג' ש' 59-50).

יודגש, אין לעדותם של שני עדי הגנה אלה, כל השלכה על מישור היחסים ששררו בין עבד ובין הנאשם 2. העבודה שנעשתה מול החברות, א. דורי ודניה סיבוס, לא הייתה קשורה בעבד, והיא חסרת נפקות לעניין הסחר בחשבוניות מול הנאשם 2. מה גם, שדברי העדים על העדר קשר בינם ובין עבד, והסבריו של עבד על נסיבות הנפקת החשבוניות, הניחו דעתנו כי עבד לא ביצע את העבודה נשוא דיון זה לבפועל.

סיכום, העובדים והספקים של הנאשם 2
196. כפי שכבר הוזכר לעיל, הודה הנאשם 2, כעולה מעדותו ומסיכומיו, כי החשבוניות שהתקבלו מעבד (נספח ב' לכתב האישום, חלק א' לאישום השני, ונספח ג' לכתב האישום, האישום השלישי) לא שיקפו את ההיקף הכמותי והכספי של העבודה שבוצעה בפועל. עם זאת טען, בניגוד לעדותו של עבד, כי קיבל מעבד עובדים במהלך התקופה בין אוקטובר 2003- אפריל 2005, כנגד תמורה הולמת. את גירסתו זו של הנאשם 2, תמך הנאשם בעזרת סניגורו המלומד, עו"ד ברזילי על שלושה אדנים.
האחד, הטענה שהוא עצמו ביצע עבודה אמיתית מול גורמים שונים, כפי שעלה לשיטתו, מעדויותיהם של העובדים והספקים שזימן לעדות בפני
נו, כמתואר לעיל.
השני, שעבד ביצע עבודה אמיתית מול גורמים שונים, כפי שעלה מעדויותיהם של איתן אינגר ואילנה שלום.
השלישי, הטענה שעבד סיפק לחנניה עובדים זרים עבור מסעדת פינת השלושה.

בטרם דיון בטיעון זה, לגופו, ראוי להבהיר, כי איש לא חלק, גם לא התביעה ובאי כוחה, על העובדה שהנאשם 2, אכן ניהל חברות פעילות, שהקים פרויקטים לא מעט, שהעסיק עובדים ועמד בקשר עם ספקי חומרי הגלם להם אכן נזקק לצורך פעילותו זו.
על רקע האמור, לא היה מצופה מן הנאשם 2, שיוכיח בעניננו, כי חברותיו עבדו ותפקדו באמצעות מצבת כח האדם שהחזיק בכל חברה, וכי מילא כל אותן משימות עבודה בעלות משקל. האשמה שתלתה התביעה בנאשם זה, לא היתה על העדר פעילות, אלא, על דיווחים שקריים אודותיה, ועל "כיסויה" בחשבוניות פיקטיביות, שלא היה ביניהן ובין הפעילות עצמה, בחברותיו, כל מאומה.
גירסתה של התביעה, לפיה, דובר בעבודה שכלל לא בוצעה, נסמכה בעיקרה, על עדותו של עבד, לפיה, רק חלק של 30% מהיקף החשבוניות שגילגל הנאשם 2 בחברותיו, שיקפו עבודה שבוצעה בשטח, לעומת 70% מן ההיקף המוצהר, שהיה פיקטיבי.
על מנת להתמודד עם טיעון זה של התביעה, שהוכח באמצעות עדיה, כמתואר, אמור היה הנאשם 2, להוכיח קיומה של פעילות אמת בחברותיו, מול ים החשבוניות שגולגלו אצלן. זאת לא עשה, למרבה הצער. בעוד התביעה טענה בחיטים, השיבה לה ההגנה, בשעורים, והתהיות נותרו בעינן.
לשון אחר, המאמצים הרבים שהשקיעו הנאשם 2 וסניגורו בניסיונם להוכיח שהתקימה אצל הנאשם 2 ואצל חברותיו, הנאשמות 12 ו-13, פעילות עסקית שוטפת, בה נטלו חלק עשרות עובדים וספקים, לא הייתה קשורה בעבד ובחשבוניות שסיפק, כמבואר לעיל.
כך גם טענתם בענין עבודה אמיתית שביצע עבד באמצעות חברת השרון, מול חברת א. דורי וחברת דניה סיבוס, שאיננה רלוונטית כלל לעניננו, גם אילו בוצעה בפועל.

על רקע האמור, אין מנוס מן הקביעה, שעם כל הכעס והנחרצות בהם יצא עו"ד ברזילי כנגד התביעה על מחדלים בחקירה, על אי חקירת טענות הגנה מהותיות, ועל התנהלות בלתי ראויה במגעים עם עד המדינה, לא יכול היה זה להציג, ולו, הסבר אחד, מניח את הדעת, לעובדת מעורבותו העמוקה של חנניה בסחר בחשבוניות הפיקטיביות שהשתקפה היטב גם מן הראיות החפציות שקשרוהו לפרשה מבלי יכולת הינתקות ממנה.

עבירות המס, הפן המשפטי
חשבונית פיקטיבית וחשבונית מנופחת; מה ביניהן?
197. למותר להזכיר את הידוע היטב, כי מס ערך מוסף מוטל על מכירות ושירותים הניתנים על ידי עוסק, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מע"מ.
למותר להזכיר גם, כי העוסק המורשה, הוא ולא אף אחד אחר זולתו, רשאי על פי חוק לנכות את המס ששילם על רכישותיו ועל השירותים שקיבל.
בסופו של הליך, כך לפי חוק מע"מ, הצרכן הסופי הוא הנושא בנטל המס, מכח עקרון ההקבלה בין החיוב במס של כל מוצר או שירות שסיפק ובין החזר המס בו נתחייב העוסק בגין התשומות שרכש. כך מגדיר סעיף 1 לחוק מע"מ את המונח "מס תשומות":
"מס הערך המוסף שהוטל על מכירת נכסים לעוסק, על יבוא נכסים בידי עוסק או על מתן שירותים לעוסק, הכל לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו"
סעיף 41 לחוק מע"מ, קובע כי "אין לנכות מס על תשומות אלא אם הן לשימוש בעסקה החייבת במס".
סעיף 38(א) לחוק מע"מ קובע מספר תנאים שעל העוסק למלא כדי שיוכל לנכות את מס התשומות. זו לשונו של הסעיף:
"עוסק שזכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה לו כדין או ברשימון יבוא או במסמך אחר שאישר לענין זה המנהל, ובלבד שרשימון היבוא או המסמך האחר נושא את שמו של העוסק כבעל הטובין ושהניכוי ייעשה בתוך ששה חדשים מיום הוצאת החשבונית, הרשימון או המסמך".ו
הסעיף מתיר, איפוא, לעוסק המורשה, לנכות מס תשומות, כל עוד כלול הוא בחשבונית מס שהוצאה לו כדין.
"חשבונית מס", היא על פי הגדרתה בסעיף 1 לחוק, "חשבונית שהוצאה על פי סעיף 47 לחוק".
סעיף 47 לחוק, הוא המאפשר ל"עוסק המורשה" להוציא חשבונית מס, על "עסקה" חייבת במס, כשזו חייבת לכלול את כל הפרטים שנקבעו בתקנות.
הדרישה שהחשבונית "הוצאה כדין" מתייחסת, איפוא, הן לזהותו של מנפיק החשבונית, הוא, העוסק המורשה; והן, לעסקה נשוא החשבונית שאמורה להתבצע בפועל ולהתחייב היא עצמה במס.
חשבונית שאינה משקפת את המציאות, היא "חשבונית פיקטיבית", בין אם מדובר בעסקה שלא בוצעה כלל; בין אם זהות מוציא החשבונית איננה זהותו של מבצע העבודה נשוא החשבונית, ובין אם המחיר הנקוב בחשבונית איננו נכון.
חשבונית שהמחיר הנקוב בה גבוה מעלות העסקה, היא "חשבונית מנופחת", שאיננה אלא "חשבונית פיקטיבית", גם היא.
פשיטא, חשבונית מנופחת, כמוה כחשבונית פיקטיבית, וככזו, לא תוכל להחשב כחשבונית שהוצאה כדין, במשמעות סעיף 38(א) לחוק מע"מ. שהרי, ענין לנו בחשבונית פיקטיבית המבטאת דבר שקר בנוגע להיקף הכספי של העסקה.
בספרו, "עבירות מס" (סדן, 2000) הסביר עו"ד גיורא עמיר, דעתו בענין זה, לפיה, ה"ליקוי היחידי", שחשבונית מנופחת לוקה בו הוא "ניפוח היקפה הכספי של העסקה ומטרתה - לאפשר ניכוי מס תשומות הגבוה מן המגיע" (שם, בעמ' 619).
כך גם, עו"ד אלי גודארד במאמרו, "אופרת 'חליל הקסם' לחשבוניות פיקטיביות" מיסים ט/2 א-48 בו הגדיר "חשבונית פיקטיבית" כמונח הכולל חשבונית שהמחיר הנקוב בה מנופח. בלשונו:
"חשבונית פיקטיבית, כשמה כן היא, הינה חשבונית למראית עין בלבד, אם משום שהוצאה שלא ע"י מי שרשום כעוסק, אם משום שהוצאה או שנתקבלה ע"י עוסק שלא במסגרת עיסקה, או משום שהמחיר הנקוב בה מנופח. מראית עין זו כלפי רשויות המס, למיניהן, ולאו דווקא אגף מע"מ, מטרתה להקטין את חלקן של רשויות המס בנתח המגיע להן בגין פעילותו העסקית של הנישום, ולהעשיר את העושה בה שימוש על חשבון אוצר המדינה. מכל מקום, התוצאה אותה מבקשים המשתמשים השונים להשיג באמצעות 'חשבוניות פיקטיביות', הינה התחמקות מתשלום מס".

גם בעיני, נראה, כי אין כל מקום ליצור מידרג של חומרה, במישור הפלילי, בין חשבונית שאיננה משקפת עסקה אמיתית כלל, ובין חשבונית שאיננה משקפת נכונה את פרטיה של העסקה. כך, בע"פ 190/98 שלטים השרון בע"מ ואח'

נ' מדינת ישראל
, מיסים יב/5 ה- 351:
"החשבוניות הן חלק מתיעוד שאמור לתת לשלטונות המס תמונה נאמנה על עיסקאות שבוצעו, ובעיקר על היקף עסקיהם של המעורבים בהן. לפיכך, כל פרט מטעה או כוזב מסכל מטרה זו, ועל כן ראוי להגדירו כעבירה. ובאשר למקרה שבפני
נו, כאמור, שוב אין ספק כי החשבוניות שבהן עוסק תיק זה אינן מייצגות עיסקאות - אמת, וכהגדרתה של הערכאה הראשונה, הן "פיקטיביות". הכזב שבהן אינו מצטמצם לשמו של ה"עוסק", והעובדות הנוספות שהוכחו, מלמדות שאין ללמוד מהן דבר ביחס לשאלה אם הן קשורות לעבודות שביצע אבו-קביטה עבור המערערים, או על היקפן של עבודות אלו. מכאן התוצאה, שגם אם היה מוכן בית המשפט להניח כי אבו-קביטה ביצע עבודות עבור המערערים, לא היה בכך כדי לשנות ממעמדן של החשבוניות ככאלה שאין בהן כדי לשקף את היקף העיסקאות בין הצדדים, ועל כן הגדרתן בהכרעת הדין כ"פיקטיביות", היתה הגדרה נכונה" (שם, ה-356).

עבירות מע"מ; סעיף' 117 לחוק
198. ברישא סעיף 117(ב) לחוק מע"מ, נקבע היסוד הנפשי של העבירה הקבועה בו, קרי, ה"מטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס", כאשר היסוד הפיזי של העבירה, עשוי להיות אחד מן המעשים המפורטים בסעיפיו הקטנים של הסעיף.
בעניננו, ייחסה התביעה, לנאשמים 1-3, ביחד עם הנאשמות 12 ו-13, ביצוע מספר רב של עבירות על החוק לפי סעיף 117(ב)(3) ולפי סעיף 117(ב)(5), בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב2) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה.
בנוסף, במסגרת האישום הרביעי ייחסה התביעה לנאשמים 1-3 עבירה לפי סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף.
ס"ק 117(ב)(3) קובע את עבירת הוצאת חשבונית מס בלי שמוציאה עשה או התחייב לעשות עסקה. כך בלשון הסעיף:
"הוציא חשבונית מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור"
סעיף 117(ב)(3) מתמקד בפן האחד של החשבוניות הפיקטיביות, הוא, הפן של מוציא החשבונית. תכליתו:
"להניף את שוט הענישה על מי שיבקש לשטות ברשויות המס ובאוצר המדינה, על ידי קבלת החזרי תשומות במירמה, ותוך הסתמכות על חשבוניות מס פיקטיביות" (ת"פ 4723/91 מדינת ישראל
נ' רוזנברג, מיסים ח/4 ה-458).
לשם התגבשות היסוד הפיזי של העבירה, די בהוצאת חשבונית ללא עיסקה מאחוריה, או, ללא התחייבות לעשות עיסקה, אך ביחס לחשבונית מנופחת ספק אם ניתן להעמיד לדין על עבירה זו אם החשבונית הוצאה במסגרת עיסקה.
אני לדידי סבורה, כי אותו חלק בחשבונית המנופחת, העולה על סכום העסקה בפועל, עונה על הדרישה בענין הוצאת חשבונית ללא עסקה.
בפן השני של חשבוניות פיקטיביות, הפן של מקבל החשבונית, עוסק סעיף 117(ב)(5) האוסר על ניכוי מס תשומות ללא חשבונית.
כך בלשון הסעיף:
"ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38"
כאמור, סעיף 38 מתנה את הזכות לנכות מס תשומות בכך שיש בידי העוסק המנכה, בין היתר, "חשבונית מס שהוצאה לו כדין". ניכוי ללא חשבונית כזו, הוא ניכוי מס תשומות ללא זכות, המגבש עבירה לפי הסעיף. שהרי, הניכוי מהווה הוצאת כספים מאוצר המדינה במרמה, תוך הפרה של העקרון הבסיסי במס ערך מוסף, הוא, עקרון ההקבלה (ג' עמיר בספרו הנ"ל בעמ' 635).
וכך, הנשיא שמגר ברע"פ 91/92 חליל קאסם נ' מדינת ישראל
, מיסים ו/2 ה-80:
"ניכוי מס תשומות יכול להיעשות רק על יסוד חשבוניות שנערכו כדין בקשר לעיסקאות שמי שמבקש את הניכוי היה צד להן. איסוף חשבוניות בדרך אחרת והצגתן כחשבוניות שנערכו במהלך עיסקי של מי שחייב במס הוא מעשה מרמה..." (שם, בעמ' ה-81).
במסגרת תיקון מס' 20 לחוק מס ערך מוסף נקבע, כי היסוד הנפשי בעבירות לפי סעיף 117(ב) הוא "מטרה". כאמור, הרישא של סעיף 117(ב) קובעת כי לשם התגבשות העבירה הפלילית נדרש שהעבריין יבצע את המעשה האסור "במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס".
אין לגזור מהוראה זו דרישה לקיומה של כוונה מיוחדת לאפשרות גרימת התוצאה של השתמטות מן המס, ודי בקיומה של מודעות למעשה ולקיום הנסיבות הבלתי חוקיות. את המטרה להתחמק ממס ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות וממעשים חיצוניים של הנאשם (ראו, ת"פ 4248/94 מדינת ישראל
נ' שלוש, מיסים יד/1 ה-712).
סעיף 117(ב2)(3) לחוק קובע כנסיבה מחמירה, בין היתר, מעשה שהביא להתחמקות או להשתמטות מתשלום מס, בסכום העולה על כפל הסכום הקבוע כקנס בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.
סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה עשוי להכפיל את העונש הקבוע לעבירה, אם זו נעברה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה.

סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף עוסק ב"מי שפעל במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק או ישתמט מתשלום מס שאותו אדם חייב בו...".
סעיף זה שהוסף לחוק במסגרת תיקון מס' 20 בשנת 1998 מעורר מספר תהיות. ג' עמיר בספרו הנ"ל, עמד על הקושי במונח "להביא לכך" הן מבחינת הגדרת המעשה האסור והן מבחינת הגדרת היסוד הנפשי של העבירה בסעיף זה. מבחינת היסוד הפיזי של המעשה השאלה הינה, מהי המעורבות הנדרשת בביצוע העבירה על ידי המבצע העיקרי, האם הדרישה היא לשידול או לסיוע כמשמעותם של מונחים אלה בחוק העונשין, או שמא נדרשת דרגת מעורבות גבוהה או נמוכה יותר מהגדרות בחוק העונשין. מבחינת היסוד הנפשי השאלה היא האם די להסתפק במודעות למטרה של המבצע העיקרי, או, שמא יש צורך בהוכחת כוונה משותפת ביחד עם המבצע העיקרי (שם, בעמ' 638).
ודוק, בשונה מחוק העונשין הקובע למשדל ולמסייע, עונש שהוא מחצית מעונשו של המבצע העיקרי, סעיף זה קובע עונש אחיד של חמש שנות מאסר לכל המשתתפים.
במצב דברים זה ראוי להעניק לסעיף פרשנות מצמצמת. עמד על כך י' פוטשבוצקי בספרו "מע"מ" (מהדורת 2001):
"סעיף זה הינו כוללני ורחב הרבה יותר מאשר סעיפי האחריות השילוחית - סעיפים 119, 120 ו-117א לחוק. כאן, בסעיף 117(ב1) כלולים לא רק נושאי משרה למיניהם ולא רק יועצים למיניהם אלא כל אדם שבפעולותיו הביא להתחמקות או להשתמטות ממס של אדם אחר (ולהדגמת רוחב היריעה - גם עובד אגף המכס ומע"מ שהוציא שומה "מקילה" או הגיע להסדר גבייה נוח). לטענות ההגנה שבסעיפים 119 ו-120 אין כאן מקום, שהרי מטרת הפעולה היא חלק מיסודות העבירה ולא ייתכן שאדם יפעל בכוונה להגיע למטרה המיוחדת שבסעיף "שלא בידיעתו", למשל.
יתר על כן: לפי סעיף חדש זה, אותו "צד ג", שלא נהנה כלל מפירות העבירה, יואשם כעבריין עיקרי ואף זאת - ללא שום צורך בהעמדתו לדין של אותו אדם שבפועל השתמט או התחמק מתשלום המס.
את תוכנו של סעיף חדש זה יש לצקת איפוא בזהירות רבה" (שם, בעמ' 624).

עבירות מס הכנסה - סעיף 220 לפקודת מס הכנסה
199. סעיף 220 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961, קובע שישה מעשים אסורים שאם נעשו "במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס" מהווים עבירה שעונשה מאסר שבע שנים או קנס, כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או, שני העונשים כאחד.

באישומים 2 ו-3 לכתב האישום, שעניינם, פרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, ייחסה התביעה לנאשמים 3-1, ביחד עם הנאשמות 12 ו-13, שלוש עבירות לפי סעיף 220(4) ולפי סעיף 220(5) בכל אישום, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
באישום 4, ייחסה התביעה לנאשמים 3-1 שלוש עבירות לפי סעיף 220(5) יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
אעמוד להלן על יסודותיהן של עבירות אלה.

סעיף 220(4) לפקודה, הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים
200. שלושה שלבים הם המרכיבים את מערכת הרישום החשבונאי בעסק. הראשון בהם, הוא מערך הרישום הראשוני של הפעולות, קרי, קבלות, חשבוניות, תעודות משלוח, ספרי תקבולים ותשלומים, פדיון, הזמנות ועוד. השני, הוא הרישום המשני שנועד לשקף את הרישום הראשוני, כולל, ספרי תנועות המלאי, כרטסות הספקים, עובדים קניות ועוד, והשלישי, הרישום התוצאתי, קרי, המאזנים, דוחות הרווח וההפסד, דוחות ההתאמה ועוד.
העבירה נשוא סעיף 220(4) לפקודה, שעניינה "הכנה או קיום" של "פנקסי חשבונות כוזבים", חלה על כל שלבי הרישום החשבונאי וכוללת כל רישום של נתונים כוזבים שאינם משקפים את המציאות בשטח מבחינת היקפם, משמעותם או סיווגם (ג' עמיר, בספרו הנ"ל בעמ' 488-487).
חשבונית המס מהווה חלק מפנקסי החשבונות בעסק, ועליה לכלול את הפרטים המפורטים בסעיף 9 להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג – 1973, בין היתר, שם הנישום ופרטים מזהים לגביו, שם הלקוח ופרטים מזהים לגביו, תאריך העסקה, תיאורה, היקפה ומחירה.

201. מטרתה של מערכת הרישום החשבונאי וניהול הספרים היא לשקף באופן שלם, נכון ואמיתי את מצבו של העסק פעולותיו ותוצאותיו. חוקי המס דורשים ניהול מדוייק ואמיתי של ספרים וחשבונות, מאחר ורק בדרך זו ניתן לקיים שיטת מיסוי כלשהי ולגבות מס אמת (ע"פ 1825/95, א.צ. ברנוביץ ואח'

נ' מדינת ישראל
, מיסים יג/1 ה-297, ע"פ 192/79 מדינת ישראל
נ' חברת קצנשטיין, אדלר ושות' בע"מ, פ"ד לד(2) 397).
המעשה של רישום נתונים כוזבים פוגע בתכלית זו. אם נעשה המעשה בזדון ובכוונה להתחמק ממס, במובן זה שהנישום צופה כי התוצאה המקווה של הרישום תהיה השתמטות ממס, מתגבשת העבירה בסעיף 220(4) לפקודה.
ודוק, הסעיף אינו דורש כי הנישום ישיג את המטרה שהציב לנגד עיניו ואין צורך להראות כי הרישום הכוזב הביא בפועל להשמטת הכנסה.

סעיף 220(5) לפקודה, שימוש במרמה, עורמה ותחבולה
202. סעיף זה הוא סעיף סל המכסה מעשי מרמה עורמה או תחבולה גם אם אינם נזכרים בסעיפיו הקטנים של סעיף 220 לפקודה שנעשו במזיד ובכוונה להתחמק ממס. כמו כן, יחול הסעיף על כל מעשה שנעשה במסגרת אחד מסעיפי המישנה בסעיף 220 לפקודה, ובלבד שהוכחו לגבי אותו מעשה האלמנטים של מירמה, עורמה ותחבולה.
בת"פ 494/94 מ"י נ' אלידר ואח'

, מיסים י/1 ה-259 עמד בית המשפט על משמעות המונחים "מירמה, עורמה ותחבולה" שבסעיף, אחד לאחד, בקובעו כי המונח "מרמה" זהה למונח זה בחוק העונשין, שם הוגדר בסעיף 414 בזו הלשון:
"טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד הנטענת בכתב, בעל-פה או בהתנהגות אשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".
"עורמה", כך נקבע, היא "תכונתו של השועל, היא תבנית התנהגותית המבוססת על תכסיס, על הסתרת הכוונות האמיתיות, ועל תיחכום להרע". ו"תחבולה", כך פורש, היא "ניצול מכוון של טעות הזולת" וגם "הטעיה".
כך סיכם בית המשפט את יסודותיה של העבירה בסעיף 220(5) לפקודה:
"סוף דבר, נראה, כי הפועל היוצא מן הדברים שהובאו עד כאן הוא, כי לצורך החלת סעיף 220(5) על מעשה שנעשה בתחומי הפקודה, שומה על התביעה להוכיח, כי המעשה העומד בבסיס האישום לווה, הוא עצמו, ולא רק הנסיבות שסבבוהו, באלמנט של הונאה, או לחלופין של תכסיס, בדיה, הטעיה וכל כיו"ב אלמנטים שמדרך הטבע אינם מאפינים את המחדל הדווחי הוא כשלעצמו בשונה מחלופותיו של סעיף 220 שיסודות אלה מהותיים להן" (שם, בעמ' 263).
היסוד הנפשי של העבירה בס"ק (5) קבוע ברישא של סעיף 220 והוא כאמור זדון וכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס.
כך, ג' אמיר בעומדו על משמעות הדרישה בסעיף זה:
"הביטוי 'בזדון ובכוונה להתחמק ממס' מורה, כי על מנת להרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, על התביעה להוכיח כי הנאשם, בעשותו את המעשה המיוחס לו בכתב האישום או בהימנעות מלעשות את אשר צריך היה לעשות על מנת לציית להוראות החוק, נהג כך בהיותו ער לתוצאות מעשהו או מחדלו, ביודעין רצה בהן, כוונתו ומטרתו הייתה להשיג את שרצה בה-השתמטות ממס" (שם, בעמ' 444).
על כוונתו של הנאשם להתחמק בזדון ממס ניתן ללמוד מנסיבותיו של המעשה או המחדל שביצע, ודי להראות כי הנאשם מודע לתוצאות הטבעיות של התנהגותו.
כך השופט מ' שמגר (כתוארו אז) בע"פ 373/79 חיים פטר נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(2) 80:
"הכוונה נלמדת על פי רוב כהיקש מתוך כלל הנסיבות העובדתיות, שהרי מעטים המקרים בהם מגלה הנוגע בדבר בבירור את סוגר לבו ומודיע כי התכוון במזיד להתחמק ממס" (שם, בעמ' 83, וראו גם ע"פ 70/80 יחיה נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(1) 43, 45, וכן ע"פ 280/77 אליהו נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(1) 533, 536).
פרק שלישי; איסור הלבנת הון
הלבנת הון; הפן הנורמטיבי
203. פרק זה, שעניינו עבירות הלבנת הון אותן ייחסה התביעה לנאשמים, באישומים החמישי והשישי נשוא כתב האישום דנן, מהווה המשך וסגירת מעגל של הדברים שהובאו בפרק הקודם, בנושא הסחר בחשבוניות הפיקטיביות. המדובר הוא כפי שיובהר בהמשך, בשימוש שעשו הנאשמים, כולם יחדיו, או, מי מהם לעצמו, בפירות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, ובדרכים בהן נקטו לצורך הסוואת עשיותיהם בפירות סחר אלה.

ביום 17.8.2000, נכנס לתוקפו חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן, בחלק זה - החוק, או, חוק ההלבנה) וזאת, כחלק מן המגמה שהניעה את רשויות האכיפה בישראל, כמו את הקהילה הבינלאומית כולה, לקדש מלחמה בתופעה שהפכה להיות רעה חולה בעולם המערבי, היא, הלבנת הון שחור על ידי הסוואתו וטשטוש עקבותיו בדרכי תחכום מורכבות.
לשון אחר, המדובר הוא בתופעה של הפיכת רכוש שהושג בעבירה, לרכוש בעל חזות לגיטימית, על ידי הטמעתו אל תוך המערכת הפיננסית החוקית, על מנת שישמש לעבריין, לצרכיו, מבלי עין מפקחת. בלשונו של השופט חשין בע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט(5) 397, 405:
"מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פרחי אביב".
עיקרה של המלחמה בתופעה זו, היא איפוא, מניעת השימוש בפירות שנצמחו מפעילות אסורה בתחומים שונים - כמו עבריינות סמים, אלימות, פשיעה מאורגנת, עבריינות מס ועבירות אחרות המנויות בתוספת לחוק ההלבנה - על ידי הפיכתו של השימוש הזה, לעבירה שסנקציות חמורות בצידה (ראו, על המאבק הבינלאומי בהלבנת הון, ספרם של עו"ד יעל גרוסמן ועו"ד רוני בלקין "איסור הלבנת הון - להלכה ולמעשה", בורסי, 2006 בעמ' 3-8; כמו כן ראו, מאמרו של י' שפר, המאבק הבינלאומי בהלבנת הון במציאות הישראלית, המשפט 19, 2, עמ' 6-2).

כך, הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח תשנ"ט, 420 (להלן-הצעת החוק) על מגמותיו של החוק:
"המאבק הבין לאומי בעבריינות... מתמקד בעשור האחרון בתופעה של הלבנת הון הננקטת בעיקר בידי סוחרי הסמים ועברייני הפשע המאורגן, בתחכום גדל והלך, כאמצעי לשמור בידיהם את רווחי פעולתם העבריינית".
וכך, ההגדרה בסעיף 1 לחוק ההלבנה עצמו:
"עשיית פעולה ברכוש, לעתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש".

204. שתיים הן אסטרטגיות הלוחמה שנקבעו בחוק על מנת לנסות ולהדביר תופעה הרסנית זו המאיימת על החברה הנורמטיבית. האחת, עיגונן של סנקציות פליליות ואזרחיות בחוק; והשניה, הטלת חובות דיווח על נותני שירותים פיננסיים למיניהם, לצד הקמת מנגנון אכיפה, פיקוח ובקרה, שיפקח על כל אלה.
מלחמה זו יש להזכיר, מהווה בין היתר אחד מן האמצעים שהעמיד החוק לרשותה של החברה הנורמטיבית במלחמתה נגד הפשיעה המאורגנת, שאחד מכליה הוא מכשיר הלבנת ההון. השימוש במכשיר זה על ידי ארגוני פשיעה, הוא פועל יוצא של גילגול כספים בלתי חוקיים על ידי ארגוני פשיעה, העושים גם שימוש "בכללי משחק בלתי קונבנציונליים" (ראו שוב י. שפר במאמרו הנ"ל בעמ' 2).
אשר לסנקציות הפליליות, אלה עוגנו בשלוש עבירות עיקריות של הלבנת הון, שסביבן הולך, סובב, חוק ההלבנה. זו, שעניינה איסור פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות מקורו (סעיף 3(א) לחוק); זו, שעניינה איסור עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח (סעיף 3(ב) לחוק); וזו, העוסקת באיסור עשיית פעולה ברכוש בידיעה שהוא רכוש אסור (סעיף 4 לחוק).
לצורך פיקוח ושמירה על יישומו של החוק, הוקמה מכח הוראת סעיף 28 לחוק, ה"רשות לאיסור הלבנת הון" (להלן - הרשות) שיעודה, על פי החוק, ריכוז המידע שאמור להצטבר בידי הרשות, באמצעות ניהול מאגר מידע של כל הדיווחים המתקבלים בה על פי דין.
הרשות, היא זו שהופקדה על הקמת אותו מאגר מידע, על עיבודו, אבטחתו, והעברתו לגורמים המוסמכים, לצורך המשך הטיפול בו (סעיף 29(ב) לחוק).
אשר למנגנון הדיווח, שנועד להבטיח יישומו של החוק, את זה הסדיר המחוקק בסעיף 7 לחוק, בו קבע חובתם של נותני שירותים פיננסיים, להמציא לרשות דיווחים על הפעולות הפיננסיות שמבצעים לקוחותיהם, על מנת שיקלטו במאגר המידע שברשות, למטרות פיקוח.
נדבך חשוב הוסף לחוק, במסגרת תיקון החוק משנת 2002 (ראו, תיקון התשס"ב (מס' 3) ס"ח 1841, עמ' 386). החשוב לעניננו בתוספת זו, הוא, מנגנון הרגולציה של נותני שירותי מטבע בישראל, שעוגן בפרק ד'1 לחוק.
"נותן שירותי מטבע", הוא לפי פרק זה, מי שעיסוקו, בין היתר, בהמרת מטבע, בקניה או בפדיון של המחאות נוסעים, בקבלת נכסים פיננסיים במדינה אחת כנגד העמדת נכסים פיננסיים במדינה אחרת, בהחלפת שטרות כסף, ובניכיון שיקים (סעיף 1 יחד עם סעיף 11ג לחוק).
כל נותן שירותי מטבע, כאמור, מחויב על פי החוק, להרשם אצל "רשם נותני שירותי מטבע" - יחידה שהוקמה במשרד האוצר - לצורך דיווח מוסדר לרשות, כמפורט.
בסעיף 11יב לחוק, נקבעה עבירה של עיסוק במתן שירותי מטבע ללא רישום כדין.
על חשיבות המנגנון ששולב בפרק ד' לחוק, עמד י' שפר, במאמרו הנ"ל:
"הוראות אלה הנן בעלות חשיבות רבה במלחמה נגד הלבנת הון, ונדרשו במסגרת המאמצים להשוואת החקיקה בישראל לכללים הבינלאומיים. הלבנת הון בעולם, כמו גם בארץ, אינה מבוצעת רק בבנקים אלא, במקרים רבים, על ידי נותני שירותי מטבע, בין בדרך של העברות בינלאומיות מחוץ למערכת הבנקאית, המרות מטבע, וניכיון שקים, במטרה להסוות את מקורו האסור של הכסף" (שם, בעמ' 7).
החוק חל, איפוא, לא רק על מוסדות פיננסיים גדולים ומוכרים, אלא גם על עוסקים קטנים, שעניינם בחלפנות כספים ושעשויים להוות, מדרך הטבע, מכשיר אידיאלי בידי המבקשים להפוך הון שמקורו בעבירה, להון לגיטימי.
רוצה לומר, מגמת המחוקק היתה והינה, לפרוש רשתו במסגרת החוק, על ציבור רחב ככל האפשר, כולל, חלפני כספים ששיגרת עבודתם היא בניכיון שיקים; פעילות, שעשויה להתגלות כקרקע פורייה לביצוע המרות או העברות של כספים שיועדו להלבנה (ראו, ס"ק 8 לדברי ההסבר להצעת החוק).

על העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק; איסור פעולה ב"רכוש אסור"
205. שלושה סוגי פעילות ברכוש, עומדים במוקד התיחסותו של סעיף 3(א) לחוק ההלבנה. הראשון, פעולה ברכוש אסור שמקורו בעבירות מקור. השני, פעולה ברכוש אסור ששימש לביצוע עבירות מקור; והשלישי, ברכוש אסור שאיפשר ביצוען של עבירות מקור. כל אלה, הן עבירות שהמטרה המעוגנת בהן, היא, להסתיר או להסוות את מקור הרכוש האסור; את זהות בעלי הזכויות בו; את מיקומו; את תנועותיו או את עשיית הפעולות בו. זו לשון הסעיף:
"העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר אך להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין -
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה".

206. עינינו הרואות, עבירת "הלבנת הון", שני יסודות עיקריים לה, על פניה, הם, פעולה ברכוש אסור מצד אחד, ומטרה להסוואת מקור הרכוש הזה, או, הסוואת זהות בעלי הזכויות בו, או, הסוואת מיקומו, תנועותיו ועשיית פעולה בו, מצד שני; או, כל אלה יחדיו.
היסוד העובדתי של העבירה הוא, כעולה מן הסעיף, עשיית פעולה ברכוש. היסוד הנפשי לעומת זאת, הוא בעל שני פנים: המודעות לעובדה שמדובר ברכוש אסור; והמטרה המיוחדת להסתירו או להסוותו.
הנסיון להבנת מהותו של היסוד העובדתי, מחייב התייחסות אל ההגדרות המעוגנות בסעיפי החוק השונים. הראשונה, הגדרת "רכוש", שזה לשונה:
"מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות, לרבות רכוש שהוא תמורתו של רכוש כאמור, וכל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור".
והשניה, הגדרת "פעולה ברכוש":
"הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור".
אשר למשמעות המונח "רכוש אסור", זו נלמדת מסעיף 3(א) לחוק עצמו, הקובע כי "רכוש אסור" הוא רכוש שמקורו בעבירה, ששימש לביצועה או שאיפשר את ביצועה.
המונח "עבירה" בסעיף זה, מתיחס ל"עבירת המקור", והגדרתו היא: "עבירה כמפורט בתוספת הראשונה".
בעניננו, יש להזכיר, עסקינן בעבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1977, שנעברה בנסיבות מחמירות, והמנויה בסעיף 17 לתוספת הראשונה, כעבירת מקור.

אשר ליסוד הנפשי, של מודעות להיותו של הרכוש אסור בענין זה הסבירה השופטת ברלינר, בע"פ 8325/05 מאיר בלס נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "פדאור"):
"עשיית פעולה ברכוש אסור מגדירה את רכיב המעשה בעבירה. יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת הסנגוריה, כי בתוך רכיב מעשה זה כלול מיניה וביה יסוד נפשי, שכן על המבצע לדעת שהרכוש שבו נעשתה הפעולה - הוא רכוש אסור".
לענין הרכיב האחר של היסוד הנפשי, הוא המטרה להסתיר ולהסוות, לגבי זה, חלה "הלכת הציפיות", אליבא דשופטת ברלינר, שהיא תחליף לשאיפה להשגת המטרה.
הציפיות, כך נראה, תחול גם בהתייחס לעבירות "מטרה" שאינה תוצאתית (ראו, רע"פ 7153/99 אלגד אורי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(5) 729, 749-750, וכן ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(2) 496). בלשונו של פרופ' ש.ז. פלר, בספרו יסודות בדיני עונשין, כרך א', עמ' 607:
"המודעות להתממשות היעד הטמון במטרה המייחדת את המחשבה הפלילית בה תלויה התהוות עבירה פלונית כאפשרות קרובה לודאי שקולה כנגד השאיפה להגשמת היעד או להשגתו, ויש בה כדי לשמש תחליף למטרה בהעדרה של אותה מטרה".
משכך, לא נותר לנו אלא לבחון את העבירה בסעיף 3(א) שיוחסה לנאשמים באישום החמישי, לאור הוראותיו הנ"ל של חוק איסור הלבנה.

האישום החמישי; הלבנת הכספים שמקורם בחשבוניות הפיקטיביות
כללי
207. לאחר שנסקרה לעיל, בפרק החשבוניות הפיקטיביות, פעילותם האינטנסיבית של הנאשמים בתחום עבירות המס, נדרשת בחינת עשיותיהם בכספי התמורה שהפיקו מפעילותם זו, המהווים כאמור, לכל הדעות, כספים שהושגו בעבירה. בכך דן האישום החמישי נשוא כתב האישום דנן.
יוזכר, תהליך הלבנת הון, שמטרתו, הטמעת רכוש שבא בעבירה, במערכת פיננסית חוקית, והסוואתו בתוכה, הוא תהליך תלת-שלבי. המדובר הוא, כעולה מניתוח הדברים במאמרו הנ"ל של י' שפר, בשלבים כדילהלן:
"שלב ההשמהplacement)) שבו מוחדר הכסף שמקורו בפשיעה אל תוך המערכת הפיננסית; שלב הריבוד (layering) שבו נעשות הפעולות לטשטוש מקורו של הכסף; ושלב ההטמעה (integration) שבו נמשך הכסף בצורתו החדשה ה"מולבנת" כדי לשמש את העבריין לניהול אורח חייו" (עמ' 2, שם).

שלבים אלה, כך נראה, אכן מאפיינים את הפעולות בהן נקטו הנאשמים בעניננו, לצורך ניצול רווחי הסחר בחשבוניות, מאחורי גבן של הרשויות, הכל, כפי שיתואר להלן.
הנאשמים, יש לומר מיד, השתמשו בתשעה חשבונות בנק שונים שנוהלו על ידי מי מהם, או מקורביהם, ועל ידי חברות שהיו מעורבות בפרשה בסניפים של בנק הפועלים ושל בנק לאומי לישראל, בטירה. העברת הכספים האמורים לחשבונות הבנק הנ"ל, בוצעה ב"שלב ההשמה", בין היתר, באמצעות חשבונו של אדם מחוץ לחבורה - "ישות קש" - שלגביו לא אמור היה להתעורר כל חשד מצד הרשות.
החשבון האחד, ששימש לקליטת הכספים כאמור, היה חשבון מס' 553308/20, על שם פנחס דיין, חמיו של הנאשם 1, שדבר לא היה לו עם הנאשמים בתחום העסקי, ומכל מקום, איש לא טען כן.
שני החשבונות הנוספים, היו של הנאשם 1; הראשון, בבנק הפועלים, מס' 232999; והשני, גם הוא בבנק הפועלים - חשבון משותף לנאשם 1 ולרעייתו, אורלי דיין - מס' 162176.
שני חשבונות נוספים, היו של איהאב עבדל חי; האחד, בבנק הפועלים מס' 171744, והשני, בבנק לאומי, מס' 553013/19.
עוד שני חשבונות היו של הנאשם 7, ראשיד עבדל חי; האחד, בבנק הפועלים מס' 252957, והשני, בבנק לאומי, מס' 54770870.
חשבון נוסף היה של הנאשם 3, שאדי נאצר, בבנק הפועלים, מס' 106829.
עוד חשבון, היה זה שבבנק הפועלים, מס' 55617, של הנאשם 4, אבי אלון.
שני חשבונות אחרים, היו של חברת נאצר את אלון תכשיטים בע"מ, וחברת א. שחם; שניהם בבנק לאומי, האחד, מס' 664600/06; והשני, מס' 667900/79.

בכל החשבונות המפורטים לעיל, הופקדו, לטענת התביעה, הכספים פרי עשיותיהם האסורות של הנאשמים בחשבוניות הפיקטיביות, שהגיעו להיקפים של עשרות מיליוני שקלים, ויותר; הכל, במטרה להסתיר שלא כדין את מקורם, את זהות בעלי הזכויות בהם, את מיקומם ואת תנועותיהם; הכל, בנסיבות מחמירות ובמסגרת פעילותו של ארגון הפשיעה שעמד בחזית העשיה הפלילית הזו, אליבא דתביעה.
בהתייחסו אל הפעולות המתבצעות על ידי העבריין במסגרת הלבנת הון, בשלב ההשמה, אומר שפר במאמרו הנ"ל:
"בשלב ההשמה מוחדר הכסף אל נקודת קצה במערכת הפיננסית כגון, בנק, חלפן כספים, קופת גמל וכדומה. השמת הכסף נעשית לעתים תוך שימוש בזהות בדויה או על ידי איש קש שאינו מגלה עבור מי מבוצעת הפעולה או תוך שימוש בישות קש שהוקמה לצורך כך או תחת כסות עסקית (business cover) של עסק עתיר מזומנים שהפקדות מזומן עבורו אינן מעוררות חשד. במדינות שבהן קיימת חובת דיווח על פעולות במזומן מתבצע שלב זה לעיתים בפיצול סכומי ההפקדה (structuring או smurfing) למנות קטנות מרף הדיווח הקבוע בחוק, על מנת להתחמק מדיווח לרשויות" (שם, בעמ' 2).
בהמשך דבריו מתייחס המחבר גם אל שלבי הריבוד וההטמעה.

208. על הפעילות העניפה של הנאשמים בחשבונות הבנק הנ"ל, ובחשבונות בנק אחרים שלהם, או, של חברות בבעלותם, העיד בפני
נו, בעיקר, עד המדינה, עבד.
בין היתר, התיחס עבד אל חשבון הבנק של חברתו של חנניה, הנאשם 2, היא חברת א. שחם. כמו כן, התיחס אל חשבונו הפרטי של מרואן; אל חשבונה של הנאשמת 11 "נאצר את אלון"; אל חשבונו הפרטי של אבי אלון, ואל החשבונות הפרטיים של שאדי, מג'די וראשיד.
משמעותית במיוחד, היא, עדותו של עבד בהתייחסו אל חשבון הבנק של פנחס דיין, חמיו של מרואן, ואל חשבון הבנק של המנוח, איהאב, שנהרג בתאונת דרכים בסמוך לתקופה נשוא הדיון.
לדבריו, התבקש על ידי הנאשמים, להכניס לחשבונות אלה, בין היתר, שיקים שנמסרו לו על ידי מי מהם במסגרת קשריו עם כל אחד מהם לחוד, או, עם כולם יחדיו. בלשונו:
"אני הייתי איתם, אני הייתי חלק מהם בהתחלה, אמרתי את זה. הייתי חלק וגם היו בהרבה מקרים שהיו מוסרים לי צ'קים, תכניס אותם לחשבון הזה, תכניס אותם לחשבון הזה..." (עמ' 741-740 לפרוט').
עדות זו של עבד, נזקקה לכל הדעות, לסיוע מאסיבי, הגם שעצם הימצאות שיקים כמתואר, בחשבונות הבנק שמנה בפני
נו, הוכחה עד מעבר לספק. הסיוע הנוסף, צף ועלה, גם הוא, מסקירת הפעילות הכספית שרחשה, כמתואר, בחשבונות השונים שהוזכרו לעיל, מחד גיסא, ומן ההסברים הקלושים שהעמידו הנאשמים לגביהם, מאידך גיסא; הכל, כפי שיפורט בהמשך.
מכאן, אל כל חשבון לעצמו.

חשבונו של פנחס דיין; מס' 553308/20, בבנק לאומי סניף טירה
פנחס דיין על חשבונו
209. אינדיקציה רבת משמעות מצאו ב"כ התביעה בהתבוננם בחשבון בנק זה, על שם חמיו של מרואן, שבו, כך הסתבר, לא פעל בעל החשבון כלל, אלא מרואן ואנשיו במקומו (להלן - החשבון של דיין).
בסיכומיהם, עמדו באי כח התביעה, על ההתרחשויות בחשבונו של דיין, אשר עלו בין היתר, משתי הודעותיו שהוגשו לנו בהסכמה (ת/381א' ו-ב').
בראשונה, ת/381א', סיפר דיין, תחילה, על נסיבות פתיחת החשבון על שמו, בסניף טירה. בלשונו:
"היה לי שם חשבון לא זוכר מתי פתחתי אותו ולא זוכר מתי סגרתי אותו. אני פתחתי אותו בגלל הלוואה שנתתי לבת שלי אורלי והיא היתה צריכה להחזיר לי את ההלוואה דרך החשבון הזה. ברגע שמכרו את הרכב b.m.w שהיה על שמי סגרתי את החשבון" (עמ' 1 ש' 16-11).
לפי דבריו של דיין בהודעה זו, ביקר "פעמיים" בלבד בסניף הבנק; פעם, בעת פתיחת החשבון ופעם בעת סגירתו. אליבא דידו, לא היו בחשבון נהנים כלל. בפועל, היה זה הוא שחתם על השיקים אשר יצאו מן החשבון, על מנת לאפשר לבתו לעבוד בו.
לשאלה, מיהו שהיה אמון על משיכות המזומנים מן החשבון, טען: "לא זכור לי כלום על החשבון הזה". הוא עצמו, כך הסביר, לא עקב אחרי התנועות בחשבון, ולא קיבל מעולם הודעות מהבנק בקשר אליו.
לשאלה, כיצד כך, כאשר מסתבר כי בוצעו בחשבון הזה הפקדות שיקים בסכום כולל של 833,379 ₪, לצד משיכות שיקים בסכום של 935,683 ₪, והפקדות מזומנים של 107,717 ₪ (ראו, ת/370) - לא היתה בפי העד תשובה.
התמונה המצטיירת מן החשבון של דיין, היא איפוא, של העדר כל קשר וזיקה ממשיים, בין בעל החשבון ובין חשבונו שלו, כאשר גורמים שונים פועלים בו ועושים בו כטוב בעיניהם.
למותר להעיר מיד, כי זוהי תמונה קשה, לא רק מבחינת בעל החשבון ומבחינת אלה שפעלו בו, במקומו, אלא גם מבחינת הבנק והנהלתו, שעמדתם התמוהה בסיפור זה, חייבת בדיקה לגופה, כפי שטענו בצדק עורכי הדין פלדמן והרט
בסיכומיהם.
מנהל הבנק ופקידו; על חשבונו של דיין
210. מנהל סניף בנק לאומי בטירה, בתקופה בין יוני 2001 - מרץ 2006, היה פארוק נאצר. לדבריו, לא הכיר את לקוח הסניף, פנחס דיין, כלל, אך הכיר לעומת זאת את הנאשמים, מרואן, אבי אלון, חנניה אזולאי ומג'די. בסניפו, כך העיד, נוהלו גם חשבונות של איהאב ושל ראשיד.
על הזיקה בין מרואן, חנניה ואבי אלון, סיפר מנהל הסניף:
"אני במסגרת העבודה כל אחד ניהל את החשבונות שלו בנפרד. אבל במסגרת העבודה היה איזה יחסים הדדיים שראיתי אותם יחד, היו גם לפעמים צ'קים ביניהם ... ראיתי אותם יחד כמה פעמים" (עמ' 1682 לפרוט').
כאשר הוצגה לעד אסופת המסמכים, ת/345, זיהה בהם את דפי החשבון של פנחס דיין, אף ששב וטען כי לא הכירו אישית, לא שוחח עימו ולא פגשו מעולם. על חשבון הבנק של דיין, שוחח, לדבריו, עם מרואן דווקא:
"היתה שיחה ביני ובין מרואן, דובר על העמדת הלוואה כנגד משכנתא על דירה... זה היה לפני שנתיים, שנתיים וחצי משהו כזה. וזה לא התבצע. לא הייתה פנייה שוב..." (עמ' 1682 לפרוט').
לשאלה מדוע נוהלו פעולות בחשבונו של דיין בסניף, כפי שנוהלו, היפננו מנהל הסניף אל מנצור פואד, פקיד הבנק, שלדבריו, טיפל בשעתו בחשבון זה; הציע שהשאלות תוצגנה לו. דא עקא, שגם עד זה, שאכן העיד בפני
נו, ונשאל על היכרותו את חשבונו של דיין, לא תרם דבר להבנת המתרחש בחשבון הזה. בהיותו, כדבריו, אחראי על "תחום הקופות והלקוחות הפרטיים" בסניף, הכיר גם הוא, לדבריו, את מרואן, את אבי מורן ואת חנניה אזולאי, כ"לקוחות מבקרים בסניף", ואת מג'די הכיר כמי ששימש "שליח למספר חשבונות", ול"חשבון שהיה על שם דיין פנחס בעיקר" (עמ' 1807 לפרוט'). אלה היו לדבריו "כולם מחוברים יחד בעסק הקרמיקה" (עמ' 1809 לפרוט').
לשאלה, אם היו מורשים לפעול בחשבונו של דיין, השיב:
"לא, אני לא רואה...זה אמור להיות, אבל משום מה זה לא נמצא. אני לא יודע למה אמור להיות...אנחנו עבדנו בהנחה שיש, יכול להיות שנשמט איכשהו במסמך הזה של השליח או שזה בתיק אחר נמצא..." (עמ' 1808 ש' 4-9).
ושוב, חוגג כאן הבלבול, והערפל כבד.

מרואן, על זיקתו לחשבונו של דיין
211. מרואן מצידו, שמר בחקירתו במשטרה, על שתיקה רועמת בכל הנוגע לחשבונו של חמיו, פנחס דיין (ראו, ת/36) ובכל הנוגע לפנקס השיקים של זה, שנתפש משום מה בחדר השינה שלו (ת/45).
בעדותו בבית המשפט, בשונה משתיקתו בחקירות, אישר מרואן כי חלק מכספי הצ'יינג', אכן מצאו דרכם לחשבון זה, של חמיו. עובדה תמוהה זו הסביר מרואן בכך, שלקח על עצמו, אליבא דידו, "אחריות" על חוב של אדם אחר, הוא, שמוליק מוסיה, אשר פרט שיקים במשרד ברעננה, וכשאלה לא נפרעו פתח חשבון לכיסוי השיקים שחזרו.
ומה לכל זה ולחשבון של חמיו? - סתם הנאשם 1, ולא פירש.
לשאלה, אם נועד חשבונו של דיין לטשטש את זיקתו שלו, אל אותו מוסיה, השיב:
"לטשטש? לא הייתי לוקח אחריות על החשבון, אין לי מה לטשטש. אתם מדברים על הלבנת הון שאיננו. אתה אומר, הלבנתם הון. יש הלבנה ואין הון. איזה הלבנה? יש לאבא שלי מפעל קוקה קולה? שאתם מדברים אתי על הלבנת ... הון, כאילו חצי מהמפעלים בארץ שלי... צריך הון בשביל להלבין, לא? זה שעזרתי לו ועזר לי, לקח 10 אלף החזיר 10 אלף, זה הלבנת הון? צריך שתביא לי מפעל בשם שלי ותשאל אותי מאיפה נבע הכסף, מאיזה פשעים עשית שיש לך את הכסף. אצלנו זה דבר טבעי. אני לא יודע איך זה הולך אצלכם, אצל. אצלנו זה טבעי, אנחנו עוזרים" (עמ' 2793 לפרוט').
"עזרה", יש לומר, היא אכן מעשה ראוי להערכה, אלא שהנאשם 1 - שחזר והתהדר בהרבה עזרה לזולת - לא אישש הכרזותיו אלה בראיה כלשהי, וחבל.
לשאלה, באיזה משרד ברעננה פרט מוסיה את השיקים הנדונים, השיב כי התכוון למשרד שהעניק לו הלוואות, ושקיבל את ערבותו שלו לשיקים של מוסיה. כאשר "נפל מוסיה", כלשונו, נדרש הוא "לעמוד ב-front לשלם את הכסף" (עמ' 2794 לפרוט').
לשאלה החוזרת, מהו המשרד הזה, השיב:
"אני לא רוצה להפליל אנשים. אולי יבואו לי אנשים אחרים, יפלילו אותם לפי הפרוטוקול פה גם" (עמ' 2794 לפרוט').
"המשרד", נשאר איפוא בבחינת נעלם; כך גם הכספים שקשר אליו הנאשם 1, ואשר הגיעו לכדי "מיליון שקל כמעט", לפי דבריו.
לשאלה, אם היו נהנים בחשבונו של דיין, השיב: "גם אני לא נהנתי מהחשבון" (עמ' 2795 לפרוט').
בין כך ובין כך, נשאר הסברו של הנאשם בענין השיקים אותם ניסה לקשור למוסיה, חסר כל מובן ונפקות.
בהידרשו בהמשך, אל שמונת השיקים שנמשכו מחשבונו של דיין לזכותו של מג'די, נאשם 10 (ת/345) לא ידע מרואן להסביר דבר, גם עליהם: "שיעלה מג'די הוא יסביר לך בדיוק מה עשה".
באשר לשני השיקים מהחשבון, לפקודת חברת גל-גלים של מוסיה, שעמד בחובה מולו, שוב מלמל דברים חסרי כל משמעות:
"היו מחזירים לי, היו לוקחים, יש לך במקביל, באותו זמן שהוא נותן לי לכסות פה, בחשבון הפרטי שלי הוא לוקח" (עמ' 2798 לפרוט').
משום מה, לא נקשרו המשפטים ביניהם, והתשובה נותרה בחלל האוויר, עלומה ובלתי מובנת.
גם את תשעת השיקים האחרים מתוך ת/345, בהם נרשם שם המוטב, "פאד העיר", לא ידע הנאשם להסביר. בהמשך, העלה אפשרות שנתן אותם למישהו שהלך לפרוט אותם בצ'יינג' של "פאדי על העיר".
כך גם, בהתיחסו לשיקים הנוספים מתוך ת/345, שנמשכו לטובת הנאשם 7, ראשיד, ואשר גם לגביהם לא ידע מרואן להסביר למה הוצאו:
"אמרתי לך, היו לוקחים ממני, הייתי נותן להם. לא זוכר כל צ'ק על מה ולמה" (עמ' 2799 לפרוט').
בסופו של יום, כאשר תשובותיו של מרואן בהתיחסו לחשבון של חמיו, הלכו והסתבכו, טען שחשבון זה נפתח גם לצורך ביצוע פעולות אחרות בו (עמ' 2799 לפרוט'). כך, השיק ל"אור שחף בטון בע"מ", חברתו של חנניה, ש"הוא לפעמים היה פורט צ'קים, אז יכול להיות לא היה לי כסף נזיל בעסק, אז הבאתי לו מהחשבון הזה" (עמ' 2799 לפרוט'). כך, גם השיק שנמשך לטובת חשבון נאצר את אלון, שאולי לקח, כדבריו, כסף מזומן מהצ'יינג' והחזירו; וכך גם, השיק לסטייל המרכז, שלגביו לא היה בפיו הסבר כלל. שלושה שיקים נוספים מהחשבון, שיצאו לפקודת איהב, מבלי הסבר, לא היו נהירים גם לו.

סוף דבר, התמונה ששירטט הנאשם 1 בפני
נו, בהתיחסו לחשבון הבנק של חמיו, פנחס דיין, נתגלתה כתמונה של טיוח דברים, שדבר לא היה בינה ובין המציאות. החשבון שהתיחס לדיין, נפתח, אורגן ונוהל על ידי הנאשם 1, שהתקשה להסביר מה לו ולחשבון הזה, מה טיב פעולותיו בו, ומה מקור ויעוד השיקים שבאו אליו ושיצאו ממנו.
דומה, שמשמעות המונח "הלבנת הון", במובן של הליך שנועד להסוות, להסתיר ולטשטש פעילות כספית אסורה ומעוררת תהיות, קיבלה ביטוי מוחשי ביותר, בסיפורו של החשבון הזה, ובהתיחסותו של הנאשם 1 אליו.

הנאשם 2; על מעורבותו בחשבונו של דיין
212. השאלות שעימן נדרש הנאשם 2, חנניה אזולאי, להתמודד בענין זה, התיחסו לשיקים של חברותיו, שגם אותם מצאו החוקרים משום מה, בחשבון חמיו של מרואן, פנחס דיין. תחילה, הוצג לחנניה השיק של חברת סטייל המרכז - שנמשך לפקודת חברת א.ד.א.מ. שבבעלותו - ונמצא כאמור בַּחשבון של דיין. בענין זה, היפננו הנאשם 2, בהיתממות רבתי, אל בעל החשבון עצמו, פנחס דיין. בהמשך, ראה להעלות עם זאת, השערה, כי אפשר שהשיק נפרע אצל מרואן, והגיע לחשבונו של דיין, דרכו (עמ' 3451 לפרוט').
בהתיחסו לשיק של חברתו, א. שחם, לפקודת פנחס דיין, שהופקד גם הוא בחשבון הזה, ואשר על גבו נרשם שמו של שאדי נאצר (בערבית) תהה גם הוא עצמו, כיצד כך:
"ת: אני לפנחס דיין לעולם לא נתתי שיק. אין לי למה לתת לו שיק ואין לי עסקים איתו.
ש: אז איך זה הגיע אליו?
ת: אני יכול לראות לפי ספח, לפי מס' השיק למי נתתי את השיק הזה ואני אדע. כנראה או שפרעתי את השיק הזה או שנתתי.
ש: איפה פרעת את השיק הזה?
ת: אני אומר כנראה. אני לא זוכר" (עמ' 3452- 3451).
ומה היה לו לנאשם 2, לפרוט שיק של חברה בבעלותו? - הדברים סתומים הם, וקשה להבינם. מכל מקום, בפי הנאשם 2 לא היה הסבר מניח את הדעת לגבי השיק הזה כמו לגבי השיקים האחרים שמצאו דרכם באופן מיסתורי לחשבון לא להם.

הנאשם 4, על חשבונו של דיין
213. הנאשם 4, אבי אלון, העדיף גם הוא, כמו שותפו מרואן, לשמור, בחקירתו במשטרה, על זכות השתיקה בכל הנוגע לקשרו אל חשבון הבנק של פנחס דיין (ת/85, עמ' 2).
כאשר נשאל, אם הכיר את בעל החשבון, השיב, "כן בערך". הוא עצמו, כך טען, לא פעל מעולם בחשבון הזה:
"החשבון הזה מעולם לא שימש אותי. שום חשבון חוץ מהחשבון נאצר את אלון לא שימש אותי" (עמ' 3657 לפרוט').
ומה נעשה, ובהאזנות הסתר בצ'יינג', נשמע אבי אלון מתייחס לחשבון הזה מפורשות?
ומה נעשה עוד, כאשר בתגובתו לשאלה על דברים שאמר בשיחה המוקלטת עם מנהל הסניף (מס' 752, מתוך ת/211) - בה דיבר על משיכה חריגה מחשבון הבנק של פנחס דיין - טען, כי קשריו עם מנהל הסניף היו "טובים", מעבר לקשר רגיל של מנהל-לקוח?
הסברו של הנאשם 4, לדילמות אלה, שבאותה שיחה ביקש מהמנהל לאפשר לו למשוך כספים מחשבון חמיו של מרואן, עבור מרואן, אשר היה "ביישן מידי" לעשות כן, תמוה הוא בעיני אף יותר. משהוצבה זו בפני
הנאשם 4, ומשנשאל מנין צצה לו, למרואן, "בישנות" פתאומית זו, גיבב מילים חסרות משמעות:
"את יכולה להבין את זה? את לא תביני את זה אף פעם. יש דברים שלא תצליחו להבין כמו שאני לא מבין" (עמ' 3539 לפרוט').
להבין, מה? - שאדם הפועל בבוטות בחשבון בנק לא לו מבלי הנד עפעף, "התבייש" לדבר עם מנהל הסניף על כך?
בחקירתו הנגדית, הופנה הנאשם 4 לשיחה המוקלטת 958 (ת/211) בה דיווח לסניף, כי שיק שהופקד לפקודת פנחס דיין, חזר, למרות שעל השיק היה רשום "למוטב בלבד". לשאלה, מה לו ולשיק הזה, טען, כי "מישהו" - "אולי מרואן אמר למג'די" - לברר מדוע חזר השיק, והוא נטל על עצמו לעשות כן.
בשיחה אחרת (מס' 1084 ת/211) נשמע הנאשם 4, כשהוא מדבר עם הסניף, בנסותו לברר אם אפשר למשוך מחשבונו של פנחס דיין, סכום של 3,000 ₪.
לשאלה, כיצד כך, טען, כי כלל לא דיבר עם הסניף, אלא עם "מישהו אחר" (ראו, הודעתו, ת/95 עמ' 6-7). בהמשך, חזר בו והסביר כי אכן דיבר עם פקיד בסניף הבנק, אלא שהיה זה אדם שהכיר "באופן אישי", ולכן ביקשו לברר ב"כלליות", האם אפשר למשוך כסף מהחשבון. לטענתו, אילו היה אותו פקיד נענה בחיוב, היה מבקש ממג'די שילך לבנק עם שיק עבורו, וימשוך הכסף.
הרושם הברור העולה מעדותו של אבי אלון בנקודה זו, הוא קשה. התמונה המתקבלת מעדותו, היא של עשייה חריגה ובלתי מובנת בחשבון בנק של אדם אחר, הפועל בחשבונו, כאילו לא היו כללי סודיות בנקאית בעולם, וכאילו נשכחו כל נוהלי האתיקה, גם מן הבנק עצמו, ממנהלו ומלקוחותיו. על כך בהמשך.

הנאשם 7, על חשבונו של דיין
214. עדות דומה, על עשייה בלתי מתקבלת על הדעת בחשבון לא לו, מסר גם הנאשם 7, שלא ידע להסביר, אף הוא, את מקורם של שיקים שנמשכו לפקודתו מחשבונו של פנחס דיין (ת/345).
ככלל, טען העד, היה פנחס דיין נותן שיקים למרואן והוא התבקש לגשת לבנק, ולמשוך באמצעותם כסף מזומן מהחשבון.
הדברים נותרו לוטים בערפל. פשיטא, מה היה לו, לגשת לבנק ולפעול בחשבונו של אדם זר? ומדוע נזקק לשיקים של דיין דווקא? ומה היה הסיפור בכללו? - כל אלה נותרו בבחינת תעלומה.

215. בין אם כך ובין אם אחרת, ברור הדבר, מן העדויות עד כאן, שפעילותם המתוארת של הנאשמים הנ"ל, בחשבונו של דיין, בסניף בנק הפועלים בטירה, עמדה בניגוד מוחלט לנהלים, בניגוד לאתיקה הבנקאית, ומעל לכל, בניגוד לחוק ההלבנה.
מבדיקת חשבון זה, עולה ברורות, שהנאשמים אשר בהם דן האישום דנן, גילגלו בידיהם מיליוני שקלים, שאותם השקיעו בחשבון הזה, ושאותם משכו בהמשך לצרכים עלומים, הכל, מבלי שהשכילו להציב הסבר הגיוני, מינימלי, מה ראו להשתמש בחשבונו של אדם שדבר לא היה לו עם עסקיהם, או, מנין באו מאות אלפי השקלים שהוזרמו לחשבון הזה, ולאן הלכו בסופו של יום.
המסקנה האחת המתבקשת מן המערך הראייתי הסובב חשבון זה, הינה, שמקור הכספים האמורים היה אכן, בעיסוקם הנוסף של הנאשמים האלה, הוא, כפי שכבר הוסבר לעיל, הסחר בחשבוניות הפיקטיביות שהניב להם לפי כל הראיות שבפני
נו, כספי עתק, אשר הוצאו במירמה מקופת המדינה, ואשר נדרשו כמובן להסוואה מעיניהן של הרשויות.

חשבונות הבנק הפרטיים של הנאשם 1; מרואן נאצר
חשבון בנק הפועלים מס' 232999
216. לנאשם 1, כך מסתבר מדבריו ומדברי העדים שהעידו בפני
נו, היה בסניף טירה של בנק הפועלים, חשבון חי ותוסס, רב פעילות ועשייה (ראו, דף העבודה, ת/366, שערך חוקר מס הכנסה, רו"ח שחר קולנדר, אשר בדק את חשבונות הנאשמים השונים בסניפי הבנקים, וערך טבלאות וסטטיסטיקות לגביהם; להלן - דוחות קולנדר, או, דפי העבודה של קולנדר).
מעיון בדף העבודה, ת/366, עולה כי בחשבון זה של הנאשם 1, הופקד בתקופה הרלוונטית, סכום כולל של 3,558,597 ₪ (בניכוי שיקים שחזרו). עוד עולה, כי בוצעו מחשבון זה משיכות שיקים בסכום של 5,012,505 ₪ (בניכוי שיקים שהוחזרו); וכן בוצעה בו הפקדת מזומנים בסכום של 1,252,990 ₪ (ת/365).
שוב, בפני
נו גילגול של סכומי עתק שעצם הכנסתם והוצאתם מחשבון הבנק ואליו מעוררות השתאות.
מן העיון בדף העבודה הנוסף (ת/364) עולה, שמחשבון זה יצאו במהלך התקופה, שיקים לנאשם 4, לחברת גל מ.ש.פ, לנאשם 7, לנאשם 3 ולראג'ם סולטן; וכן עולה, שבוצעו בו הפקדות כספים על ידי גורמים שונים הקשורים בנאשמים, בהם: חברת פאר ת"א, חברת סטייל המרכז, חברת גל-גלים, חברת גל מ.ש.פ וחברת א.שחם.
הדברים תמוהים הם, על פניהם, ודרושים הסבר מניח את הדעת, לכל הפחות.

הנאשם 1 על חשבונו בבנק הפועלים
217. בהודעתו במשטרה, ת/41, העדיף הנאשם 1, גם כאן, לשמור על זכות השתיקה, בסרבו להסביר מדוע וכיצד הגיעו שיקים של חברות שעסקו בסחר בחשבוניות פיקטיביות, לחשבונו שלו, ומדוע ביצעו חברות אלה, או חלק מהן, הפקדות בחשבון זה.
בעומדו על הדוכן, הסכים, לשאלות התובע המלומד, עו"ד נאור
, כי בחשבונו זה אכן ביצע בתקופה בין 2003-2005, הפקדות כספים של למעלה מ-4 מיליון ₪. מקורם היה, לדבריו, בפעילותו שלו בלבד, ורק הוא השתמש בכספי החשבון. ומנין סכומים גדולים אלה? סתם ולא פירש.
בהידרשו לדף ריכוז הפעילות בחשבון, ת/365, שגם בו פורטו הפקדות של שיקים על סך של למעלה מ-4 מיליון ₪, שב וטען הנאשם 1, כי המדובר הוא בפעילות עיסקית שלו שבחלקה היתה פעילות פילנטרופית דווקא. בלשונו:
"הייתי עוזר לכל מיני אנשים בצ'קים לפעמים. חלק מהם, אליהו שבא העיד פה, בן אדם מבוגר,... שהייתי נותן להם את הצ'קים שלי, ... ובתאריך הם היו מכסים. עזרתי להם,... אתה יכול להסתכל הצ'קים שיצאו ממני לשוק הסיטונאות, רוב הצ'קים.... אתה יכול לעקוב אחרי כל צ'ק" (עמ' 2775 לפרוט').
מלים אחרות, המדובר הוא לשיטתו של הנאשם 1, בפעילות לבר עיסקית, בתחומי הצדקה וגמילות החסד עד כדי לעורר הערכה. אלא שעדיין שאלה היא, מדוע לא נמצא לה, לפעילות יפה זו, כל דיווח? ושמא במתן בסתר עסקינן?
ביתר פירוט, לדברי הנאשם 1, נהג הוא למסור שיקים דחוים למי שהיו נתונים בקשיים כספיים, ואלה דאגו לכסות שיקים אלה בבנק במועדי הפרעון של השיקים. "העזרה" הסתכמה לדברי הנאשם, בסכום כולל של יותר ממיליון ₪, מתוך ארבעת השיקים האמורים שהופקדו בחשבון, והיא ניתנה בשיקים של 20,000 ₪, כל אחד.
מקבלי "גמילות החסד" הזו, היו אליבא דנאשם, גופים חברתיים כמו קייטנות, וכיו"ב. אם היו שיקים מאותו חשבון, שחזרו, הועברו אלה לדבריו, לבעליהם.
והיכן קבלה, או, דברי ושלמי תודה כלשהם מגוף נתמך כלשהו?
בהתיחסו אל ההלוואה על סך 225,000 ₪ שנטל מהחשבון ושהוחזרה ב-36 תשלומים, טען מרואן, כי מדובר היה בהלוואה שנטל לצורך מימון רכישת "ג'יפ צ'ירוקי".
הנאשם לא הציג כל מסמך לגיבוי טיעון זה, שבודאי לא נעשה בסתר.
לשאלת ב"כ התביעה, על פעילות בחשבון שניהל הנאשם 1, מול איהאב, אבי אלון, חברת גל מש"פ, ראיד מטר ורעייתו, עבדל חי ראשיד, רג'יב סולטן ושאדי עדנן נאסר (ראו, דו"ח קולנדר ת/364) הסביר הנאשם:
"אני לא מכחיש את הפעילות. אני לא אומר לך, שכנים שלי פעלו בחשבון, אני לא מכחיש את הפעילות..." (עמ' 2785 לפרוט').
ובהמשך:
"כל מה שעבד בחשבון, זה שלי..." (עמ' 2787 לפרוט').
הנאשם המשיך ודחה מכל וכל, טענת עו"ד נאור
, שהטיח בו, כי דו"ח קולנדר מלמד על עובדה פשוטה, היא, שבחשבונו בוצעה למעשה פעילות עניפה, שנסובה כולה סביב רווחיו מן הסחר בחשבוניות הפיקטיביות. אליבא דידו, לא היו דברים מעולם.

218. ויוער, כאן ומיד, תמיהה גדולה עלתה בעינינו, מול סיפורו של הנאשם 1, על כל אותה פעילות פילנטרופית שניהל לדבריו כאמור, דרך חשבונו בבנק. במיוחד כך, כאשר מן העדויות השונות שבאו בפני
נו, עלה מפורשות, שהכספים האמורים מקורם אכן, בפעילות הפלילית בה היה מעורב, ראשו ורובו; ובמיוחד כך, כאשר שום כיסוי או גיבוי לא הובאו מצידו לאישוש הנטען על ידו בנושאי הצדקה והחסד. נהפוך הוא, הפעילות השוטפת בחשבונו של הנאשם 1, שהסתכמה כמוכח וכמוסכם, במיליוני שקלים, הצביעה על היותו כפי הנראה, "אשף" פיננסי, שראשו ורובו היו נתונים לעשיית רווחים לעצמו, ולהעצמת עושרו שלו, בכל דרך.
המעט, שהיה מצופה מאיש רב פעלים זה בתחומי עשיית הכסף, הוא, הצגת "קבלות" כלשהן, על ידו, או כל מסמך אחר, שיצביעו על כך, כי אכן חילק את רווחיו, לאחרים, מתוך רוחב לב ונדיבות להם טען כאמור.
הנאשם הסתפק בדיבורים בעלמא. בכך אין די, לעניות דעתנו.

חשבון בנק הפועלים מס' 162176, על שם הנאשם 1 ורעייתו
219. כאן, ענין לנו בחשבון הבנק השני של הנאשם 1, שהיה משותף לו ולרעייתו (להלן - החשבון המשותף של מרואן). בחשבון משותף זה, הופקדו בתקופה בין סוף 2003 ועד תחילת 2005, שיקים בסכום כולל של 231,435 ₪ (ראו, דף העבודה של שחר קולנדר, ת/366).
על כך אין חולק. אין גם חולק, שלמג'די, גיסו של הנאשם 1, היה יפוי-כח לפעול בחשבון הזה. הנאשם לא הסביר לנו, מה לו, לגיס, ולחשבונו שלו. לשאלה, מדוע הפקידו על חשבונו, השיב: "נתתי לו כי בא לי לתת לו". היה זה לדבריו בתקופה בה היה בעליה של חנות ירקות.
שאלת מקורם של השיקים שהופקדו בחשבון המשותף, נשארה מכל מקום, ללא כל מענה.

החשבון ע"ש המנוח, איהאב, בבנק הפועלים, מס' 171744
220. סיפור חשבונו של איהב, וההתרחשויות בו לאחר שהאיש נהרג בתאונת דרכים, מעוררים שאלות קשות אף יותר. מסתבר, למרבה התמיהה, שמותו של המנוח, לא הפסיק את הפעילות השוטפת בחשבונו בבנק. החשבון, כך הוברר, שימש לנאשמים השונים, למרבה התהייה, כר פעולה אקטיבי מאוד, לאחר מותו. אלה המשיכו לפעול בו כאילו היה זה חשבונם שלהם, וזאת, מבלי שנתקלו בשום מחסום מצד הבנק.
כיצד כך? – לחידה זו לא מצאנו פתרונים.
בין אם כך ובין אם אחרת, עולה בבירור מן העדויות השונות, שהתיחסו לחשבונו של איהאב בבנק, כי המנוח היה מעורב בדרך כזו או אחרת בפריטת שיקים, נשוא כתב האישום דנן, בין לפני מותו הטראגי ובין לאחריו. על מקומו ועל קשריו עם הנאשמים השונים, לפני מותו, סיפר עד המדינה עבד, כך:
"היה עובד בהתחלה בחלקי חילוף אצל מרואן היה פורט שיקים אצל אבי אלון ומרואן ואחר כך שפתחו את הצ'יינג' הוא המשיך לעבוד שם בתוך הצ'יינג'" (עמ' 637 לפרוט').
גם ג'מאל מחמיד, מנהל סניף בנק הפועלים בטירה, באותה עת, ראה באיהאב, נציג הצ'יינג', או, חנות התכשיטים שבתוכה פעל הצ'יינג': "איהב היה עובד בחנות התכשיטים שמול הסניף, והוא ניהל את חשבון חנות התכשיטים דרך החשבון הזה" (ראו, הודעתו של ג'מאל מחמיד, ת/500 בעמ' 3). בהמשך הסביר, כי לאחר שאיהאב נהרג, החלו ה"תכשיטים", כלשונו, לעבוד עם החשבון של הנאשם 7, ראשיד, שיידון בהמשך (ראו, ת/500 בעמ' 1).
אשר לנאשם 1, זה העדיף שוב למלא פיו מים, כאשר נשאל במשטרה על קשריו של איהאב לפעילותו שלו בצ'יינג', ובכלל (ראו, ת/36 עמ' 3; וכן, ת/45 עמ' 5).
הנאשם 1, יצא נגד דבריו של מנהל הסניף, ג'מאל מחמיד, לפיהם, עשו הוא ואבי אלון שימוש בחשבונו של איהב, לצורכיהם. כמו כן, הכחיש דבריו של מנהל הסניף, לפיהם, עבד איהב בצ'יינג', בשעתו: "לא נכון. לא היה לי חשבון כזה ולא עבדתי בחשבון כזה" (עמ' 2808 לפרוט'). הנאשם הסכים כי איהב היה חברו (עמ' 2801 לפרוט') אך הכחיש שקיבל ממנו את כרטיס האשראי שלו, כעולה מת/28. לטענתו, אפשר לדבריו, שאותו כרטיס נמצא בחיפוש שנערך ברכבו, לאחר שנשכח על ידי איהאב.

"נשכח" - אימתי? ואם נשכח על ידי איהאב, מדוע המשיך הוא להחזיק בו? - שאלות אלה אינן רלוונטיות, כנראה, שהרי, כאשר הזכיר התובע לנאשם 1, שהכרטיס נתפס בתוך כיס מכנסיו שלו, לא זכר זאת, אך לשאלת בית המשפט, אישר זאת בהמשך (וראו, התייחסותו לכרטיס האשראי שנתפש על גופו, בחקירתו מיום 4.12.03, ת/28).

החשבון ע"ש איהאב בבנק לאומי, מס' 553013/19
221. על חשבונו הנוסף של איהאב, הפעם בבנק לאומי, העיד פארוק נאצר, מנהל סניף טירה, אשר סיפר בעדותו, כי הכיר את איהאב כ"שליח של נאצר את אלון". כשנפטר, היה חשבונו של איהב בסניף, לפי דבריו, ביתרת חובה של כ-20,000 ₪, ועל מנת לכסותו, פנה לדבריו, אל מעבידיו של איהאב, אבי אלון ומרואן.
לשאלה, מה פתאום יפנה מנהל סניף בנק למעבידו של לקוח שנפטר, התקשה העד להשיב. כך גם לשאלה, מי כיסה את יתרת החוב בחשבון זה, בסופו של יום. משנלחץ, טען: "נדמה לי שהכסף הזה הופקד בעקבות השיחה שלי עם עבד" (עמ' 1684 לפרוט').
דא עקא, שלאחר ריענון זכרונו, על ידי הפנייתו של מנהל הסניף להודעתו במשטרה, שם סיפר שאבי אלון, הנאשם 4, הוא שכיסה את החוב, הסביר מנהל הסניף:
"אני לא הכחשתי את זה. אני עדיין אומר שהכסף בשביל לדייק, הכסף הופקד בעקבות השיחות שלי, השיחה שלי עם אבי אלון. בפועל, לא ראיתי מי הפקיד את זה" (עמ' 1685 לפרוט').
ומה לו לאבי אלון, ולחשבונו של המנוח? - גם על כך לא היתה תשובה בפי המנהל, אף לא בפיו של איש מן הנאשמים.

הנאשם 1, הנאשם 4 והנאשם 7, על מעורבותם בחשבון של איהאב בבנק לאומי
222. התיחסותו של הנאשם 1 לחשבונו של איהאב בבנק לאומי, תמוהה היא, בלשון המעטה. בהידרשו אל השיקים של "נאצר את אלון" שנמשכו לפקודת איהאב מתוך החשבון הזה (ת/337) חזר אל גירסת נדיבותו כי רבה היא:
"נאצר את אלון, הצ'קים האלה, אתה לא יודע למה נתתם, זה עזרה סתם. אמרתי לך, אני לא זוכר. לא אמרתי לך, אני לא יודע, אני לא קשור" (עמ' 2803 לפרוט').
ובהמשך:
"נתתי חצי מליון ש"ח, זה אני... ככה, בא לי...אולי תביא את איהב ותשאל אותו. יהיה יותר קל לכולנו. למה אתה שואל אותי, איהב, איהב, איהב" (עמ' 2804-2003 לפרוט').
הציניות בקטע זה, זועקת על פניה, וכל פרשנות מיותרת.
מכל מקום, משהוצגו לנאשם 1, דבריו של מנהל סניף הבנק על פנייתו אל אבי אלון לצורך ברור החשבון לאחר מות בעליו, כמתואר לעיל, הכחיש פניה כזו, והיפננו אל אבי אלון עצמו: "שיעלה אבי, תשאל אותו" (עמ' 2805 לפרוט').
הנאשם 1, שב בעדותו ועמד, על הכחשה מוחלטת של כל מעורבות מצידו בחשבונו זה של איהאב. בטענו כן, יצא גם הוא, כנגד דבריו של מנהל סניף טירה של בנק לאומי, שלא ידע לדבריו על מה דובר.
למרבה ההפתעה, אישר דוקא הנאשם 7, ראשיד, בניגוד לדבריהם של הנאשמים 1 ו-4, שאיהאב אכן עבד בצ'יינג':
"...זה של אבי מנאסר את אלון. אני יודע שאיהב היה עובד בחנות. לא יודע בדיוק מה היה עושה שם" (ראו, חקירתו מיום 6.4.05, ת/113, בעמ' 1).
נראה שבדבריו, נסגר המעגל הזה של גילגולי כספים על ידי הנאשמים בחשבון לא להם, תוך פתיחת מעגל אחר, בחשבונו של הנאשם 7.

חשבונות הבנק על שם ראשיד; הנאשם 7
חשבון מס' 252957, בבנק הפועלים סניף טירה
223. על הרקע לפתיחת החשבון הזה, העלה ראשיד בחקירתו במשטרה, מיום 6.4.05 (ת/114) דברים מעוררי מחשבות:
"אני פתחתי את החשבון הזה לפי בקשה של חבר שקוראים לו איהב עבדל חי. הוא קרוב משפחה שלי, לא קרוב קרוב. זה היה לפני שנתיים בערך אני לא זוכר את התאריך המדויק. הוא בא ביחד איתי לפתוח את החשבון הזה. אני נרשמתי כבעל חשבון והוא לא רצה להיות מיופה כח או מורשה חתימה. הוא רצה לעבוד עם החשבון. הוא ביקש ממני לפתוח ואמרתי לו בסדר אין בעיה" (שם, בעמ' 4).
אכן, לא היתה בעיה, שהרי, כך הסתבר, שום פרטיות לא היתה בחשבונות הנדונים שהתנהלו בסניף בנק זה, למרבה התדהמה. בפועל, כך הוברר, פעל בחשבון הזה של ראשיד, גם הנאשם 3, שאדי, מיופה הכוח בחשבון (ת/343):
"אני לא יודע מה הוא (שאדי-ב.א.ת) משך ומה הוא הפקיד, אבל אני זוכר שאיהב גם היה נותן לו להפקיד... יכול להיות שאדי נאסר גם היה מפקיד לפעמים" (עמ' 5 ועמ' 8 לת/114).
משיחת תשאול של החוקר רותם עם ראשיד (זכ"ד, ת/220) עלתה תמונה של פעילות שוקקת חיים בחשבון הזה. כך בלשונו של החוקר:
"במהלך התשאול סיפר לי ראשיד שהיה עובד כנהג מונית ונפצע ואז התחיל להסתובב עם שאדי עדנאן נאסר. סיפר לי שאיהב פריג' ז"ל ביקש ממנו לפתוח חשבון בסניף בנק פועלים בטירה ולחשבון הזה נכנסו כספים בסכומים של 8-9 מליון ש"ח שהגיעו ממרואן בציינג'... ראשיד אמר לי עשינו טעויות וכולם צריכים לשלם ...".
וכלום יש צורך להוסיף? והרי, איש לא השכיל להפריך דברים נחרצים וחמורים אלה.
יוזכר גם זאת, מנהל סניף הבנק בטירה, סיפר בהודעתו (ת/500) כי ה"תכשיטים" החלו לעבוד בחשבון הזה, "לאחר מותו" של איהאב. מדו"ח קולנדר (ת/371) עולה תמונת פעילות מורכבת.
בחשבון, כך מסתבר, הופקדו בתקופה הרלוונטית, שיקים בסכום כולל של 8,174,631 ₪; נמשכו שיקים בסכום כולל של 5,927,547 ₪; הופקד סכום במזומן בסך 29,000 ₪; ונמשך סכום מזומן על סך 810,350 ₪.
בחשבון הזה, כך מסתבר עוד, בוצעו העברות בסך כולל של 87,700 ₪, והועבר ממנו סכום כולל של 248,350 ₪.
ההעברות הבנקאיות בוצעו בחלקן לחשבונו של הנאשם 1, על ידי שאדי, הנאשם 3, שגם ביצע הפקדות שיקים בחשבון ומשיכות מזומנים מהחשבון, לצד העברות כספיות לחשבון שלו עצמו (ת/343).
זאת ועוד, בחשבון הזה, גם הופקדו שיקים של "נאסר את אלון" (ת/337); של חברת א. שחם (ת/336) ושל פנחס דיין (ת/345). בוצעה בו גם העברה כספית בסך 40,000 ₪ מחשבונה של חברת סטייל המרכז, על ידי בעליה, מוחמד מסרוואה (ת/343).
התיחס לכך, בחקירתו, ראיד מטר, בעליה של חברת סטייל המרכז, עליה דובר לעיל בפרק החשבוניות הפיקטיביות, אשר הסביר:
"שאדי שותף של חנניה אזולאי בא. שחם ואני אמרתי לך באחת השאלות שקניתי בטון מא. שחם היה גם שאדי ואני העברתי לפי ההוראה של חנניה והשותף שלו שאדי להעביר כסף ל-2 מספרי חשבונות זה עבור בטונים שקניתי. גם לחשבון של עבד אל חי ראשיד קיבלתי הוראה להעביר, אני לא מכיר את עבדל חי ראשיד" (ת/513 עמ' 12).

הנאשם 1, על מעורבותו בחשבון של ראשיד בבנק הפועלים
224. בחקירותיו במשטרה שמר הנאשם 1, כפי שכבר הוזכר, על זכות השתיקה, בכל הנוגע למעורבותו בחשבונות של אחרים, כולל, בחשבונו זה של ראשיד (ראו ת/36, עמ' 3-2; ות/45 עמ' 5).
בעדותו בבית המשפט, הכחיש כל מעורבות בחשבון, בדחותו מכל וכל, דבריו של מנהל הסניף, כמוזכר לעיל.
כאשר הוצגו לנאשם 1, שיקים מתוך ת/337, משוכים על ידי "נאצר את אלון" לפקודת הנאשם 7, הסביר:
"נתנתי לו. אם היה מבקש, הייתי נותן לו. זה לא אומר שהוא עובד אצלי. כמו שנתנתי לרעאד מטר, נתנתי לשמוליק, נתנתי לכולם, זה לא אומר שהם עובדים אצלי" (עמ' 2808 לפרוט').
ומה זה אומר? - שהאיש פשוט נהג לחלק כספים לכל דכפין?
על נדיבותו יוצאת הדופן של הנאשם 1, כבר עמדנו לעיל. מסתבר מדבריו, שגם לראשיד, כמו לאחרים, עשה מרואן "טובה". לדבריו, נתן לו כסף או שיקים, לפי הענין, ובהתאם לנדבת ליבו הרחב מאד.
כאשר הוצגה בפני
ו, תנועה הפוכה של העברת כספים, כמו העברת 30,000 הש"ח מהחשבון של ראשיד בבנק הפועלים לחשבונו שלו, הפרטי, זרק: "אולי החזיר בכספים שהיו לוקחים" (עמ' 2809 לפרוט').
האמנם? מדוע לא טרח לאשש טיעון חסר בסיס זה, בראיה כלשהי?
הנאשמים 3 ו-4, על מעורבותם בחשבון של ראשיד בבנק הפועלים
225. תחילה, הכחיש שאדי, הנאשם 3, כל טענה לגבי היותו מיופה כח, מורשה חתימה, משתמש או נהנה בחשבון בנק כלשהו, שלא היה רשום על שמו (ת/69 עמ' 2). בהמשך חקירתו, הודה כי עשה שימוש בחשבון שהיה שייך לו ולראשיד, ואשר בו עשה שימוש גם חברו המנוח, איהאב (ת/77 עמ' 3-1).
בבית המשפט טען שאדי, לשאלת עו"ד נאור
, כי היה רק מורשה חתימה בחשבון המשותף לו ולראשיד. חשבון זה נפתח, לדבריו, לאחר שהחליט להכנס ביחד עם ראשיד לעסקי מוניות, בשנת 2002-2003, אך נסוג מכך. לדבריו, איפשר לחברו איהאב להשתמש בחשבונו ככל שרצה.
הוא עצמו, כך טען, לא ידע מה נעשה בחשבון. בדיעבד, הסתבר לו שאיהאב פיזר שיקים מתוכו.
לדברי שאדי, מימן מאותו חשבון, רכישת רכב b.m.w, לעצמו, כולל דמי ביטוח הרכב, וכן, עזר לכמה חברים מכספים שמשך מן החשבון. הכל, עשה לדבריו, בתמימות רבה. בלשונו:
"אני סובל מהדברים האלה, אני הייתי תמים לא ידעתי למה אנשים מבקשים שיקים ולא נותנים מהם דברים כאלה" (עמ' 3078 לפרוט').
התמימות ונדיבות הלב הלכו כאן, כמסתבר, שלובי זרוע.
לדברי שאדי עוד, אין להתיחס, כלל, אל דבריו של מנהל סניף הפועלים בטירה, בענין השימוש בחשבון על שם איהאב, שהרי, המנהל לא התכוון למה שאמר. המנוח, שהיה סוחר מכוניות וגם עסק בפריטת שיקים, היה מפקיד אצלו, לדבריו, שיקים מעבודתו. לשאלה, מדוע נזקק איהאב המנוח לחשבון לא לו, כאשר ניהל חשבון בעצמו, השיב הנאשם 3 בציניות: "לא יודע, תשאל אותו"; והציניות רועמת.
כך גם, לענין ההעברות הכספיות שבוצעו בחשבון.
הנאשם 3, שב והכחיש בכל מקרה, קשר עסקי כלשהו עם מרואן ועם השיקים שלו. גם הוא, כמו מרואן עבר בשלב זה, לתחומי הפילנתרופיה:
"אם היה העברות פה ושם זה היה עזרות לא יותר. כי אנחנו משפחה ויותר מאחים... ולא רק הוא עזר לי, גם הרבה מהמשפחה עזרו לי, יש גם דודים פה נמצאים באולם, גם אותו דבר, אם אתה תבדוק בחשבון יש העברות, אז זה אומר שאני יש לי עסקים איתם"? (עמ' 3109 לפרוט').
בהידרשו אל הממצאים מת/371, מהם עלה כי הופקדו בחשבון, שיקים בסכום העולה על 8 מיליון ₪, טען:
"לא צריך לראות, זה הכל אותו דבר...עבור הצ'קים שאיהאב השתמש..." (עמ' 3123 לפרוט').
הנאשם סרב להתבונן בשיקים שביקשה התובעת להציג לו, ועל כך אין לתמוה. וכיצד ימשיך לטעון שהמיליונים הצטברו בחשבון מוזר זה, מפעילות של עזרה לזולת?

גם הנאשם 4 נתבקש, בחקירתו הנגדית, להתיחס לדבריו של מנהל סניף טירה בבנק הפועלים (ת/500) לפיהם, פעל גם הוא בחשבון הזה. כמו האחרים, הכחיש אף הוא כל מעורבות בחשבון. לטענתו, לא הכיר את המנהל, לא ראהו ולא נפגש עימו מעולם.

הנאשם 7, ראשיד, על הנעשה בחשבונו בבנק הפועלים
226. שלא כמו במשטרה, טען ראשיד בבית המשפט, כי לשאדי נאצר היה יפוי כוח לפעול בחשבונו, שנפתח גם על דעתו שלו:
"זה החשבון הזה פתחתי אותו בשנת 2001, רציתי אז לעבוד אני ושאדי במוניות. לקנות כמה רכבים ולהתחיל לעבוד במוניות, ולהביא נהגים ולעבוד. פתחנו אותו במשותף לא הסתדר אז נשאר..." (עמ' 4022 לפרוט').
החשבון שנפתח, כנטען, לצורך מיזם משותף שבו כשלו הוא ושאדי, נשאר פתוח. לדבריו, כאשר פנה אליהם איהאב וביקש שיאפשרו לו לפעול בחשבון, הסכימו שניהם, וכך היה.
לשאלה, כיצד יסביר שבמשטרה היה בפיו הסבר אחר בענין זה, טען ראשיד כי כאשר דיבר במשטרה על "איהאב" התכוון ל"שאדי". את הזכ"ד של החוקר רותם (ת/220) בדה לדבריו החוקר מליבו. לשאלה החוזרת, מדוע נזקק איהאב שהחזיק חשבון משל עצמו, לפעול בחשבון לא לו, היפננו, גם הוא אל המנוח: "תשאלי אותו אני יודע למה צריך".
בהמשך, חזר בו רשיד מדבריו על עיסוקו של איהאב, וטען שלא ידע כי היה עובד של הצ'יינג':
"זה אולי לא הכוונה החנות הזאת, אני לא יודע. הוא היה מגיע לשם את זה אני יודע, היה פורט שיקים, עבד עם אבי. היה מגיע פורט שיקים, אבל אם עבד אצלו את זה אני לא יודע" (עמ' 4123 לפרוט').
לטענתו, היה זה איהאב שדאג לכסות את יתרות החובה בחשבון, שעה שהוא ושאדי חתמו לו, מצידם, על השיקים ועל המסמכים האחרים שהיו קשורים בו.
ומדוע כך? - התמיהה נותרה בעינה.
ראשיד הודה בהמשך, שהפקיד בחשבון, שיקים שאיהאב היה מעביר אליו. לאחר מותו של איהאב, כך ראשיד, טיפל אחיו בחשבון, וכיסה שיקים שחזרו.
ראשיד, לא ידע לומר מדוע הפקיד מג'די כספים בחשבון הזה דווקא, ומי הירשהו לנהוג כן. כמו כן, התקשה להתיחס אל התנועות הכספיות בחשבון, שהשתקפו מדו"ח קולנדר (ת/371). כל שאמר, היה: "הלוואי והיה לי 8 מיליון.... אין לי מה לאכול, 8 מיליון אומרת לי". אכן, תמיהה.
על הסכום של 7,000 ₪ שהפקיד מג'די בחשבונו, טען: "לא יודע, תשאלי את מג'די" (עמ' 4145 לפרוט').
על ההעברה הכספית של 40,000 ₪ מחשבון סטייל המרכז, לחשבונו (ת/343) טען: "אין לי הסבר" (עמ' 4146 לפרוט').
על הפקדת 20 שיקים בסכום כולל של 186,300 ₪ מחברת א. שחם בחשבונו, הסביר: "יכול להיות שהפקדתי, שהעביר לי איהב או אח שלו..." (עמ' 4147 לפרוט').
על שני שיקים מחשבונו של פנחס דיין שהופקדו בחשבונו (מתוך ת/345) טען: "לא יודע מה זה" (עמ' 4147 לפרוט'); וכך גם על שיקים מ"נאצר את אלון" שהופקדו בחשבונו (מתוך ת/337; עמ' 4147 לפרוט').

על השיק של חברת ירדנה נבנה ארצנו, שהופקד בחשבונו (ת/387ג') הסביר:
"יש הרבה מאוד שיקים שהופקדו לחשבון ואני לא יודע מהם. הייתי אני מפקיד, שאדי מפקיד, איהב גם היה מפקיד, אח שלו..." (עמ' 4136 לפרוט').
כולם, כך מסתבר "הפקידו" משום מה שיקים בחשבונו, והשמחה היתה רבה.
הנאשם 7 ביקש שלא יוצגו לו על ידי התובע, שיקים נוספים מהחשבון, שממילא אינו מכירם.
לבקשת התובע התקשה להסביר משמעות המילים "תומר קיזוז" על גב אחד השיקים (ת/386), שכן הוצג לו. על שיקים של חברת פאר ת"א, שהופקדו בחשבונו (ת/335) טען:
"אמרתי לך שזה איהאב אח שלו אני ושאדי, זה החשבון הזה איהאב עבד בו, איהאב עבדל חי..." (עמ' 4137 ש' 25-26).
את השיקים של חברת יצחק כהן ובניו, שנרשמו לפקודתו (ת/397א') לא הכיר.
לטענת התובעת בפני
ו, שהחשבון היווה חלק ממנגנון הארגון, וכי גולגלו בו, בין היתר, כספים שלו, טען:
"ארגון גלגל, אני אין לי מה לאכול היום. יסתכלו על הבנק השני שהוא במינוס כבר כמה שנים ואני לא מצליח לסגור את זה. אין לי מכוניות, אין לי בריכה בבית, מה זה ארגון? איזה שטויות זה?" (עמ' 4026 לפרוט').

בחקירתו במשטרה מיום 6.4.05 (ת/114) נשאל ראשיד על הודעת אזהרה שקבל מהסניף לגבי הפעילות הבלתי תקינה בחשבונו, ואשר נתפסה בצ'יינג' של "נאצר את אלון". בתגובתו טען כי אפשר שזרק את ההודעה במקום. מכל מקום, לא ידע עליה. גם בעדותו בפני
נו, הכחיש תחילה, שקיבל הודעה כזו, וטען כי מדובר בתדפיס תנועות חודשי על מצב החשבון. בהמשך, חזר, עם זאת, לגירסתו הקודמת, כי יתכן וההודעה נשכחה בצ'יינג'.
חשבון מס' 54770-870; ע"ש ראשיד, בבנק לאומי סניף טירה
227. בחשבון זה של הנאשם 7, נרשם גם שאדי, כערב, "עובד מפעל הבטון" של חברת אור שחף בבעלותו של חנניה, וחתימתו התנוססה על "כתב התחייבות וערבות למסגרת אשראי" מיום 1.12.04 (ת/343). מי שהתענין בחשבון והיה מעורה בו, הוא גם הנאשם 4, אבי אלון.
בשיחה 1008 (מתוך ת/212) נשמע הנאשם 4, משוחח עם בנק לאומי על החשבון הזה, שנמצא באותה עת בחריגה. בקלטת נשמע פקיד הבנק מסביר לאבי אלון את הוראות בנק ישראל בקשר לימי חריגה, והוא מצדו שואל, על כמה מדובר. התשובה של הבנק היא שהחריגה עומדת על 12- 13 אלף ש"ח.
בשיחה 5101 (מתוך ת/212) נשמע מנהל הסניף, מנסה לברר בעיה שנוצרה בחשבון, ומבקש לפותרה לפני סוף החודש, כי החשבון "מופיע אצלו בחשבונות שיש עליהם משקיפים".
הנאשם 4, שלל בעדותו בפני
נו, כל מעורבות בחשבון האמור של ראשיד. החשבון, כך טען, עמד במינוס של 15,000 ₪; ומה היה לו לנהלו? - לדבריו, מנהל הסניף הוא שפנה אליו וביקשו להסדיר עניינים בחשבונות של אחרים; ובין היתר, פנה אליו גם בענינו של ראשיד. ומדוע כך? - נראה שכל הסבר, מיותר.
מכל מקום, זה היה ההסבר שהניח הנאשם 4, אבי אלון, בפני
נו, גם בהתיחס לשיחות הנ"ל שהוקלטו בצ'יינג', ובהן נשמע מדבר עם סניף טירה של בנק לאומי, על החשבון של ראשיד (ראו תגובתו לשיחה 1008, בחקירתו ת/93, והשוו לגירסתו בחקירתו ת/90, שם טען כי אינו מכיר כלל את החשבון הזה).
הנאשם 7, ראשיד עצמו, טען בפני
נו, כי איש מלבדו לא היה מיופה כח בחשבונו זה, ולא פעל בו. לשאלת התובעת, מדוע ראה הנאשם 4, אבי אלון, לעדכנו בעובדה שהחשבון נמצא ביתרת חובה, טען שאינו זוכר שיחה כזו (וראו, ת/114 עמ' 6 ש' 27-24, שם זכר את השיחה).
מכל מקום, לטענת הנאשם 7, לא היה אבי אלון קשור לחשבון, לא התעסק בו, ולא הפקיד או משך בו כספים; הכל, על אף השיחות המוקלטות הנ"ל שסיפרו סיפור אחר.

חשבון בנק הפועלים מס' 106829; ע"ש הנאשם 3
228. מדו"ח קולנדר, ת/372, עולה כי בחשבונו הפרטי של שאדי, הנאשם 3, הופקדו בתקופה נשוא כתב האישום, שיקים שהסתכמו לסך כולל של 1,087,421 ₪. עוד מסתבר, שבוצעו משיכות שיקים מן החשבון בסכום כולל של 1,747,121 ₪, והופקדו מזומנים בסך כולל של 1,007,441 ₪. בחשבון נרשמו העברות כספים מחשבונו הפרטי של הנאשם 1 (מס' 232999) ולהיפך; נרשמו העברות לחשבונו של ראשיד (מס' 252957) לחשבונו של אבי אלון (מס' 55617) לחשבונה של חברת גל מש"פ (מס' 300999) לחשבונה של חברת סטייל המרכז (מס' 254836) ולחשבונה של חברת "נאצר את אלון" (מס' 617444) (וראו גם, תדפיס תנועות חשבון, ת/342).
האם בפני
נו הליך חלוקת פירות העשיה הפלילית, בין העושים?

הנאשם 3, על חשבונו בבנק הפועלים
229. בחקירתו מיום 4.4.05 (ת/69) נשאל שאדי, אם איש מלבדו השתמש בחשבון הזה, ותשובתו: "לא, אף אחד. גם לאף אחד אין גישה ואף אחד לא מתעסק אתו..." (עמ' 2). דא עקא, שכבר בהמשך חקירתו זו, חזר בו והודה שאיהאב המנוח השתמש בו (עמ' 8, שם).
בחקירתו מיום 21.4.05 (ת/75) נזכר כי "כמה חברים" ביקשו ממנו "שיקים טובה", שכנגדם הפקידו בחשבון, במועד פרעונם, את סכומם במזומנים. אלה היו: "...קוסאי קאסם, איסמעיל אל הרוש מטיבה...זה מה שאני זוכר" (עמ' 2 להודעה).
בבית המשפט טען, כי לפני שפתח עם ראשיד את חשבונם המשותף בבנק הפועלים סניף טירה (מס' 252957) מסר לאיהאב שיקים מחשבונו הפרטי (עמ' 3102-3103 לפרוט').
בחקירתו הנגדית, נשאל על ידי התובע המלומד, עו"ד נאור
, מה על הפעילות המשתקפת מדפי החשבון (ת/342) המעידים על העברות כספים בין חשבונו ובין חשבון הבנק של הנאשם 1, בתשובה הפנה שאדי את התובע, אל מרואן. בהמשך הסביר, כי מרואן הוא בן דודו ואפשר שלווה ממנו כספים אותם החזיר לו לאחר מכן.
לטענתו, לא דובר ב"עסקים" אלא ב"טובות" בין קרובי משפחה.
והרי, כבר למדנו ש"העזרה ההדדית" היא שם המשחק בחבורה זו של הנאשמים.

בהמשך, הציג ב"כ התביעה לנאשם 3, שלושה שיקים (ת/377) שנמשכו מחשבון "נאצר את אלון" בינואר 2005, לזכותו. על אלה טען, כי הם שייכים לאבי אלון ומי שמסרם לידיו, היה איהאב.
ומה נעשה, כאשר מתברר שאיהאב נפטר במאי 2004, ואילו השיקים נמשכו בינואר 2005?
על תהייה זו, השיב שאדי, כי אפשר ששיקים של אבי אלון נמסרו לאיהאב עוד בימי חייו, אך חזרו, מבלי שכובדו, ואפשר שהשיקים מינואר 2005 החליפו את אלה. אפשרות אחרת שהעלה, היתה שמדובר בשיקים דחויים של איהאב.
שני הסברים אלה, הבנוים על השערות בעלמא, הם בעיני חסרי נפקות.
אשר להעברה הכספית על סך 30,000 ₪, מחשבונו שלו, לחשבונו של איהאב (מס' 171744) טען הנאשם 3, כי אפשר שאיהאב הפקיד בחשבונו 50,000 ₪, שמתוכם החזיר לו 30,000 ₪ שלא נזקק להם.
לשאלה, מה היתה מטרתו בטרנסקציה זו, השיב: "כי הייתי מטומטם. אז אני לא, לא הבנתי כלום... אז אני לא הבנתי שזה יכול לסבך אותי הלאה".
על משיכת הסכום של 40,000 ₪, מן החשבון, שבוצעה על ידי מג'די, טען: "אני ביקשתי ממנו לבצע את המשיכה". זאת, לדבריו, אחרי שיצר קשר עם מנהל הסניף, ומסר לו כי בן דודו יבוא לבצעה. לשאלה כיצד כך, השיב עו"ד חסקיה, במקומו: "תשאל את מנהל הסניף".

אכן, גם מנהל הסניף נדרש לתשובה על תמיהה זו, כמו על יתר התמיהות ששבו ועלו עד כאן, כלפי הנהלות הבנקים נשוא הדיון, בכל הנוגע להעדר כל פיקוח ובקרה על מעשים בלתי מקובלים שנעשו בחשבונות לקוחותיהם אשר נוהלו בסניפיהם, בהפקרות מוחלטת.

הנאשם עצמו הוסיף, כי נתן למג'די שיק לצורך משיכת הכסף מן הבנק, וכי לא היה צורך ביפוי כח, לשם כך.
על ההפקדה, על סך 2,500 ₪ לחשבונו, שבוצעה על ידי עבד, סיפר הנאשם 3, כי יום אחד כשבילה עם עבד, ביקשו זה להכנס לבנק לבצע עבורו הפקדה, משום שלא מצא חניה באיזור. כך קרה גם במקרים אחרים, לדבריו, כשעבד ביצע עבורו פעולות בבנק.
אשר לפעילות הכוללת בחשבון, המשתקפת מדף העבודה של שחר קולונדר (ת/372) טען הנאשם 3:
"אני עשיתי את הפעולות האלה...יש חלק שאני עזרתי בעצמי לאיזה חברים ויש חלק ברובם להיאב זכרונו לברכה, עד שפתחנו את החשבון השני...ואז החשבון הזה הפסקתי להוציא ממנו צ'קים. אפילו על האוטו שקניתי, קניתי מהחשבון השני" (עמ' 3114 לפרוט').
כך, טען גם בהתיחס לפעולות כספיות בין חשבונו ובין חשבונה של חברת גל מש"פ בבעלות מוסיה, שממנו קיבל איהאב שיקים ומסרם לו. לאיהאב היו, לדבריו, עסקים שונים עם מוסיה, והוא עצמו כלל לא הכיר חברה בשם כזה.
כך גם, לגבי תנועות כספיות בחשבונה של סטייל המרכז, שלגביה מסר כי "שיקים טובה" לראיד מטר, נמסרו לזה על ידו, ובמועד פרעונם היה נותן לו ראיד כסף מזומן עבורם. את שמות חברותיו של ראיד מטר לא הכיר הנאשם, לדבריו.
כך גם, לענין ההעברות הכספיות מהחשבונות של ראשיד ושל ראיד תייסיר סולטן:
"זה הכל אותו דבר. אמרתי לך יכול להיות אלה צ'קים שהביא לי אותם מהיאב זכרונו לברכה. עבור הצ'קים שהוציא, שהשתמש בהם. הוא היה חלק מביא לי מזומנים, חלק מביא לי צ'קים של כל מיני אנשים" (עמ' 3115 לפרוט').
איהאב, לדברי הנאשם 3, עמד גם מאחורי ההעברות הכספיות לחשבונו של מרואן: "הכל אותו דבר. אמרתי לך. זה לא רק מרואן. ים אנשים".
כך גם, ביחס לחשבון של אבי אלון, שלגביו טען: "אם יש העברות, יש צ'קים בחשבון שלי שקשורים לאבי, זה רק דרך איהאב" (עמ' 3116 לפרוט').
גם את השיקים של חברת א. שחם שהופקדו בחשבונו (ת/336) ייחס הנאשם 3 לאיהאב, אף שהשיקים נשאו תאריך מאוחר למועד מותו של איהאב. לדבריו, חזרו שיקים רבים, לאחר מותו, ומי שהסדיר את העניינים בחשבון, היה אחיו.
ומה נעשה ועל השיקים הנדונים לא נמצא כל סימן על היותם שיקים שלא כובדו? - הנאשם 3 סרב להתבונן בשיקים, וממילא לא ניסה גם להסביר תהייה זו.

חשבון בנק הפועלים מס' 55617 על שם הנאשם 4, אבי אלון
230. מדף העבודה של קולנדר (ת/367) עולה כי בחשבון הפרטי של הנאשם 4, הופקדו בתקופה נשוא כתב האישום, שיקים בסכום כולל של 7,931,368 ש"ח. במקביל, נמשכו מן החשבון שיקים על סך של 3,347,621 ₪; והופקדו מזומנים בסך של 182,858 ₪, לצד משיכת מזומנים בסך 2,678,400 ₪.
עוד עולה מן החשבון, כי הופקדו בו בתקופה הרלוונטית, שיקים של חב' גל מש"פ, חב' ירדנה נבנה ארצנו, שמואל מוסייה, חב' מנוח הובלות, מרואן נאצר, ראיד מטר, ראג'ב סולטן ושאדי נאצר (ראו, ת/373).

הנאשם 4, על חשבונו הנ"ל בבנק הפועלים
231. בעדותו בפני
נו הודה הנאשם 4, כי לא היה זה "בסדר" מצידו, להפקיד בחשבונו הפרטי בבנק הפועלים שיקים שנפרטו בצ'יינג', ואשר היו, לדבריו, שייכים לאחרים. מה שקרה, לטענתו, הוא, שבחגים של העדה המוסלמית כאשר הבנקים במגזר הערבי היו סגורים, נאלץ לבצע את ההפקדות בחשבונו הפרטי ולא בחשבון העסק.
עוד לדבריו, לא יכול היה לדעת שבעלי השיקים עסקו בפעילות לא חוקית ובסחר בחשבוניות פיקטיביות.
בחקירתו הנגדית, הסביר כי נהג להפקיד שיקים שהיו "מגיעים לי בתור כסף שהוא שלי" (עמ' 3625 לפרוט').
הנאשם דחה מכל וכל את טענת התובעת המלומדת, עו"ד גולדמן
, כי ההפקדות בחשבון הפרטי שלו, נועדו להסוות את פעילות הארגון בחשבוניות הפיקטיביות. הנאשם המשיך בהכחשתו זו, גם כאשר הוצגו לו שיקים בסכום כולל של כ- 7,931,000 ₪ שהיו שייכים למספר מעורבים בתיק, בהם, גל מש"פ, ירדנה מבנה ארצנו, מוסיה, מנוח הובלות, נאצר מרואן, עדן אדמה, ראיד סולטן, ראיד מטר ושאדי (ראו, דף העבודה של שחר קולנדר, ת/367).
לטענתו, מדובר היה בשיקים שנפרטו אצלו בצ'יינג', והסכום המצטבר, כך טען, מקורו בגלגול סכומים קטנים בחשבון. בלשונו: "אני מכניס ומוציא מכניס ומוציא".
מה גם שבשנת 2001 לא הכיר, לדבריו, את הנאשמים האחרים בתיק.
על הסכום במזומן, בסך 182,000 ₪ שהפקיד בחשבון (ת/367) טען הנאשם כי מקורו בשיקים שחזרו. את ההפקדות לא רשם, לדבריו. בלשונו: "מה אני צריך לרשום אני לא מבין מה אני צריך לרשום" (עמ' 3649 לפרוט').
כאשר נשאל שוב, מדוע המשיך לגלגל כספים ושיקים בחשבונו הפרטי, בשנים שלאחר רישומה של "נאצר את אלון" כחברה, הסביר:
"יש לי מצב שיש לי כסף שמגיע לי פרטי שלי שאני לוקח, או שאני הייתי צריך. אני אומר, למה אנחנו הולכים ל- - 2003 אני אומר ב- 2001 פרעתי והפקדתי, הנה מודה אולי בלי ירוחם, לא יודע, אבל אני אומר, אני הפקדתי ולא היה לי ב- 2001, אין לי עסק ב- 2001. את אמרת לי לפני זה שהראית לי שמשנת 2001 לא דיווחת, ואת אמרת לי שאני לא הייתי חבר במס הכנסה מה יש לי עוד להגיד?" (עמ' 3650 לפרוט').
בהמשך, התבקש הנאשם 4 להתייחס לפעולות פרטניות שונות שבוצעו בשיקים שהוצגו לו. על אלה מסר הסברים שונים ומשונים, שנבנו, רובם, על ניחושים. כך, בהתיחס אל השיק של שאדי על סך 5,000 ₪, שהופקד בחשבונו (ת/342); וכך, השיקים של ראיד ואיהאב שהופקדו אצלו.
דומה התיחסותו לפעולות הבנקאיות שבוצעו בין חשבונו שלו, וחשבונו של מרואן (מס' 232999), על אלה טען:
"אם זה ככה, טוב, אני אומר שאני לא זוכר את השיקים האלה. יכול להיות שאני כתבתי. יכול להיות שאני פרעתי למישהו והבאתי לו שיק והוא הביא לי אותו על חוב, מיליון ואחד דברים" (עמ' 3652 לפרוט').

חשבון בנק לאומי מס' 664600/06 על שם הנאשמת 11, "נאצר את אלון"
232. על פתיחת החשבון של חברת "נאצר את אלון" בבל"ל, סניף טירה, הוחלט בישיבת מועצת המנהלים של החברה, מיום 16.2.03 (ת/380).
מאז, ועד למעצרו של הנאשם 1 ומעצר חבריו בתיק דנן, נמשכו מהחשבון, כמסתבר, שיקים לפקודת א. שחם; לפקודת חנניה אזולאי; לפקודת "גל-גלים"; למוחמד מסרוואה מנהלה של סטייל המרכז; ל"סטייל המרכז"; לג'אבר יזיד; לאור שחף בטון, לאיהאב ולראשיד (ת/337).
שיקים עצמיים של נאצר את אלון נפרעו על ידי מג'די, איהאב ומרואן. לנאצר את אלון הוצאו שיקים של א. שחם, של פנחס דיין ושל גל-גלים (ת/337).

גירסת הנאשמים, על הפעילות בחשבונה של חברת נאצר את אלון
233. גם בהתיחסו לחשבון זה, של החברה, חזר הנאשם 1 על סיפור הפילנתרופיה ואהבת האדם שפיעמה בו.
בענין תנועות הכספים בין חשבון החברה, לחשבונו של איהאב, טען כי כל ההעברות הנ"ל, היו פעולות של עזרה בין אנשים קרובים. בלשונו: "עזרנו אחד לשני". עם זאת, לא הצליח להיזכר מדוע מסר לאיהאב את השיקים ת/337, שנמשכו מחשבון נאצר את אלון לפקודת איהאב (ת/337). בהמשך זרק: "ככה בא לי".
ככלל, טען לגבי שיקים של נאצר את אלון "את יכולה למצוא אותם בכל חשבון בארץ..." (עמ' 2853 לפרוט').

234. הנאשם 4, אבי אלון, טען לעומת זאת, בעדותו בפני
נו, כי שיקים שנמשכו מחשבון "נאצר את אלון", לפקודת גל-גלים וסטייל המרכז, היו חלק מפעילות פריטת השיקים בצ'יינג'. הפריטה היתה נעשית לדבריו, בדרך כלל במזומן, אך היו פעמים שלא נמצאו ברשותו מזומנים ואז היה מבצע את הפריטה באמצעות שיק, ונכנס למינוס.
בהתיחסו לשיק של פנחס דיין, על סך 10,000 ₪, לפקודת "נאצר את אלון", טען הנאשם 4, כי "מישהו" הביא לו את השיק כשהוא ריק, ללא רישום שם המוטב בו ולאחר שפרעו, כך טען, הפקידו לחשבונו לאחר מילוי שם המוטב.
במהלך חקירתו הנגדית, הוצגו לנאשם 4, שלושה שיקים של חברת "ירדנה ניבנה ארצנו" שהופקדו בחשבונה של נאצר את אלון (ת/386 א'-ג'). הנאשם טען כי אפשר שהמדובר הוא בשיקים שפרע לתומר. אשר לכיתוב, "תומר קיזוז" על גב אחד השיקים (ת/386ב') הסביר, כי זהו קיזוז החוב של אבי מורן על ידי תומר, שנהג לפרוט אצלו שיקים, תוך קיזוז דמי הניכיון מן החוב.
הנאשם דחה טענה שמדובר בשיקים שניתנו לארגון במסגרת הסחר בחשבוניות פיקטיביות.
בהקשר זה, הוצגה גם לנאשם 10, מג'די, אסופת שיקים של נאצר את אלון לפקודתו (ת/337). הסברו לגביהם היה, שדובר בשיקים אותם נהג למשוך לבקשת אבי אלון, מהבנק.
חשבון בנק לאומי מס' 667900/79, ע"ש הנאשמת 13, חברת א. שחם
235. חשבון זה, כפי שהעיד פארוק נאצר, מנהל סניף בל"ל בטירה, נפתח בשנת 2003 בסניפו, על ידי הנאשם 2, חנניה, שהיה היחיד שפעל בו. המנהל לא ידע, עם זאת, אם הופקדו בחשבון כספים על ידי גורמים אחרים.
כאשר נשאל הנאשם 2, עצמו, מה ראה לפתוח פתאום חשבון לחברתו בטירה דווקא, השיב: "כי התחשק לי" (עמ' 3 לפרוט').
מדף העבודה של קולנדר, ת/368, עלה כי בחשבון הזה הופקדו בתקופה נשוא כתב האישום, שיקים בסכום כולל של 5,060,749 ₪, ובוצעו משיכות שיקים בסך 5,768,798 ₪. עוד, כך הובהר, בוצעה בו הפקדת מזומנים בסך 533,630 ₪.
מבדיקת ספרי א. שחם על ידי עדת התביעה טל מדיוני, חוקרת מע"מ (ת/163) עלה, כי שמות המוטבים בשיקים של החברה, היו אריק בונה המרכז, דבש וואהיל, סרג'י בוברוב ואלכסנדרה. אלה נרשמו בספחי השיקים, אך לא במקום שיועד לכך, על גבי השיקים עצמם.
בהתיחסו לאופן רישום זה של השיקים, טען הנאשם 2, כי ביקש להימנע מפגיעה בעבירותם. דא עקא, שמקלסר העבודה של הגב' מדיוני ומדפי החשבונות של הנאשמים (ת/335) עלה כי בסופו של יום הופקדו השיקים האמורים, בחשבונותיהם של הנאשמים, או, בחשבונות של אחרים הקשורים להם. תופעה זו בלטה, לטענת ב"כ התביעה, בפעולות שונות שהודגמו בפני
נו, כדילהלן:
(א) שיקים של חברת א. שחם, שיועדו בספחים לאריק בונה המרכז:
שיק 5000169 שנמשך לפקודת "שאדי" והופקד בחשבון הנאשם 1 (232999);
שיק מס' 5000174 שנמשך לפקודת ראשיד והופקד בחשבונו של זה (מס' 252975);
שיק מס' 5000175 שנמשך לפקודת פנחס דיין והופקד בחשבונו (מס' 55330800);
שיק מס' 5000188 שנמשך לפקודת איהב והופקד בחשבונו (מס' 553013/19).
(ב) שיקים של חברת א. שחם שנרשמו בספחים לדבש וואיל:
השיקים לפקודת הנאשם 10, מג'די, שהופקדו בחשבונות בנק שונים, הם: חשבון מס' 241726; חשבונה של נאסר את אלון (מס' 664600/06); חשבונו של "פאד העיר", והחשבון של ראשיד (מס' 252957).
(ג) שיקים של חברת א. שחם שנרשמו בספחים לסרגיי בוברוב:
השיקים שנמשכו לפקודת ראשיד, הנאשם 7, והופקדו בחשבונו (מס' 252957) ובחשבונו של "נאצר את אלון" (מס' 664600/06); וכן, שיק מספר 5000524 שנמשך לפקודת מג'די, והופקד בחשבונה של "נאצר את אלון" (מס'664600/06) כשעל גבו נרשם "עבד אל חי עבד".
עבד עצמו, יש להזכיר, העיד כי שמו נרשם על גב השיק על מנת ליצור מצג כאילו קיבל את השיק, בלשונו:
"רשמו כאילו שאני קבלתי אותם, אני לא קבלתי אותם. שאני אקח הכל עלי, כאילו אני לקחתי אותם" (עמ' 701 לפרוט').
(ד) שיקים של חברת א. שחם שנרשמו בספחים כאילו יועדו לאלכסנדרה;
כאשר השיקים המקוריים הופקדו בחשבונו של מג'די או נרשמו לפקודת שאדי, וזה פרעם אצל אחד בשם "אלחנין למימון ותקשורת".

הנאשם 2, על הפעילות המתוארת בחשבונה של הנאשמת 13
236. בחקירתו הנגדית הוצג לנאשם 2, קלסר העבודה של הגב' מדיוני (ת/163) והוא התבקש להסביר פרטים בו. בין היתר הוצג לו שיק מס' 5000169, שיועד לפי הספח, לאריק בונה המרכז, אף שיצא לשאדי ונפרע בחשבונו של הנאשם 1 (מס' 232999).
כך, הפרוטוקול בסוגיה זו:
"כ.ה. אופיר: לשאדי נתת?
ת. לא, זה לאריק בונה המרכז, הוא הלך, פרט אותו אצל מרואן,
ש. מי זה אריק בונה המרכז הלך?
ת. עבד. אני נתתי לעבד, עבד הלך ופרט את הצ'ק אצל מרואן וזה הופקד בחשבון של מרואן.
כ.ה.י. שנלר: אז רגע, אז הוא הוסיף את שם הנפרע שאדי ושאדי הסב את זה למרואן.
ת. אני לא יודע.
כ.ה.י. שנלר: זה ההסבר שלך.
ת. זה, את השאר אני לא יכול להסביר, אני יודע למי נתתי את הצ'ק ומה הוא עשה איתו, ואם הוא הלך לפרוט אותו או לא הלך לפרוט אותו. זה מה שאני יודע..." (עמ' 3485 לפרוט').

דא עקא, שהנאשם 1 העיד, כמוזכר לעיל, כי אם לא נרשם על גב השיק, שם הלקוח, משמע שחנניה הביא את השיק בעצמו. כך בלשונו:
"אם לא רשום שם, שם של לקוח או מאחורה, אז זה חנניה פרט בעצמו...
אם מישהו אחר, צריך להיות רשום אחורה" (עמ' 2837).
דבריו של הנאשם 2, סותרים איפוא את דבריו של הנאשם 1, וגם את דבריו של עבד, לפיהם, מעולם לא קיבל שיקים בעצמו וכי ההתחשבנות שלו על חלקו בעסקאות, נעשתה עם הנאשם 1 בלבד.
לטענת הנאשם 2 נרשם בספחים "אריק בונה המרכז", לצורך ביצוע התאמות בנקים.
ומה נעשה, כאשר לפי עדויות מנהל החשבון ורואה החשבון של החברה, שצוטטו לעיל, כלל לא נעשו בספרי הנאשמת 13, התאמות בנק, וכאשר יתרות הספקים נותרו בפועל, בזכות?
על כך העיד מנהל החשבונות של החברה, חוסני אגבאריה, שהסביר בהודעתו (ת/411) כי לא בוצעו התאמות בנקים בחשבון, וכי לא שולמו שיקים לספקים. כלשונו: "בשנת 2003 לא ראינו עדיין ששולם שיק כלשהו לספקים" (עמ' 5).
בחקירה צולבת, שבה הוצגו לחנניה על ידי באת כח התביעה, שיקים שונים שלו, שנמשכו לטובת מי מן הנאשמים או אנשיהם, שב חנניה וטען, כי לא הוא רשם את שמות הנמשכים, שכן, מנהגו היה להוציא שיקים פתוחים, שהוסבו למי שהוסבו. כך לדבריו, שני השיקים של א. שחם שהוצגו לו מתוך ת/336; האחד, לפקודת ראיד מטר, והאחר, לפקודת סולטאן ראג'ם. כך, גם השיקים מתוך ת/163 שהמוטבים המקוריים בהם היו הנאשמים מרואן, שאדי, ראשיד ומג'די; ואנשיהם, פנחס דיין ואיהאב.
לטענתו, נתן שיקים "בכמויות", לאנשים שונים, "הרבה מאוד", כך שהתקשה לזכור מי היו הנמשכים.
הסבר דומה הביא בפני
נו, הנאשם 2, כשנשאל על קבוצת השיקים ת/336 של א. שחם, שכולם נמשכו לפקודת "נאצר את אלון"; ועל השיקים של א. שחם שנרשמו לפקודת "חנניה אזולאי". לגבי אלה האחרונים, אישר הנאשם 2, כי נכתבו על ידו, וכי נועדו למשיכת כספים מן החברה, כמשכורת. לשאלה, אם השיקים הללו נרשמו בספרי העסק כדין, השיב: "בטח".
בהתיחסו לשיק של נאצר את אלון, שנמשך לזכות א. שחם, טען, כי אפשר שכאשר פרט את השיק בצ'יינג', לא היה שם כסף מזומן, כך, שניתן לו שיק שהופקד בחשבון של אחת מחברותיו, כעולה ממספר החשבון הרשום על השיק.
בהתיחסו לשני השיקים של נאצר את אלון לפקודתו, מתוך ת/337, הסביר, שאלה הופקדו בחשבון החברה, אף שלא זכר, לדבריו, מדוע רשם בשני השיקים הללו את שמו במקום שם החברה.
בהמשך, נדרש חנניה לנתונים מתוך דף העבודה, של שחר קולנדר ת/368, שהוצג בפני
ו, בהתיחס אל התנועות בחשבונה של חברת א. שחם בתקופה הרלוונטית. לאחר שהתבונן במסמך, אישר כי אכן עולה ממנו שבחשבון בוצעו הפקדות מזומן בסך 533,000 ₪; משיכת מזומן בסך 33,500 ₪; ומשיכת שיקים בסך 5,768,000 ₪.

בנסותו להסביר את דף העבודה, טען:
"יש שתי אפשרויות – או שהוא לא יודע לעשות חשבון, או שאני כזה מלאך, אני יכול להיכנס לבנק, למשוך 5 מיליון שיש לי רק 500,000. איפה ההיגיון? מי ייתן לי כזה דבר?" (עמ' 3492 לפרוט').
חוששתני, כי התשובה לשאלה נוקבת זו, עשויה בהחלט להיות בחיוב. והרי, כבר שמענו שבסניף הזה נעשו מעשים בחשבונותיהם של לקוחותיו, שלא היו מתאפשרים בשום בנק אחר; ודי לנו בכך.

סיכום דבר; הנפקות המשפטית של ניתוח העובדות עד כאן
237. בפתחו של פרק זה, בו דנו במשמעות התופעה של הלבנת הון, כתופעה כלל עולמית שפרצה במימדים מאיימים גם במקומותינו, התיחסנו תחילה, אל טיבו של חוק ההלבנה, ואל הסנקציות הפליליות שנקבעו בו במסגרת הניסיון למגר תופעה זו.
להלן, בסיכומו של פרק זה, במסגרת הפרק השישי, ייבחן יישומם של עקרונות החוק, כפי שנקבעו לעיל, על הנאשמים דנן.
לגופו של ענין, יש להזכיר, כי אם בהפקדת הכספים, פרי פעילותם האסורה של הנאשמים בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, עסקינן, כמתואר באישומים 2-4, הרי, נופלת פעילות זו לגידרה של הגדרת פעולה ב"רכוש אסור", עבירה לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק ההלבנה. כך, ובלבד שנתקימו בה שני תנאים מצטברים: האחד, שתהיה הרשעה בעבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ; השני, שתהיה זו הרשעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק זה.
שני תנאים מצטברים אלה ייבחנו בפרק השישי של הכרעת הדין, כשלצידם ייבחן גם היסוד הנפשי הנדרש לעבירות אלה.
בנקודה זו, יש להבהיר עם זאת, כבר כאן ומיד, כי יש מידה של צדק בטענת עו"ד פלדמן
, לענין ההבחנה שיש לעשות בין הנאשמים 1-3 ובין הנאשם 4, שלא הואשם כפי שטען הסניגור, מלכתחילה, בעיסוק בחשבוניות פיקטיביות, ושנגדו לא הובאה, במהלך הדיון, כל ראיה שהיה מעורב בפעילות זו, או, שידע כי מקור השיקים שהגיעו לידיו, הוא באותה פעילות.
אילו כך הוכח, אפשר היה אולי לשקול שאלת מעורבותו של נאשם זה בהלבנת אותם כספים, הגם, שעל מעורבותו בפעילות הכלכלית בחשבונות השונים, אין לחלוק. דא עקא, שבדיקת העובדות לגופן, מובילה למסקנה ברורה, כי על אף אי מעורבותו לכאורה בביצוע עבירות המקור, אין לייחס לו העדר מודעות לעבירות אלה, שהתבצעו תחת אפו, בצ'יינג', ואשר בודאי לא נעלמו מעיניו.
יוזכר, הנאשם 4, שהיה בעליו של הצ'יינג', ניהל לפי דבריו, הוא, את רישום העסקאות שבוצעו בו, והיה אחראי על התנהלות החברה מול הבנקים. יוזכר גם זאת, כי הנאשמים 1-3, עסקו בצ'יינג', ביחד עם עבד, בסחר בחשבוניות פיקטיביות, ואף גררו אל הפעילות הזו את תומר, כשלצידו, אבי מורן; הכל בצ'יינג'. ועוד יוזכר, כי בפגישה בצ'יינג', המתוארת בחלק ב.2. של האישום השני - בה השתתף הנאשם 4, הוחלט שעד המדינה, תומר, יתווך בין קבלנים שנזקקו ל"כיסוי חשבונאי", ובין הנאשמים, שהיו אמורים לספק לאלה חשבוניות פיקטיביות (עמ' 1306 ש' 1-14).
בנסיבות אלה, כך נראה, אין כל הגיון בגירסתו התמוהה של הנאשם 4, כי לא ידע מהי חשבונית פיקטיבית, או, כי לא היה מודע למתרחש בתוך ביתו הוא, קרי, בתוך הצ'יינג'.
מה עוד, כאשר הוכח שבחשבונו של הנאשם 4, בבנק הפועלים (מס' 55617) הופקדו שיקים של החברות שהיו מעורבות, ראשן ורובן, בסחר בחשבוניות הפיקטיביות; בהן, חברת גל מש"פ, חברת ירדנה נבנה ארצנו, חברת מנוח הובלות; וכי הופקדו בו שיקים של יחידים שהיו מעורבים בסחר בחשבוניות, הם, מוסיה, ראיד מטר וראג'ב סולטן.
טענת הנאשם 4, כי מדובר בשיקים שנפרטו אצלו מבלי שידע מקורם, נעדרת כל היגיון היא, במיוחד, לאור השתתפותו בפגישה הנ"ל עם תומר, בציינג'.
כן הדבר, לגבי טענתו של הנאשם 4, לפיה, לא ידע את היעד של השיקים שנמשכו מחשבון נאצר את אלון (מס'664600/06) או, את מקור השיקים שהופקדו בחשבון זה, שהיא אבסורדית בעינינו, לחלוטין.

238. אשר לענין הנאשם 7, שלא הואשם, גם הוא מלכתחילה, בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, הרי שידיעתו של זה על העשיה השוטפת ב"רכוש אסור", נלמדה היטב, מן הראיות שבאו בפני
נו.
בין אלה, עדותו של עבד, לפיה, ליווהו הנאשם 7 בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, על פי הוראות הנאשם 1 (עמ' 1045). הנאשם 7 הוא הבעלים של חברת "אור עתודות", שפנקס הקבלות שלה (ת/151) ופנקס החשבוניות ת/152) נתפסו במשרדו של חנניה לפי גירסתו של נאשם זה. בביתו של הנאשם 7 נתפסו חשבוניות על שם חברת אלכסנדרה (ראו, ת/27, וראו, דו"ח תפישה, ת/455).
הנאשם 7 אישר בחקירתו, שבחשבון הבנק על שמו (מס' 252957) הופקדו כספים של הנאשם 1, בסך כולל של בין 8-9 מיליון ₪ [ראו, דו"ח תשאול ראשיד (ת/220)].

כל הראיות המנויות לעיל, שהניחה התביעה בפני
נו, מצביעות בברור על ידיעה פוזיטיבית שהיתה לנאשמים 4 ו-7 על מהותו של "הרכוש האסור" שאותו הטמיעו בחשבונות השונים שנימנו לעיל; ודי בכך.
מעבר לצריך, יוער, כי על פי דין, די בעצימת עיניים בלבד, על מנת להקים את עבירת ההלבנה על רגליה. הדברים יפים לגבי שני הנאשמים הללו, שאליבא דידם, לא טרחו לברר מקור הכספים, לא בחשבונותיהם שלהם, ולא בחשבונות שבהם פעלו אף שלא היו על שמם.

האישום השישי; מתן שרותי מטבע ללא רישום ודיווח כחוק
העובדות לפי כתב באישום
239. אישום זה עניינו, גם הוא, בנאשמת 11, חברת "נאצר את אלון", שהיתה רשומה כעוסק מורשה בסחר סיטונאי בתכשיטים, ואשר בפועל עסקה, על פי הנטען, בניכיון שיקים ובמתן הלוואות במסגרת הארגון. עיסוק זה, כפי שהוסבר, חייב את החברה הנאשמת על פי חוק, להירשם במרשם נותני שרותי מטבע, כעולה מסעיף 11ג לחוק איסור הלבנת הון, אלא שהרישום לא בוצע על ידה.
יתרה מזו, על-פי הנטען באישום השישי, לא דיווחו הנאשמים 1, 3, 4, 7, 10, ו-11 על פעילותם "ברכוש", קרי, על הפעילות בחשבון הבנק של הנאשם 7 (מס' 252957) בבנק הפועלים סניף טירה, כמתחייב מסעיף 7 לחוק ההלבנה, אף שעשו בו כבשלהם.
בחשבון הזה, כך כתב האישום, הופקדו בתקופת השנים 2002-2004, שיקים בסכום כולל של 8,174,631 ₪.
בהקשר זה יש לשוב ולעמוד על מיהותה של חברה נאשמת זו, ועל מקומה המרכזי בפרשה. יש לעמוד גם על מקומם של הנאשמים בחברה.

חברת "נאצר את אלון", הנאשמת 11
240. חברת "נאצר את אלון", יש להבהיר שוב, אשר ניהלה עסקיה כמתואר, בתוך הצ'יינג', פעלה למעשה בשני כובעים; מכירת תכשיטים בחזית העסק, וחלפנות בחדר שמאחור; על כך אין חולק. בעלי מניותיה של החברה, היו בתקופה הרלוונטית, הנאשמים 1 ו-4, ומנהלה הרשום היה באסם נאצר, דודו של הנאשם 1.
על נסיבות הקמתה של החברה - ביחד עם הנאשם 1 - סיפר הנאשם 4, אבי אלון, בעדותו בפני
נו. לדבריו, פגש את הנאשם 1, יום אחד, בשנת 1998 "בשכונה", ובין שניהם החל להיטוות קשר קרוב.
הקשר העיסקי בין השנים, נרקם, לדברי הנאשם 4, בשנת 2001-2002 באמצעות דודו של מרואן, באסם נאצר, שהציע לו ולמרואן לפתוח עסק של חלפנות לצד חנות התכשיטים בהחזקתם; שכן, כך הסביר: "בדרך כלל חלפנות במגזר הערבי הולכת עם זהב" (עמ' 3524 לפרוט').
משהוקם העסק, נרשם הדוד, באסם, כמנהלו, אף שלא היה שותף להכנסות הצ'יינג'.
ביום 16.2.03, כך לפי עדותו, התקימה ישיבת בעלי המניות של החברה, והוחלט בה "למנות את מר אברהם אלון... ואת מר נאסר מרואן... כמנהלים בחברה הנ"ל" (נ/27 ונ/28). תפקידו שלו בחברה, היה, לדברי הנאשם 4, בתחום הניירת ובהתנהלות מול הבנקים, שעה שמרואן היה מי שהחליט על רקע היכרותו עם אנשי טירה, "למי לפנות ולמי לא לפנות".
לדברי אבי אלון, נהג הוא לשהות בעסק זמן רב יותר ממרואן, מאחר ומרואן היה עסוק ב"כל מיני עיסוקים". לשאלה, מה עשה בעסק במהלך היום, השיב הנאשם 4:
"טלפונים, זה בנקים, זה כל היום להיות נודניק בטלפון לאנשים שחזרו להם השיקים, כל זה גביות, אני יודע" (עמ' 3526 לפרוט').
לדבריו, הגם שהיה זה הוא שקבע את שיעור דמי הניכיון שנגבו בגין פריטת השיקים בעסק, ואשר נעו בין 2.5% - 3.5%, נהג להתייעץ עם מרואן באופן שוטף, בענין זה כמו באחרים. ככלל, הסביר, לא היה בצ'יינג' שיעור קבוע לדמי ניכיון שנגבו. הדבר היה תלוי בזהות הפורט. בלשונו: "לפעמים ככה ולפעמים ככה".

241. על מעמדה של חברת "נאצר את אלון", דיבר גם מרואן עצמו, בעדותו בפני
נו. לדבריו, נרשמה החברה כדין, ניהלה ספרים כדין ושילמה מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי כנדרש; הגם שלא היה לה רישיון לפעול כעסק חלפנות.
אבי אלון, כך מרואן, ניסה בשנת 2003 להוציא רישיון באמצעות רואה החשבון שלו, אך נדחה שוב ושוב. בפועל, אושר לו לעבוד ללא רישיון. בלשונו:
"אבי ביקש מהמשטרה אפילו אם זה עסק לא חוקי, תגידו לי שאני אסגור. אמרו לו: לא, לא תעבוד זה הכל בסדר" (עמ' 2722 לפרוט').
אילו נאמר לו שהעסק אינו חוקי, כך טען, היה סוגר.
לדברי מרואן, לא היתה שום חלוקת רווחים בינו ובין אבי אלון, במסגרת העסק המשותף. היום, כך הסביר, כל הרווחים שהיו, אינם עוד, בשל החובות של עבד ותומר שלא נפרעו.
בהתיחסו לחלוקת התפקידים ביו ובין הנאשם 4, הסביר הנאשם 1, כי בעוד שהנאשם 4 היה אחראי על הקשר בין הצ'יינג' ובין הבנק, היה הוא עצמו יושב בצ'יינג', ועוסק בפריטת השיקים. ככלל, כך טען, עבדו שניהם יחדיו, בשיוויון מלא, כפי שאף עולה לטענתו, מהאזנות הסתר.
לשאלת התובע, אם פעל הנאשם 4 בצ'יינג' לפי הוראותיו, השיב הנאשם 1:
"למה נראה לך הוא (אבי אלון - ב.א.ת.) ילד בגיל 12 צריך לתת לו הוראות איך לעבוד ואיך לנשום ואיך לחיות" (עמ' 2767 לפרוט').
יוזכר, בהאזנות הסתר בצ'יינג', נשמע אבי אלון מעדכן את מרואן בנעשה, ומקבל ממנו אישורים על פעולות בעסק. בהישאלו על כך, טען מרואן, כי היו לקוחות שאבי לא הכיר, ולכן התקשר אליו כדי לשאול האם לפרוט להם שיקים אם לאו.
גם הנאשם 4 עצמו, יש להזכיר, הכחיש שפעל לפי הוראותיו של מרואן. משהופנה על ידי ב"כ התביעה המלומדת, עו"ד גולדמן
, לשיחה שנקלטה בהאזנת סתר (ת/211 עמ' 11 חוברת 2) ממנה עלה כי נזקק בהחלט לאישור של מרואן, הסביר אבי אלון:
"ישנו פלוני שההיכרות שלי איתו היא בואי נגיד שטחית, וההיכרות שלו עם מראוון היא משפחתית, גדולה, חברית, תקריא לזה איך שאת רוצה. אני לא פורט לו שיקים, אני לא אפרוט לבנאדם הזה שיקים כי אני לא מכיר אותו לעומק. יכול לבוא מרוואן ויגיד תשמע, אתה רואה את הבנאדם הזה תפרוט לו שיק. אני לא שואל שאלות אני פורע את השיק. ולהיפך, למשל במקרה של תומר ואבי מורן, כשאבי מורן בא לבקש ממני לפרוט שיקים, ביקשתי ממנו שיבוא לעסק. ומה, הרי מרוואן לא מכיר את אבי מורן, אז יכול להיות שאני נתתי הוראה למרוואן תשמע אנחנו פורטים לבחור הזה? כן, באותה מידה" (עמ' 3606 לפרוט').
משהופנה לשיחה נוספת (ת/211) בה נשמע מג'די אומר: "אני עשיתי לו 6%, 6.5% עשיתי לו כמו מרואן". הסביר הנאשם 4, כי דובר בריבית שמג'די קבע, כמו אחיו. למעשה, טען, לא היה הענין של הריבית משמעותי; "חצי אחוז לפה חצי אחוז לשם". לטענתו, לא יכול היה מג'די לפרוט שיקים בעצמו, ללא אישור.
הפנייתו של הנאשם 4 לשיחה אחרת שנקלטה בהאזנת סתר (ת/211, עמ' 17) בה נשמע אומר למנהל הסניף של בל"ל בטירה: "אנחנו צריכים 100,000 ₪", הניבה תשובה מפיו, "אז מה אני מרוואן חנניה שאדי" (עמ' 3681 לפרוט').
על הצ'יינג' ועל התנהלותו סיפר גם עד המדינה עבד, שהסביר: "נאצר את אלון. הוא היה של מרואן ואבי אלון היו שותפים בעסק הזה...".
המקום שימש, לדבריו, "בעיקר לשיקים והלוואות", כפי ששמע מפי "מרואן, שאדי חנניה, חיים יוסף, אבי אלון" עימם נהג לשבת במקום ולשוחח ולעבוד (עמ' 631 לפרוט').
מי שניהלו את העסק היו, לטענתו, "אבי אלון ומג'די אח שלו, והמילה האחרונה היתה של מרואן...הוא מחליט..." (עמ' 666 לפרוט').

על נסיונותיהם של כל הנאשמים למדר את הנאשם 1 מכל מעורבות בצ'יינג'
242. על אף כל הדברים שהובאו עד כאן, ועל אף התמונה הברורה של מעורבות הנאשם 1, בכל שהתרחש בצ'יינג', השקיעו חבריו, הנאשמים האחרים, כמוהו עצמו, מאמצים עליונים להרחקתו מן ההתרחשויות בצ'יינג', כולל, מן הפעילות הפיננסית העסקית, שרחשה בו. מאמציהם אלה, מצאו ביטויים בעיקר במסגרת הודעותיהם במשטרה, שמותנו מאד בנקודה זו; בעומדם על הדוכן.
לפי טענת הנאשם 1 עצמו, ולפי טענת האחרים, לא היתה לו לנאשם 1, שליטה בצ'יינג', הוא לא היה מודע לניכיון השיקים שבוצע בו, ולא היה מעורב בפעילותו האחרת.
כאשר נשאל הנאשם 1, בהודעותיו ת/30 ות/31, על עסק הקרמיקה שניהל מזה שנים, נמנע במופגן מהתייחסות כלשהי אל הצ'יינג' שהיה בבעלותו כבר באותה עת. משהוצגה לו שאלה בענין זה בעומדו על הדוכן, הזדעק:
"... אתם מנסים להרשים את השופטים שאני מנסה להתנער מה- change. הרי ה- change בשם שלי במניות. אני הייתי פורט צ'קים,... זה שלא רציתי לענות למשטרה, זה לא אומר שאני מתנער מה- change. יש עובדה, המניות בשם שלי. איפה אני אתנער מה- change?" (עמ' 2866 לפרוט').
בהתיחסו בהמשך, לדבריו של אבי אלון במשטרה, לפיהם, לא היה לו שותף בצ'יינג', טען:
"הוא נגעל מהמשטרה, הוא בעצמו, מרוב שבאו, ביקרו ושכנעו אנשים, אז הוא העדיף לא, בתכלס הוא לא יכול להרחיק אותי, אני שותף במניות... הוא לא רוצה לדבר אתכם על אחרים. הוא מדבר על עצמו. שאל אותו שיעלה להעיד" (עמ' 2901 לפרוט').
על דבריו של ראשיד בת/481, שטען כי מרואן ניסה להרחיק עצמו מהצ'יינג', וכי משום כך, העביר הכל לאבי אלון, הסביר הנאשם 1, כי אלה פשוט שקרים: "רשיד משקר והעסק שלי. לא של אבי אלון, שלי. שלי".
גם הנאשם 2, עשה במהלך בחקירתו כל שניתן, כדי למנוע עירובו של מרואן בצ'יינג'.
כך, בהודעתו, ת/54:
"ש. של מי המקום הזה "נאסר את אלון"?
ת. של אבי.
ש. ולמה נקרא בשם "נאסר את אלון".
ת. לא יודע.
ש. האם למרוואן יש שייכות למקום הנ"ל?
ת. לא יודע" (שם, עמ' 8).
מדוע ראה להימנע מתשובה. והרי, איש לא יחשוד שלא ידע.
כך, גם בהודעתו, ת/61:
"ש. מרוואן אומר לאבי כמה אחוזי נכיון לקחת לך?
ת. לא. אין למרואן נאצר טלאל קשר לשיקים שאני פורע מול אבי אלון" (שם בעמ' 2).
ובהודעה ת/58:
"ש. למרואן יש משרד באותו ציינג' בטירה?
ת. לא חושב" (שם בעמ' 10).
ושוב, בחקירתו הנגדית על ידי התובעת המלומדת, עו"ד בן-ארי:
"ש: תראה, אני אומרת לך שבחקירה, ת/54, בהודעה שמסרת, שאלו אותך אם מרואן קשור ל-change. ואתה אומר - לא יודע, לא יודע אם הוא קשור ל-change.
כ.ה. אופיר: איך אתה מסביר את זה?
ת: את האמת, לא זכורה לי שאלה כזאת ששאלו אותי אם מרואן קשור ל-change שאלו אותי אם היו לי עסקים עם מרואן, אמרתי כן, שפרטתי צ'קים" (עמ' 3494 לפרוט').

מדוע התחמק מתשובה ברורה? – דומה כי השאלה מיותרת.

גם התיחסותו של הנאשם 3 למעורבותו של הנאשם 1 בצ'יינג', בלטה בדבריו. בהודעתו במשטרה, ת/69, נמנע מהזכרת העובדה שמרואן היה שותף בצ'יינג', בטענו שאבי אלון הוא "השותף של נאסר באסם הדוד שלי" (עמ' 5) בבית המשפט טען, כי פשוט לא נשאל על כך בחקירות.

כך גם, הנאשם 4, אבי אלון. כאשר נשאל בבית המשפט, מדוע ניסה להרחיק את מרואן מן הצ'יינג', טען, כי נבהל מן המעצר. כאשר שוב חזר ונשאל מדוע העלים את שותפותו של מרואן מפני החוקרים, השיב:
"...אמרתי מרואן לא שותף שלי. אני מנהל את העסק לבד. אני עושה הכל לבד. אני עונה על כל השאלות שלו, למרות שהוא מועל שיקים שמרואן חתום למרות שהוא מראה לי חקירה נוספת שמרואן אומר להם אני עובד בצ'יינג' יש לי עבודה בצ'יינג', כשזה התחיל שאמרתי שמרואן לא עובד איתי זה, המשכתי עם זה כמעט עד הסוף עד מצב הסוף" (עמ' 3547 לפרוט').
בהמשך הוסיף, לשאלות התובעת:
"אני אמרתי כבר, העניין של מרוואן נאסר מאוד נלחצתי מהעניין הזה. מאוד נלחצתי מהעניין הזה שהוא שותף שלי ומחפשים אותו ורציתי ליצור מצב של ניתוק, להרחיק אותו ממני. למרות שהוא מופיע חתום בעסק ולמרות שהוא מראה לי שהוא חתום על שיקים שיוצאים מהעסק. טיפשי, תמימות, תקראי לזה מה שאת רוצה אבל זה מה שעשיתי" (עמ' 3600 לפרוט').
הנאשם 4, דבק בגירסתו המכחישה, עד יום 17.4.05, כאשר החליט לספר כי מרואן הוא אכן שותפו. אלא, שגם אז, לאחר שגילה את האמת, עשה לעצמו "פרינציפ" כלשונו, והמשיך להכחיש את קשרו שלו עם מרואן. משהופנה אל ת/529, חוזה השכירות של החנות בה התנהל הצ'יינג', עליו חתם הוא לבדו, טען: "זה היה סתם מין מכתב הבנות כזה".

243. גם הנאשם 6, ידע, לפי עדותו בפני
נו, על מעורבותו של אבי אלון בצ'יינג', אך על מעורבותו של מרואן לא ידע. כשנשאל על דבריו בהודעתו, ת/105, לפיהם, היה מרואן בא לצ'יינג' רק כדי לשתות קפה, טען כי זה מה ש"קלט" מהתנהלות הדברים במקום. ככלל, ידע לדבריו, מפי אבי אלון, שאבי הוא ש"לקח" על עצמו לנהל את הצ'יינג' אשר היה בבעלותו הבלעדית.
וכך גם, הנאשם 7. כאשר עומת עם דברים שאמר בהודעותיו בהתיחסו לצ'יינג', ניסה להסבירם על ידי המשך הרחקת מרואן מן הצ'יינג', אף כי בהצלחה מועטת.
לשאלה, מדוע אמר בהודעה, ת/110, שהכיר את מרואן רק היכרות של "שלום, שלום"; השיב, כי התכוון לומר שהוא "חבר".
לשאלה, מדוע אמר בהודעה ת/111, כי כלל לא הכיר עסק בשם "נאצר את אלון", הסביר כי אכן לא הכיר עסק בשם כזה, אף שהכיר את הצ'יינג', שאותו קשר לאבי אלון בלבד, אשר שהה שם רוב הזמן, לפי דבריו. בפועל, לא ידע במה עסק מרואן, אף שידע כי למרואן "יש עסקים, בן אדם מוצלח".
ומה נעשה, ובשיחתו עם המדובב (ת/481) אמר הנאשם 7, דברים שונים לחלוטין?
כך, בין היתר:
"נכון שהוא מתעסק בפשע ועבריין אבל הוא (מרואן – ב.א.ת.) מתוחכם, הוא טוב עסקים. מי שמסתכל מרחוק חושב שהיהודים מפעילים אותו, בתכל'ס הוא מפעיל את כולם, יש לו ראש לעסקים חבל על הזמן. הוא יכול לעשות מכל דבר כסף, היהודים לא שווים כלום. הוא עזב אותם חודש הם מתו מרעב, רק חודש התרחק מהם לא היה להם מה לאכול. הוא הלביש אותם בחליפות, שם אותם במשרדים, הם חושבים שהם עושים את העסקים..." .
דברים אלה, המציבים את מרואן בראש הפירמידה העסקית בצ'יינג', הושמעו באזני הנאשם 7, אלא שהוא הכחישם, בהפנותו את התובעת לבדוק את הקלטת היטב (עמ' 4052 לפרוט').
לשאלה, למה התכוון כשאמר בשיחה המוקלטת שהצ'יינג' הוא עסק משותף אך "הדבר לא מוכח בניירת", טען, כי ביקש לומר שמרואן אינו קשור לציינג', בכל מקרה.
244. כך גם, הנאשם 10, אחיו של מרואן, שהצטרף למאמץ הכללי להרחקת מרואן מן הצ'יינג', וזאת, תוך התפתלויות קשות:
"ש. אני מדבר איתך על המקום שנקרא "נאסר את אלון".
ת. המקום הזה לאבי אלון.
ש. ולך ולמרואן אין שום החלטות והוראות שם?
ת. המקום לא שלנו, למה שהיה לנו החלטות? (ת/134 בעמ' 6).

245. ושוב השאלה, מהו שהדריך את כל הנאשמים להשקיע מאמצים גדולים, כמפורט, כל אחד בתורו, למחיקת הנאשם 1 מן התמונה? - דומה שהתשובה ברורה, וברורות גם המסקנות המתבקשות ממנה לגבי מקומו של הנאשם 1 בעשיה הפלילית המשותפת, שרחשה סביבו וסביב הצ'יינג' בניהולו.
די במנטרה החוזרת מפי כל אחד מן הנאשמים, כציטוטה לעיל, בדבר אי מעורבותו של מרואן בצ'יינג' ובמתרחש בו, כדי להמחיש את רמת המשמעת שלה היה מחוייב כל אחד מן הנאשמים במסגרת הפעילות המתוארת, ואת רמת הנאמנות ותחושת החובה, שליוו אותם בהתייחסותם אל הנאשם 1.

השיחות המוקלטות בצ'יינג'
246. בשלב החקירה הסמויה בוצעה על ידי המשטרה סדרה של האזנות סתר בצ'יינג' ובחנות הקרמיקה של מרואן, שבמהלכה נקלטו שיחות בין הנאשמים; בינם, ובין עצמם; ובינם ובין אחרים (להלן - השיחות המוקלטות). השיחות הוגשו לנו (ת/211, ת/212) ושימשו לתביעה, עדות נוספת למתרחש בצ'יינג'. אתיחס להלן, בקיצור המתחייב, אל השיחות המוקלטות הרלוונטיות לעניננו:
1. שיחה מיום 15.8.04, בין אבי אלון ובין מרואן, בה נשמע מרואן שואל את אבי, היכן מג'די, וזה משיבו, שמג'די הלך להחתים את חנניה על "צ'ק אחד גדול" (ת/211, עמ' 32, חוב' 2).
2. שיחה מיום 6.5.04, בה אומר מי שאומר שרשם שיק של מרואן ומסרו למג'די. בשאר השיקים, כך הוא נשמע אומר, יתחלק עם חנניה. בהמשך, מודיע המדבר שיכניס פתק לקופה, כאילו חנניה משך ממנה 30 אלף. מרואן שואל, אם על החברה או "פרטי" (ת/212, תקצירי צ'יינג', עמ' 37).
3. שיחה מיום 9.9.04, בין שאדי ואחר, בה מודיע שאדי לאחר, כי יש שיק "של יהודי", וכי כדאי שחנניה יתקשר אליו (ת/212, תקצירי צ'יינג', עמ' 173).
4. שיחה מיום 15.4.04, בין פריג' וחנניה, בה שואל פריג' אם חנניה הביא שיק לשמוליק, בהודיעו לו שמרואן אמר לו להתקשר לחנניה (ת/211, עמ' 7, חוב' 2).
5. שיחה מיום 6.6.04, בין מג'די וחנניה ובין אחד, נאהל, בה שואל מג'די "מה עם הצ'ק של ה-8 ?" ונאהל משיב, "שהיום בצהריים יתן לו צ'ק קדימה שיפרע". בהמשך, נאהל מבקש את חנניה, וחנניה שואל "מה הבטיח לו שבוע שעבר?" ותשובתו: "היום הוא יבוא יפרוס אותם צ'קים" (ת/212 עמ' 69).
6. שיחה בין מג'די וחנניה, מיום 3.1.05, בה שואל מג'די את חנניה אם הוא מגיע למשרד, וזה משיב שהוא בעבודות שירות. לבקשת מג'די מבטיחו חנניה שיביא לו מאוחר יותר שיק ע"ס 2,200 ₪ (ת/212 עמ' 244).
7. שיחה בין אבי אלון ובין מג'די, מיום 18.8.04, בה שואל אבי את מג'די אם הפקיד את השיקים שקיבל משאדי. מג'די עונה שהפקיד, וכי דיבר גם עם חנניה על 50,000 ₪ (ת/211, עמ' 34, חוב' 2).
8. שיחה בין אלמוני ומג'די, מיום 6.9.04, בה נשאל מג'די "כמה מזומנים" עימו, מג'די שואל "בחשבון שלנו?" ומשנענה בחיוב, אומר: "לא יודע, שאדי עוד לא הגיע" (ת/211, חוב' 2, עמ' 40).
9. שיחה בין שאדי ואחד, ויסאם, מיום 9.9.04, בה שואל שאדי: "יש היום גבייה במפעל?", והתשובה של ויסאם: "יש איתי צ'ק ששאלת עליו לפני יומיים". לשאלת שאדי, של מי הצ'ק, עונה זה, "של יהודי אחד". ובהמשך, "תגיד לחנניה תתקשר לבנק" (ת/211, חוב' 2, עמ' 44).
10. בין שאדי ואחד, האומר "מחר אולי חיים יביא חשבוניות, נבוא אליך...צ'קים" (ת/211, חוב 1, עמ' 54).
11. עם אחד, "מופיד", מיום 3.12.04, שאומר "עכשיו ניתקתי את הטלפון עם שאדי, סמכתי על שאדי שיביא כסף... כל דבר שיהיה אני אתקשר אליכם מיד...אם שאדי יבוא תוך חצי שעה עם 30,000 ₪ אני אסדר גם אותך". האיש בציינג' אומר: "לחוץ עם מזומנים צריך להפקיד בבנק" (ת/211, חוב' 1, עמ' 22).
12. מיום 25.1.05, בין אחד, "צאלח" ושאדי, בה מיידע צאלח את שאדי ששוחח עם מרואן והשיקים של ה-15 לחודש וה-25 לחודש יהיו של המשרד. "שיקח כמה ריבית שהוא רוצה". שאדי מאשר (ת/212, תקצירים, עמ' 274).

סיכום דבר, הרושם הכללי המתקבל מצירוף קטעי השיחות דלעיל, הוא שוב, של פעילות רוחשת בכספים שגילגלו הנאשמים בינם ובין עצמם; ובינם ובין אחרים, כשהשחקנים המרכזיים הם, מרואן, אבי אלון, מג'די, חנניה, ויותר מכל, שאדי.
הצ'יינג', כך עולה מן השיחות, היה מקום פעיל ותוסס, שהכספים התגלגלו בו מיד ליד, כשהם, יוצאים ובאים, נכנסים ומתחלפים.
וזאת יש להדגיש, נכון הדבר שאין השיחות המוקלטות יכולות להוות ראיות בפני
עצמן; שהרי מדובר בקטעי דברים, עמומים למדי. יש בהן עם זאת, בשיחות אלה, כדי להאיר את העדויות שהובאו לעיל, באור מציאותי, תוך עמידה נוספת על מקומו של כל אחד מן הנאשמים בפעילות המשותפת, כפי שיובהר להלן.

הנאשם 2, על מקומו בצ'יינג' לאור השיחות המוקלטות
247. בתגובה לשיחות המוקלטות בצ'יינג', טען הנאשם 2, כי הוקלט שם רק שלוש פעמים, ובשיחותיו אלה, לא דיבר על שיקים או על נכיון שיקים משום שלא היה מעורב בנושא. אם הוזכר שמו בשיחות המוקלטות, היו אלה לטענתו, דברים שאמר כלקוח שניכה שיקים בצ'יינג', הא ותו לא.
לעצם פנייתו לצ'יינג' בטירה, הזכיר שמפעל הבטון שלו היה בטירה, כולל, כל הפעילות הכספית שהתנהלה סביבו, כך שאין להתפלא.
בהתיחסו אל השיחה המוקלטת מיום 15.4.04, בינו ובין פריג', בה דובר על שיק ל"שמוליק" (ת/211, עמ' 7 חוב 2) הסביר הנאשם 2, כי "שמוליק" הוא ספק של חצץ וחול במפעל, והשיק בו דובר, היה תשלום שיועד עבורו על אספקה חודשית של חומרי גלם אלה. שמוליק, כך חנניה, היה פורט את השיקים אצל מרואן, וכנראה שבאותו יום בו נקלטה השיחה, היה אמור לפרוט את השיק עם הגעתו מתל-אביב. הוא עצמו, היה אמור לדאוג, לדבריו, להעברת השיק לצ'יינג' אלא שבצ'יינג' לא ידעו באיזה סכום מדובר, ולאיזה תאריך ניתן. לכן, התקשרו פריג' ושמוליק אליו, וביקשו לדעת מתי יגיע מתל-אביב ויסדיר הענין. לדבריו, סמך עליו מרואן שהצ'יקים יכובדו, ולכן לא היו שום בעיות. הדבר משתקף, לדבריו, היטב, מן השיחה המוקלטת.
ההסבר, כך נראה לי, דחוק הוא למדי, במיוחד, בכל הנוגע למעורבותו של מרואן בשיחה, שלגביה אין הסבר.
אשר לשיחה בין מג'די עם נאהל מיום 6.6.04 (ת/212 עמ' 69) בה הוזכר שמו, שיחה זו התנהלה לדבריו בצ'יינג', ברגע בה נכנס מן החוץ. זוהי, לדבריו, שיחה עם קבלן בנין שמשך בטון מהמפעל, ונשאר חייב לו כסף. על כך דיבר עימו בטלפון. בפועל, ברר עימו, לדבריו, מדוע לא הגיע לשלם לו את החוב.
השיחה השלישית בין מג'די ובינו מיום 3.1.05 (ת/212 עמ' 244) נסבה, לדברי חנניה, סביב ספק ברזל בשם לטיף, שמפעלו היה סמוך לצ'יינג', ושממנו קנה ברזל. לטיף, כך הנאשם, הגיע לצ'יינג', בענין החוב. בלשונו:
"במקום להתקשר אליי אז הוא פנה נכנס לשמה לשאול אז כנראה שהוא התבייש או משהו כזה בשביל 2,200 שקל להתקשר אליי אז הוא פנה ואז התקשר אליי מג'די לשאול" (עמ' 3343 לפרוט').
האמנם כך?
ומה עם השיחות בהן הוזכר הוא בהקשר למרואן ולכספים של הצ'יינג'?
בין כך ובין כך נראה, כי נסיונו של הנאשם 2, להסביר את השיחות בהן היה מעורב, או, שבהן אוזכר, כשיחות אקראיות, חסרות כל הקשר לעיסוקיו עם הנאשמים - לא צלח. כך גם טענתו שאילו היה מעורב באמת, היה מוקלט הרבה יותר. כלשונו:
"אם באמת היה לי קשר לאיזשהו change או שהייתי היה לי קשר לנכיון צ'קים, היו שומעים אותי לפחות עשרות פעמים אם לא מאות פעמים במשך כל התקופה הזאת" (עמ' 3344 לפרוט').
הרושם לדעתי שונה, ואין בו כדי להחמיא לנאשם 2.

הנאשם 3 על מקומו בצ'יינג' לאור השיחות המוקלטות
248. כך גם שאדי, הנאשם 3. שהכריז: "כל השיקים לא קשור, אני לא קשור לענין השיקים" (עמ' 3015 לפרוט'). טענתו, כי כל שעשה בציינג', היה הישיבה בחדר האחורי, שהיה בלשונו "כמו מָטֵה", שם שתה קפה עם מכריו, שמעולם לא דיברו עימו על פריטת שיקים.
אשר לשיחה בין מג'די ואחר, מיום 6.9.04 (ת/211, חוב 2, עמ' 40) בה נשמע מג'די מודיע כי אינו יודע "כמה מזומנים יש היום", משום ש"שאדי עוד לא הגיע", טען, כי לא דובר בו, אלא ב"שאדי" אחר.
חבל שכך טען. שהרי, מקומו בצ'יינג' לא הוטל עוד בספק. ומיהו אותו "שאדי" אחר שהיה בקיא ברזי הצ'יינג'? - סתם ולא פירש.
על דבריו של עבד, כי היה שותפו של מרואן בצ'יינג', טען שאדי כי אינם אמת. מרואן, לדבריו, הוא בן משפחה: "אנחנו כמו אחים", ומכאן קירבתו אליו, להבדיל, משותפות בעסק.
על דבריו של עד המדינה, תומר, לפיהם, היה יד ימינו של מרואן בענייני כספים ובהכאת חייבים, טען: "לא יודע". כך גם על דבריו של סאלח, שתיארו כ"סגן של מרואן" (ת/423) שלגביהם טען שאינם אלא עלילה.
אשר לדבריו של הנאשם 9, איסמעיל, שהעיד כי שאדי היה שותף של מרואן, של אבי אלון ושל חנניה בעסק פריטת השיקים, דברים אלה נאמרו לטענתו, על ידי איסמעיל, בשל לחץ שהופעל עליו בחקירות ובשל רצונו להשתחרר.

על ריחוקו של שאדי מן הצ'יינג' עמד, משום מה, גם הנאשם 4, אבי אלון, שטען כי שאדי לא היה שותף בצ'יינג', אף שקולו נשמע בקלטות שהוצגו לו (ראו, ת/211, חוב' 2, עמ' 40; ת/211 חוב' 2, עמ' 44; ת/211 חוב' 1, עמ' 54; ת/211 חוב' 1 עמ' 22; ת/212 תקצירים עמ' 278-274).
אבי אלון, דבק בגירסתו הראשונית, לפיה, מעולם לא עבד שאדי עבורו, ואם הוזכר השם "שאדי" בשיחות, הרי, "יכול להיות אלף שאדי", לדבריו.

והיכן הם נושאי השם שאדי האחרים? מדוע לא הובא אחד מהם, למיצער?

בהמשך, טען הנאשם 4, כי גם מופיד, שעימו נשמע שאדי מדבר, אינו פקיד בנק אלא בעל מפעל בטון ששאדי היה חייב לו כסף על פריטת שיקים; עובדה שנטענה גם על ידי נאשם אחר, חיים יוסף (ראו, הודעתו ת/10).
רק לקראת תום חקירתו הנגדית של אבי אלון על ידי עו"ד שרון, הסכים, כי לעיתים כאשר נעדר מהצ'יינג', ובמקום לא היו לא מרואן ולא מג'די, היה מבקש משאדי לשבת במקום.

סיכום דבר בעניינו של שאדי, נראה, כי נוכחותו האקטיבית בצ'יינג', ושליטתו בעסק שנוהל בו, הוכחו כדבעי.

מקומו של מג'די, הנאשם 10, בצ'יינג'
249. מג'די, אחיו של מרואן, החל לעסוק בפריטת שיקים, אליבא דידו, עם סיום לימודיו, בסביבות שנת 2005. לדבריו, היה בידו אישור לעסוק בשירותי מטבע, מאז שנת 2003. את דיווחיו לרשות לאיסור הלבנת הון, הגיש לדבריו, כדין, לאורך כל התקופה, באמצעות רוה"ח, נאשד עיראקי.
ביום 2.8.05, בעקבות הגשת כתב האישום בתיק דנא, הותלה אישורו (ראו נ/37, וראו גם תגובתו של הנאשם להתליית האישור נ/38, וכן, תשובת רשם נותני שירותי מטבע במשרד האוצר, נ/39).
בסוף שנת 2004, כך הנאשם 10, עם צאת אביו לפנסיה, קיבל ממנו את דמי הפרישה שלו, בסך 400,000 ₪, ופתח עסק לפריטת שיקים בסוף אותה שנה. עסק זה, ניהל לדבריו, לבדו, מתוך רכבו ומבית הוריו, שם התגורר. הפעילות הכספית בוצעה לפי דבריו, במסגרת חשבונו בבנק הפועלים, והתנועות בו תועדו במלואן.
בחשבון הזה, כך טען, פעל לבדו. לאיש לא היה יפוי-כח לפעול בו.
חשבון נוסף שלו, נוהל על ידו, לדבריו, בבנק לאומי, אלא שבחשבון הזה לא השתמש לצרכיו העסקיים.
פעילותו העסקית דווחה לדבריו במלואה, לרשויות המס, אף זאת, באמצעות רו"ח נאשד עיראקי.
לשאלת ב"כ התביעה, בחקירתו הנגדית, מה היו בפועל הכנסותיו מן העסק, טען, כי עדיין לא הצליח להיכנס לעבודה ממש בטרם נעצר בפרשה נשוא תיק זה.
לדברי הנאשם 10, לא הספיק, מכל מקום, לערוך חישובים לגבי הכנסותיו בחודשיים-שלושה בהם עבד, כך שלא דיווח על הכנסותיו מפריטת שיקים, אף שעבד אצל דודיו ואף שהחזיק בחנות הספורט במשך שנה (ראו, ת/374).
הגם שאישר כי הירבה לבקר בצ'יינג', הכחיש הנאשם 10, כל קשר עסקי עם אנשיו.
בביקוריו, כך טען, היה יושב ושותה קפה, ולעיתים היה עוזר לאבי אלון, בעבודתו. לעתים, הלך לבנק להביא מזומן או להפקיד שיקים. כמו כן, היה עונה לטלפונים: "אם היה אומר לי תענה הייתי עונה".
בהמשך עדותו, נסוג הנאשם 10, מהכחשתו הגורפת, והסכים שהיו "כמה פעמים שפרטתי כן שיקים". כך במיוחד, כאשר אבי אלון נעדר מהצ'יינג'. בתמורה, לא קיבל לדבריו, משכורת מאבי אלון, אך קיבל "דמי כיס" בסכומים משתנים, "פה 200 פה 300... היה נותן לי בשביל דלק".
לשאלת בית המשפט, מדוע ביצע עבודות שליחות עבור אבי אלון, השיב, שממילא היה מסתובב בטירה עם רכבו כל היום. מה עוד, שאבי היה משלם לו עבור השליחויות.
בעדותו עשה הנאשם 10, כל מאמץ להציב חיץ ברור בין עסקו שלו לפריטת שיקים, ובין הצ'יינג'. את השיקים ללקוחותיו היה פורט, לדבריו, "או בבית או באוטו למה כל הזמן הסתובבתי", כלשונו. עם זאת, הסביר בהמשך, היו מצבים בהם לא היה ברשותו כסף מזומן, כך שנאלץ לפרוט ללקוחותיו שיקים בצ'יינג':
"יש בן אדם בוא נגיד שכל הזמן הוא בא אליי לפרוט מאצלי, אז פעם בא אליי ואין לי כסף הייתי לוקח ממנו את הצ'ק, לא אומר לו אין כסף, הייתי הולך לאבי ופורט את הצ'ק" (עמ' 3972 לפרוט').
במקרים אלה, טען, לא הרוויח כלל. את הפריטה ביצע אך ורק משום שלא רצה להפסיד לקוחות.
היו גם מצבים, לדברי הנאשם 10, בהם היו לקוחותיו מתקשרים אליו כאשר שהה בצ'יינג'. במקרים אלה, היה קובע להיפגש עימם, בבית קפה מחוץ לצ'יינג', ושם היה מבצע את עסקאותיו. לטענתו, אף לא ניצל את הטלפון של הצ'יינג' לעסקיו אלה.
משהופנה על ידי התובעת, עו"ד בן ארי, אל הודעותיו, בהן נדרש להגיב על שיחות טלפון שלו בצ'יינג', שהוקלטו כאמור בהאזנת סתר, טען, להד"ם. לדבריו לא שמע את השיחות עצמן בחקירה, אלא את התמלילים בלבד.
לגופם של דברים, טען גם הוא, כי אפשר שהמדובר הוא במג'די אחר, אולי, "מג'די שאפיף נאצר", קרוב משפחה שעסק גם הוא בחלפנות כספים, בעסקו שלו, והיה מעורב בפרשה אך לא הוגש נגדו כתב אישום.
דא עקא, שמעדות הנאשם 4 עלה ברורות שהנאשם 10, הוא, ולא אחר, ביצע לעתים, עסקאות מטבע בצ'יינג'. הוא, ולא שום "מג'די אחר". בלשונו: "...אם צריך ורק באישורי לפעמים מג'די טלאל נאצר מבצע עסקאות" (ת/79, בעמ' 2).
לשאלה, איך ידע מג'די מתי עליו להגיע לעסק, השיב: "שאני קורא לו הוא בא לעבוד יש לו מפתח לעסק" (שם, בעמ' 3).

כך או אחרת, עולה בבירור, כי מקומו של מג'די בעסק בוסס היטב, לצד הנאשמים האחרים.

הפרת חובות הרישום והדיווח נשוא חוק איסור הלבנת הון
רו"ח שי מדינה, על הפרות החוק
250. רוה"ח שי מדינה ממשרד בר-לב, היה מעורב בחקירת ניכיון השיקים בצ'יינג', מטעם המשטרה. בפועל, ניהל רו"ח מדינה את הצוות שערך את ביקורת החשבונות והספרים של הנאשמים. לפי עדותו בפני
נו, נילווה הצוות שבראשותו, אל הצוות המשטרתי ואל הצוותים של רשויות המס שחקרו את הלבנת ההון שבוצעה אליבא דתביעה, על ידי הנאשמים.
מטרת הביקורת היתה, לפי דברי העד, לברר את מידת מעורבותו של הצ'יינג' ואנשיו בשרותי מטבע, מבלי שנרשמו כדין אצל הרשם, וכן, לברר אם בוצעו בצ'יינג' פעולות שהיו חייבות דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון על פי חוק, ולא דווחו.
לדברי העד, סקר את החומר החשבונאי שנתפס אצל הנאשמים ואשר כלל, חשבוניות מס, קבלות, העתקים, פקודות יומן, העתקי המחאות ודפי חשבון בנק. על רקע זה, ערך את דו"ח הפעולה, ת/311 (להלן - דו"ח הפעולה).
עיון בדו"ח הפעולה העלה, כי הנאשמת 11, חברת נאצר את אלון, אכן לא נרשמה במרשם נותני שירותי מטבע, ולא העבירה בשום מקרה, דיווחים לרשות לאיסור הלבנת הון, כנדרש בדין (ראו, חלק א' סעיף 6)
עיון בחלק ג' של דו"ח הפעולה, המתייחס להפרות לפי פרק ד.1. לחוק איסור הלבנת הון, מאשר עיסוק בשרותי מטבע בצ'יינג', כעולה מהעתקי חשבוניות המס והקבלות המתעדות עסקאות ניכוי שבוצעו בו, וכך גם, מפקודות יומן ומדפי החשבון של הנאשמת 11 בבנק.
מן הביקורת עלה עוד, לדברי רו"ח מדינה, שהחברה ביצעה ניכיון שיקים תמורת מזומנים, כמשתקף מ-62 העסקאות על סך כ-50,000 ₪ כל אחת, שבוצעו בתקופה בין 10.5.04 – 22.2.05, ואשר סכומן הכולל, הגיע לסך 6,126,050 ₪ (ראו, חלק ו' סעיף 1 לדו"ח הפעולה).
על אף האמור, כך העד, לא נמצאו במסמכי הצ'יינג', טופסי הצהרת מבקש שירות, או, צילום תעודות הזהות של מקבלי השירות; גם לא פרטים על העסקאות שבוצעו ועל העומד מאחוריהן.
מסקנת דו"ח הפעולה היא, אליבא דרו"ח מדינה, כי הנאשמת 11 לא ביצעה אימות פרטים ודרישת מסמכים, כנדרש על פי סעיף 3 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע) התשס"ב-2002 (להלן- הצו).
החברה, כך הוברר, לא ביצעה רישום פרטי הזיהוי, כנדרש בסעיף 2 לצו; לא דרשה ממבקש השירות הצהרה, כנדרש בסעיף 4 לצו; לא ביצעה זיהוי פנים אל פנים של מבקש השירות, כנדרש בסעיף 5 לצו; ולא שמרה על מסמכים ופרטי דיווח, כנדרש בסעיף 9 לצו (ראו, חלק ו' סעיף 2 לדו"ח הפעולה).
בהתייחסו אל נספח ב' לדו"ח הפעולה (טבלת המחאות עצמיות) הסביר העד, כי אלה הן המחאות שהחברה הנפיקה, על מנת למשוך מזומנים (עמ' 1169 לפרוט'). מכאן גם, לדבריו, שבוצעו עסקאות ניכיון תמורת מזומנים.
בהתייחסו לנספח ג' (חשבוניות החייבות בדיווח כפי שמופיע בדפי הנהלת החשבונות) הסביר, כי מדובר במספר פקודות יומן שסכומן עלה על 50,000 ₪, המעידות על עסקאות הניכיון החייבות בדיווח שבוצעו על ידי הצ'יינג'.

מכתב ההתראה של בנק לאומי לנאשמת 11
251. כבר הוזכר, שפעילותה הכספית של החברה הנאשמת 11, התנהלה בחשבון מס' 664600/06, על שמה, בבנק לאומי סניף טירה.
בעלי זכות החתימה בחשבון זה היו הנאשמים 1 ו-4 (ת/341). אלה, לא דיווחו לבנק על היותם עוסקים במתן שירותי מטבע, כנדרש, ומכל מקום, שום ראיה לא הוצגה על ידם, לאישוש דיווח כאמור, דבר שהוסבר לנאשם 4, אבי אלון על ידי מנהל הסניף, בשיחתם מיום 14.10.04 (ת/211). כך תמליל השיחה:
"מנהל: לי אסור לפתוח חשבונות ל... לאנשים שעובדים בנושא הזה עם רשיון. עכשיו, אלה שעובדים עם רשיון מותר להם בבנק לאומי בסביבה לעבוד בשני סניפים, בג'לג'וליה ובבאקה.
אבי: כן?
מנהל: זה העניין עכשיו, אני כל הזמן אני מנסה ללכת בין הטיפות בשביל לא לתקוע אתכם ..." (שם, בעמ' 19-18).
כחודש לאחר אותה שיחה, ביום 24.11.04, שלח הבנק מכתב התראה למשרד הצ'יינג' (ת/531) בו נדרשה החברה ליתן "הסבר לגבי הפעילות המתנהלת בחשבון, אשר נחזית להיות פעילות של מתן שירותי מטבע, כהגדרתה בחוק איסור הלבנת הון".
במכתב הוזהרה החברה כי אם לא יתקבל הסבר תוך 14 יום, תוקפא הפעילות בחשבונה. אין זה ברור, מן הראיות, מה סופה של אזהרה זו.

מנהל סניף טירה של בנק הפועלים, ג'מאל מחמיד, על פעילות הנאשמים בסניף
252. הפעילות בחשבונו של הנאשם 7, בבנק הפועלים סניף טירה (מס' 252957) שתוארה באישום החמישי, מצביעה לטענת התביעה, על עיסוקו במתן שירותי מטבע, שחייבה אותו כבעל החשבון, ואת הנאשם 3, כמיופה הכוח שלו, להירשם כנותני שירותי מטבע ולדווח על פעילותם לרשות לאיסור הלבנת הון.
בהודעתו של מנהל הסניף (ת/500, שהוגשה בהסכמה) הודיע המנהל:
"אני מכיר את החשבון הזה, בשנה האחרונה, אני חושב ומעריך שמאז ש.ע.-א-חי איהב נפטר, התחילו לעבוד בחשבון הזה בתכשיטים, ומאחר והפעילות היתה די גדולה, התעורר בי החשד לחלפנות והוצאתי דיווח לרשות להלבנת הון וזה בתאריך 31.01.2005 ..." (שם, בעמ' 1).
בדיווחו לרשות על הפעילות החריגה (צרופה לת/500) פירט המנהל את הרקע לדיווח, שהוא, "חשד לפעילות של חלפנות ללא אישור/רשיון בתוקף".
החשד כך הסביר, התעורר לאור "הפקדות ומשיכות שיקים ומזומנים בסכומים גבוהים".
מכל מקום, אין כל חולק, שהנאשם 7 והנאשם 3, לא מילאו חובתם בדין בענין הרישום והדיווח על פי חוק ההלבנה.

הנאשם 1, על ענין הרישוי
253. לשאלה שהוצגה לנאשם 1, אם פעל לקבל רישיון להפעלת שירותי מטבע, כחובתו על פי חוק, השיב שהוא אישית לא ביקש רישיון, אך הניח שאבי אלון הגיש בקשה כזו. בהמשך טען, שאם היתה בקשה, הרי התיחסה זו לחברה הנאשמת 11. לאחר מכן, שינה גירסתו, והודה שאבי אלון ביקש רשיון בשם שניהם, ואולם זאת, לגבי חברה אחרת, היא, חברת "נאצר את אלון תכשיטים והשקעות נ.א. 2004 בע"מ" (להלן: חברת נ.א. 2004) (ראו, שאילתא של רשם החברות ת/311).
לשאלת התובע המלומד, עו"ד נאור
, אם היה שותפו של אבי אלון גם בחברה האחרת, השיב, כי אפשר שביקשו להחליף את החברה נאצר את אלון בחברה זו. בהמשך טען בציניות: "מה למה? בא לי. בא לי לפתוח עוד חברה"; ולאחר מכן הוסיף:
"פתחתי את החברה הזאת אני. בא לי לפתוח כי בא לי ולא עבדתי בה. השארתי אותה ככה בצד... פתחתי והקפאתי אותה בבית, לא השתמשתי. מה יש בזה" (עמ' 2765 לפרוט').
וכן: "אז כנראה שעמם לי, הלכתי לפתוח חברה" (עמ' 2766 לפרוט').
הנאשם 1 לא זכר אם לחברה האחרת היה חשבון בנק. כאשר הוצג לו המכתב שנשלח אליו ממחלקת הרישום של משרד האוצר, בו הודע לו ולאבי אלון על גניזת בקשתם לרישיון, עקב אי יכולתם לעסוק במתן שירותי מטבע, לא ידע לטענתו, במה מדובר.
בסופו של דבר, אישר שאכן הפעיל את הצ'יינג' ללא רשיון, אך הסביר שלאחיו, מג'די היה אישור. עוד, טען:
"אמרתי לך גם פעם שעברה, אבי טיפל ברואה חשבון, אמת. לא הייתי, הוא טיפל תמיד ברואה חשבון. לא הייתי קשור. ואני יודע שהוא היה אומר לי כל פעם, הגשתי בקשה לאישור, וכל פעם הם דוחים. למה? לקח להם זמן לבנות את התיק, אז במקביל שזה יתאם להם בלי אישור" (עמ' 2810 לפרוטו').
הנאשם 1, שב וטען כי הוא עצמו, לא ידע איזו פעילות חייבת בדיווח לפי חוק איסור הלבנת הון, ואיזו חייבת תיעוד רישמי. משום כך, גם לא ידע לדבריו, אם בוצע בחברה דיווח כדין. שאלות בענין זה, הציע להפנות לאבי אלון "כי הוא היה מטפל בכל".
לשאלה, אם סיפר למנהל הבנק פארוק על פעילותה של חברת "נאצר את אלון" בניכיון שיקים, השיב:
"לא יודע אם, מה אמרנו לו ומה לא, אני לא זוכר כל מילה, אבל הוא יודע שזה חשבון של זהב ומתנכים גם צ'קים בו. אתה יכול לפתוח חשבון של משאיות, גם לנכות צ'קים. זה לא משהו מיוחד שהוא בולט... גם קבלני בניין מנכים צ'קים בחשבונות שלהם... לא צריך אישור" (עמ' 2811 לפרוט').
שוב, היפנה את ב"כ התביעה, עו"ד נאור
, אל הנאשם 4, על מנת לקבל תשובה בענין.

והנאשם 4, מה בפיו?
254. נאשם זה, להבדיל מן הנאשם 1, הודה כי הנאשמת 11 לא נרשמה אצל רשם נותני שירותי מטבע, ולא הגישה מעולם בקשת רישום, כנותנת שירות זה.
לדבריו, שמע על דרישת הרישום ממנהל הבנק או מרואה החשבון, רק בתחילת שנת 2004 ובעקבות כך מילא את הטפסים הנדרשים.
בהמשך, שינה תשובתו וטען כי לא יכול היה לבקש אישור לנאשמת 11, שכבר עסקה בפריטת שיקים מזה זמן. לכן, ביקש, לדבריו, את האישור לחברה חדשה שפתח, היא חברת "נ.א. 2004" שבה לא נרשם מרואן כשותף.
הנאשם הודה כי בתקופה בה טופלה הבקשה על ידי הרשויות, המשיך לנהל את הנאשמת 11, ללא אישור למתן שירותי מטבע. לשאלה, מדוע לא נרשם מרואן כשותפו בחברה החדשה, ענה סתמית, "נרשמתי לבד", ולא יסף.
החברה החדשה, "נ.א. 2004", לא קיבלה אישור למתן שירותי מטבע (ראו, ת/311, הדו"ח של שי מדינה). לטענת הנאשם 4, היה זה משום שבעברו נרשמה לו עריקה מן הצבא.
לשאלה, מדוע לא דיווח על פעילות הנאשמת 11 לרשות לאיסור הלבנת הון, השיב:
"כי הם לא נתנו לי לדווח להם, אני ביקשתי לדווח להם. הם לא הסכימו. הם אמרו לי יש לי בעיה של עריקות משנת 97" (עמ' 3315 לפרוט').
הנאשם הכחיש מכל וכל, שהיקף העסקאות היומי בצ'יינג', עמד על מאות אלפי שקלים וחייב היה דיווח. משהופנה אל הודעתו של הנאשם 9, איסמעיל (ת/235) לפיה, גילגל מרואן בכל יום "400 עד 500 אלף ₪", הכחיש זאת הנאשם 4 בנחרצות. משהופנה גם לדו"ח של שי מדינה (ת/311) טען:
"לא דווח. זה שיקים שאני פרעתי שהפקדתי לבנק, שדיווחתי למע"מ, למס הכנסה לכולם? לא דיווחתי, כי עוד פעם ...אני יכול לדווח להם על משהו שהם לא מוכנים לקבל אותי, מה אני אדווח להם? אני רוצה לדווח לכם, תאשרו לי" (עמ' 3616 לפרוט').
בסופו של דבר, לאחר שאלות הבהרה שהיפנה אליו בית המשפט, הודה הנאשם 4, כי הרשות לא סירבה בפועל, לקבל את דיווחיו, וכי פשוט לא ביקש לדווח.
באין בקשה לדיווח, סירוב מנין לי?

מפרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים של הנאשמת 11 ביום 16.2.03 (ת/380) עולה, כי הוחלט בה, על פתיחת חשבון בנק לחברה הנאשמת 11, בבנק הפועלים סניף טירה. על הפרוטוקול חתומים מרואן נאצר ואבי אלון. דא עקא, שבחקירתו של הנאשם 4 במשטרה (ת/79) טען כי היה מורשה החתימה היחיד לגבי השיקים שנמשכו מאותו חשבון. לפי הסברו של הנאשם 4, אכן שיקר בחקירתו גם בנקודה זו, וזאת, בשל העובדה שבאותו שלב הסתיר ככל יכולתו את העובדה שמרואן היה שותפו; עובדה האומרת, היא לעצמה כאמור, דרשני.
הנאשם 4 המשיך והודה, כי לא דיווח לבנק, כמתחייב על פי דין, על עיסוקה של הנאשמת 11 במתן שירותי מטבע, כי איש לא ביקש ממנו לדווח זאת. ממילא, כך טען, ידע הבנק על עיסוקה זה של החברה.
יוזכר, לפי עדותו של מנהל הסניף, פארוק נאצר, היתרה בנאשמים על הפרת הוראות החוק לאיסור הלבנת הון, לאחר שהגישו בקשה לרישום חברת "נ.א. 2004" כנותנת שירותים.
הנאשם לא הכחיש שיחתו עם מנהל הסניף בענין זה, ביום 14.10.04 (ת/211, בעמ' 19-18) אך טען, כי השיב למנהל שהענין בטיפול, וכי נשלחה בקשה לרשם, והוא מחכה עדיין לתשובה.
הנאשם לא טרח לספר למנהל כי הבקשה הוגשה לגבי החברה החדשה, נ.א. 2004, ולא לגבי הנאשמת 11, נאצר את אלון.
אשר למכתב ההתראה שנשלח מבנק לאומי אל הנאשמים, ביום 24.11.04 (ת/531) טען הנאשם 4, כי היה זה מכתב שנכתב לאחר תחילת החקירה בתיק.

הנאשם 7, על עובדות האישום השישי
255. תגובתו של נאשם זה למעשים שיוחסו לו במסגרת האישום השישי, היתה:
"הלבנת הון בכלל לא ידעתי מה זה רק זה בבית משפט פה. לפני זה אני לא ידעתי, אם הייתי יודע שזה מסובך לא הייתי נותן לו (לאיהב, ב.א.ת.) שיעבוד עם החשבון הזה שלי" (עמ' 4026 לפרוט').
הנאשם היפנה אצבע מאשימה אל בנק הפועלים, וטען כי לא מנהל הסניף וגם לא פקידים זוטרים כלשהם, לא טרחו להסביר לו שהפעילות בחשבון הבנק שלו, מס' 252957, מהווה עבירה על החוק. כך בלשונו:
"אף אחד, אף פקיד לא, סתם, מילה לא זרקו... לא יראו שום דבר. ואני מאיפה אני יודע מה זה הלבנת הון ומה זה חברות? שום דבר לא הייתי יודע" (שם).

עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח; הנפקות החוקית
256. על חשיבות מנגנוני הרישום והדיווח, ככלי סטטוטורי במאבק בהלבנת הון, כבר עמדתי במסגרת האישום החמישי. בסקירת האישום דנן, תידון עבירת איסור עשיית פעולה ברכוש, במטרה להימנע מדיווח (סעיף 3(ב) לחוק) ובעבירת עיסוק במתן שירותי מטבע ללא רישום במרשם (סעיף 11יב(א)(1) לחוק).
זו לשונו של סעיף 3(ב) לחוק:
"העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח".
העבירה נשוא סעיף 3(ב) לחוק, עניינה, איפוא, בעשיית פעולה ברכוש או במסירת מידע כוזב, במטרה להימנע מהדיווח הנדרש בסעיפים 7 ו-9 לחוק.
סעיף 7 לחוק, עניינו בחובות המוטלות על נותני שירותים פיננסיים; בהן, חובות זיהוי דיווח וניהול רישומים ושמירתם, שמטרתן לאפשר שקיפות בפני
הרשות.
אופן ביצוע החובות הוגדר, לפי ההסמכה בסעיף, בשורה של צווים המופנים לגופים פיננסיים [ראו, צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של מנהל תיקים), התשס"ב-2001; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), התשס"ב-2002; צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של קופת גמל וחברה המנהלת קופת גמל), התשס"ב-2001; וכן צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), התשס"א-2001].
סעיף 9 לחוק, מטיל על כל אדם חובת דיווח על כספים שהוא נושא עימו בעת הכניסה והיציאה לישראל, על פי הקריטריונים הקבועים בחוק.
אשר ליחס בין העבירה נשוא סעיף 3(א) לחוק, ובין העבירה נשוא סעיף 3(ב) לחוק, נקבע בב"שפ 1542/04 מדינת ישראל
נ' טובה אדר פ"ד נח(3) 613, מפי השופט חשין, כך:
"ליבתו של החוק...היא בהוראת סעיף 3(א). במקום זה מקַבֵּע החוק את האיסור העיקרי שבו, וסביבו של אותו איסור סובבות הולכות שאר הוראות-החוק. הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א). המבקש להלבין הון שהושג בעבירה - לרבות הון ששימש לביצוע עבירה או הון שאיפשר ביצוע עבירה - יעשה כל אשר ביכולתו כדי להסתיר את מעשיו מפני הרשויות. דרכו זו של העבריין מבקשת הוראת סעיף 3(ב) לשבש. מכאן חובת הדיווח המוטלת על תאגידים בנקאיים, כהוראת הסעיף 7 לחוק, וקביעת עבירה למי שעושה פעולה ברכוש במטרה לסכל דיווח לפי סעיף 7 (או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון)" (שם, בעמ' 620).

עמד גם השופט חשין על חשיבותה של חובת הדיווח, בפרשת אדר הנ"ל, בהבהירו:
"על חשיבותה של חובת הדיווח כנדבך מרכזי במלחמה בהון השחור יעיד הטיפול הדקדקני והנרחב בה בחוק; ובעקבות החוק - בהקמת מנגנון הדיווח אשר הוקם. אכן, הדיווח הוא אמצעי ולא מטרה, אך המדובר הוא באמצעי אשר בלעדיו ייגרע עיקרו של החוק... טול מחוק איסור הלבנה את חובת הדיווח - ונטלת ממנו את נשמתו".
מן האמור עולה, כי מטעם זה, מצא המחוקק לנכון לייחד בסעיף 3(ב) עבירה האוסרת פגיעה או שיבוש של חובת הדיווח, החלה גם על "רכוש" שלגביו לא הוכח שהיה מעורב בעבירה, בשונה מסעיף 3(א) המדבר על "רכוש אסור".
העבירה נשוא סעיף 3(ב) לחוק, איננה עבירה התנהגותית, אלא עבירת מטרה. רוצה לומר, אין העבירה הזו דורשת תוצאה, אך נדרשת לגביה הוכחת "מטרה" להשגת יעד, כמפורט בגוף הגדרת העבירה בסעיף.
היסוד הפיזי של העבירה, הוא עשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב. היסוד הנפשי של העבירה, הוא, מודעות בפועל מצד הנאשם, לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, כשבצידה כוונה להשיג את המטרה "שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7" או "לגרום לדיווח בלתי נכון" לפי הסעיף.
על המטרה בקביעת העבירה, ניתן להסיק ממכלול הנסיבות הסובבות את הארוע, בהן, העדר רישום של נותן שירותי מטבע אצל הרשם, העדר רישום מסודר של העסקאות החייבות בדיווח, ואי קיום הוראות צו איסור הלבנת הון [חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), התשס"ב-2002 (ראו, ת"פ 394/04 מדינת ישראל
נ' מאיר כהן (טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו")].

257. העבירה האחרת, לענין הפרת הוראות הרישום והדיווח, היא כאמור, עבירת עיסוק במתן שירותי מטבע ללא רישום במרשם [סעיף 11יב(א)(1) לחוק].
זו לשונו של סעיף 11יב(א)(1) לחוק:
"נותן שירותי מטבע העושה אחד מאלה, דינו - מאסר שנה או קנס בשיעור פי שלושה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין:
(1) עוסק במתן שירותי מטבע בלא רישום במרשם בניגוד להוראות סעיפים 11ג ו-11ו(ה);..."
חובת הרישום, עוגנה בסעיף 11ג לחוק, שזו לשונו:
"(א)כל מי שעיסוקו במתן אחד מהשירותים המפורטים להלן, גם אם אין זה עיסוקו היחיד, (בחוק זה - נותן שירותי מטבע) חייב ברישום במרשם".
בין היתר, מונה הסעיף, בסעיף קטן 5 שבו, עיסוק ב"נכיון שקים, שטרי חליפין ושטרי חוב".
מן הכלל אל הפרט
258. הנאשמת 11, כפי שהובהר לעיל, לא נרשמה כנותנת שירותי מטבע, ועל כך אין חולק. אין גם חולק שזה היה עיסוקה. העובדה שהנאשם 10 החזיק בידיו אישור לעסוק בתחום זה, כמו גם העובדה שהוגשה בקשה לרישום לגבי חברה אחרת, היא, חברת "נ.א. 2004", אינן משנות דבר לעניין מחדלה של הנאשמת 11 עצמה, בנושא זה.
עיסוקה של הנאשמת 11, בתחום ניכיון השיקים, ואי ציותה להוראות החוק בענין רישומה כדין, מקיימת לכל הדעות, את כל יסודות העבירה נשוא סעיף 11יב(א)(1); גם כשהיא לעצמה, וגם לענין המעורבים האחרים במחדל זה, הם, הנאשמים 1, 3, 4, ו-10.
בכך אין די. הימנעותה של הנאשמת 11 מרישום כדין, והימנעות הנאשמים הנ"ל מרישומה באמצעותם, מצביעות, מטבע הדברים, על המטרה שעמדה לנגד עיניהם, היא, אי דיווח כדין, ואי יידוע הרשויות על הפעילות בהנהלתם.
הוסף לכל האמור עד כאן, את העובדה, שהנאשמת 11 לא הגישה בפועל דיווח כלשהו לרשות לאיסור הלבנת הון; שלא דיווחה על עיסוקה בסניף הבנק בו התנהל חשבונה, ושפעלה להסתרת הכנסותיה האסורות באמצעות אנשיה; והעבירה קמה, על כל רכיביה.
למיצער, יש בעובדות הנ"ל כדי להעיד על עצימת עינים, שנילוותה להתנהלות החברה, כך שהיסוד הנפשי של העבירה, גובש.
לגבי הנאשם 7, יש להדגיש, די בהעמדת חשבונו בבנק לרשות כל יתר הנאשמים שפעלו בו כעולה על דעתם, כדי שהמטרה הפלילית תצוף ותעלה לגביו.

סיכום פרק הלבנת ההון
259. דומה, שפריסת העובדות בפרק זה שנושאו, עבירות שביצעו הנאשמים בתחום הלבנת ההון, די בה היא לעצמה, להעמדת תמונה ברורה של עבריינות פיננסית אשר הלכה והתגבשה לכדי עבירות חמורות על חוק ההלבנה וסעיפי העונשין הקבועים בו.
פרטנו לעיל, את העבירות שראה המחוקק לקבוע בחוק החדש הזה, ואשר טרם נבחנו לעומקן בפסיקה. עמדנו על דרכי יישומן על הנאשמים בתיק שבפני
נו.
מצאנו שהפעילות שרחשה בחשבונות שנקשרו אל חבורת הנאשמים האמורה, ואשר בחלקה הוסתרה או הוסוותה בפעולות שונות שביצעו אלה, היא אשר הקימה את תמונת המחדלים הרישומיים והדיווחיים, אשר הובילו בעקביות ובביטחה להפיכת הון עתק שהושג על ידי הנאשמים תוך עבירה על החוק, להון "מולבן" שנכנס לכיסיהם הם, לפי חלוקה היררכית ברורה אשר צמחה ועלתה מתמונת העובדות המתוארת.
ההסברים שניסו הנאשמים ליתן לפעולות תמוהות ומוזרות שבוצעו בחשבונותיהם בבנק, כמתואר לאורכו של פרק זה, לא היה בהם כדי להעמיד את התנהלותם המתוארת, באור של פעילות נורמטיבית, החפה ממטרות ומגמות שהוגדרו בחוק איסור הלבנת הון, כאסורות וכמגבשות אותן עבירות חמורות שסנקציות קשות לצידיהן.
השתזרותן של העבירות על חוק הלבנת הון, במסכת העבריינית הכוללת נשוא הפרשה העומדת לדיון בתיק זה, תובהר עוד, בהמשך, כאשר תידון התמונה הכוללת שתתקבל מניתוח העובדות בכל פרקי הכרעת דין זו, כחטיבה אחת.

פרק רביעי; האלימות והאיומים
כללי
260. פרשת האלימות נשוא כתב האישום דנן, עומדת בפני
עצמה, לצד האישומים האחרים, בענין פרשת החשבוניות הפיקטיביות, ובענין העבירות הכלכליות. עם זאת, יש בה כדי להשליך גם על אלה. במיוחד כך, כאשר עסקינן באישום הראשון, הדן בעבירות אותן מייחסת התביעה לנאשמים במסגרת חברותם הנטענת בארגון הפשיעה שלקיומו היא טוענת.
עסקינן, אליבא דכתב האישום, בשמונה פרשיות של אלימות בהן היו מעורבים הנאשמים בתיק, כל אחד לפי חלקו ובהתאם לאירוע שבו השתתף; בכל אלה, כך התביעה, בולטת דמותו של הנאשם 1, כדמות מרכזית, כמי שמושך בכל החוטים, וכמי שמוביל ומכוון את כל המעשים.
הפרשה הראשונה, נשוא האישום השביעי, כרוכה בתקיפתו של אחד, סאלח מארבי (להלן - מארבי) אשר הסתבך, לפי טענת התביעה, בחוב כספי עם קוסאי קאסם (להלן - קוסאי). זה האחרון, כך נטען, דאג שגביית חובו ממארבי, תבוצע על ידי מרואן, שאליו פנה, ואשר אליבא דתביעה, נקט בדרכי אלימות כנגד החייב, כולל, ארגון ירי לעבר בית דודו, באמצעות אנשיו.
הפרשה השניה, נשוא האישום השמיני, עניינה באלימות שנקטו מרואן ואנשיו כנגד מאלק אקרט (להלן - מאלק) שפרט שיקים בצ'יינג' של מרואן ואבי אלון, אשר חזרו מבלי שכובדו; עובדה זו, כך נטען, עוררה זעמם של הנאשמים, ובראשם מרואן, שפעל בהתאם, כנגד החייב.
הפרשה השלישית, נשוא האישום התשיעי - היא, הפרשה הקשה והמשמעותית מבין פרשיות האלימות נשוא כתב האישום - עניינה בהתאבדותו של האיש הצעיר, גדי בן שטרית (להלן - גדי) אשר הסתבך בחוב כספי עם הנאשם 4, אבי אלון, ואשר, לטענת התביעה, הותקף קשות על רקע חוב זה, על ידי מרואן ואנשיו, עד שהחליט להתאבד.
הפרשה הרביעית, נשוא האישום העשירי, עניינה במפגש אלים שהתרחש בין הנאשמים השונים, ובין עמית פלג (להלן - פלג) – שמסר שיקים למוסיה אותם פרט מוסיה בציינג' והם לא כובדו.
הפרשה החמישית, נשוא האישום השנים-עשר, עניינה באלימות שהפעילו הנאשם 1 ואנשיו כנגד קבלן אלומיניום מטירה, סוהיל סמארה, שהסתבך גם הוא, לפי כתב האישום, בחוב עם הנאשם 1, בגין אי כיבוד שיקים שפרט בצ'יינג'.
הפרשה השישית, נשוא האישום השלושה-עשר, דנה בסיפור איומים מצד הנאשמים, על סאלח נאצר, בעליה של "מנוח, חברת הובלות בע"מ" (להלן - חברת מנוח) בעקבות חובו למרואן.
הפרשה השביעית, נשוא האישום הארבעה-עשר, עניינה במפגש אלים שהתרחש ביום 9.11.04, בין הנאשמים 3 ו-7 ובין עד המדינה, תומר טישלר, במרכז השרות של אורנג' בכפר -סבא, ובסדרה של איומים שהשמיעו אלה כלפיו על רקע חוב שנטל על עצמו תומר כלפי הנאשם 4.
הפרשה השמינית, נשוא האישומים האחד-עשר, החמישה-עשר והשישה-עשר, עניינה בסידרה של מעשי אלימות שנקטו הנאשמים, אליבא דתביעה, כנגד עד המדינה עבד, על רקע עניינים שונים, בינו ובינם, כפי שיתואר במסגרת האישומים עצמם.

261. ייאמר, כאן ומיד, כי חלק מסיפורי האלימות שהובאו בפני
נו במסגרת פרשת ההוכחות שהתייחסה אל האישומים הנ"ל, נשמעו לעיתים לא קוהרנטיים ודימיוניים מה, על פניהם. בענין זה, אין לבטל מכל וכל טענות באי כח הנאשמים, בדבר חוסר ההיגיון והסבירות העולים לכאורה, מסיפור של חוב על סך 15,000 ₪, שהתגלגל לסיפור של יריות על ביתו של החייב או של קרובו, על ידי מספר נאשמים חמושים שפעלו לפי פקודת הנאשם 1, על פי הנטען.
קשה הוא גם, כפי שטענו באי כח הנאשמים, הסיפור על המרדפים והיריות החוזרות על ביתו של חייב אחר, בגין חוב חסר משמעות לכאורה.
כל אלה, יידונו בהמשך לגופם, ואולם, כבר עתה ניתן לומר, גם זאת, כי יש בסיפורי האלימות, או בחלקם, כדי להצדיק, ולו, על פני הדברים, את טענת התביעה מאידך גיסא, כי עצם מעורבותם של הנאשם 1 ואחרים בקבוצה, בחובות לא להם, די בה כדי לעורר שאלות קשות כנגדם, וכדי להעמיד לדיון את טענת התביעה בענין קיומו של ארגון, שעמד לפי הנטען מאחורי הדברים.
רוצה לומר, עצם התופעה של העברת חוב על ידי נושה, מידיו שלו, לידי אדם אחר, שעמד בראש קבוצה אשר עסקה בגביית חובות חבריה ואחרים, עשויה, בין היתר, ללמד על אופיה של קבוצה זו, ועל אופיו של האיש שבראשה.
הדברים ילובנו בהמשך.

262. בנקודה זו, יש להוסיף ולומר עוד, כי גם הטענה הנוספת של באי כוחם של הנאשמים, לפיה, ענין לנו בפועל, בחלק ניכר מאירועי האלימות, באירועים שהתרחשו עוד בטרם כניסת חוק ארגוני פשיעה לתוקף, צריכה דיון. שהרי, אין חולק כי חלק מן האירועים שיידונו להלן התרחשו בשנת 2001 וחלקם בשנת 2002, כאשר עדיין לא ניתן היה להתייחס אל קבוצת הנאשמים כאל "ארגון פשיעה" במשמעותו של המונח היום, לאחר כניסת החוק לתוקפו.
ודוק, אין צריך לומר, כי ההתייחסות אל האירועים האמורים, טרום החוק, לא נועדה אלא לצורך הוכחת שיטת פעולה בה נקטו הנאשמים, אשר התלכדו לכדי קבוצה מאורגנת, שבה רואה התביעה היום, "ארגון פשיעה" כמשמעותו בחוק ארגוני פשיעה (ראו סעיף 31 לחוק המאבק בארגוני פשיעה).
למותר לציין, כי ככל שענייננו במעשים שהתרחשו בתקופה טרום החוק, לא יורשע איש בגינם, כמי שעשה מה שעשה במסגרת ארגון פשיעה.
האירועים האמורים ייבחנו להלן, הן לעצמם, והן לצורך קביעת אופיה של הקבוצה שאנשיה עשו מה שעשו, במסגרת הנטען בכתב האישום.

263. יודגש, כי לשיטתה של התביעה, די בכל אחת מן הפרשות המוזכרות, שפרטיהן הובאו לעיל ויפורטו להלן, כדי לגבש תמונה ברורה של פעילות מאורגנת ומתמשכת, שמטרתה היתה גביית חובות שיטתית מקורבנות החבורה שבראשה עמד הנאשם 1; תוך שימוש בהפעלת אלימות ובאיומים על החייבים.
עולה עוד מן האמור, לפי גישת התביעה, שהנאשם 1 הצליח להפעיל לאורך התקופה הרלוונטית, באופן רצוף ומתמשך, אנשים שסרו למרותו, ואשר יצאו כשליחיו לביצוע המשימות העברייניות שהטיל עליהם, הכל, לצורך גביית חובות לא להם, ולצורך עשיית כסף לרווחת הקבוצה ואנשיה.
התמונה היא, לשיטתה של התביעה, תמונה של כח ואלימות שהפעיל הארגון והחברים בו, בפיקודו של מרואן, שהיו מלסטמים את הבריות על ידי השתלטות על כל מי שנקלע על דרכם, ואשר נידון למלא גחמותיהם, כשברקע, תקיפות, איומים ומעשי בריונות.
בנקודה זו יש להדגיש, אין בעובדה שהמדובר הוא במספר כזה או אחר של מעשי אלימות, כדי להשליך על ענין קיומו או אי קיומו של הארגון אשר כיוון את הדברים על פי הנטען.
בהמשך, תיבחינה עדויותיהם של עדי המדינה, לצד עדויותיהם של עדים אחרים - כאלה שהיוו קרבן אלימותם של הנאשמים, וכאלה שנוכחו במעשי האלימות הנטענים - הכל, במגמה לבחון את הסיוע שניתן, אם ניתן, לעדויות עדי המדינה.
בחינה נוספת שתעשה בפרק השביעי להכרעת הדין, תכוון לבחינת נפקותם של מעשי האלימות, ככל שהוכחו, וזאת בהתייחס לטענת ביצועם במסגרת "ארגון פשיעה", כהגדרתו בחוק, על כל התנאים הנדרשים לצורך קביעת קיומו.

האישום השביעי; אלימות כלפי משפחת מארבי
264. סאלח מארבי (להלן - מארבי) נקלע על דרכו של הנאשם 1 כאשר החליט, יום אחד, במהלך חודש ספטמבר 2001 לשכור לעצמו רכב מסוג מאזדה מקוסאי, בעליו של מגרש להשכרת רכב בטירה, הסמוך לעסקו של זה.
מארבי, כך נטען, מסר לידי קוסאי תמורת שכירת הרכב, שיק על סך 1,500 ₪, אלא שכעבור זמן חזר השיק מן הבנק, באין לו כיסוי.
כעבור זמן, כך התביעה, התקשר מרואן אל מארבי, הציג עצמו בפני
ו כבעל הרכב, והציע לו שירכוש את הרכב מקוסאי תמורת 28,000 ₪. הצעתו של מרואן נראתה למארבי, שהחליט לבצע העסקה. על רקע האמור, מסר מארבי לידי מרואן, שיק דחוי על סך 35,000 ₪, בו נכללו 7,000 ₪, אותם אמור היה לקבל כהחזר, עם פרעון השיק. דא עקא, שגם השיק הזה של מארבי, לא כובד בבנק, בשל הגבלת חשבונו שם. משניסה מרואן למצוא את מארבי על מנת לגבות החוב ממנו, העלה חרס בידיו. לכן, כך התביעה, הורה מרואן לנאשמים 5 ו-9, ראיד ואיסמעיל, ולעבד, להגיע לבית דודו של זה, סאמר מארבי, ולירות לעבר הבית ולעבר הרכב של הדוד.
ביום 10.11.01, בשעה 23:30, הגיעו מרואן, הנאשם 9, איסמעיל ועבד, לכפר קאסם ועימם הנאשם 5, ראיד, שם התארגנו לקראת המשימה. בעוד הנאשמים 1 ו-9 ממתינים בכניסה לכפר, המשיכו עבד והנאשם 5 לעבר ביתו של הדוד, כשעבד מצויד באקדח.
בנוכחות הנאשם 5, ירה עבד לעבר ביתו ולעבר רכבו של הדוד, שניזוקו מן הירי.

265. על גילגולה של הפרשה כמתואר, העיד בפני
נו עבד, שהשתתף כאמור בירי על בית דודו של מארבי, ואשר גם ירה עליו בפועל על פי הנטען. תחילה, סיפר עבד על שכירת הרכב על ידי מארבי; על מסירת השיק על סך 1,500 ש"ח לקוסאי כפקדון; על אי כיבוד השיק, ועל כניסתו של מרואן לתמונה. מעשי האלימות באו, לדבריו, בהמשך.
יום אחד, כך סיפר, ראו איסמעיל ושאדי את מארבי ליד בית החולים "מאיר" בכפר סבא, והחלו במירדף אחריו עד שהגיעו לתחנת המשטרה. בהיותם בתחנה, התקשרו אליו השניים, והודיעוהו כי עליו להגיע למשטרה ולהגיש תלונה כוזבת, לפיה, גנב ממנו מארבי את רכבו, ונמלט:
"התקשרו אליי ואמרו לי תשמע, תיכנס אתה ותגיד שאתה נתת לו רכב בשביל שיקנה אותו, יבדוק אותו והוא גנב את הרכב" (עמ' 637 לפרוט').
לשאלה, מדוע הסכים להיכנס לכל הענין הזה, הסביר עבד, כי הם ידעו שהוא "מסתדר עם המשטרה" ושיש לו "קשר משטרתי" (עמ' 637 לפרוט') לכן עשה, לדבריו, את שנתבקש (ראו תלונתו נגד סאלח מארבי, ת/260).
בהמשך, כך העיד, החלו מגעים בין משפחתו של מארבי ובין חבורתו של מרואן, במעורבותם של שאדי ואיסמעיל, אשר הגיעו למפגש בבית הוריו של מארבי, על מנת לנסות ולהסדיר הענין. משלא צלח ניסיון זה, כך עבד, זומן על ידי מרואן לצ'יינג', שם הורה לו מרואן, כפי שכבר הוזכר, לצאת עם ראיד סולטן לכפר קאסם, לבית דודו של מארבי, ולירות לעבר הבית ולעבר כלי הרכב, כפי שאכן עשה.
הדוד, כך הסביר, נטל על עצמו את חובו של מארבי, שנעלם בינתיים.
לאחר היריות על בית הדוד, כך עבד, הגיש הדוד תלונה במשטרה, ובמקביל, שלח אנשים אל מרואן על מנת לנסות לסגור את הענין. עבד לא ידע אם הדבר עלה בידו: "אני לא הייתי בסגירת ענין הזה" (עמ' 636 לפרוט').
בחקירתו הנגדית הסביר עבד לשאלותיו של עו"ד פלדמן
(עמ' 1080 – 1088 לפרוט') כי בתקופה בה התרחש ארוע הירי המתואר, קרי, במהלך ספטמבר 2001, היו קשריו עם מרואן טובים. מרואן עסק אז, לדבריו, בגביית דמי חסות מעסק בשם בנגקוק בתל אביב, ולבקשתו, סייע לו בהגשת תלונה למשטרה בהקשר זה (עמ' 1082 לפרוט').
לשאלה, אם דאג ליידע את המשטרה על מעורבותו שלו במעשי העבירה שביצע ביחד עם מרואן ועבורו, השיב בשלילה. רק בשנת 2002 או בסוף 2003, כאשר החל לשתף פעולה עם החוקר שרף, סיפר לו, לדבריו, על מעורבותו בפרשה זו של ירי על בית קרובו של החייב.
שרף ידע, לדבריו, על מעורבותו הפלילית בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, ובכלל: "אני הייתי מוכר בתור עבריין שהייתי עושה הכל" (עמ' 1088 לפרוט'). על פרשת היריות עצמה, ידע שרף, לדברי עבד, רק מאוחר יותר.
לאישוש דבריו של עבד בנושא אלימות זה, הגישה לנו התביעה בהסכמה, שתי הודעות של סאלח מארבי עצמו ושל דודו, סאמר מארבי. בהודעתו, ת/403, חזר וסיפר מארבי על השיק שחזר ללא כיסוי על פנייתם של מרואן ושל שאדי אליו, על רכישת הרכב מידי מרואן.
"הדוד", קרי, סאמר מארבי סיפר בהודעתו, ת/404, על היריות שנורו על ביתו ביום 10.11.01, לאחר חצות, ועל החלונות שנופצו ברכבו.
אין צריך לומר, כי עדויות אלה משליכות, ככלל, על אמינות סיפורו של עבד, אף שלטענת הסניגורים, לא התייחס מארבי עצמו אל היריות, שאותן ראה דודו בלבד.
תמיכה נוספת עלתה מן העובדה שכל המעורבים בפרשה עבדו אכן בעסק של חלקי החילוף בו שכר מארבי את רכבו, מעורר המחלוקת.
אין לבטל בנקודה זו טענת עו"ד פלדמן
כנגד התביעה שלא טרחה לחזק עדותו של עבד על ידי עדים נוספים מבני משפחתו של סאלח מארבי ודודו. השאלה היא, בנסיבות הענין, האם די בעדויות שכן הובאו כדי להעמיד את תמונת הפללתם של הנאשמים 1, 5, ו-9 באישום זה.

גירסת הנאשמים
266. מול העדויות הנ"ל של התביעה, הוצבה עדותו של הנאשם 1, מרואן, שהכחיש כל קשר עם מארבי ועם קוסאי, להוציא שני מקרים שנכרכו על ידו בשירותי רכב שקיבל מקוסאי, וביפוי כח מזויף למכירת רכב שלקח מארבי מקוסאי. הענין האחרון נסגר לדבריו, בהבטחת מארבי שיביא לו שיק, אותו אמור היה לפרוע על מנת להעביר הכסף לקוסאי.
לשאלת בית המשפט, מה לו, למרואן, ולעסקה הזו בין שניים אחרים, זרים לו לכאורה, טען מרואן כי לקוסאי לא היה חשבון בנק, ולכן נעזר בו. הוא, לדבריו, לא פנה אל מארבי כאשר חזר השיק באין לו כיסוי בבנק. לשאלה, אם שלח את איסמעיל ואת ראיד לירות לעבר ביתו של סאמר, השיב בשלילה, בטענו, כי לא ידע כלל שירו על הבית.
בהמשך, שב והכחיש נמרצות את דבריו של מארבי, לפיהם, התקשר אליו, הציג עצמו כבעליו של הרכב ששכר מקוסאי. והציע לו לקנותו. לטענתו, לא היו דברים מעולם, לא בענין השכרת רכב זו, ולא בכלל.

267. גם הנאשמים האחרים הכחישו כל מעורבות בסיפור הרכב והשיק שלא כובד. הנאשם 3 טען כי כלל לא הכיר את סאלח או את סאמר, גם לא את סיפור שכירת הרכב מעסק חלקי החילוף, אף שבשנת 2001 עבד במקום. הנאשם 1, כך שאדי, לא התקשר אליו מעולם בענין השיקים של מארבי שחזרו ללא כיסוי, כפי שטען זה.
כך, גם הנאשם 5, ריאד, שלדבריו, לא הכיר, את סאלח מארבי, לא פגשו מעולם, ולא היה מעורב באירועים המתוארים באישום זה. מדרך הטבע, לא היה מעורב גם לדבריו, בירי לעבר ביתו של הדוד, שגם אותו לא הכיר, ושאת כתובתו לא ידע.

268. מי שכן הכיר את מארבי, לדבריו, היה הנאשם 9, איסמאעיל, שסיפר על מעורבותו של עבד בסיפור. לדבריו, מכר רכב לעבד, שנשאר רשום על שמו. לימים, פנה אליו עבד וסיפר לו כי מכר את הרכב לאחד מכפר קאסם, וכי השיק שקיבל בתמורה חזר. מאחר והרכב עדיין היה רשום על שמו, הודיע לדבריו לעבד כהאי לישנא: "אם אתה לא מחזיר את האוטו בחזרה או זה אני הולך למשטרה, מתלונן במשטרה שהאוטו,...אני רוצה להוריד את האחריות מהאוטו. לא רוצה שיהיה על השם שלי" (עמ' 3909 לפרוט'). משלא הוחזר הרכב, פנה לדבריו למשטרה והגיש תלונה, אותה הציג הנאשם 9, בפני
נו (ראו, נ/36).
את דודו של סאלח מארבי, כך טען, לא הכיר מעולם, וממילא, לא היה מעורב בירי לעבר ביתו ולעבר רכבו: "לא היה דבר כזה... אני בכפר קאסם בחיים לא הגעתי עם מרוואן בכלל" (עמ' 3910 לפרוט').
בהתיחסם לאישום זה, טענו עוה"ד פלדמן
והרט
, בסיכומיהם, כי ענין לנו בהמצאה דמיונית של עבד, שלא נתמכה בכל ראיה נוספת. עדותו שיקרית היא מיסודה, כולל, סיפור הירי על בית "דודו" של מארבי. אין מדובר, לדברי הסניגורים בדודו של האיש, אלא בקרוב רחוק, ומה להם לנאשמים לירות על ביתו? (סעיף 613 לסיכומיהם).
על פני שבעה עמודים פרשו שני הסניגורים נימוקיהם, מדוע אין לקבל סיפור זה של עבד, הרצוף סתירות ופירכות ואשר לא נתמך לטענתם, בראיה ממשית נוספת.
גם באת כוח הנאשם 9, עו"ד נוסבוים, טענה בסיכומיה, כי אין לו למרשה כל יד ורגל באירוע הירי שעמד במרכזו של אישום זה. אף היא, טענה לשקריות הסיפור כולו שבא בעדותו של עבד, שלשיטתה, לא נתמכה בראיית סיוע כלשהי. והרי, טענה עו"ד נוסבוים, אף בהודעותיהם של מארבי ודודו לא נמצאה כל עדות לזיקה כלשהי בין הנאשם 9 לאירועים נשוא אישום זה (עמ' 13 לסיכומיה).

269. נראה לי, כי טעות בידי הסניגורים בענין זה, בעיקר לנוכח דבריו של הנאשם 9, שביקש לברך ונמצא מקלל. די באישוש העולה מדבריו על בעלותו ברכב נשוא הפרשה, על מכירתו לעבד, ועל השיק של מארבי שחזר, ותלונתו במשטרה כדי להבהיר כי גרעין עדותו של עבד בנקודה זו הוא גרעין של אמת. במיוחד כך, כאשר בפני
נו עדותו של "הדוד", סאמר, על היריות שנורו על ביתו ביום 10.11.01 (ת/404) הסוגרת את התמונה.
בנקודה זו, אין כל מאומה בטענת הסניגורים, לפיה, אין הודעתו של סאלח מארבי יכולה לשמש סיוע, באין בה התיחסות לירי עצמו. כך גם באשר להודעת סאמר שלא קשרה, לגירסתם, את הנאשמים אל הירי. והרי, די לה לראיית הסיוע שתתיחס אל פרט מהותי אחד של העדות שאותה היא באה לחזק, כדי שתתמלא דרישת הסיוע מקום בו הוא נדרש (ראו, ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל
פ"ד מג(4) 405; וכן, י. קדמי על הראיות תשס"ד-2003 בעמ' 157). שתי ההודעות של סאלח מארבי ודודו, בהצטרפן יחדיו, הן המשלימות את תמונת הראיות המתקבלת מעדותו של עבד, ודי בכך.
האישום השמיני; אלימות כלפי מאלק אקרט
270. האישום השמיני, כמו קודמו, דן גם הוא באיומים ובמעשי אלימות אותם הפעילו, אליבא דתביעה, מרואן ואנשיו, כנגד חייב נוסף, הוא, מאלק אקרט, (להלן - מאלק) קבלן בניה מאיזור השומרון, שמסר לידיהם שיקים אשר לא כובדו.
ייאמר כאן ומיד, כי העדויות שבאו בפני
נו מפי העדים הרלוונטיים לאישום הזה, הם, מאלק ואשתו אמאני, לא הצליחו להעמיד את התמונה העולה מכתב האישום, על כל סעיפיו. הדברים ילובנו בהמשך תוך הבאת פירטי עדויותיהם של השניים במשטרה ובבית המשפט.
מאלק עצמו - המתלונן המרכזי באישום זה - סיפר בעדותו, כי בימים שקדמו לאירועים נשוא האישום, נהג לפרוט אצל הנאשמים 1 ו-3, שיקים דחוים, וכי עשה כן בין היתר, בתאריך 13.5.02, שבו פרט שיקים בסכום כולל של 24,000 ₪, כשהוא מתחייב להחזיר תמורתם 27,000 ₪.
השיקים, כך הוברר, לא כובדו בבנק. על רקע זה, נכנס הנאשם 1 לתמונה, בפנותו אל מאלק ובדורשו ממנו החזר החוב, מיידית, תוך איומים שיפגע בו, אם לא יעשה כן בתוך פרק זמן של שלושה ימים שקצב לו.
לאחר חלוף שלושת הימים, כך אישום זה, כשהשיקים לא מומשו, פנה הנאשם 1 אל מאלק עצמו ואיים על חייו. בהמשך, שלח אנשים לירות על ביתו.
משכך, פנה מאלק אל הנאשם, בתיווכו של אדם שלישי, והגיע עימו לסיכום שהחוב יוחזר לו בתשלומים חודשיים.
על אף הסיכום, כך כתב האישום, חזרו הנאשמים 1 ו-3 לירות לעבר ביתו של מאלק, ולעברו הוא.
בהמשך, כך נטען, קבעו הנאשמים 1-3 עם מאלק, להיפגש עימו בבית ברל על מנת לדון בנושא החוב.
בפגישה זו, השתתפו אנשים נוספים, וסוכם בה שהחוב ייפרע על ידי מאלק בתשלומים חודשיים, של 6,500 ₪ כל אחד.
בתוך כך, המשיכו הנאשמים 1, 3 ו-9, לעקוב אחרי מאלק, על מנת להפחידו. בארוע כלשהו, במשרד הפנים בכפר-סבא, כך נטען, ניסו הנאשם 3 ואחר, להכניסו בכח לתוך ריכבם, כשהם מאיימים על חייו.

271. תחילה, העיד בפני
נו על פרשת איומים זו, עד המדינה, עבד (עמ' 637 - 638 לפרוט') שהיה מעורב רק בקטע מסוים ממנה. לדבריו, אכן, בוצע ירי על ביתו של מאלק שבו השתתפו שאדי וראיד.
ארוע הירי השני התרחש לדבריו, כאשר ירו קוסאי ואיהאב לעבר הבית, ואשר לאחריו נמלט מאלק מטירה.
על אירועים אלה, כך עבד, שמע בין היתר, מפי שאדי עצמו, הוא, הנאשם 3, שסיפר לו, לדבריו, כי הגיע לביתו של מאלק, כאשר מאלק לא היה בבית, ואמר מה שאמר לאשתו אמאני.
שאדי, כפי שיפורט בהמשך, הכחיש שאמר לעבד, דבר מאלה.
עבד, לא ידע להסביר לנו איך בסופו של יום נסגר החוב. עם זאת טען, שמע על פגישה שהתקיימה בהשתתפות איסמעיל ושאדי באיזור בית ברל.
לטענת עורכי הדין פלדמן והרט
, אין לדבריו אלה של עבד, עד המדינה, כל תמיכה בראיית סיוע כלשהי.
השאלה היא, האומנם יש לראות בעדותו של עבד במסגרת האישום הזה, עדות טעונת סיוע; או, שמא יש לראות בה עדות שנועדה לתמוך בעדויותיהם של מאלק ואשתו אמאני, שעמדו, דווקא הן, במרכז המערך הראייתי נשוא האישום הזה.

עדותו של מאלק
272. מאלק עצמו, סיפר בעומדו על הדוכן, כי באותם ימים עסק בקבלנות בנין בשטחים, כולל, באיזור קרני שומרון, גינות שומרון, קדומים וישובים נוספים באזור. בעבודתו, כך הסביר, נהג לקבל מן האנשים עבורם ביצע עבודותיו, שיקים דחויים, "חודש חודשיים לפעמים שלושה חודשים", אותם נהג להפקיד בחשבון הבנק של אחיו. במקביל, נהג למשוך, לדבריו, שיקים מחשבונו או מחשבון אחיו, ולפרוט אותם אצל שאדי, הנאשם 3, שאליו הופנה על ידי שכנו עימאד בשארה (להלן - בשארה). כאשר חזרו השיקים שלו, באין להם כיסוי, החליט שאדי לדבריו להעביר את הענין למרואן. בשלב זה, החל מרואן לדרוש ממנו כיסוי השיקים שחזרו:
"אומר לי מרואן, יש לך שלושה ימים, אני מדבר אתך, אם יש לך ביצים אחרי שלושה ימים אל תשלם ואני אחסל אותך. רק שלושה ימים" (עמ' 1373 לפרוט').
לדבריו, לא ידע באותה עת, מיהו מרואן. עם זאת, ביקש להיפגש עימו. כאשר נפגשו, הסביר למרואן כי שאדי, הוא שפרט לו את השיקים. על כך הגיב מרואן: "לא איכפת לי משאדי אני הבוס ואני אומר לך" (עמ' 1373 לפרוט') (ההדגשות, מכאן ואילך, אינן במקור, ב.א.ת.).
בהמשך, כך מאלק, נקבע עם מרואן שייפגשו במכוניתו מול חנותו של עימאד. למפגש הגיע לדבריו, מרואן עם "אחד "יהודי" מכפר סבא", שאת שמו לא ידע מאלק. נאמר לו, לדבריו, על ידי מרואן, במהלך המפגש: "יש לך שלושה ימים אם אתה לא מביא לי כסף אנחנו גומרים לך את החיים" (עמ' 1374 לפרוט'). כאשר ביקש הארכה של שבוע שבועיים, סורב.
היריות שנורו בהמשך על ביתו, הרסו, לפי דבריו, את חייו (עמ' 1374 לפרוט').
יום אחד, כך מאלק, הגיע אליו שאדי רכוב על אופנוע, ביחד עם איסמעיל, וירה לעבר ביתו ברובה m16 ובאקדח. כתוצאה מן הירי, נפרצו לדבריו, חורים בדלת הכניסה לביתו, וכאשר הגיעה המשטרה אספה תרמילים שנותרו במקום. דבריו על מעורבותו העמוקה של שאדי בפרשה, התיישבו בפועל עם עדותו של עבד ששמע על מעורבותו של שאדי מפיו עצמו.
אירוע של ירי נוסף עליו, בוצע לדברי מאלק, בכביש 6, מתחת לגשר ליד ג'לג'וליה, לשם נמלט מפני נושיו. במשך כשמונה חודשים, כך העיד, התגלגל עם בני משפחתו במקומות שונים, כשהוא משתדל לשהות ליד מחסום הצבא (עמ' 1378 לפרוט').
לילה אחד, כך סיפר, בסביבות השעה 23:00, כאשר שהה במקום המיסתור שלו, ליד ג'לג'וליה, בתחתית הגשר שבכביש 6, הבחינה אשתו, אמאני, ברכב שהתקרב אליהם, ללא אורות. כאשר הדליק את אורות הרכב שלו, הבחין בסובארו שהתקרבה למולו וממנה ירד שאדי כשבידו נשק. משראה כן, לחץ לדבריו, מיד,על דוושת הגז, והחל מזנק בעליה. או אז, הבחין בעוד שניים שחיכו לו באותו מקום, אלא שהוא הצליח להימלט לתחנת המשטרה בכפר סבא, שם דיווח על האירוע שפרטיו הובאו בתיק פ.א. 3528/02.
לאחר זמן, כך מאלק, הגיע אליו אחד, עבד, שלא הכירו קודם, והציע לו לסגור את ענין החוב בעזרת תושב ג'לג'וליה, כמאל עיאט, שגם אותו לא הכיר. לתומו סבר, כך הסביר, ש"אולי הוא שולט על מרואן" (עמ' 1379 לפרוט').
בעקבות התערבותו של עבד, כך לפי דברי מאלק, סודרה לו פגישה עם מרואן, בבית ברל, אליה הגיע עם אשתו ועם אחד מבניה. בפגישה הזו, סיפר, הגיע לסיכום עם מרואן, לאחר דיונים ארוכים, על פריסת החוב לארבעה, חמישה תשלומים, בסך 5,000 ₪ כל אחד. במהלך אותה פגישה, כך מאלק, קיבל טלפון מאשתו, אמאני, שמסרה לו כי בוצע זה עתה ירי על ביתו. כאשר יצא לחצר בבית ברל, אוים לדבריו, על ידי איסמעיל הרוש, הנאשם מס' 9, שהסתובב בחצר.

273. בכך, לא תם הענין לדברי מאלק. יום אחד, כאשר הגיע למשרד הפנים בכפר סבא, נתקל בשאדי שעצר את רכבו על ידו, יצא מן הרכב, ודרש ממנו להיכנס. משסרב, החל שאדי מפעיל עליו כח, עד שעלה בידו להימלט אל תוך משרד הפנים. בתוך כך שמע לדבריו, את שאדי אומר לשומר שהיה במקום: "ישראל ככה קטנה אנחנו נביא אותו נביא אותו ונהרוג אותו" (עמ' 1381 לפרוט').
בצדק, היקשתה הסניגורית המלומדת, עו"ד נוסבוים, מדוע לא ראתה התביעה לזמן כעדים מטעמה, מי מן השומרים במשרד הפנים, שיאששו דבריו של מאלק, אשר לא נתמכו בשום ראיה אוביקטיבית אחרת.
לשאלה, מדוע המשיך המרדף, אחריו אף שסוכם עם מרואן על דרך פרעון החוב, טען מאלק, שזו היתה הוראתו של מרואן. מרואן הכריז, לדבריו, כי לא יחדל לרדוף אותו בכל מקרה:
"אפילו יביא לי את הכסף הכל, אני לא רוצה את הכסף אני רוצה את החיים שלו בגלל שהוא עובד שב"כ אני רוצה את החיים שלו" (עמ' 1382 לפרוט').
גם כאשר התקשר הוא עצמו אל מרואן, הודיעו זה, לדבריו, בבוטות:
"אני לא רוצה את הכסף שלך, אם אתה תביא לי לא 24 או 50 או 100, תביא לי את כל הכסף, אני רוצה את החיים שלך... בגלל שאתה עובד שב"כ בזמנו" (עמ' 1383 לפרוט').
באותה תקופה, כך הסביר, אכן עבד עם השב"כ, וכל הכפר ידע על כך.
לשאלה, אם בסופו של יום, ביצע את התשלומים עליהם סוכם בבית ברל, השיב שלא היתה לו הזדמנות לעשות כן. ממילא, כך הסביר, רצו את חייו ולא את הכסף.
ארוע אלים נוסף בו היה מעורב, היה לדברי מאלק, כאשר עבר בהרצליה פיתוח ונתקל במרואן שכיוון נשקו נגדו. במקום היו לדבריו, גם שאדי וגם עוד "אחד שמן". הוא בתגובה, כך העיד, הזמין משטרה, ונמלט לבית מלון סמוך.
עוד ארוע אלים התרחש לדבריו, לאחר הפגישה בבית ברל, כאשר נסע עם אמאני לבנין חוסיין אל בכרי ("שכונת המשוקמים") בטייבה, לבקר חבר. כאשר שהה בביתו של החבר, הגיע לדבריו, בנו של זה, וסיפר שמרואן "וכל החיילים שלו" מחפשים אחריו. לאחר שהתקשר למשטרה, הגיעו כוחות משמר הגבול ואנשי משטרה, והוציאוהו מן הבית באמבולנס: "אני מת עד שהוציאו אותי משמה. כמעט חיסלו אותי שמה"

274. בחקירה הנגדית, על ידי עו"ד נוסבוים, אישר מאלק שאכן עבד עם השב"כ, וכי היה מה שנקרא, "משוקם שב"כ". עוד אישר, כי עיקר עבודתו היה עם אריה שרף מתחנת כפר סבא, בענין שב"חים. מכאן, טען, אויביו הרבים. על אף זאת, שלל מאלק מכל וכל טענתם של באי כח הנאשמים נגדו, לפיה, לא סכסוכו עימם הוא שעמד ברקע ההתנכלויות לו, אלא, הסכסוך בינו ובין אחיו, אשר התנגדו לנישואיו לאשתו השניה, אמאני. היום, כך הודיע, כבר התפייס עם כל אחיו: "עכשיו הכל בסדר ברוך השם, אין לי בעיה עם אחים שלי, אין לי בעיה במשפחה של אשתי, אין לי בעיה..." (עמ' 1398 לפרוט').
לשאלותיה של עו"ד נוסבוים, אישר מאלק, כי הגיש תלונות מספר במשטרה נגד אנשים שהתנכלו לו. בין היתר, התלונן לדבריו, על שאדי, בענין הארוע בכביש 6, וזאת, בנוסף על התקרית הקודמת באותו מקום:
"פעם ראשונה אני יושב בתחתית הגשר, אני ואשתי באוטו, היא אומרת יש אוטו בלי אורות בא... הדלקתי את האוטו בלי אורות שלי, הגעתי עד הצומת יש רחוב ככה הולך,... הדלקתי את האורות, היה שאדי או עם אחד יורד מהאוטו, יש לו את הנשק, ראיתי אותם ברחתי, שמתי גז, עליתי בעלייה היה שתיים עומדים,... זה מקרה אחד,... במקרה השני סובארו, לא ראיתי מי שהיה בפני
ם, זה מה שאומר" (עמ' 1412-1413 לפרוט').
בסיכומיה, טענה עו"ד נוסבוים כי בעוד שמאלק מסר במשטרה 6 הודעות בעניין האירוע בכביש 6, הרי, שעד להודעה החמישית, קרי, בארבע הודעותיו הראשונות, לא דיבר מאלק על סכסוך כספי כלשהו, שניצב בבסיס האירוע בכביש 6, לו טען. יתירה מכך, בהודעתו הרביעית (ת/352) תלה מאלק אירוע אלימות זה, שכוון נגדו, בשל היותו משת"פ. לשיטתה של עו"ד נוסבוים, רק בהודעתו החמישית של מאלק (ת/353) לאחר שהושם שמו של הנאשם 1 בפיו על ידי חוקר המשטרה, רק אז, קשר מאלק את האירוע בכביש 6 לחוב שחב הוא לנאשם 1, ואף אז, לא הזכיר שמו של הנאשם 9 ולא קשר כל קשר בינו לבין אירוע אלימות זה. קשר זה בין אירוע בכביש 6 לנאשם 9 תיאר מאלק, כך עו"ד נוסבוים בסיכומיה, רק בהודעתו השישית (ת/355) שם השתנתה גרסתו ללא הכר (עמ' 21-22 לסיכומיה).
בפועל, הסכים גם מאלק, ולא הכחיש, שכל אותו זמן, אכן סבל מאיומים ומהתנכלויות גם מצד גורמים אחרים, הן מן המגזר הערבי-ישראלי והן מן המיגזר הפלסטינאי, הכל, על רקע היותו כאמור משוקם שב"כ. עם זאת, ראה להדגיש את העימות עם מרואן ואנשיו, שבא על רקע השיקים שמסר לשאדי לפריטה, ובהם שיק ריק לפקודת מרואן שעליו נרשם רק סכום השיק; לא יותר.
מאלק אישר טענתה של עו"ד נוסבוים, כי תאם את השתתפותו במפגש בבית ברל, עם המשטרה: "...יודעים איפה רוצים לשבת והיו איתי בקשר כל הזמן עד שיצאתי" (עמ' 1426 לפרוט').
שאלה קשה היא, מדוע לא עשתה המשטרה דבר לתיעוד פגישה זו, עובדה המעוררת תהיות.
275. בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, הסכים מאלק כי היה משת"פ של השב"כ במשך עשרים ושמונה שנה. במשך ארבע-עשרה שנה בהן התגורר בטירה, לא היתה לו, לדבריו, בעיה עם איש, למעט הדברים שסיפר על מרואן. עבודתו היתה, כך הסביר, מסירת מידע לשב"כ על מחבלים שהתכוננו לבצע פיגועים, וזאת, מתוך אהבתו למדינה.
בהמשך, הכחיש מאלק שעבד עם המשטרה. רק חודש חודשיים עבד, לדבריו, עם אריה שרף, שחילצו מבית חברו בשכונת המשוקמים בטייבה, כאשר אוים על ידי מרואן וחייליו: "הוציא אותי מטייבה עם צבא עם החיילים" (עמ' 1450 לפרוט').
דבריו של מאלק אושרו על ידי החוקר אריה שרף שהצהיר, כי היה המקור שלו בתחנת כפר סבא:
"הוא (מאלק) סייע לי ואני באותה תקופה הייתי בתחנת כפר סבא, רכז מיעוטים והייתי רכז של אזור גוש תל מונד, מבחינת הטריטוריה שהייתי אחראי עליה והוא סייע לי בקטע של תושבי השטחים, או גנבים שישנו, או לנו באזור של טירה, בחלק המערבי של טירה, וביצעו עבירות רכוש בשטח שלי בעצם" (עמ' 2309-2308 לפרוט').
בתמורה, כך העיד, קיבל מאלק "אוזן קשבת".

276. בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד חסקיה, טען מאלק, כי מאז שנת 94', לא שימש עוד כסייען של השב"כ, למעט, חלקו בלכידת מבוקש. עוד, אישר לשאלות הסניגור, כי צבר לעצמו חובות לנושים רבים, וכי היה חייב כספים "לכל העולם", כלשונו. עם זאת, טען, איש לא איים עליו, לבד ממרואן וחייליו.
לאחר אותו אירוע ממנו חולץ באמבולנס מבית מארחו בשכונת המשוקמים בטיבה, כך המשיך, הובא לחדר המיון בבית החולים בילינסון, שם ראה את איסמעיל ושאדי, מחפשים אחריו.
אל אירוע הירי לעבר ביתו, שב מאלק והתיחס לבקשת הסניגור, בהדגישו כי באותו יום ראה מחלון ביתו את מרואן, שאדי ואיסמעיל כשהם מחזיקים בנשק. שאדי החזיק לדבריו ברובה m16 ואיסמעיל החזיק באקדח. את הנשק שהחזיק מרואן לא זיהה. לשאלת עו"ד חסקיה, איך יסביר את העובדה שנמצאו ליד ביתו רק כדורי אקדח 9 מ"מ, טען, שהתרמילים של ה-m16 נמצאו "מאחרי הקיר", מקום שבו לא בדקו השוטרים חרף בקשותיו.
על המפגש בבית ברל שב מאלק וטען, כי היו שם שאדי ואיסמעיל, כשמרואן עמד בחוץ. שם היה גם עובד של בית ברל, והיו אמאני וכמאל, טען.
שוב שאלה היא גם כאן, מדוע לא הובא אותו עובד לעדות בפני
נו.
לשאלה, כיצד יסביר העובדה שבשיחתו עם ראש הצח"מ שחקרו, יזהר עצמון, אמר לו לזה, שמרואן לא נכח בפגישה בבית ברל, טען מאלק, שכנראה נפלה טעות ברישום דבריו. גם על כך יש לתמוה.
לטענתו, עזב את טירה בעקבות הנחיית המשטרה, שהורתה לו לעשות כן, משום ש"אינה יכולה על מרואן".
בחקירתו החוזרת, הגישה ב"כ התביעה המלומדת, עו"ד בן-ארי, באמצעות מאלק ובהסכמת הצדדים, את כל הודעותיו במשטרה (ראו, ת/348, ת/349, ת/350, ת/351, ת/352 ת/353, ת/354; תמליל השיחה מיום 12.11.04, ת/355 וקלטת הוידאו, ת/356; גליון הרשעותיו של העד, ת/357; דו"ח הפעלה ת/358; ודו"ח הפעולה של השוטר גולן אלעד בענין התרמילים שנאספו בביתו של העד, נ/9).

277. יודגש, באי כח הנאשמים דרשו בסיכומיהם לדחות עדותו של מאלק, מכל וכל, בשל סתירות ושקרים שנשזרו בה, שתי וערב. לשיטתם, שוב מדובר בעד שקר שכל עדותו מונעת על ידי אינטרסים אישיים, שמטרתם הסופית היא התנכלות לנאשמים והפלתם בפח. לטענת עורכי הדין פלדמן והרט
, נגועה עדותו של העד הזה, וכך גם עדות אשתו אמאני. באי אמת בסיסית שהתבטאה בדיבורים חסרי כל שחר על מעשיהם של מרואן ואנשיו, שלא היו ולא נבראו.
הרבה מאד, מעבר למצופה, דשו ב"כ הנאשמים באישיותו של מאלק, בסכסוכיו עם סביבתו, וברקע לקשריו עם מרואן ואנשיו.
לא אוכל לדחות טיעונים אלה של באי כח הנאשמים, מכל וכל. ככלל, צדקו הם בטענם כי דבריו של מאלק, נשמעו דימיוניים וחסרי אחיזה בראיות.
יתרה מזו, בצדק טענו הם, כי סיפוריו לא תאמו בחלקם את העובדות כתיאורן בכתב האישום; הכל, כפי שיפורט בהמשך.

עדותה של אמאני
278. העדה, רעייתו של מאלק כאמור, אישרה לשאלת התובעת עו"ד בן ארי, כי לאחר פריטת השיקים באותו יום על ידי מאלק אצל מרואן, הגיעו לביתה, שאדי ואיסמעיל, הנאשמים 3 ו-9, על מנת לדרוש את סכומי השיקים שקיבלו ממנו, ואשר חזרו באין כיסוי. מאחר והיא ובעלה לא היו אז בביתם, כך העידה, התקשרה אל מרואן, מיד כאשר שמעה על כך, וביקשה "לגמור את הסיפור" בלי בעיות. בעקבות כך, סיפרה, נפגשה עם מרואן בכביש סמוך לטירה, והוא הזמינה למכוניתו, שם דיברו על הנושא. בלשונה:
"אמרתי לו בלי בעיות, אנחנו רוצים לגמור כאן את הסיפור. אמר בסדר. אמרתי לו עכשיו אין לנו כסף, הכל ביחד, בגלל הבלאגן שהיה עם האחים. אמר לי בסדר. רוצים לחלק זה לכמה תשלומים אמר בסדר. בעוד יום, יהני נגיד היום בערב, בשעה שש שבע, משהו כזה" (עמ' 1496 לפרוט').
על אף השיחה הזו, כך העידה, החלה סדרה של יריות "כמו גשם" על ביתם, יומם וליל, עד שנאלצו לעזוב את הבית.
על הפגישה בבית ברל בה נכחה גם היא, לדבריה, סיפרה כי השתתפו בה, מרואן, שאדי ואיסמעיל "והיו חיילים ככה בחוץ מלא" (עמ' 1498 לפרוט'). ה"חיילים" לבשו לדבריה בגדים "רגילים" ונשאו נשק: "כולם היו עם נשק. עם אקדחים, כולם היו כולם, כמו משטרה היו עם הנשק שלהם מסתובבים שם" (עמ' 1498 לפרוט'). להערכתה, היו שם כ-15 איש.
אף שבמפגש הזה, שיוזם על ידי שכנם כמאל, הוסכם, לדברי אמאני, על פרעון החוב בתשלומים עיתיים, לא חזרו היא ומאלק לביתם לאחריה, ובהעדרם מן הבית, שוב בוצע ירי במקום. על כך למדה, לדבריה, מן השברים שנמצאו בביתם עם חזרתם בבוקר המחרת, ומן השכנים.
כאשר שאלה את מרואן, מדוע המשיך להתנכל להם על אף ההסכמה ביניהם, השיב לה כי הדבר תוכנן מראש, ולא ניתן היה לבטלו עוד.
לאחר האירוע האחרון, החליטו היא ומאלק, לדבריה, לרדת למחתרת. ההימלטות נמשכה אליבא דידה, שבעה או שמונה חודשים, בהם התגלגלו שניהם במכוניתם ממקום למקום ביחד עם ילדיהם.
העדה הוסיפה וסיפרה, גם היא, על האירוע בו נאלצו שניהם להימלט מפני רודפיהם, לבית מלון בהרצליה, שם בקשו מן השומר להזעיק משטרה. עוד, סיפרה על הארוע הנוסף בו ברחו שניהם עם הילדים לבית מלון, כאשר שאדי ואיסמעיל רודפים אחריהם.
בהמשך, סיפרה אמאני על הארוע במשרד הפנים בכפר סבא, בו אוימו, היא ובעלה, על ידי שאדי, שהודיע לשומר, כלשונה, כי "מדינת ישראל
ככה קטנה, אנחנו נתפוס אותך ונחסל אותך, מול השומרים שם" (עמ' 1501 לפרוט').
העדה המשיכה ותיארה את האיומים וההפחדות, להם נחשפו היא ומאלק ב"כביש 6 משהו כזה, לא רחוק מג'לג'וליה", שם הסתתרו עד ששאדי ומרואן גילו אותם והגיעו "באוטו בלי אורות" (עמ' 1501 לפרוט').
משום מה, לא הביאה התביעה שום עד נויטרלי, מאלה שהוזכרו בעדותו של מאלק בענין זה, לצורך אישוש דבריו של מאלק, ושל אמאני. על כך התרעמו הסניגורים, שיצאו נחרצות נגד אמינותם.

279. בחקירתה הנגדית על ידי עו"ד נוסבוים, הסכימה אמאני, שמאלק שימש כמשת"פ של השב"כ, ושקיבל כספים מן המדינה, עבור שירותיו אלה. כפי ש"כולם" ידעו, גם לפי דבריה. עוד הסכימה, כי משפחתה התנגדה נחרצות לנישואיה למאלק, וכי התלוננה עליהם במשטרה "שהם עושים לי בלאגן וכל מיני צרות" (עמ' 1506 לפרוט'). הדברים הגיעו לטענתה לכדי כך, שאחד מאחיה איים עליה בנשק, בדורשו ממנה להתגרש ממאלק. כך גם אחיו של מאלק שאיימו על חייו, עקב נישואיו לה.
על "ביקורו" של איסמעיל בביתם, שמעה אמאני, לדבריה, מן האישה האחרת של מאלק, מג'דה. לטענתה, אמר איסמעיל, הנאשם 9, לילדים, כי "צריך לחתוך ראש מאליק לשים אותו בקופסת חמוצים" (עמ' 1509 לפרוט').
כאשר עומתה על ידי עו"ד נוסבוים עם דבריה של מג'דה, שהעידה כי לא זיהתה את האנשים שהגיעו לביתה, ענתה אמאני: "אני ראיתי אותם מהתריס, אני פתחתי את התריס והסתכלתי עליהם. אני יצאתי" (עמ' 1510 לפרוט').
לשאלת הסניגורית, כיצד לא חששה לקבוע פגישה עם מרואן ברחוב ולדבר עימו על השיק שחזר, השיבה:
"לא פחדתי כי אני לא בעניין קודם כל ואני אמרתי מהתחלה אנחנו לא רוצים בעיות, רוצים שקט, מה שמגיע לך תקבל מהעיניים שלנו אפילו על הראש שלנו. זה היה או לא היה, והוא אמר לי בסדר, וקבענו באוטו שלו, על הזה. בסוף מה הוא אמר, אמר לי וגם אמר למאלק, אנחנו לא רוצים כסף, ושאדי במשרד הפנים, אמר את המילה הזאת, אנחנו לא רוצים כסף, לא חסר כסף לנו, אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים אותך אישית. המילה הזאת גם הוא אמר על שאדי" (בעמ' 1510 לפרוט').
לשאלה, מדוע לא סיפרה בהודעתה הראשונה במשטרה, על פגישתה הנ"ל עם מרואן, לא היתה תשובה בפי העדה. לשאלות עו"ד נוסבוים על הפגישה בבית ברל, סיפרה שוב, כי הגיעה למקום ביחד עם מאלק, עם כמאל ועם בנה, כאשר הנאשמים כבר היו שם. במהלך הפגישה, כך הוסיפה, דיבר כמאל, ואיש לא איים עליהם. למחרת, כשחזרו בבוקר לביתם, גילו כי "עשו באותו יום בלאגן הזה" וכי בוצע ירי על ביתם (עמ' 1514 לפרוט').

בסיכומיה העניניים, יצאה עו"ד נוסבוים כנגד אמינותה של עדה זו, בעשותה את דבריה עפר ואפר. הסניגורית, שניתחה את הדברים, לוגית, והשוותה אותם לדבריו של מאלק, הגיעה למסקנה כי אין לסמוך עליהם כלל. כך בין היתר, בהתייחסה לסתירות שבעדותה, טענה בסיכומיה:
"סתירות מהותיות אלה מלמדות אך אחת – כי מדובר בעדה שגרסתה משתנה מרגע לרגע, שכן אינה דוברת אמת!" (עמ' 29 לסיכומיה)
גם עוה"ד פלדמן
והרט
, עשו חוכא ואיטלולה מעדה זו. בהשוותם דבריה בפני
נו עם דבריה בשתי הודעותיה במשטרה, ת/358 ות/359 טענו באי כח הנאשמים, כי הדימיון והבלבול שלטו בעדותה. אין ספק שמידה של צדק היתה בטיעוניהם אלה. אילו היינו צריכים להכריע דין על פי עדותה של עדה זו לבדה, היה הדבר נמנע מעימנו. השאלה היא, מה משקל עדותה, לצד עדותו של מאלק, שלא הצטינה גם היא כאמור, באמינות יתר.

אמאני, מכל מקום, עמדה על כך שארעו שלושה ארועי ירי על ביתה סביב המפגש עם מרואן בבית ברל. אלא שהבלבול בדבריה היה בלתי נסבל בעיני.
בחקירתה הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, התיחסה אמאני לארוע הראשון, שלפני המפגש בבית ברל, כאשר פתחה יום אחד את חלון ביתה לקול יריות, וראתה את איסמעיל, שאדי ומרואן למטה (עמ' 1522 לפרוט'); שני האירועים האחרים התרחשו לדבריה, ביום המפגש בבית ברל, עצמו. אחד בשעה 24:00 בלילה, והאחר, "שעה שעה וחצי, משהו כזה לפני שעה 03:00" (עמ' 1524 לפרוט').
לדבריה, זיהתה את היורים גם באותו יום. היו אלה לפי עדותה, מרואן, שאדי ואיסמעיל. בהמשך, סיפרה עוד על אירוע שהתרחש באותו יום, בשעה 12:00 בצהריים, "משהו כזה", מספר ימים אחרי הפגישה בבית ברל, כשלא היתה בבית. בנקודה זו איבדה אמאני לחלוטין את כל סדר הדברים.
כשהועמדה על הסתירות בדבריה, טענה, כי איננה עורכת דין, אלא, אישה חסרת השכלה האומרת "כל מה שבלב" (עמ' 1530 לפרוט').
ומה נעשה והדברים "שבלב" היו מבולבים וסתרו אלה את אלה?

גם בחקירתה על ידי עו"ד חסקיה, שבה אמאני וסתרה את דבריה היא. העדה לא ידעה כמה אנשים נכחו במפגש בבית ברל, מי היו אנשים אלה, ומה בדיוק נאמר שם. כך גם, לגבי הארועים בכביש 6, שהפכו להיות סיפורים מפליגים על רדיפה בלתי מתפשרת, אחריה ואחרי מאלק.

בשל סתירות אלה ואחרות בעדותה של אמאני, ביקשו באי כח הנאשמים, כאמור, לבטל דבריה מכל וכל.
דומה, כי אף שהיו חלקים בעדותה של עדה זו שהיו אולי אותנטיים, אכן קשה לסמוך עליהם הרשעה. נראה, כי אמאני אכן האמינה שאיומי בני משפחתה עליה בגין נישואיה למאלק, לא יפגעו בה פיזית. גם תיאור היתקלויותיה עם הנאשמים, בעת היותה נעה ונדה בדרכים, ביחד עם מאלק, מאימת האיומים להם טענה, היה אולי תיאור אמת.
גם מאמציו של עו"ד חסקיה לחלץ הודעה מפי העדה, על איומים ורדיפה מצד משפחתה בגין נישואיה למאלק - ולא מצד הנאשמים - לא הניבו פרי. העדה עמדה בתוקף על גירסתה, לפיה, לא ביקשו אחיה לפגוע בה. בלשונה: "לא. אף פעם לא. אבא שלי מאפיה?!".
עם זאת, יש בסתירות הרבות בדבריה, אם בתוך עצמם, ואם בהעמדתם מול ולצד עדותו של מאלק, כדי להותיר ספק לגבי אמינותם.

מרואן על פרשת מאלק
280. בעדותו אישר מרואן בפני
נו, כי הכיר את מאלק. בלשונו, "הצדיק הגדול, לא נזהה אותו"? (עמ' 2735 לפרוט'). עם זאת, הכחיש מכל וכל את סיפוריו של מאלק עליו, ואת מעורבותו בגביית חובו, כפי שתואר לעיל. מאלק, לשיטתו, לא פרט אצלו שיקים, לא עשה עימו עסקים ולא חב לו כסף. שום דיבורים לא היו לו עימו, אליבא דידו, בשום ענין.
את השתתפותו במפגש בבית ברל, הכחיש מרואן, בשבועה:
"אני אומר לך דבר אחד, אם פעם ראיתי אותו בבית ברל, שאני לא אצא מהבית סוהר כל החיים שלי ולא אראה אור, אם ראיתי את הבן אדם פעם בבית ברל איפה שאמרת. זה לא קשור לתביעה ולא לשופטים. שאני לא אראה אור אם פעם ראיתי אותו" (עמ' 2736 לפרוט').
על היריות לעבר ביתו של מאלק, טען:
"אני בכלל לא היה לי עסק אתו. לא היה בינינו דיבורים של באמת צ'קים שיהיה מצב שאני אעשה לו משהו. חזרו הצ'קים, פניתי לזה שבא פרט את הצ'קים. הכסף שולם, אז למה אני צריך ללכת לירות... אם הכסף שולם אז מה הבעיה, אין לי שום בעיה" (עמ' 2736 לפרוט').
לדבריו, לא שוחח עם מאלק מעולם, ומעולם לא איים עליו. על סיפור חילוצו של מאלק על ידי השוטרים והשב"כ מבית חברו בטייבה בשל איומיו עליו, טען שזהו סיפור מגוחך. על סיפור החטיפה במשרד הפנים, לא שמע מעולם, ולא ידע דבר עליו; על חטיפת מאלק, טען:
"הוא פעם אמר שרציתי לחטוף אותו מתוך ניידת משטרה. הוא חי בסרט" (עמ' 2737 לפרוט').
גם את המירדף אחר מאלק בכביש 6, בסובארו לבנה, הכחיש מרואן, מכל וכל. ושוב כלשונו:
"לא ישבתי אתו בבית ברל, לא רדפתי אחריו במחסומים. יש דברים גם צריך להסתכל על הגיון. אני רודף אחריו עם אמ. 16 למחסום. אני רודף אחריו עם כלי למחסום. תגיד לי, החיילים במחסומים זה בובות או אנשים? אתה מדבר על מאליק עקרת, לא היו מקרים כאלו. לא דיברתי אתו בכלל. פרט צ'קים, חזרו הצ'קים. פניתי לבן אדם האחראי, לקחתי ממנו כסף. עימאד בשארה, למה לא חקרתם אותו?" (עמ' 2908-2909 לפרוט').
הנאשם 3, ופרשות האלימות נגד מאלק
281. גם שאדי הכיר את מאלק לדבריו וזאת, במסגרת עבודתו בעסק של חלקי החילוף.
יום אחד, כך סיפר, הגיעו למקום מאלק ועימאד בשארה, ולבקשתו של מאלק פרט לו שיקים שהביא עימו. אלא, שכעבור זמן לא רב חזרו השיקים, מבלי שכובדו. על רקע זה, סיפר שאדי, זימן מרואן את עימאד בשארה, כדי לדבר עימו על כך.
בעקבות שיחה זו, קיבל עימאד על עצמו, לדבריו, לשלם למרואן בתשלומים, את החוב שנוצר למאלק בגין השיקים. לטענתו, נכח הוא עצמו במספר הזדמנויות בהן אכן שילם עימאד למרואן כספים על החשבון.
שאדי לא הסביר, מדוע גבה מרואן שיקים שכלל לא נמסרו לו, ושקישרו אליהם לא הוברר. הוא גם לא התיחס לעובדה שבפועל דובר בשיקים של קוסאי.
לטענתו, כלל לא השתתף במפגש עם מאלק בבית ברל; אף לא נכנס לבית ברל מעולם. גם את ביקוריו בביתו של מאלק הכחיש שאדי מכל וכל, כשם שהכחיש את סיפור המפגש עם מאלק במשרד הפנים בכפר-סבא.
ככלל טען, גם בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד בן ארי, לא היה לו כל דיבור עם מאלק, לא טוב ולא רע; לא בקשר לפרעון החוב ולא בקשר למכות או איומים עליו. גם למרואן, כך טען, לא היה כל ענין לפגוע במאלק, הגם שהשיקים שלו חזרו מבלי שכובדו, שהרי, עימאד התחייב בפני
מרואן, לפרוע החוב.
מכל מקום, כך לדבריו, כאשר חזרו השיקים לא פנה מרואן אל מאלק בענין זה, אלא לעימאד, שלא התנער מאחריותו.

הנאשם 9, איסמעיל; על המיוחס לו באישום השמיני
282. גם איסמעיל, בשונה מחבריו, טען בעדותו כי כלל לא הכיר את מאלק אקרט ואת רעייתו אמאני, ודבר לא היה לו עם שניהם. בחודשים מאי-יוני 2002, כאשר על פי הנטען בכתב האישום עקב אחרי מאלק ביחד עם מרואן ושאדי, היה בפסילת רשיון ולא נהג בשום רכב מעולם. כך טען, לא ביקר בביתו של מאלק כשהוא חמוש, ומעולם לא השתתף בפגישה בבית ברל. לדבריו, "בחיים לא היה דבר כזה בכלל" (עמ' 3910 לפרוט').
גם בחקירתו הנגדית, המשיך וטען הנאשם 9, כי אף פעם לא היה בבית ברל למעט בהזדמנות אחת לפני כשש שנים כאשר בא לאסוף את אחותו שלמדה במקום. והרי, כך הסביר, אין כניסה חופשית לבית ברל, ובכניסה, מוצבים שומרים.

עד ההגנה, עימאד בשארה, על פריטת השיקים של מאלק
283. בשארה, בעליו של מוסך הקרבורטורים הממוקם מול עסק חלקי החילוף של מרואן, הוא כמסתבר, בן משפחה של מרואן. עדותו התיחסה לשיקים שפרט מאלק אצל מרואן.
לדברי העד, הכיר את מאלק - בן למשפחה של משת"פים שעברה מהשטחים לטירה - בהיותו לקוחו בעסק הקרבורטורים.
יום אחד, כך סיפר, הגיע אליו מאלק לעסק, וסיפר לו שמרואן עוסק בפריטת שיקים. לאחר זמן, בא אליו מרואן ושאלו, האם מאלק "בסדר", ואם כדאי לפרוט לו שיקים. לדבריו, השיב לו בחיוב, ועל סמך מילתו ו"בשביל הכבוד המשפחתי", הסכים מרואן לפרוט למאלק שיקים בסכום של כ-12-17 אלף ₪. כאשר חזרו השיקים מבלי שכובדו, פנה לדבריו אל מרואן, והבטיחו לפתור את הבעיה "בשביל הכבוד המשפחתי".
מכאן, פנה העד לדבריו, אל מאלק, אלא שזה הסביר לו שהוא בבעיה, וכי לא יוכל להחזיר למרואן את כספו באותו שלב. לבקשת מאלק, נכנס, לדבריו לתמונה, והחל לשלם למרואן כספים על חשבון חובו של מאלק, על מנת להרגיע את הרוחות, "כל פעם קצת".
לאחר זמן, כאשר נוכח לדעת שמאלק אינו מחזיר גם לו את כספו, פנה לעורך הדין איהאב עבדל חי מטירה וביקשו לטפל בענין.
לדבריו, אמר לו עורך הדין, כי שיקים רבים של מאלק "מסתובבים" בטירה, לאחר ש"פיזרם" בעסקים שונים, "כל מיני שהוא (מאלק) עקץ אותם בסכום של כסף וברח. ברח לכל טירה" (עמ' 4262 לפרוט').
עורך הדין הציע לעימאד, לדבריו, לשלוח את השיקים למשרד הבטחון על מנת שהקיצבה החודשית שקיבל מאלק בשל היותו משת"פ תעוכב.
בחקירתו הנגדית של בשארה, הסתבר כי פנייתו זו של בשארה, לעורך הדין איהאב היתה רק בשנת 2006, בעיצומו של המשפט המתנהל בפני
נו, ושנים לאחר שהשיקים חזרו.
לשאלה, מדוע המתין שנים עם פניתו זו לעורך דין, השיב: "אני גם עברתי הרבה עקיצות בחיים. לא, לא הכסף כל כך, אבל זה לקח היה בשבילי" (עמ' 4271).
אין צריך לומר, שהדבר אומר דרשני. בעדותו ניסה בשארה, בכל כחו, להוציא את שאדי מן התמונה, בטענו כי שאדי כלל לא עבד בחלקי החילוף. כאשר הובהר לו כי דבריו סותרים את דברי מרואן ושאדי עצמו, שאישרו כי שאדי עבד בחלקי החילוף, טען: "אני לא ראיתי את שאדי שם נמצא בחלקי חילוף בתור עובד אלא בתור מבקר" (עמ' 4265 לפרוט').
העד הכחיש כי שמע מפי מאלק, בזמן אמת, שירו לעבר ביתו, וטען כי שמע על כך בדיעבד. לדבריו, השמועה הייתה שבוצע ירי לעבר הבית, וכי בעקבות כך, עזב מאלק את טירה.

284. דבריו של בשארה על פנייתו אל עו"ד איהאב עבדל חי, אושרו בעדותו של עורך הדין בפני
נו, שסיפר על פנייתו אליו, בסביבות מרץ-אפריל 2006 בענין שני שיקים משנת 2002 שלא כובדו. שני השיקים, כך העיד, נמשכו מחשבונה של בתו של מאלק, מנאל, והיו על סך 8,000 ₪ כל אחד (ראו, השיקים, נ/45).
דרישתו של בשארה הייתה, לדברי עורך הדין, שיגיש את השיקים להוצאה לפועל.
בהתיחסו אל מאלק, סיפר עו"ד איהאב עבדל חי, כי הכירו מסיפורי שיקים אחרים שלו, שחזרו גם הם ללא כיסוי, משנת 2002, בהם, כ-16 שיקים בסכום כולל של 20,500 ₪. חלקם, כך העיד, הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא בשנת 2004. בשל בעיתיות זו, כך הסביר, הניח שגביית השיקים תהיה קשה, וכך הסביר למאלק, בענין זה, בלשונו:
"...שהיא (מנאל אקרט-ב.א.ת) קצת בעייתית ויש לה גם אבא יותר בעייתי, אי אפשר לאתר אותם בארץ, יש איזה בעייתיות עם האיתור ואי אפשר לגבות את השיקים. קשה מאוד לגבות את השיקים. ידוע לי שאבא שלה משת"פ או משהו והוא מסתובב בארץ ואי אפשר לתפוס אותו" (עמ' 4334 לפרוט').

עדי ההגנה בני משפחת עראר על הארוע בשיכון המשוקמים בטייבה
285. עד ההגנה פייסל עראר, הוא בעלה לשעבר של אמאני ואבי שלושת בניה, שזומנו כולם להעיד בפני
נו. על אף הגירושין, כך סיפרו, מתקיימת ביניהם ובין אמאני מערכת יחסים טובה. בדבריהם, התיחסו עראר ובניו לאירוע האלימות שהתרחש אליבא דתביעה, בשיכון המשוקמים בטייבה.
לדברי עראר, פגש את מאלק ואשתו באותו יום, עם בנם, בביתו של ידיד משותף. כאן, הכניס העד סיפור חדש על עזאם, סוחר כבשים, שנתקל בו ובבנו בכניסה לבית, וביקשו לדבר עם מאלק על החוב שחב לו בעקבות רכישת כבשים ממנו. לאחר שהבטיחו לדבר עם מאלק, עזב עזאם את המקום. בהמשך, פנה אל מאלק ואמר לו: "תשמע לא נעים, אפילו לפה לכל מקום באים מבקשים ממך כסף אתה לא משלם, אתה עושה לנו בושות".
בתגובה, התחמק מאלק, עשה עצמו "חולה", עד שהוזמנה המשטרה והוזמן גם אמבולנס; "כל המדינה הגיעה לשם".
בחקירתו הנגדית הוסיף העד: "זה מאלק צריך לקחת אותו לתאטרון תאמין לי."
על סיפור "ההיתחלות" חזרו גם בניו של עזאם. כך גם עבד, בנה של אמאני, שגם הכחיש מכל וכל, את סיפור המפגש בבית ברל. אין טעם להביא, כאן ועכשיו, את פרטי עדויותיהם של כל שלושת בניה של אמאני, על סיפורי המשפחה, על שנאות וקנאות בין חלקיה ועל "הבושות" שגרמו מאלק ואמאני למשפחה, לפי דבריהם. די לציין כי שלושת בניה של אמאני בטלו בעדויותיהם את סיפורי האלימות; כולל, היריות על ביתו של מאלק, וכולל, כל מעורבות של מרואן במשפחתם. בלשונו של הבן, פייסל: "מי זה מרואן אף פעם לא שמעתי על דבר כזה".

ג'אבלי עזאם, סוחר הכבשים, מה הוא אומר?
286. עד ההגנה, ג'בלי עזאם, סיפר בעדותו, כי יום אחד, כחמש שנים קודם לארוע הנדון, רכש ממנו מאלק חמישה כבשים עליהם שילם במזומן. לאחר שבוע חזר שוב והפעם רכש עוד עשרה כבשים, ושילם בשיקים. השיקים נפרעו במלואם. בפעם השלישית חזר ורכש כמות רצינית יותר של כבשים, כ"עשרים-שלושים", לקראת חג הקורבן, בסכום כולל של 52,000 ₪. הפעם, כך העיד, חזרו השיקים בהם שילם לו בעסקה זו. לדבריו, פנה מספר פעמים אל מאלק בטלפון, וזה הבטיחו לפרוע את החוב אך לא עשה כן. שוב, פנה אל אחיו של מאלק בטירה, וגם הוא סירב להתערב. בסופו של דבר, פנה לחבריו של מאלק, אחד מהם פייסל עראר.
על האירוע בשכונת המשוקמים בטייבה, סיפר העד כי הלך ביחד עם חברו, אחמד עבדל קאדר, לבקר חבר בבית חולים. במבנה אלבכרי בשכונת המשוקמים בטייבה, פגש את פייסל ושמע ממנו שמאלק נמצא במקום. כשדיבר עימו על ענין החוב, אמר לו פייסל "תשאיר את זה עלי".
בדרכו משם, שמע לדבריו, צעקות וראה אמבולנס שהגיע למקום. כששב על עקבותיו ראה אדם מכוסה כולו מובל לאמבולנס- "כאילו מישהו מת". מישהו במקום אמר לו כי המדובר במאלק.

287. סיפורם זה של העדים מטעם ההגנה, סיפור מוזר הוא, וגם אם לא הופרך בפועל, קשה להבין מה קישרו להתרחשות בבית חברו של מאלק, עליה סיפר הוא בעדותו בפני
נו ובהודעותיו במשטרה.
האם העובדה שבאותו יום נקלע לאותו בית בשכונת המשוקמים סוחר כבשים שמאלק היה בעל חובו, יש בה כדי לבטל את הסיפור אודות האיומים שהופנו אליו באותו יום ובאותה הזדמנות מפי אנשיו של מרואן, אליבא דידו?
נכון הדבר, שגם תאור הדברים בפיו של מאלק על העימות שהתרחש בבית חברו בשיכון המשוקמים הוא סיפור עמום ובלתי מובן, אלא, שגם הסיפור הנגדי, אותו העמידה ההגנה בפני
נו חסר כל משמעות הוא, לגופו של ענין.

288. בסיכומו של אישום זה, אין מנוס מלשוב ולקבוע, כי אין בעדויות שבאו בפני
נו עד כאן, כדי לגַבּוֹת חלק מעובדות כתב האישום כניסוחן במסגרת האישום הזה, כמו, העובדות בענין היריות על מאלק כאשר היה בדרכו לעבודתו.
לעומת זאת, יש בעדותו סיפור על אירועים שלא מצאו מקומם בכתב האישום. הכוונה היא, בין היתר, לסיפורו על היריות שירו עליו שאדי ואיסמעיל בחולפם על פניו על האופנוע; סיפורו על המפגש בכביש 6, מתחת לגשר, ויציאתו של שאדי מולו כשרובה בידיו, וכך גם סיפורו על האיומים שאוים על ידי הנאשם 9, איסמעיל, בחצר בית ברל.
עדותו של מאלק ועדות רעייתו אמאני, נותרו לוטות ערפל, כאשר הקושי לבור מתוכן את קטעי האמת מתוך ים העדויות המבולבלות והסותרות בהן, נותן אותותיו.
אין ספק, שחלק מדבריהם של עדים אלה, פגומים בגוזמאות יתר, עד שקשה לאמצם, אלא, שעדיין נראה כי גרעין מסוים של אמת התגבש מתוכם.
עובדות המעוררות תהייה, הן כאמור, אלה הקשורות בשלושת אירועי הירי על ביתם של מאלק ואשתו, שסופרו במספר גירסאות; הסיפור על הארוע בשכונת המשוקמים, שלגביו אין לדעת כלל, מה מציאותי בו ומה דימיוני.
הנאשמים 1, 3 ו-9 יזוכו איפוא מן העבירות שיוחסו להם באישום השמיני, מחמת הספק.

האישום התשיעי; פרשת גדי בן שטרית
289. דומה, כי הקשה מכל סיפורי האלימות שהובאו בפני
נו בתיק זה, הוא סיפור התאבדותו של גדי בן שטרית (להלן - גדי) שהסתבך עם מרואן ואנשיו לפי העדויות שבאו בפני
נו, בעקבות הלוואה של 70,000 ₪, אותה נטל גדי מן הנאשם 4, אבי אלון, חבר ילדות שלו, ואשר בפרעונה התקשה.
את ההלוואה, כך כתב האישום, קיבל גדי, שהיה איש עסקים, בעל עסק לשירותי גרירה "ארבע על ארבע" בכפר-סבא, זמן ניכר בטרם התאבד. החזר ההלוואה אמור היה להתבצע בתשלומים, אותם אכן השליש גדי לידי הנאשם 4, לאורך תקופה מסוימת, מידי חודש.
דא עקא, שסיפור ההחזר התארך יתר על המידה, לטעמו של הנושה, וסבלנותו פקעה. בשיחה עם גדי, במועד כלשהו טרם התאבדותו, דרש אבי אלון שיחזיר לו את סכום החוב מיידית, שאם לא כן, כך הזהירו, יועבר הענין למרואן.
ביום 14.7.02, הגיעו הנאשמים 1 ו-4 לביתו של גדי, ביחד עם הנאשם 5 ועם עבד וסאלח. הנאשמים 1, 5 ועבד, שהצטיידו במקל עץ של טוריה, תפשו את גדי והיכוהו בכל חלקי גופו, כשהנאשם 1 דורך על ראשו ומודיעו, כי "כדאי לו להתאבד או למות".
כתוצאה מאיומיו של הנאשם 1, ומן המצוקה אליה נקלע, כך כתב האישום, החליט גדי לשים קץ לחייו, ותלה עצמו בביתו בגבעתיים.
290. את פרטי הפרשה הקשה הזו, הביא בפני
נו, עד המדינה, עבד, שהכיר את גדי, לדבריו, וידע על חובו לאבי אלון ולמרואן. כמו כן, ידע עבד, גם על איומיהם של מרואן ואנשיו על גדי בגין חוב זה.
באחד הימים, כך עבד, פנה אליו מרואן והורה לו להגיע למקום עבודתו של גדי, אף שבשלב זה לא הכירו עדיין. כאשר הגיע למקום, פגש את שותפו של גדי בלבד. משדיווח על כך למרואן, הורהו זה להודיע לשותף, "שכדאי שיסגור את הענין היום" (עמ' 639 לפרוט').
בהמשך, כך עבד, הגיע לביתו של אחד, דוד שאבי, ביחד עם סאלח נאצר. בלשונו:
"באנו לבית של דוד שאדי (צ"ל שאבי) ואני הייתי עם נאצר, עאווד נאצר באוטו, היינו באוטו, הגענו לשם. מרוואן הגיע עם ראיד סולטאן לבית של דוד שאדי" (עמ' 639 לפרוט').
לדבריו, לאחר שמרואן הגיע, ירד מן הרכב, ניגש אל גדי, והפליא בו מכותיו.
מאוחר יותר, הגיע לדבריו גם ראיד, כשבידו מקל, והצטרף אל מרואן במכות. בתוך כך, דרך מרואן על ראשו של גדי, ואמר לו, שאם לא יסדר את ענין החוב עד הבוקר, ידאג שימות, שיתאבד (עמ' 639 לפרוט').
לאחר יומיים, התקשר אליו מרואן ואמר לו: "תתכונן". כשביקש פירוט, הסביר: "הבחור מת, התאבד". בהמשך, אמר לו מרואן, לדבריו, כי הוא מודאג.
עבד, כך מסתבר, כפי שטענו ב"כ הנאשמים, שמר את הסיפור בליבו, ולא סיפרו לאיש, לאורך זמן. רק ביום 6.8.03, כשנה לאחר התאבדותו של גדי, דיווח על כך למפעילו במשטרה, אריה שרף.

291. בחקירתו הנגדית של עבד על ידי עו"ד פלדמן
, הסכים כי סיפר לשרף שהתאבדותו של גדי, באה לאחר שהותקף על ידי אנשיו של מרואן, שאדי וקוסאי המנוח, ומרואן עצמו, כאשר ברקע התקיפה עמד, לדבריו, אי תשלום חובו לנאשם 4.
לדברי עבד, פחד לספר על כך לשרף בשל מעורבותו הוא בארוע האלים. בלשונו: "פחדתי לספר על הידיעה הזאת, למה אני מעורב בה, פחדתי לספר עליה" (עמ' 1089 לפרוט').
לאחר התחבטויות, כשהסניגור פרש בפני
עבד, את הסתירות שמצא בדבריו, שב עבד והסביר, כי תחילה, נשלח על ידי מרואן למסגרייה של גדי, ולא מצאו שם. בהמשך, הורהו מרואן בטלפון, לדבריו, לומר לשותפו של גדי אשר נכח במקום, שיבהיר לגדי "שכדאי לו לסגור את החוב היום אם לא תגיד לו שייעלם או יתאבד".
גם בחקירה הנגדית, הדגיש עבד שמרואן עצמו הגיע לביתו של דוד שאבי, ותקף את גדי במכות. ושוב בלשונו:
"ומרואן ירד מהאוטו והיה שמה בחור שקוראים לו גדי... לבד... בפתח של הבית... בחצר בכניסה לבית ירדנו אני ומרואן והתחלנו לתת לו מכות... בחוץ בחצר... אחר כך ראד ירד מהאוטו עם מקל והתחיל לקבל מכות בכל חלקי גופו עד שהוא התנפח כל הגוף שלו, הוא דרך לו על הראש ואמר לו [מרואן]: כדאי לך להתאבד או שאני אדאג שתתאבד" (עמ' 1094 – 1096לפרוט').
עבד לא ידע להסביר לעו"ד פלדמן
את הסתירה בין דבריו ודבריה של נופר, אלמנתו של גדי, שסיפרה כפי שיובהר בהמשך, רק על פגיעה ברגלו של בעלה. כמו כן, לא ידע להסביר העובדה שלא נמצאו בגופו של גדי, בבדיקה הפאתולוגית, חבלות קשות, להוציא החבלה ברגלו. עם זאת, התעקש על נכונות תאור הדברים בפיו:
"אני אומר לך עם המקל הוא קיבל מכות בפרקים שלו ברגליים... בידיים וקיבל גם מכות בידיים, אני לא יודע אם יש סימנים, מאיפה אני יודע" (עמ' 1100 לפרוט').
המכות היו לדבריו, קשות כדי כך, שגדי לא יכול היה לקום על רגליו לאחריהן (עמ' 1100 לפרוט').
כשחזר עו"ד פלדמן
והטיח בעבד שוב ושוב, את הסתירות בדבריו, טען: "אולי לא תארתי נכון אבל זה האמת" (1103 לפרוט').
לשאלה, מדוע לא סיפר במשטרה על המכות שהיכה הוא עצמו את גדי, כפי שסיפר בעדותו בפני
נו, טען: "אני אמרתי שנינו כל הזמן אמרתי שנינו ... אני לא יודע מי התבלבל אתה או הם" (עמ' 1104 לפרוט'). בהמשך, הסביר כי תחילה היו "מכות, סטירות", וכך, עד שיצא ראיד עם מקל הטוריה, והחל להכות בו את גדי, גם במקל. הוא עצמו, כך טען, נתן רק סטירות:
"זה נקרא מכות, אני קורא לזה מכות. אתה קורא לזה מכות, סטירות תקרא לזה איך שאתה רוצה" (עמ' 1106 לפרוט').
לדבריו, אחרי שמרואן התקשר אליו והודיעו כי האיש נמצא מת בביתו, ברח לאילת, לשם הגיע גם מרואן עם בחור נוסף, בשם ראכס פאדילה, שנעצר על ידי המשטרה עם שובו משם.
פאדילה, כך טענו באי כח הנאשמים היה נתון במעצר באותם ימים, והמסקנה היא לשיטתם, שכל סיפורו של עבד על תקיפתו של גדי, איננו אלא עורבא פרח.

יודגש כבר עתה, כי אילו עמדה בפני
נו עדותו של עבד בלבד, לענין האלימות שנקטו הנאשמים, ובראשם מרואן, כנגד גדי, לא היתה עדות זו יכולה לשמש בסיס להרשעת הנאשמים באישום זה. במיוחד, לאור העובדה שעבד מיקד את האירוע בביתו של שאבי, שעה שמעדותה של רעייתו של המנוח, נופר, אשר תובא להלן, עלה כי האלימות נגד גדי, הייתה במקום אחר, מחוץ לבית.

בין כך ובין כך, דרושה בשלב זה בחינת עדותה של נופר.

נופר קידר, אלמנתו של גדי
292. אף שעבד תיאר בפני
נו תמונה מפורטת על מעשי האלימות שבוצעו בגדי, לשיטתו, מהווה בעיני, עדותה של נופר, רעייתו של המנוח, עדות מרכזית באישום זה.
יודגש, שאין ענייננו באותם חלקים בעדותה של נופר המהווים עדות שמיעה, המתייחסים לתיאור אירועים שלא התרחשו בנוכחותה. ענייננו באותם חלקים בעדותה המתארים את מצבו של בן זוגה, כקורבן אלימות.
נכונה בנקודה זו, טענתם של עוה"ד פלדמן
והרט
, כי נופר עצמה לא היתה נוכחת בארוע האלים שחווה בעלה על פי הנטען; ונכון גם, כפי הנראה, שלא היתה מעורה בפירטי חייו העסקיים, הכושלים, של בעלה, ובקשריו הבעייתיים מאד עם הנאשמים. עם זאת, יש לדעתי, בעדותה של עדה זו, שאמינותה היא בעיני מעבר לכל ספק, כדי לאמת חלקים עיקריים בעדותו של עבד.
אני לדידי סבורה, כי עדותה של נופר, לצד עדותו של עבד, מציבה תמונה ברורה של התרחשות אלימה שחווה גדי מידי נושיו, בין אם היה זה בביתו של שאבי, ובין אם היה זה בחורשה; בין אם היו אלה מכות אנושות בכל חלקי גופו, ובין אם היו אלה מכות ממוקדות בחלק אחד של גופו בלבד.

293. לגופם של דברים, תיארה בפני
נו, נופר, בבכי ובהתרגשות רבה, את המצוקה הקשה בה היה שרוי בעלה, בזמנים האחרונים של טרם התאבדותו, כאשר במרכז חוויותיה הטראומטיות עמדה עובדת נרדפותו על ידי מרואן ואנשיו.
לפי דברי נופר, החל הכל מהלוואה שנטל גדי שלוש שנים קודם התאבדותו, מן הנאשם 4, אבי אלון, חברו מילדות, בסך 3,000-4,000 דולר, בריבית של 10%.
ההלוואה הוחזרה, לדבריה, לאבי אלון, בשיקים חודשיים, לעתים בנוכחותה. בשלב מסוים, כך המשיכה, הודיע אבי אלון לגדי, כי אם לא יסיים לשלם חובו "יעביר את החוב", למרואן - שותפו לנושא ההלוואות - כלשונה. אלא, שגדי התקשה להמשיך ולפרוע חובו. לדבריה, מסרה היא לאבי אלון, באחת הפעמים, את כספי הביטוח הלאומי שלה, על מנת לעזור לבעלה, מול מרואן.
יום לפני ההתאבדות, כך המשיכה, הגיע גדי הביתה, כשהוא פצוע והלום. גדי, שהתקשה לדבריה לעלות במדרגות, זחל "לאט לאט". רגלו היתה נפוחה "כמו בלון", והוא סרב לדבר, לאכול ולשתות.
בסופו של דבר, סיפר לה, לדבריה, על העימות עם מרואן ואנשיו, ש"מילאוהו במכות". בלשונה:
"שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי שמרוואן הגיע לעסק. ואמר לו תסגור את העסק אני רוצה לדבר אתך. הוא לקח אותו לחורשה שמה באחד המקומות של כפר סבא, הוא בא להגיש לו את היד ולשבת ולדבר אתו [...] בא להגיש לו את היד והוא הרביץ לו. והוא היה נורא נסער." (עמ' 861 לפרוט').
כאשר הגיע גדי הביתה, כך המשיכה וסיפרה, התקשר אליה אבי אלון, ושאל לשלומו. לבסוף הכריז באזניה: "אני לא רציתי שזה יקרה ככה" (עמ' 862 לפרוט').
לדבריה, אמר לה גדי בשלב זה, כי אינו יכול "לסבול יותר". שהרי, כל הזהב שברשותם לא יספיק, כך הסביר לה, לפרוע את חובו לאבי אלון: "זה מעבר למה שאת חושבת", טען בפני
ה (עמ' 860 לפרוט').
בחצות אותו הלילה שקדם להתאבדותו, בין שישי לשבת, יצא גדי מן הבית, כך סיפרה, וחזר לדבריה, רק למחרת, לפנות בוקר. בשעה 6:10 באותו בוקר, לאחר שהכין חלב לילד, מצאה אותו תלוי בין הקומה הראשונה לקומה השניה.
לדברי נופר, ידעה שאבי אלון הגיע לעסקו של גדי פעמים הרבה בענין החוב. בזמנים קודמים, כך העידה, היו יושבים ושותים קפה, וגם מרואן היה שם מדי פעם. עם זאת, היתה התרשמותה, לדבריה, שלאחר השיחות האלה היה גדי "לחוץ". מדי פעם שמעה את מרואן אומר לגדי:
"עדיף לך להביא לי את הכסף. תביא לי את הכסף, אני צריך את הכסף ואני רוצה את הכסף. יש לך יומיים לארגן לי את הכסף. יש לך שלושה ימים לארגן לי את הכסף" (עמ' 865 לפרוט').
באחת הפעמים, שמעה את אבי אלון אומר לגדי: "עדיף לך להביא את הכסף לפני שיהיה איזה שהוא בלגאן" (עמ' 865 לפרוט').
לדבריה, אמור היה גדי לארגן כספים לענין החוב, יומיים לפני ההתאבדות. כשלא עלה הדבר בידו, כך המשיכה, "גנב" שיקים מהוריו.
לשאלה, מדוע סירבה להשתתף בעימות עם מרואן ואבי אלון במשטרה, הסבירה:
"מישהו יכול להבטיח את הביטחון העצמי שלי ושל הילדים שלי? אתה מעמיד אותי היום פה, ואתה מסכן אותי היום פה. אני יושבת ומספרת לכם כאן הכל, אני יוצאת היום מבית המשפט, מישהו יכול היום לבוא ולהבטיח אותי ואת הילדים שלי?" (עמ' 866 לפרוט').
לשאלה, אם היו לגדי גם נושים אחרים, השיבה:
"יכול להיות שהיו לגדי חובות קטנים פה ושם אבל זה לא היה משמעותי ... הוא לא היה בלחץ מהם. זה לא מה שהטריד אותו. הם יכלו לחכות" (עמ' 866 לפרוט').

294 בחקירתה הנגדית, על ידי עו"ד פלדמן
, אישרה נופר, שמאז התאבדותו של גדי, לא אוימה עוד על ידי הנאשמים. עם זאת, חששה, לדבריה, מן התגובה שתבוא בעקבות עדותה בבית המשפט. לשאלת הסניגור, הסכימה שגדי לא הזכיר כלל את שמו של דוד שאבי בהקשר לארוע המכות בביתו. לפי הדברים שאמר לה, כך טענה, התרחש הארוע בחורשה, במקום פתוח.
על נקודה זו, חזרו ועמדו הסניגורים בסיכומיהם, בהצביעם על הסתירות שעלו מן הסיפור, מכאן ומכאן. אומר מיד, כי אינני רואה לייחס חשיבות רבה לסתירה זו. השאלה היחידה הצריכה התייחסות, היא, האמנם אוים המנוח על ידי אנשים מן החבורה, והאמנם סבל מאלימות שהפעילו כלפיו. נופר עצמה לא היתה בארוע האלים, ובענין זה עדיפה עדותו של עבד. עם זאת, אין בציון המקום האחר על ידה, כדי לפגום בתוקפה של העדות שמסרה בפני
נו כראיית סיוע בעלת משקל מהותי לעדות של עבד באישום זה.
לדברי נופר, סיפר לה גדי, כי קיבל מכות מידי מרואן, ובהמשך גם סיפר לה לדבריה, את כל הסיפור. עם זאת, כאשר התקשר אליה אבי אלון, טלפונית באותו בוקר, לא ידעה עדיין את כל הפרטים. בפועל, די לי בשיחה שקיימה נופר עם אבי אלון עובר לארוע ההתאבדות כדי להעמיד את הבסיס לקשרם של הנאשמים אל מצבו של המנוח בטרם התאבדותו.
אין תימה שבאי כח ההגנה עשו ככל יכולתם כדי להפריך עדותה של נופר על שיחתה עם אבי אלון, עובר להתאבדותו של בן זוגה. אלא שנסיונם זה כשל.
כאשר עומתה נופר, על ידי עו"ד פלדמן
, עם פלט השיחות הטלפוניות של אבי אלון איתה, באותו יום, במטרה להוכיח שלא התקימה שיחה במועד ובזמן עליהם סיפרה, טענה:
"אני אמרתי בשעה חמש גדי נכנס הביתה. לא אמרתי שיחה הייתה. אני לא בדקתי מתי היו השיחות ולא בדקתי מתי באיזה שעה, לא הסתכלתי על השעון" (עמ' 872 לפרוט).
ואכן, אין כל טעם, גם אליבא דידי, להתחיל לפרק לפרודות, עדות עקבית וכואבת זו, שאמינותה צפה ועלתה מתוכה עצמה.
לשאלת הסניגור, מדוע אמרה בחקירתה הראשונה, מיד לאחר הארוע, כי לא ידעה ממה פחד גדי, הסבירה שהתקשתה לשוב אל הטראומה שחוותה כשראתה את בן זוגה תלוי.
לשאלה, מדוע לא הגיעה ביוזמתה למשטרה לאחר הארוע, הסבירה שהיתה חייבת להרגיע את הילדים הקטנים שחוו את מות אביהם. לשאלה, אם ידעה שגדי עסק בהימורים, השיבה:
"ידעתי שגדי עסק בהימורים ארבע שנים לפני, ידעתי שגם היו הרבה חובות שההורים מכרו אדמה בשביל זה" (עמ' 875 לפרוט').
לדבריה, נפרעו כל חובותיו של גדי בסמוך לארוע, לאחר שהוריו מכרו שטח אדמה, ומסרו את הכסף, לידיו, לכיסוי החוב:
"אני מאמינה שכן היו חובות שלא ידעתי. אבל לא כאילו שזה היה משמעותי שהוא היה בא ואומר לי, תשמעי נופר ככה וככה" (עמ' 875 לפרוט').
גם בחקירתה הנגדית על ידי עו"ד חסקיה, הסכימה העדה, שאיש לא איים עליה לאחר התאבדותו של גדי. העדה הסבירה כי בעלה הפסיק להמר שנתיים, שלוש, לפני שהתאבד.
295. ושוב, לסיכום עדותה של נופר, אין ספק שעדות אמינה בפני
נו, על כל חלקיה. הסיפור שהביאה עדה זו בפני
נו, הרשימנו כסיפור קוהרנטי ובהיר, שאיש מבאי כח הנאשמים לא הצליח לערערו. התמונה שעלתה ממנו, היא תמונה קלאסית של סחיטת כספי חוב, באלימות מתפרצת, שכנגדה לא יכול היה עוד החייב לאזור כח.
סבירה היא טענת ב"כ התביעה, שמסכת האיומים והסחיטות שהופעלו על המנוח, הביאה לשבירת רוחו. סבירה היא טענת אלמנתו, שחוסר האונים של בן זוגה מול מכבש הלחצים שהופעל עליו, נטל ממנו כל שמץ תקווה.
די איפוא, בעדותה המהימנה של נופר, על מנת לקבוע שמעשי הסחיטה האלימים אכן בוצעו כנגד גדי, על ידי הנאשמים, עד שהרים ידיים.
בנקודה זו, לא אוכל לקבל כל טענה מפי הסניגורים על סתירות ופירכות שמצאו בעדות זו, או, על אי התאמה שגילו בין דבריה שלה לדברי עבד ואחרים. האמת עלתה וצפה כאמור מכל שסיפרה בעדותה בפני
נו, וזו מקובלת עלי במלואה.
לשאלה, האם הצליחה התביעה להניח בסיס ראייתי מוצק דיו, לענין הקשר בין מעשי הסחיטה האמורים, ובין החלטתו של גדי לשים קץ לחייו בנסיבות שתוארו בפיה של נופר, היא שאלה אחרת, הנדרשת לדיון לגופה, כפי שייעשה בהמשך.

סאלח, על פרשת גדי בן שטרית
296. סאלח, הכחיש תחילה, בעדותו בפני
נו, דברים שסיפר בחקירות על מכות שקיבל אחד, בן שטרית, מאנשיו של מרואן. עם זאת, הודיע בסופו של דבר, "כן הייתי נוכח, בטח" (עמ' 1840 לפרוט').
די בהצהרת העד הזה על נוכחותו במכות שהוכה המנוח, על מנת לתמוך בעדותו של עבד, שהזכיר את סאלח, כאחד הנוכחים בארוע המכות.
בהמשך טען, כי מי שהיכה את בן שטרית היה עבד, ולא מרואן. לשאלה, כיצד יוכל לישב דבריו אלה עם דבריו הקודמים, לפיהם, מי שהיכה את גדי היה מרואן, דווקא, שגרם להערכתו, להתאבדותו של המוכה, השיב:
"אני אומר עכשיו את האמת. אני גם ככה מוזהר. לכן אני אומר מה שקרה, אני ועבד הגענו לבית העסק של הבן אדם, הגענו..." (עמ' 1840 לפרוט').

לשאלת עו"ד פלדמן
, הסביר בהמשך:
"... הגענו לאיזה בית שאני דיברתי, וחמש דקות אחרי זה הגיע הבחור ... אצל, נדמה לי שבי קוראים לו, אני לא הייתי מכיר את הבית הזה. לכן אני אומר שלא הייתי מכיר את הבית, עכשיו אני יכול להגיד שזה בבית של שבי. וירד לשם, תפס את האיש, אומר לו מה עם החובות?... אני הייתי בחוץ... על הכביש... לא ירדתי מהרכב ...
הוא תפס את הבחור והתחיל לדבר איתו. הוא היה רחוק ממני איזה חמש עשרה, חמש עשרה מטר כמעט. פחות או יותר. התחיל לדבר איתו ופתאום הוא מתחיל לתת לו סטירות, ולוקח איזה מקל ומתחיל להכות בו. ואומר לו אם לא תביא את הכסף לאנשים, אנחנו נדאג לך" (עמ' 1872-1873 לפרוט').
לשאלת עו"ד פלדמן
, אם ראה במו עיניו את עבד מכה את גדי, השיב: "רק את עבד" (עמ' 1874 לפרוט'). לשאלה, מה עם הנוכחים האחרים אותם הזכיר עבד בעדותו בפני
נו, השיב:
"הוא סיפר לפני עוד שניים שלושה שהיו נוכחים והזכיר שמות שהיה גם מרואן ופעם אומרים שהיה איהב ופעם אומרים מישהו אחר. אבל האמיתי מה שקרה ועכשיו אני מחוייב להגיד את האמת, אני אמרתי את האמת עכשיו ואני למיטב זכרוני, גם אני, רק הערה אחת בעניין הזה שמרואן לא היה נוכח באיזור בכלל" (עמ' 1874 לפרוט').
ומה נעשה, שהיה זה הוא עצמו אשר סיפר, בחקירתו מיום 10.11.04 (ת/428) כי מרואן נכח גם נכח באירוע?
כך, בחקירתו הנ"ל של סאלח:
"סלאח: הוא (מרואן) היה נוכח במקום בכפר סבא, שנתנו מכות למישהו, הבן אדם הזה למחרת התאבד...
דודו: בגלל המכות התאבד?
סלאח: בטח. כמעט שרפו לו את הבית עם המשפחה. עזוב.
דודו: ראית את זה בעיניים שלך?
סלאח: אני ראיתי את זה. אני ראיתי מי נתן מכות...
דודו: היית איתם, היית איתו?
סלאח: אני התיישבתי ברכב מפה עד פה. הייתי עם עבד ברכב שקראו לו, הזעיקו אותו. לא משנה, זה בין היתר. אני נותן לו חמישה אנשים.
דודו: אבל איך אני קושר את מ' לזה?
סלאח: הוא היה נוכח. הוא נתן את המכות בידיים שלו. מה קרה לך?
דודו: מ' בעצמו?
סלאח: בטח, על מה אני מדבר?
דודו: מרואן נתן את המכות?
תקשיב, אני אישית, אני אישית הייתי נוכח. אחד נפטר היום,..."
ובהמשך:
"סלאח: הרגו אותו, שברו לו רגליים, שברו לו ידיים. למחרת הבן אדם הלך, התאבד. אחרי 24 שעות הבן אדם התאבד.
דודו: מהפחד. פששש. נו.
סלאח: והוא היה נוכח שמה עוד שלושה אנשים נוכחים. אני יודע את השמות שלהם. בעל הבית – בעל מי שהיה הבית שלו היה שמה נוכח. אשתו והילדה שלו ראתה את זה. בגלל זה" – (שם, בעמ' 20-22).

אין צריך לומר, כי סאלח, כדרכו, דיבר בגוזמאות בבואו לתאר את אירוע הכאתו של גדי בביתו של דוד שאבי; שלא לדבר על חוות דעתו, "כמומחה", על הקשר בין המכות וההתאבדות. עם זאת, נראה, כי דבריו בחקירה, ברורים הם, ותואמים את דבריו של עבד, אף בפרטים הקטנים הנוגעים לסדרי הגעתם שלו ושל עבד יחדיו, לביתו של דוד שאבי, בנפרד ממרואן, שהגיע ברכבו עם אדם נוסף.
יודגש, עדות ראשונית זו של סאלח, שעדיפה בעיני על עדותו בפני
נו, בה התאמץ להרחיק את מרואן מן הארוע, די בה לשמש סיוע רב משמעות לעדות של עבד על תקיפת המנוח ועל המכות שספג מידי הנאשם 1 ואנשיו.

עד התביעה, ד"ר לוי בירטולון
297. עד מומחה זה העובד, כדבריו, כמתנדב במכון לרפואה משפטית, ערך את דו"ח בדיקת הגופה של המנוח, מיום 30/7/02 (ת/483) שעל התאבדותו אין חולק.
בדו"ח הבדיקה ובעדותו בפני
נו, תיאר העד את סימני הפגיעות שמצא על הגופה, כשמסקנתו היא, כי מדובר בפצעים שנגרמו למנוח כשש עד שמונה שעות לפני מותו: "הצבע נותן לנו, לי להגיד, שלפי הצבע זה היה לפני" (עמ' 2345-2344 לפרוט').
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, אישר העד המומחה, כי לא נמצאו חבלות בראשו של המנוח, גם לא בפני
ו. הפגיעה העיקרית היתה, לדבריו, בצד שמאל, וזאת, כתוצאה מ"מכה יחידה, או ישירה או בלתי ישירה, לא ידע". גם בברך שמאל נמצא "פצע שפשוף עם דימום תת עורי" שנגרם לדבריו, כתוצאה ממכה "לא חזקה בברך". בשוק השמאלית נמצאה עוד מכה "שפשוף ודימום".

הדו"ח, יש לומר, אכן איננו מצביע על "מכות רצח" שספג המנוח לפי המתואר בפי העדים. ואין תימה ששימש לסניגורים המלומדים, כר להתגדר בו, בטענם כנגד תקיפתו של גדי בידי מרואן ואנשיו.
קשה לקבל טיעון זה. כבר קבעתי לעיל, כי נאמנו עלי דבריה של נופר בתארה בפני
נו את שובו של המנוח באותו ערב, לביתו, כשהוא חבול ומוכה, עד שלא הצליח לגרור עצמו במדרגות. הדו"ח מדבר על פגיעה בצד שמאל, ואין בו סימנים לחבלות אנושות ביתר חלקי הגוף. דא עקא, שהעדר ממצאים אין בו כדי לשלול עובדה שהוכחה.
יודגש בעניין זה, כי הלכה פסוקה היא שראיה שלילית לאו ראיה היא לאי התרחשות הארוע שאליו היא מתייחסת. לשון אחר, עצם היעדרם של סימנים, אינו מהווה ראיה לאי התקיימותו של מצב דברים מסוים אשר יכול להתקיים מבלי שהוטבעו בו סימנים אלה (י. קדמי, על הראיות תשס"ג-2003 בעמ' 755; כן ראו, ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל
תק-על 2003(1) 237, 239-241).

מרואן, על פרשת גדי בן שטרית
298. כמו לגבי האישומים הקודמים, טען הנאשם 1 בפני
נו, גם לגבי אישום זה: להד"ם, ולדבריו, לא הכיר את המנוח, להוציא, מפגש חסר משמעות של גרירת רכבו על ידו, ולא פגש בו בשום מקרה, לא לטוב ולא לרע. מעולם, גם לא תקף אדם בגין חוב, אף לא הרים קולו על חייב:
"אין לי בשביל מה להרביץ לו גם. אין, אין על מה להרביץ לו. הוא לא חייב לי כסף. גם בהגנה אני אביא לך 50 בן אדם גם מהמגזר וגם מאצלכם יהודים בגילאים של 40, 50 ו- 60 שבחיים לא הרמתי קול על בן אדם בשביל חוב. איפה שהיה צריך לתרום, הייתי תורם. לא צעקתי על בן אדם בשביל חוב. אם קיללתי את עבד אז יש סיבות ואני אסביר את הסיבות בהמשך" (עמ' 2738 לפרוט').
למותר לציין, כבר עתה, כי אף לא אחד מתוך אותם "50 בני אדם", לא הגיע להעיד על יפי נפשו של הנאשם הזה, ולהיפך. מכל מקום, גם מדבריו של מרואן עצמו, עלה כי ידע גם ידע על החוב של גדי לאבי אלון, אף אם במעורפל: "היה ביניהם איזה כסף לא יודע כמה" (עמ' 2929 לפרוט').
החוב נוצר לטענתו, עוד לפני שהפך להיות שותפו של אבי אלון, והוא, לא היה לו בו חלק. אבי אלון, לדבריו, טיפל בחובותיו בעצמו. בלשונו: "במה צריך אבי אלון עזרה"? - אכן שאלה.
הנאשם 1, הכחיש שביקר עם עבד בביתו של גדי, ושב וטען שעבד שיקר בכל שהעיד. כך גם, נופר, שלא אמרה אמת לפי דבריו: "...אולי הוא לא סיפר לה, אולי היא מדמיינת, ממציאה" (עמ' 2931 לפרוט'). האמנם?
בהתיחסו לדבריו של סאלח, שאישר דבריהם של עבד ושל נופר, טען, כי הובהר כבר קודם, שסאלח היה "סוכן כפול" ואין לסמוך עליו כלל.
עובדה זו יש לציין מיד, נכונה היא, למרבה הצער, אלא שאין בה כדי לבטל דברים שהובאו מפיו עצמו, ואוששו בפי אחרים.
לשאלת בית המשפט, מה יאמר על כך, ששלושה אנשים שונים - עבד, סאלח ונופר - סיפרו על מעורבותו הפעילה בתקיפתו של גדי, השיב: "אז אני מסביר ששלושתם אולי מתואמים עם המשטרה" (עמ' 2932 לפרוט').
אין צריך להתייחס לתשובה זו, ואין צריך לנסות להסביר את נפקותה על אמינותו של האיש.

הנאשם 4, על פרשת גדי
299. אבי אלון, הנאשם 4, היה לפי דבריו ולפי דברי נופר, חברו הטוב של גדי, "מהשכונה". את סיפור התאבדותו של החבר הזה, שלווה ממנו כספים ולא החזיר, הסביר בהיותו מהמר כבד.
בשנת 1997, כך סיפר, פנה אליו גדי וביקשו לפרוט לו שיקים של 5,000- 6,000 ₪. בשל אי כיבודם של שיקים אלה, נוצר לגדי חוב כלפיו, שהצטבר לכדי סכום של 15,000 ₪. לדבריו, סיפר לו גדי, על "בעיה מאוד גדולה, שהוא חיב המון המון כסף בשוק האפור". עד כדי כך, שהותקף על ידי נושיו, ואף ניסה להתאבד בשתיית חומרי ניקוי.
לבד מן פריטת השיקים, כך הנאשם 4, גם עזר למנוח, על ידי הפנייתו אל חברו, שפתח עימו עסק גרירה בשם, "ארבע על ארבע", באיזור התעשיה בכפר סבא. בהמשך, כך הנאשם פרע גדי לו את חובו, והכל בא על מקומו בשלום.
באותה תקופה, כך העיד, הפסיק גדי להמר, וכך, במשך כשנתיים. משנתגלו בעיות בעסק, חזר גדי, לדבריו, להימורים, והעסק החל להתפורר.
בשל הסתבכותו העסקית, כך הנאשם 4, הסתבך גדי גם עם החוק, ונדון לשמונה-עשר חודשי מאסר. בשנת 2001, כך המשיך, היה גדי חייב לו "3 אלף 3 וחצי עם נופר", כספי "גמילות חסד" שנתן לו. לשאלה, כיצד התייחס לחוב זה, השיב:
"לא שזה סכום נכבד, קודם כל גדי היה בן אדם טוב שעזר לי הרבה, הוא היה מכונאי רכב, כל מה שרציתי הוא עשה בשבילי, גם אני עזרתי לו, כל מה שרציתי הוא עזר בשבילי, בקטע של המכוניות החלקים של הרכב מה שביקשתי אם הייתה בעיה היה עוזר בן אדם טוב. בחיים לא אמר לא מה שביקשת, בחיים. ככה אני ראיתי את זה, זה כמו תן וקח כזה. למרות גם הכסף אני לא חושב שהייתי נותן את זה למישהו אחר אם היה חיים נורמאלים לא חושב שהייתי נותן לבן אדם 3000 או 3500 ₪ עוד פעם למרות שאני מגדי כן הרווחתי כסף, אני מדבר על השנים הקודמות" (עמ' 3585 לפרוט').
לשאלה, מדוע סיפרה עליו נופר, אלמנתו של גדי, מה שסיפרה, טען כי מעולם לא היתה בינו ובין נופר "אהבה גדולה". נופר היתה לדבריו "מאוד מיושנת" ולא תמכה בגדי ב"קטע של ההימורים".
ומה נעשה, ודוקא נופר היא שסיפרה על גמילתו של גדי מן ההימורים, ועל כך שלא עסק בהם כלל, בשנותיו האחרונות?
הנאשם 4, הכחיש בתוקף את טענת מעורבותו של מרואן בחוב של גדי. בשנת 2002, כך טען, כאשר התאבד גדי עדיין לא היה הצ'יינג', והוא לא היה שותפו של מרואן. ממילא, הסביר, אין כל סבירות שהילווה לגדי 70,000 ₪, בהיות זה חייב "מיליונים" לכל העולם.
ומה על "החברות"? מה על הטענה הצדקנית של אבי אלון על "גמילות החסד" החוזרת שלו, לגדי?
לדברי הנאשם, שמע על התאבדותו של גדי רק "יום יומיים" לאחר המקרה. על תקיפתו ביום הקודם, לא ידע דבר. לענין שיחת הטלפון שלו באותו יום, עם נופר, טען שוב, בצדקנות:
"התקשרתי אליו גם שבוע או שבועיים לפני אני לא יכול להגיד לך למה התקשרתי, התקשרתי. יש שיחה 27 שניות...אני לא זוכר את השיחה, לא זוכר. אני לא זוכר את השיחה הזאת בכלל. לא זוכר את השיחה בכלל גם יום אחרי שאמרו לי יש 56 שניות שיחה, לא זוכר את השיחה הזאת, לא זוכר, איך אפשר לזכור לפני 5 שנים שיחת טלפון של 27 או 56 שניות?" (עמ' 3591 לפרוט').
שאלות מיתממות אלה, קשה לשומען מפיו של מי שהגדיר עצמו כחבר קרוב של המנוח, שהתאבד, אליבא דכולי עלמא, בנסיבות של לחץ כלכלי וחובות כבדים, אשר לו עצמו היה חלק מרכזי בהם. ממילא, יש ב"אובדן הזיכרון" של הנאשם לגבי אותן שיחות שתוכנן הובא בפני
נו על ידי נופר, כדי להותיר את גירסתה שלה לגביהן, שלימה ובלתי מעורערת. תמוהה היא בהקשר זה, טענת הנאשם 4, כי כלל לא התקשר לאלמנת חברו המנוח עובר לאסון שקרה לה. לשאלה, אם לא עניין אותו לדעת מדוע התאבד חברו, השיב: "אני חושב שהיה לו 2 מיליון סיבות".
בכך, כמסתבר, נחה דעתו בנושא זה.

הנאשם 5 על פרשת גדי
300. הנאשם 5, ראיד סולטאן תייסיר, לא הכיר, לדבריו, את גדי; לא ידע מיהו, ולא פגש בו מעולם. הנאשם גם לא הכיר, לטענתו, את דוד שאבי ולא את סאלח נאצר אותו פגש לראשונה, לדבריו, רק בבית המשפט. בתוך כך, הכחיש כמובן שהיכה את גדי בביתו של דוד שאבי בו לא ביקר מעולם, לפי דבריו.
על דבריו של עבד בעימות עימו (ת/292) כי היה מעורב בתקיפה, אמר הנאשם: "הכל שקר".
חוששתני כי הכחשה טוטאלית זו של כל מעורבות בארוע האלימות אין בה כדי לסייע לנאשם, שהעדות נגדו בוססה, לאור כל שהובא עד כאן.

סיכום פרשת גדי בן שיטרית
301. כפי שהוזכר בפתח הדיון באישום דנן, מסתבר שבפני
נו פרשת אלימות קלאסית, שנכרכה בסחיטת חוב מאורגנת, אשר הובילה את קרבן הסחיטה לשבירה טוטאלית, בין אם נגרמה התאבדותו בעטיה, ובין אם לאו.
שלוש עדויות מפורטות ועקביות איששו את גירסת התביעה בענין זה, ובמרכזן, עדותה המהימנה של אלמנת קרבן האלימות, נופר קידר. מדבריה, עלתה כאמור תמונה ברורה של מצב בן זוגה, שהיה נתון בימים של טרם התאבדותו, במערכת סחיטה, אשר הפכה אותו לשבר כלי. עיון בדבריה של נופר, מבהיר מעבר מכל ספק, שהמנוח נרדף על צואר על ידי נושיו, ובראשם המלווה, הנאשם 4, שהעביר את מלאכת הגבייה לחברו המיומן בכך. מרואן, שעשה כן כפי הנראה, בחמדה.
ויודגש שוב, די בעצם "העברת יתרת החוב למרואן" - שהתגלה כראש החבורה ומורה הדרך בה - כדי לקבוע שההחלטה לפתוח מסכת רדיפות אחר גדי על ידי החבורה כולה, נפלה בראש אחד, בין הנאשמים 1 ו-4 שהפעילו גם את האחרים.
הנאשם 1 לא השכיל לערער בכהוא זה, את העדויות החד-משמעיות שבאו נגדו בפרשה זו, לא במישור העובדתי, לא במישור הלוגי, ולא בענין סדר הדברים. ההכחשה הטוטאלית של כל קשר או מעורבות מצד נאשם זה, בחייו של גדי, חרף העדויות הברורות על קיומו של קשר כזה, עומדת לו, לרועץ, ומשליכה הרבה מעבר לאישום הזה, על אישיותו ועל אמינותו.
כן הדבר, בהתייחס לשותפו, הנאשם 4 - מקור כל הצרות של המנוח - שניסה, גם הוא, להתנער מכל מעורבות בפרשה, במתק שפתים, אך ללא הצלחה.
וכך גם הנאשמים הנוספים שהשתתפו בחגיגת המכות והאיומים על המנוח.

302. אשר לקשר שהיה על התביעה להוכיח, במסגרת אישום זה, בין אלימותם של הנאשמים הנ"ל כלפי המנוח, ובין מעשה ההתאבדות שאין חולק עליו, נראה, כי קשר זה לא בוסס דיו, בנסיבות הענין.
סעיף 302 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינו, שידול להתאבדות, קובע:
"המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו עשרים שנים".
לא זה המקום, להיכנס לבחינת יסודות עבירה זו, כמשמעותה בחוק ובפסיקה. שהרי, סיפור הדברים, כך אני סבורה, על כל חומרתו, איננו נופל ממילא, לגדריו של הסעיף.
לשון אחר, גם אם הצליחה התביעה להוכיח במסגרת הבאת הראיות, שהמנוח היה נתון באותה תקופה, למערכת איומים ואלימות קשה מצד הנאשמים הרלוונטיים לאישום זה, עדיין לא הוכיחה בכך כי מי מהם שידל אותו להתאבדות, או, יעץ לו, עצה קונקרטית, להתאבד, או, סייע בפועל להתאבדותו.
הדעת אכן נותנת, שהלחצים שהופעלו על המנוח, כמתואר, בתקופה של טרם התאבדותו, ריפו את ידיו, והביאוהו לכדי יאוש מוחלט, עד התאבדות. אלא, שאין לדעת, והדבר לא הוכח, כי לחצים אלה, מצד הנאשמים, הם שהיו הטריגר האחד והאחרון לאותה התאבדות.
טענה בעלמא מפי נופר, או מפי עבד, או סאלח, שהאיש ביקש נפשו למות בשל הלחצים מצד הנאשמים, אין די בה לביסוס עבירת השידול להתאבדות.

האישום העשירי; גביית החוב מעמית פלג
303. עמית פלג (להלן - פלג) היה בעליה של חברת א.ע. אדמה בע"מ (להלן - א.ע. אדמה) ועמד בקשרים עסקיים עם שמואל מוסיה, בעליה של חברת גל מ.ש.פ.
במועד כלשהו בחודש פברואר 2003, כך התביעה, מסר פלג לידי מוסיה, במסגרת עסקיהם המשותפים, חבילת שיקים דחויים, על סך מיליון ₪, אותם פרט מוסיה אצל מרואן.
משהוברר למרואן כי השיקים שקיבל לא נפרעו, קרא למוסיה, שזימן את פלג לפגישה עימו במשרדי גל מ.ש.פ.
בפגישה זו עם הנאשמים 1 ו-6, הודע לפלג כי עליו לפרוע לנאשם 1, את החוב שנוצר לו בגין אי כיבוד השיקים.
כאשר ביקש פלג לצאת מן המשרד, כך התביעה, חסמו הנאשם 1 והנאשם 6 את דרכו.
לאחר זמן, התקשר פלג אל הנאשם 1, וקבע עימו פגישה בתחנת הדלק ברעננה, על מנת לשוב ולדבר על החוב.
הדיבורים שהובילו לאיומים על פלג, הלחיצוהו וגרמו לו, למסור לטענת התביעה לנאשם 1 מיידית, שיקים אישיים על סך כולל של 660,000 ₪.
בפרשה זו, העידו מספר עדים מטעם התביעה, שתמצית עדויותיהם תובא להלן.

עד התביעה, עמית פלג, על מוצאותיו עם הנאשם 1 ואנשיו
304. בעדותו בפני
נו, עמד פלג על קשריו העסקיים עם מוסיה, בעליה של חברת גל מ.ש.פ., שעסק בעבודות עפר. בהמשך, עמד על המצוקה הכלכלית אליה נקלעה חברתו א.ע. אדמה, ועל הפסדיה הגדולים.
בהתיחסו אל סיפור השיקים הדחויים שמסר למוסיה, ואשר חזרו מבלי כיבודם בבנק, הסכים כי המדובר היה בשיקים על סך כולל של מיליון ₪ שאותם לא הצליח לכסות. לדבריו, הבין שמוסיה מצא עצמו "חשוף עם כמיליון שקלים", וכאשר נלחץ, זימנו לפגישה בתחנת הדלק ברופין, אליה הגיע עם עוד ארבעה אנשים.
במהלך הישיבה, הוסבר לו, לדבריו, כי יהיה עליו לשלם למוסיה את חוב מיליון השקלים, שאם לא כן, יטופל בהתאם. בלשונו:
"לא זוכר אם שמוליק אמר את זה או מישהו אחר מהארבעה אמרו את זה, אם לא יעשו משהו פיזי בנושא ... יטפלו בי בצורה פיזית" (עמ' 1234 לפרוט').
בהמשך, במסגרת הפגישה במשרדו של מוסיה בגל מ.ש.פ. (להלן בחלק זה - הפגישה במשרדי גל מ.ש.פ) הוסבר לפלג, לדבריו, כי פרעון חובו ייעשה בדרך של המחאת חוב, וכי לשם כך יידרש למסור שמות של חייביו. בעקבות כך, מסר לדבריו, את שמה של חברת "ניצר", חברה לפיתוח שהייתה חייבת לו, לדבריו, כספים בהיקף של כ-25,000 ₪ בגין עבודה שביצע עבורה, וכן שמה של חברת "תגי", גם היא, חברה לבנין, שאף לה ביצע עבודות בהיקפים גדולים, אשר הסתכמו ב-150,000 ₪.
על השתלשלות הדברים בפגישה, סיפר פלג:
"כל הזמן היו רעיונות, פתרונות יצירתיים איך הם יוכלו לקבל את הכסף. אני כל הזמן אמרתי שאין. הנושא של המחאות זכות זה נראה לי. זאת אומרת אם הם יכלו להוציא מהם את הכסף בצורה של המחאת זכות, בצורה תרבותית ומסודרת אז שיוציאו את הכסף, אין לי שום בעיה עם זה, כי אני לא אצליח להוציא את הכסף משם" (עמ' 1235 לפרוט').
פלג לא זכר תחילה, מיהו שהציע בפגישה, את הפתרון של המחאת חוב. לאחר מכן, הסביר בהיסוס, כי היה זה בחור ממוצא מזרחי בשם חיים, שהודיעו, כהאי לישנא: "אני שותף של שמוליק ואני מטפל בעניינים של שמוליק כרגע" (עמ' 1237 לפרוט'). לאחר מכן הורה לו: "לחתום על המחאות זכות ולטפל בנושא הזה וכמובן שהסכמנו, לא היה מעצור או אי הסכמה" (עמ' 1237 לפרוט').
האווירה בפגישה, כך פלג, היתה מתוחה, אף כי מוסיה בלבד היה זה שהרים קולו עליו (עמ' 1236 לפרוט'). לשאלה, מדוע לא ניסה לברוח, השיב: "לא ניסיתי לברוח. אני ביקשתי לצאת החוצה וחסמו את הדרך שלי" (עמ' 1236 לפרוט'). בהמשך הסביר:
"הוא פשוט אמר במילים, אתה לא יוצא החוצה עד שאתם לא מסדרים פה את הנושא של החוב או נושא של המחאות זכות" (עמ' 1236 לפרוט').
בהמשך סיפר העד, כי במהלך הפגישה, הגיע מרואן, שאותו לא הכיר עד אז, אף שידע משמוליק ש"מרואן הוא גובה החובות שלו או מלווה לו את הכספים" (עמ' 1239 לפרוט').
חודש קודם לפגישה הזו, כך פלג, אמר לו שמוליק מוסיה ש"מרואן איש מאוד מאוד מסוכן, שאם לא משלמים לו את הכסף אז צריך מאוד מאוד להיזהר ממנו" (עמ' 1239 לפרוט'). כך גם הוצג בפני
ו, בפגישה:
"אמרו לי זה מרואן ואתה צריך להיזהר ממנו, אתה חייב לו את הכסף. אני לא כל כך הבנתי למה אני חייב לו את הכסף למען האמת אם החברה שלי שכרה את גל משפ לעשות את העבודות ואני שילמתי את הכסף" (עמ' 1239 לפרוט').
לדבריו, לא פנה אליו מרואן במהלך כל אותה פגישה.
בסופו של דבר הסתיימה הפגישה, כשאוהד אחיאל - שותפו לשעבר - נכנס לתמונה, והסכים ללכת עם מוסיה לרשם המשכונות להסדיר את נושא המחאת החוב.
כך, לדברי העד, נגרע מחובו למוסיה, סכום של כ- 200,000 ₪.
על אף האמור, כך פלג, התקשר אליו מוסיה כעבור כשבועיים, והודיעו שעליו להיפגש עם מרואן, על מנת להחליט על דרך סילוקו של החוב. מוסיה הסביר לו, כי אף שמדובר היה בחוב שלו כלפיו, הרי שהוא עצמו חב סכום זה למרואן, ולכן נלחץ על ידו.
על רקע האמור, כך פלג, התקשר אל מרואן, וקבע להיפגש עימו בתחנת הדלק של יון אבוט בכפר סבא. לפגישה הגיע עם אליהו שפיר, ומרואן הגיע בגפו. הפגישה היתה לדבריו, "מאוד מאוד אפילו אפשר להגדיר אותה בצורה חברית" (עמ' 1240 לפרוט'). לאחר שהסביר למרואן, שאין ביכולתו לפרוע את החוב בבת אחת, הבטיחו מרואן שיבדוק את הנושא ויחזור אליו. לשאלה, מדוע ליווהו אליהו שפיר לפגישה עם מרואן, השיב: "לקחתי אותו כי מהר מאוד הבנתי שאסור לי לנסוע לבד לשום מקום" (עמ' 1241 לפרוט'). ובהמשך: "טוב להיות שניים ולא אחד".
משחלפו שבוע או שבועיים, כך פלג, התקשר אליו מרואן וביקש להיפגש עימו שוב, במסעדה בכניסה לטירה. הפעם, כך סיפר, הגיע מרואן עם אדם נוסף אותו תאר פלג כבעל "חזות מזרחית עם כיפה שחורה, מאוד מאוד נמוך, מאוד רזה ומאוד קטן". אותו בחור דיבר בפגישה רוב הזמן:
"הוא לא הציג את עצמו בתור שותף של מרוואן, מרואן ישב בצד, יותר מזה שהוא אמר שלום והזמין את האוכל ותוכלו רק מה שתרצו, הוא לא אמר שום דבר" (עמ' 1243 לפרוט').
במהלך הפגישה, הודיע לו אותו בחור, לדבריו, שהוא יודע היכן הוא מתגורר, היכן מתגוררים הורי אשתו, כמה ילדים יש לו והיכן הם נמצאים.
בסופו של דבר, הגיע להסכמה עם מרואן, שבמקום תשלום של 50,000 ₪ בחודש, ישלם לו 25,000 ₪, כל שבועיים. לדרישת הבחור שימסור לו שיקים, במקום, מסר לו שיקים אישיים. "הבחור" הסביר לו שחשבונו בבנק מוגבל.
לשאלת בית המשפט, הסביר פלג כי לא שאל מה מעורבותו של אותו בחור בחובו שלו למוסיה. עם זאת, הסכים לשלם לו 25,000 ₪ כל שבועיים. שהרי, כך הסביר:
"ברגע שבנאדם מופיע עם מרואן לפגישה, אז אני מבין שהוא שייך למרואן באיזה שהיא צורה. אם זה צורה עסקית, חברית, או לא יודע איך הם עובדים ביחד. אבל באיזה שהיא צורה אני יודע שיש קשר בין שמוליק למרואן, ובין מרואן עכשיו נוצר קשר. ברגע שהם יושבים באותו שולחן קטן הם נוצר קשר" (עמ' 1243 לפרוט').
כאן, נזכר פלג, שאותו בחור אכן הציג עצמו "באיזה שהיא צורה של נאמנות למרואן", בהוסיפו:
"הוא יעשה הכל בשביל מרואן על מנת לקבל את הכספים האלה. הוא גם הסביר לי מה הוא יעשה לי אותו בחור מזרחי או תימני, הוא יסביר מה הוא יעשה לי אם אני לא אשלם את הכסף... הוא אמר שהוא יקח אותי ויקשור אותי בפרדס, ועד שאבא של אשתי לא יבוא לחלץ אותי מהפרדס הזה וישלם את הכסף אז אני לא אשתחרר" (עמ' 1244 לפרוט').
פלג הסכים, בהמשך, כי השיקים שמסר לַבּחור, באותו מעמד, היו מ"חשבון מת". משהוצג לו השיק, ת/329, של שרון פלג ועמית פלג, לפקודת גל מ.ש.פ., על סך 25,000 ₪ מיום 15.4.03, זיהה אותו.
וייאמר מיד, שיק זה מהווה ללא ספק חיזוק משמעותי לעדותו של פלג, לאחר שנתפס בכיס מכנסיו של מרואן במהלך החיפוש על גופו, מיום 4.12.03.
פלג עמד, לדבריו, בהסכם במשך תקופה קצרה. לפחות שלוש פעמים הביא למרואן, אחת לשבועיים, כסף מזומן, במועד פרעונו של השיק המיועד
כאשר הגיע מועד פרעון התשלום הרביעי, לא הצליח לעמוד בו, והודיע על כך למוסיה. זה הודיעו שהתשלומים יקטנו ל-15,000 ₪ בחודש, וכך העביר במשך תקופה "ארוכה מאוד מאוד", שיקים על סכומים של 15,000 ₪, שנפרעו מידי חודש.

בהתיחסו לרשימת החובות, ת/328, שהוצגה לו, הסביר:
"רשימת החובות האלה, יש פה את כל החובות שיש לי לשוק האפור בחדרה ויש פה גם את החוב למרואן" (עמ' 1246 לפרוט').
לשאלה, במה נשתנה החוב למרואן מכל חובותיו האחרים, הסביר פלג, כי מהנושים האחרים לווה כסף ממש, ואילו חובו למרואן היה חובו לחברת גל מ.ש.פ. שביצעה עבורו עבודה, ושאת תמורתה התקשה לשלם.
סך כל חובותיו לפי הרשימה הסתכם, כמסתבר, ב-8 מיליון ₪, נכון למועד הכנתה.

305. בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד נוסבוים, אישר פלג שהופעלו עליו לחצים כבדים מאד מצד גורמים מן השוק האפור. לענין הפגישה במשרד גל מ.ש.פ, הסביר, כי מוסיה היה לחוץ, והוא עצמו חש מחויב לעזור לו להחלץ מן הבעיה שיצר לו, על ידי מציאת "חייבים" לצורך המחאת חוב. בלשונו:
"... אמרתי להם מראש שאין כמות כזאת של חייבים של מיליון שקלים בשביל לפתור את זה. אבל מצאנו שני חייבים שאם שמוליק היה מצליח להוציא מהם את הכסף, אולי הוא הצליח אני לא יודע עד הרגע הזה" (עמ' 1250 לפרוט').
לשאלה, האם הנאשם 6, חיים יוסף, איים עליו באותה פגישה, השיב: "לא, איומים לא היו פה" (עמ' 1251 לפרוט').
לבסוף, נתקבל לדבריו הפתרון המוצע, ונרשם משכון על החובות שחבו לו אותן שתי חברות שאת שמותיהן מסר בישיבה, לצורך המחאת חובותיהן למרואן.

306. בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, הסכים פלג כי מי שהגה את רעיון המחאת החוב, היה הוא עצמו. בלשונו:
"בוודאי שאני הגיתי את הרעיון הזה בהסכמה איתם ובהסכמה איתי, אבל הם ידעו בדיוק על כמות החובות שלי" (עמ' 1253 לפרוט').
לאחר מכן, חזר בו וטען שהרעיון היה של מוסיה. לשאלה, אם מוסיה איים עליו בפגיעה פיזית כבר בתחנת הדלק, הסכים שאפשר שכך. לאחר מכן, הסכים עוד, עם עו"ד פלדמן
, כי מי שבעיקר הטיל עליו "קצת מורא ופחד", היה מוסיה.
לשאלה, אם לא יכול היה לקום ולעזוב את המקום, טען: "אני גם לא יכול לצאת מפה... אני נמצא במצב מסוים בסיטואציה מסוימת ואני מבין את כל ההשלכות" (עמ' 1254 לפרוט').
לדבריו, הבין כי אם הענין לא יפתר, לא יוכל לצאת משם, ובהמשך: "אף אחד לא הרביץ לי ואף אחד לא פגע בי" (עמ' 1254 לפרוט'). עם זאת, "עמד מישהו ליד הדלת שאני לא יודע מי ומה, אבל הוא עמד ואמר שאי אפשר לצאת" (עמ' 1255 לפרוט').
בהתיחסו שוב, אל הרעיון של תשלום חובו למוסיה על ידי המחאת חובות חברותיו, טען כי המדובר היה בהמחאת זכויות של 170-175 אלף ₪, בעוד החוב עצמו עמד על מיליון ₪. בפועל, קיבל ממנו מוסיה, לדבריו, כ- 600,000 ₪.
בלחץ חקירתו של הסניגור המלומד, עו"ד פלדמן
, הסכים פלג בסופו של דבר, כי האמין שניתן לפתור את ענין החוב עם מרואן ובכך גם להסיר את לחציו של מוסיה עליו:
"זו היתה טעות, ואני לקחתי את זה, ואני יצרתי מצב שאני מעביר את הלחץ של שמוליק, והיה לי עם מי לדבר. זאת אומרת, כמו שאני ניסיתי גם ללכת למנהל הבנק של שמוליק, לדבר איתו ולנסות לפתור לו איזה שהיא נישה מסוימת בגודל סכום גבוה, ואז שמוליק היה נרגע, יכול להיות שהוא פותר למרואן את הבעיה שלו, אבל אני הייתי פותר לשמוליק 800 עד מיליון שקלים בבנק ומשלם להם סכום מאוד קטן כל חודש ואז היה נפתר באותה צורה, חשבתי שאוכל לפתור את זה עם מרואן" (עמ' 1259 לפרוט').

307. השאלה שאין מנוס ממנה בנסיבות הענין, היא, מדוע מרואן? מדוע סבר פלג - אם סבר - שמרואן יעזור לו לפתור בעיות חוב של מאות אלפי שקלים? ואיך יעשה כן?
לשאלה, האם איים עליו מרואן במהלך אותה פגישה במסעדה, השיב: "בשום פנים ואופן לא" (עמ' 1260 לפרוט').
לשאלה, אם בכלל אוים אי פעם על ידי מרואן, השיב "מעולם לא".

לשאלה, איך עלה בידו לפרוע התשלומים בגין החוב, כפי שהוסכם עם מרואן, השיב:
"אני עבדתי בחברה שנקראת עדן אדמה, חברה של גיסי, ואחד התנאים שאני אעבוד שם, כי היה לי המון המון ניסיון, מעבר למשכורת הנמוכה שקיבלתי, שהוא יעזור לי לשלם את הדברים האלה" (עמ' 1262 לפרוט').
השיקים שבאמצעותם בוצעו איפוא התשלומים החודשיים, היו לדבריו, של חברת עדן אדמה. בהמשך הוסיף, לשאלת עו"ד שרון בחקירתו החוזרת, כי הסכים לשלם 50,000 ₪ לחודש על חשבון החוב, באין שום ברירה אחרת בפני
ו.

308. ייאמר, כבר כאן ומיד, כי עדותו של פלג נאמנה עלינו. העד נצמד לעובדות, לא העצים דברים, לא הגזים ושמר על איפוק.
גם לענין האלימות, דיבר עד זה, בלשון מינורית כשהוא הולך ומצמצם הלחצים שהופעלו עליו מצד מרואן ואנשיו, עד מינימום.
את עיקר הלחץ תלה פלג במי שליווה את מרואן למפגש שדרש לקיים עימו במסעדה, בכניסה לטירה.
אופייני מאד הוא תיאור ההתרחשות באותה מסעדה, כאשר מרואן יושב בצד, כמו לא מתערב בדברים, בעוד, אותו מלווה אלמוני, עם הכיפה השחורה, מאיים עליו, תוך אזכור משפחתו וילדיו.
לחץ נוסף שהופעל עליו בפגישה במשרדי גל מ.ש.פ, כך לדברי פלג, היה מניעת יציאתו מן המקום, כשהוא מבין מה יקרה לו אם ייצא.

האמנו לפלג שגם אם, כלשונו, "אף אחד לא הרביץ" ואף אחד לא פגע בו פיזית, "שוכנע" לציית למרואן, תחת אווירת האיומים הקשה ששרתה במפגשיו עם הנאשמים, כתיאורם בפיו.

עד התביעה, אליהו שפיר
309. עד זה, יש לומר מיד, גילה התנגדות להעיד וניכר כי חשש להשיב לשאלותיה של ב"כ התביעה, בענין מעורבותו בהסתבכות הכספית של פלג, שבחברתו עבד כקבלן לעבודות עפר (ראו גם בקשותיו מהחוקרים לא לזמנו לעדות בשל חששותיו, ת/362).
לשאלה, ממה פחד, השיב:
"לא אמרתי שאני פוחד. אמרתי שאני מעדיף לא להגיע להעיד לבית המשפט, אני לא מוצא לנכון. אין לי עסק עם אף אחד עם האנשים האלה" (עמ' 1554 לפרוט').
משהוברר שהאיש נחרץ בסירובו, נתקבלו, לבקשת התביעה, הודעותיו במשטרה, מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות, וסומנו ת/360 – ת/362.
גם העד הזה סיפר בחקירתו, בהודעות אלה, על החוב שחב פלג למוסיה, בסך של 800,000 - 1,000,000 ₪, על רקע שיקים שמסר לו, ואשר נפרטו על ידי מוסיה אצל מרואן (ראו, הודעתו מיום 27.12.04, ת/360, עמ' 10- 9).
העד המשיך וסיפר בהודעתו, על הפגישה שארגן מוסיה עם פלג, בתחנת הדלק ברופין. לדבריו, נטל חלק באותה פגישה, והיה נוכח בהגעתו של מוסיה למקום, כשהוא מלווה בשלושה אנשים אותם כינה "גנגסטרים" (שם, בעמ' 13). את האחד מהם זיהה העד כ"חנניה", כאשר הבחין בו ביום, 14.4.05 במעצרים, כשהוא כבול באזיקים (ת/362, עמ' 1).
זיהוי זה, יש להעיר מיד, לא שימש בסיס להאשמת הנאשם 2 באישום דנא, בשל חולשתו הראייתית.
מכל מקום, בהודעתו מיום 27.12.04 (ת/360) התייחס העד שפיר גם לפגישה במשרדי גל מ.ש.פ., שבה נותר בחוץ, משום שלא נתנו לו להיכנס. מתוך החדר שמע צעקות. כך בלשונו:
"צעקות, אתה לא מבין כלום, מה זה צעקות. בפני
ם החדר זה צועק, זה מאיים, זה דופק את הדלת, עמית יוצא, נכנס, 'אל תאיימו אלי', אני לא מפחד ממכם, אני אביא לכם משטרה'" (שם, בעמ' 15).
מדבריו של פלג הבין העד, בוודאות, כי אוים במהלך הפגישה. כך, לפי הצעקות ששמע, וכך לפי העובדה שפלג מסר להם שיקים שלו ושל רעייתו.
בפגישה נכחו, לדבריו, אותם שלושה אנשים בהם נתקל קודם, בתחנת הדלק ברופין, ובהם, גם אותו אחד שזיהה בדיעבד כ"חנניה". לדברי העד, כשיצא פלג מן החדר ואמר כי יתקשר למשטרה, פנה מוסיה לחנניה ואמר לו "תרגע" (ת/362 עמ' 2).
במקום הבחין העד גם במרואן, אותו הכיר לאחר מכן בפגישה במסעדה בטירה. כך תיאר העד את נסיבות הגעתו של מרואן למקום:
"היה איזה קטע שמרואן נכנס ויצא. רק אחרי שהוא נכנס ויצא אודי (אוהד אחיאל-ב.א.ת) אמר לי: אתה יודע מי זה ? אמרתי לו: לא. פעם ראשונה אני רואה אותו, מאיפה אני יודע ? מה לי ולטירה, טייבה ? הוא אומר לי, זה מרואן...הוא באמת נכנס, דממת אלחוט, לא דיבר מילה. נכנס-אני עכשיו משחזר. נכנס לחדר...פתח את הדלת, עבר דרכי, נכנס למשרד שלהם ויצא והלך. בזה נגמר הסיפור בקטע של מרואן" (שם, בעמ' 16).
לאחר עזיבתו של מרואן את המשרד, כך העד: "נהיה שקט תעשייתי. כנראה בכל זאת עושים לו כבוד, ובזה נגמר הסיפור שמה" (שם, בעמ' 17).
לדברי העד בהודעתו ת/361 אמר מוסיה על מרואן, לאחר הפגישה, "שהוא מסוכן, עבריין כבד, פושע" (ת/361, עמ' 3).
ימים ספורים לאחר מכן, נפגשו העד ופלג עם מרואן, בבית קפה בצומת רעננה צפון, כדי לנסות להגיע להבנה בעניין החוב (ת/361, בעמ' 3).
לאחר מכן, התקיימה הפגישה במסעדה בטירה; "מסעדה ראשונה מצד ימין". נכחו בה, לדבריו, מלבד מרואן, בחור ערבי "שמנמן" ובחור יהודי "קרח עם זיפים של זקן". מי שדיבר וניהל את המשא ומתן עם פלג היה הבחור היהודי.
כך העד בחקירתו (ת/360):
"מרואן כנראה אולי העביר לו את השרביט של הקטע של הלכלוכים והדיבור הלא במקום, כי מרואן בכל זאת שומר תמיד על שקט, פרופיל נמוך, אתה יודע, לא מאיים, לא כלום. מדבר סכין, הבנת ? הוא נתן לעמית מהפגישה הזאת להבין שהחוב של המליון שקלים או ה-800 אלף שקל הם שלו. יעני שמוליק יוצא מהעניין..." (שם, עמ' 18).
הבחור היהודי, הציג עצמו לדברי שפיר, כשותף של מרואן בחוב. העד אישר גם כי באותה פגישה מסר פלג שיקים פרטיים שלו ושל רעייתו, עליהם היה כתוב "עמית ושרון פלג" (שם, עמ' 19).

בסיכומו של דבר, אישר העד כי דיבר אמת בחקירותיו, ולשאלה, אם דבריו בחקירות נכונים הם, השיב בחיוב (עמ' 1553 לפרוט').
ודוק, אין ספק שדבריו של העד הזה תואמים את דבריו של פלג, גם בהתיחס למספר הפגישות וסידרן - תחילה, בתחנת הדלק ברופין; לאחר מכן, במשרדי גל מ.ש.פ.; משם, לפגישות בבית הקפה ברעננה שלאחריה, המסעדה בטירה - וגם, בהתיחס לאופיין של הפגישות ולתוצאותיהן, קרי, מסירת השיקים האישיים של פלג למרואן.

מוסיה, על חובו של פלג
310. בעדותו, טען מוסיה שפלג "הפיל" אותו "בהרבה כסף", לאחר שכלשונו, "חזרו לו כל השיקים וכל העסק שלי קרס בגלל זה" (עמ' 2024 לפרוט').
מי שעזר לו בעת הנפילה היה, לדבריו, מרואן: "נתן לי כסף לסולר ולנהגים, שאני אוכל להתחיל לעבוד ולהתרומם מחדש" (2028-2027).
בפי העד היו רק דברים טובים על מרואן:
"אני מכיר אותו. הוא חבר טוב שלי, הוא עזר לי ברגעים הכי קשים שלי. הוא הרים אותי מנפילה, שהיום לא היה צריך להיות לי מה לאכול גם. אני יכול להגיד עליו רק דברים טובים, לא דברים רעים" (עמ' 2024 לפרוט').
לטענתו, קיבל ממרואן עזרה בסך 200,000 ₪ כ"הלוואה חברית" ללא רבית, אותה השיב לו בשיקים של רעייתו (עמ' 2028 לפרוט'). גם הנאשם 3, שאדי, סייע לו לדבריו בעת הנפילה:
"הייתי צריך נגיד לבנק צ'ק שהבנק ייתן לי, ימשיך לי האשראי, הוא היה נותן לי צ'ק עזרה, בשביל שהבנק ינכה לי אותו ואני נתתי לו צ'ק יומיים לפני זה, בשביל לפרוע לו את הצ'ק שלו. הוא לא עזר לי בתור הלוואות, או בתור משהו. זה כאילו צ'ק טובה בשביל הבנק והייתי פורע לו אותו יומיים לפני זה הוא היה נותן לי צ'ק דחוי נגיד לשלושה חודשים, הבנק היה מנכה לי אותו ואני הייתי נותן לו צ'ק שלי יומיים לפני זה, לפרוע לו את הצ'ק" (עמ' 2029 לפרוט').
בהמשך הסביר העד, שאת השיקים שקיבל מפלג ניכה, חלק "בחוץ" וחלק בבנק. כאשר נשאל האם העביר שיקים של פלג למרואן, השיב תחילה, כי אינו זוכר, ולאחר רענון זכרון, הודיע: "נתתי לו אותו, אולי הוא עזר לי במשהו, אז נתתי לו אותו. לא משהו מיוחד" (עמ' 2036 לפרוט'). השיק הועבר לדבריו, למרואן, שעזר לו, כפי ששאדי עזר לו.
העד לא ידע, אם פלג ואוהד אחיאל הכירו את מרואן (עמ' 2035 לפרוט'). לדבריו, אמר לפלג כי הוא חב כספים למרואן, וכי הוא נתון לאיומים, הכל, על מנת להלחיצו "שיתעורר" ויבין את הבעיה שיצר. לשאלה מי איים עליו, השיב:
"מה זה משנה זרקתי לו סתם שמות...
זרקתי לו משפחת דב הוז ומשפחת זה, זה אלף ואחד שמות אמרתי לו, בשביל שהבנאדם,
אמרתי לו עשרים אלף שמות שיבין שאני בבעיה...שאני בבעיה, הבן אדם מוטט לי את כל הבית, מוטט לי את העסק" (עמ' 2038 לפרוט').

בנסותו להסביר את התיחסותו אל מרואן בחקירתו במשטרה, טען:
"כששאלו אותי בחקירה, שאלו אותי רלוונטי אם הזכרתי את השם של מרוואן. אז אמרתי כן, הזכרתי גם את השם של מרוואן, שגם הוא איים עלי שהייתי בשעת לחץ, בשביל שעמית יתחיל להתעורר מהחלום שהוא נמצא בו הבנאדם הרס לי את הבית, הרס לי את העסק, הפיל לי את הכל, לא חייתי עם אשתי תקופה של שנה בגללו. אלף ואחד צרות" (עמ' 2039 לפרוט').
העד, הכחיש את סיפורי החטיפות שהביא בפני
חוקריו, ואשר עליהם אין לחזור. ובהמשך, הודיע:
"מרוואן הוא החבר הכי טוב שלי ומרוואן עזר לי לכל אורך החיים שלי, מהנפילה שלי עד היום, אני בחיים לא יגיד דבר כזה זהו, בוא נגמור את זה ככה. ואם אמרתי משהו לעמית, אם אמרתי משהו לעמית, אמרתי בשביל לעורר אותו, הבנאדם הרס לי את החיים" (עמ' 2043 לפרוט').
ככלל, היה המוטו החוזר של עדותו, שלא אוים על ידי איש, אף שאמר כך במשטרה, מתוך רצון "לנער" את פלג שלא היה ער למצבו.
גם הסיפור שסיפר לפלג על ירי לעבר ביתו היה "שקר לבן כזה בשביל לעורר את תשומת ליבם" (עמ' 2047 לפרוט').
ויודגש, הכחשה נחרצת זו של העד, בהתיחס לדברים מפורשים שנרשמו מפיו בחקירות, והסבריו הדחוקים על דבריו אלה, היום, חסרי הגיון הם בעיני.
כך או כך, אישר העד את קיומה של פגישתו עם פלג בתחנת דלק ברעננה ביחד עם הנאשם 6, חיים יוסף, שבה הבטיח פלג למנהל הבנק, כי יפקיד למחרת היום שיקים אישיים שלו על חשבון החוב. כמו כן אישר העד, קיומה של הפגישה במשרדי גל מ.ש.פ, בה נכחו מלבדו, חיים יוסף, פלג, אוהד אחיאל ואליהו שפיר, ואשר בה שוחחו על החוב והדרכים לפרעונו (עמ' 2048 לפרוט').
העד אישר כי מרואן "קפץ" גם הוא למשרדו בעת שנערכה בו הפגישה:
"מרוואן היה, בבניין איפה שהיה המשרד שלי, הייתה מסז'יסטית שמה, עובדת לידי. מרוואן כל הזמן היה הולך אליה, יצא משם, אמר לי שלום חמש דקות והלך" (עמ' 2049 לפרוט').
לשאלה, אם מרואן נטל חלק בשיחה, השיב:
"לא. לא שאני יודע, אני ישבתי במשרד בפני
ם, זה המשרד מחולק לשתי משרדים והכניסה. אני ישבתי עם אתי (מנהלת החשבונות של גל מ.ש.פ- ב.א.ת) בתוך המשרד ועם חיים (עמ' 2049 לפרוט').
לשאלה האם היו צעקות במהלך הפגישה, ענה:
"תשמע זה לגיטימי שצעקתי... אני צעקתי על עמית. בגלל שזה לגיטימי, בנאדם הרס לי את החיים בחמש דקות, עבדתי בשבילו במשך חודשים ופתאום הצ'ק הראשון שמגיע של עבודה, הצ'ק חוזר ועוד יותר מזה, הוא חוזר גם מוגבל. זה לא אומר שאם הצ'ק הראשון חזר ואין לו כסף, חוזר אק"מ, אז יש עוד דרך להמשיך. הצ'ק חוזר מוגבל . התחלתי, באופן אוטומט התחלתי לצעוק מה" (עמ' 2049 לפרוט').
העד אישר גם, כי הפיתרון שנמצא בפגישה, היה המחאת זכויותיו של פלג אליו, וכי סוכם שאוהד אחיאל יסע יחד עמו לרשם המשכונות על מנת להסדיר את העניין, כמתואר בעדותו של פלג.

311. בחקירתו הנגדית, על ידי עו"ד הרט
, הבהיר לה העד, כי חובו של פלג כלפיו הגיע לסך של 1,400,000 ₪, סכום שנוסף על חוב אחר שעמד על 800,000 ₪. עתה הודה, כי חלק מן השיקים שקיבל מפלג, ניכה בצ'יינג' של נאצר את אלון.
בסופו של דבר, כך העד, מדובר היה בשיקים על סך 700,000 ₪, כאשר השיקים שפרע אצל פורטים שונים, הגיעו לסכום של כ-500,000 ₪. היה ברור, לדבריו, שחייבים לפתור את נושא החוב, והוא פעל בענין. לאחר ויכוחים וצעקות, הגיע להסכמה עם פלג על פריעת החוב בדרך של המחאת זכות.
העד חזר וניסה בדבריו, להוציא את מרואן מן התמונה. את שאמר על מרואן במשטרה, פירש כאמירות חסרות שחר שלא התכוון אליהן. האמנם?
לשאלת בית המשפט, מדוע השתמש דווקא בשמו של מרואן, שהיה לדבריו חברו, על מנת "לנער" את פלג, ומדוע "תפר" לו סיפורים על חטיפות, איומים ומכות, השיב כי לא רק בו בחר. לדבריו, הזכיר בחקירותיו שמות רבים.
ככלל, טען, לחצו עליו השוטרים להזכיר את שמו של מרואן דווקא: "כל הזמן בחקירה רק על השם של מרואן" (עמ' 2060 לפרוט'). אלא שמרואן, כך הסביר, היה חברו משכבר הימים; חבר שהיה מבקר בביתו, אוכל ושותה עימו.
אם כן, מדוע הסכים בכל זאת, לומר את שאמר? - לעד פתרונים.
לשאלה, איך יסביר שדבריו שלו, הם שהביאו, בין היתר, את מרואן לבית המשפט, הסביר:
"אני מסביר עוד פעם. זה היה שקר לבן, שהייתי חייב לעורר את עמית ואני עוד פעם אומר, אני לא אמרתי את השם של מרוואן ספציפית, אני לא התכוונתי ספציפית אליו, אני אמרתי עוד הרבה שמות, עוד הרבה שמות באותו רגע" (עמ' 2060 לפרוט').
האם נוכל לאמץ טיעון חסר הגיון וסר טעם זה?

312. לשאלות עו"ד נוסבוים על קשריו עם הנאשם 6, חיים יוסף, סיפר כי הכירו באקראי, וכי היה זה הוא שניסה להרגיעו ולתווך בינו ובין פלג:
"חיים חשב במקומי באותה תקופה. אני כל הזמן הייתי מבולבל, עצבני כל הזמן" (עמ' 2077 לפרוט').
לדבריו, "... הוא דווקא זה שהרגיע את העניינים כל הזמן... הוא הביא את הפתרון באותה תקופה" (עמ' 2077 לפרוט').
העד הכחיש כי היה ניסיון לחסום את דרכו של פלג כשניסה לצאת מן המשרד. בלשונו: "בא מרצונו והלך מרצונו" (עמ' 2077 לפרוט').
בהמשך טען, כי לאחר הפגישה במשרדי גל מ.ש.פ. המשיכו לשרור בינו ובין פלג יחסי עבודה תקינים למשך תקופה ארוכה.

הנאשם 1, על מעורבותו באישום העשירי
313. בעדותו, נדרש הנאשם 1, אל סיפור הפגישה בין פלג ומוסיה במשרדי גל מ.ש.פ בכפר סבא, וכך סיפר:
"הגעתי, פעם הייתי בכפר סבא, נכנסתי לשתי דקות למשרד של שמוליק. ישב הוא והיו כמה אנשים שבזמנו לא הכרתי אף אחד מהם וגם את חיים לא הכרתי אפילו בזמן הזה בשנת 2002 וישבתי שתי דקות במשרד ונסעתי. אז יום למחרת שמוליק אומר לי תראה, או שאני אעשה לך המחאת זכות או תראה אני אתן לך בטחונות... (המחאת זכות) מעמית אז הוא אמר לי שיש מישהו חייב לו מיליון שקל" (עמ' 2739 לפרוט').
ויודגש מיד, אין שמץ היגיון באף הסבר מהסבריו הנ"ל של הנאשם 1. לא, בהקשר להיקלעותו האקראית למשרדו של מוסיה, לא, בהקשר לישיבתו הסתמית במקום במשך דקות ספורות, ולא, בהקשר לעדכונו על ידי מוסיה בענין המחאת החוב.
ההיתממות, המגעת עד כדי גיחוך, מונעת כל אמון בגירסת הנאשם 1, בנקודה זו, ויש להתפלא על הדרך בה בחר להביא דברו בפני
נו. יוזכר, לפי עדותו של שפיר לא ישב איתם מרואן כלל, אלא נכנס ויצא (ת/360).
בהמשך, התיחס מרואן, לשתי הפגישות הנוספות עם פלג. האחת, בתחנת הדלק ברעננה, והשניה, במסעדה בכניסה לטירה. בראשונה, נכחו לדבריו, פלג ואדם נוסף שאותו לא הכיר, ועוד אדם שאת שמו לא זכר: "מישהו מכפר סבא".
בפגישה הזו, כך טען, הגיעו הצדדים להסכם, שבעקבותיו נתן לו פלג ארבעה שיקים. שני שיקים נפרעו אליבא דידו. כאשר הגיע מועד פרעונו של השיק השלישי, אמר לו פלג, לדבריו, כי אינו יכול לעמוד בפרעון. בתשובה, אמר לו, שאין הוא חייב לו את הכסף, אלא למוסיה, ובלשונו: "... לך לדרכך. אתה לא חייב לי כסף" (עמ' 2741 לפרוט').
אם כן, מדוע התערב בו על אף האמור? - לנאשם פתרונים.
לשאלת בית המשפט, מדוע נפרעו שני השיקים הראשונים, הסביר שהדבר נבע מן הצורך לבצע המחאת זכות. שאר השיקים, נפרעו לדבריו על ידי פלג עצמו, במזומנים, ולאחר מכן, הוסדר לדבריו החוב אצל עורך-דין, והוא יצא מן התמונה. בהמשך, הסביר לתובע:
"איך נפתר החוב? אני אגיד לך בדיוק איך נפתר...הייתי בכפר סבא בבניין של שמוליק,...נכנסתי דקות לשמוליק למשרד,...ראיתי אותם כזה, לא רגילים. יענו, לא ישיבה הכי מנוחה... שמוליק היה. שמוליק וחיים,... היו עוד אנשים שאני לא זוכר... חנניה, לא זוכר שהיה... היו עוד כמה עם, עם עמית.,... אליהו שפיר, היה עם עמית, את האמת, את הפנים שלהם לא זוכר. לא סתם אני, ישבתי 2 דקות, נסעתי" (עמ' 2935 לפרוט').
על הפגישה בתחנת הדלק ברופין, כלל לא ידע מרואן, לשיטתו, הגם שהמחאת הזכות, נעשתה שם על שמו:
"המחאת זכות נעשתה בשם שלי, כי שמואל, שמוליק חייב לי, לא לאנשים אחרים..לא יודע מה דיברו ביניהם,… אחרי שישבתי עם עמית,… בתחנת דלק, בפעם השנייה, לא הראשונה… הם עשו לי המחאת זכות ובא, הביא לי צ'קים …" (עמ' 2938-2937 לפרוט').

השאלה היא, מה היה לו, לנאשם 1, להתערב בחוב של מוסיה? - סתם הנאשם ולא פירש, לבד מן הטענה שמוסיה היה גם בעל חובו.
ומה אם כך? האם לא יכול היה מוסיה להתארגן מולו, ישירות?

לשאלה החוזרת, מדוע הלך בדרך עקלתון בנושא החוב הזה, טען: "בן אדם נפל עם מיליון שקל אני מעדיף 200 עם ביטחון ולא מיליון על עצים" (עמ' 2940 לפרוט').
בפועל, טען, היה פלג בעל חובו של מוסיה, ומעורבותו בחובו של פלג למוסיה, התבקשה בנסיבות הענין. ומדוע כך?
בסופו של דבר, כך מרואן, לא שילם לו פלג את החוב במסגרת המחאת הזכות, והוא חזר לגבות את החוב ממוסיה, שגבה אותו מפלג, על ידי עו"ד דוד מזור.

גירסתו של הנאשם 6, חיים יוסף, בפרשת החוב של פלג
314. יוזכר, הנאשם 6, חיים יוסף, נטל חלק פעיל, לפי גירסת התביעה, באישום העשירי בלבד. מעורבותו נגרמה, כך נראה מן העובדות, על רקע קשריו עם חנניה, אותו הכיר מאז שנת 89', כאשר עבד באיזור התעשיה בכפר-סבא. החל מסוף שנת 2003, עבד לדבריו, במפעל הבטון של חברת אור שחף, והיה מנהל עבודה של חנניה באתרי בניה שונים.
בנובמבר-דצמבר 2004, כאשר הופסק הייצור במפעל הבטון, טיפל הנאשם 6, על פי הנטען, בהתחייבויות של המפעל לאספקת בטון, בחייבים כלפי המפעל ובחובות של המפעל כלפי ספקים. בתקופה זו נהג לשבת בעסק הקרמיקה ובצ'יינג' ביחד עם מרואן ואבי אלון, אותם הכיר כמה שנים קודם.
לדברי חיים יוסף, הכיר את מוסיה בכפר-סבא, "היכרות רבת שנים", שכללה גם קשרים עם המשפחה.
בוקר אחד, כך סיפר, בשנת 2003, התקשר אליו שמוליק מוסיה וסיפר לו שיש לו בעיה עם בנק מסוים, והוא נזקק לעזרתו. מוסיה, כך הנאשם 6, היה ידוע כאדם "שאין לו כושר התבטאות", שמדבר "בטונים גבוהים" ו"מעורר אנטגוניזם". משום כך, ביקשו לשוחח עבורו עם מנהל המרחב של בנק לאומי, והוא הסכים.
במפגש עם מנהל הבנק, הוברר לנאשם 6, לדבריו, כי מדובר היה בשיקים בסכום של מיליון ₪, של קבלן בשם עמית פלג, אשר חזרו באין להם כיסוי. במהלך המפגש, כך הנאשם 6, יצר מוסיה קשר טלפוני עם אותו קבלן, בנוכחות מנהל המרחב. בהמשך, קבע מוסיה עם פלג, להיפגש בתחנת דלק בין כפר סבא לנתניה. במפגש בתחנת הדלק, פרץ לדבריו ויכוח בין מוסיה ופלג על גובה החוב עד שלבסוף נקבעה פגישה נוספת לבירור הענין בנוכחות מנהלת החשבונות של מוסיה.
לדברי הנאשם 6, התמקד הויכוח בשאלה האם עמד החוב על 330,000 ₪ (סכום השיקים שחזרו בפועל, עד אותו שלב) או, האם הגיע לסך מיליון ₪ (סך כל השיקים שנתן פלג למוסיה ושנדרשו לפירעון מיידי).
לטענת הנאשם 6, בשעה שפלג ומוסיה התווכחו ביניהם, ישב הוא בצד ושתק.
בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם 6, על גירסתו של פלג, לפיה, הגיעו לאותה פגישה בתחנת הדלק גם "גנסטרים" שהרימו קולם. הנאשם 6 התקשה להשיב, מאחר ולדבריו, לא זכר במדיוק באיזו תחנת דלק היה מדובר.
הנאשם 6 הכחיש מכל וכל את גירסתו של פלג (עמ' 1234 לפרוט') כי במהלך הפגישה בתחנת הדלק "גרמו לו" להגיע למשרדו של מוסיה, באיומים שאם לא יעשה כן, "יטופל".

315. בהתייחסו אל הפגישה השניה במשרדי גל מ.ש.פ, סיפר כי במהלכה נדונה סוגיית גובה החוב של פלג למוסיה. לדבריו, ישב באותה פגישה עם הכרטסות, תעודות המשלוח וניירת נוספת מתוך הנהלת החשבונות של גל מ.ש.פ, בנסיון ללבן את הסוגייה ולמצוא פתרונות למצב החוב הכבד.
הפגישה היתה לדבריו באווירה עניינית. נכחה בה גם מנהלת החשבונות של גל מ.ש.פ, איתי, כאשר איש מן הנאשמים בתיק דנא, לא נכח בה; גם לא מרואן, ששום נגיעה לא היתה לו, אליבא דידו לחוב שחב פלג למוסיה.
ומה נעשה, כאשר מתברר שמרואן עצמו אישר בעדותו בפני
נו, כי נכח בפגישה במשרדי גל מ.ש.פ., באותו ארוע?
לשאלה שהוצגה לנאשם 6 בענין זה, השיב, כי "יכול להיות" שמרואן היה נוכח בפגישה מסוימת, שבה לא השתתף הוא, או, שפשוט לא הבחין בו בין האנשים הרבים.
היעלה על הדעת?
לדברי הנאשם 6, דיבר מוסיה באותה ישיבה "בטונים גבוהים", ואין תימה, לדבריו. והרי, גובהו של החוב העמיד בסכנה את עצם קיומה של חברתו, גל מ.ש.פ.
לטענתו, לא צעק על פלג באותה ישיבה ולא על אף אחד אחר: "אני לא צועק על אף אחד... אני לא טיפוס של צועק" (עמ' 3746 לפרוט'). לדבריו, גם לא היה מעורב בחסימת דרכו של פלג כשביקש זה לעזוב את המקום מסיבותיו שלו.
בהקשר זה יוער, כי גם באת כוחו של הנאשם 6, עו"ד נוסבוים, טענה בסיכומיה, כי באותה פגישה שהתקיימה במשרדי גל מ.ש.פ. בה נכח הנאשם 6, לא איים הוא ככל על פלג, וכל חלקו היה בניסיון להגיע להסדר חובו של פלג כלפי מוסיה. הנאשם 6, טענה עו"ד נוסבוים בסיכומיה, גם לא חסם מאן דהוא מלצאת את משרדי גל מ.ש.פ., במהלכה של הפגישה. אם משיהו הרים קולו במהלך הפגישה, היה זה מוסיה שעשה כן נוכח חובו של פלג כלפיו, וקריסת עסקו שבאה בנגזר מכך. על כל פנים, טענה עו"ד נוסבוים, לא באה כל עדות מצד עדי התביעה שקשרו את הנאשם 6 לאיום כזה או אחר שהופנה אל פלג במהלך פגישה זו (עמ' 12-13 לסיכומיה).

בהמשך דבריו, שב והסביר גם הנאשם 6, את רעיון המחאת החוב שעלה במהלך הדיונים, ואשר לפיו, יומחו זכויותיה של חברה ע.א. אדמה, לטובת גל מ.ש.פ. על חשבון החוב של פלג למוסיה.
פלג, לדבריו, לא התנגד לרעיון, ולא היה מקום להפעיל עליו לחץ על מנת שיסכים להסדר. נהפוך הוא, הוא עצמו היה זה שחייג לשותפו על מנת לבקשו שילווהו אל רשם המשכונות.
עם זאת, טען, בוצע הרישום אצל רשם המשכונות בתל אביב רק למחרת, כאשר הוא עצמו נסע עם פלג ומוסיה להסדיר את הענין.
אשר ליתרת החוב, הוסכם לדבריו לאחר ויכוחים, על תשלום חודשי של 15,000 ₪, שיתפרס על פני שש-שבע שנים, כלשונו.
ההסדר גובָּה לדבריו, בהסכם שנערך אצל עו"ד דוד מזור מכפר-סבא.

יודגש, ההסכם אומנם לא הוגש לנו כפי שהיה מצופה, אך עצם החתימה עליו אושר אכן בעדויותיהם של מוסיה ושל פלג, כפי שטענה עו"ד נוסבוים.
בחקירתו הראשית התבקש הנאשם 6 להסביר, מדוע לא העמיד את גירסת ההגנה שלו, כמתואר, מיד בחקירתו במשטרה. בתשובה הסביר:
"אני שמח מאוד שאחרי שנתיים ו- 3 חודשים יש לי את ההזדמנות לדבר. זה נכון, כשמשטרת ישראל, עם כל הכבוד לחוקרים, אבל כשהם באים לחקור, הם באים בגישה בוטה מאוד. בגישה של נאמר לי כמה פעמים, הלו, תפתח את הפה, תדבר מה שצריך לדבר. אנחנו נגיד, אתה תחתום ולך הביתה. אין כתב אישום ואין זה. אני לא יודע איזה גישה זו. באו, ישבו, חקרו אותי. אני, פגישה כזו עם מרואן, גם בהתחלת כל חקירה אמרו לי, אתה ומרואן הייתם אצל שמוליק, כבלתם מישהו ואיימתם עליו. אני רוצה שתחתום לי. אני אומר לו שלא היה דבר כזה. אתה מבקש שאני אגיד לך שאתמול היה בצומת מורשה שוד בתחנת דלק. אין תחנת דלק בצומת מורשה ולא היה שוד. זה הכל. אין דברים, הם מבקשים דברים שלא קיימים (עמ' 3755 לפרוט').
משהופנה הנאשם 6 אל הזכ"ד שרשם יזהר עצמון בענין זה (ת/207) אשר עליו חתם גם הוא, טען כי יזהר איים עליו שאם לא יחתום על המזכר, יעשה לו את החיים קשים. לדבריו, ביקש שיערך לו עימות מול עבד, אך החוקרים לא שעו לדבריו (ראו, בחקירתו ביום 5.4.05, ת/104).
בחקירתו הנגדית, התבקש הנאשם 6 שוב, להסביר מדוע הכחיש בחקירותיו במשטרה את הפגישה במשרדי גל מ.ש.פ.; תשובתו היתה, שלא ניסה להרחיק עצמו או את מרואן ממה שהתרחש בה.
דא עקא, שטענתו של הנאשם בענין העדרותו של מרואן מן הפגישה, היתה משום מה, נחרצת. בלשונו: "מרואן לא היה איתי בשום פגישה אצל שמוליק, בשום פגישה" (עמ' 3854 לפרוט').
אין צריך לומר, כי גירסה מכחישה זו, שהופרכה, לא תרמה לביסוס אמינותו של הנאשם הזה.

עד ההגנה, עו"ד דוד מזור על חובו של פלג למוסיה
316. על מעורבותו בסיפור החוב של פלג למוסיה, סיפר עו"ד מזור כך:
"בשלהי 2003 עמית פלג הוא אדם שהתעסק בעבודות עפר, בפיתוח, ולמעשה הוא היה לוקח קבלני משנה, בין היתר הוא לקח קבלנית משנה חברה בשם גל משב, שאותה מנהל או הבעלים הוא מר שמואל מויסה. מר מויסה ביצע עבורו מספר רב של עבודות במספר אתרים ובשלהי 2003 הופיע מר מויסה למשרד שלי, והבהיר לי שיש לו החזרות של שיקים מהבנק של לקוח בשם פלג, שאז התנהל במסגרת שותפות בסדר גודל של 1,100,000 ש"ח או בקירוב. ..."
רק מאוחר יותר, קרי, לאחר ימים או שעות, הגיע אליו פלג, לדבריו. בהמשך הסביר:
"....פלג היה מסובך בחובות במיליוני שקלים, חלקם ללווים בשוק האפור וחלקם לבנקים" (עמ' 4319 לפרוט').
בין היתר, היה לו גם, לפי עדותו, את החוב למוסיה. תחילה, הגיע עם מוסיה להסדר של 50,000 ₪ תשלומים לחודש, אלא שלא יכול היה לעמוד בו. מוסיה היה לדבריו מוגבל ביכולת ההתמודדות שלו עם מצבי משבר בעסקו. תגובותיו היו עצבניות "הוא צעק, הוא היה לא רגוע היה לו קשה במצב הנפשי שנקלע אליו". ובהמשך:
"שמוליק יכול לשבת מולך שעה ולא להבין איזה הסדר אתה עושה אתו, אתה יודע? אז לכן הוא צריך מישהו שגם אינטילקטואלית מבין יותר, גם מבין את העניין ובטח במצב הנפשי שהוא היה אין עם מי לדבר פשוט" (עמ' 4327 לפרוט').
לכן, כך הסביר, לקח עימו את הנאשם 6, חיים יוסף, שיעזור לו.
עו"ד מזור תאר בפני
נו את כל הנסיונות שנעשו להסדרת החוב בדרך נאותה, כדבריו. לטענתו, לא היה קשר בין חובו של פלג למוסיה ובין מרואן:
"לא היה בכלל בתמונה אדם בשם מרואן נאצר...היה חיים יוסף, שמוליק ואני" (עמ' 4326 לפרוט').
ושמא לא ידע העד, את שכבר נודע לנו מן הדברים שהובאו לעיל, על הפגישות, על הדיבורים ועל הלחצים ?

317. יוצא מכל האמור, כי על אף טענותיהם הקשות של הסניגורים כנגד עדותו של פלג, כמובא לעיל, במסגרת האישום הזה, הוכחה עם זאת, מעורבותו המלאה של מרואן בסיפור החוב של מיליון הש"ח, שלא היה חובו שלו, אלא החוב של פלג למוסיה, וזאת, לצד הוכחת דרכי גביית החוב הזה על ידי מרואן ואנשיו, בדרכים שתוארו.
האיומים שתאר פלג, שהיה, העד המרכזי באישום הזה, כאילו היתה זו הדרך המקובלת לגביית חובות על ידי הנאשמים, מדברים לעצמם.
מכל מקום, גם כאן, נראה לי, כמו באישום הקודם, צפה ועולה תמונת שליטתו של הנאשם 1 בשטח, ככלל, ובאנשיו שלו, בפרט, בכל הנוגע לגביית חובות, או, לחילופין, לסחיטתם מקורבנותיהם של אנשי החבורה.

האישום השנים-עשר; פרשת האלימות כלפי סוהיל סמארה
318. סוהיל סמארה (להלן - סוהיל) כך כתב האישום, היה קבלן אלומיניום בטירה, ונהג לפרוט שיקים שקיבל במסגרת עבודתו בצ'יינג'.
השיקים שחזרו, יצרו חוב של סוהיל למרואן, בסכום כולל של 25,000 ₪. חוב זה אמור היה להיפרע לפי סיכום בין מרואן לסוהיל, בתשלומים חודשיים, בדרך של ביצוע עבודות אלומיניום, על ידי סוהיל למרואן כחלק מתשלום הריבית.
לאחר שסוהיל לא עמד בהתחייבותו, כך כתב האישום, הורה מרואן לעבד ולאיהאב פריג' המנוח, לירות לעבר ביתו, וכך עשו השניים. בעקבות האמור, הגיע אביו של סוהיל, באותו יום, בשעות הערב, אל מרואן כדי להסדיר את פריסת החוב.
319. על פרשה זו העיד עבד, שסיפר על שני אירועי הירי לעבר ביתו של סוהיל, בהם השתתף.
באחד הימים, כך עבד, כאשר הגיע אל עסק חלקי החילוף, ביקשו מרואן שיקח את איהאב פריג' המנוח ויסע עימו לביתו של סוהיל. כאשר הגיעו למקום, ראה את סוהיל ונפנף לו לשלום. במקביל, שלף איהאב אקדח והחל יורה לעבר ביתו.
בעקבות האירוע, הגיעו לדבריו, הוריו של סוהיל לביתו של מרואן, ועשו איתו הסדר לפרעון החוב.
בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, חזר עבד על פרטי האירוע, אך הסכים עם הסניגור שלא שמע את מרואן פוקד על איהאב לבצע את הירי. עם זאת, היקשה:
"איהאב סתם עלה איתי באוטו ואמר לי תיסע לכיון הבית של סואל וירה שמה? הוא לא סתם ירה" (עמ' 1125 לפרוט').
בהמשך דייק יותר, בהבהירו, שמרואן ביקשו לקחת עימו את איהאב, ש"צריך לדבר עם מישהו" (עמ' 1128 לפרוט'). הוא, לדבריו, לא הבין ממרואן שעומד להתבצע ירי, ולשאלה, אם אפשר שאיהאב שלף את האקדח וירה על דעת עצמו, השיב "אני לא יודע" (עמ' 1129 לפרוט').
בהמשך, בחקירתו החוזרת, הסכים עבד כי בהכירו את הנאשמים, ידע שאיהאב "עושה מה שאומרים לו".

עדותו של סוהיל עצמו
320. סוהיל, קרובו של מרואן, סיפר בעדותו, כי אכן ביצע בביתו של מרואן ובחנות התכשיטים שלו, עבודות אלומיניום. מאחר ולא סיים עבודותיו, כך לדבריו, נצבר לו חוב אצל מרואן. על אף זאת, טען, לא בוצע מעולם ירי לעברו או לעבר ביתו.
לאחר רענון זכרונו על ידי ב"כ התביעה, עו"ד בן ארי, הסכים העד שאכן בוצע ירי לעברו, ממרחק של 60-70 מטר, מבלי שיכול היה לזהות את היורים. את החובות למרואן, הכחיש, בטענו כי חובו היה לאיהאב שעימו עשה אביו הסדר פרעון: "הסיפור ביני לבין איאב, ביני לבין מרואן לא היה כלום" (עמ' 1559 לפרוט').
לאחר שעומת שוב עם דבריו במשטרה, אישר העד לתובעת, שבפועל, נפגש אביו עם מרואן, בענין זה.
גם מאמרה זו שלו, חזר בו העד בהמשך, בנסותו להסביר, שלמעשה התכוון לומר כי כאשר הלך אביו לאיהאב פגש במרואן, אך את ענין החוב סגר עם איהאב עצמו. לשאלת בית המשפט, הסביר:
"מה אמרתי להם, שאבא הלך לסגור את החוב עם איאב, והיה ומרואן לא היה לא זוכר את זה" (עמ' 1560 לפרוט').
עם הכרזתו של העד הזה, כעד עוין, הוגשו הודעותיו במשטרה, וסומנו, ת/363 ות/363א'. כך, בהודעתו ת/363, טען:
"סוהיל: …אבל שירו עלי לא היה עלי. ירו על הבית.
חוקר א': על הבית. איזה דבר זה בטירה, יריות על הבית… זה נורמה.
סוהיל: ירו על הבית, הבית שלי על הכביש. יעני מי שעובר." (ת/363 בעמ' 16)
בהמשך חקירתו על ידי ב"כ התביעה, הסכים בסופו של דבר, כי אכן היה חייב כספים למרואן על רקע עבודה שלא סיים, אך טען כי עד היום לא "העיז" מרואן לבקש את הכסף. בהמשך טען, בבלבול רב:
"הם סיפרו אם אני אשם או לא אשם. אני לא אשם קודם כל. אני אשם שאני חייב לו כסף ולא גמרתי לו בעבודה. סיפרנו אני והוא רבנו במילים, כמה מילים בוא תגמור לי, אני גומר לך, לא גומר, זה היתה אשמה שלא גמרתי לו עבודה, זה מה שאמרתי להם" (עמ' 1564 לפרוט').
בחקירתו הנגדית על ידי הסניגור המלומד, עו"ד חסקיה, סיפר סוהיל, כי זומן פעמיים למסור עדות במשטרת כפר-סבא, ולא ידע מה רוצים ממנו. העד הסכים עם הסניגור, שכל תיאורי הירי בהודעותיו באו מפי החוקרים, ולא מפיו. החוקרים הם אלה שאמרו לו כי הירי בוצע על ידי עבד ואיהאב פריג'. הוא לדבריו, לא זיהה את האנשים שישבו בפיאט הפונטו שממנו נורו לעברו יריות, בשל המרחק ביניהם. העד גם הסכים עם עו"ד חסקיה, שאביו ואימו ישבו אצל איהאב פריג' ודנו בענין החוב, ולא אצל מרואן. מעולם לא ניסה מרואן, או מי מחבריו, לתקוף אותו, לדבריו, מלבד אותו מקרה עם עבד ואיהאב, "זה מה שהיה ונגמר הסיפור" עמ' 1570 לפרוט').

אין צריך לומר, שלאור התלבטותו הבולטת, בעת מסירת עדותו בפני
נו, ולאור האמרות שהשמיע במהלך עדותו ונסיגתו מהן, כמו גם הנימוקים חסרי ההגיון שהביא בפני
נו לדברים שאמר בחקירתו ושהוכחשו בהמשך, יש מקום לייחס יתר אמינות לדברים שאמר בחקירות, על פני עדותו בפני
נו שנמסרה על ידי עד מפוחד, שדיבר כמי שכפאו שד. חשובה במיוחד היא הסכמתו, לאחר הכחשה חוזרת, כי בבסיס קשריו עם מרואן אכן עמד חובו הכספי על עבודה שלא סיים.

הנאשם 1, על האישום השנים-עשר
321. לדברי מרואן, אכן ביצע סמרה עבורו עבודות אלומיניום, שאותן לא סיים אף שהתשלום כבר בוצע על ידו. עם זאת, הכחיש שהורה לעבד ולאיהאב פריג' המנוח לירות לעבר ביתו של סוהיל. שהרי, דובר בקרוב משפחה, שעימו יכול היה לסגור הענין, בשקט.
על הירי לעבר סוהיל בהיותו צועד ברחוב בטירה, נודע לו לדבריו, רק בדיעבד. למעשה, טען, בצדקנות: "לא היה חוב. גם אם היה חוב, לא הייתי מתווכח אתו, זה משפחה" (עמ' 2954 לפרוט').
משעומת עם דבריו של סוהיל בענין זה, טען:
"סוהיל בכלל שקרן ואני עוד יעקוב אחרי זה. אבא שלו בכלל נכה איזה 6, 7 שנים בבית. לא יוצא מהבית. הם מהמשפחה שלנו. ואני יכול לעקוב אחרי זה ולהביא ניירות של בתי חולים...לעקוב אחרי הניירת, ממתי הוא נכה. אבא שלו לא קם מהמיטה" (עמ' 2955 לפרוט').
ומה ענין שמיטה להר סיני? רוצה לומר, מה בין עובדות אלה, ובין הכרזתו של העד במשטרה, לפיה, נורו לעברו יריות ברחובה של עיר?
נראה לי, עם כל הקושי ללקט אמיתות ברורות מתוך עדותו של סוהיל, כי סיפור האלימות שנקשר אליו, בעיקר מתוך עדותו של עבד, בוסס. מצד אחד, דבריו המפורשים של עבד, שקיבל הוראה, ביחד עם איהאב, לצאת ולבצע ירי לעבר ביתו של סוהיל; ומצד שני, עדותו של סוהיל על ארוע הירי לעברו, מתוך פיאט פונטו על ידי שניים שלא זיהה לפי דבריו בפני
נו. את המעגל סוגרים בנקודה זו, דבריו של סוהיל אודות חובו לאיהאב דווקא, ודבריו על ביקורו של אביו אצל מרואן לצורך הסדרת החוב. מה לו למרואן ולחוב הזה? - דומה, כי כל הסבר מיותר כאן.

האישום השלושה-עשר; פרשת האיומים על סאלח נאצר
322. עד התביעה סאלח, או בשמו המלא, סאלח נאצר עואד היה, כאמור בפרק א' לאישום השני, בעליה של חברת מנוח הובלות בע"מ.
בעקבות חוב שחב למרואן, הורה מרואן לנאשם 8, עימאד, ולקוסאי, "לטפל" בסאלח. השניים, כך כתב האישום, הובילו את סאלח לפרדס, שם ירה קוסאי מספר כדורים בין רגליו של סאלח. בהמשך, בעת היותם בפרדס, התקשרו הנאשם 8 וקוסאי למרואן. לאור שאיפשרו לסאלח לדבר עימו בטלפון התחנן בפני
ו שיורה לשניים להרפות ממנו, והוא אכן שוחרר.
בהתייחסו לפרשה זו, סיפר עבד, כי נכח יום אחד בצ'יינג' כאשר התקשר מרואן אל סאלח ודיבר איתו על פירעון החוב. בהמשך, כך סיפר, שלח אליו מרואן, את עימאד ואת קוסאי, שהובילוהו לשדות, וירו בו שם, בין רגליו. סאלח, כך סיפר, התקשר אל מרואן, "התחיל להתחנן למרואן שמה והשתין במכנסיים" (עמ' 641 לפרוט').
את הסיפור, כך עבד, שמע מסאלח עצמו שהזהירו, "גם היום שלך יגיע".
עבד אישר לשאלות עו"ד פלדמן
, כי אכן לא היתה לו ידיעה אישית על האירוע, וכי כל שסיפר עליו לא בא לו אלא מפיו של סאלח עצמו.
הודעותיו של סאלח נאצר שהוכרז, כאמור לעיל, "כעד עוין" הוגשו מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות.
ומה סיפר סאלח?
בחקירתו מיום 10.11.04, סיפר סאלח לחוקר דוד שמני, על אחד בשם עימאד שביצע ירי בין רגליו. בלשונו:
"סלאח: ההוא, השביעי, הוא איים עלי על החיים שלי. הוא הלך עם אקדח וירה עלי.
דודו: ירה עליך?
סלאח: עלי אישית.
דודו: פגע?
סלאח: הוא בין הרגליים, לא פגע בי, שם לי את האקדח בראש, פה. ירה בין הרגליים שלי שבע כדורים.
[...]
סלאח: אני יודע את השם שלו. קוראים לו עימאד" (שם, בעמ' 23-24).

בשיחות מוקלטות של סאלח עם עבד מיום 3.4.05, סיפר לעבד על אירוע הירי בין רגליו (ת/429, עמ' 1, עמ' 4 ועמ' 12). על כך גם סיפר למדובב, ודבריו הוקלטו:
"מדובב: הוא (מרואן) רמאי (תחבולן)
סלאח: כן רמאי, מלוכלך, אתה לא יכול להאמין לו בגרוש – אני לא מאמין לו. עשה לי משהו לא טוב. רצה לעשות לי כיפה אדומה על משהו שטות..
מדובב: ... (לא ברור)
סלאח: הוא ירה לי בין הרגליים. שלח שניים אחד מהם היה זה שמת לפני יומיים. עשה לי כיפה אדומה ואני לא ידעתי בסיפור הזה מי
מדובב: הוא זה שירה עליך?!
סלאח: ירה בין הרגליים..." (ת/424 קלטת מס' 40 בעמ' 3-4)
בהמשך חקירותיו חזר בו מגירסתו זו (ראו, חקירתו ביום 4.4.05 ת/431).
גם בעדותו בבית המשפט התמיד בהכחשתו. לשאלה, מדוע החליט להכחיש דברים מפורשים שאמר קודם, הסביר, כי רק חזר על מה שסיפר עבד בענין זה, על מנת "להגן על עצמו". מאז שנת 2002, כך טען, ידע שהיעד המרכזי של המשטרה הוא מרואן, ולכן דיווח למשטרה על כל שסופר לה כבר קודם על ידי אחרים. בפועל, כך טען, רצה לספר למשטרה על התנהלותו הפלילית של עבד, אלא שהם לא רצו לשמוע עליו. כל שביקשו היה מידע מפליל על מרואן, והוא השתדל לעשות כרצונם (עמ' 1883 לפרוט').
במסגרת זו, חזר וטען סאלח, שהמציא את סיפור הירי לעברו בידי מרואן, בקבלו על כך תשלום מן החוקרים על סך שלושים אלף ₪:
"אני הייתי רגיל לעשות תכסיסים, פרובוקציות למיניהן כדי להשיג כסף במטרה שיהיה לי, אם היה חסר לי לעובדים, למטרות כאלו" (עמ' 1883 לפרוט').
יוצא, ככלל, שבפני
נו עדות מתנדנדת, שאין לסמוך עליה דבר. גם אם אמר סאלח בחקירתו במשטרה, דברים מפורשים, על יריות בין רגליו על ידי מרואן, או מי מאנשיו, הרי, אי אמינותו הבסיסית, עליה כבר עמדנו לעיל, לצד ההכחשה הטוטלית של דבריו, בעדותו בפני
נו, משמיטים כל בסיס של אמון בחלק זה של העדות, על כל המשתמע מכך בהתייחס לאישום זה.

מרואן, על פרשת היריות על סאלח
323. על היכרותו עם סאלח סיפר הנאשם 1, כי מקורה בעסקי פריטת השיקים על ידי סאלח אצלו. מעולם, כך טען, לא שלח אנשים אל סאלח שיגררוהו לפרדס, ומעולם לא התקשר אליו, סאלח מן הפרדס. על תקיפתו של סאלח בפרדס, לא ידע ולא שמע, לדבריו, כלל.
על סיפורו של סאלח בענין "הכיפה האדומה" שעשו לו לפי דבריו בפרדס, טען:
"הוא אמר לכם את זה גם פה. הוא לבד אמר. אני בעל אינטרס שעבדתי סוכן כפול על עבד. הם מצד אחד הלשינו עלי סתם הלשנות. מצד שני כנראה גנבו את המדינה ואתם העלמתם עין, כי הם מספקים לכם מידע" (עמ' 2956 לפרוט').

גירסת הנאשם 8, עימאד
324. בחקירתו הראשית, הפנה הסניגור, עו"ד חסקיה את הנאשם 8, עימאד, לעבירות המיוחסת לו באישום 13 שהן, נשיאת נשק, הובלתו וסחיטה בכח. אלה, נקשרו על ידי התביעה לפעילותו באוגוסט 2003 בעקבות הוראת מרואן וביחד עם קוסאי שבה הובל סאלח לשדות של טירה, לצורך ביצוע ירי בין רגליו.
בתגובתו לאישום זה, הכחיש הנאשם 8 כל שיוחס לו על ידי התביעה, בטענו, כי אפילו סאלח עצמו לא הפנה בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, אצבע מאשימה כלפיו.
לדבריו, הכיר את סאלח מטירה, היכרות סתמית. על שאלת הירי שהוצגה לו, צחק בקול:
"אתה ידוע את האמת, אני רוצה לצחוק, בעיניים שלי שאני רוצה לצחוק. למה? זה כבר סליחה גועל נפש, גועל נפש, אני כבר שנתיים רואה סירחון פה, והיום מייחסים לי דבר, דבר שאני לקחתי את סאלח, לקחתי לא יודע אם מי יריתי" (עמ' 3891 לפרוט').
קשירת שמו, כך טען בהמשך, מקורה בעבד שנקם בו על שגירשו בשנת 2003 מעסק חלקי החילוף, בו עבד ביחד עם בן דודו קוסאי, ובשל כך שלא "אהב" אותו:
"אני חושב שזה כן, אני חושב שזה כן, למה אני גירשתי אותו מאצלי מהמקום. אני לא אוהב את המשפחה הזאת בכלל. אני מדבר את האמת" (עמ' 3891 לפרוט').
לשאלה מדוע גירש את עבד מן העסק, השיב:
"אני לא אוהב לראות אותו, לא אוהב לראות אותו, למה אבא שלו היה עובד עם המשטרה, ואבא שלו היה עובד עם מס הכנסה, ופעם לקחו לנו דברים מהבית. אני שונא את המשפחה הזאת" (עמ' 3889 לפרוט').

דוק, בהודעתו במשטרה מיום 6.4.05 (ת/120) טען הנאשם 8, כי דווקא הכיר את עבד "טוב מאוד" וכי אין ביניהם כל סכסוך.
לשאלת התובע המלומד, עו"ד שרון, הסביר את הסתירה בין דבריו, כך:
"לא יהיה, אין סכסוך בינינו. אני לא רוצה שיכנס אצלי למקום וגם רבתי עם דודה שלי שהוא נכנס למקום. אין בינינו סכסוך, לא רוצה לראות אותו שם" (עמ' 3899 לפרוט').
לעצם האירוע שנקשר בסאלח עצמו, טען הנאשם 8, כי אם היה זה אחד "עימאד" שלקחו לשדה ועשה לו "כיפה אדומה", הרי, אין לדעת מיהו "העימאד הזה". מכל מקום טען, הוא עצמו לא היה שם.
לשאלת בית המשפט, האם יש עוד "עימאד" שעבד בחלקי החילוף ושהה במעצר בית, השיב הנאשם 8: "כבודו יש מיליון עימאד, אין לי מושג... אין לי איתו קשר".
הנאשם, שב והכחיש לאורך כל עדותו, מעורבות כלשהי באירוע הירי על סאלח, כפי שהדבר תואר בפי סאלח עצמו, כך לטענתו:
"לא היה ולא נברא. ואף אחד לא שלח אותי, ואני לא חייל של אף אחד של מי שלח אותי. בשנים האחרונות לא ראיתי גם את אף אחד וזה מובן אצלך שלא ראיתי אף בנאדם ואין לי קשר עם אף בנאדם. מספיק עם העלילות. מספיק שהכניסו אותי לתיק בשנת 2001 שלא שייך לי בכלל" (עמ' 3904 לפרוט').
לשאלה, מדוע לדעתו סיפר סלאח מה שסיפר בענין זה, השיב, כי סאלח "יצא שקרן" בבית המשפט.

325. ואכן כך. אישום זה, שנסמך כל כולו על עדותו של סאלח ועל שיברי עדויות מפי עבד, אכן תלוי גם לדעתי, על בלימה.
ככל ששבתי ונברתי בראיות, לא מצאתי שהתשתית הראייתית הצריכה לאישוש האישום השלושה-עשר, קמה בעניננו. דבריו הבלתי אמינים של סאלח, שיושרתו אכן הועמדה בספק עוד באישומים הקודמים, לצד ההכחשה החד-משמעית של הנאשם 8, בענין השתתפותו באירוע תפישתו של סאלח וביצוע הירי בין רגליו, מציבים כולם יחדיו, סימן שאלה מהותי לגבי שאלת גיבושה של תשתית ראייתית מוצקה דיה בנושא זה, עד מעבר לספק סביר.
הנאשמים יזוכו מאישום זה, בהעדר ראיות.

האישום הארבעה-עשר; פרשת האלימות נגד תומר
סיפור החוב של אבי מורן
326. אבי מורן, כפי שכבר הוסבר, היה חייבו של הנאשם 4, אבי אלון.
מעובדות כתב האישום, עולה, כי לאחר שתומר נכנס לעימות שנוצר בין מורן ובין הנאשם 4, בענין החוב המתואר לעיל, בדיון בחלק ב.2 לאישום השני, ולאחר שתומר החליט לסייע למורן בענין זה, הפך תומר למוקד איומיו של בעל החוב, שהודיעו כי אם לא יפרע את החוב - שכבר הגיע לסכום עתק של 400,000 ₪ - "זה יגמר ברימונים ובחטיפה".
במועד כלשהו בסוף שנת 2002, כך התביעה, הגיעו תומר ואבי מורן לפגישה שנקבעה עם מרואן ועם הנאשמים 2-4, במשרדי הנאשמת 11, נאצר את אלון.
במהלך הפגישה, כך נטען, הציע מרואן לתומר, שיספק לו קבלנים אשר ירכשו מן הארגון חשבוניות פיקטיביות של הנאשמת 12, חברת א.ד.א.מ. והתמורה שתתקבל תשמש לקיזוז החוב של אבי מורן, לנאשם 4.
בשלב זה, הוטל על תומר לספק קבלנים לארגון, והוא עשה כן. בין היתר, הביא את יצחק כהן, עדי שיין, צ'יקו וירדנה בונה ארצנו; הכול, כמתואר בהרחבה בפרק החשבוניות הפיקטיביות (ראו, חלק ב.2 לאישום השני, לעיל).
על כל אלה העיד בפני
נו, עד המדינה תומר, שהיה עד מרכזי באישום זה, ואשר דבריו יובאו להלן.

327. על אישיותו של עד המדינה, תומר, עמדתי לעיל. כך גם על חברותו עם אבי מורן, על כניסתו לסיפור החוב של מורן מול הנאשם 4, על פגישותיו עם מרואן ועל עסקי החשבוניות הפיקטיביות שבאמצעותן ניסה, לפי דבריו, לחלץ את מורן מן החוב הגדול בו שקע. הדברים באו מפיו של תומר שהתיחס גם אל פרשת החשבוניות הפיקטיביות, בה עסק לאורך תקופה של כחצי שנה, קרי, מסוף שנת 2002 עד אמצע שנת 2003 (ראו, עדותו בעמ' 459 לפרוט').
בהמשך דבריו, העיד תומר בפני
נו, על הלקוחות שהעביר למרואן לצורך קידום הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, שהניבו לדבריו, רווחים מרשימים למעורבים, מבלי כל שימוש בדרכי אלימות.
לתומו סבר תומר, לדבריו, שזו הדרך שתאפשר לו גם יציאה מן החובות וגם הזדמנות "להתעשר". דא עקא, שעם הזמן, נפסקה לדבריו העבודה, כאשר שלושת הלקוחות, יצחק כהן, עדי שיין, ואהרון גואקיל (צ'יקו) חדלו לרכוש את החשבוניות מן הנאשמים, כל אחד מסיבותיו.
משכך, חודשו, לדברי תומר, האיומים והלחצים נגדו, מצד מרואן ואנשיו (עמ' 467 לפרוט').
תחילה, כך העיד, היה זה אבי אלון שהחל להתקשר אליו כמעט מדי יום, ולאיים עליו "בחטיפות וברימונים", באומרו לו שהוא עוצר את מרואן מלהגיע ישירות אליו ואל אבי מורן.
בהמשך, כך טען, החלו שיחות טלפון ישירות אליו, ממרואן עצמו, שהציק לו בשאלות אין סוף על החוב.
בפגישה שנקבעה בסופו של דבר במשרדו של מרואן, ואשר בה נכחו לדבריו, אבי אלון, שאדי, חנניה וחיים בורקס, קיבל לדבריו, מסמכים שונים (ת/253) לצורך גיוס לקוחות חדשים, כמתואר בחלק ב.2 לאישום השני. כאשר מנגד, הופעלו עליו עדיין לחצים ואיומים. בלשונו:
"... עוד פעם חטיפות איומים רימונים נגיע אליכם למשפחות, נבוא לכם בלילה למיטה, זה מרוואן אמר לי לא אחת" (עמ' 468 לפרוט').
באחת הפגישות במשרדו של מרואן, כך תומר, "בנוכחות כל החבורה", הציע לו מרואן דרך פעולה חדשה לפרעון החוב, היא, קניית חומרי בנייה בהקפה, והעברתם לאתרי בנייה אליהם יופנה. מרואן הסביר לו, לדבריו, כי עדיף לו שיהיה חייב לסוחרים, מאשר לו ולאנשיו. בהמשך, העבירו לו חיים בורקס וחנניה, כתובות של שני אתרים, האחד בפתח תקווה והאחר בהרצליה, שלגביהם הכין חוזה עבודה של קבוצת א.ד.א.מ., שאמורה היתה כביכול, לבצע בהם עבודה.
את החוזה העביר לחתימתו של חנניה, והניחו פתוח בצ'יינג', אצל מאג'די אחיו של מרואן. החוזה לא הוחזר לו, לדבריו, והאיומים נמשכו. לאחר זמן, התקשר אליו אבי אלון והודיעו שאיננו רציני, בלשונו:
"…אז הוא עוד פעם חזר ואמר: אם אתה בא עם חוזים סימן שאתה לא רוצה לעבוד ואתה לא רציני, לעבוד הכוונה אתה לא רוצה באמת להוריד פה את החובות בכל מיני דרכים…" (עמ' 468 לפרוט').
בסופו של דבר, הסביר, לא יצא "העוקץ" לפועל.
לקראת סוף שנת 2002 זומן תומר, לדבריו, למשרדו של מרואן, שהציע לו להתחיל לקנות, הוא עצמו, חשבוניות פיקטיביות. על רקע זה הציג לו את עבד, עימו עשה תומר מספר עסקאות בחשבוניות פיקטיביות, כמתואר בחלק ב.2 של האישום השני.
328. לדברי תומר, על אף כל המאמצים שהשקיע בגיוס לקוחות וטיפוח הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, עבור מרואן, לא נרגעו מרואן ואבי אלון, ודרשו עוד ועוד. מצד אחד, טען, הצליח לכאורה להרגיע את מרואן:
"החברה ירדו ממני… מרואן ראה שאני באמת מביא לקוח ומתחיל לעבוד, הוא ראה את הפוטנציאל והוא אישית ירד ממני" (עמ' 456 לפרוט').
עם זאת, המשיך אבי אלון לאיים עליו, בשמו של מרואן, בהודיעו לו, "אתה מכניס אבל זה לא מספיק. תתאמץ תביא עוד ותביא עוד ותביא עוד".
מה שרצו השנים, לדבריו, היה "לקוח של מיליון עם 180 אלף מע"מ ו – 90 אלף קיזוז לחוב".
לענין קיזוז החוב לאבי אלון כנגד החשבוניות של הלקוחות שהביא, הסביר תומר כי דובר על קיזוז של 50% מן המע"מ נשוא החשבוניות. הוא עצמו, כך טען, לא התחשבן עם מרואן. שאדי הוא שהיה לדבריו, אחראי על הכספים, ותמיד ידע היכן עומד החוב: "היו מתקשרים לשאדי הפנקסן והוא היה אומר מה החוב".
בשלב מסוים, כך העד לשאלת בית המשפט, לא עמד עוד החוב על הפרק, אלא הרווחים שהופקו, ככלל, מן הסחר בחשבוניות. כאשר הגיע ל"יתרת חוב של 20,000 ש"ח", נפתח לו קו אשראי אצל הנאשמת 11, והוא עצמו החל לרכוש חשבוניות פיקטיביות.
בפועל, היה הכל פיקציה, לדבריו: "הם קיבלו מאות אלפי שקלים, קיבלו הרבה הרבה כספים", ועדיין המשיכו לדרוש עוד כספים על חשבון החוב.
לשאלה, מה היו האיומים ששמע מאבי אלון וממרואן, בהקשר לחוב, מנה את דבריהם, אחד, לאחד:
"אנחנו נזיין אותך בתחת, נזיין את אימא שלך, נבוא אליך בלילה למיטה, נחטוף אותך. נזרוק רימונים נבוא אליכם למשפחות וכו' וכו'" (עמ' 471 לפרוט').
קשריו עם מרואן ואנשיו, בתחום הסחר בחשבוניות, נמשכו לדברי תומר, עד נובמבר 2004, כאשר הותקף על ידי שאדי וראשיד במרכז "שרונה", בכפר סבא (ראו, קלטת התקיפה, ת/254).
בתארו אירוע זה, סיפר תומר, כי היה זה כאשר היה בתחנת שרות של אורנג', במרכז שרונה, שם ביקש לתקן את מכשיר הפלאפון הסלולרי שלו. במקום שהו הנאשמים 3 ו-7, שאדי וראשיד, שניגשו אליו לפתע, והחלו לתוקפו במילים, כששאדי מודיעו כי יש הוראה לחסלו, וכי אם יתלונן יבולע לו.
בהמשך, כך סיפר, תקפו שאדי באגרוף לפנים, וכאשר נמלט לכיוון היציאה, מעד ונפל. בשוכבו על הריצפה החלו שאדי וראשיד לבעוט בו בבטנו ובפני
ו; וכשסיימו, התיישבו מול הפקיד בתחנה "כאילו לא קרה כלום". בשלב זה, כך המשיך, חייג למשטרה ודיווח על שקרה (ראו, הדיווח למוקד 100, ת/197).
דא עקא, שדיווחו התיחס לתקיפתו על ידי "שני עבריינים בני מיעוטים", וכששמות תוקפיו אינם מוזכרים בפיו.
בהמשך, סיפר לאבי אלון על אירוע התקיפה, וזה ביקשו לא להתקשר למשטרה. הוא עצמו חשב לדבריו אחרת. האלימות שהופעלה נגדו, גרמה לו, כך הסביר, להתנתק ממרואן וחבורתו.
עם פנייתו למשטרה בעקבות התקיפה, כך סיפר, דיווח לה גם על כל פרשת החשבוניות הפיקטיביות בה היה מעורב עם הנאשמים האחרים כמתואר לעיל, בפרק ב.2 לאישום השני.

329. לשאלה, מדוע בחר לנכות את השיקים שלו אצל מרואן דוקא, השיב תומר: "איומים בלי סוף, תגיע לפה להביא כספים" (עמ' 493 לפרוט'). לשאלה, מדוע לא הפקיד כספו ישירות לחשבון הבנק של החברה בניהולו, השיב כי חשבון החברה היה מוגבל, והוא נדרש למזומנים באופן מיידי. לשאלה, כיצד יסביר שאבי מורן עצמו לא אויים, השיב תומר:
"אז עליו אולי לא. עלי כל הזמן. לי גם הרביצו... אבי מורן אתה תראה אותו יש לו חזות קצת פחות משלי. הוא בעצמו טיפוס רחב גדול כנראה לא קל לאיים על אדם כזה" (עמ' 495 - 496).
בהמשך חקירתו הנגדית, נדרש תומר לתאר את החוב, נשוא העימות המתמשך. בדבריו שב ועמד על כך, שהיה זה חוב של אבי מורן לאבי אלון, אף שאת מקורו רק ניחש. בלשונו: "אני כמעט משוכנע שזה צ'קים של אבי מורן. זה צ'קים של קבלן" (עמ' 500 לפרוט'). וכן, "אני יודע שאבי מורן הוא היה ערב על החוב ולא קיבל את הכספים פיזית" (עמ' 501).
גם את היקף החוב לא ידע תומר לתאר:
"אני ידעתי שיתרת החוב היא 100 אלף ₪ בערך. החבר'ה אבי אלון ושותפיו החליטו 400 אלף, זה מה שידעתי. לא ידעתי מה קדם לכך. כמה הוא שילם וכמה הוא לא שילם" (עמ' 502 לפרוט').
לאחר שאותגר בענין זה על ידי הסניגור, אשר הציג בפני
ו את הודעתו במשטרה, ת/255, טען תומר, כי לא אמר שהחוב עמד על 100 אלף ₪, וכי אפשר שהיתרה עמדה על 20,000 ₪ בלבד (עמ' 545 לפרוט').
כאשר הוצגו לתומר דברים שאמר בשיחתו עם החוקר יזהר, מיום 9.11.04 (ת/255 עמ' 3) על היקף החוב, השיב: "תבין קיבלו כספים ורצו עוד 100 אלף שקל אחרי שקיבלו את כל ה- 300 ומשהו" (עמ' 547 לפרוט').
בהמשך, שוב הסכים, שהיתרה עמדה בסופו של דבר, על 20,000 ₪ בלבד. בכל מקרה, שב וטען: "זה חוב שהלבישו עלי נקודה" (עמ' 547 לפרוט').
כאשר נדרש להסביר שוב, מדוע התערב בחובו של אבי מורן לאבי אלון, אשר כלל לא היה חובו שלו, טען:
"הסיכום עם אבי איך שחברנו ביחד אבי לא יכלת לשבת אתו שעה בלי שהטלפון יצלצל עשרות פעמים מכל הנושים האלה. הסיכום היה, אבי מתנקה מכל הטלפונים של הנושים מכל הבעיות, אני מטפל בזה. כדי שהוא יוכל לעבוד באתרים לייצר כסף, אני אין לי, באותה תקופה שחברנו לא היה לי רקע בבנייה. אז המטרה הייתה לנקות לאבי את הראש. אני אתעסק בכיבויי השריפות הוא ימשיך לייצר כסף. 700 אלף שקל החובות בתחום הבנייה זה לא בשמיים, שלוש ארבע עבודות גדולות ידענו שיוצאים מזה וממשיכים לעבוד" (עמ' 504).
לדבריו, הסתדר היטב עם הנושים האחרים של אבי מורן, ורק החוב למרואן וחברתו לא נגמר לעולם:
"אף פעם לא נגמר. הם קיבלו מספיק אחרי שלושת הלקוחות שתיווכתי להם הם הבר (צ.ל- כבר) היו צריכם לרדת ממני. ואז מחליטים כל הזמן שהחוב לא נגמר אז פשוט הגלגל הזה המשיך והמשיך" (שם).
בסך הכול, טען, העביר למרואן מאות אלפי שקלים, "בין 300 ל-400 אלף", על ידי ניכיון השיקים והסחר בחשבוניות הפיקטיביות.

עדויות התמיכה בעדותו של תומר
כללי
330. עדותו של תומר, שניצבה בחזית הראיות שהביאה בפני
נו התביעה לאישוש אישום זה, הנה, כפי שכבר הוזכר לא אחת, עדות עד מדינה, וככזו, חשודה היא על פניה, ודרושה היא, ככלל, תוספת ראייתית מסוג סיוע כדי הקמת אפשרות ההרשעה על פיה.
שאלה, הדרושה הכרעה, היא, שאלת הידרשותה של עדות תומר לתוספת הראייתית מסוג סיוע, ככל שעדותו נוגעת לאישום הנוכחי, הוא האישום הארבעה-עשר. שכן, שאלה היא באם עדותו של תומר, באישום נוכחי זה, הנה בבחינת עדות עד מדינה נוכח היותו קורבן העבירה ולא מבצעה.
תשובה לשאלה זו, נעוצה בפרשנות אותה יש ליתן לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971:
"(א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה ; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע ; לענין זה "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה."
כלומר, דרישת הסיוע שמציב החוק לעדותו של עד מדינה, מותנית, על פי לשון הסעיף, בכניסתו של העד לגדר המונח עד מדינה, שתנאי ראשון לו הוא השתתפותו בביצוע העבירה. בהיעדרו של תנאי זה, לא תקום דרישת הסיוע. עמד על כך השופט רובינשטיין בע"פ 3197/07 וואהבי עיאט נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 26.11.07)(פורסם במאגר "נבו"):
"לשון החוק, ובעקבותיה ההלכה משכבר הימים, ברורות: דרישת הסיוע הסטטוטורית מוגבלת לאותם אישומים בהם היה עד המדינה בגדר שותף, אף אם מעיד הוא על חלקים אחרים של מעשה העבירה שבהם אין מייחסים לו שותפות ... כדי שיידרש סיוע יש איפוא צורך בשלושה רכיבים גם יחד: עבירה, שותפות וטובת הנאה. משמתקיימת עבירה והעד מעיד לגביה אך לא היה שותף בה, אף אם מקבל הוא טובת הנאה נדרשת תוספת ראייתית מסוג של חיזוק ולא מסוג של סיוע."
במקרה דנן, לא היה תומר שותף לביצוע העבירה, שכן זו, בוצעה כלפיו, והוא אשר היה קורבן לה, אליבא דתביעה. משכך, מקום בו לא השתתף עד המדינה בביצוע העבירה, קל וחומר מקום בו היה קורבן לה, לא חלה דרישת הסיוע ביחס אליה (וראו, ע"פ 688/87 רדעי נ' מדינת ישראל
פ"ד מג(3) 297, 306).
אם כן, כל שנדרש הוא קיומה של דרגת תוספת ראייתית נמוכה יותר, דהיינו, "בחינה זהירה", כלשון השופט רובינשטיין בעניין עיאט הנ"ל של גרסת תומר, ככל שזו מתייחסת לגופו של האישום הארבעה-עשר.
בחינת העדויות שנילוו לעדותו של תומר באישום זה, נמצאו כמחזקות את גרסתו, למעלה מן הצורך, ואלו עלו כדי סיוע לעדותו.
אל עדויות אלה, אפנה כעת.

אבי מורן; על החוב
331. אבי מורן, כמו תומר, העיד על הידידות שנקשרה בינו ובין תומר, ועל היזקקותו לו, בהיותו נתון בקשיים כלכליים מהם לא הצליח להחלץ. אם ניתן היה לפקפק בדבר מדבריו של תומר, בהיותו עד מדינה, ואדם שאמינותו לא בוססה עד מעבר לספק, באה עדותו של מורן, והניחה בסיס מלא לדבריו. מורן הרשימנו כעד אמין, ששקל עדותו בכובד ראש.
בשלב מסוים, כך מורן, החליטו, הוא ותומר, לשתף פעולה בעסקים. כאשר פתח תומר את חברת מ.ט.יזמים, עבד מורן אצלו, לדבריו, כמנהל פרויקטים שכיר בחברה.
בהתיחסו לחובות בהם הסתבך, הסביר מורן כי מדובר היה במיליונים. ברקע, כך העיד, עמדה ה"נפילה" של הקבלנים שעימם עבד כקבלן מישנה, ואשר פשטו רגל וברחו לחו"ל. שקיעתו החלה לדבריו, כאשר נכנס לשוק האפור, וכאשר החל לנכות שיקים, שלו ושל לקוחותיו, אצל פורטי שיקים, בהם בעיקר, אבי אלון. כאשר חזרו שיקים שמסר לאבי אלון לניכיון, שקע בחובות, מהם לא הצליח לצאת. החוב בגין כל שיק שפרט, אשר נמשך מחשבונו של קבלן שנפל בעסקיו, חייב אותו "לכסות את החוב של הלקוח" (עמ' 1292 לפרוט').
כך קרה, לדברי מורן, כאשר עבד עם הקבלן אורן זיו, שברח לחו"ל והותיר חוב של כ-170,000 ₪, לאבי אלון, בשל השיקים שמסר לו לניכוי.
אחרי שהוקמה חברת מ.ט., בשנת 2001-2002, כך מורן, היה נפגש עם אבי אלון בביתו, או בבית קפה. באחת הפגישות הללו, פגש גם את מרואן, שאותו לא הכיר קודם. כך תיאר את המפגש עם מרואן:
"תראי, מרואן בחור רגיל, בריון, יושב בצד שמאל. אני לצערי הרב מכיר את הנושא הזה של הגביה בשוק האפור. אמנם לא הוציא מילה, אבל הנוכחות שלו היתה נוכחות" (עמ' 1296 לפרוט').
באותה עת, כך הסביר, הגיע חובו לאבי אלון, לסך 100,000 ₪; והוא הרגיש לחוץ לאורך כל הפגישה.
בהמשך דבריו, התיחס מורן לתלונה שהגיש במשטרה בעקבות רימון שנזרק לביתו וגרם לו נזק רב. בדבריו, אישר שהיו לו נושים רבים נוספים, לבד מאבי אלון.
כאשר זומן מורן לחקירה במשטרה על אותו מקרה, שאלו אבי אלון אם הוא זה שמסר את שמו במשטרה.
לאחר האירוע הזה, נותק הקשר בינו ובין אלון ומרואן, למשך כשנה.
כאשר חודש הקשר, השתנו הדברים. לדבריו, הפעם, כך הסביר, לא עמד עוד מול אבי אלון לבדו. את המפגשים עימו קיים מעתה בצ'יינג' בטירה, וכבר בפגישה הראשונה, הבין לדבריו שאבי אלון שייך "למשרד". בלשונו:
"לא היתה פגישה לבד, זאת אומרת, ביני לבין אבי אלון. שוב פעם זו היתה פגישה שאני הייתי, נדמה לי גם תומר היה ומרואן היה, ועם עוד אחד אני לא זוכר. זאת אומרת, הרבה חברה אני לא מכיר אותם. לא ראיתי אותם אף פעם זאת אומרת אני לא יכול לציין שמות. שני אלה שאני מכיר אותם הייתי איתם בקשר אז אני יכול להגיד את השמות שלהם" (עמ' 1301 לפרוט').
בפגישה בצ'יינג', עם מרואן ואבי אלון, נדון לדבריו חובו לאבי אלון, כמתואר בחלק ב.2 של האישום השני.
מי שניהל את הפגישה, היה לדבריו אבי אלון, והאוירה הייתה "נינוחה". לאחר רענון זכרון, הבהיר:
"... אין פה מהבחינה הזו, זאת אומרת זה לא פגישה רגילה איתי ועם אבי ... פגישה קצת יותר מורכבת ... יותר אנשים, בנאדם חדש נכנס לתמונה. אני אישית אין לי שום דבר איתו ולא היה לי איתו שום דבר, ואתה חושש. כשאתה מתעסק עם השוק בוא נקרא האפור או החוץ בנקאי, אתה יודע פחות או יותר למה אתה נכנס. זה לא הדברים הכי מקובלים. זהו, זה היתה הרגשה של החשש. זה היה הרגשה של החשש" (עמ' 1303 לפרוט').
לדבריו, לא היה מבוהל במהלך הפגישה, אף שחשש שלא יצליח לסדר את ענין החוב ותהיינה צרות. לדבריו, הבין שמרואן ואבי אלון הם שותפים בצ'יינג'.
בהמשך, כך סיפר, מסר לתומר את ניהול הקשר עם "המשרד", כולל ניכיון השיקים מהם קוזז סכום החוב.
הוא עצמו לא נפגש לדבריו, מכאן ואילך, אלא "פעם או פעמיים" עם אבי אלון. מאז בפגישה נוספת בצ'יינג', הגיע לדבריו עם תומר, ובשלב מסוים הצטרף מרואן. נושא השיחה היה ענין ה"כיסוי החשבונאי" לעובדים מהשטחים ולעובדים זרים לא חוקיים, אחרים. באלה טיפל תומר, ולא הוא. לדבריו, שמע על "קצרים" ביחסיו של תומר עם אבי אלון ועם מרואן, כולל, איומים של אלה על תומר, לא כך, לגביו:
"מערכת היחסים שלי ושל אבי לא היתה מושתתת על איומים או על דברים כאלה, אז אם אני שומע דבר חריג כזה, שזה לא מתקבל על הדעת, אני פונה אליו באופן אוטומטית לדעת מה פתאום, מה קורה ואיך קורה" (עמ' 1308 לפרוט').
באחת הפעמים, כך סיפר, כשאבי אלון כעס מאוד על תומר, אמר לו: "מה שלחת לי את הבן אדם הזה?" לאחר רענון זיכרון, הוסיף:
"תשמעי זה לא גביה רגילה או חבורה רגילה שאני יכול לעמוד מולה... זה לחץ כמו בכל מקום בשוק, זה לחץ מסוים שלא הופנו אלי איומים מפורשים או משהו בסגנון הזה. אני צריך להגיד שלא אוימתי באופן ישיר אף פעם. לא אוימתי על ידי החברה האלה באופן ישיר אף פעם. יש שמועות. עוד פעם, אני יכול להגיד שמועות, אבל מעבר לזה אני לא יודע" (עמ' 1309 לפרוט').

תאור הדברים בפי מורן, יש לומר מיד, הוא בעל משמעות מיוחדת לעניננו. העד הזה, שאמינותו לא הוטלה בספק, בעיני, התייחס בדבריו, אל "החבורה", או, אל "המשרד", או, אל משהו ממוסד אחר שאותו התקשה להגדיר, הכל, בהקשר לגורם שניצב מולו בנושא החוב. הקושי הזה של העד בהגדרת אותו גורם ערטילאי שהתיצב מולו ושאותו ניסה לתאר בפני
נו, יש בו לדעתי כדי להציב בסיס קונקרטי לגוף הארגוני, הממשי, בו נתקל, מבלי להבין מהותו.

332. בפגישה השלישית והאחרונה בצ'יינג', כך מורן, נכחו אבי אלון, מרואן, חנניה, בחור נוסף שאת שמו לא זכר, ותומר. נושא השיחה היה קניית ברזל ועץ מספק בשם עוזי וחזי והעברתו לאתר בניה של חנניה בפתח תקוה, כנגד קיזוז חלק מן החוב. רוצה לומר, לפי המוצע, אמורים היו להתקזז מול החוב, כנגד קניית החומרים; 20% מהתשלום עבור החומרים - ו-80% לכיסיהם של המעורבים.
סידור זה לא יצא אל הפועל, לדברי מורן, מכיוון שהספקים ביקשו ערבויות אישיות על כל החומרים.
לאחר הפגישה הזו, כך העיד, שוב החלה מסכת "לחצים טלפונית" שהופעלה על תומר (עמ' 1312 לפרוט'). על מצב הדברים החדש, סיפר:
"אני כעיקרון לא התייחסתי כל כך לאיומים האלה כי עוד פעם, מי שמתעסק בהלוואות בתחום הזה, מקבל הלוואות, הוא צפוי להיתקל באנשים לא נעימים לא מדובר במקרה ספציפי, אני אומר באופן כללי. אז לא התרגשתי מהנושא שתומר מספר לי שיש איומים עליו ושיש איומים עליו" (עמ' 1313 לפרוט').
ושוב, יש להבהיר כבר כאן ומיד, כי לכאורה, די היה בעדותו הנ"ל של מורן, שתאר דברים כהוויתם, על מנת שתקום התמיכה הצריכה לעדותו של תומר, על כל שחווה לדבריו, מידי הנאשמים, בהקשר לחובו של מורן לאבי אלון.
מכל מקום, כך מורן בהמשך, יום אחד, הוריד את תומר במרכז שרונה בדרכו למרכז אורנג'. לאחר שעות מספר, התקשר אליו תומר, ואמר לו שהותקף זה עתה על ידי בחור בשם שאדי ועוד אחד "בריון". בעקבות כך, התקשר לדבריו, לאבי אלון, ושאל לפשר הדבר. אבי אלון השיב לו שיבדוק את הדבר. כאשר שב אליו, אמר לו שתומר הרגיז את שאדי והעליבו. פגישת ה"סולחה" בצ'יינג', שובשה לדבריו, עקב צילום האירוע במצלמות האבטחה והתערבותה של המשטרה. לאחר רענון זיכרונו של מורן על ידי עו"ד בן-ארי, נזכר שנתבקש על ידי אבי אלון, לא להתלונן על האירוע במשטרה. בלשונו:
"כן, היתה שיחה בינינו כזו. זאת אומרת היתה שיחה לגבי אי הגשת תלונה, כי רצינו לסגור את זה בינינו. זאת אומרת שלא... לא, לא, זה לא באותה שיחה" (עמ' 1315 לפרוט').
לדבריו, היה דיבור שהעניינים יסגרו בלי המשטרה, אף שהוא עצמו אמר לאבי אלון שלדעתו המשטרה כבר מעורבת.
נראה, כי גם כאן, יש בפני
נו אישור של ממש לכל שסיפר תומר על איומים ולחץ; ואין להוסיף.

333. בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד פלדמן
, שב וטען אבי מורן, שכלל לא היה שותפו של תומר, ולא התערב בעסקי החשבוניות הפיקטיביות. לשאלת בית המשפט, השיב כי החוב עמד על כ- 70,000 ש"ח. לשאלה, מדוע לא שילם סכום זה לאבי אלון כדי לצאת מן הפרשה, טען, כי סבר שהפתרון נמצא בהבאת קבלנים לחבורה.
לשאלת עו"ד פלדמן
, אישר מורן שמרואן לא איים עליו, מעולם. אילוציו והלחץ בו היה שרוי נבעו, לדבריו, ממצבו הכלכלי הקשה, ולא מלחצי הנאשמים עליו. החובות לאבי אלון, כך הסביר, היו מיזעריים יחסית לחובו הכולל לנושיו, שהסתכם, בנקודות השיא, ב-3-4 מיליון ₪.
לשאלת עו"ד פלדמן
, הסכים מורן, שלא סבר כלל כי ברקע זריקת הרימון על ביתו עמד חובו לאלון. בפועל, היפנה לדבריו אצבע מאשימה כלפי אדם אחר שנעצר בפרשה.
בהתיחסו שוב לפגישות בצ'יינג', הסכים שפעמיים היה זה הוא שיזם פגישות אלה:
"בפגישות שהיו איתי לא אויימתי... שאני ותומר היינו בפגישה ביחד ב-change ... במעמד הזה אף אחד לא איים על אף אחד. מעבר לזה מה שהיה בנפרד אני לא יכול להעיד על זה" (עמ' 1303 לפרוט').
יודגש, ברור מדבריו של מורן, שהוא עצמו לא הותקף על ידי הנאשמים. אלא, שבכך אין כדי לשלול עדותו של תומר על התקיפה שחווה, הוא. שהרי, היה זה הוא שהתייצב אל מול הנושים, במקום מורן, שכנראה התחבא מאחורי סינורו.
לשאלת עו"ד ברזילי, אישר מורן, שגם חנניה לא איים עליו כלל; ושתמיד דיבר עימו בצורה נעימה, כולל, במפגש השלישי בצ'יינג', שבו נדונה ההצעה לספק חומרים לאתר הבניה שלו.
לשאלת עו"ד חסקיה, אישר מורן, שבין הפגישה עם אבי ומרואן בהוד השרון, ובין ארוע זריקת הרימון על ביתו, חלף יותר מחודש.
לשאלה, מדוע הגיע לפגישה השניה ולפגישה השלישית בצ'יינג', אף שחשש מן המשתתפים, הסביר כי היה חייב כספים אותם נדרש לשלם.
העד שב והדגיש, שלא אוים על ידי הנאשמים, ולהיפך; דווקא לגבי חייבים אחרים שמע שהיו איומים. בפועל, האמין, לדבריו, באבי אלון ולא חשש ממנו.
לשאלתה של עו"ד בן-ארי, על הסתירות שעלו מדבריו האחרונים, לעומת דבריו קודם, בהם סיפר על איומים שכוונו אליו, הסביר:
"ברור שהרגשתי מאויים בזה שאנחנו בטירה, ברור שהרגשתי מאוים בזה שיש כל הזמן הרבה אנשים שם ואתה מרגיש באיזה שהיא אווירה מסוימת שאתה נמצא, אבל אני גם מרגיש מאוים בבית משפט" (עמ' 1331 לפרוט').
האיומים על תומר, כך העד, חידדו את חושיו.
גם כאן, בפני
נו תיאור קלאסי של הרוח המאיימת שנשבה מאותה חבורת אנשים בלתי מוגדרת, אשר עימה נאלץ העד להתמודד, תוך היתלותו בהם, וכניעה לגחמותיהם.

עד התביעה, תמיר קולשה, על הארוע במרכז אורנג'
334. העד, אחראי משמרת במרכז אורנג', אישר, גם הוא, את סיפורו של תומר על התקיפה באורנג', באופן מלא. לדברי העד הנויטרלי הזה, קרה הדבר ביום 9.11.04, כאשר ישב במשרדו, והחל לשמוע לפתע קולות מבחוץ. כאשר יצא, ראה אדם שוכב על הרצפה, ומעליו שניים שבועטים בו ומכים אותו. התרשמותו היתה לדבריו, שמדובר באנשים ממוצא ערבי. לדבריו, כאשר שאל את המותקף אם להזמין משטרה, השיבו זה שהתקשר כבר לאחראים על תוקפיו. לשאלה, אם דיבר על "בוסים", השיב: "כן, יכול להיות" (עמ' 854 לפרוט').
יודגש, עדות אוביקטיבית זו, של עד שדבר לא היה לו עם איש מן המעורבים בפרשה, היא עדות קריטית, המהווה סיוע מהותי לעדותו של תומר, בכלל, ולענין גילויי האלימות שחווה מצד מרואן ואנשיו, בפרט. שבעתיים כך, לאור קלטת התקיפה (ת/254) המדברת לעצמה, ולאור עדותו התואמת של אבי מורן.

ומהי גירסתו של הנאשם 1, לפרשת החוב של מורן?
335. הנאשם 1 נקט גם לגבי אישום זה בדרכו העקבית שבוססה על הכחשה טוטאלית. הנאשם 1 לא ידע, לשיטתו, דבר על חובו של מורן, לאבי אלון, על טיפולו של תומר בחוב, ועל אחת כמה וכמה, לא ידע על האלימות שהופעלה נגד תומר בגין החוב הזה, שנטל על עצמו. לדבריו, לא היה לו דבר, לא עם החוב ולא עם החייבים, ובלשונו:
"תומר טישלר היה עם אבי מורן. הוא קשור לאבי מורן. הכרתי אותו קצת דרך אבי מורן קצת דרך עבד שפרט צ'קים של טישלר אצלי וככה אני מכיר אותו" (עמ' 2747 לפרוט').
בהמשך טען, כי תומר היה בא למשרדו לפרוט שיקים, והוא ידע ש"בעל הבית" על השיקים היה אבי מורן ולא תומר.
כלום, אין די בדבריו אלה של הנאשם 1, על מנת להעיד עליו שהיה עמוק בתמונה?
לשאלת עו"ד שרון בחקירתו הנגדית, מדוע הכחיש במשטרה, בת/34, כל היכרות עם תומר, השיב "אני לא זוכר בכלל שנתתי עדויות" (עמ' 2965 לפרוט'). לדבריו, אף שידע שהיה לו, לאבי מורן, חוב לאבי אלון, אלא שהוא לא ראה להתערב בו.
בפועל, סבר, לדבריו, כי "יש עוד כמה חייבים לאבי (אלון-ב.א.ת), שהוא אפילו לא הולך לבקש מהם את הכסף... שראה אנשים בנפילות, אז הוא לא, לא הולך לבקש" (עמ' 2961-2960 לפרוט'). אבי אלון, פשוט המתין, לדבריו, לפרעון חובו של מורן, כי "אין מה לעשות, בן אדם נפל" (עמ' 2961 לפרוט').
לשאלת עו"ד שרון, אם עזר לאבי אלון לגבות את חובו ממורן, טען מרואן, שאבי לא היה מסכים שיתערב בחובותיו. בהמשך, התיחס אל אישיות שותפו, אבי אלון, בטענו:
"אתה לא מאמין. בן אדם בגיל 40 כבר, אין לו עבר פלילי. בחיים שלו לא עבר באין כניסה. עושה צבא, הכל. אתם לא מאמינים. החלטתם לעשות אותו ארגון פשע" (עמ' 2970 לפרוט').
הנאשם 1 שב והכחיש שהפך להיות לנושה של מורן. אם השתתף בפגישות בצ'יינג', כך טען, היה זה מקרי, בשל נוכחותו האקראית במקום.
את הניסיון לייחס משמעות לישיבתו בראש השולחן בפגישות עם אבי אלון ותומר, דחה בכל תוקף: "...ישבתי בראש השולחן. זה לא אומר שאני ראש ארגון..." (עמ' 2814 לפרוט').
ייאמר כאן ומיד, כי אפשר שאין אכן להסיק בהכרח מסדר הישיבה על המעמד, אלא שבמקרה זה נראה, כי הנסיבות של הישיבה בראש השולחן, אכן נתנו את הטון, וצבעו את אוירת המקום, על כל המשתמע מכך.

גם את נושא הסחר בחשבוניות ומעורבותו בו, ביטל מרואן מכל וכל. כך גם, הטענה בענין חלקו של חנניה במפגשים בצ'יינג', וחלקם של שאדי רשיד ומג'די, שלדבריו, לא ממש השתתפו בישיבות בצ'יינג'.
בהתיחסו לארוע בו הוכה תומר על ידי שאדי, טען, שתומר אכן התקשר אליו וסיפר לו על בעיה בינו ובין בן דודו, שאדי, והוא מצידו, הודיעו שידבר על כך עם שאדי.
וכלום אין בכך בלבד אישור רב משמעות, למעמדו כלפי סובביו?
לשאלת בית המשפט, מדוע פנה תומר דווקא אליו בצר לו, השיב: "אז פנה אלי".
מכל מקום, בירור הענין, העלה לשיטתו, שעבד הביא לשאדי שיקים של תומר, וכאשר חזרו, ביקש שאדי לכסותם. לדבריו, אמר לו שאדי שתומר דיבר אליו במרכז אורנג' "בחוצפה". מכל מקום, לא היה לדבריו קשר בין המכות שקיבל תומר, ובין החוב של אבי מורן.
לשאלה, אם דרש מתומר לאחר הארוע להגיע לטירה, השיב, כי לאחר שבירר את הענין, ביקש לערוך פגישת "סולחה", אלא שתומר סרב להגיע, ובכך הסתיים הענין. הנאשם הכחיש שקילל את תומר.
ושוב, יש בדבריו של מרואן, כדי לאשר מבלי משים, חלק מהותי מסיפורו של תומר. דומה, כי העימות עם שאדי, הטענה שדיבר אליו "בחוצפה", נסיונו של מרואן לזמנו לפגישות "סולחה"; כל אלה מתגבשים לכדי ראיות ממשיות, המצביעות מכל כיוון על אי המצאת הדברים על ידי תומר, ועל הבאתם בפני
נו על ידו, באופן מדויק, כפי שחווה אותם.

הנאשם 3, על פרשת אבי מורן
336. נאשם זה סיפר על מעורבותו בסיפור זה, בדרך נפתלת ומבלי קשר בין הדברים. לשיטתו, עמדו שיקים של אבי מורן אותם קיבל עבד באמצעות תומר, ומשם הגיעו אליו, כתמורה לרכב כלשהו שמכר לו. משחזרו השיקים, ביקש אותם עבד בחזרה ממנו, אלא שהוא סירב להשיבם לו עד להסדרת החוב.
לדברי הנאשם 3, הגיע ביחד עם ראשיד, למרכז השירות של אורנג' ע"מ להחליף מכשיר טלפון. כאשר ישב מול הפקיד הבחין בתומר שנכנס למקום, וניגש אליו. בהמשך, ביקש ממנו תומר את השיקים שחזרו, והוא סרב לתיתם לו. בתגובה "התחצף" אליו תומר בהודיעו לו שישיג את השיקים "בדרך שלו". בתגובה, דחף את תומר, והמכות החלו. כשעה לאחר מכן, התקשר לדבריו אל אבי אלון וסיפר לו על שהתרחש, על מנת שיעשה "סולחה" בינו ובין תומר. אבי אלון התקשר, לדבריו, למורן, וזה הודיעו כי אין מה לדאוג, "אנחנו נסגור את זה". לבסוף, נסגר הענין.
גם בחקירתו הנגדית, סיפר הנאשם 3, על השיקים שקיבל במכירת הרכב לעבד, וכן סיפר, על הארוע במרכז אורנג', שם לא פגע, לדבריו, בתומר, אלא, לחץ לו את ידו. כך, אף שבסרט שבו תועד המפגש באורנג' נראה הוא דוחף את תומר. הדחיפה הזו, כך טען, היתה "סתם ככה" (עמ' 3039 לפרוט'). לאחר הדחיפה, נפתח ויכוח שבעקבותיו באו הבעיטות.
כיצד אם כן, יוכלו הסניגורים המלומדים להמשיך ולטעון, שאין כל ראיית סיוע לעדותו של תומר?

הנאשם 4, על החוב של מורן
337. לדברי הנאשם 4, הכיר את אבי מורן בסביבות שנת 1999, כאשר החל לעסוק בפריטת שיקים ואבי מורן עבד כקבלן שיפוצים וניקיון. לאחר קשרים שחדלו והתחדשו, חוזר חלילה, ביקש ממנו מורן הלוואה גדולה שאותה אכן קיבל והחזיר.
בשלב מסוים החל אבי מורן, לדבריו, גם לפרוט אצלו שיקים, וזאת, בהיקפים של "כמה עשרות אלפים". עם הזמן הלך וצבר חוב שהגיע לכ-200,000 ₪. ברקע החוב, כך הנאשם 4, עמד משבר כספי אליו נקלע מורן, בעקבות בריחה לחו"ל של קבלן גדול שעימו עבד. אף שהבין כי מורן נמצא, כלשונו, "על הקרשים, אין לו שקל על הנשמה... גמור", הבטיחו להסדיר לו את החוב. משנקף הזמן והחוב לא נפרע, גבר כעסו על מורן. לבסוף נואש והתנתק ממנו לתקופה של "חצי שנה חמישה חודשים".
בכל דבריו עד כאן, תמך הנאשם 4, באופן מלא, בעדויותיהם של מורן ושל תומר.
בהמשך, עבר לספר על תומר, שהופיע בשטח, והציג עצמו בפני
ו, כמי שעובד במשרד עורכי דין ומרכז בידיו את הטיפול בחובותיו של אבי מורן. תומר היה עבורו "נס מהשמיים", כלשונו. תחילה האמין שהוא אכן עורך-דין שמונה על ידי מורן לטפל בחובותיו, שלו ושל אחרים, ושמח.
בשלב ראשון, הציע לו תומר, הסדר תשלומים של 3,000-5,000 ₪ לחודש, תוך שהוא עצמו הבטיח לעזור למורן להשיג לו עבודות בתחום הבנייה. הנאשם 4, הכחיש כל עימות עם תומר, ולהיפך; תקוותו היתה להעזר בו בפרעון חובו של מורן.
ככלל, טען, לא איים מעולם על חייבים; מקסימום, כך בלשונו, סינן קללה פה ושם, כפי שעולה מהאזנות הסתר בציינג'. בפגישה שקיים לדבריו עם תומר בכפר סבא אצל בחור בשם הרצל, ביחד עם מורן, הבין הנאשם 4, לדבריו, שתומר אינו עורך דין, אך תלה בו עדיין תקוות שיסייע בשיקומו של מורן בעבודה, ובהסדרת חובו. על התרשמותו מן המעורבות שגילה תומר בנושא, סיפר כך:
"... תומר לא איש של עבודה, אבי היה איש העבודה. תומר היה מן גזבר כזה, מנהל את הכל, היה חשוב לי מאוד הקטע של תומר, להיות בסדר ולהיות קרוב כדי שאני אקבל ממנו, שאני צריך למשוך ממנו כמה שיותר כסף. את מבינה? שזה לא היה מספיק אז הייתי מתקשר לאבי מורן תראי תומר לא מעביר לא זה ולא זה" (עמ' 3559 לפרוט').
לדבריו, אכן החל מורן, באותה תקופה, לפרוע חובו בתשלומים של 10,000 ₪-15,000 ₪ שהעביר לו על חשבון החוב. בשנת 2003, פרע מורן חלק קטן נוסף של החוב, סך הכל 10,000 ₪-20,000 ₪ אלף מתוך מאתיים אלף או מאתיים ועשרת אלפים שהיה חייב.
עם פתיחת הצ'יינג', כך הסביר, לא יכול היה עוד להמשיך להתנהל מול תומר כמו קודם, "כי כבר יש לי שותף... הכסף של העסק, זה לא כסף שלי, אני, יש לי שותף שיש לו כסף אני לא יכול לקחת כסף שלו ולפרוט, מתוך אינטרס אישי" (עמ' 3560 לפרוט').
לשם הדגמה, הוסיף:
"אני צריך עכשיו לפרוט לתומר שיק נכון? כדי לקזז? למשל לפרוט עשרת אלפים ₪ ולהוריד 2,000 ₪ מהשיק.? עכשיו זה יהיה לא פייר שאני אקח, אוציא 10,000 ₪ מהעסק, אתן לתומר, אפרוט לתומר 10,000 ₪, לבן אדם שהוא לא בטוח לכאורה, כי הוא לא הכי, אתה כבר נמצא איתו, הרי במצב אחר אני לא הייתי פורט לו. נכון? כאילו, אם יש לי חוב" (עמ' 3560 לפרוט').
לדברי הנאשם 4, התנגד מרואן תחילה, לקיזוז החוב בדרך שתאר, בשל מצבו הכלכלי הקשה של מורן. לכן החליט, לדבריו, להפגיש את תומר עם מרואן בצ'יינג.
היוזמה הייתה, לדבריו, בפועל של מורן ותומר, שביקשו למשוך זמן ו"להמשיך להתגלגל".
כך או כך, לטענת הנאשם 4 היתה אותה פגישה בצ'יינג', פגישת היכרות עם מרואן שאמור היה להחליט בעקבותיה אם לאשר לשניים להמשיך ולפרוט שיקים בצ'יינג'. כך, בלשונו:
"...אנחנו יושבים, אני מסביר שהוא השותף שלי, אני מסביר לו שאני צריך לפרוט להם שיקים וזה עניין שאני צריך לקזז את השיקים האלה חוב שיש לי איתם שזה חוב אישי שלי" (עמ' 3562 לפרוט').
ובהמשך:
"אני כבר לא יכול לפרוט ל(תומר), זה לא כסף שלי לבד זה עסק, אני מנהל עסק ויש לי שותף בעסק. זה כסף של בנאדם" (עמ' 3636 לפרוט').

הצדקנות שהפגין הנאשם 4 לאורך עדותו, דאגתו לחבר, ונסיונותיו לעזור, לא התישבו בעיני, למרבה הצער, עם העובדה הפשוטה, שהחליט לערב את מרואן בחוב, ולצאת למאבק אלים לצורך פרעונו, כפי שהוכח מן העדויות שהוזכרו. אילו באמת דאג הנאשם 4, לחברו, כפי שטען, היה מסדר את הענינים איתו, בדרך אחרת. הנאשם 4, ידע מכל מקום, ללא ספק, כי הכנסת מרואן לתמונת החוב, סופה, אלימות.
לשאלות שהוצגו לנאשם 4 בענין זה, טען כי "טבעי" שמרואן - שנכנס באקראי לחדר האחורי בצ'יינג' אחרי "דקה או שתיים", יישב בראש השולחן. שכן, הוא זה שהיה אמור לעשות לנאשם "טובה אישית" ולאשר את קיזוז החוב באמצעות פריטת שיקים בצ'יינג'.
הנאשם 4 הכחיש, מכל וכל, ששאדי וחנניה נכחו באותה פגישה. לדבריו, לא היתה נוכחותם במקום חשובה.
בהמשך, הוסיף כי שאדי "כמעט בטוח" לא נכח. משהוסבר לו שכבר הוכח כי שאדי, מג'די וחנניה נכחו בפגישה זו, השיב: "אתם לא יודעים כמו שאני לא יודע, תאמיני לי". בהתייחסו, לגירסאותיהם של תומר ואבי מורן לענין הנוכחים באותה פגישה, טען:"...אין דבר כזה, אין דבר כזה. אם זה משהו אני אומר שזה מקרי לחלוטין, אין לזה שום קשר" (עמ' 3634 לפרוט').
לשאלת התובעת, כיצד הפך החוב הפרטי שחב לו מורן, לחוב של "הארגון", טען בלהט:
"זה חוב שהוא מנותק לחלוטין, אני מתנהל עם אבי מורן כבר 7, 8 שנים, הלוך חזור, שיקים שהלכו, שיקים שחזרו, נתקע, חזר. אף פעם לא הייתי צריך שיהיה, שיקח את החוב עליו או לא יקח החוב. עובדה, אני מכיר מתחילת 2002 את תומר עד 2005 כשנעצרנו, קיבלתי 45,000 שקל על החוב. מה אני אגיד לך, אין לי מה להגיד. הוא יכול להגיד זה מתאים לגרסה שלו ל- 400,000 שקל שקיבלתי. זה לא הגיוני מה שהוא אומר, ויש לו סיבה טובה להגיד את מה שהוא אומר, הוא צריך לספק את הסחורה והוא מספק אותה בדרך שלו" (עמ' 3635 לפרוט').
הנאשם גם דחה את טענת התובעת, כי באותה פגישה דובר על החשבוניות הפיקטיביות שהציע מרואן לתומר כפתרון לחוב:
"לפני המשפט הזה אני לא יודע מה זה חשבוניות פיקטיביות, אני לא יודע מה זה אפילו, בחיים שלי לא התעסקתי בזה. אני לא אתעסק בזה באופן עקרוני, אני לא יודע מה זה" (עמ' 3639 לפרוט').
לדבריו, המשיך מורן באותה תקופה, לפרוע את החוב באמצעות שיקים שמסר למרואן (נ/29). לשאלת בית המשפט כיצד תיעד את ההתקדמות בפירעון, השיב הנאשם 4, כי השתמש בסימנים. הרישום "מט" על גבי השיקים, סימל לדבריו, בראשי תיבות, את השמות "מרואן" ו"טישלר".
בסך הכל, טען, קיבל על חשבון החוב סכום כולל של כ-45,000 ₪, וכאשר אחד השיקים חזר, פנה לאבי מורן ולתומר שיטפלו בעניין.
בחקירתו הנגדית, התבקש הנאשם 4 להתייחס להכחשת קשריו העסקיים עם אבי מורן, בחקירתו מיום 5.4.05 (ת/84) שם טען: "לא היה בנינו ביזנס, היה בני לבין אבי דברים שאני לא רוצה לפרט" (עמ' 1 ש' 17-16). הנאשם לא הסביר דבר, והמסקנה ברורה.
בהישאלו על ידי התובע המלומד, עו"ד שרון, האם התקשר אליו אבי מורן, והאם סיפר לו על אירוע של זריקת רימונים לעבר ביתו, השיב הנאשם 4:
"אני לא זוכר. ששאלתי אני זוכר שהוא התקשר אלי לשאול אותי שקרה לו סיפור כזה וכזה שזרקו לו רימון הביתה ואמרתי לו איך אתה בכלל יכול לחשוב לכיוון בעניין שלי" (עמ' 3873 לפרוט').
כך או כך, בתקופת הנתק הבין הנאשם 4, לדבריו, ש"הענין גמור", ושלא יקבל "שקל" מאבי מורן, וזו היתה "מכה ענקית", כלשונו.

הנאשם 4, על תקיפתו של תומר במרכז השירות של אורנג'
338. לדברי הנאשם 4, שהה בביתו באותו יום, כאשר קיבל שיחת טלפון מתומר אשר הודיעו כי הותקף על ידי שאדי. לדבריו, היה "המום". כאשר איים תומר שיפנה למשטרה, השיבו: "תלך מה שאתה רוצה". בהמשך, הוסיף:
"אם הוא (תומר-ב.א.ת) יערב את המשטרה זה זכותו ואני לא יכול למנוע דבר כזה ממנו בכלל. לא יצליח לפתור כמו שאני רוצה אז הדרך פתוחה, שיעשה מה שהוא רוצה" (עמ' 3569 לפרוט').
לשאלה, מדוע ראה תומר להתקשר דווקא אליו, השיב:
"אני מכיר את שדי אני מכיר אותו טוב, הוא גם ניסה להתקשר אליי... הוא בטח לא תפס את מרואן והתקשר אלי" (עמ' 3568 לפרוט').
בהמשך פירט:
"הוא סיפר לי מה קרה עם שאדי, ומייד אחרי השיחה הזאת התקשרתי לשאדי, התקשרתי לשאדי, אבי מורן אני לא זוכר. התקשרתי לשאדי ודיברתי עם שאדי, ואמרתי לך ששאדי סיפר לי על הוא התגרה בו לא התגרה בו, והיה ביניהם איזה שיקים, לא יודע מה משהו כזה. אני לא זוכר לא יכול לזכור לך במדויק, ואז שאלתי את שאדי איך קרה, וכאילו איך הגעת למצב הזה ושאדי סיפר לי אני זוכר עד עכשיו הוא אמר שמתי ולא יודע איך הגעתי אני בעצמי למצב הזה באותו רגע. התקשרתי לתומר ואמרתי לתומר אל תדאג אנחנו נדבר וזה ויהיה בסדר, והתקשרתי לאבי מורן שירגיע את הרוחות ונסדר את זה" (עמ' 3876 לפרוט').
משהוצגו לו דבריו של קב"ט אורנג', לפיהם, התקשר תומר "לבוסים" של התוקפים, הזדעק הנאשם 4: "איזה בוס ? איזה חוב ? אני אומר לך שאין דבר כזה וזה שטויות" (עמ' 3877 לפרוט').
לדבריו, הבין בהמשך, משאדי, כי רק ניגש ללחוץ את ידו של תומר, ותומר התגרה בו. לדבריו, הצטער על הארוע. כך עלה, אליבא דידו, גם מן השיחות בינו ובין תומר בפלט השיחות היוצאות והנכנסות של תומר, נ/30 ונ/31, בחודשיים שאחרי האירוע.
בהתיחסו אל השיחה מיום 21.5.05, שהוקלטה ותומללה (ת/244) הסביר אבי אלון, כי ניסה לתאם בה פגישה בין תומר ובין מרואן, על מנת לגרום להשלמה בין הנצים.
בשיחה נשמע כך:
"לא צריך... תביא את אבי מורן שיסתכל על השיקים ואישר כל דבר ואם הוא יאשר אז בסדר, אם הוא לא יאשר את זה ולא תהיה ולא תהיה ולא תאשר את זה איתו ביחד אז בוא נשב ונתווכח אין בעיה, הלוואה וזאת תהיה הבעיה" (ת/244 בעמ' 4)

עד ההגנה הרצל אזולאי
339. עד זה, שכנו של הנאשם 4 בכפר סבא, זומן להעיד מטעם הנאשם על הפגישה בה נכח, ואשר בה השתתפו, לצד הנאשם 4, גם אבי מורן ותומר טישלר. הרקע לפגישה, כך לפי עדותו של עד זה, היה ניסיונו של הנאשם 4, לשלב את אבי מורן בפרויקט בנייה ברעננה שבו עסק ביחד עם אחד "זמיר", שהיה חייב גם הוא לנאשם 4, חוב כספי.
לדברי העד, ההצעה שהועלתה בישיבה, הייתה אכן, לשלב את אבי מורן בפרויקט שלו, על מנת לאפשר לו לקזז את חובו כלפי אבי אלון, מן התמורה שיקבל מעבודתו בפרויקט. בין היתר, עלתה הכוונה, לאפשר למורן לעבור על תוכניות העבודה של הפרויקט ולבחון אם יש ביכולתו לסייע בהשלמתו.
במהלך הפגישה בבית הקפה, כך העד, לא נשמעו כל איומים על מי מן המשתתפים. בפועל, היה זה מפגש עבודה שלו וענייני. בסופו, ביקש אבי מורן שהות למחשבה, וזו ניתנה לו, דא עקא, שההצעה לא יצאה אל הפועל, בשל מחלוקת בענין התמורה שדרש אבי מורן.

גירסת הנאשם 7, על הארוע במשרדי אורנג'
340. בחקירתו הראשית התייחס הנאשם 7, ראשיד, בין היתר, לאירוע תקיפתו של תומר במשרדי אורנג' בכפר סבא. כך, בלשונו:
"זה הסיפור הזה, הייתי אז, נסעתי אני ושאדי לאורנג' לעשות עסקת טלפון שם. נסענו לשמה, ישבנו עשינו את העסקה, את תומר אני לא מכיר, אף פעם לא ראיתי אותו, לא מכיר אותו, הוא גם לא מכיר אותי, אין בינינו שום דבר. אז ביציאה דיבר עם שאדי, הלכנו, שעברנו אותו כמה הוא זרק לנו מילה הוא אמר לנו ערבים מניאקים, חזרנו נתנו לו סטירות, כמה סטירות. וזה מה שהיה ונגמר. לא תקפתי אותו לא עם סכין, לא נסיבות מחמירות, אין הוא לא נפצע לא שום דבר. זה הכל שטויות. ואני לא מכיר אותו ואף פעם לא היה בינינו שום עסק" (עמ' 4027 לפרוט').
אין צריך לומר, כי דבריו של ראשיד שונים הם בתכלית מדבריו של שאדי ושל אבי אלון, שלא לדבר על דבריו של תומר ושל העד הנויטרלי, קב"ט אורנג'.
משהופנתה תשומת ליבו של הנאשם 7 לסרט שצולם במרכז השירות של אורנג', ת/254,טען שדווקא מהתבוננות בסרט ניתן להבין שתומר "זרק" לעברם "מילה", והנאשמים הבחינו בכך וחזרו אליו, החטיפו לו "כמה סטירות וזהו וזה נגמר".
בנקודה זו טעה הנאשם 7 מאוד. מהתבוננות בסרט עולה תמונה עגומה, בה מפילים הנאשמים את תומר לריצפה ובועטים בראשו, לאחר ששאדי ותומר מחליפים דברים ביניהם.
יתרה מכך, גירסת הנאשם 7, כפירוטה לעיל, היא גירסה כבושה שלא הועלתה על ידו אלא בבית המשפט. הגירסה לא הובאה מפיו, לא בהודעתו (ת/222) וגם לא בעימות עם תומר (ת/228) בהן הכחיש את עצם התקיפה. משנשאל על כך, השיב:
"אני הכחשתי את הכל, החלטתי להכחיש, הם באו אלי מייחסים לי ארגון, אתה תלך להרבה שנים, אם לא תפתח את הפה על מרואן אנחנו נכניס לך. זה כול'ה שתי סטירות אתה לא עשית כלום. סתם תדבר עם (על) מרואן עכשיו תלך הביתה, זה כל החוקרים היו אומרים את זה, גם יזהר וגם אריה שרף, מסבאח אני חושב... אז החלטתי לא לדבר, לא רציתי להגיד, אמרתי להם בבית משפט..." (עמ' 4029 לפרוט').

לשאלת בית המשפט, מדוע לא סיפר לחוקרים שתומר התגרה בו, ושעל כך סטר לו, טען, שהחוקרים לא רצו לשמוע.
כך או כך, גירסת הנאשם 7 היא ביסודה, זו, שלא הכיר את תומר לפני האירוע במרכז אורנג', שהרי כלל לא נכח במפגש בצ'יינג'. בלשונו: "הוא, (תומר-ב.א.ת) במסדר הזיהוי לא זיהה אותי, איך הוא מכיר אותי מהצ'יינג'?... במסדר זיהוי לא זיהה אותי, הצביע על מישהו אחר".
בסופו של דבר, הודה הנאשם 7, כי הייתה זו טעות להפיל על תומר "שתי כאפות", כפי שגם טען קודם באוזני החוקר, גיל רותם במזכר, ת/220, בו הכריז: "עשיתי טעות מגיע לי לשבת בבית הסוהר".

לסיכומו של האירוע באורנג' נשוא האישום הארבעה-עשר ותקיפתו של תומר שם, אין ספק שהתביעה הביאה לגביו, ראיות מוצקות שדי בהן לבסס כל שנטען על ידי באי כוחה בענין זה.

האישומים 11, 15, 16; האלימות נגד עבד
כללי
341. שלושת האישומים הנ"ל, עניינם במעשי אלימות שביצעו הנאשמים, אליבא דתביעה, במסגרת הארגון, כנגד עד המדינה, עבד. המדובר הוא על מכות בצ'יינג', על יריות לעבר ביתו, ועל תקיפה פיזית ומילולית.
גם כאן, בשלוש אישומים אלו, נמצא המערך הראייתי שהביאה התביעה להקמתם, נשען בעיקרו על עדותו של עד המדינה עבד, אולם, לא בכובעו כעד מדינה, כי אם כקורבן נשוא המעשים המיוחסים לנאשמים באישומים אלו, ואשר כוונו כלפי מטרה אחת, היא הפגיעה בו.
אשר על כן, בחינת עדותו של עבד, ככל שמתיחסת היא לאישומים אלו, אינה דרושה תוספת ראייתית מסוג סיוע, לה נדרשת, ברגיל, עדותו של עד מדינה, אלא "בחינה זהירה" של הכלול בה (ראו, עניין עיאט לעיל).
האישומים אפוא ייסקרו להלן, אחד לאחד, תוך התייחסות לראיות שהובאו על ידי התביעה לצורך גיבוי הנטען בהם.

האישום האחד-עשר
342. במרכזו של האישום האחד-עשר, עומדות מספר עסקאות שבמסגרתן, כך התביעה, מכר עבד לאחד, ראיד חאג' יחיא מטייבה (להלן - חאג' יחיא) חשבוניות פיקטיביות בהן סחר, כאשר את השיקים שקיבל תמורתן, העביר לנאשם 1. משביטל חאג' יחיא את השיקים, דרש ממנו מרואן, לשלם לו סך 15,000 ₪, בגינם. לצורך כך, זימנו מרואן לצ'יינג', וכשהגיע, היכהו הנאשם 3, באגרופים ובחפצים שונים.
שבוע לאחר אותה פגישה, כך כתב האישום, נורו יריות לעבר ביתו של עבד.
משראה עבד כן, לווה 2,000 דולר, והעבירם לידיו של עד התביעה, סאלח, על מנת שימסרם לנאשם 1. אלא שבכך עדיין לא נושע. על אף הפרעון החלקי של חובו, כך כתב האישום, המשיך עבד לקבל איומים מן הנאשם 1.
כשבוע לפני חתונתו, כך נטען, הגיע הנאשם 1 אל עבד, ביחד עם הנאשמים 3 ו-5, ודרש ממנו לעלות לרכבו. כאשר סירב, איים עליו הנאשם 1, שלאחר החתונה "יטפל בו".

עבד על האישום האחד-עשר
343. בהתייחסו לאישום זה, סיפר עבד בעומדו על הדוכן, על קשריו העסקיים עם חאג' יחיא, על השיקים שקיבל מידיו, על ביטולם, ועל התערבותו של מרואן בסיפור, הכל, כנטען בכתב האישום. בהמשך, התייחס אל מפגשו עם מרואן ואנשיו, בצ'יינג', בו נכחו לדבריו, אבי אלון ואיהאב פריג' המנוח. במפגש הזה, טען, נדרש לפרוע לא רק את חובו למרואן, אלא, גם חוב נוסף בו הסתבך בעקבות שכירת רכב ממנו, כך שחובו הכולל למרואן, הסתכם לדבריו, באותה עת, לסך של 50,000 ₪.
לדברי עבד, חיפשו אחריו מרואן וחבורתו פעמים רבות בטלפון, והוא לא ענה. באחד מימי יולי 2003, בשעה 11:00 בבוקר, בוצע לדבריו ירי על ביתו, על ידי איהאב המנוח וקוסאי קאסם המנוח (עמ' 644 לפרוט').
לאחר שמשפחתו התלוננה על כך במשטרה, התערבו בענין, שניים, שבעזרתם הוסכם שיפרע את חובו בתשלומים, של 5,000 ₪ אותם תמסור אימו בכל חודש, למרואן. לשאלה, מדוע לא שילם את כל הסכום באחת, כדי לשים סוף לעימות, השיב: "לא היה לי, הייתי מבזבז, הייתי מהמר גם" (עמ' 645 לפרוט').
לשאלת עו"ד פלדמן
, הסביר עבד, בהמשך, כי סכום השיקים של חאג' יחיא הגיע לסך של בין 14 ל-18 אלף ₪ (עמ' 1118 לפרוט').
לשאלה, אם לא נבעו חובותיו למרואן מהפסדיו בהימורים, השיב, כי לא הימר כל הזמן, וממילא, לא הימר בכספי ההלוואה.
יום אחד, כך המשיך, במהלך ניסיונות גביית החוב ממנו, הגיעו אליו מרואן, שאדי וראיד סולטן, וניסו להכניסו בכוח לרכבם, ללא הצלחה. לאחר מכן הגיעו לדבריו, השלושה, אל אשתו וילדיו, והודיעום: "בסוף יהיה פיצוץ ואתם תמצאו את הבן שלכם בתוך איזה שק זרוק בשדות" (עמ' 646 לפרוט').
כאשר הותקף במכות, כך טען, לא העז להגיב, בשל האקדח שהיה בידי הנאשם 5. לשאלת בית המשפט, מדוע לא פנה למשטרה, השיב, כי פחד לעשות כן.

344. אירוע אלימות נוסף התרחש לדברי עבד, באחת השבתות, כאשר נקרא לצ'יינג', שם הובהר לו, לדבריו, שעסקאותיו הפרטיות עם תומר, התגלו למרואן ולאנשיו, שכעסו עליו מאד. על רקע זה, הוכה לדבריו, על ידי מרואן, על ידי שאדי ואיהאב, ועל ידי קרוב משפחה נוסף של מרואן, באסם, שבעט בו. גם אבי אלון נכח לדבריו בארוע זה, אך לא השתתף במכות עצמן. נכחו גם, חיים בורקס, מג'די וראיד. חנניה גם הוא הוזכר בקשר לאירוע זה.
לשאלת בית המשפט, מדוע נענה לזימון לצ'יינג', השיב: "אם אני לא אלך, אני אמצא את עצמי באיזה שדה זרוק" (עמ' 647 לפרוט').
כאשר יצא מן הצ'יינג', כשפניו מכוסות דם, לדבריו, נתקל בתומר, אך לא סיפר לו על שחווה בפני
ם. בשל פציעתו, ביקש מסלאח שיקחהו לבית חולים, ובהיותם שם, קיבל טלפונים חוזרים בהם נשאל אם התלונן במשטרה.
כאשר הלין בפני
קרוב משפחתו של מרואן על שחווה, השיב לו זה: "הם עשו לך כי הם אוהבים אותך, זה בשבילך... הם חברים שלך ואוהבים אותך הם עשו את זה לטובתך" (648 לפרוט').

345. הארוע הנוסף של ירי על ביתו, התרחש, לדברי עבד, בשנת 2003, בתקופת הבחירות כאשר נדרש על ידי מרואן להציב שלט מואר על ביתו. כאשר הודע למרואן, שלא האיר את השלט, בוצע ירי לעבר ביתו. לדבריו, נהג מרואן לספר עליו בלעג, שרק כאשר יורים לעבר ביתו הוא יוצר קשר.
לשאלה, מדוע בכל זאת פנה בסופו של יום למשטרה, טען, כי לאחר שנה וחצי, שנתיים, של איומים ואלימות פיזית, הגיע למצב בו הרגיש שאין לו עוד יכולת להילחם באנשים אלה.

גירסתו, או, גירסאותיו, של סאלח על הירי
346. בחקירתו מיום 10.11.04 סיפר סאלח לחוקר דוד שמני, על אירוע הירי לעבר ביתו של עבד:
"סלאח: אני הייתי נוכח, הייתי נוכח שאנשים שלו (של מרואן-ב.א.ת) יצאו לירות על איזה בית ולחזור. אלה ששניים שמתו
דודו: שניה, ראיתי בעיניים שהם ירו?
סלאח: הלכו ממנו עם הזה. יצאו מהמשרד וכשהם חזרו צוחקים, החליפו בגדים על ידי בשביל שלא יהיה אבק שריפה עליהם. ואחרי חמש דקות – אני ידעתי ברגע שהם נכנסו התחילו לדבר כולם על הירי. איפה ירית, איפה זה. הוא אמר...
דודו: מישהו נפגע מהיריות האלה או שזה סתם היה הפחדה?
סלאח: הפחדה. פגעו באיזה בית וחזרו. זה הבית של עבד.
דודו: אה, על עבד ירו?
סלאח: פעמיים" (ת/428 בעמ' 25-26).
בעדותו בפני
נו, הכחיש סאלח דבריו אלה, בטענו, כי אמר מה שאמר, על מנת לקדם המגעים להסכם עד מדינה שנוהלו עימו. לטענתו, הומצאו הדברים על ידו, או, הובאו מפי אחרים.
למותר להבהיר כי אין מאומה בהסברו זה שרצה לרצות החוקרים. מה היה לו "להמציא" סיפור של יריות על ביתו של עבד דוקא, כפי שסיפר עבד עצמו? - דבריו בהודעה ת/428, עדיפים על פניהם מהכחשתם בבית המשפט.

תומר, על האלימות כלפי עבד
347. תומר היה, לדבריו, עד ראיה להכאתו של עבד בצ'יינג' באחד מימי השבת בו ביקר בשוק של טירה כך סיפר על הארוע:
"ביום שבת יש שם שוק בטירה, הגעתי לא לבד. השוק אגב ממש ממול ה-change הגעתי לשם וריאתי ככה התקהלות של רכבים מחוץ למשרד שבת, לא זוכר באיזה עניין נכנסתי היה לי איתם עדיין ענינים שונים ורציתי להיכנס. חיכו לי באוטו חברים. ברגע שאני נכנס ככה מרחוק כבר שמעתי צעקות וכל מיני רחשים ושהסתכלתי ככה ממש מהכניסה ראיתי את עבדול חי עבד אותו עבד שמכר לי חשבוניות כולו דם, דם כל הפנים, הבגדים, ככה מדדה נשען על מישהו לכיוון היציאה מהמשרד" (עמ' 469 לפרוט').
עדותו של תומר מעמידה את גירסת התביעה שנשענה על עדותו של עבד, על רגליה. ולמרות, שעדותו של עבד - כקרבן האלימות וכמתלונן באישום זה – לא צריכה סיוע כלל, הרי שזה נמצא בעדותו של תומר.

הנאשם 1, על האישום האחד-עשר
348. לטענת מרואן, לא ידע כלל שעבד עסק בסחר בחשבוניות: "הוא פרט ממני שיקים כמו כל קבלן שעובר בא לפרוט במשרד" (עמ' 2742 לפרוט'). עבד, לדבריו, הביא לו שיקים רבים לפריטה, והוא לא ידע מי היו בעליהם. ממילא, הכריז, לא היכה את עבד מעולם ולא איים עליו:
"לא הייתי מסוגל להרים עליו יד. הייתי מקלל אותו בשביל להוציא את העצבים להתפרק כי היה פורט צ'קים גנובים ב- צ'נג'ים אחרים בשם שלי... לא הרמתי עליו יד בחיים... אם הייתי מרים יד לא הייתי מקלל, כי להרים יד זה מוריד את העצבים אז העדפתי לקלל" (עמ' 2744 לפרוט').
הנאשם 1, הכחיש כל ידיעה על ארוע אלימות שהתרחש אליבא דתביעה, שבוע לפני נשואיו. כמו כן הכחיש ידיעה על תקיפת עבד על ידי הנאשמים 1 ו-3 במשרדו, או על אירוע הירי המתואר בסעיף 6 לאישום 11.
אם חזרו שיקים של עבד, טען, הרי הודיע לו על כך בטלפון, כמו לכל לקוח אחר של הצ'יינג'. בלשונו:
"תראה לי שחוזר צ'ק בבנק גם מרימים לי טלפון. הם לא מתביישים ממני כי זה כסף שלהם ושזה כסף שמגיע לי אני גם עושה טלפון כמו שעושים בבנק... היו מקרים שהתקשרתי להרבה אנשים לא רק לעבד... לעבד ולהרבה אנשים שחוזר צ'ק כי אני מודיע לבעל הצ'ק שחזר" (עמ' 2743 לפרוט').

הנאשם 2, על האישום האחד-עשר
349. הנאשם 2, לא הואשם במסגרת אישום זה, אולם התייחס לדברים שעלו בעימות שנערך בינו ובין עבד. לדברי הנאשם 2 לא תקף את עבד מעולם, ולא נכח בארועי תקיפה בהם הוכה. כך, עלה לטענתו, כאמור, גם מן העימות בינו ובין עבד. בעדותו בבית המשפט, טען:
"שמעולם לא ראיתי מכות, ואז עאבד אמר כן, שראיתי מכות, אבל פעם אחת הוא אומר שזה היה סיטואציה...שראיתי אותו מקבל מכות" (עמ' 3303 לפרוט').
במיוחד, התקומם הנאשם 2, כאשר נטען נגדו שנכח בארוע מכות שהתרחש בשבת:
"איך אתה לא מתבייש, אני בכלל לא נוסע בשבת, אני בחיים שלי לא הייתי שם בשבת, איך אתה אומר הייתי ביום שבת? החוקרים ישר הוציאו אותו החוצה" (עמ' 3303 לפרוט').

הנאשם 3, על האישום האחד-עשר
350. הנאשם 3 לא הכיר, לדבריו, את חאג' יחיא, ולא ידע שעסק בסחר בחשבוניות פיקטיביות. לדבריו, לא זומן עבד לצ'יינג' על ידי מרואן, ואיש לא היכה אותו שם. עד שנעצרו המעורבים בפרשה, כך טען, היה עבד מגיע כמעט מדי יום לצ'יינג'. מעולם, כך הוסיף, לא ביקר אצל עבד בבית, אלא אספו מחוץ לביתו.

הנאשם 5, על האישום האחד-עשר
351. ראיד הכיר, לדבריו, את עבד מטירה. לעיתים, כך טען, פגש בו באקראי בצ'יינג', שם היה יושב הנאשם "מדי פעם", עם חברים "סתם". שם, גם פגש לדבריו את מרואן, את אחיו מג'די ואת אבי אלון. עבד היה מגיע לצ'יינג' לדבריו "סתם, יושב ושותה קפה והולך הביתה". היחסים בין שניהם היו תקינים, לשיטתו.
ראיד שב והכחיש שהיכה את עבד, כמתואר באישום זה. לדבריו, ידע היכן מתגורר עבד, כי בטירה "כולם מכירים את כולם", אך מעולם לא ביקר אצלו בבית ולא הכיר את משפחתו. טענתו של עבד שהוצגה לו, לפיה, קיבל כסף מידיו, הוכחשה על ידו מכל וכל. בעימות בינו ובין עבד, שתק הנאשם (ת/292) ועל הדוכן טען כי בחר לעשות כן, משום שעבד שיקר: "בן אדם משקר לי בפני
ם מה אני יכול להגיד לו"?
בהמשך טען ראיד, כי החוקרים הם שהורו לו לשתוק. עוד טען, כי ביקש להתייעץ עם עורך דין, אלא שהחוקרים לא רשמו זאת בעימות.

סיכום דבר באישום האחד-עשר
352. שני ארועים מתוך אלה שנדונו באישום זה, בוססו בראיות. האחד, ארוע המכות בצ'יינג' עליו סיפר עבד ושאותו אישר תומר; השני, ארועי ירי על ביתו שנתמך בהודעת סאלח במשטרה, ת/428.

האישום החמישה-עשר
353. עובדות אישום זה עניינן בחוב אחר של עבד למרואן, שמקורו בשיק דחוי על סך 15,200 ₪ שלא כובד על ידי הבנק. משחזר, הודיע מרואן לעבד, כי "יפוצץ לו את הבית", אם לא יפרעהו תוך יום.
הודעותיו המאיימות של מרואן הושארו בסלולרי של עבד, לפי הנטען; אחת, מיום 1.1.05, ואחת מיום 28.2.05. כך, בשיחתם מיום 1.3.05, בה המשיך מרואן ואיים עליו כי יפגע בו; וכך בשיחה מיום 4.3.05, בה הודיעו, כי הוא שולח אליו את הנאשמים 5 ו-10 כדי לקבל את הכסף.
איומיו של מרואן נמשכו אליבא דכתב האישום, אף לאחר שהשניים הגיעו לביתו של עבד, ועל רקע זה, מסר לידיהם סכום של 2,000 ₪.
ביום 6.3.05, כאשר הגיע עבד לצ'יינג', לפי הוראת הנאשם 1, הוכה שם על ידי הנאשמים 7,5,3 ו-10, שגרמו לו, לפי הנטען, חבלות חמורות בראשו.

עבד על האישום החמישה-עשר
354. על כל אירועי האלימות המתוארים העיד עבד מן הדוכן.
את אירוע האלימות הראשון, קשר בשיקים שקיבל מאחד, סלבה, שחזרו באין להם כיסוי. בגין שיקים אלה, כך סיפר, שלח אליו מרואן את הנאשם 5, ראיד ואת אחיו הקטן, מג'די, הנאשם 10, שנכנסו לביתו עם אקדח, והודיעוהו בנוכחות אשתו וילדיו, שלא יעזבו את המקום אם לא ישלם להם מיד 5,000 ₪. משכך, גייסה רעייתו, לדבריו, 2,000 ₪, והוא עצמו השיג 1,500 ₪, אותם מסרו לשניים הנ"ל. בשלב זה, הגיש לו מג'די, לדבריו, את המכשיר הסלולרי שלו, בו נשמע קולו של מרואן שואל: "מוצא חן בעיניך מה שקורה"?
לאחר שדיבר על ליבו של מרואן, כך טען, הסכים מרואן להשיב לאשתו 500 ₪.

355. אירוע אלימות נוסף נקשר, לפי עדותו של עבד, לשיקים של מוחמד בשארה, המכונה "אבו אל אמיר", שהיה שותפו של מרואן בעסק הקרמיקה, "נאצר את בשארה". לאחר סידרה של איומים, כך עבד, הובל על ידי שניים מאנשיו של מרואן אל הצ'יינג', שם היו "כל החבר'ה", בהם, מרואן, שאדי, אבי אלון, חנניה, חיים יוסף, שמואל מוסא, מג'די, ראיד וראשיד.
בהגיעו לצ'יינג', כך העיד, היכוהו מרואן ושאדי עד עילפון. בהיותו מכוסה דם, עזר לו חיים בורקס, לדבריו, לנקות הדם מפניו ומראשו.
חנניה, כך הדגיש, לא השתתף במעשה האלימות. גם אבי אלון, לא היכהו. לשאלות עו"ד פלדמן
, טען, שאת עיקר המכות ספג ממרואן (עמ' 1155 לפרוט').
בהמשך, הובל לדבריו, אל הרופא של מרואן, אחד שעבד סרב לקבל ממנו טיפול. כאשר הגיע לבסוף לביתו, התקשר אל מפעילו, יזהר עצמון, וסיפר לו הכל (ראו, דו"ח המרכז הרפואי ספיר, ת/262, והתמונות, ת/203, מיום 6.3.05 שצולמו על ידי עצמון).
ראיות אלה מהוות סיוע חד משמעי לסיפורו של עבד, ועל כך אין לחלוק.
משהטיח עו"ד פלדמן
בעבד, בחקירתו הנגדית, שהרופא אליו נלקח, לא מצא אצלו אלא שריטה בלבד, השיב:
"הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. למה הרופא הזה שלהם והם תרמו לו שמה מקום ועשו אתו מה שהם רוצים. עכשיו שהייתי אצלו סיימתי אצלו הלכתי לבית חולים, ויש גם את המסמך של הבית חולים" (עמ' 1156 לפרוט').
בעקבות האירוע המתואר, כך עבד, ובעקבות ותחושת הרדיפה שנטע בו מרואן, עזב עבד את ביתו. לדבריו, הסתייע במשטרה ששיכנה אותו, זמנית, בבתי מלון בתל-אביב (ראו, הודעות האיום בתמלילי השיחות מיום 1.3.05 ו-3.3.05, ת/238 – ת/240; ראו גם, עדותו של עבד בענין זה (עמ' 655 לפרוט')).
למותר להבהיר שגם השיחות המוקלטות הנ"ל, ואולי הן בעיקר, הציבו בסיס ממשי לראיות הסיוע, ככל שהיתה צריכה לעדותו זו של עבד, שהיה קרבן האלימות הנטענת.

החוקר יזהר עצמון, על האלימות נגד עבד נשוא האישום החמישה-עשר
356. בעדותו, סיפר החוקר יזהר עצמון, כי בחודשים האחרונים של הפעלת עבד, סבל זה מלחץ כבד מצד מרואן ואנשיו, שאיימו עליו ותקפוהו יותר מפעם. באותה תקופה הוקלטו, לדבריו, הודעות רבות שמרוואן השאיר לעבד בטלפון הסלולרי שלו, מצב דברים שהגביר את חששותיו של עבד, והפעלתו הפכה להיות קשה יותר ויותר. בשל כך, הוחלט, לדבריו, להקדים את שלב פיצוח החקירה ולהתחיל לבצע מעצרים. חלק זה של החקירה נפתח, לדברי העד, ביום 4.4.05.
בפועל, כך המשיך, קדמו להחלטה להקדים את שלב הפיצוח, מספר אירועים משמעותיים שאותם פרט בעדותו. הארוע הראשון התרחש, לדבריו, ביום 4.3.05, בביתו של עבד, כמתואר באישום החמישה-עשר. באותו יום, התקשר אליו עבד וסיפר לו, שנמצאים בביתו ומחוצה לו, אנשים עם אקדחים. על רקע זה, סיפר, העביר תדרוך לאנשיו, ודאג שכוחות משטרה ייערכו מחוץ לטירה (ראו, הדו"ח ת/201).
ארוע אחר התרחש לדבריו ביום 6.3.05, במשרדי הנאשמת 11, כמוזכר באישום החמישה- עשר. לדבריו, ידע שעבד אמור להגיע באותו יום לצ'יינג' וניסה להשיגו, אך הדבר לא עלה בידו. הקשר עימו התחדש בסמוך לשעה 5:00. כאשר עבד התקשר אליו, בכה לדבריו בשיחה וסיפר שהוכה. למחרת, כך סיפר, צילם העד את עבד כשהוא פצוע (ראו, הדו"ח, ת/202 והתמונות, ת/203).
עדות זו של החוקר והראיות ת/201, ת/202 ות/203 שליווה, מבססים היטב את עדותו של עבד בהתייחס לארועי האלימות, נשוא האישום החמישה-עשר.

הנאשם 1, על האלימות כלפי עבד, נשוא האישום החמישה-עשר
357. לדברי הנאשם 1, הגיע עבד יום אחד אל שותפו בעסק הקרמיקה, מוחמד בשארה, וביחד הלכו לפרוט שיקים אצל אחד, פאדי אל עיר. לאחר שחזרו השיקים ללא כיבוד, פנה אליו, אל עיר, וסיפר לו כי "עקצו" אותו. על רקע זה, הרים, לדבריו, טלפון לעבד ופרק עליו כעסו. בלשונו: "קיללתי, ליכלכתי, התעצבנתי, זה מה שהיה". בהמשך, טען בצדקנות חוזרת:
"זה גניבה. אם אתה מטעה בן אדם, נותן לו צ'ק שאין לו אבא ואימא, אז פה הוא עקץ את אבו אל אמיר ואת פאדיל עיר, עבד. ואמר להם, אל תפרטו את זה אצל מרואן, תלכו למקום אחר. והלכו. עכשיו, לי לא נעים כי אני בכבוד... עם כל החלפנים בטירה" (עמ' 2864 לפרוט').
בהתיחסו אל הדברים שאמר לעבד, ואשר צוטטו בפני
ו, בענין שיקים שעבד מסר מאחורי גבו, טען:
"הוא (עבד) עשה עקיצות בשם השותפים שלי בכל מיני מקומות וזה הרגיז אותי. ואני אומר לך פה, אני לא מתנער מדברים שעשיתי. קיללתי, אני קיללתי" (עמ' 2890 לפרוט').
לדבריו, גרם לו עבד להסתבך עם בעלי צ'יינג'ים אחרים, שהטילו עליו האחריות לאי פרעון השיקים נשוא האישום:
"אמרו צ'קים שקשורים אלי והצ'קים בכלל לא קשורים אלי. עכשיו מהצ'קים האלו נוצר הקללות. לא היה קללות על צ'קים שעבד חזר אצלי, אבל הם מנסים להסביר את התמונה שחזר אצלי צ'ק איימתי, עשיתי. עכשיו הצ'קים האלו של פאדי אל עיר הם נמצאים בתיק. הם הבינו אותם. חזרו והוא פרט אותם משם" (עמ' 2750 לפרוט').
מה שהפריע לו, היה לטענתו, השימוש שעשה עבד בשמו:
"הפריע לי שהלך ודיבר בשם שלי שהשיקים שלי... אני בן אדם שלא אכלתי שקל לאף בן אדם בחיים, אז מפריע לי שהוא מציג אותי בתור נוכל כמוהו" (עמ' 2750 לפרוט').
בדרך זו, הסביר מרואן את הקללות העולות בהקלטות, שהיו לדבריו פועל יוצא מהתנהגותו של עבד בנושא השיקים, ומן השימוש שעשה בשמו; התנהגות שהפכה אותו, כלשונו, "עצבני אש" (עמ' 2750 לפרוט'). וביתר פירוט:
"הוא לא ענה לי לטלפונים ולא בא עד שנעצרתי לא מכות ולא נגענו בו.אני לא יודע אם זה מוקלט אפילו יש, דיברתי אתו למה אתה עושה לי את זה, למה אתה פורט צ'קים בשם שלי... השארתי לו בהודעות, הוא לא ענה לי כמה ימים בכלל" (עמ' 2750 לפרוט').
אלא שהקלטות הודעותיו של מרואן מבטאות מציאות שונה. נסתפק דווקא בדברים שאמר מרואן באחת משיחות הטלפון עם עבד:
"אני יודע מתי אתה תבוא, אם אני לא אזיין את אשתך ואהרוג את ילדיך היום, אני מניאק" (ת/239 בעמ' 3)
ואידך זיל גמור.

הנאשמים 5, 7, ו-3 על האישום החמישה-עשר
358. הנאשם 5, ראיד, הכחיש מכל וכל את העובדות המתוארות באישום החמישה-עשר, וטען כי מעולם לא הגיע לביתו של עבד על מנת לדרוש ממנו כסף, ובכלל.
כך גם הנאשם 7, שהכחיש כל מעורבות בתקיפת עבד בצ'יינג'. בלשונו:
"זה שקר, זה לא היה, וזה, זה בכלל זה הכל שקר. זה חמשה אנשים לתקוף בן אדם בתוך משרד, מה יעני כל כך אנשים טפשים? לתקוף בן אדם לא, זה משרד, זה, איפה כל האנשים האלה יהיו כולם עליו חמש אנשים? זה משרד מטר מטר, איפה אפשר לתקוף אותו?... זה בחיים לא היה, זה הכל שקר, זה שקרן אחד גדול, זה כלב משטרתי מה, אין מה לעשות" (עמ' 4031 לפרוט').
לדברי הנאשם 7, פשוט העליל עליו עלילה גסה, על אף היותו בן משפחה, ולמרות קשריו הטובים עימו. הסיבה, לדבריו פשוטה. כמו שאר בני משפחתו, כך הסביר, הוא משתף פעולה עם המשטרה. המדינה, כך טען, נתנה לו כספים, מחקה לו חובות ועצמה עיניה ממעשי הנוכלות שלו. בסך הכל, נמסר לו סכום של "מיליון דולר", כשהוא, בתמורה, הפליל את מרואן, ולא רק אותו. היה צורך לדבריו, ש"עוד כמה אנשים שיפלו" כי "לבד זה לא מספיק" לצורך העמדת תמונה של ארגון, כך טען.
בחקירתו הראשית, טען הנאשם 7, כי היה מוכן לעמוד בעימות מול עבד. בחקירתו הנגדית הסתבר, כי נשאל על ידי חוקריו אם יסכים לעימות, והשיב להם: "כן אני מוכן אבל בבית המשפט לא במשטרה".
הנאשם 7, שב והכחיש הנאשם 7 שהשתתף בתקיפתו של עבד בצ'יינג'. לדבריו, גם לא ראה שעבד הותקף באותו יום, ולמעשה אף פעם לא ראה את עבד מותקף. כאשר עומת עם הדו"ח הרפואי ת/262 המתעד את פציעתו של עבד, הפנה את התובעת לעבד, שיסביר לה.
גם הנאשם 3, בהתייחסו לאישום זה טען, כי ידוע לו על שיקים שחזרו, אולם, מעבר לזה לא יודע כלום (עמ' 3001 לפרוט'). משנשאל לגופה של הפגישה שהנערכה בצ'יינג' שבה הוכה עבד, סיפר, כי את עבד היה פוגש כל הזמן, על בסיס קשרי הידידות ששררו ביניהם. לדבריו:
"...כל הזמן הייתי מקפיץ אותו הביתה, הולך אוסף אותו מהבית, כל טירה גם יודעים מזה. הוא היה נחשב מהחבר הטובים שלנו" (עמ' 3001 לפרוט')
ובהמשך:
"אני אומר לך שאני כל הזמן הייתי הולך אוסף אותו מהבית ומחזיר אותו לבית, כל הזמן." (עמ' 3001 לפרוט')
דא עקא, שדווקא תיאורו זה של הנאשם 3, אודות צמידותו לעבד, אותה ביקש לצבוע בצבעי פסטל רעותיים וידידותיים, היא העולה בקנה אחד עם דבריו של עבד לפיהם, באותה תקופה, היו צמודים אליו אנשיו של מרואן, ולמעשה, בכך, ירדו לחייו:
"...בסוף התקופה ההיא הוא (מרואן – ב.א.ת.) הצמיד אנשים שיקחו אותי מהבית. אחד היה עומד בחדר, אחד היה עומד בחדר שינה שלי והשני היה מחכה לי בכניסה של הבית" (עמ' 651 לפרוט')

גירסת הנאשם 10 על האישום החמישה-עשר
359. הנאשם 10, מג'די הכחיש שהיה מעורב בתקיפת עבד בצ'יינג', ולטענתו איש "לא נגע" בו בצ'יינג'.
בחקירתו הנגדית נשאל, מדוע שתק בעימות מול עבד. על כך, השיב :
"בן אדם רוצה להפליל אותנו, להכניס אותנו בתי סוהר, מה יש לי לדבר אתו?" (עמ' 4001 לפרוט').
הנאשם אישר שמעולם לא היה לו סכסוך עם עבד, שנהג לפרוט אצלו שיקים. לשאלה, מדוע, מצא איפוא, עבד, להעליל עליו עלילות שווא, העלה הנאשם גירסה חדשה, לפיה, היה חייב לו סכום כסף באותה תקופה.

סיכום דבר לגבי האישום החמישה-עשר
360. המדובר הוא במספר ארועי אלימות שהובאו באישום זה, כנגד הנאשמים 1, 5, 7, ו-10. חלק מן הארועים בוסס כדבעי, גם בעדותו של עבד עצמו, גם בעדות החוקר יזהר עצמון שתמכה בעדותו, לצד הראיות החפציות השונות ובהן ת/201 - ת/203, שפורטו לעיל.

האישום השישה-עשר
361. ביום 1.4.05 בשעות הערב, כך לפי אישום זה, הגיעו הנאשמים 3 ו-5 לביתו של עבד בטירה, כשהנאשם 5 מחזיק באקדח. הנאשם 3, הורה לעבד להיכנס לרכבו, ומשם הוסע לשדות ליד קיבוץ אייל. בדרך, הורה לו שאדי, להוריד את הכפכפים שנעל, והנאשם 5, ראיד סולטן, כיוון את האקדח לעברו, כששאדי דורש שימסור לו 4,000 ₪.

עבד, על האישום השישה-עשר
362 בעומדו על הדוכן סיפר עבד כי האישום בוסס על ארוע מיום 1.4.05, בו אכן נלקח מביתו, על ידי שאדי וראיד ברכב מסוג ג'יפ צ'ירוקי, כשהוא יחף וללא חולצה. ראיד, שנשא עימו נשק כאמור, איים בו עליו. לאחר מכן, הניחוהו השניים במקום אליו הובל, והוא שב לביתו ברגל. הרקע למעשה היה לדבריו, חוב של 4,000 ₪ או 5,000 ₪ שחב למרואן, ואשר נוצר בעקבות שכירת רכב על ידו משאדי.
כאשר חזר לביתו, כך המשיך, התקשר אל יזהר ואמר לו: "אני לא יכול לסבול את זה או שאני מתאבד או שאתם באים לוקחים אותי" (עמ' 656 לפרוט').
הדבר הכניסו, לדבריו, לפאניקה. בלשונו:
"אני שהתקשרתי ליזהר הייתי בהיסטרייה. אתה יודע מה זה בן אדם בגיל שלי אבא של ילדים לוקחים אותו לשדה, עושים ממנו סמרטוט, ומאיימים עליו שמה עם נשק ועד שבא הבן אדם שגר באזור שמה, בא עם הג'יפ, ראו אותו אז נבהלו ולקחו אותי אחרי הג'יפ כמו כלב. הייתי הולך מקדימה יחף כל הדרך... ועברתי באירוע ליד הבית שכל האנשים ראו אותי כמו סמרטוט שמה" (עמ' 1134 לפרוט').
לשאלת בית המשפט, מדוע לא שילם את 5,000 ₪ השקל על מנת להתפטר מן הלחץ, השיב: "סגרו עלי בסוף זה היה סיוט". אותם 5,000 ₪ הסביר, תפחו והיו לחוב של 150,000 ₪. בהמשך נדרש לדבריו, לקחת על עצמו חוב של עו"ד חזקיה, על סך 100,000 ₪, תמורת אדמה שהבטיח לו. בלשונו:
"והם באו אליי הביתה, מרוואן וחיים יוסף ודיברו עם אשתי, עם המשפחה שאנחנו ניתן אדמה לילדים שלו. אמרתי בסדר, אדמה זה בסדר, זה טוב. אמרתי בסדר. עכשיו, וליד חאסקיה הייתי אצלו במשרד פעם ראשונה, מרוואן הפנה אותי אליו . ישבתי איתו אמר לי תן לי כמה ימים, תן לי עשרה ימים עד שנסדר את הניירות בטאבו . למה זה היה של אמא וזה. הייתי אצלו עוד פעם ולא יודע, עד היום לא ראיתי לא אדמה ולא כלום ואני חייב להם כסף, הם קבעו שאני חייב להם את הכסף הזה" (עמ' 657 לפרוט').

363. סיפור זה של עבד תמוה הוא בעיני, ולמעשה לא הובהר עד הסוף. מכל מקום, לשאלה, מה התרחש לאחר אירוע זה, מיום 1.4.05, השיב:
"הם התקשרו אלי מדי פעם בטלפון לא עניתי להם לטלפון. ביום שישי התקשר אלי שאדי גם, מה עם הכסף, והמשיך להתקשר אלי. התחלתי להתחנן אליו שייתן לי עד יום ראשון שאני יכול להשיג לו כסף, לא זוכר אם זה היה יום ראשון או יום שני. אמר בסדר. ואז באה המשטרה ולקחו אותו ואז היה הפיצוץ אחרי זה ביום או יומיים" (עמ' 1140 לפרוט').
לשאלה, מדוע המשיך לעמוד בקשר עם מרואן, לאורך תקופה של תשעה חודשים עד להסכם, השיב:
"הוא הציע, הוא התקשר אלי אומר לי בוא, סאלח נרצח. אם אתה יכול לבוא לכסות אותנו בחשבוניות ככה, החשבוניות שלהם. אמרתי לו בסדר והמשכתי, ואמרתי לא צריך אולי אני לא צריך לעשות את זה עם המשטרה, אולי הכל השתנה. עבר 9 חודשים זה המשיך להיות יותר גרוע. ואז חתמתי על הסכם" (עמ' 1141 לפרוט').
לדבריו, גדל היקף עיסקאותיו בחשבוניות הפיקטיביות עם מרואן, בעיקר לקראת סוף שנת 2003.
לשאלה, אם הידיעות שמסר באותה תקופה למפעיליו, היו כוזבות השיב: "כוזבות לא כוזבות מה שמסרתי מסרתי רק שיעזבו אותי" (עמ' 1144 לפרוט').
לאחר מכן, הסביר שכשמונים אחוז מן הידיעות היו אמת, ובהמשך: "הייתי עד לפני ההסכם אמרתי הייתי עבריין, זייפתי מעלתי הכל עשיתי עד ההסכם" (עמ' 1147 לפרוט').

החוקר יזהר עצמון, על האישום השישה-עשר
364. בעדותו התייחס יזהר עצמון גם לאירוע נשוא אישום זה, שהתרחש לדבריו, ביום 1.4.05 כאשר נלקח עבד לשדות על ידי שאדי וראיד, ואוים על ידיהם באקדח. מיד לאחר האירוע, כך העיד, התקשר אליו עבד, בכה בטלפון ונשמע כמי ששרוי במצב נפשי קשה (ראו, הדו"ח ת/200).
האם די בעדות זו של החוקר, כראייה תומכת לדבריו של עבד? – יוזכר, עסקינן באישום זה, בעדות שבאה מפיו של עד המדינה עבד, בהיותו קורבן האלימות שננקטה כלפיו, ולא כעדות עד מידנה, שעל כן, אינה נדרשת לראיית סיוע כתמיכה בה. דא עקא, שגם אז, עדות יחידה היא, ובכל מקרה, נזקקת היא לתמיכה בראיה נוספת.
אמנם, יש להדגיש, עדותו של החוקר יזהר עצמון, בנויה על ציטוט דבריו של עבד עצמו, אולם, חרף כך, יש בה כדי לתמוך בעדותו של עבד על מצוקתו באותו יום, שהביאו להתקשר אליו מיידית.

הנאשמים 1, 3, ו-5 על האישום השישה-עשר
365. הנאשם 1, שלא הואשם במסגרת אישום זה, הכחיש כל מעורבות או ידיעה על הארועים נשוא אישום זה. כך גם הנאשם 3, שלא ידע לשיטתו, דבר, על חובו של עבד, למרואן, על הובלתו לשדות, ועל המכות שספג שם. מעולם לא ראה, לדבריו, שמישהו תוקף את עבד ומכה אותו, ועבד גם לא סיפר לו על כך. על חובותיו של עבד, שמע לדבריו מהאזנה לטלפונים הרבים שהיה עבד מקבל, בנוכחותו. ככלל, הכחיש כל מגעים עם עבד, להוציא, רכב שמכר לו.
לב"כ התביעה, הודיע חגיגית, כי כל שסיפרו עבד ותומר בעדויותיהם, היו שקרים מוחלטים.
כך גם הנאשם 5, הכחיש את המיוחס לו במסגרת אישום זה. לדבריו, לא היה מעולם בביתו של עבד (עמ' 3704 לפרוט'). כל שסיפר עבד אודות לקיחתו לשדות שיבוץ אייל, טען הנאשם 5, הכל שקרים (עמ' 3728 לפרוט').

עד ההגנה, ואליד סולטאנה
366. עד זה, תושב טירה, הכיר, ככלל, את הנאשמים, ולדבריו, אביו נהג לפרוט שיקים בצ'יינג', וייתכן שאף הוא עצמו נכנס לצ'יינג' לשם כך. בהתייחסו לדברים שמסר עבד במשטרה לפיהם ראה אותו עד זה כשהוא יחף בשדות קיבוץ אייל בלוויית הנאשמים, הכחיש זאת העד תחילה מכל וכל, וטען כי אין דבר כזה ולא, לא ראיתי עבד ולא ראיתי אף אחד. (עמ' 4195 לפרוט').
בכך, כמובן, אין כדי סתירת סיפורו של עבד, אולם יתירה מכך, בחקירתו הנגדית, ענה העד תשובות מגומגמות בהתייחסו לאפשרות שצפה או שנצפה על ידי עבד, בעת התרחשותו של אירוע האלימות, בשדות קיבוץ אייל. כך בלשונו:
"ת: לא אני לא יודע. תשמע אולי הוא ראה אותי.
ש : אה אולי הוא ראה אותך?
ת : יכול להיות
ש : ואתה לא ראית אותו?
ת : אולי.
ש : הבנתי יכול להיות הוא ראה אותך?
ת : יכול להיות הוא ראה אותו אבל אני לא ראיתי אותו." (עמ' 4201 לפרוט')

סיכום דבר לגבי האישום השישה-עשר
367. במרכזו של אישום זה, עמד אירוע שליפתו של עבד מביתו, על ידי הנאשמים 3 ו-5 ולקיחתו על ידם לשדות קיבוץ אייל, שם איימו עליו באקדח כי ישיב חוב שחב הוא, לדידם, לנאשם 1. גם אירוע זה, לגביו העיד עבד כקורבן, בוסס כדבעי, זאת בייחוד נוכח החיזוק לה זכתה עדותו מדבריו של החוקר יזהר עצמון.
ההיחשפות למעשים הדומים שביצעו הנאשמים 5 ו-3 במסגרת פרק אלימות זה, מחזקות אף הן את מעורבותם שלהם באישום זה, ובפרשת האלימות שבמרכזו.

סיכום ביניים; פרק האלימות כחוליה בפרשה
368. הבאנו עד כאן, על פני יריעה רחבה, סקירה מפורטת של מצבור מעשי האלימות בהם נקטו הנאשמים השונים, אליבא דתביעה, במסגרת מאורגנת ועל פי החלטות מגבוה, כנגד בעלי חוב של מי מחברי הקבוצה, או, של הקבוצה עצמה.
אליבא דתביעה, יש במעשים האמורים, ובעיקר, בדרך ביצועם על ידי מספר נאשמים שפעלו יחדיו, כקבוצה מאורגנת, בתבנית קבועה, היררכית ומתמשכת, כדי להצביע על קיומו של ארגון פשיעה, שעמד ברקע כל מעשי האלימות האמורים. ארחיב בכך בהמשך.

בשלב זה אבהיר כי לא בטלתי טענות באי כח הנאשמים, שיצאו כנגד אמינותם של חלק מעדי התביעה, שהעידו על מעשי האלימות שבוצעו בהם, או, שבוצעו באחרים, בנוכחותם. בחנתי טענות אלה בזכוכית מגדלת, ומקום שלא מצאתי תמיכה ראייתית לעדות שעוררה שאלות, זוכו הנאשמים הרלוונטיים מהעבירות שיוחסו להם. כך זוכו כל הנאשמים מעבירה של שידול להתאבדות נושא האישום התשיעי, וכך גם בעבירות נשוא האישום השמיני והשלושה-עשר.
בסופו של יום, נותרו שמונה אישומים שארועי האלימות אשר נדונו בהם בוססו מעבר לספק סביר.

בנקודה זו יוער, כי לגבי פרק זה העלו הסניגורים המלומדים טענה, לפיה, יש במיעוטם של אירועי האלימות, גם אם הוכחו כדבעי, כדי להצביע על אירועי אלימות ספוראדיים בלבד, שאינם משליכים על שאלת קיומו של ארגון פשיעה. בכך נדון בהמשך במסגרת הפרק השישי.

פרק חמישי; טענות הגנה כלליות
עוה"ד פלדמן
והרט
על המחדלים בניהול החקירה
369. לאורך סיכומיהם המקיפים והמפורטים של עורכי הדין פלדמן והרט
, אליהם הצטרפו גם עורכי הדין נוסבוים וחסקיה, שבו והלינו הם קשות, בין היתר, כנגד המשטרה והתביעה על התנהלותן בתיק זה. תלונותיהם התייחסו אל עצם מגמתן הברורה של רשויות האכיפה, להביא את הנאשמים לדין על מעשיהם במסגרת פעילותם בארגון הפשיעה, שהוצב במרכז הדיון בתיק זה. כך, בעוד, הנאשם 1 נדון להיבחן בו כראש הארגון, וכמי שהועמד לדין, גם על מעמדו זה, קרי, על עבירת הסטאטוס, נשוא סעיף 2 לחוק ארגוני פשיעה; ובמקביל, על המעשים הפרטניים שביצע ישירות, ביחד עם נאשמים אחרים.
לא אוכל להתיחס לכל טענה מתוך שפע הטענות שהעלו עורכי הדין הנכבדים בפני
נו בענין זה, אלא, בתמצית הקיצור. במיוחד כך, לאור העובדה שחלק מהתייחסותנו לטענות האמורות, כבר הובאה לעיל, תוך כדי ניתוח האישומים לגופם, אחד לאחד.
ההתייחסות אל יתר הטענות, שעשויות היו לגבש - ואף גיבשו לעתים בפועל - סימני שאלה מול טענה כזו או אחרת של התביעה, תובא להלן ביתר הרחבה.

370. בצאתם כאמור נגד מחדלי המשטרה והתביעה, הפנו הסניגורים טענותיהם, מצד אחד, כנגד הדרך בה נוהלה החקירה על ידי המשטרה וחוקרי המס; ומצד שני, כנגד ניסוחו של כתב האישום על ידי באי כח התביעה, בדרך של קשירת הנאשמים, כולם, לארגון הפשיעה; הכל, לפי הנטען, מתוך מוטיבציית יתר של החוקרים, שהניעה את גלגלי התביעה, מלכתחילה.
בפועל, כך הסניגורים, ענין לנו במעשים שיוחסו לנאשמים, לאורך תקופת השנים החל משנת 2000 ועד לפיצוח הפרשה בשנת 2005.
מצופה היה, לשיטתם, מרשויות האכיפה - אשר היו מודעות, על פי גירסתן, למעשי הפשיעה שתחילתם כאמור, בשנת 2000 - שתעצורנה פשיעה זו בעודה באיבה, ולא תאפשרנה הסתעפותה והתעצמותה לאותם ממדים אליהם הגיעה זו בסוף הדרך, כמשתקף מכתב האישום.
דבר זה, כך באי כח ההגנה לא עשו הרשויות, וזאת, במכוון ובזדון. שאיפתן התמקדה, אליבא דסניגורים, בליבוי מעשי העבריינות, שהמשיכו והתבצעו לפי טענת התביעה, לא רק על ידי הנאשמים עצמם, אלא גם על ידי עדי המדינה, שהלכו והעצימו את העשיה הפלילית, בתחום הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, כמו גם בתחום הלבנת ההון, ובתחומי האלימות שבאו בעקבותיה.
ברקע התנהלותן זו של הרשויות, עמדה, לדברי ב"כ ההגנה, ההמתנה לחוק ארגוני פשיעה, שנכנס לתוקף, לשמחתן של הרשויות - אף כי לא להפתעתן - באמצע שנת 2003.
מכאן, לשיטתם של הסניגורים, ההגזמה בגישת הרשויות לתיק זה; ומכאן, גם הצורך בניטרול העבירות על חוק ארגוני פשיעה, מתיק זה, אליבא דידם.

371. טיעון זה אינו מקובל עלינו. נראה, כי יש בו, משום עצימת עיניים מכוונת של באי כח ההגנה, מאופיים של המעשים נשוא הפרשה הנדונה, כמו גם מאופי התנהלות הנאשמים במסגרתה, ומדרכי החקירה שננקטו בה, בפועל.
המדובר הוא, יש להזכיר, בחקירה מורכבת וקשה, שנוהלה על ידי המשטרה וחוקרי המס, על פני תקופה ארוכה של חודשים הרבה. חקירה זו, נדרשה ללא ספק למאמץ ממוקד ואינטנסיבי, באיסוף וליקוט הראיות, אחת לאחת, עד לבניית התמונה המורכבת שעלתה בסופו של דבר, מתוך ים הראיות, ואשר קיבלה ביטויה בכתב האישום דנא, על שישה-עשר אישומיו.
אכן, אפשר שבחוכמה לאחר מעשה, ניתן היה להצביע על פעולות כאלה או אחרות אותן יכולה היתה המשטרה לבצע, אולי, בשלבים מוקדמים של החקירה; ולא ביצעה. אפשר, וניתן היה לנהל חקירה טובה יותר - כמוצע על ידי הסניגורים - ולסיים הפרשה מוקדם יותר.
אפשר גם, שדרכי חקירה מתקדמות יותר, היו מועילות להאצת הקצב. ואולם, מכאן ועד לטענה שהמשטרה משכה את הענין במכוון ובזדון, עד לשנת 2005, מתוך מטרה לנצל את חוק המאבק בארגוני פשיעה כנגד הנאשמים, רחוקה הדרך.

372. כן הדבר, בהתיחס אל טענת הסניגורים בענין מוטיבציית היתר שגילו החוקרים בחקירת הפרשה והנאשמים דנן, ולענין החקירות המיותרות לכאורה, אותן משכו החוקרים על פני תקופה ארוכה מדי. כך גם, בהתיחס לטענה, לפיה, מוקדו כל מאמצי החקירה, שלא כיאות, בנסיונם של החוקרים לבנות את דמותו של הנאשם 1, כדמות של ראש ארגון פשיעה (ראו דיון נרחב בסיכומי ההגנה, בניסיונם זה של החוקרים להביא להפללתו של הנאשם 1, כראש ארגון פשיעה, בכל מחיר, וטרוניותיהם על הלחצת נחקרים להעיד על כך; ראו גם, ציטוט דבריו של הנאשם 5, בזכ"ד ת/207, על מרואן; דבריו של הנאשם 7 בעמ' 4024 על השאלות שהוצגו לו בחקירה בענין מרואן; דבריו של הנאשם 8, בעמ' 3885 לפרוט', שהוצע לו לעבוד עם המשטרה ולהקליט את מרואן, ושל הנאשם 9, שקיבל הבטחות לשחרור ממעצר אם יעיד על מרואן. ראו גם, ציטוט דברים מפי עדים אחרים שסיפרו על נסיונות להלחיצם לדבר על מרואן, ועל הנסיון לפתותם לכך).

על טיעון זה יש לומר תחילה, כי באי כח התביעה, כמו החוקרים עצמם, לא הכחישו שכך אכן נהגו; עובדה שבה לא מצאה התביעה כל פסול.
בכך, נראה לי, צדקו הם. הנסיון להביא נחקרים להעיד אמת על חשוד מרכזי, שלגביו יש בידי המשטרה מידע מודיעיני מוחשי לכאורה, אין בו פגם בעינינו, לא במישור החקירתי ולא מן ההיבט המוסרי, כל עוד עמדה החקירה בכללי ההגינות והיושרה, הנדרשים על-פי חוק.
יפה, טען בפני
נו עד התביעה, יזהר, ראש הצח"מ שטיפל בחקירה זו, כי אכן ציפה לשיתוף פעולה מצד נחקריו כנגד מרואן, וכי עשה ככל יכולתו להפיק מחקירותיו הנרחבות, כל מידע אפשרי עליו. בלשונו, בהתיחסו בין היתר, לחקירת העד אליה בכר:
"... אני בהחלט האמנתי אז בנקודת זמן ההיא, שאני אוכל לתרגם את התמונה המודיעינית ואת מקצת הראיות שהיו מכל מיני כיוונים לידי כתב אישום, עד כדי הגשת כתב אישום" (עמ' 2621 לפרוט').
יפים גם דבריו של החוקר אילן יוסף, שהודה בעומדו על הדוכן, כי עשה ככל יכולתו להשיג מידע ונתונים על הנאשם 1 וארגונו הנטען, בהסבירו: "אנחנו הזמנו אנשים במטרה ליזום תלונות על עבירות אלימות שבוצעו כלפיהם" (עמ' 323 לפרוט'). שהרי, כך הסביר, החשש שאותם אנשים לא יעיזו להגיש תלונה במשטרה, כנגד מרואן, מיוזמתם, היה מוחשי. בין היתר, כך הסביר, זומנו עדים שהיה בכוחם לאשש או להפריך דברים שמסר עבד, בין כמבצע העבירות עצמן, ובין כמי שהיה עד לביצוען, הכל, בהקשר לארגון ולעומד בראשו.
זימוני אנשים לחקירה, כך המשיך, באו גם בעקבות האזנות סתר או תפיסת שיקים, שנדרשו להסבר. ומה פגם בכך?
חוקר זה, אישר בעדותו, עוד, כי אכן ירדה הנחיה מן המטה הארצי, אל החוקרים בשטח, לסמן את מרואן כיעד מספר 1, של החקירה. משמעותה היתה, לפי עדותו, היות מרואן "יעד" מודיעיני, מחולל פשיעה, "בן אדם שמוכר במערכת המודיעינית כעבריין שמרכז עבירות אלימות, עבירות בכלל" (עמ' 325 לפרוט').
על רקע האמור, טען, התנהלה נגדו חקירה רחבה בניסיון לקבל תמונה מלאה ושלימה עליו. וכלום, מצופה היה שהדברים לא ייעשו כלל?
גם החוקר אריה שרף, אישר לעו"ד חסקיה, כאשר נחקר על ידו, כי ביקש מאנשים בטירה לסייע לו בחקירת תיקו של מרואן:
"כשנפגשתי עם אנשים שהסכימו לסייע לי שם, אמרתי להם מה הדברים שעליהם אני עובד בטירה. אחד הדברים שאני עבדתי בטירה, זה הדבר העיקרי שעבדתי בטירה, זה מה שהוגדר אצלנו כארגון של מרוואן, כן. זאת הייתה משימה. ארגון הפשיעה של מרוואן טלל נאצר, היה המשימה שלי בטירה. אמרתי את זה עשרים פעם" (עמ' 2323 לפרוט').
שרף הסכים, שזומן לקצינת תלונות הציבור במרחב שרון, בעקבות תלונה של מרואן נגדו ונגד יזהר, אשר הועברה למח"ש (נ/9); אלא, שמסקנת מח"ש היתה, לדבריו, שהתלונה אינה ראויה לבדיקה. בהמשך, הסביר:
"הצטברו ידיעות מודיעיניות על מרוואן ואנשיו, לגבי פעילות פלילית מאוד ענפה, שפוגעת גם באוכלוסיה וגם בשלטון החוק וגם מבחינת אימה שהם מטילים" (עמ' 2312 לפרוט').
לא מצאנו כל פגם בהתנהלות זו של החוקר ושל חבריו, שעשו ככל יכולתם לאתר את מקור השמועות, ולבססן על עדויות רבות ככל האפשר.

373. גם הטענה שהחוקרים לקו בהתלהבות יתר וברצון מוגזם להביא למעצרם ולהרשעתם של הנאשמים, כולם, כשבראשם הנאשם 1 - אף אילו נכונה היא - אין בה פסול בעינינו.
וכלום מצופה מחוקר הנדרש לעשות עבודתו נאמנה, שיישב וימתין לָידיעות שתזרומנה אליו, מעצמן?
כלום אמורים היו החוקרים, לנהוג ב"שב ואל תעשה", בפרשה קשה זו, שעל פיצוחה עמלו חודשים ארוכים, ואולי יותר?

374. טענה נוספת של עוה"ד פלדמן
והרט
, התייחסה לעובדה שרשויות החקירה נמנעו במודע ובמכוון לחקור עדים חיוניים להגנה, שעה שעשרות עדים בלתי רלוונטיים נחקרו על ידם, על אף ריחוקם מן הנושא. בענין זה, הצביעו הסניגורים על פרשת מארבי, שבה מצופה היה, לשיטתם, שיחזור וייחקר דודו של מארבי, סאמר ראבי, שאל עבר ביתו בוצע הירי נשוא האישום השביעי. עוד הצביעו על הפרשה של מאלק אקרט, נשוא האישום השמיני, שלא נחקרה כיאות, לשיטתם, שהרי, כך נטען על ידם, מן הראוי היה לזמן באישום זה, לפחות את מי שהיו עדי ראיה נויטרליים, לתקיפות עליהן הלין מאלק; בהם, עובדי משרד הפנים בכפר סבא, עובדי המלון בהרצליה פיתוח, עובדי בית ברל, ועוד; כשדבר מכל אלה לא נעשה.

באופן תמוה, כך לשיטתם של באי כח ההגנה, גם לא נחקרה כיאות פרשת התאבדותו של המנוח, גדי בן שטרית, ותקיפתו על ידי הנאשמים, נשוא האישום התשיעי. לגבי ארוע זה, שסביבו נתגלעה סתירה בהתייחס למקום התרחשותו, מן הראוי היה, לשיטתם, לזמן לעדות את דוד שאבי, שבביתו, כך נטען, הותקף המנוח והוכה.
כך גם, לגבי עדים פוטנציאליים אחרים שאמורים היו להבהיר דברים באישומים השונים, ולא זומנו לעדות. בדרך זו, נטען, נמנעה הירידה לחקר האמת בתיק זה.

375. אפשר, שיש מידה של צדק בטענתם זו האחרונה של הסניגורים. אין ספק, שטוב היו עושים האחראים על רשויות החקירה, אילו עשו בדק בית בנושא זה, ואילו ביררו, מדוע נעשה דילוג על מספר עדים רלוונטיים לכאורה.
עם זאת, לא נוכל לקבל, שהיה בחסרים האמורים, כדי לפגום בתמונת הראיות המיצרפית שהוצבה בפני
נו, ואשר עליה סמכנו קביעותינו בהכרעת דין זו.
למותר להזכיר, שעל רקע חסך ראייתי כמתואר, זוכו הנאשמים מן האישומים השמיני והשלושה-עשר, כמו גם מעבירות באישומים אחרים, הכל, כמתואר בפרקי הדיון הרלוונטיים לעיל.

אשר לטיעוניהם הנוספים של עוה"ד פלדמן
והרט
, אודות התייחסות התביעה אל מרכיב הארגון, כמו אל האלמנטים של הלבנת ההון ומקומם של עדי המדינה בפרשה כולה, אל כל אלה התייחסנו ונתייחס עוד, בכל פרק בפני
עצמו.

עוה"ד פלדמן
והרט
בהתייחס לעד המדינה תומר
376. טענות קשות במיוחד העלו בפני
נו עוה"ד פלדמן
והרט
, בהתייחסם אל השימוש המאסיבי שעשו באי כח התביעה בעדויותיהם של עדי המדינה, כפי שכבר הוזכר לעיל.
טענותיהם התמקדו תחילה בעדותו של עד המדינה עבד, שנמצא לטענתם עד שקר מובהק, תחמן ונצלן חסר תקנה; והמשיכו והתמקדו בעדותו של עד המדינה תומר, אשר לשיטתם לא נפל ברמת אמינותו מזה הראשון.
עניינו של עד המדינה תומר, נותח בהרחבה בסיכומי ההגנה, תוך הצבעה חוזרת על אותן עובדות שסימנו לדעתם את פיגמי אמינותו הבולטים של העד הזה, אשר עליו לא ניתן לדעתם לסמוך הרשעה, מכל וכל.
לגופו של ענין, התמקדו הסניגורים המלומדים, במפגש מיום 11.01.07, בין תומר ובין ראש תחום מודיעין במע"מ תל-אביב דני יחזקאל, שבסיכומה, נרשם הזכ"ד, ת/538, שזו לשונו:
"המקור סיפר כי הקליט את מפעיליו במשטרה שבו הוא מפרט כי נאמר לו לשקר בתיק של ימ"ר שרון".
עוד, התייחסו בטיעוניהם אל המפגש הנוסף של תומר, ביום 23.01.07, עם אבי מנצור, שהוקלט, ואשר תמליל ההקלטה הוגש לנו וסומן, ת/536, תוך הודעה של מנצור בעדותו בפני
נו כי הקלטת עצמה, שבמסגרתה הקליט תומר את מפעיליו, נעלמה, למרבה התמיהה.
לטענת הסניגורים, מן הראוי היה שהכרזתו האמורה של תומר, בפני
איש מע"מ, תביא לביטול כל דבריו בפני
החוקרים, עליהם העיד בתיק הזה, שאי אמינותם כבר נקבעה מראש.
אין ספק, שהתמונה העולה מטיעון זה של ההגנה, קשה היא, ומעוררת תהיות לא מבוטלות, הן כנגד חוקרי המשטרה שאליהם התייחס תומר בדבריו לחוקר דני יחזקאל, והן כנגד החוקרים שעמדו בראש החקירה, ואשר אמורים היו לטפל בדילמה זו.

377. הנסיון לרדת לחיקרה של הפרשה, הובילנו תחילה אל עד התביעה, נצ"מ אבי מנצור, אשר נחקר עליה בעיקר על ידי באי כח ההגנה.
לדברי מנצור, אכן התקשרה אליו פרקליטת מחוז המרכז, הגב' רחל שיבר, והודיעה לו מפי איש המודיעין של מע"מ,דני יחזקאל, כי נאמר לו מפיו של תומר, כי הודח למסור דבר שקר בחקירתו במשטרה. על רקע זה, כך העיד, זימן אליו את תומר כדי לשמוע דבריו בענין זה.
במהלך הבירור, הסביר לו תומר, לדבריו, כי אפשר שאמר מה שאמר לאיש המודיעין, אף שבפועל היתה עדותו במשטרה, עדות אמת, וכי לא הודח על ידי השוטרים לשקר.
מנצור, כך הוברר, לא המשיך בחקירה זו, והסתפק בהודעתו של תומר על אמינות דבריו במשטרה.
על כך הבענו תמיהתנו במהלך עדותו של מנצור. לשאלה, מדוע לא הופנה הענין לראש מח"ש, השיב מנצור בגימגום (ראו, עמ' 4369 לפרוט'). ובלשונו:
"אז רציתי לברר קודם כל האם באמת אמר את הדברים, והוא התכחש שהוא אמר את הדברים" (שם, בעמ' 4370).
בין כך ובין כך, עולה מעדותו של מנצור, שמח"ש לא הוכנס לסוד הענין, וכי מנצור עצמו נטל לידיו את הסמכות להחליט, אם מדובר באירוע שיש להעבירו למח"ש; אם לאו.
לא זו אף זו, מדבריו של מנצור בפני
נו, עלה נסיון להחליק דברים ולטייחם, מסיבות שונות של החוקרים, שרישומן עלינו היה קשה.
בין היתר, הכחיש מנצור, לשאלת הסניגור, שדיבר במהלך בירור הענין, עם איש המודיעין, דני יחזקאל, או, כי נפגש עימו.
תשובה זו, התבררה למרבה הצער, כרחוקה מן האמת.
עיון בזכ"ד (ת/537) שהוצג לנו, הבהיר, שבפועל, נפגש גם נפגש, נצ"מ מנצור עם איש המודיעין, ושמע ממנו כי אכן נאמר לו מפי תומר, מיוזמתו של זה, שהודח לשקר, בחקירתו במשטרה (ראו, פסקה 2 לזכ"ד).
על רקע הזכ"ד שהוצג לעד, "נזכר" כי אכן נפגש עם איש המודיעין באקראי, אצל פרקליט המדינה, אלא שבהמשך הוברר, כי המפגש הזה לא היה אקראי כלל (וראו, עדותו של איש המודיעין של מע"מ, יחזקאל, לפיה, לא דובר כלל במפגש אקראי אלא, ב"פגישת עבודה" לדיון בפרשה (עמ' 4407 לפרוט').
מששב ועומת נצ"מ מנצור עם אי האמת שבעדותו האמורה, התקשה להשיב. בלשונו:
"אבל הוא אמר לי את זה שהוא יכול להיות שאמר לו אבל אמר לו את הדברים מתוך לחץ כדי לצאת מהם גברתי, אני לא, אני חוזר שוב" (עמ' 4374 – 4375 פרוט').

378. על האירוע המתואר, יש למתוח ביקורת קשה. במיוחד כך, בהתיחס לנסיונו הנואל של איש המשטרה הבכיר, לטשטש ראיות ולטייח דברים, מתוך רצון למנוע דחיית עדותו של עד המדינה.
חמורה מכל, היא בעינינו, העובדה שנצ"מ מנצור, גם לא טרח לברר אםבידיו של תומר קלטת, אשר לפי דבריו בוצעה על ידו, ונשמרה אצלו (ראו, עמ' 4379 לפרוט').
תומר עצמו, יש לומר, הוא זה שהכריז כי בידיו קלטת שבמסגרתה הודח לשקר בחקירה, אולם, מנצור, לא טרח לבדוק ולברר אם אמת נכון דבר קיומה (ראו, עמ' 4385 לפרוט').
בנקודה זו, יש להדגיש, עלה מדבריו של מנצור, כי התייחס אל תומר כאל מי שלא דיבר אמת. בלשונו:
"ת: אבל התרשמתי שהבחור מתחמק ולדעתי תשאל אותי, אינטואיציה שלי אין לו שום קלטת לא הקליט שום דבר. זה האינטואיציה שלי, זה האינטואיציה שלי, גברתי הבחור..." (עמ' 4390 לפרוט').

379. למותר להבהיר, כי עדותו של חוקר המשטרה, נצ"מ מנצור, הותירה בנו רושם קשה, ועל כך יש להצטער מאד. מצופה היה מאיש משטרה בכלל, ומקצין בדרגת ניצב מישנה בפרט, שידייק בדבריו, ושכל מילה בעדותו, תהיה חקוקה בסלע, ותרחק מכל נימה של אי אמת.
התפתלותו של העד הזה, בעדותו מעל הדוכן, בנסותו לטשטש, להסתיר ולעוות את האמת, מעוררת מחשבות, וצריכה בירור יסודי על ידי רשויות התביעה.
השאלה היא, מכל מקום, מה השלכות לה לעדות בעייתית זו, על עצם קבלת עדותו של תומר בהתייחסה לאישומים נשוא הדיון בתיק זה שבפני
נו.

בסיכומיהם ניסו באי כח התביעה ליפות דבריו של מנצור, בטענה, כי בפועל לא קם בענין זה, "חשד סביר" לביצוע עבירה, כך שלא היה מקום לערב את מח"ש בסיפור, והכל בא על מקומו בשלום.
לא כך לדעתנו. השאלה היא, מנין נטל קצין המשטרה, נצ"מ מנצור, סמכות לעצמו לעצור את החקירה לענין דבריו של תומר לאיש המודיעין, באיבה, ומבלי להעבירה למח"ש.

לזכותה של הפרקליטות יש לציין, כי לאחר אירוע זה, הוחלט בפרקליטות להורות על הפסקת כל קשר עם עד המדינה, תומר, שחדל לשמש מקור משטרתי (ראו, עמ' 4410 לפרוט').

380. סיכומו של דבר, יש בהבאת הסיפור הזה בפני
נו, כדי להעמיד את עד המדינה תומר באור קשה, וכדי לחייב בדיקה פרטנית הדוקה, של עדותו בפני
נו לגבי האישומים שיוחסו לו בכתב האישום.
כך עשינו אכן, בסקירת האישומים אחד לאחד, כעולה מן הדיון לעיל.

טענותיו של עו"ד ברזילי על התנהלות החקירה
381. גם לטענת עו"ד ברזילי, התגלו בתיק הזה, לאורך חמש השנים בהן התנהלה החקירה, מחדלים שיש בהם, הם לעצמם, כדי להביא לזיכויו של הנאשם 2, חנניה אזולאי, מכל שיוחס לו בכתב האישום.
המדובר הוא, לשיטתו, במחדלים שנגעו לאופן חקירתו של הנאשם הזה על ידי חוקריו, לדרך הפעלתם של עדי המדינה נגדו; לענין העברת חומר החקירה הנוגע להם, לידי ההגנה, לניסוחו המגמתי של כתב האישום, ולדרך ניהולו.

382. כמו עוה"ד פלדמן
והרט
, טען גם עו"ד ברזילי בסיכומיו, שבתיק הזה נורה החץ תחילה, ורק לאחר מכן, סומנה המטרה. לשון אחר, תחילה גיבשה התביעה דעתה להגיש כתב אישום כנגד חנניה, בין היתר, על עבירה של ניהול ארגון פשיעה; ורק לאחר מכן, החלה התביעה בניסיונותיה לבסס החשדות נגדו, תוך הכשרת כל האמצעים לצורך כך.
הסניגור המשיך והצביע על כך, שחנניה נעצר ביום 4.4.05, עם פיצוח הפרשה, ונחקר לא פחות משמונה פעמים, עד ליום 20.4.05.
בכל חקירותיו אלה, כך טען, לא הוחשד חנניה בחברות בארגון פשיעה ובניהולו, ולא נחקר על כך, כלל.

383. רק ביום 20.4.05, במסגרת דיון בתיק המעצר בפני
כב' השופטת לורך, בבית משפט השלום בנתניה, מצאה השופטת, לפי הנטען על ידו, להעיר, בעקבות טענותיו של הסניגור, כי אי חקירתו של החשוד על טענת חברותו בארגון פשיעה, אינה תקינה.
או אז, כך הסניגור, מצאו החוקרים לנכון, לחקור את חנניה בעבירות סחיטה ואיומים, לצד חברות וניהול ארגון פשיעה, הכל, בהקשר לאיומים על עמית פלג, נשוא האישום העשירי.
זו, כך עו"ד ברזילי, היתה החקירה היחידה בה נחקר חנניה בגין העבירות הקשורות בארגון, ששום קשר לא היה לו אליו, אליבא דידו.
לימים, כשהוגש כתב האישום, נגרע מקומו של חנניה מהאישום העשירי, אלא שהתביעה מצאה, לייחס לו עם זאת, עבירה של סחיטה באיומים כלפי תומר, במסגרת האישום הארבעה-עשר.
בין אם כך ובין אם אחרת, יש לקבוע לטענת עו"ד ברזילי, כי אי חקירתו של נאשם זה, בנושאים אלה, מהווה מחדל מהותי מצד התביעה, שנבע מזדון בל יסולח, המצדיק ביטולם של כל האישומים נגדו.
הנאשם 2, כך הסניגור, לא נחקר על החשבוניות מושא האישום הרביעי, לגביהן נטען כי הארגון מכרן לעוסקים שונים. הוא גם הוטעה, לשיטתו, בענין העבירות בהן הורשע סאלח (ראו, חקירתו מיום 1.5.05, ת/67); ובענין הפקדות הכספים של סטייל המרכז בחשבון א. שחם (חקירת חנניה מיום 26.4.05, ת/65).
החוקרים, לדבריו, התעלמו במכוון ממסמכים שתמכו בטענותיו בענין ביצוע עבודות אמת בחברותיו, שהוכחו לשיטתו, מעבר לנדרש.
המדובר הוא, לדברי עו"ד ברזילי, בתצריף מחדלים קשים, שאיפיינו את החקירה הרשלנית והמגמתית, אותה ניהלו המשטרה וחוקרי המס, ואשר נועדה לקשור את הנאשם הזה, לארגון, בכל מחיר ובכל דרך.

384. ולא רק החקירה כך, אליבא דסניגור. הדבר נכון גם בהתיחס למחדלים שאיפיינו את כתב האישום עצמו, שכל מגמתו היתה, הפללת הנאשם 2, בעבירות המס לצד עבירות הארגון (ת/327, ש' 34).
כך, לדעת הסניגור, עצם הטענה בענין מכירת החשבוניות הפיקטיביות על ידי עבד והנאשם 1 לנאשם 2, המנתצת לשיטתו, את תיאורית הארגון, כניסוחה המעורפל בכתב האישום.
לשיטתו של עו"ד ברזילי, ראוי גם ניסוחו הלקוי של האישום הרביעי, לביקורת, כולל, האופן בו התנהלו הרשויות בהתיחס להודעת עבד (ת/327כב') נשוא האישום השני, והעברתה להגנה רק באוקטובר 2005, חמישה חודשים לאחר גבייתה (ראו דיון, בטענה זו, במסגרת הפרק השני בהכרעת הדין).
גם ביצוע שתי הפעלות בלבד של עבד, בתקופת ההפעלה, לצד העדר כל רצון מצד החוקרים, לבדוק כל ראיה שיכולה היתה לפעול לטובת הנאשמים, מצביעות לדעת הסניגור, על קוצר ידיהן של רשויות האכיפה, ועל העדר בסיס בראיות לנטען על ידיהן.

385. כל הטענות הללו של הסניגור, כנגד החוקרים והחקירה שניהלו בתיק זה, אין לבטלן כלאחר יד. עם זאת, לא הגיעו הן, לדעתי, לכדי בניית תשתית מחדלית מספקת, שדי בה כדי הצבת ספק סביר אל מול האישומים שיוחסו לנאשם 2, בכתב האישום.
נכון הדבר, שיש ומחדלי חקירה יגררו ערעור הבסיס עצמו להרשעת נאשם שעניינו נפגע. דא עקא, שסיטואציה כאמור, חייבת להגיע לרמת רשלנות או זדון קיצונית, שתותיר את גירסת התביעה מעורערת (ראו, ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו")).
ככלל, אמורים מחדלי חקירה - שאין מנוס מהם בתיק מורכב וקשה מסוג זה - לכוף ראש מול הבסיס הראייתי המוצק שהשכילה התביעה - אם השכילה - להציב בפני
בית המשפט. טעויות בחקירה, לא תוכלנה לבטלו, אלא אם כן מדובר כאמור במחדלים קיצוניים בחומרתם.

בעניננו לא מצאתי, שיש בטיעוניו הנ"ל של עו"ד ברזילי, על אף נחרצותן, כדי לגרוע מעוצמת ההתרשמות שעלתה מפעילותו העניפה של הנאשם 2, בסחר הרצוף בחשבוניות פיקטיביות, כפי שנתגלתה מן העדויות.

386. אין כל ספק, לאור ניתוח החשבוניות נשוא הנספחים השונים לכתב האישום, שהנאשם 2, היה שקוע ראשו ורובו בעשיה סוחפת, שיטתית ויום-יומית, של הנפקת חשבוניות, הפצתן ורכישתן, ביחד ומול הנאשמים האחרים, כאשר מטרת העל היתה אחת, היא, שאיבת מיליוני שקלים מאוצר המדינה, וחלוקתם בין כל העושים במלאכת הרמיה המתוארת.

סיכום דבר, לענין מחדלי החקירה
387. החקירה שנוהלה בתיק זה, על ידי מחלקת החקירות של רשות המסים, ביחד עם המשטרה, היתה כאמור, קשה, סבוכה ומורכבת.
באי כח התביעה השקיעו בה את מיטב מאמציהם ויכולותיהם המקצועיות, בבואם להניח על שולחנו של בית המשפט, תמונה של ארגון פשיעה שפעל מספר שנים, בתחומי עבריינות שונים, כשהוא מאיים לפגוע באושיות קיומה של החברה הנורמטיבית.
מצד שני, עשו גם באי כח הנאשמים, הם מצידם, כל שניתן להפרכת הנטען נגד מרשיהם; ועשו כן ביעילות ובמיומנות, ככל שמסכת הראיות שהצטברה בתיק, איפשרו להם זאת.

העובדה, שנפלו פגמים כאלה ואחרים, בחקירה, היא עובדה שאין להתעלם ממנה. הפגמים אכן צריכים לימוד ובדיקה מעמיקים ברשויות התביעה, למען לא ישובו ויעלו בתיקים אחרים. דא עקא, שברובם, לא הגיעו אלה, כמבואר לעיל, לכדי מחדלים שהיה בהם כדי להצדיק ביטול כתב האישום כמבוקש על ידי באי כח ההגנה, או, להשמיט חלקים מהותיים הימנו, בהינתן, כל אותם אדנים ראייתיים בעלי תוקף, שביססוהו, כפי שפורט לאורך הדיון.

388. שני מחדלים שהועלו, על ידי עו"ד ברזילי, הובילונו עם זאת, לפיטורו של הנאשם 2מהרשעה בחלק מן הנטען נגדו.
המדובר הוא, כפי שצויין בפרק החשבוניות הפיקטיביות, באותן חשבוניות נשוא הודעת עבד, ת/327כב, שאותן לא קבלנו על רקע מחדלי החקירה שנכרכו בגבייתה כמתואר לעיל, ועל רקע אי מסירת ההודעה בזמן סביר לידי ההגנה.
זאת לצד חשבוניות נוספות, שלגביהן יזוכו בשל אי התגבשות תשתית ראייתית מוצקה דיה, לצורך ביסוס הרשעה בגינן, כפי שיפורט בהמשך במסגרת הפרק השישי.

389. יש אכן למתוח ביקורת נוקבת על החוקרים, שהעלימו עיניהם מעבירות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות שהמשיך לבצע עד המדינה מתחת לאפם, בניגוד להסכם שכרתו עימו.
עצימת עיניהם של החוקרים ממעשיו הפליליים הנ"ל, של עבד, חמורה היא בעינינו מאד, כפי שהבהרתי לעיל.
חמורה לא פחות היא, הכללתן בכתב האישום, של החשבוניות שנסחרו על ידי עבד בתקופת ההפעלה, מול הנאשם 2, וחקירתו עליהן רק לאחר הגשת כתב האישום לבית המשפט.
חמורה במיוחד, היא, מסירת ההודעה ת/327כב נשוא חקירה זו, לידי באי כח ההגנה, באיחור של לא פחות מחמישה חודשים לאחר ביצועה.

המחדל התקשורתי
390. לא אוכל לסיים סקירה זו של טענות ההגנה, מבלי התיחסות לטרוניותיהם הקשות כנגד חוקרי המשטרה ורשויות המס, אשר יזמו, לשיטתם, פרסום פרטים מהותיים מן התיק הזה, בטלויזיה, תוך קביעת עמדות נחרצות כנגד הארגון ואנשיו, הכל, תוך כדי ניהולו של התיק בבית המשפט.
ביתר פירוט, ביום 09.03.07, שנפל בליל שישי, שודרה בערוץ 2 של הטלויזיה, במסגרת התוכנית "אולפן שישי", כתבה שבמרכזה עמד תיק פשע חמור זה, נשוא דיוננו. המרואיין המרכזי בתיק זה, כך נטען בפני
נו על ידי באי כח הנאשמים, היה לא אחר מאשר עד המדינה, עבד; כשלצידו, חוקרי הימ"ר והשרון שעסקו בחקירת התיק, בהם, ראש הצח"מ, יזהר עצמון וניצב משנה מנשה ארביב.
על הוצאתו של התיק לדיון בתקשורת, בעיצומו של הליך ניהולו בבית המשפט, הלינו בפני
נו הסניגורים, קשות, במהלך הישיבה מיום 15.3.07, שהיתה רצופה למועד השידור. לשיטתם, יזמו החוקרים פרסום כתבה זו מתוך מגמה להשפיע על ההליך ועל בית המשפט, בניגוד לכל המקובל בדין ובנוהג. שהרי, כך לשיטתם, בדרך הזו כבר נחרץ גורלם של הנאשמים להרשעה, וכבר הובהר, ולו, מפיו של עד המדינה, עבד, כי ענין לנו ב"ראש משפחת פשע ואחד העבריינים המסוכנים והאכזריים שפעלו באזור השרון", כמצוטט מפיו, בראיון.

למותר לשוב ולהבהיר, כפי שכבר הבהרנו דעתנו במהלך אותה ישיבה מיום 15.3.07, בה שמענו תלונותיהם של באי כח הנאשמים, על הכתבה, כי יש בהתנהלות זו של המשטרה, או, אנשיה, חריגה מקוממת מן החוק, והתנהלות הנדרשת לברור יסודי.
לא נוכל למרבה הצער, לחרוץ דין בענין כאוב זה, הכרוך בהתנהלות זו של הדלפת מידע לתקשורת, אשר אמור להמתין עד תום הדיון בבית המשפט. אין בידינו כל מידע לגבי האחראים למחדל המתואר, ואין ביכולתנו, מדרך הטבע, לנהל חקירות בענין זה.
מן הראוי הוא, שהדברים ייעשו על ידי המשטרה, בתוך ביתה היא.
למותר להבהיר, כי לא היה בארוע חריג ובלתי מקובל זה, כדי להשפיע, כהוא זה, על המשך ניהולו של התיק ועל בחינת הראיות בו, אף שברור הדבר, שהנזק שנגרם מעצם הפירסום, איננו בר ביטול.
על רשויות התביעה לשוב ולבחון כאמור, ענין זה, ולנהוג כלפי האחראים לו, בכל חומרת הדין.
פרק שישי; הנאשמים והעבירות; בכל פרשה לעצמה
הנאשמים והעבירות נשוא פרשת החשבוניות הפיקטיביות
כללי
391. פרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, נפרשה בהרחבה במסגרת הדיון בפרק 2 של הכרעת דין זו, על כל פרטיה.
בסיכום דנא, תוצג תמונת הסחר הכוללת שבה אמורות להתחבר קבוצות החשבוניות, אל מי שפעלו בהן, קרי, אל מוסריהן ומקבליהן, לפי הענין.
כל חבילת חשבוניות תיבחן להלן בשלושה שלבים.
תחילה, תידון השאלה אם הוכיחה התביעה מעבר לספק סביר את גירסתה, לפיה, אין החשבוניות משקפות עסקאות אמיתיות, שהיו אמורות לעמוד מאחוריהן מדרך הטבע.
בהמשך, תיבחן השאלה, אם הוכחה מעורבותם של הנאשמים 1-3 בפרשת הסחר נשוא אותן חשבוניות. לבסוף, תידון אחריותם של הנאשמים לעבירות שנכרכו בחשבוניות האמורות, מכח סעיפי העונשין המעוגנים בחוק מע"מ, כמיוחס להם בכתב האישום.
לאחר בחינת כל קבוצת חשבוניות, לעצמה, תיבחן אחריותם של הנאשמים לעבירות לפי סעיף 220(4) ולפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, על סמך התמונה הכוללת של הסחר בחשבוניות, העולה מן הראיות.

החשבוניות שמסר עבד, לחברות א.ד.א.מ. וא. שחם; נספחים ב' ו-ג' לכתב האישום
392. המדובר הוא, בקבוצה זו של חשבוניות, בשמונה חברות ועוסקים, שעל שמותיהם יצאו אלה, הם: הובלות הכרם, דבש וואיל, אריק בונה המרכז, אורות אבי יהודה, סרגיי בוברוב, מודזגברישוילי, א.א. חי, ואלכסנדרה.
כל החשבוניות האמורות, כך הוכח, נמסרו על ידי עבד לנאשם 2 לצורך קיזוזן בספרי שתי חברותיו, הנאשמות 12 ו-13, הן כאמור, קבוצת א.ד.א.מ. וא. שחם, וזאת, בתקופה החל מיום 15.10.03 ועד אפריל 2005.
לדעת התביעה, לא בוצעה כל עסקה בגין החשבוניות הנ"ל, ושום עבודה לא נעשתה על פיהן. טענה זו, סמכה התביעה, בעיקרו של דבר, בעדותו של עבד, שנתמכה, לשיטתה, בעדויותיהם של בעלי החברות ושל העוסקים, אשר העידו על העדר כל קשר ביניהם ובין החשבוניות.
עדות נוספת בה נתלתה התביעה בטענה לאמיתות הנאמר בעדותו של עבד, היא לדעת התביעה, עצם עובדת ניהול הספרים הלקוי שנמצא אצל הנאשם 2 וחברותיו הנ"ל, כמו גם, עובדת אי ביצוע תשלומים שהתחייבו מן החשבוניות האמורות.
גירסתו של הנאשם 2 - שהוצגה על ידו לראשונה בעדותו בבית המשפט - לפיה, לא דובר בחשבוניות פיקטיביות, אלא בחשבוניות ש"נופחו ושיקפו עבודה רבה יותר וכסף רב יותר בתמורה, ממה שבוצע בפועל" (עמ' 57 לסיכומי הנאשם 2) אין בה כדי להועיל לו בעניננו.
המונח, "חשבונית מנופחת", אותו אימץ הנאשם 2 במסגרת הגנתו בתיק זה, חסר משמעות הוא בעיני, ומכל מקום, אין בינו ובין "חשבונית פיקטיבית" כל מאומה.
וכי מה נפקא מינה יש בין גירסה על "ניפוח" חשבונית, ובין גירסה המציבה את "הפיקציה" בלב ליבה של זו?
אני לדידי סבורה, כי הודייה בניפוח חשבוניות, כמוה כהודייה בהנפקת חשבוניות פיקטיביות; במיוחד כך, לאור העובדה שבעניננו כלל לא ידע הנאשם 2 להצביע על היקפו של "הניפוח" הנטען, או של הפיקציה לה טענה התביעה (עמ' 3232- 3234 לפרוט').
עובדתית, לא מצאנו אחיזה לגירסת הנאשם 2, לפיה, ביצע עבד עבודות בניה או אחרות לחברותיה, בהיקף שמשתקף מן החשבוניות עצמן.
גם לא מצאנו שיש בטענה, לפיה, ביצעו החברות הנ"ל עבודה אמיתית לנאשם 2, כדי לאתגר את גירסת התביעה, לפיה, לא ביצע עבד כל עבודה עבורן.
לשווא, טרח הנאשם 2 על הבאת עדויות שהצביעו על "עבודה אמיתית" בחברותיו, כאשר שום קשר בין עבודות אלה ובין החשבוניות נשוא כתב האישום, לא עלה מן הראיות.
פועל יוצא מן האמור הוא, כי גירסת התביעה, לפיה, לא בוצעה כל עבודה בגין החשבוניות נשוא הדיון, הוכחה כדבעי, ומכל מקום, לא הופרכה על ידי הנאשם 2, אף לא הועמדה בספק סביר, בראיותיו.
אשר לשאלת מעורבותם של הנאשמים 1-3 בסחר בחשבוניות הנ"ל, גם זו בוססה, לדעתי, כיאות, כפי שיפורט להלן.

393. אין לחלוק על מעורבתו של הנאשם 2 עצמו בסחר הזה, בהיותו בעליהן הרשום של הנאשמת 12, ושל הנאשמת 13, שבספריהן קוזזו החשבוניות, כמוכח מן הראיות שנימנו לעיל.
אשר לנאשם 1, נכונה אומנם טענת הסניגורים הנכבדים, לפיה, לא עלה בידי התביעה להוכיח בעלות פורמלית של נאשם זה בחברות הנ"ל, שהיו בפועל שייכות לנאשם 2 (ראו, ת/156 תעודת ההתאגדות של א. שחם, ת/253 פרוטוקול האסיפה הכללית של קבוצת א.ד.א.מ.).
נכונה היא, טענת הסניגורים, שהתביעה לא הביאה כל עדות על מעורבות הנאשם 1 בניהול החברות הללו, ולהיפך.
אין ספק, שחנניה היה הבעלים הרשום של החברות הנאשמות, 12, 13, וכי פעל בהן לפי ראות עיניו (ראו, עדותו של חוסני אגבריה מנהל החשבונות של חברת א.שחם (ת/411) ועדותו של נאשד עיראקי רואה החשבון שלה (ת/413 עמ' 2 - 1. ראו גם עדותו של דוד רון מנהל החשבונות של קבוצת א.ד.א.מ., וכן, עדות העובדים והספקים שזימן הנאשם 2 לעדות, ואשר לא הכירו את מרואן כלל).
בכך, יש לומר, אין כדי לגרוע מחלקו של הנאשם 1, הוא לעצמו, בפעילות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות שהתבצע בשתי החברות הנאשמות, כעולה מעדותו של עבד, שנתמכה היטב בראיות סיוע שונות. בהן, הקלטות שתיעדו את העסקאות המבוקרות (ת/191 ו-ת/193).

יוזכר, בעסקה המבוקרת הראשונה, מיום 31.10.04, החליף עבד, בהוראת הנאשם 1, חשבוניות של א.א. חי, בארבע חשבוניות של אלכסנדרה; כאשר שתיים מהן (76, ו-80) מילא עבד בעצמו לפי הנחיית חנניה, ללא שם הלקוח; ושתיים אחרות (77 ו-81) הותיר בידיו, ריקות. מעורבותו של מרואן בעסקה זו, השתקפה היטב מן הקלטות שתעדו את העסקאות המבוקרות (ת/191 ות/193) כמו גם מעדותו של עבד, על הקשר המשלוש בינו, בין מרואן ובין חנניה.
מאלה עולה, כאמור לעיל, כי בכל 15 לחודש אמור היה הנאשם 2, לערוך את חשבונותיו לצורך דיווח לרשויות המס, ולהעביר המסמכים לידי מרואן, אשר דאג לתשלום הכספי שהתחייב מהם.
הנאשם 1, יש להזכיר, עומת מול קלטת זו והכריז: "אני לא לרוצה להיכנס לזה" (עמ' 2834 לפרוט'). אין צריך להבהיר תוצאתו של סרוב זה לנוכח הראיה המובהקת העולה מן הקלטת.
גם שיחת הטלפון של מרואן עם עבד מיום 15.11.04, שהתקימה בסמוך לעסקה המבוקרת השניה (ת/234) קשרה את שלוש צלעות המשולש האמור, זו לזו. ויוזכר, בשיחה המוקלטת הזו, שבה נשמע מרואן שואל את עבד על חשבוניות של אחד אלדפאוי, ושבה ביקש לדעת אם ניהל הלה, תיק עוסק במע"מ, דיבר מרואן על החשבון "שלנו ושלך", בהכריזו: "כל הקופה השארנו אצלו". לשאלה, מה משמעות הדברים בשיחה זו, מילא הנאשם 1, פיו מים.
במקום התמודדות ישירה עם תוכנן של העסקאות המבוקרות ומעורבות הנאשם 1 המשתקפת בהן היטב בחרו עוה"ד פלדמן
והרט
לעסוק בשאלה מדוע בכל תקופת הפעלתו של עבד שארכה כשבעה חודשים לערך תיעד זה שתי עסקאות בלבד. זאת, נוכח הפעילות הענפה הנטענת על ידי המאשימה וטענתה על שגרה יומיומית של ביצוע עבירות סחר בחשבוניות פיקטיביות. נראה כי די בממצאים חיצוניים שהציבה בפני
נו התביעה להוכחת הנטען בעניינו של הנאשם 1, כשלצד העסקאות המבוקרות ראיות נוספות הכורכות נאשם זה לסחר בחשבוניות הפיקטיביות. המדובר הוא בעיקר בהודעות שנקלטו במשיבון הסלולרי של עבד (ת/237 ות/238) בהן נשמע מרואן מדבר עימו על "עבודה" ו"לקוחות".
מרואן לא טרח להסביר לנו בעדותו, מהי "העבודה" ומי הם "הלקוחות", בהם דובר.
עוד ראיה על מעורבותו של הנאשם 1 בפרשת הסחר בחשבוניות, עלתה מעדותו של עד המדינה תומר, בדברו על הפגישה בציינג', בה הורה לו מרואן לגייס לקוחות לרכישת חשבוניות פיקטיביות מן הנאשם 2. תומר התייחס גם אל ההוראות שקיבל ממרואן, לרכוש חשבוניות של חברת השרון, מעבד, וחשבוניות ש.י.ע לומי, מבכר, לחברתו מ.ט. יזמים.
אבי מורן התייחס גם הוא בעדותו, אל נושא גיוס הקבלנים שנזקקו ל"כיסוי חשבונאי". הכחשתו הטוטאלית של הנאשם 1, בהתיחסו לכל אלה, וטענתו לאי מעורבות מוחלטת בסחר, לא תוכל להועיל לו בנסיבות הענין, ולהיפך (ראו, על שיקרי נאשם כסיוע לעדות המובאת נגדו בע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל
פ"ד כח(2) 203).
ויוזכר, בסופו של יום, נסוג הנאשם 1 מן ההכחשה הגורפת בה דבק מלכתחילה. בסיכומי באי כוחו המלומדים, עו"ד פלדמן
ועו"ד הרט
, הוצג נאשם זה כשותפו של עבד, וכמי שהשתתף ביחד עימו במכירת חשבוניות לגורמים שונים, ביניהם, הנאשם 2 (סעיף 423 לסיכומיהם).

394. אשר למעורבתו של הנאשם 3 בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, זו נשללה מכל וכל על ידי באי כחו. לשיטתם, אין למצוא ראיה המערבת נאשם זה, בפרשה, ואין כל אחיזה לטענה, כי סייע לנאשם 2 להוציא חשבוניות פיקטיביות לחברותיו.
אף שיש אמת בטענה, לפיה, היתה מעורבתו של הנאשם 3 בסחר בחשבוניות הפיקטיביות אינטנסיווית פחות ממעורבותם של שני הנאשמים האחרים, איני רואה לבטל מעורבותו בפרשה, שהוכחה בראיות. עבד, העיד בפני
נו כי תפקידו של הנאשם 3, היה ללוותו בעסקאות החשבוניות אותן ביצע במעורבותו של הנאשם 1, או, בחסותו. הנאשם 3, נדרש, לדבריו, לפקח על מעשיו, כשבתמורה, נהנה מעמלה.
בנקודה זו, אוששה עדותו של עבד, על ידי הנאשם 3 עצמו שהעיד, כי "כל הזמן" היה "אוסף" ו"מחזיר" את עבד ממקום למקום (עמ' 3001 לפרוט').
בטענה על עצם שהותו של הנאשם 3, "כל הזמן", כדבריו, במחיצתו של עבד יש כדי להפריך טענתו האחרת, כי לא ידע על עיסוקיו של זה, במסגרת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות. יתרה מזו, אלמנט הפיקוח מצד הנאשם 3, על עשיותיו של עבד בחשבוניות, עלה היטב גם מהאזנת הסתר (ת/236) בה נשמע עבד מבקש רשותו של הנאשם 3, לפגוש את דוד תותים, שגם עימו סחר עבד בחשבוניות פיקטיביות (עמ' 3011 לפרוט').
סיוע בלתי מבוטל לעדותו של עבד על מעורבותו של הנאשם 3 בסיפור, עלה עוד מעדותו של תומר, בהתייחסו לפגישה בצ'יינג', בה הוצע גם לו, כדבריו, לגייס לקוחות לסחר בחשבוניות פיקטיביות, וזאת, בנוכחות הנאשם 3, ששימש לדבריו, כ"פנקסן" וכ"שר הכספים" של מרואן, ושנהג לרשום את סכומי הכסף שהגיעו לו בקו האשראי האישי שלו, או, לקזזם מהחוב של אבי מורן.
לדברי תומר, נכח הנאשם 3 גם במפגש בו נחתם חוזה עבודה פיקטיבי, שהוגש לנו כראיה (ת/247) לצד האישור לניכוי על מס במקור (ת/248) שהוגש לנו גם הוא, ואשר אותו קיבל תומר, לדבריו, מעבד, בנוכחות הנאשם 3.
תמונת מעורבותו של הנאשם 3 בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בוססה, איפוא, על עדותו של עבד, שהיתה עקבית וקוהרנטית בנקודה זו, ואשר התישבה היטב עם יתר הראיות, שהתיחסו אל מעורבות הנאשם הזה בפרשה, ואשר די בחלק מהן בלבד, כדי לשמש סיוע לעדותו של עבד.
הכחשתו הטוטאלית של הנאשם 3, בענין מעורבותו כאמור, לא תוכל לעמוד מול מערך הראיות המפורט.
יוצא, שאדי כמו מרואן וחנניה, לא הצליח להעלות גם הוא, ספק לגבי מסכת הראיות של התביעה, שהובאו לאישוש טענת מעורבותם באישומי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות.

הפן הנורמטיבי
395. שאלת אחריותם של הנאשמים לעבירות שיוחסו להם בקשר לחשבוניות נשוא האישומים הנדונים; במישור המשפטי, צריכה כאמור, דיון לגופה.
אין חולק, שעבד הוא שהוציא את החשבוניות בקבוצה הזו של החשבוניות נשוא הנספחים ב' וג', מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקאות בגינן. הוא גם זה, שבמעשיו קיים את היסוד העובדתי של העבירה נשוא סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, כפשוטו. בנקודה זו, יש להחיל את המסר העולה מסעיף 29(ב) לחוק העונשין; שעניינו, מבצעים בצוותא. זו לשון הסעיף:
"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".
סעיף 29(א) מורה אותנו, כי "מבצע עבירה", הוא, "לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר".
משמע, מבצע העבירה הוא כל מי שנטל חלק בביצועה, או, תרם לביצועה באמצעות אחר. חבירתו של המבצע, ביחד עם אחרים למשימה עבריינית משותפת, כך הלכה, הופכת אותו, עימם יחדיו, ל"מבצעים בצוותא".
מבצעים אלה מהווים, ככלל, "יד אחת השולטת על ביצוע", גם אם חלקו של כל משתתף בעשייה, הוא קטן יחסית ואינו מקיים את כל היסודות העובדתיים של העבירה.
די באמור, לצורך הרשעה בעבירה, בתנאי שבכל אחד מן המבצעים בצוותא, יימצא היסוד הנפשי של העבירה, ותהיה המודעות לפעולה בצוותא [י' קדמי, הדין בפלילים (חוק העונשין) (חלק ראשון) (דיונון, תשס"ה-2004) בעמ' 370-360)].

396. בעניננו, כך הראיות, לא היו הנאשמים 1 - 3 מנפיקי החשבוניות. עם זאת, הוכחה מעורבותם הפעילה בעשייה זו, ומכאן אחריותם לביצוע המעשה.
הנאשם 1, כפי שהוכח, הוא שהורה לעבד, לבצע העסקאות מול חנניה. שליטתו בעשייה העבריינית של עבד שקיבל את מרותו ופעל לפי הנחיותיו, די בה כדי שייחשב הנאשם 1, על פי חוק, מבצע בצוותא. הלכה פסוקה היא, כי די בשליטה במבצעים ובמהלכי הביצוע כדי שבעל השליטה יהיה מבצע בצוותא (ע"פ 4317/97 אולג פוליאקוב נ' מדינת ישראל
פ"ד נג(1) 289 300 וכן ראו גם דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל
פ"ד נב(5) 1; וכן, ע"פ 6687/93 אסמעיל מוסא נ' מדינת ישראל
פ"ד נב(5) 193).
הנאשם 2, היה כאמור מעורב ישירות בהוצאת החשבוניות, שאף מולאו על ידי עבד, על פי הנחיותיו. בכך, נתקיים בו היסוד העובדתי של העבירה.
מעורבותו של הנאשם 3, הסתכמה, כמתואר, בליווי עבד בדרכו לביצוע העסקאות; ובפיקוח על מעשיו בשליחותו של הנאשם 1. בכך, נתקיימה גם בו, הדרישה לביצוע בצוותא של מעשה העבירה (ע"פ 2796/95, פלונים נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא (3) 388, 403).
היסוד הנפשי מתקיים גם הוא בעניננו, לגבי שלושת הנאשמים, שהרי הוכח כי פעולותיהם נועדו להתחמקות או להשתמטות ממס, וזאת, מתוך מודעות לפעולתם בצוותא חדא.

ההרשעה
397. הנאשמים 1-3, יורשעו, על רקע כל האמור עד כאן, בהוצאת 56 חשבוניות על שם העוסקים המפורטים בנספח ב' לכתב האישום, מבלי שעמדו מאחוריהן עסקאות או התחייבותיו לערוך עסקאות, כנדרש על פי דין.
כל זאת, למעט 6 החשבוניות של חברת אלכסנדרה, החשבונית של סרגיי בוברוב, מס' 185 והחשבונית של דבש וואיל, מס' 273, אליהן התייחס עבד לראשונה בהודעתו מיום 16.5.05 שקבילותה נפסלה (ת/327כב').
כמו כן, יורשעו הנאשמים לאור האמור, בהוצאת 35 חשבוניות על שם אותם עוסקים כמפורט בנספח ג', לכתב האישום, למעט 8 החשבוניות של חברת אלכסנדרה, שתי החשבוניות של חברת א.א. חי (299, 300) והחשבונית של חברת אריק בונה המרכז (206) לחברת א. שחם, אליהן התייחס עבד לראשונה בהודעתו מיום 16.5.05, שקבילותה נפסלה.
הנאשמים 3-1 יורשעו איפוא, בעבירות המתיחסות ל-91 (35+56) חשבוניות, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ.

מאחר ו-91 החשבוניות הנ"ל, נרשמו על ידי הנאשם 2 בספרי הנאשמות 12 ו-13, במהלך שנות המס 2003, 2004 ובחודש ינואר 2005, וקוזזו שם, מתקיים לגבי נאשם זה ושתי חברותיו הנאשמות 12 ו-13, היסוד העובדתי של העבירה נשוא סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, שעניינה, ניכוי מס התשומות המגולם בחשבוניות, מבלי קיום דרישות סעיף 38 לחוק מע"מ.
מעורבותם של הנאשמים 3 ו-1 כמתואר, בהוצאת החשבוניות הנ"ל, ביחד עם הנאשם 2 נועדה לזכותם בניכוי מס התשומות על פיהן. המדובר הוא בפעולה משותפת, בצוותא חדא, שהשתרעה לאורך התקופה משלב הוצאת החשבוניות באמצעות עבד, ועד לקיזוזן על ידי הנאשם 2 בספרי החברות, הכל, במטרה להונות את רשויות המס, ולהנות יחדיו, מפירות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות.
הנאשמים 3-1 יורשעו איפוא, בנוסף, ב-91 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ.
הנאשמת 12 תורשע ב-56 עבירות לפי סעיף זה והנאשמת 13 ב-35 עבירות לפי הסעיף.
הסך הכולל של 91 החשבוניות נשוא ההרשעה כאמור, הסתכם בסכום כולל שעמד על למעלה מ-35,000,000 ₪, כשמס התשומות שגולם בחשבוניות הגיע לסך של למעלה מ-5,000,000 ₪.
די בהיקף הכספי האמור, על מנת לקיים את יסוד הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ.

החשבוניות של חברת נ.נ.ס שיצאו לחברת א.ד.א.מ וא. שחם, נספחים ב' ו-ג'
398. מעדותו של עבד עלה, כי הוא עצמו לא היה קשור כלל לחשבוניות של חברת נ.נ.ס.
על היותן חשבוניות פיקטיביות, שמע לדבריו, מאחד, האני פדילה, הבעלים של החברה, אשר גילה אזנו, לדבריו, ש"הכל אויר" (ת/327ט"ז, ת/327כב').
האני פדילה עצמו, לא הובא לעדות בפני
ננו.
במצב דברים זה, לא נותרה ראיה של ממש, שבכוחה לקשור את הנאשמים 1-3 אל שבע החשבוניות של חברת נ.נ.ס (ראו, החשבוניות מס' 1, 3, 4, נספח ב' לכתב האישום, וחשבוניות מס' 2,5,12,14, נספח ג' לכתב האישום).
על רקע האמור, יזוכו הנאשמים מעבירות הסחר בחשבוניות הללו.
החשבוניות של מנוח הובלות שהועברו לחברות א.ד.א.מ וא. שחם, נספחים ב' ו-ג'
399. לפי דבריו של העד, מנחם אדנייב, היתה חברת מנוח, חברה ריקה מפעילות.
חוזה העבודה שנחתם בינו ובין הנאשם 2, היה לדבריו, חוזה פיקטיבי.
חיזוק לקיומו של מצב דברים זה, נתקבל מדבריו של סאלח במשטרה, שהיו עדיפים עלינו על עדותו בפני
נו מן הנימוקים שהבאנו (ראו, הודעותיו ת/423 ות/425). החיזוק עלה גם מכתב האישום המתוקן שהוגש נגד סאלח, בערכאה אחרת, בקשר לחשבוניות של חברה זו (ראו, כתב האישום, ת/415).
על בסיס כל אלה, יש לקבוע כי עסקינן, באישום זה, בחשבוניות פיקטיביות שגלגל הנאשם 2, בחברותיו, כנטען על ידי ב"כ התביעה.
ניסיונו של עו"ד פלדמן
, בסיכומיו, להפריד בין פעילותם המשותפת של סלאח ואדנייב מול חנניה ומרוואן, לא צלח. בהודעתו של סאלח מיום 31.3.04, ת/423, סיפר זה, כי למרואן היה קשר ישיר לחברת מנוח, בכל הנוגע להוצאת החשבוניות לחנניה.
מעורבותו של הנאשם 3 בפעולות הסחר בחשבוניות של מנוח הובלות, לא הוכחה, ואף לדבריו של סאלח, נאשם זה לא היה קשור לעסקי החשבוניות (ת/423, עמ' 42).
הנאשם 3, יזוכה מן העבירות הכרוכות בחשבוניות אלה, באין תשתית ראייתית מספקת להרשעתו בהן.
מנפיקי החשבוניות בקבוצה זו, היו אדנייב וסאלח. עם זאת, הובאו בפני
נו ראיות על מעורבות הנאשמים 1 ו-2, בשלב הוצאת החשבוניות, על ידי ההוראות שיצאו מהם לאדנייב ולסאלח, בקשר לחשבוניות האמורות.
הנאשמים 1 ו-2, יורשעו איפוא, הן בעבירה המתייחסת לשלב הוצאתן של 13 חשבוניות מנוח, לחברות א.ד.א.מ. וא. שחם, והן בעבירה המתייחסת לשלב קיזוזן של החשבוניות בספרי החברות הנאשמות.
לפי כך, יורשעו ב-13 עבירות נוספות, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, וב-13 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ; הכל, בנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ.
הנאשמת 12 תורשע ב-12 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק, והנאשמת בעבירה אחת לפי אותם סעיפים.

החשבוניות של אבי אסולין לחברות א.ד.א.מ וא.שחם, נספחים ב' ו-ג'
400. מעדותו של אבי אסולין, ומעדותו של חנניה, עלה שאבי אסולין ביצע במהלך החודשים ספטמבר 2004 - פברואר 2005, מיגוון עבודות עבור חנניה, כנגד מימון הוצאות שיצאו לו על שכ"ד, על ועד בית, על דלק, על דמי כיס, ועוד.
בעדותו בפני
נו, טען אסולין כי לא ביצע עבודות של ממש לחנניה, אלא "סידורים לנסוע לפה לנסוע לשם...", עליהם שולם לו שכר של "אלף שקל פה ואלף שקל שם" (עמ' 1749 לפרוט').
אסולין הכחיש כל קשר אל החשבוניות נשוא פיסקה זו, והתקשה להסביר, מדוע נרשמו הסכומים כפי שנרשמו, ובגין מה הוצאו (עמ' 1772 לפרוט').
פשיטא, אין בעדותו של אסולין כדי להסביר את תוכנן של החשבוניות נשוא הדיון, שסכומן הגיע לכדי למעלה ממיליון ₪; לא מבחינת כמותן ולא מבחינת היקפן הכספי.
לכך, יש לומר, הסכים גם הסניגור המלומד, עו"ד ברזילי, שהבהיר בסיכומיו, כי התמורה ששולמה לאסולין, אכן לא שיקפה בשום מקרה, את העבודה שביצע בפועל.
די בכך, לדעתי, כדי לקבוע שבפני
נו חשבוניות פיקטיביות, כנטען בכתב האישום. מה עוד, שהשיקים, נ/24, שניתנו לאסולין, גם לדברי חנניה, לא נשאו את שמו, להוציא ספח אחד מתוך אלה; ומה עוד, שבכרטסת של אבי אסולין בספרי הנהלת החשבונות של א.שחם, ת/414, לא נרשמו תשלומים לכיסוי יתרות הזכות שנרשמו לטובתו.
ויוזכר גם זאת, מנהל החשבונות של הנאשם 2, דוד רון, העיד בפני
נו כי זה ביקשו להוציא מסמך פיקטיבי (נ/15) שיעיד על אבי אסולין כמי שהיה, כביכול, עובד עצמאי של קבוצת א.ד.א.מ.
לענין קבילותן של החשבוניות ת/153, די לי בעדותו של אבי אסולין על היותן חשבוניות שנמסרו לנאשם 2, וזאת, ללא קשר אליו, כדי לבסס את התשתית הראייתית הצריכה להוכחת מעורבותו של זה, בסחר בחשבוניות האלה.
לא מצאנו, עם זאת, ראיות למעורבותם של הנאשמים 1 ו-3 בסחר בחשבוניות של אבי אסולין, והם יזוכו מן העבירות המיוחסות להם בגינן.

הנאשם 2 הוא שהוציא את 12 החשבוניות על שם אבי אסולין, ללא קשר לעבודות המזדמנות שביצע עבורו, ולתשלומים שקיבל לכיסוי הוצאותיו, במטרה להונות את שלטונות המס, כעולה היטב מבקשתו להנפיק את המסמך הפיקטיבי, נ/15.
באמור עד כאן, התגבשה התשתית הראייתית הצריכה להרשעתו של נאשם זה, ב-12 עבירות נוספות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ. קיזוזן של החשבוניות האמורות, בספרי חברות א.ד.א.מ. וא. שחם, במטרה לעשות שימוש בהן לצורכי מס, גיבש את יסודות העבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, והנאשם 2 יורשע ב-12 עבירות לפי סעיף זה. הכל, בנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק זה.
הנאשמת 12 תורשע ב-6 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק, והנאשמת 13 ב- 6 עבירות לפי אותם סעיפים.

חשבוניות אור עתודות של ראשיד, לחברות א.ד.א.מ ושחם, נספחים ב' ו-ג'
401. טענת התביעה, בהתיחסה לחשבוניות של חברת אור עתודות לא תוכל לעמוד, באין לה בסיס של ממש בראיות.
בעדותו בפני
נו, טען הנאשם 7, כי ענין לנו בחשבוניות שהוצאו בגין עבודה אותה ביצע עבור חנניה. כזו, היתה גם גירסתו של חנניה עצמו. עדויות אלה לא נסתרו בשום ראיה מטעם התביעה. לשון אחר, שום ראיה פוזיטיבית לא הובאה לאישוש טענת התביעה בדבר הפיקציה המעוגנת בחשבוניות אלה, לשיטתה. בנסיבות האמורות, אין די בעיני, בעובדה שפנקס הקבלות של אור עתודות, ת/151, נתפס לפי גירסתו של חנניה, במשרדו (עמ' 3250 לפרוט') ובעובדה, שפנקס החשבוניות של חברת אור עתודות, ת/152, נתפס גם הוא במשרד (עמ' 3251 לפרוט'). שהרי, אין באלה כדי להעיד על טיב החשבוניות.
די באמור, כדי לזכות הנאשם 2 מן הסחר בחשבוניות אור עתודות, ולו, מחמת הספק.
הנאשמים 1 ו-3 יזוכו זיכוי מלא ממעורבות בסחר בחשבוניות אלה, באין תשתית ראייתית לביסוס טענת קישרם לחשבוניות, שממילא, לא הוכחו כפיקטיביות.

חשבוניות א.ד.א.מ, לסטייל המרכז, נספח א' לכתב האישום
402. רואה החשבון של חברת סטייל המרכז, שבבעלות ראיד מטר, הוא, רו"ח חאג' יחיא, סיפר בחקירתו (הודעה ת/512) כי חברה זו נהגה להגיש דוחותיה למנהל מע"מ, ולדרוש החזר מס תשומות, מבלי שהיו בידיה חשבוניות מס (ראו גם, הודעתו של רו"ח נאיל מנצור, ת/412, באותו ענין). בשל כך, סיפר רו"ח חאג' יחיא, נזקק ראיד מטר לכיסוי חשבונאי רטרואקטיבי לדוחותיו.
גם עד התביעה, סאלח, סיפר בעדותו, כי אחת לכמה חודשים, היה ראיד רוכש ב"מכה אחת" חשבוניות פיקטיביות, במיליוני שקלים, לצורך כיסוי דוחותיו. לדבריו, ביקשו חנניה לסייע לו בביצוע עסקה כזו מול ראיד, אך הוא סרב (ת/427, בעמ' 8-7).
מנגד, טען מוחמד מסרוואה, בעליה הרשום של סטייל המרכז, שחנניה שימש אצלו כקבלן משנה, באתר בניה במודיעין (ת/497, בעמ' 2).
ומה נעשה, שחנניה דיבר על אתרי בניה אחרים?

החוקר, אילן יוסף, בדק ומצא לפי דבריו, שמתוך סכום החשבוניות הכולל, על סך 7,400,000 ₪, נפרע סכום של כמיליון ₪, מתוכו, 600,000 ₪ שנמשכו במזומן על ידי חברת סטייל המרכז או מי מטעמה (ת/287).
דרך פעולה זו הודגמה בבית במשפט באמצעות השיקים, ת/503 ות/504, שנמשכו מחשבונה של סטייל המרכז לפקודת חברת א.ד.א.מ, אך הוסבו ונפרעו במזומן, באמצעות חתימות היסב של קבוצת א.ד.א.מ וסולטאן ראג'ם.
סולטאן ראג'ם הסביר, שראיד, או, מסרוואה, הם שחתמו בשמו על השיקים לאחר שנטלו ממנו את תעודת הזהות שלו, ולאחר שהזהירוהו שאם יישאל, יאמר כי הכסף שולם לפועלים (ת/502, בעמ' 5).
במהלך חקירתו של מוחמד מסרוואה, הוצגו לו שמונה שיקים שנפרעו בדרך דומה, אלא שעד זה שמר על זכות השתיקה (ת/499).
בעדותו אישר ראיד מטר, שהשיקים האמורים, נמשכו על ידי מסרוואה, וטען שהכסף הועבר במזומן מידיו לידי חנניה.
הסברו של חנניה לפרעון השיקים בדרך זו, הוא בלתי סביר בעיני, ולא אוכל לקבלו (ת/511 עמ' 3 ו-7).
חנניה מצדו, טען בבית המשפט, בשונה מטענתו בחקירות, כי לפני מועד פרעונם, נהג ראיד לבקש ממנו למשוך את השיקים, מאחר ולא היה לו כסף לכסותם. כעבור שבועיים, שלושה, כך טען, היה מעביר לו את הכסף במזומן.
בעדותו, טען חנניה, כי בידיו מסמכים להוכחת הנטען על ידו (עמ' 3180 לפרוט') דא עקא, שאלה לא הוגשו לנו משום מה עד היום, למעט, המסמך נ/21, המעיד על משיכת סכום של 1,200,000 ₪, באמצעות שני שיקים של סטייל המרכז.
יוצא, הסברו של הנאשם 2, על הסבת שיקים על ידו לקבלני משנה ולספקים, או, פריטתם בציינג'ים שונים, נותר ללא כל בסיס בראיות.
על רקע עובדה זו, אין לקבל הטענה שגירסת התביעה על הפיקציה המעוגנת בחשבוניות נשוא דיון זה, איננה אלא "ריק ראיתי טוטאלי",כלשונו של עו"ד ברזילי , בסיכומיו.

403. עדויותיהם הנ"ל של רואי החשבון של סטייל המרכז (ת/512 ות/412) על היזקקתו של ראיד ל"כיסוי חשבונאי", לצד דבריו של סאלח על בקשתו של חנניה לסייע לו בכיסוי דוחותיו (ת/427) ולצד הפער הלא מוסבר שמצא החוקר, אילן יוסף, בין סכומי החשבוניות ובין התשלומים שבוצעו בפועל (ת/287); כל אלה, מגבשים לדעתי, תשתית מספקת להוכחת הפיקציה עליה ניבנו החשבוניות הנדונות.
אין ספק שהפרכת מסקנה זו יכולה היתה להעשות על ידי ראיד מטר, או, חנניה על ידי הצבעה על עבודת אמת שבוצעה ביניהם, כמו, אספקת עובדים או עבודת קבלנות. כאלה לא הוצגו לנו על ידם, וחבל.
המסקנה מן האמור היא, מכל מקום, שעשרים ואחת החשבוניות של קבוצת א.ד.א.מ אשר יצאו לסטייל המרכז, היו בהכרח, חשבוניות פיקטיביות.
לא מצאנו עם זאת, ראיות מוצקות דיין, לטענת מעורבותם של הנאשמים 1 ו-3 בסחר הזה, והם יזוכו מן העבירות המיוחסות להם בגין הסחר בחשבוניות אלה, מחמת הספק.

הנאשם 2 יורשע ב-21 עבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, בנסיבות מחמירות, וסעיף בסעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ. כך גם הנאשמת 12.

החשבוניות של חברות א.ד.א.מ., לחברות פאר ת"א וירדנה נבנה ארצנו, נספח א'
404. הנאשם 2 הודה כי מכר "חשבוניות פיקטיביות" לחברת ירדנה נבנה ארצנו, ו"חשבוניות מנופחות" לחברת פאר ת"א (ראו, דבריו בעמ' 3423 ו-3429).
בהודעתו זו, הוכרעה למעשה המחלוקת בענין מהותן של החשבוניות שבכותרת, כפיקטיביות.
זאת ועוד, בעדותו בפני
נו, אישר עד המדינה תומר, אשר נתמך בעדותו של עד התביעה, יצחק כהן - בעליה של פאר ת"א - כי לא ביצע כל עבודה לקבוצת א.ד.א.מ., וכי החשבוניות שיצאו לחברה זו היו פיקטיביות.
די בעדות זו, כדי לבסס את גירסת התביעה לגבי הפיקציה המוחלטת שעוגנה בחשבוניות פאר ת"א כמו בחשבוניות ירדנה נבנה ארצנו.
אשר למעורבות הנאשמים 1-3 בסחר בחשבוניות אלה, זו נלמדת בראש כל, מעצם נוכחותם של השניים בצ'יינג', במפגש בו החליט מרואן, לפי גירסת תומר, שקיזוז חובו של אבי מורן לאבי אלון, ייעשה על ידי גיוס לקוחות לרכישת חשבוניות פיקטיביות מחברת א.ד.א.מ.
טענת עוה"ד פלדמן
והרט
, בסיכומיהם, כי לא נמצא כל סיוע לעדותו של תומר בענין זה, דינה דחיה בשתי ידיים, לאור עדותו של אבי מורן, לפיה, דובר במפגש הזה על גיוס קבלנים שנזקקו ל"כיסוי חשבונאי". עדותו כאמור, נאמנה עלינו.
לפי דברי תומר, קיבל מחנניה את החשבוניות של קבוצת א.ד.א.מ. והעבירן לקבלן יצחק כהן, כנגד שיקים שקיבל מידיו של זה, ושאותם מסר לחנניה.
כאשר לא מצא את חנניה, כך טען, נהג למסור את השיקים לאנשיו של מרואן. בהמשך, הסביר תומר, כי חנניה הוא זה שהודיע לאנשיו של מרואן על הקיזוזים מחובו של מורן כנגד החשבוניות בהן סחרו, במסגרת ההסכמה ביניהם.
שלושה שיקים של חברת פאר ת"א, מצאו דרכם כפי שהוכח, לחשבונות הקש של הנאשמים (ת/397א, ת/397ב ות/398).
באי כוח הנאשמים ניסו לבטל חשיבותם של שיקים אלה, בטענם, שרק "במקרה" התגלגלו אל הצ'יינג'. יד המקרה, כך לדבריהם, גם כיוונה שלושה שיקים של ירדנה נבנה ארצנו (ת/386 ות/387) לחשבונותיהם של הנאשמים דווקא (ראו, דיון בטיעון זה, במסגרת האישום החמישי).
על גב אחד השיקים נרשמו המילים: "תומר קיזוז" (ת/386ב'); עובדה שתאמה את דבריו של תומר, ואיששה אותם.

405. מעורבותם של מרואן ושל שאדי בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, נשוא דיון זה, נלמדת גם מפרשת החשבוניות שיצאו לחברת השרון ולחברת מ.ט. יזמים. על אלה, סיפר תומר בעדותו, בהתיחסו לאותה פגישה עם מרואן בצ'יינג', בה הוצע לו לרכוש חשבוניות פיקטיביות מעבד. אין צריך לומר שהמפגש ותוכנו, מצביעים על אינטרס כלכלי ברור, שהיה לנאשם 1, בסחר זה. כך גם דבריו לגבי הנאשם 3, שנהג ללוות את עבד בבצוע העסקאות הפיקטיביות, לפי דרישתו של מרואן.
חלק מהחשבוניות של חברת השרון, לחברת מ.ט. יזמים, נמסרו לדברי תומר, בנוכחותו של שאדי, שנהג לרשום בקו האשראי של תומר את סכומי הכסף שהגיעו לו בגין העסקאות.
עדותו של תומר, שהיתה סדורה בנקודה זו, נתמכה כאמור, בעדויותיהם של יצחק כהן, אהרון גואקיל (צ'יקו) ומורן, כמו גם בהודייתו של הנאשם 2, במכירת חשבוניות שלא דיברו אמת לעמצמן, כמפורט לעיל.

406. פרשה אחרת של סחר בחשבוניות בה היו מעורבים הנאשמים 1 ו-3, התבטאה בהספקת החשבוניות של ש.י.ע לומי, בבעלות איליה בכר, לחברת מ.ט. יזמים.
בעדותו, צייר תומר תמונה ברורה של סחר בחשבוניות פיקטיביות שהתבצע מול בכר, אשר פעל לדבריו בשמו של מרואן ואשר לווה גם הוא, לפי דרישתו של מרואן, בכל מהלכיו, בשאדי, שגם אמור היה לפקח עליו.
לפי עדותו של תומר, שימש בכר, בדומה לעבד, חותמת גומי של מרואן, ובין היתר, הוציא חשבוניות לפי הנחיותיו.
תפקידו של שאדי היה, לעומת זאת, לקבל את כספי התמורה.
איליה בכר שהוכרז, עד עוין, עשה ככל יכולתו, להרחיק בעדותו בפני
נו, את מרואן ואת שאדי, מעסקי החשבוניות הפיקטיביות של חברתו.
את הסיוע לעדותו הנ"ל של תומר בנקודה זו, מצאו באי כח התביעה, בעדותו של עבד.
לראשונה, בדבריו של עבד על המפגש בצ'יינג', בו הנחה מרואן את עבד לסייע לתומר בסחר בחשבוניות הפיקטיביות; ובשניה, בדבריו של עבד על הוראתו של מרואן לתומר, לרכוש מעבד חשבוניות של חברת השרון, לטובת מ.ט. מיטב יזמים, כשבעמלה חלקו, מרואן שאדי ואבי אלון. בשלישית, נמצא הסיוע בעצם פעילותם המשותפת של עבד ובכר סביב החשבוניות של חברת ש.י.ע. לומי בע"מ (ת/252) שבוצעה לפי הוראת מרואן, בליווי צמוד של שאדי.
בעמלה בגין חשבוניות אלה חלקו, לפי עדות עבד ותומר, הם עצמם, ביחד עם מרואן, שאדי ובכר.
נראה, כי ההתאמה המוחלטת בפרטים הטכניים שמסרו עבד ותומר בכל אחת מן הנקודות הנ"ל, יש בה כדי להוות סיוע ממשי זה לעדותו של זה, במיוחד, לענין מעורבות הנאשמים 1 ו-3, בסחר בחשבוניות הפיקטיביות.
כבר הוזכר, שהנאשם 2 הוא שהוציא 10 חשבוניות של חברת א.ד.א.מ. לחברת פאר תל-אביב ו-9 חשבוניות נוספות, של חברה זו לחברת ירדנה נבנה ארצנו, מבלי שעמדו מאחורי חשבוניות אלה, עסקאות אמת.
הנאשם 2 פעל, בענין זה, כעולה מן הראיות, בצוותא חדא עם הנאשמים 1 ו-3. לפיכך, יורשעו הנאשמים 1-3 ב-19 עבירות נוספות, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק זה. כך גם הנאשמת 12.

החשבוניות להיי סטייל בבעלות ראיד מטר, נספח ד'
407. שבע-עשרה חשבוניות של סרגיי בוברוב, חברת אורות אבי יהודה, ודבש וואיל, הועברו לפי אישום זה, לחברת היי סטייל, במסגרת "עסקה גדולה" של "כיסוי בחשבוניות", לדוחותיה. מאחורי חשבוניות אלה, כך לדברי עבד, לא עמדו עבודות של אמת. החשבוניות מולאו על ידי עבד לדבריו, ללא שם הלקוח או, כשהן ריקות.
סיוע לגירסתו זו של עבד על הפיקטיביות שנכרכה בחשבוניות אלה, נמצא בעדות בעלי החברות והעוסקים שניצבו מול עדותו של ראיד, לפיה, סיפקו לו אלה כוח אדם, כקבלני משנה.
סיוע נוסף לגירסתו של עבד, על היזקקותו של ראיד לכיסוי חשבונאי רטרואקטיבי בהיקף גדול, ניתן בפי רואה החשבון, נאיל מנצור, שהתייחס לחברת היי סטייל (ת/412). גם דבריו של סאלח (ת/427) שימשו כראיות סייע לעדותו זו של עבד.

ניתן איפוא לקבוע כי החשבוניות נשוא אישום זה שמסר עבד להיי סטייל, היו חשבוניות פיקטיביות. דא עקא, שבכך אין די כדי לקשור הנאשמים למעורבות בסחר זה.

לפי עדותו של עבד, בוצעה "עסקה גדולה", לפי דרישת מרואן, שהורה לעבד להתקשר בענין זה, לחנניה. זה, כך הועד, הנחה את את עבד למלא את החשבוניות האמורות, ללא שם הלקוח, או להותירן ריקות בידיו. בעמלה, חלקו חנניה מרואן ושאדי.
בסיכומיו, טען עו"ד ברזילי, שלא הובאה באישום זה, ראיית סיוע כנדרש, לעדותו של עבד. לא נוכל להסכים לטענה זו. הסיוע נמצא כך נראה, בדבריו של סאלח שסיפר על מעורבותו של חנניה בעסקאות הכיסוי החשבונאי שביצע עבד מול ראיד, ואלה השלימו את עדותו של עבד, בנקודה זו.
טענתו הנוספת של עו"ד ברזילי, שעבד לא הותיר בידי חנניה מעולם חשבוניות ריקות, לא תוכל לעמוד מול תמליל העסקה המבוקרת הראשונה, מיום 31.10.04 (ת/191) ממנה עלה כי עבד הפקיד גם הפקיד, בידי חנניה חשבוניות ריקות, לבקשתו.
טענת עוה"ד הרט
ופלדמן, לפיה, לא נמצא בסיס לגירסתו של עבד, שהנאשם 1 הורה לו להתקשר לחנניה, נסתרה לדעתי, מניה וביה, בעדויות בעלי החברות והעוסקים המורשים, שאיששו את גירסת התביעה בענין זה.
אפשר שצדקו הסניגורים בטענתם, שלא נמצאה ראיית סיוע ישירה לעדות עבד בענין מעורבות הנאשמים 1 ו-3 בסחר בחשבוניות שהוצאו לחברת היי סטייל. עם זאת, די בסיוע שמצאנו לעדותו של עבד על מכירת החשבוניות על שם סרגיי בוברוב, אורות אבי יהודה ודבש וואיל, לחברותיו של חנניה, כדי שישמש כסיוע לגירסתו של עבד, על מעורבות דומה.
וכבר נפסק, כי די בראיית סיוע כלשהי השופכת אור על מספר אישומים וכי תיתכינה נסיבות בהן תוכל ראיה כלשהי לשמש ראיה- לאור תוכנה ומהותה- כסיוע יחיד למספר אישומים (ראו, בין היתר, ע"פ 280/95 יעקב קורקין נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ד(4) 227, 241-242) .
יוצא, מעורבות הנאשמים 1 ו-3 בסחר בחשבוניות האמורות, בוססה כדין.
יוזכר, החשבוניות בקבוצה זו, הוצאו על ידי עבד, לפי גירסתו בהוראת מרואן, ובהתאם להנחיות של חנניה, כששאדי מצוי ברקע. גירסה זו נתמכה היטב בראיות הסיוע המוזכרות, כך שיש לקבוע כי הנאשמים 1-3, פעלו בענין זה בצוותא חדא עם עבד בהוצאת החשבוניות.

הנאשמים 1-3, יורשעו, לפיכך, ב-17 עבירות נוספות, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ.

בנוסף, ובהיות הוצאת החשבוניות מכוונת להספקת כיסוי חשבונאי לראיד, מתמלא גם היסוד העובדתי הצריך לעבירה נשוא סעיף 117(ב1) לחוק מע"מ. שהרי, השימוש בחשבוניות לצורך קיזוז מס תשומות,הוא שגרם לראיד להשתמט מתשלום המס בו נחייב, על עסקיו. הנאשמים פעלו במודע, ומתוך צפיית תוצאות מעשיהם על דיווחיה של חברת היי סטייל, ומשמתמלא גם היסוד הנפשי, יורשעו הם אף ב-17 עבירות, לפי סעיף 117(ב1).

המדובר הוא באישום זה, בהיקף כספי שהסתכם בכל החשבוניות הנ"ל, בסכום של למעלה מ-7,000,000 ₪, כאשר מס התשומות המגולם באלה, הגיע לסך כולל, של למעלה מ-1,000,000 ₪.
די בהיקף כספי זה על מנת לקבוע שההרשעה דנן, לפי סעיף 117(ב1) לחוק מע"מ, נעברה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק זה.

החשבוניות לסטייל המרכז בבעלות ראיד מאטר, נספח ד'
408. החשבוניות של אלכסנדרה לחברת סטייל המרכז הוצאו על ידי עבד, בתקופת ההפעלה, מתוך פנקס ההפעלה, אף שתאריכיהן קדמו לתקופה זו (ראו, הודעתו של עבד מיום 16.5.05 ת/327כב').
משמצאנו, כאמור, לזכות את הנאשמים מכל העבירות שיוחסו להם בהקשר לחשבוניות אליהן התייחס עבד בהודעתו זו, יזוכו כל השלושה מן העבירות הכרוכות בחשבוניות אלה, נשוא נספח ד'.

החשבוניות לחברת גל מ.ש.פ, בבעלותו של מוסיה; אישום רביעי, נספח ד'
409. בעדותו טען עבד כי החשבוניות של חברת השרון לסטייל המרכז לא שיקפו עסקאות אמת, שכן בחברת השרון לא היו פועלים ולא בוצעה בה כל פעילות. לדבריו, סיפק לחברת גל מ.ש.פ, גם חשבוניות של חברת אורות אבי יהודה ובין החברות נחתם חוזה עבודה פיקטיבי, ת/140. חוזה זה, מהווה לכל הדעות, ראיית סיוע ממשית לעדותו של עבד על הפיקטיביות שנכרכה בחשבוניות האמורות.
עוד, סיפק עבד לדבריו, לחברת גל מ.ש.פ חשבוניות של דבש וואהיל ואריק בונה המרכז.
אשר לחשבוניות של חברת השרון שהוציא עבד לגל מ.ש.פ, בתקופה בין דצמבר 2001 - אוגוסט 2002, יפה עשו באי כח התביעה שחזרו בהם מן העבירות שיוחסו לנאשם 2 לגבי אלה.
הנאשם 2 יזוכה איפוא מאלה.
הנאשם 2, יזוכה גם מיתר העבירות נשוא החשבוניות שנמסרו לגל מ.ש.פ, לאור עדותו של עבד, שהחשבוניות הללו לא היו קשורות בחנניה, כלל.

410. בעדותו, קשר עבד את הנאשמים 1 ו-3, לסחר בחשבוניות של חברת השרון, שנמסרו לגל מ.ש.פ בהוראת מרואן ושאדי, בתקופת חלקי החילוף. כך גם, לגבי החשבוניות של אורות אבי יהודה, דבש וואהיל ואריק בונה המרכז שנמכרו לה, על פי הנטען, בהוראת מרואן.
בסיכומיהם היפנונו עורכי הדין פלדמן והרט
, לעדותו של מוסיה, לפיה, שיקפו החשבוניות שקיבל מעבד, עבודה אמיתית ומבלי כל קשר לנאשמים 1 ו-3. מוסיה לא ידע למסור בעדותו, פרטים על טיבה של אותה עבודה, וטענתו כי בוצעו תשלומים בפועל לעבד, נסתרה בעדותה של מנהלת החשבונות של גל מ.ש.פ, אסתר גל, אשר עמדה על כך שבכרטיסי הספקים של גל מ.ש.פ., נותרו יתרות זכות פתוחות.
עדותה של רואת החשבון, מהווה סיוע לגירסתו של עבד.

לא מצאתי ראיות סיוע ישירות לעדותו של עבד, על מעורבות הנאשמים 1 ו-3 בסחר בחשבוניות הנדונות. דא עקא, שמעורבותם של הנאשמים בסחר בחשבוניות של אורות אבי יהודה, דבש וואהיל ואריק בונה המרכז, היא שבכוחה להעמיד את הסיוע הנדרש, לגבי הסחר בחשבונות אלה.
על רקע האמור, ומשהוכח שהנאשמים 1 ו-3 פעלו בענין זה, בצוותא חדא עם עבד, יורשעו שני הנאשמים ב-8 עבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, וזאת, להוציא, העבירות נשוא חשבוניות השרון, לגביהם לא נמצא הסיוע הנדרש.
לאור העובדה ש-8 החשבוניות אליהן מתייחסת ההרשעה האמורה, קוזזו בספרי גל מ.ש.פ., ולאורן של הראיות הנסיבתיות מהן עולה שהנאשמים 1 ו-3, פעלו במודע תוך ציפיית תוצאות המס של קיזוז החשבוניות בספרי גל מ.ש.פ., יורשעו השניים, גם ב-8 עבירות, לפי סעיף 117(ב1) לחוק מע"מ, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק.

החשבוניות לחברת גל גלים בבעלותו של מוסיה, אישום רביעי, נספח ד'
411. גם לחברה זו של מוסיה, סיפק עבד חשבוניות של חברת אבי יהודה. כמו כן, סיפק לחברת גל-גלים, חשבוניות של דבש וואיל ושל אריק בונה המרכז, של סרגיי בוברוב, של דוד מודזגברישוילי, של א.א. חי ושל אלכסנדרה. כל החשבוניות הללו, כך עבד, לא שיקפו עבודה אמיתית.
החשבוניות, כך עבד, הוצאו בהוראת מרואן, שעימו התחשבן בנושא העמלה. חנניה, לפי גירסת עבד, לא היה קשור למשלוש היחסים בינו ובין מוסיה ומרואן, וגם הנאשם 3 לא הוזכר בהקשר לחשבוניות אלה, שנמסרו לגל-גלים.
הנאשמים 2 ו-3 יזוכו איפוא ממעורבות בסחר זה.
סיוע לגירסתו של עבד על הפיקטיביות שנכרכה בחשבוניות שנמסרו לגל-גלים נמצא בעדותה של מנהלת החשבונות של חברה זו, לאה מיכאלוב. בעדותה, סיפרה העדה על כיסוי רטרואקטיבי של חשבוניות, שבוצע בספרי הנהלת החשבונות של החברה, בהוסיפה, כי בספחי השיקים שקיבלה לידיה מן החברה, לא נרשם שם המותב, כך שלא עלה בידיה, לבצע התאמות בנקים, והיתרות בכרטסת הספקים נותרו פתוחות (ראו, גם עדותו של רוה"ח גדעון ברגר בנושא זה).
מעורבותו של הנאשם 1 בסחר בחשבוניות חברת אבי יהודה, דבש וואיל, אריק בונה המרכז, בוברוב, דוד מודזגברישוילי וא.א. חי, מהווה סיוע למעורבותו הדומה בסחר החשבוניות שביצע עם חברת גל-גלים.

מאחר והנאשם 1 פעל בצוותא חדא בענין זה, עם עבד, יורשע ב-23 עבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ.
הרשעה זו, יש להדגיש, אינה מתייחסת לחשבוניות אלכסנדרה מס' 140,144,113,111,95, אליהן התייחס עבד לראשונה בהודעתו מיום 16.5.05 (ת/327כב').
קיזוז החשבוניות בספרי גל גלים על תוצאות המס הכרוכות בכך, כשהנאשם מודע וצופה תוצאות אלה, די בו לגיבוש יסודות העבירה נשוא סעיף 117(ב1) לחוק מע"מ.
הנאשם 1 יורשע איפוא, גם ב-23 עבירות לפי סעיף זה, הכל, בנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק.

החשבוניות של אלכסנדרה לחברת י.ד. חקלאות, אישום רביעי, נספח ד'
412. החשבוניות של אלכסנדרה, נשוא נספח ד', נמסרו על ידי עבד לי.ד. חקלאות, בתקופת ההפעלה מאחורי גבם של הנאשמים, ומבלי שגילה על כך למפעיליו. על כך נחקר במסגרת הודעתו מיום 16.5.05 (ת/327כב').
הנאשמים 1-3 יזוכו איפוא מן העבירות שיוחסו להם בגין חשבוניות אלה.
מצאנו לקבל עם זאת, גירסתו של עבד, כי גילוי העסקה הביא להטלת קנס כספי על משאלי כמתואר גם בפי עד זה עצמו בהודעותיו ת/476, ת/479, עובדה המצביעה על עומק מעורבותם של הנאשמים בתחום.

העבירות לפי פקודת מס הכנסה
413. מעורבותם של שלושת הנאשמים בהוצאת החשבוניות שמסר עבד לחברות א.ד.א.מ. וא. שחם, בהן נרשמו פרטים כוזבים, כמתואר, כולל, היקף העסקאות שלא התקיימו בפועל, לצד ורישום החשבוניות הללו בספרי החברות הנאשמות, 12 ו-13, די בהם כדי להקים את יסוד העבירה, של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, שהיא היסוד העובדתי בעבירה לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה. בהיות מטרת הרישום הכוזב, התחמקות ממס במודע, הרי, שקמה באלה, העבירה נשוא סעיף 220(4) לפקודה.
באישומים 2 ו-3 ייחסה התביעה לכל אחד מן הנאשמים 1 ו-3, שלוש עבירות לפי סעיף 220(4) לפקודה, ובסך הכל, שש עבירות כאמור, לכל נאשם מאלה.
על רקע האמור, קם הבסיס להרשעת כל אחד מן הנאשמים 1-3 בשש עבירות לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה, בשל כל שנת מס בה בוצעו מעשי הרישום הרישום הכוזב לצרכי מס הכנסה.
הנאשמת 12 תורשע בשלוש עבירות לפי סעיף זה, שיוחסו לה באישום השני; והנאשמת 13 תורשע בשלוש העבירות שיוחסו לה באישום השלישי.
באישום השני לבדו, ייחסה התביעה לנאשמים עבירה של עזרה לאחר בהכנה ובקיום של חשבונות ורשומות כוזבים, 3 עבירות בניגוד לסעיף 220(4) לפקודת מ"ה אך לא פרטה בגין אלו מעשים מיוחסת העבירה. בנסיבות אלה יזוכו הנאשמים מעבירה זו.

הוצאת החשבוניות המכילות פרטים כוזבים, וביצוע הרישומים הכוזבים בספרים, מעשים הכרוכים באלמנטים ברורים של מירמה. אין ספק, מכל שהובא עד כאן, שהנאשמים פעלו בעניננו, בדרכי עורמה ותחבולה, שבאו לביטוי בין היתר, בהוראת עבד, להוציא חשבוניות על שמות שמונה עוסקים, במטרה להציג לרשויות המס, מצג שווא של עבודה לכאורה מול גורמים רבים. כך גם חתימת הסכמי העבודה הפיקטיביים על ידי הנאשמים מול אותם גורמים ומול גורמים אחרים; כך, פגישות העבודה שנועדו להיכרות בין הגורמים המעורבים בעשיה עבריינית זו, ועוד.
כל הראיות הנסיבתיות עליהן הצבענו לעיל, מלמדות ללא ספק, על מודעותם המלאה של הנאשמים שהיו מעורבים בעשיה זו, לתוצאות המסיות של מעשיהם.
די בכך, כדי לגבש את יסודות העבירה נשוא סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

באישומים 2–4, ייחסה התביעה לכל אחד מן הנאשמים 1-3, שלוש עבירות לפי סעיף זה, בגין כל שנת מס בה בוצעו מעשיהם הנ"ל. באישומים 2 ו-3 ייחסה התביעה לנאשמות 12 ו-13, בנוסף, שלוש עבירות לפי הסעיף הנ"ל, כל אחת.

הנאשמים 1–3 יורשעו איפוא בתשע עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, והנאשמות 12 ו-13 תורשענה בשלוש עבירות כאמור.

הנאשמים והעבירות נשוא פרשת הלבנת ההון
כללי
414. בשני אישומים, החמישי והשישי, ייחסה התביעה לנאשמים, שורה של עבירות הלבנת הון, שנבעו אליבא דתביעה, מהפקדות כספים בסכומי עתק, אותן ביצעו הנאשמים בתשעה חשבונות בנק שונים - שלהם ושל אחרים - בהם פעלו בתקופה הרלוונטית.
כספי ההפקדות נבעו, על פי הנטען, מעיסוקיהם של הנאשמים בתחום החשבוניות הפיקטיביות, וכן, מעיסוקיהם במתן שירותי מטבע ללא רישום ודיווח כחוק.
אעמוד להלן, על כל אחד מן האישומים שעניינם בעבירות הלבנת ההון, אשר נבעו מן העובדות דלעיל, ועל שאלת זיקתו של כל אחד מן הנאשמים אליהן; איש, איש לעצמו, וכולם יחדיו.

האישום החמישי
415. אישום זה, עניינו בעבירה נשוא סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אותה ייחסה התביעה, בכתב האישום, לנאשמים 1, 2, 3, 4, 7, ו-11, כמפורט לעיל.
השאלה הנדרשת לדיון בהקשר זה, היא, האם הניחה התביעה תשתית ראייתית מספקת להוכחת היסוד העובדתי של עבירה זו, הוא, עשיית פעולה ב"רכוש אסור", כאשר בבסיס הדיון הזה, עומדת הרשעתם של הנאשמים, 1-3, בשורה של עבירות על סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק זה.
השאלה הנוספת היא, האם קם היסוד הנפשי המתחייב לגבי עבירה זו; הכל, כפי שפורט בדיון לעיל במסגרת בחינת הפן הנורמטיבי נשוא האישום החמישי.
יוזכר, מן הראיות שנסקרו בפרק השלישי להכרעת הדין, בו נדונו מעשי הנאשמים בתחום הלבנת ההון, עלה, כי הנאשמים 1-3, ביחד עם הנאשמים 4, 7 ו-11, ביצעו שורה של פעולות שנועדו להטמיע את פירות פעילותם בחשבוניות הפיקטיביות, בתוך תשעה חשבונות שהיו שייכים להם, או, לגורמים שונים שהיו מקורבים להם.
תשתית עובדתית זו בוססה, בעיקרה, על עדותו של עבד, ממנה עלה כי התבקש על ידי הנאשמים הנ"ל, להפקיד שיקים שמסרו לו, בחשבונות השונים. בנוסף, וברצוף לעדותו של עבד, באה בפני
נו שורה של ראיות נוספות, שהתיחסו לפעילות התמוהה של הנאשמים בחשבונות לא להם, מבלי שאלה סיפקו הסברים מניחים את הדעת לפעילותם זו, הכל, כפי שפורט בהרחבה בפרק השלישי להכרעת הדין.
להלן, תובא תמצית הראיות המתייחסת לאמור.

חשבונו של פנחס דיין בבנק לאומי
416. בחשבון זה בבנק לאומי, סניף טירה, מס' 553308/20 (להלן - החשבון של דיין) לא פעל בעל החשבון כלל. פעלו בו, על פי המוכח, הנאשם 1 ואחיו מג'די, הוא, הנאשם 10 (ראו, הודעותיו של פנחס דיין, ת/381א' וב'; וכן ראו, עדויותיהם של מנהל הסניף, פארוק נאצר, והפקיד באותו סניף בנק, מנצור פואד).
מן החשבון הנ"ל על שם פנחס דיין, כך הוכח, נמשכו על ידי הנאשמים שיקים רבים, בלא כל הסבר. בין אלה, שמונה שיקים לזכות הנאשם 10 (ת/345); שיקים נוספים לזכות חברת גל-גלים של מוסיה; שיקים לזכות חברת סטייל המרכז של ראיד מטר; שיקים לזכות חברת אור שחף של הנאשם 2, ושיקים לזכות הנאשמת 11, חברת נאצר את אלון.
מאותו חשבון, גם נמשכו שיקים לזכות הנאשם 7, ראשיד, ולזכות איהב המנוח.
במקביל, הופקדו בחשבונו הנ"ל של פנחס דיין, שיקים של חברת סטייל המרכז, שיצאו לפקודת קבוצת א.ד.א.מ. ושיק של א. שחם לפקודת פנחס דיין.

417. הסבריו של הנאשם 1, לגבי השיקים האמורים, היו כאמור, חסרי כל בסיס בראיות, ונעדרי היגיון אלמנטרי.
גם הנאשם 2, לא ידע להציב בפני
נו, הסבר מניח את הדעת, לעובדה התמוהה של גילגול שיקים של חברותיו, לחשבון הזר הזה על שם מחותנו של הנאשם 1, שדבר לכאורה לא היה לו עימו.
שני נאשמים אלה, 1 ו-2, הורשעו כמוסבר לעיל, בהוצאת עשרות רבות של חשבוניות פיקטיביות, בניגוד לסעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק, ופשיטא, שכנראה, לא במקרה ולא בכדי, מצאו השיקים האלה, פרי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, דרכם אל החשבון הזה.
אשר למעורבותו של הנאשם 4 בחשבון של פנחס דיין, זו נלמדת היטב מן השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר שפורטו בדיון לעיל (ראו, שיחה מס' 752, 958, 1084, ת/211).
גם הוא, כך מסתבר, כמו חבריו, לא סיפק הסבר סביר למעורבותו החריגה בחשבון לא לו.
על מודעותו של זה, גם לפעילות שרחשה בצ'יינג' בתחום הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, כבר עמדנו בפרק השלישי להכרעת הדין דנא, ואין להוסיף. ייאמר אך זאת, כי אין כל ספק שהנאשם 4, נכח במפגשים בצ'יינג', והיה עד לכל המתרחש בו.
גם הנאשם 7, לא סיפק בעדותו, הסבר מתקבל על הדעת על מקור השיקים שנמשכו לפקודתו, מן החשבון של דיין (ת/345).
מודעותו של נאשם זה לסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בוססה כדבעי באותו פרק.

חשבונותיו של הנאשם 1
418. בחשבונו של הנאשם 1, בבנק הפועלים מס' 232999, בו דנתי בפרק השלישי להכרעת הדין, התגלגלו לפי העדויות שבאו בפני
נו, סכומי עתק (ראו, ת/366 – ת/365). במקביל, נמשכו מן החשבון, שיקים לטובת הנאשם 4, לחברת גל מ.ש.פ., לנאשם 7, ולנאשם 3.
הפקדות הכספים לחשבון זה, היו, בין היתר, של חברת פאר ת"א, חברת גל-גלים וחברת א. שחם (ת/364) - כולן חברות שהיו מעורבות בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בגינן הורשע הנאשם 1, בעבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.
הנאשם 1 לא סיפק הסבר לתנועות הנ"ל בחשבונו, לא בחקירתו במשטרה, בה שמר על זכות השתיקה; ולא בעדותו בפני
נו, בה אימץ לעצמו הסבר פילנטרופי מופרך, לזרימת הכספים התמוהה בחשבונותיו, הכל, כמפורט בפרק השלישי, לעיל.
בחשבון האחר שלו, שהיה משותף לו ולרעייתו, בבנק הפועלים, מס' 162176, הופקדו השיקים (ת/366) מבלי שקיבלנו הסבר מניח את הדעת למקורם.

חשבונות הבנק על שם איהאב, בהם פעלו הנאשמים לאחר פטירתו
419. איהאב, כפי שכבר הובהר לעיל, עבד בשעתו בצ'יינג' (ראו, עדותו של עבד (עמ' 637 לפרוט') ועדותו של מנהל סניף טירה של בנק הפועלים, ג'מאל מחמד (ת/500, עמ' 3)).
ביום 7.5.04, מצא איהאב את מותו בתאונת דרכים, אך חשבונותיו השונים בבנקים המשיכו להתנהל על ידי הנאשמים, גם לאחר אירוע טראגי זה, כשהם עושים בהם כטוב בעיניהם, הכל, כמפורט בפרק השלישי להכרעת הדין.
המדובר הוא, בין היתר, בחשבונו הפרטי של המנוח בבנק הפועלים, מס' 171744, שבו ניהל, בטרם מותו, את חשבון הצ'יינג'.
הנאשם 1, כך הוברר, נמצא מחזיק ברשותו את כרטיס האשראי של המנוח, אשר נתפש בכיסו בחיפוש על גופו (ראו, הכרטיס, ת/28).
הנאשמים לא סיפקו לנו הסבר מניח את הדעת לפעילותם בחשבון זה, לאחר פטירת בעליו; דבר המדבר לעצמו.
בכך אין די. בחשבון אחר של איהאב, בבנק לאומי, מס' 553013/19 נותרה לאחר פטירת איהאב, יתרת חובה של 20,000 ₪. על מנת לכסותה, פנה מנהל הסניף של בנק לאומי בטירה, פארוק נאצר, "למעבידיו" של איהאב הם הנאשם 1, מרואן, והנאשם 4, אבי אלון. היתרה כוסתה בעקבות שיחת המנהל עם אבי אלון (עמ' 1685 לפרוט'). מנהל הסניף הגדיר את איהאב כ"שליח של נאצר את אלון".
הנאשמים המעורבים בחשבון זה, הם, הנאשמים 1, 4, 7, לא ידעו להסביר את התנועות בחשבון, אף שמעורבותם בו, היתה משום מה, בלתי מבוטלת בהיקפה.

חשבונותיו של ראשיד
420. בדו"ח של קולנדר (ת/371) נסקרה פעילות מורכבת, במיליוני שקלים ששכנו כבוד בחשבונו של הנאשם 7, בבנק הפועלים, סניף טירה מס' 252957. המדובר הוא, בהעברות כספים שביצע הנאשם 3, לחשבונו של הנאשם 1 (ת/343); בהפקדת שיקים של הנאשמת 11 "נאצר את אלון" (ת/337) בחשבון זה, וכן, בשיקים של א. שחם (ת/336) ושל פנחס דיין (ת/345) שזרמו אליו, לצד העברות כספים שבוצעו בו, מחשבונה של סטייל המרכז לחשבון זה, על ידי מוחמד מסרוואה (ת/343).
לפי גירסתו של ראיד מטר, בוצעה ההעברה בהוראת חנניה ושאדי נאצר (ת/513 עמ' 12).
בחשבון הופקדו שיקים של חברת ירדנה נבנה ארצנו (ת/387) ושיקים של חברת פאר ת"א (ת/335) - שתי חברות שכבר הוזכרו לעיל, במהלך הדיון בפרק החשבוניות הפיקטיביות - כחברות שהיו קשורות בסחר בחשבוניות, בתיווכו של תומר, ואשר בו הורשעו הנאשמים 1-3, בעבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.
גירסתם של הנאשמים, שיד המקרה היא שכיוונה את השיקים אל חשבונו של הנאשם 7, מופרכת היא בעיני, לחלוטין, ואין להכביר מלים.
על השימוש שעשו הנאשמים בחשבון זה של ראשיד, למדנו גם מדבריו של מנהל הסניף, ג'אמל מחמיד, שסיפר בהודעתו (ת/500) כי לאחר מותו של איהאב, החלו הנאשמים לפעול בחשבון.
הנאשם 7 עצמו, סיפר בחקירתו במשטרה (ת/114) כי פתח את החשבון בשעתו, לפי בקשת איהאב, וכי הנאשם 3, פעל בו. בחשבון הופקדו לדבריו, כספים שמקורם בצ'יינג'. המדובר הוא, בסכומים של "8 – 9 מיליון ₪" (ראו, הזכ"ד של החוקר רותם, ת/220).
המסקנה המתבקשת מכל המימצאים דלעיל, היא ללא ספק, שהשכר עבור החשבוניות הפיקטיביות שמסרו הנאשמים לחברות הנ"ל, הגיע לידיהם, בין היתר, דרך חשבונו של הנאשם 7, וזאת, על מנת להטמיעו בחשבון לגיטימי לכאורה, תוך הסתרת הכספים מעינא בישא.
הנאשמים לא סיפקו לנו הסברים שבכוחם לעורר ספק בתקפות מסקנה זו, כך שזו נותרה בעינה.
הנאשם 1, מצידו, לא סיפק הסבר לפעילות שרחשה בחשבונו של הנאשם 7, בחקירותיו במשטרה, בהן שמר על זכות השתיקה. בעדותו בבית המשפט אימץ אותו הסבר פילנטרופי מופרך, שעמו רץ לאורך כל הדרך, מבלי כל ראיה לאישוש הסבר זה.
הנאשם 3, הכחיש בחקירתו, תחילה, כי היה מיופה כוח בחשבון (ת/69) אך, בהמשך אישר, כי עשה בו שימוש (ת/77 עמ' 1 – 3).
את הפעילות בחשבון, ייחס לאיהאב. לשאלות שהוצגו לו בענין זה, "היפנה" את באי כח התביעה, אל המנוח.

הנאשם 7 הלך בדרכו של הנאשם 3, ונמנע מליתן הסבר כלשהו לתנועות הכספים בחשבונו שלו.
נאשם זה, גם לא ידע להסביר מדוע נמצאה הודעת האזהרה שקיבל מסניף הבנק - על פעילות בלתי תקינה בחשבונו (ת/114) - בצ'יינג' של "נאצר את אלון". אכן, תמיהה זו קשה היא, והסבר לה, איין.

גם הנאשם 4 בתורו, הכחיש דבריו של מנהל הסניף, על מעורבותו בחשבון, וטען להד"מ, על אף העובדה שמעורבותו עלתה ברורות מן הראיות (ראו, ת/500).
כך גם, בחשבון אחר של הנאשם 7, בבנק לאומי סניף טירה, מס' 870-54770, בו היו מעורבים למרבה התמיהה, הנאשם 3, והנאשם 4 (ראו, שיחות 1008 ו- 5101, ת/212).
גם כאן לא שמענו מפי הנאשמים 3, 4, 7 הסברים הגיוניים על עובדת מעורבותם בחשבונו של הנאשם 7, ועל כך אין להתפלא.

חשבונו של הנאשם 3, בבנק הפועלים בטירה
421. בחשבון זה, בסניף טירה של בנק הפועלים, מס' 106829, התגלגלו, כמו בקודמים, סכומי עתק, ונרשמו בו העברות של כספים, אל חשבונו של הנאשם 1, ולהיפך. העברות הכספים לחשבונו של הנאשם 5, לחשבונו של הנאשם 4, ולחשבונותיהן של גל מ.ש.פ, סטייל המרכז "נאצר את אלון", אינן שנויות במחלוקת (ראו דו"ח קולנדר ת/372 ותדפיס התנועות בחשבון, ת/342). בחשבון הופקדו שיקים של א. שחם (ת/336).
הנאשם 3 אישר, בהמשך, כי איהאב אכן פעל בחשבון זה . לפי דבריו במשטרה, שימש החשבון לחלוקת "שיקים טובה" לחבריו; כך, ששוב חוגגות כאן, הפילנטרופיה ואהבת הצדקה והחסד שפיעמו בחלק מן הנאשמים לפחות, על פי דבריהם, שלא גובו משום מה בראיות.
בבית המשפט נמנע הנאשם 3 מלספק הסברים הגיוניים לתנועות הכספים בחשבונו. כל שאמר, ניבנה על השערות בעלמא.

החשבון של הנאשם 4 בבנק הפועלים
422. בחשבון זה של הנאשם 4, מס' 55617, הופקדו ונמשכו שיקים במיליוני שקלים, לצד הפקדות ומשיכות מזומנים בהיקפים דומים (דו"ח דף העבודה של קולנדר, ת/367).
בחשבון, הופקדו שיקים של גל מ.ש.פ., של ירדנה נבנה ארצנו, של מוסיה, של חברת מנוח הובלות, של מרואן, של ראיד מאטר של ראג'ב סולטן ושל שאדי (ת/373).
יוזכר, הנאשמים 1 ו-2 הורשעו בעבירות המתייחסות להוצאת חשבוניות פיקטיביות של חברת מנוח לחברת א.ד.א.מ., לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק. הנאשמים 1-3 הורשעו בשל כך, בעבירות שעניינן הוצאת חשבוניות פיקטיביות של חברת א.ד.א.מ., לחברת ירדנה נבנה ארצנו לפי אותו סעיף.
עוד יוזכר, כי מוסיה היווה דמות מפתח בפרשת הסחר בחשבוניות הפיקטיביות.
גם כאן, ברורה היא המסקנה המתבקשת מן הראיות, ואין להרחיב.
בעדותו בפני
נו, הודה הנאשם 4 כי התנהלות החשבון על שמו היתה "לא בסדר", כלשונו. הסבריו לתופעה זו, היו מופרכים לחלוטין.
הנאשם לא הסביר כיצד התגלגלו בחשבונו כספים ושיקים של עסקו, ללא רישום ודיווח כדין. הנאשם גם לא הסביר כיצד הופקדו בחשבון,כספים שמקורם בגורמים זרים, שהיו מעורבים, כולם, בסחר בחשבוניות הפיקטיביות.
דבריו, שהתבססו על ניחושים והשערות בעלמא, לא יכלו לסייע להבהרת התמונה, שביסוסה הפלילי לא עורער.

חשבונה של "נאצר את אלון", בבנק לאומי
423. מחשבון זה בסניף טירה של בנק לאומי, מס' 664600/06, נמשכו, על פי המוכח, שיקים לפקודת א. שחם, אור שחף בטון, הנאשם 2, "גל גלים", מוחמד מסרואה, מנהלה של סטייל המרכז, וסטייל המרכז עצמה, יזיד ג'אבר, איהאב וראשיד.
שיקים עצמיים מן החשבון, נפרעו על ידי מג'די, איהאב ומרואן. בחשבון הופקדו שיקים של א. שחם, פנחס דיין וגל גלים (ת/337). כמו כן, הופקדו בחשבון, שיקים של ירדנה נבנה ארצנו (ת/386).
מכל מקום, לא קיבלנו מן הנאשמים הסבר סביר לרישום המלים "תומר קיזוז" על גב השיק ת/386ב'; וחבל.
גם כאן, בולט מקומם של גורמים שהיו מעורבים בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, בהם הנאשמים 1-3, שהורשעו כאמור, בעבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.

בעליה של חברת "נאצר את אלון", הנאשמים 1 ו-4, לא השכילו לספק לנו הסבר על שנעשה בחשבון זה, כאשר התמונה המצטיירת, היא חמורה ובעייתית.
הנאשם 1, כדרכו, אימץ את ההסבר הפילנתרופי; בעוד, הנאשם 4 אימץ הסבר לפיו ביקש לקשור את תנועת הכספים והשיקים, לפעילות העסקית של הצ'יינג', בפריטת שיקים.
למותר להבהיר, כי ההסבר האחד, כמו ההסבר השני, אין בהם כל מאומה ומוטב היה שלא היו מובאים בפני
נו, משהובאו.

החשבון של א. שחם בבנק לאומי
424. גם בחשבון זה בבנק לאומי סניף טירה, מס' 667900/79, גולגלו סכומי עתק (ראו, דף העבודה של קולנדר, ת/368). שיקים שיועדו, על פי הנספחים, לספקיה הפיקטיביים של חברת א. שחם, הופקדו, משום מה, בחשבונותיהם של הנאשמים או בחשבונות של גורמים שהיו מעורבים עימם (ת/163, ת/335). המדובר הוא, כפי שהובהר, בעוסקים שבחשבוניות על שמם עשו הנאשמים 3-1, באמצעות עבד, שימוש לצורך הסחר בחשבוניות הפיקטיביות בגינן הורשעו, כאמור, בעבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.
הנאשם 2 טען בעדותו בפני
נו, כי את השיקים מסר לעבד, שפרטם בצ'יינג' של "נאצר את אלון". טענה זו איננה מתיישבת עם נוהל העבודה בצ'יינג', אותו הסביר הנאשם 1, לפיו, היה שמו של הפורט נרשם על גב השיק. שמו של עבד לא נרשם על גב השיקים הללו, כך שההסבר נופל.

העבירה של איסור פעולה ברכוש אסור
425. הנאשמים 1, 3, 4, 7 ו-11 החזיקו, כל אחד, בחשבון בנק, שבו הופקדו שיקים או כספים של גורמים שהיו קשורים בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, או, שנמשכו כספים על ידי אלה. הנאשם 2 החזיק בחשבון בנק על שם חברתו, א. שחם.
הפעולות הכספיות של אותם נאשמים בחשבונות, מגבשות את היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה. שכן, כפי שהוסבר, המדובר הוא בכספים שמקורם בעבירת סחר בחשבוניות הפיקטיביות, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.
מודעותם של הנאשמים 3-1, לעובדה שדובר ברכוש ממקור אסור, נלמדת מהרשעתם בשורה ארוכה של עבירות מס, וכך גם, לגבי הנאשמים 4 ו-7, אשר להם לא יוחסו עבירות לפי חוק מע"מ, ואשר על מודעותם לסחר שהתנהל בחשבוניות הפיקטיביות, כבר דובר לעיל.
לשון אחר, השימוש שעשו הנאשמים בחשבונות הבנק, בהם ביקשו להטמיע את הרכוש שהפיקו, בעיקר מפעילותם המתוארת בחשבוניות הפיקטיביות, מלמד על מטרתם להסוות את הרכוש האסור, ודי לנו בכך כדי להבין את התמונה האמיתית של העשיה העבריינית על ידי הנאשמים, בתיק זה, מכל זוויות המבט המתבקשות.
מכל מקום, היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, נושא סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה, שוב אינם יכולים להיות שנוים במחלוקת, ומשמע, שבסיס ההרשעה של הנאשמים קם.
הנאשמים 1-4, 7 ו-11, יורשעו בכל העבירות נשוא האישום דנן.

האישום השישי
426. הנאשמים 1 ו-4, בעליה של הנאשמת 11, חברת "נאצר את אלון", לא הכחישו כי החברה עסקה במתן שירותי מטבע ללא רישום כדין. עם זאת, היו תשובותיהם של שני הנאשמים בענין הרישום הנדרש, מורכבות, ונשענו על ניסיונותיהם לכרוך את בקשת הרישום של חברת נ.א. 2004, עם ענין אי רישומה כדין, של הנאשמת 11.
גישה זו, כפי שהוכח, לא יכלה להועיל לנאשמים, ולהיפך. יש בעצם הבקשה כדי להעיד על מודעותם של הנאשמים לדרישות החוק, אותן רמסו ברגל גסה.
כך גם, העובדה שהנאשם 10 החזיק בידיו אישור לעסוק בתחום הכספים, שאין בה כדי להועיל לו, לגבי המחדל הרישומי של הנאשמת 11, שלא הוכחש.
בסופו של יום, הוברר מעבר לכל ספק, שהנאשמת 11 לא נרשמה במרשם נותני שירותי מטבע, חרף עיסוקה במתן שירות כזה (ראו, העתקי חשבוניות המס והקבלות שתועדו; עסקאות ניכיון שיקים; פקודות יומן ודפי החשבון של הנאשמת 11 בבנק. ראו גם, ת/311, ועדותו של רו"ח שי מדינה בנושא זה).
יוצא מן האמור, שיסודות העבירה נשוא סעיף 11יב(א)(1) לחוק איסור ההלבנה, קמו ועמדו על רגליהם, בהציבם בסיס להרשעת הנאשמים 1, 3, 4, 10 ו-11 בעבירה לפי סעיף זה.

427. הנאשמת 11, כמסתבר מן הראיות שבאו בפני
נו, לא העבירה דיווחים לרשות לאיסור הלבנת הון, ופעילות ניכיון השיקים בוצעה ללא טפסים וזיהוי פרטים כנדרש לפי צו איסור הלבנת הון.
הנאשמת 11 לא דיווחה גם היא, על עיסוקיה בסניף הבנק בו התנהל חשבונה, ופעלה בו כעולה מהאישום החמישי, להסתרת פעילותה ברכוש, באמצעות אנשיה. בענין זה הוצגה לנו שיחתו של מנהל סניף טירה בבנק לאומי עם הנאשם 4 ביום 14.10.04 (ת/211) בה היתרה בו המנהל כי לא ניתן היה לנהל בסניפו, חשבון של נותן שירותי מטבע. הבנק אף שלח מכתב התראה למשרד הנאשמת 11 (ת/531) בו נדרשה זו ליתן הסבר לגבי הפעילות שהתנהלה בחשבון.
הנאשם 7 כפי שהוכח, העמיד את חשבונו בבנק הפועלים סניף טירה, מס' 252957, לרשות כל הנאשמים, שעשו בו שימוש לצורך הסתרת פעילותם ברכוש אסור, כפי שהוכח מעבר לספק סביר, במסגרת האישום החמישי.
אכן, מנהל הסניף, ג'מאל מחמיד, דיווח לרשות להלבנת הון, ביום 31.1.05, על הפעילות החריגה המתנהלת בחשבון של הנאשם 7, ואין ראיה טובה מזו לאישוש הנטען, כנגד נאשם זה וכנגד חבריו.
מסתבר, כי חרף ההפקדות ומשיכות השיקים, שעוררו את חשדו של המנהל על קיום עסק של חלפנות, ללא אישור ורשיון בר תוקף, לא נמנעו בעל החשבון, והנאשם 3, מיופה כוחו, מהמשך אי מילוי חובתם בדין, בענין הרישום והדיווח (ת/500).
באמור עד כאן, קם היסוד העובדתי של העבירה נשוא סעיף 3(ב) לחוק איסור ההלבנה. התמונה היא של עצימת עיניים מצד הנאשמים, בכל הנוגע למשמעות מעשיהם. מטרתם מסתבר, היתה הימנעות מדיווח לפי סעיף 7 לחוק איסור ההלבנה, או, גרם דיווח בלתי נכון, לפי אותו סעיף.
הנאשמים 1, 3, 4, 7, ו-11 יורשעו בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.
הנאשמים והעבירות נשוא פרשת האלימות והאיומים
כללי
428. עבירות האלימות והאיומים יוחסו לנאשמים בתיק זה, כמתואר בפרק הרביעי לעיל, במסגרת עשרת האישומים 7-16, הדנים בארועי האלימות, אם כמעשי עבירה בפני
עצמם, ואם כלווינים לעבירות אחרות.
המדובר הוא, במספר ארועים כאמור, בהם השתתפו נאשמים מספר, כמוכח, אשר נשלחו לבצע מעשי אלימות על ידי מרואן, כאשר ברקע עמדו תמיד חובות כספיים של קרבנות האלימות. סקירת אישומי האלימות, מצביעה, על שיטות פעולה חוזרות, בהן נקטו הנאשמים בעשיותיהם אלה, ועל מאפיינים שעברו כחוט השני בכל האישומים, כשהדינמיקה בהם זהה או דומה. תחילה, באו ככלל, איומים שכוונו כנגד החייבים. אחריהם, באו מפגשים בהם הותקפו החייבים באלימות מילולית, בצעקות ובהפחדות; בהמשך, באו יריות לעבר החייבים, או, לעבר בתיהם, ולבסוף באו תקיפות פיזיות שהותירו אותותיהם על הקרבן.
אתיחס להלן, אל כל אחד מן האישומים אמורים, ואל כל אחד מן הנאשמים בהם, בראי העבירות שיוחדו לכל אחד מהם; הכל, לצורך בחינת השאלה, אם קמו על רגליהם יסודות העבירות בהן הואשמו בפרק זה.

העבירות נשוא האישום השביעי; פרשת סלאח מארבי ודודו
429. עניינו של אישום זה, כמוזכר לעיל, באירועי אלימות ואיומים שהופנו על ידי הנאשם 1 והנאשמים 5 ו-9, בשליחותו, כנגד המתלוננים, סאלח מארבי ודודו, סאמר ראבי, על רקע חוב שחב סאלח לאחד, קוסאי. האירועים התרחשו, על פי הנטען בכתב האישום, ועל פי העובדות שתוארו בפרק הרביעי של הכרעת דין זו, במהלך השנים 2001, 2002, טרם כניסת חוק המאבק בארגוני פשיעה, לתוקפו.
בשיאם של האירועים הנטענים, עמד אירוע הירי על ביתו של הדוד בכפר קאסם; והירי על רכבו, שבוצעו על ידי עבד, בנוכחות הנאשם 5, שעה שהנאשמים 1 ו-9 המתינו להם ברכבם בפתח הכפר.
על רק המעשים המתוארים, ייחסה התביעה לנאשמים 1, 5 ו-9, עבירות סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין; סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; נשיאת נשק והובלתו, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; ירי באיזור מגורים, לפי סעיף 340א' לחוק העונשין, והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
אישום זה, כך נקבע בתום הדיון, בפרק הרביעי להכרעת דין זו, הוכח כדבעי בעדותו של עבד, שגרעין האמת נמצא בה בכל הנוגע לאירועים הספציפיים הנ"ל, ואשר נתמכה לדעתי היטב, בהודעותיהם של שני המתלוננים, אשר הוגשו לנו בהסכמה, וסומנו, ת/403 ות/404.
הנאשמים 1, 5 ו-9, כך הוכח, פעלו באישום זה, כמבצעים בצוותא. אומר, על סיטואציה פלילית כמתואר, הנשיא ברק, בע"פ 4389/93 בן עזרא נ' מדינת ישראל
פ"ד נ(3) 239:
"...[ש]המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה (ראה: פלר, יסודות בדיני עונשין 202 (כרך ב', 1987)). לעניין האחריות בצוותא "אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). אכן, לעניין הביצוע בצוותא תתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית ובלבד שהוא חלק פנימי של המשימה העבריינית".
הדברים, יפים הם לעניננו, בו הוכחה כאמור, תרומתו של כל אחד מן הנאשמים לביצוע המשימה העבריינית, כשכל אחד מהם נוטל חלק בביצוע. כך, הנאשם 1, אשר שלח את הנאשמים 5 ו-9, כמתואר, לירות על בית דודו של סאלח מארבי; וכך, האחרונים, שהשתתפו באירוע הירי עצמו, כשהנאשם 9 ממתין עם הנאשם 1, כאמור, בפתח הכפר, והנאשם 5 נוכח באירוע הירי שבוצע על ידי עבד; הכל, לצורך סחיטת כספי החוב מסאלח מארבי, כפי שעלה מעדותו של עבד, שהביא בפני
נו תאור קוהרנטי בענין זה, ואשר נתמך בעדויות הנוספות, כמפורט.
פעולות אלה, אותן ביצעו הנאשמים הנ"ל, כחטיבה אחת, מתוך מודעות לתוצאות מעשיהם, הן המקימות את בסיס ההרשעה באישום זה. הנאשמים 1, 5, ו-9, יורשעו איפוא, בכל העבירות שיוחסו להם במסגרת אישום זה, כפירוטן מעלה.
העבירות נשוא האישום השמיני; פרשת מאלק אקרט
430. עניינו של אישום זה, כפי שהוסבר במסגרת הדיון בפרק הרביעי לעיל, בשורה ארוכה של מעשי אלימות ואיומים אותם ביצע הנאשם 1, באמצעות הנאשמים 3 ו-9, כלפי מאלק אקרט ומשפחתו, על רקע חוב כספי בו הסתבך זה.
במסגרת האישום הזה, יוחסו לנאשמים 1, 3, ו-9, עבירות סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין; סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; נשיאת נשק והובלתו, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, וירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א' לחוק העונשין.
הנאשמים 1,3 ו-9, זוכו כמוזכר, מחמת הספק, מן העבירות שיוחסו להם באישום זה, לאחר שעדויות מאלק ורעייתו, אמאני, נתגלו כעדויות בעייתיות לצד עדותו של עבד, שלא יכלה להיות לה תקומה בלעדיהן.

גם באישום זה, עמדה עדותו של עבד במרכז מסכת הראיות שהביאה התביעה, לאישוש טיעוניה כנגד הנאשמים הנ"ל, כאשר לצורך תמיכה בה, הציבה בפני
נו את עדויותיהם של המתלוננים, קרבנות מעשי האלימות, הם, מאלק ורעייתו, אמאני.
דא עקא, שעדויות השניים הללו, לצד עדותו של עבד שאין לה תקומה באישום זה, נתגלו כעדויות בעייתיות במיוחד, אשר אין לסמוך עליהן הרשעה.
על הסתירות, הפירכות והתהיות שעלו מגירסותיהם של מאלק ואמאני, עמדתי בהרחבה לעיל, ואין להוסיף. די בעיני, מכל מקום, בספק שעוררו בנו אלה, בדבריהם המבולבלים על הרדיפות שנרדפו בידי מרואן ואנשיו, כדי להותיר את עדותו של עבד באישום זה, ללא כל תמיכה, ולהשמיט בכך כל בסיס להרשעת הנאשמים בעבירות נשוא האישום הזה.

431. יודגש, הגם שהתחושה הכללית העולה מעיון בכלל הראיות הרלוונטיות לאישום הזה, היא, שאכן התרחשה מסכת אלימות בין מי מן הנאשמים, ובין המתלוננים דנן, אין די בה כמובן, בתחושה זו, לצורך ביסוס הרשעה על פיה, נגדם מי מהם, עד מעבר לספק סביר.
ויודגש גם זאת, משום מה, לא ראתה התביעה לזמן, ולו, עד נויטרלי אחד, שיכול היה לאשש פרטים כלשהם מן הסיפור המעורפל שהביאו מאלק ורעייתו בפני
נו, באישום זה. כך, סיפור התקיפה במשרד הפנים, אשר בה נכחו בודאי אנשי הבטחה שצפו אולי במתרחש; וכך, סיפור התקיפה של מאלק בשיכון המשוקמים, שנכחו בו, על פי הנטען, מספר אנשים נויטרליים. מדוע לא זומן איש מאלה?
למותר להזכיר, כי כלל נקוט הוא בידינו משכבר הימים, כי אי זימונו של עד, שאמור היה לבסס טענתו של צד לדיון, עומדת לו לרועץ. כך השופטת בן פורת, בע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל
פ"ד לז(2) 85, 97:
"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה".
כך ביחס לעדי ההגנה; קל וחומר כך, ביחס לעדי התביעה (ראו, דברי השופט לוין בע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל
פ"ד לח(2) 369, ופסקי הדין המצוטטים בו).

העבירות נשוא האישום התשיעי; פרשת גדי בן שיטרית
432. פרשת האלימות העומדת במרכזו של האישום התשיעי, היא, כפי שהוסבר לעיל - בפרק הרביעי של הכרעת הדין - פרשת התאבדותו של המנוח, על רקע חוב כספי שחב לנאשם 4, ועל רקע הרדיפה הבלתי נלאית אחריו, מצד הנאשם הזה, ביחד עם שותפו, הנאשם 1, ביחד עם הנאשם 5, וביחד עם עבד וסלאח; עד התאבדותו.
שיאה של ההתעמרות בקרבן אלימות זה, כעולה מהראיות שפורטו לעיל, הינו האירוע שלשיטת התביעה הוביל להתאבדותו, הוא, חבירתם של הנאשמים 4 ו-5, לנאשם 1, והליכתם יחדיו לביתו של אחד, דוד שאבי בכפר-סבא, שם שהה גדי באותה עת, לצורך תקיפתו. במפגש הזה בבית שאבי, בו נכחו, לפי עדותו של עבד, הוא עצמו וסלאח, היכו הנאשמים 1 ו-5 את גדי, ביחד עימו, בכל חלקי גופו, באלה ובמקל שנשאו עימם, הכל, בידיעתו של הנאשם 4.

העבירות שיוחסו לנאשמים 1 , 4 ו-5 באישום זה, הן, חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; שידול להתאבדות, לפי סעיף 302 לחוק העונשין; סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין.

433. עמדתי לעיל בהרחבה, על סיפור הסחיטה והרדיפות אותן חווה גדי, עובר להתאבדותו. הבהרתי דעתי, שם, כי די לי בעדותו של עבד, שנתמכה עד מעבר לצריך, בעדותה המהימנה של נופר, רעיית המנוח, על מנת שאישום זה יקום ויעמוד על רגליו.
כך, על אף הסתירה שעלתה בין עדותו של עבד על תקיפתו של גדי בביתו של שאבי, ובין עדותה של נופר, על תקיפתו בחורשה. הוסבר שם, כי עדותה של נופר בנקודה זו, באה לה מפי גורם שלישי, ומבלי שהיתה נוכחת באירוע. עדיפות דבריו של עבד בהקשר דברים זה, עלתה מתוך מצרף הראיות שתארו את הארוע.
תמונת הארוע בכללותו, ועדותה האמינה של נופר, על מצבו של גדי בשובו הביתה באותו ערב, לצד עדותו של סאלח שאישש בדבריו את עיקרי עדותו של עבד בענין זה; כמו גם הדו"ח הרפואי של רופא המכון לרפואה משפטית, ד"ר בירטולון, ת/483, העמידו בפני
נו תמונה ברורה של תקיפה אלימה שחווה המנוח זמן קצר לפני מותו הטראגי.
על אף האמור, ועל אף שעדויות אלה מטעם התביעה, ובעיקר עדותה של נופר, נאמנו עלי, מצאתי שאין מקום להרשעת הנאשמים, בעבירת השידול להתאבדות נשוא כתב האישום. כך, לא בשל חסר ראייתי כלשהו לענין ההתאבדות עצמה, ולענין הרקע שעמד מאחוריה, אלא, בשל אי יכולת לבסס, משפטית, את יסודותיה של העבירה הזו, בהעדר קשר ברור ומוכח בין האירועים שקדמו לה, הכל, כמוסבר לעיל.

לא כך, כאמור, בהתיחס ליתר העבירות נשוא אישום זה, שלביצוען בצוותא, חברו כאמור, הנאשם 1 והנאשם 5, לעבד ולסלאח, בצאתם למשימת תקיפתו של גדי. האיומים שבאו מפי הנאשמים כנגד גדי, ואשר כיוונו, בכוונת מכוון, לסחיטתו של קרבן עבירה זה, הם המקימים את יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים, נשוא סעיף 428 רישא לחוק העונשין, בה הואשמו נאשמים אלה בכתב האישום.
וגם זאת, אותה אלימות שהפעילו הנאשמים כלפי המנוח, מתוך כוונה לגרום לתוצאותיה הצפויות, כדי חבלתו, היא שהקימה גם את יסודותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה הקבועה בסעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, שזה לשונו:
"(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה [...], דינו – מאסר עשרים שנים:
(1)....
(2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;
לאור העדויות שבאו בפני
נו בפרשה זו, נמצא, כאמור, כי הנאשמים 1 ו-5 פעלו כפי שפעלו, מתוך כוונה לפגוע ולחבל בגופו של המנוח, ובכך, בא על סיפוקו היסוד הנפשי הצריך לעבירה זו. כן הדבר, לעניין התקיימותו של היסוד העובדתי, שקם מכוח תקיפת הנאשם 5 את המנוח במקל, שעצם שאלת כניסתו לגדר נשק מסוכן, הנה שאלה פרשנית. בלשונה של הנשיאה בייניש, בע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל
פ"ד נד(3) 168, 172, בו הבהירה דעתה:
"שאלה נפרדת היא מהו המבחן לפיו ייקבע האם עצם מסויים, שאינו מעצם טיבו ומהותו כלי נשק במובנו הרגיל, מהווה כלי נשק לפי סעיף 2)329) לחוק העונשין. נראה כי ראוי להפעיל לעניין זה מבחן כפול: ראשית, יש לבחון האם השימוש שנעשה בפועל באותו עצם נעשה במטרה לפגוע באמצעותו. כך נקבע בפסיקתו של בית משפט זה הנזכרת לעיל. לכך יש להוסיף, כי כאשר מדובר בחפץ "תמים" יש לבחון האם הוא בעל פוטנציאל לגרום חבלה."
בעניננו, נראה לי, מתקיים המבחן על שני חלקיו: האחד, ממנו עולה שהנאשמים התכוונו לפגוע במנוח על ידי שימוש במקלות בהם החזיקו עבד והנאשם 5; והשני, היות המקל, אביזר בעל פוטנציאל חבלתי, כמוכח בענין דנא.
ויודגש, חרף העובדה שהנאשם 1 היכה את המנוח, בידיו בלבד, קמה הרשעתו גם בעבירה זו, מכוח דין המבצעים בצוותא. שהרי, נאשם זה פעל כפי שהוכח, ביחד עם יתר הנאשמים, כדי ביצועה של עבירה זו, וכדי חבלתו של המנוח, בכוונה מחמירה.

434. האם קמו באישום זה, גם יסודותיה של עבירת הסחיטה בכוח הקבועה בסעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, כנטען על ידי התביעה?
בחינה ובדיקה זו יש להתחיל מלשון הוראתו של סעיף 427(א) לחוק העונשין, שאלה הן תיבותיו:
"המשתמש שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; הביא השימוש בכוח לידי עשיית המעשה או המחדל, דינו מאסר תשע שנים".
סעיף זה, מציב, כמסתבר, שתי חלופות. האחת, חלופת הרישא, שהנה החלופה ההתנהגותית, שדי לגביה, בכוונת העושה, הפועל מתוך שאיפה להשיג מטרה או יעד לעניין תכלית השימוש בכוח, כדי הקמת היסוד הנפשי שבעבירה זו.
השניה, חלופת הסיפא, שלהתקיימותה בעניננו טענה התביעה, בהציבה את דרישת קיומה של תוצאה הנובעת מן השימוש בכוח כלפי אדם. בהיעדרה של תוצאה זו, לא תקום חלופת הסיפא, היא, החלופה התוצאתית.
אין חולק, לאור העדויות שבאו בפני
נו כפירוט לאורך הדיון עד כאן, שהנאשם 1 ביחד עם הנאשם 5, הפעילו כח ומכות על המנוח מתוך כוונה לסוחטו. בכך, קמו יסודותיה של עבירת הסחיטה בכח, וזאת, בהתאם לחלופת הרישא האמורה, דהיינו, בהיעדר מימושה של התוצאה אליה שאפו הנאשמים, היא, קבלת כספי החוב מן המנוח, שאין חולק כי לא הועברו אליהם על ידו, במלואם.

435. התביעה, ביקשה עוד, להשתית את הרשעת הנאשמים דנא, בעבירת הסחיטה בכוח, על חלופת הסיפא, שהיא כאמור, החלופה התוצאתית, המחייבת ביצוע המעשה או גרירת המחדל, אליהם שאפו הנאשמים, מלכתחילה.
ודוק, אין המדובר לדעתנו, אך ורק בסחיטת כספים מן המנוח, אלא, גם בהבאתו לידי התאבדות. שהרי, כך נטען, במהלך הכותו אותו, הודיע הנאשם 1, למנוח: "כדאי לך להתאבד או למות".
לטיעון זה, כך קבעתי בפרק הרביעי לעיל, לא נמצא הקשר המשפטי הנדרש, בין מעשי הנאשמים ובין נטילת חייו של המנוח, בידיו. בנגזר מכך, לא קמו יסודותיה של עבירת השידול להתאבדות, שמביצועה, זוכו הנאשמים.
כוחם של דברים אלו, תקף גם בעניינה של חלופת הסיפא, באופן, שהיעדרו של קשר סיבתי בין מעשי הנאשמים ובין התאבדותו של המנוח, שלל את התקיימותו של היסוד התוצאתי הנדרש לפי חלופה זו.
על כורחך אתה אומר, כי ההרשעה בעבירת הסחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) לחוק העונשין, היא, חלופת הסיפא לה טענה התביעה, אינה בגדר האפשר, בעניננו.
האם בכך מתאיינת הרשעתם של הנאשמים בעבירת הסחיטה בכח לפי סעיף 427(א) לחוק העונשין, לפי חלופת הרישא?
דומני, שהתשובה על כך בשלילה. שכן - ולו, בכפוף לפרשנות הלשונית של סעיף 427(א) לחוק העונשין - אין לראות בחלופות הרישא והסיפא המרכיבות סעיף זה, כחלופות עצמאיות הניצבות כל אחת על רגליה שלה.
על הגישות השונות להבנת סיפת סעיף זה, עמד י. קדמי, בספרו, בהסבירו:
"יש גורסים, כי המדובר בסיפא בתוספת של רכיב מחמיר-עונש; ולא בחלופה עצמאית המבטאת עבירה תוצאתית. מאידך גיסא, יש סוברים, שהמדובר ב"חלופה עצמאית", המבטאת עבירה "תוצאתית" על כל הכרוך בכך, לעניין היסוד הנפשי. הנטיה היא, לראות בתוספת שבסיפא – גורם מחמיר בלבד, שאין בו כדי להפוך העבירה הבסיסית שברישא, לעבירה תוצאתית. לשיטה זו, המדובר כאן בהתקיימותה של "נסיבה-חיצונית-מחמירה"." (ראו, י. קדמי על הדין בפלילים חלק שני (תשס"ו-2005) בעמ' 941).
לאור האמור, ולאור קיומם של יסודות עבירת הסחיטה בכח, נשוא סעיף 427(א) לחוק העונשין, לפי חלופת הרישא - שקמו וניצבו על רקע מעשי הנאשמים 1 ו-5, כמפורט לעיל - יש להרשיעם גם בביצועה של עבירה זו.

פועל יוצא מן האמור, הוא, זיכוים של הנאשמים באישום זה, מעבירת שידול להתאבדות, והרשעתם של כל הנאשמים בו, כמבצעים בצוותא של יתר העבירות שיוחסו להם באישום התשיעי.

העבירות נשוא האישום העשירי; פרשת מורן ופלג
436. ענין לנו באישום זה, בפרשת סחיטה שהופעלה כנגד עמית פלג.
על פרטי האירועים נשוא האישום הזה, שבמרכזו עמד החוב של מורן למוסיה שפלג נטל על עצמו, עמדתי בפרק הרביעי לעיל. הבאתי שם בפריסה רחבה את מסכת העובדות, מהן צפה ועלתה פרשת החוב האמור שהומחה, בנסיבות עלומות לנאשם 1. זה האחרון, הצליח לקבל מפלג, בסופו של יום, ובעקבות מסכת האיומים, שיקים אישיים שלו, לכיסוי חובו.
העברת שיקים זו, באה אליבא דתביעה, כנגזרת מן האיומים להם היה חשוף פלג מצד הנאשם 1 ואנשיו, ואשר הופנו כלפיו בשתי פגישות שעמדו במוקד הפרשה. האחת, שהתקיימה במשרדי חברת גל מ.ש.פ., בבעלות מוסיה, בה נכחו הנאשם 1 והנאשם 6, ושבמהלכה אוים פלג על ידי הנאשם 6, מטעמו של הנאשם 1. השניה, שהתקיימה במסעדה בטירה, שם, אוים פלג על ידי מן דהוא, שפעל מטעמו של הנאשם 1, ובנוכחותו.
בגין מעשיהם במסגרת האישום הזה, ייחסה התביעה לנאשמים 1 ו-6 עבירת סחיטה באיומים על פי סעיף 428 סיפא, לחוק העונשין. זו לשונו של הסעיף:
"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים".
סעיף זה, מציב, אם כן, שתי חלופות; האחת, חלופת הרישא, ההתנהגותית; והשניה, חלופת הסיפא, התוצאתית. התביעה, טענה להתקיימותה של חלופת הסיפא בעניינם של הנאשמים דנא.
האם קמו, במעשיהם ובהתנהלותם של הנאשמים, יסודותיה של עבירה זו, על חלופותיה?
יוזכר, באישום הזה, ראיתי לאמץ את עדותו של פלג, על בוריה, כולל, תיאוריו אודות המפגשים השונים בהם נכחו הנאשם 1 והנאשם 6, שלא נועדו אלא כדי לאלצו לשלם את החוב שחב במקור, למוסיה, או, לנאשם 1, אליו הומחה החוב על פי הנטען.
מעבר למהימנותו של פלג שהביא סיפור זה בפני
נו, נתמכה עדותו גם בדברים שמסר עד התביעה אליהו שפיר במשטרה.

437. על רקע העדויות האמורות, התקשיתי להאמין לנאשם 6, שכל חלקו במפגשים עם החייבים, היה הרגעה ותיווך. הכחשת טענתו של פלג, על ידי הנאשם 6, שבמפגש במשרדי חברת גל מ.ש.פ. נחסמה דרכו של הלה, החוצה, על ידו ועל ידי הנאשם 1, לא התישבה בעיני עם העדויות החד משמעיות שהובאו בפני
נו בענין זה.
מכל מקום, נראה לי, כי במעשי האיום המתוארים, ושלילת חירותו של פלג על ידי הנאשם 6, שחסם דרכו החוצה, קם היסוד העובדתי של עבירת הסחיטה באיומים, בעניננו.
יתירה מכך, גם אם אמת דיבר הנאשם 6, בטענו כי במפגשים נושאי הדיונים האלימים, ישב בצד ושתק, הרי, יש בעצם ישיבתו במפגש הזה, שנועד לסחיטת אדם, כדי לגבש איום על דרך של התנהגות, המהווה חלק מן היסוד העובדתי של עבירת הסחיטה באיומים.
יוער, היסוד הזה של "איום בהתנהגות", הוא תוסף, פרי התיקון שהוכנס בשנת 1980 לחוק העונשין (תיקון מספר 12), תש"ם-1980.
אל יסוד מוסף זה, התיחסה השופטת שטרסברג-כהן, בע"פ 411/84 מדינת ישראל
נ' לביב פ"ד לט(1) 293, 302:
"כשעלינו להסיק כוונה פלילית העולה ומשתמעת מהתנהגות, נמצאים אנו לעתים ב"אזור האפלולית היחסית"... בו עשוי להימצא מי שנדרש לפירושו של דבר חקיקה. אמנם שתי הסוגיות שונות לחלוטין הן, אולם גם בנושא של פירוש התנהגות לצורך השאלה אם מצביעה היא על כוונה פלילית אם לאו, ניתן להציב, מחד גיסא, התנהגות בוטה, המדברת בעד עצמה ומכריזה על עצמה ועל מגמתה ומטרתה בקול גדול, ומאידך גיסא התנהגות, שתמימותה מדברת ומעידה כמאה עדים על חפות, כאשר בין שני קצוות ברורים אלה – ביחס אליהם, לית מאן דפליג, נמצא אותו "אזור האפלולית היחסית", בתוכו מצויים המקרים שאינם זועקים מעצמם ושיש לאבחנם באמצעות מלאכת פסיפס, תוך התייחסות לחומר הנסיבתי, לרבות חומר רקע...; או אז תתקבל תמונה מלאה שתשקף ברורות את טיבה של ההתנהגות ותעבירנה מן התחום המואר באור נגוהות של חפות אל תחום העלטה של עבירה...".
בנסיבות המפגש המתואר, בענייננו, שבא כדי סחיטתו באיומים של פלג, ואשר בו נכח הנאשם 6, אין מנוס מן המסקנה, לפיה, גם אם שימש נאשם זה, כניצב גרידא בפגישה הזו, הרי, שזו עולה כדי איום בהתנהגות שהופעל על פלג; ואף בכך, קם היסוד העובדתי של עבירה זו, לפי חלופת הרישא של הסעיף.
בדין טענו ב"כ התביעה בפני
נו, בענין זה, להתקיימותה של חלופת הסיפא, המבקשת לשרטט "תוצאה" כנסיבה "חיצונית" מחמירה, לעבירת הרישא (ראו, י. קדמי על הדין בפלילים חלק שני (תשס"ו-2005) בעמ' 950).
לאור האחיזה שקנה אותו איום מצד הנאשם 6, אצל פלג, שמסר לידיו של הנאשם 1, על אתר, ובמשך תקופה, שיקים אישיים בסכום שעלה כדי החוב הנטען כלפיו, הרי, נתקימה התוצאה אליה שאף הנאשם 6, היא סחיטתו של פלג במסווה של גבייה לגיטימית של חובו.
חוב זה, יש להדגיש, גם אם בדין יסודו, אין הוא נושא כל משמעות לעצמו, על רקע העמדת יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים כלפי החייב (ראו, ע"פ 10325/01 מדינת ישראל
נ' רצ'קובסקי פ"ד נו(6) 95).
בצד התקיימותו של היסוד העובדתי שבעבירת הסחיטה באיומים, כמפורט, הרי ששאיפתו של הנאשם 6 לסחיטת כספי החוב מפלג, שליוותה את איומיו, די בה כדי להקים את יסוד הכוונה הנדרש בעבירה זו, אף אם רק בחלופת הרישא ההתנהגותית עסקינן. זאת, בהתאם לסעיף 90א(2) לחוק העונשין; ופשיטא, שמתקיים הוא בהתייחס לחלופת הסיפא, שיסודותיה הועמדו איתן במעשיו ובהתנהגותו של הנאשם 6, על התוצאה שבאה בעקבותם.

הנאשם 6 יורשע אפוא, בעבירת הסחיטה באיומים, בגינה הואשם, ושאותה ביצע על ידי השתתפותו באירועי האיומים על פלג, כמתואר באישום זה.

438. כל שנאמר לעיל על יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים, ועל התקיימותם בעניננו, תקף גם ביחס לנאשם 1, אשר בצוותא חדא עם הנאשם 6, ביצע את עבירת סחיטתו של פלג באיומים כשהוא משמש "הרוח החיה" ברקע אירוע הסחיטה עצמו, וניצב במרכזו. כל זאת, כאמור, על רקע עדויותיהם של פלג - הנסחט עצמו - שנמצאה מבוססת ומהימנה בעיני, ועל רקע עדותו של העד, אליהו שפיר, שותפו של פלג, שסרב להעיד בפני
נו, ושהודעותיו הוגשו לנו על רקע סירובו זה, ונמצאו מהימנות, מדבריו מעל הדוכן.
שוב, יש לומר, כי גם אם רק נכח הנאשם 1 באותם מפגשי סחיטה, וגם אם לא איים על פלג בהבל פיו, הרי שדי בנוכחותו המאיימת במפגשים אלה, כדי הקמתו של היסוד הנפשי שבעבירה. כוונתו לגרום להעברת כספי הסחיטה אליו באמצעות האיומים האמורים, די בה על מנת להקים היסוד הנפשי שבעבירה.
בהקשר דברים זה, יש להוסיף, אין לך עדות מוצקה להתקיימותה של הנסיבה התוצאתית המחמירה הקבועה בסיפת סעיף 428 האמור, כאותו שיק שנמשך לפקודת גל מ.ש.פ (ת/329) שנמצא בכיס מכנסיו של הנאשם 1, במהלך חיפוש שנערך על גופו. אין זה אלא אותו קורפוס תוצאתי, שנמצא על גוף הנאשם עצמו.

על רקע התקיימותם של יסודות העבירה, כמתואר, יורשע אפוא, גם הנאשם 1 בעבירת הסחיטה באיומים, נשוא האישום העשירי.

העבירות נשוא האישום השנים-עשר; פרשת סוהיל סמארה
439. פרשת האלימות נשוא אישום זה, קשורה, לפי כתב האישום, בהתנהלותו האלימה של הנאשם 1, כנגד קרוב משפחתו סוהיל, שהועסק על ידו בשיפוץ ביתו, ושנכנס לחוב כספי כלפיו, על רקע פריטת שיקים אצלו, אשר חזרו מבלי שכובדו בבנק.
על פרטי הפרשה עמדתי לעיל, בפרק הרביעי, כשבמרכזה, נסיעתם המשותפת של עבד ואיהאב פריג' ברכבו של הנאשם 1, לעבר ביתו של סוהיל, ובמקביל, ירי שבוצע על ידי איהאב לעבר ביתו של סוהיל, הכל, בפקודת מרואן, ולשם גביית החוב שחב לו סוהיל. בהמשך, ובנגזר ממעשים אלו, כך הועד, הגיע אביו של סוהיל אל הנאשם 1, על מנת להגיע עימו להסכמה בדבר פריסת חובותיו של סוהיל, אצלו.
הנאשם 1 הואשם בגין מעשיו במסגרת האישום הזה, בשלוש עבירות אלימות, הן, נשיאת נשק והובלתו, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, ירי באיזור מגורים, לפי סעיף 340א' לחוק העונשין.
גם באישום זה, נשען המערך הראייתי העיקרי על עדותו של עבד, אשר סיפר על דרישה שקיבל מן הנאשם 1, לבצע ירי לעבר ביתו של סוהיל - עדות שהתיישבה היטב עם עדותו של סוהיל עצמו - מגומגמת ככל שהיתה - אשר היוותה ראייה, היא לעצמה, על ארוע הירי שנקשר לחובו כלפי הנאשם 1.

נוכח המעשים שתוארו ושהוכחו בפני
נו, מפי סוהיל ועבד, ונוכח מעורבותו של הנאשם 1 בהם, נמצא הוא, שוב, ברקע המעשים, או נכון יותר, במרכזם. ככזה, ניתן להגדירו כמי שביצע בצוותא חדא עם עבד ואיהאב, את סחיטתו של סוהיל בכוח, את נשיאת הנשק והובלתו, כמו גם את הירי לעבר ביתו של סוהיל, הכל, בכוונה ולשם סחיטת סוהיל, ואילוצו לפרוע לו חובו.

במעשים אלה, ובמודעותו האמורה למשמעותם, קמו יסודותיהן של העבירות שיוחסו לנאשם 1 באישום זה, ולפיכך, יורשע בביצוען.

העבירות נשוא האישום השלושה-עשר; פרשת סאלח
440. הנאשמים 1 ו-8 יזוכו מן העבירות שיוחסו להם באישום זה, הן: נשיאת נשק והובלתו, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה; וסחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין.
המדובר הוא, לגירסת התביעה - כפי שזו פורטה בפרק הרביעי - בירי שבוצע לפי הנטען בכתב האישום על ידי קוסאי והנאשם 8, אל בין רגליו של סאלח, לאחר שהובל על ידם לפרדס, לפי הוראת הנאשם 1, הכל, על רקע חובו של זה לנאשם 1.
בהיות, עיקר ראיותיה של התביעה מבוססות באישום הזה, על עדותו של עבד - ששמע על הארוע מסאלח, ושקלט דברים תוך האזנה לשיחה טלפונית כלשהי - ובהיות, עדותו של עבד נתמכת בדבריו של סאלח בלבד, מהם חזר בו בעדותו בפני
נו, לא נותר לנו בסיס מוצק דיו, להרשעת הנאשמים בעבירות נשוא אישום זה.
מכאן, זיכויו של הנאשם 1 ושל הנאשם 8, מחמת הספק, מכל העבירות נשוא האישום השלושה-עשר.

העבירות נשוא האישום הארבעה-עשר; פרשת אבי מורן
441. המדובר הוא בפרשת האלימות שייחסה התביעה לנאשם 1 ולאנשיו, בקשר לעד המדינה, תומר, וחברו אבי מורן, שהסתבך בחוב כספי כבד לנאשם 4, הכל, כמפורט בהרחבה, בפרק הרביעי של הכרעת הדין.
ודוק, באישום זה, באה עדותו של תומר כעדות קורבן המעשים המיוחסים לנאשמים ולא כעדות עד מדינה. ואולם, גם עדות כזו נדרשת לבחינה, לגופה, תוך חיפוש אחר סימני האמת בה. עדותו של תומר על הסתבכותו עם הנאשמים, בענין חובו של מורן, היא לא רק עדות שגרעין האמת נמצא בה, אלא שבעיקריה, נתמכה היטב על ידי הראיות סיוע שונות.

בפרשה הזו, יש להזכיר, היו מעורבים, אליבא דכתב האישום, גם הנאשמים 1, 2, 3, 4, ו-7, שפעלו לפי הוראת הנאשם 1, לגביית חובו של אבי אלון, על ידי הפעלת אלימות על תומר.
בפועל, סבו הדברים, סביב שני אירועים מרכזיים, שכיוונו לסחיטת כספים מתומר, ואשר מקורם היה כאמור, בחובו של אבי מורן לנאשם 4.
האירוע האחד, הוא זה שהתרחש במפגש שהתקיים במשרדי הנאשמת 11 בו נכחו הנאשמים 1, 2, 3, 4, עם תומר ואבי מורן, ושבמהלכו, "הציע" הנאשם 1 לתומר, שיתחיל לספק לו קבלנים לרכישת חשבוניות פיקטיביות ממנו, שתמורתם תשמש לקיזוז חובו של מורן, לנאשם 4. האירוע השני, הוא אירוע תקיפתו של תומר, על ידי הנאשם 7 והנאשם 3, במרכז שירות אורנג' בכפר סבא, לשם הגיעו השניים.
במרכז ראיות התביעה שהובאו לאישושו של אישום זה, עמדה כמוזכר לעיל, עדותו של תומר עצמו, קורבן האלימות, לצד עדויות ניוטרליות לחלוטין, שכבר פורטו בדיון לעיל.
ודוק, נכון שתומר הרשימנו, ככלל, כעד שקשה לסמוך על מילתו, וכאדם שלשונו נהגה להתגלגל לכל כיוון. דא עקא, שבחינת עדותו בכל הנוגע לשני הארועים נשוא האישום דנא, הובילה אותנו למסקנה שבאלה דיבר אמת. במיוחד כך, לאור הנסיבות שסבבו את האירועים הללו, גם אליבא דעדים אחרים, שתמכו בעדותו של תומר הרבה מעבר לנדרש, כולל ובעיקר, עדותו של מורן, שנראתה אמינה בעינינו.
וכבר הזכרנו לעיל, כי עמדתו של בית המשפט בהתיחס לעדות כאמור, היא שניתן לבסס הרשעה עליה, "אם בית המשפט שוכנע לפי התרשמותו מהעד ולפי הסיוע המצוי לעדותו שהעד דיבר אמת בענינים החשובים להכרעת-הדין" (ראו שוב, ע"פ 79/73 ניסים לביא נ. מדינת ישראל
, פ"ד כ"ח (2) עמ' 505).
יוזכר, באישום הזה העיד תומר כמתלונן, להבדיל, משותף לעבירה, כך שעדותו באישום זה לא נזקקה לסיוע, אלא, לבחינה זהירה מאד. עם זאת, כבר הובהר, כי עדותו של תומר על אירוע תקיפתו במרכז אורנג', על ידי הנאשמים 3 ו-7 נתמכה באופן מלא, בעדותו האוביקטיבית והעניינית של קב"ט מרכז אורנג', שם הותקף תומר, כאמור; ובקלטות שהוצאו ממצלמות ההבטחה במקום, ת/254.
כלום יש צורך במצבור ראיות, טוב מזה?

על רקע הארועים הנ"ל, יחסה התביעה לנאשמים 1, 2, 3, ו-4, עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה.
לנאשמים 3 ו-7, ייחסה התביעה, עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק העונשין, וביחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה.
שאלת יישומו של סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה, תידון להלן, בפרק השביעי להכרעת הדין.

442. לענין הפן המשפטי של האישום דנא, נראה שניתן לבחון פן זה, על ידי בחינת חלקו של נאשם 2, בביצוע עבירת הסחיטה באיומים שהמסקנות לגביה יפות, על דרך האינדוקציה המשפטית, גם לגבי יתר הנאשמים, נשוא אישום זה.
התביעה, כפי שהוסבר, ייחסה לנאשם 2, מעורבות, פאסיבית ככל שתהיה, באירוע הסחיטה באיומים, שהתרחש בצ'יינג', שם היה נוכח באותה עת, לצד מרואן, לצד הנאשם 4, ולצד הנאשמים 3 ו-7. נושא הדיון, כפי שהועד, היה, דרכי גביית החוב מן השניים.
כך, התביעה בסיכומיה, בהתיחסה למקומו של חנניה באישום זה:
"הראיות כולן מצביעות על כך, כי – כשיטה – חוב של אחד הנאשמים הופך להיות חובו של הארגון, ובמיוחד נאשם 1; נאשם 2 הופך שותף בנסיונות לפתור את בעיית החוב ואף נוכח בשלבי האיומים; משלא נפתרת הבעיה באמצעים "עסקיים", דהיינו במסחר בחשבוניות פיקטיביות, עובר החוב לגבייה בדרכי אלימות, אותם מפעילים אנשי הארגון, אשר לא היו קשורים לחוב מלכתחילה (נאשמים 3 ו-7)".
ויודגש, תחילה, בחקירתו במשטרה, הכחיש הנאשם 2, בכל לשון של הכחשה, עצם נוכחותו במפגש הזה, או במפגשים אחרים שהתקימו בצ'יינג'. דא עקא, שבהמשך, חלה תפנית בעמדתו זו. בסיכומיו, טען עו"ד ברזילי, לנוכחות "טכנית" בלבד במפגש האמור. בלשונו:
"עולה מהראיות כי חנניה הוצג בפגישה כפתרון טכני לבעיית החוב, הא ותו לא" (עמ' 71 לסיכומי הנאשם 2).
המסר מאמרה זו, ברור. הנאשם 2 נכח במקום, אלא, שנוכחותו, לא הגיעה כדי הטלת פחד על מורן, או, כדי איום על תומר.
האמנם כך?
אני לדידי סבורה, כי כל תוספת ללחץ קבוצתי על החייב, מהווה תרומה מהותית להעצמת האיום, המרחף באויר, והמופנה אל קרבן הסחיטה. כך, אף כאשר המדובר הוא בנוכחות פאסיבית, שקטה. לשון אחר, גם אם מוסכם בעניננו, שהנאשם 2 - כפי שהעיד מורן - לא איים עליו כלל; וגם אם נכון כי תמיד דיבר עימו "בצורה נעימה" (ראו סעיפים 331-333 בפרק הרביעי לעיל) עדיין היה, לדעתי, במעורבותו האקטיבית של נאשם זה בגביית החוב בצ'יינג' - שם נסחטו ואויימו החייבים, על ידי יתר הנאשמים, על דרך של "הצעות להסדרת חובם" - כדי לעשותו שותף לכל אלה, וכדי להקים את יסוד ה"איום בהתנהגות", הנדרש לקיומה של עבירת הסחיטה באיומים (ראו שוב, עניין לביב, לעיל).

443. נמצאנו למדים, מחומר הראיות, שהיתה נוכחות של הנאשם 2 בצ'יינג', שהיתה בלתי מתלהמת, ועם זאת, הגיעה זו, על רקע מעורבותו האקטיבית בגביית החוב כמתואר, לרמה של "איום בהתנהגות", ושל שותפות פעילה במעשה סחיטת החייבים.
כך לגבי הנאשם 2, וכך לגבי הנאשמים 1, 3, ו-4 שנטלו חלק במפגש בצ'יינג', ושהשתתפו, בצוותא חדא, ב"הסדרת חובם" של תומר ומורן לנאשם 4, על ידי הצעות שכוונו לגביית חוב זה.
המסקנה המתחייבת מן האמור, היא, שמעשיהם ומחשבותיהם של הנאשמים במפגש, עלו כדי גיבוש יסודותיה – העובדתי והנפשי - של עבירת הסחיטה באיומים, שיוחסה להם באישום הזה.
הנאשמים 1, 2, 3, ו-4, יורשעו, לפיכך, בביצוע עבירת הסחיטה באיומים שיוחסה להם, במסגרת האישום הארבעה-עשר.

444. אשר לעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות, שיוחסה לנאשמים 3 ו-7 במסגרת האישום דנא, על רקע תקיפת תומר על ידם, במרכז אורנג', נראה, כי אין מנוס מקביעה מיידית, כי יסודות עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות, התגבשו בעניינם של שני נאשמים אלה. כך, לאור עדותו של תומר, שהיתה, בנקודה זו, קוהרנטית בעינינו, היא לעצמה, ושנסתיעה בעדותו האוביקטיבית והענינית של קב"ט אורנג' אשר צפה כאמור במחזה התקיפה.
שבעתיים כך, לאור הצפייה בתקליטור (ת/254) שתיעד את תקיפתו של תומר, על ידי השניים, ואשר דרכו, נצפית התקיפה המדברת לעצמה; ואין להרחיב.
הנאשמים 3 ו-7 יורשעו, בביצוע עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות, שיוחסה להם במסגרת האישום הארבעה-עשר.

העבירות נשוא האישום האחד- עשר; פרשת חאג' יחיא
445. אישום זה, עניינו במספר מעשי אלימות שבוצעו כמבואר כלפי עבד, על ידי הנאשמים 1, 3, ו-5, על רקע חוב שנוצר לו מול הנאשם 1, בעקבות קשריו עם חאג' יחיא. גובה החוב היה 15,000 ₪, ועבד התקשה לפורעו; הכל, כמתואר בפרק הרביעי של הכרעת הדין.
על האירועים האלימים שבוצעו כלפיו, העיד עבד בפני
נו, בעומדו על הדוכן. בצדק, העירו באי כח התביעה בסיכומיהם, כי באישומים אלה לא העיד עבד, ככלל, במעמדו כעד מדינה אלא כמי שהיה קרבן התקיפות עצמן, קרי, כמתלונן. על אף זאת, לא נימנע מהצבעה על ראיות רלוונטיות שבכוחן לשמש כראיות סיוע לדבריו של עד זה, באישומים האמורים, מעבר לצריך.
האירועים האלימים נשוא האישום האחד-עשר, עניינם, בתקיפתו של עבד בצ'יינג', על ידי הנאשם 1 והנאשם 3, שחבטו בו, לדבריו, בחפצים ובאגרופים; האיומים שהשמיע כלפיו הנאשם 1, בנוכחות הנאשמים 3 ו-5 בסמוך לביתו; והאירוע האלים הנוסף שהתרחש במשרדי הנאשמת 11, שם הוכה עבד על ידי הנאשמים 1 ו-3 בכל חלקי גופו, במטרה להביאו לתשלום החוב שצמח לו מן העיסוק בחשבוניות של חאג' יחיא.
מן הפן הראייתי, יש לומר, גובו רק שניים מאירועים אלה, בעדויות נוספות (ראו, עדויותיהם של עד המדינה תומר, ושל עד התביעה, סאלח).
די בראיות הנ"ל, כדי להקים יחדיו את בסיס ההרשעה לעבירות נשוא הדיון בו. יוזכר, בעניינים אלה, העיד עבד כאמור, כמתלונן, ובכל מקרה, די היה בראיה האחת שתמכה בדבריו, ואף פחותה בדרגתה מראיית סיוע, אודות אירוע האלימות האחד, על מנת שזו תשליך גם על יתר האירועים, נשוא עדותו.
בהקשר זה, על דיותה של ראיית סיוע התומכת בחלק מסוים של העדות הצריכה סיוע, עמד השופט קדמי, בע"פ 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל
פ"ד נב(1) 791:
"...כידוע, במקום שמדובר במסכת אחת הכוללת שורה של פרשיות, שכל אחת מהן מהווה, כשלעצמה, פרשיה "עצמאית" - אך יחד עם זאת קשורה לפרשיות האחרות - די ב"סיוע" לפרשיה אחת, כדי לבסס הרשעה גם בקשר לחוליות האחיות המרכיבות את המסכת הכוללת".
על בסיס מערך ראייתי זה, ייחסה התביעה לנאשם 1 ולנאשם 3, ביצועה של עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק העונשין, ושל עבירת סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין.
לנאשם 5, יחסה התביעה, ביצועה של עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין.
להלן, תיבחן שאלת התקיימותם של יסודות העבירות הנ"ל.
עבירת תקיפה, מוגדרת בסעיף 378 לחוק העונשין, כך:
"המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית – הרי זו תקיפה;...."
סעיף 379 לחוק העונשין קובע, במקביל:
"התוקף שלא כדין את חברו, דינו – מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה."
נסיבות מחמירות לביצועה של עבירת התקיפה, הרלוונטיות לעניננו, קבועות בסעיף 382(א) לחוק העונשין, הקובע:
" נעברה עבירה לפי סעיפים 379, 380 או 381(א)(1) או (3) כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם דינו של כל אחד מהם – כפל העונש הקבוע לעבירה."
לאור אירועי תקיפתו של עבד על ידי הנאשם 1 והנאשם 3, כמתואר, והכאתו באחד מהם, לא רק באגרופיהם, אלא, אף בחפצים שתפשו, אין ספק שנתקיים היסוד העובדתי שבעבירה. אשר ליסוד הנפשי, זה נצמח ממודעותם של הנאשמים לטיב המעשה והתקיימות נסיבותיו המחמירות.
מעשיהם אלה, של הנאשמים 1 ו-3, ומודעותם להם, כמו גם העברת סכום על סך 2000$ לסלאח, על מנת שיעבירו לנאשם, הם המקימים את יסודותיה של עבירת הסחיטה בכוח הקבועה בסעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין.
גם בהתייחס לנאשם 5, קמה על רגליה עבירת הסחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, על רקע השתתפותו באירוע תקיפתו של עבד, ליד ביתו, בצותא חדא עם הנאשמים 1 ו-3.
באירוע זה, עלתה נוכחותו המאיימת של הנאשם 5, כדי סחיטתו של עבד בהתנהגות, וזאת, בהצטרפה לאיומיו של הנאשם 1 כלפי עבד; שנעשו גם הם, כאמור, בצוותא חדא, ומתוך כוונה לסחיטת כספים ממנו.

לאור האמור, יורשעו הנאשמים 1, 3, ו-5, בעבירות שיוחסו להם במסגרת אישום זה, הוא האישום האחד-עשר.

העבירות נשוא האישום החמישה-עשר; פרשת תקיפתו של עבד בצ'יינג'
446. אישום זה, עניינו במעשי אלימות שבוצעו כנגד עבד, על ידי הנאשמים 3, 5, 7, ו-10, אשר פעלו על-פי הוראותיו של הנאשם 1, הכל, בפרק הרביעי נשוא הכרעת הדין.
גם כאן, ענין לנו כמתואר, בשיק שמסר עבד למרואן, על סך 15,200 ₪, אשר חזר מבלי שכובד. בעקבותיו, כך הובהר, איים הנאשם 1 על עבד, שיפוצץ את ביתו אם לא יעביר לידיו בזמן קצוב, את סכום השיק. בהמשך, משלא שולם סכום השיק על ידו, איים הנאשם 1 על עבד, בטלפון, בהודעות שהשאיר לו.
שיאה של פרשה זו, היה בשני אירועים. האחד, אירוע הגעתם של הנאשמים 5 ו-10 לביתו של עבד, דרישתם ממנו להחזיר החוב מיידית, הכל, תוך שהנאשם 1 מפקח עם עבד על כל ההתרחשות, עד מסירת 2,000 ₪ על ידי עבד לנאשמים שניצבו מולו.
השני, אירוע הגעתו של עבד למשרדי הנאשמת 11, וכניסתו למשרדו של הנאשם 1, בהוראתו, שם, המתינו לו הנאשמים 3, 5, 7, ו-10, שהחלו להכותו עם כניסתו.
העבירות שיוחסו לנאשמים 1, 3, 5, 7, ו-10, במסגרת האישום הזה, הן, עבירת סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין; עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק; שלושתן, ביחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; כמפורט בכתב האישום.
מקומו של סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה, על העובדות המתוארות, יידון בהמשך, במסגרת הפרק השביעי.
ויודגש, כבר כאן ומיד, כי המתכונת, ההתנהלות והטקטיקה, המתוארות, מזכירות בתבניתן, את תבנית התנהלותם של מרואן ואנשיו כלפי פלג וכלפי תומר, שתוארה לעיל.
זאת וגם זאת, אין לשכוח, שעל התקיפה האלימה של עבד בידי מרואן ושאדי בצ'יינג', עד כדי אובדן הכרה, העיד עבד עצמו, באישום זה, כקרבן העבירה, ולא כעד מדינה, על כל המתחייב מקביעה זו.
העיד על כך גם החוקר, יזהר, שאישש דבריו של עבד, אודות התקשרותו אליו, עובר לפציעתו על ידי השניים.
בעדותו סיפר החוקר, על מסכת הלחצים הקשה בה היה נתון עבד בתקופה הרלוונטית לאישום זה, ואישר גם בכך את דבריו של עבד בפני
נו, בנקודה זו.

אם נזקקה עדותו של עבד, לסיוע באישום הזה; ולא היא, הרי, נתקבל הסיוע הזה בעדותו של החוקר, ויותר מכך, בדו"ח המרכז הרפואי ספיר, לשם נלקח עבד לאחר תקיפתו כמתואר, בנוכחות הנאשמים 5, 7, ו-10 (ראו, הדו"ח הרפואי, ת/262, והתמונות, ת/203, המאששות את סיפור פציעתו).
משנתווספו לאלה, השיחות המוקלטות ת/238-ת/240, קם על רקע זה, המסד הראייתי שהיה צריך לאישוש הנטען באישום זה.

גם כאן, נמצאו הנאשמים 1, 3, 5, 7, ו-10 - על רקע מסכת הראיות שנפרשה בדיון - כמי שפעלו בצוותא חדא לביצוען של העבירות שייחסה להם, התביעה.
למעשה, די בו באירוע האלימות המתואר, שהתרחש במשרדי הנאשמת 11, כדי להקים את יסודותיהן העובדתיים של עבירות סחיטתו בכוח של עבד, סחיטתו באיומים, ותקיפתו בנסיבות מחמירות, כתיאור יסודותיהן של עבירות אלה, לעיל; ואין להוסיף.

הוא הדין, לעניין התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש העבירות האמורות, שהוכח לדעתי, לגבי כל אחת מהן, על רקע חבירתם יחדיו של כלל הנאשמים באישום זה, במודעות ומתוך כוונה להביא את עבד לתשלום חובו למרואן, בגין השיק שמסר לו, ואשר חזר, באין כיסוי לו.

על כן, יורשעו הנאשמים 1, 3, 5, 7, ו-10, בעבירות שיוחסו להם במסגרת האישום החמישה-עשר.

העבירות נשוא האישום השישה-עשר: פרשת חטיפת עבד לשדות קיבוץ אייל
447. ברקע אישום זה, עומד ארוע חטיפתו של עבד מביתו, על ידי הנאשמים 3 ו-5, והובלתו לשדות ליד קיבוץ אייל, שם נדרש באיומי אקדח, למסור לידי הנאשם 5, סכום על סך 4,000 ₪, שחב לו.
בגין מעורבותם באירוע זה, ייחסה התביעה לנאשמים 3 ו-5, ביצוען של עבירת סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין; עבירת נשיאת נשק והובלתו, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; עבירת חטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 372 סיפא לחוק העונשין; שלושתן, יחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; הכל, כמפורט בכתב האישום (ראו, דיון בסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה, ומקומו בעניננו, בפרק השביעי להלן).
גם כאן, מדובר בעדות שמסר עבד, כמתלונן, על פרטי האירוע, וחלקם של הנאשמים בו. אם נדרשה עדותו באישום זה, לתמיכה, בהיותה עדות שבאה מפי עד שאמינותו הועמדה בסימן שאלה, כמתואר לעיל, הרי באה לו זו, מן הדו"ח ת/200, לפיו, התקשר עבד אל החוקר, שערך את המזכר, בסמוך לאחר האירוע המתואר, ובכה בטלפון.
נוכח המעשים שתוארו עד כאן, ואשר הוכחו בפני
נו כאמור, נמצאו הנאשמים 3 ו-5 כמי שביצעו בצוותא חדא, את חטיפתו של עבד, ואת סחיטתו בכוח באיומי אקדח אותו נשאו עימם, הכל, לשם סחיטתו ואילוצו לשלם חובו לנאשם 1.
במעשים אלה, שבוצעו, כפי שנטען, במודעות ובכוונה להביא לתשלום חובו של עבד לנאשם 1, נתקיימו בנאשמים 3 ו-5 יסודותיהם העובדתיים והנפשיים של עבירות אלה, נשוא האישום השישה-עשר.
לפיכך, יורשעו הנאשמים דנן, בביצוען.

פרק שביעי; ארגון פשיעה, הפן היישומי
כללי
448. הראיות שנסקרו עד כאן על פני מאות עמודים, עניינן בשישה-עשר אישומים העוסקים, כמתואר, בשלושה תחומי עבריינות שונים; הם, עבריינות מס, עבריינות כספים והלבנת הון, ועבירות אלימות.
הרשעת הנאשמים, או, זיכויים, מן האישומים השונים, הם פועל יוצא של בחינת הראיות שבאו בפני
נו במהלך פרשת ההוכחות, אל מול יסודות העבירות הפרטניות שיוחסו לכל אחד מן הנאשמים; במנותק משאלת ביצוען של אלה, במסגרת ארגון פשיעה.
לשון אחר, העשיה הפלילית האינדיוידואלית של כל אחד מן הנאשמים, נבחנה על ידינו בפרק השישי, באספקלריה של הדין הפלילי ותוך התמקדות בדוקטרינה של "מבצעים בצוותא", כשהיא ניצבת אל מול קונספציית "הארגון".
שהרי, לא רק על העבירות הפרטניות נסמך כתב האישום דנא, אלא גם על התמונה המיצרפית, שהורכבה מפרטי האישומים המתוארים, ובחינתה בראי חוק ארגוני פשיעה, שהועמד במרכזו של כתב האישום.
התבוננות זו בראיות שאליה חתרה התביעה מבראשית, נועדה לתרום לפרשה זו, ערך מוסף עצמאי של חומרה, שיסודו כאמור בחוק ארגוני פשיעה. היא גם נועדה להקנות לרשויות האכיפה, כלים חדשים להתמודדות מול ההתחברויות העברייניות מן הזן החדש, השונים מאלה שהעניקה החקיקה הפלילית לתביעה, קודם לחוק.
רוצה לומר, לא רק על רקע הראיות הקושרות את הנאשמים אל העבירות הפרטניות, על פי כמותן ואיכותן יוכרע דין, אלא, גם על רקע מכלול הראיות לפיהן אמורה להיבחן הגדרת המונח "ארגון פשיעה", כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.

אין תימה איפוא, שבאי כוחם המלומדים של הנאשמים, עשו ככל יכולתם, להוכיח, כי לא "בארגון" עניננו, ועל אחת כמה וכמה לא ב"ארגון פשיעה", אלא, לכל היותר, ב"חבורה" של "מבצעים בצוותא". אין פליאה שניסו לשכנענו בכל דרך, כי גם אם ניתן לסמן "בכירים" ו"זוטרים" בקבוצה נשוא דיוננו, וגם אם ניתן לאבחן בין מקבל ההחלטות בה, ובין מי שביצעו את העבירות בשטח, עדיין אין לקבוע כי מדובר ב"ארגון פשיעה" כמשמעותו בחוק; כל עוד לא הוכח קיומם של "מאפיינים ייחודיים" שעליהם נסמכת ההגדרה, לשיטתם.
ויודגש, ההבחנה בין חבורה עבריינית סתם, של "מבצעים בצוותא", ובין "ארגון פשיעה", היא ברורה ומקובלת על התביעה כמו על ההגנה. "ארגון פשיעה", כפי שהוסבר כבר בפרק המבוא לעיל, הוא, לכל הדעות, התחברות אנשים שפעילותם מתבצעת בתבנית "מאורגנת, שיטתית ומתמשכת", שביטויו, בין היתר, בהתארגנות רצופה במסגרת היררכית, שמטרתה ביצוע שיטתי ונמשך של מעשי עבירה. זאת, להבדיל, מהתחברות אקראית, לצורך ביצוע משימה מסוימת אד-הוק, המאפיינת "מבצעים בצוותא", שאינם מתלכדים לכדי "ארגון".
וכיצד יאותרו מאפייניו אלה של הארגון בתוך מערך הראיות כולו?
לא הייתי בונה את הגדרת הארגון, על דברים שבאו מפי העדים השונים, ובהם בעיקר, עדי המדינה, כפי שניסתה התביעה לעשות.
נכון הדבר, שעבד, הכריז בפני
חוקריו, כבר בהודעתו מיום 15.7.04, "שמרואן הוא ארגון פשע שיש לו שלוחות וחיילים שעושים עבורו את העבודה" (ראו, עמ' 921 לפרוט'). נכון גם שעדים אחרים דיברו על "הבוס" ועל "החיילים" אלא, שבצדק טענו בענין זה, באי כח ההגנה, שלא מפי אלה יילמד מעמדה המשפטי של החבורה.
משקל כלשהו, יש עם זאת לתיאוריו של עד המדינה תומר, בהתיחסו אל אותה חבורה, ואל העומד בראשה. כך, בין היתר, בתארו את מרואן כראש המשרד, שתמיד ישב בראש השולחן וחילק הוראות לכל האחרים, בהם, אלה שנשלחו על ידו לבצע משימות בשטח (עמ' 469 לפרוט').
כך גם, בתארו הנאשם 4, כיד ימינו של מרואן בתחום ניכיון השיקים; בתארו את הנאשם 3, כיד ימינו בתחום הכספי וכמפקח על אלה שנשלחו למשימות של אלימות, ובתארו את הנאשם 2, כבעליה של קבוצת א.ד.מ.א. שעסק בהנפקת חשבוניות פיקטיביות ללקוחות השונים, ושהסתובב "המון המון במשרד", בחברת מרואן.
תיאורים אלה, ככל שיש בהם להמחיש מצב עובדתי שעשוי לאפיין ארגון פשיעה, אין בהם לקבוע את ההגדרה בעניננו, הצריכה ניתוח משפטי.
לכך אתיחס להלן, תוך ניסיון יישומה של ההגדרה בחוק, על העובדות נשוא הדיון.
פעילות במסגרת תבניתית, כיצד?
449. ייאמר תחילה, כי עניין לנו, ככלל, בתיק זה, בדפוסי פעולה זהים או דומים, שאיפיינו את מרבית פעילותם המתוארת של הנאשמים, באישומים השונים, אף שאלה התפרשו על תחומי עבריינות מגוונים.
ריטואל הפעילות החוזרת, בולט במיוחד בתחום החשבוניות הפיקטיביות, החל מן העסקה הראשונה שביצע עבד מול הנאשם 2, והמשך, בהגעתו הקבועה של עבד אל הנאשם 2, בכל 15 לחודש, בהוראת הנאשם 1, בליווי הנאשם 3, לצורך מילוי פרטי החשבוניות בהן סחר כשהנאשם 2, מכתיב לו את אלה.
בנקודה זו, לא ראינו לקבל טענת הסניגורים, לפיה, יש בעובדה שרק שלושה מן הנאשמים, עסקו בפעילות הסחר בחשבוניות, כדי לפחת מן ההתרשמות, שבפני
נו מערכת תבניתית מסודרת של ביצוע עבירות מס, להבדיל, מרוטינה של פעילות עבריינית בתחום זה.
פעילות תבניתית איננה דורשת לדעתי, זהות מוחלטת במיהות המשתתפים בה. די להוכחתה, בהצבעה על גרעין של מבצעים שעסקו ברצף בתחום המסוים, על מנת שאלמנט התבנית יקום.
די איפוא, בהוכחה שמעשי העבירה בתחום המס, בוצעו כמתואר, במעורבות כזו או אחרת של הנאשמים 1-3 - שהם, גרעין המבצעים של העבירות בתחום זה - על מנת שמעורבותם בעשייה עבריינית זו, תקום.
רצף עבירות מס דומות שהוכחו, מקים, מדרך הטבע, את התבנית, גם אם בוצעו עבירות אלה, קודם, על ידי מי מן הנאשמים, בנפרד.
רוצה לומר, העובדה שהוכחה בעניננו, לפיה, נטלו הנאשמים 1-3, חלק מהותי בביצוע עבירות המס, שבוצעו כאמור, לפי אותם דפוסי פעולה, מציבה את אלה במסגרת תבניתית ברורה.
ויוזכר, ברקע הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, עמדו גם חייבים שהתקשו לפרוע חובם, לנאשמים, ונגררו עקב כך לפעול בחשבוניות הפיקטיביות על ידי הספקה או רכישה רציפה של חשבוניות כאמור, כדרך לפרעון החוב.
הדפוס שנוצר עם הזמן, היה כמוכח, קיזוז סכומי העמלה שקיבלו העושים במלאכה, וקיזוזה של העמלה, כנגד חובותיהם לנאשמים. ברקע, עמדו, ככלל, איומים ואלימות מילולית ופיזית, שהבטיחו צייתנותם והתמסרותם של החייבים לסחר המתואר, מול הנאשמים. כך עבד, כך תומר, כך סאלח ואחרים, בהם דן כתב האישום.

דפוס הפעולה המתואר, ניצב מול טענת הסניגורים, אודות מחיצה שהיתה קיימת בצ'יינג', לשיטתם, בין הפעילות הכספית שרחשה בו, ובין פעילותם של מי מן הנאשמים בתחום הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, כמו גם, בין אלה, ובין פעילות הגבייה האלימה שיוחסה להם.
נראה, בסופו של יום, כי החיבור בין הפעילות בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, מצד אחד, ובין גביית הכספים והאלימות שנכרכה בה, מצד שני, בוסס כדבעי.
ביטוי מוחשי לחיבור זה בין תחומי הפעילות השונים בקבוצע, ניתן באותו מפגש בצ'יינג', בו הורה הנאשם 1 לעד המדינה תומר, לגייס לקוחות לרכישת חשבוניות פיקטיביות, כדרך לפירעון החוב של אבי מורן לנאשם 4. בצומת זה, נפגשו כל העושים במלאכות השונות, שכולן חצו את גבולו של החוק.
מאפיין נוסף לארגון, התבטא בעניננו בעובדת הטלת סנקציות על ידי ראשי הארגון, על מי שגילה סימני אי ציות כלפיהם. כך, סיפור הקנס על דני משאלי, וכך, סיפור תקיפתו של עבד בצ'יינג', נשוא האישום האחד-עשר.
גם הדרכים בהן נקטו הנאשמים להסוואת הפעילות הפלילית בחשבוניות, יש בהן כדי לגבש את יסוד הארגון בעניננו.
כך, ההנחיה שהוריד הנאשם 2 לעבד, לעשות שימוש בחשבוניות על שמות עוסקים רבים כדי לא לעורר חשדן של רשויות המס; ושבעתיים כך, החזקת טיוטות של חוזי עבודה פיקטיביים בידי הנאשם 2, שאף השתמש בהן בפועל, להכשרת חשבוניות שהוציא, שלא כדין.
וכך, ההתנהלות הדומה של הנאשמים בתחום הלבנת ההון, שכללה כמתואר, ניתוב הכספים, פרי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, למספר ניכר של חשבונות בנק, בהם התכוונו הנאשמים, להטמיעם.
וכך גם, בתחום עבירות האלימות, המדברות לעצמן, שכללו מעשי בריונות רצופים כנגד חייבים, מאז 2001 .

450. ממילא, נראה, כי ההתבוננות החוזרת בתמונה הכוללת שהובאה לעיל, מבהירה, כי אין ענייננו בפעולות ספורדיות שבוצעו על ידי נאשם כזה או אחר, בהזדמנות כזו או אחרת. ענייננו, בשורה של פעולות אלימות, אשר ננקטו על ידי מספר נאשמים, שבראשם ניצב תמיד הנאשם 1, שהוביל את מעשי האלימות; שכיוון אותם, ושקבע את דרכי ביצועם ומישכם. זוהי תמונה של דפוסים קבועים וקווי פעולה זהים, שעלו מתוך רצף מעשי האלימות הנדונים, בהתאמה לנסיבות היחודיות של כל ארוע, או של כל קרבן אלימות, לעצמו.
אותם איומים, אותן תקיפות, אותם מעשי ירי לעבר הקרבן, לעבר רכבו, או, לעבר ביתו, כל אלה צפו ועלו במרבית האישומים בפרשם האלימות, כאשר המבצעים הם אותם מבצעים, שלעתים התחלפו ביניהם, והשולח הוא אותו שולח.
ברקע כל הפעילות הזו של אלימות שחזרה על עצמה, עמד הדפוס הקבוע של התנהלות הנאשמים, שנקשר במסע המתוכנן של גביית החוב ממי שהסתבך בו, עם מי מן החבורה, והפך להיות בעל כורחו, למסובך עם החבורה כולה, כגוף אחד.
בכל מקרה, די, לדידי, בהותרת שמונת אישומי האלימות בהם הורשעו נאשמים שונים, כמתואר, על מנת להסיק מאלה על אפקט "החבורה" ועל "הארגון" שעמד מאחורי כל ההתנהלות האלימה כתיאורה בפרק הרביעי לעיל.
במיוחד כך כאשר כל אישום כזה מעיד על שיטת פעולה חוזרת, שכללה, איומים בעל-פה על החייב, הגעה לביתו או לבית קרוביו, תקיפתו במכות, או, ירי לעברו ולעבר ביתו.

כך, האישום השביעי, בו הפך חובו של סאלח מארבי, לקוסאי, להיות חובו של זה ושל דודו סאמר, לנאשם 1, שפעל לגבייתו מאלה, באמצעות הנאשמים 5, 9, ועבד, אשר נשלחו לבצע ירי לעבר ביתו של הדוד.
כך, האישום התשיעי, שעניינו, פרשת התאבדותו של גדי בן שטרית, שבא, כמתואר בפרק הרביעי, על רקע חובר לנאשם 4, שבגבייתו פעל הנאשם 1, באמצעות הנאשם 5 ועבד, אשר תקפו את גדי בביתו של דוד שאבי.
כך גם, באישום הארבעה-עשר, בו עסק הנאשם 1 בחוב אחר שבעליו היה הנאשם 4, אשר דרש כספו מאבי מורן, והעדיף לעשות כן על ידי הנאשם 1.
כך גם, באישום העשירי, בו עסק הנאשם 1, ביחד עם הנאשם 6, בגביית חובו של פלג למוסיה, שגם בו בלטה אותה תופעה של גביית חוב של מאן דהוא, על ידי הנאשם 1 ואנשיו, שדבר לא היה להם עם בעל החוב ועם החייב.
כך גם, באישומי האלימות שהתיחסו לתקיפתו של עבד, על ידי הנאשמים 3, 5, 7 ו-10, בהוראת הנאשם 1, בגין חובו לו (אישומים, 11, 15 ו-16).
די לדעתנו, באמור עד כאן, כדי לקבוע שיסוד התבנית, כהגדרתו בחוק ארגוני פשיעה, התמלא.

פעילות מאורגנת ושיטתית, כיצד?
451. ריבויים של מעשי העבירות בתחום המס, בהן הורשעו הנאשמים 1-3, כמתואר, יש בו, לדעתנו, הוא לבדו, כדי להקים הנחה בהגיון כי מאחוריהם עמד מנגנון משומן היטב, שהיווה מקור להישנותה של הפעילות השיטתית בה נקטו, ולפוטנציאל ייזומה בכוח.
הראיות הישירות והעצמאיות לקיומו של מנגון כאמור, מבססים היטב את יסודות ההגדרה של ארגון פשיעה, כפי שנותחו בפרק הראשון.
הוכח עוד, שהנאשמים פעלו מתוך מוקדי פעילות קבועים. תחילה, היה זה העסק של חלקי החילוף, בו החלו להתפתח ניצני הפעילות בתחום פריטת השיקים וגביית החובות. בהמשך, היה זה עסק הקרמיקה בבעלות הנאשם 1, שם התקימו כל אותן שיחות מוקלטות, שנקלטו בהאזנות הסתר שהוגשו לנו. בין אלה, השיחה שנקלטה ביום 9.12.04, בה התחנן חייב כלשהו, בשם יהודה, לאורכה מן הנאשם 1, לפירעון חובו לו, על כל מאפייניה של שיחה כאמור:
"יהודה: מועד אחרון...
מרואן: אני לא יודע מה אני אגיד לך...
יהודה: אם לא, אני אשלם קנס
מרואן: לשלם קנס? אנחנו לא קונסים אנשים
יהודה: לא, אני אומר... אם לא יהיה...
מרואן: אנחנו...
יהודה: אני כל כך בטוח...
מרואן: זה לבטל חוב ולפגוע, לא..." (שיחה מס' 215, ת/211, האזנת סתר קרמיקה, בעמ' 45).
בשיחה זו, הודיע הנאשם 1 לחייב, על מדיניות הגבייה הנקוטה כנגד מי שאינו עומד בפרעון חובו במועד, קרי, "זה לבטל חוב ולפגוע".
כך, גם, השיחה הנוספת שנקלטה במקום, בה נשמעו הנאשם 2 והנאשם 6 משוחחים על פריטת שיקים:
"חיים: למה? בוא אני אסביר לך, את השיק הזה אני אגבה אותו בין אם בכח או במח... אבל אני לא רוצה בעיות." ( שיחה מס' 371, ת/211, האזנות סתר קרמיקה, בעמ' 90)
מוקד הפעילות של הנאשמים, עבר בהמשך, לציינג' של הנאשמת 11 משם התנהלה הפעילות המשותפת על הקבוצה, על כל זרועותיה. במקום זה נפרטו השיקים של לקוחות הצ'יינג', נערכו פעולות הקשורות בהלבנת ההון, התקימו ישיבות בהן דנו בפרעון חובות, ותוכננו ובוצעו חלק מפעולות האלימות. במקום זה גם תוכנן הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, שתנהל במקביל גם במשרדו של הנאשם 2, בבית הפעמון.
המסכת הראייתית שנפרשה בפני
נו באישומים השונים, גיבשה, בסופו של יום, ממצא חד משמעי, לפיו, שימש הצ'יינג', כמרכז שליטה ופיקוח על מעשי הנאשמים.

452. בחלק מסכם זה של הדיון, תיסקרנה הראיות הישירות המצביעות על אופי הפעילות שנוהלה בצ'יינג', והשלכותיהן על מעמדם של הנאשמים השונים בפרשה. יפים לכאן דבריו של הנאשם 3, בהתיחסו לצ'יינג', בתארו את "החדר האחורי" שם, כ"מטה".
כך, בלשונו:
"בצ'נג' יש להם חדר מאחורה זה כמו מטה יעני לא משרד...היו הרבה חברים יושבים שמה, גם של אבי, גם של המשפחה" (עמ' 2987 לפרוט').
משנשאל הנאשם 3, בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד בן ארי, מה פשר דבריו אלה, השיב כי התכוון לכך, שמגיעים למקום "כל מיני אנשים", יושבים שם ומדברים "על החיים", אך לא על עסקים, כלשונו. בהמשך הסביר, כי היה זה בפועל,"חדר ישיבה" (וראו, תיאור המקום על ידי עד המדינה עבד בעמ' 631 לפרוט').
הגירסה המיתממת של הנאשם 3 ושל נאשמים אחרים, לפיה, שימש הצ'יינג' כמקום מפגש חברתי עבורם, לשתיית קפה ולשיחות "על החיים", אינה יכולה לעמוד מול העובדות שבאו בפני
נו, לגבי תיפקודו האמיתי של המקום.
ויודגש, עשרות השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר במקום, מדברות לעצמן, ותורמות לא מעט להבנת משמעות הישיבה שם. כך, בין היתר, נשמע הנאשם 1, מדבר ביום 7.9.04, עם אי מי, על שיק שאמור להגיע לידיו:
"...אם יתקשר אז שיגידו לו: "שאזיין האמא שלך אם השיק הזה לא יבוא (לא נשמע) היום" למה זה פעם רביעית..." (ת/211 חוב' 2 בעמ' 43)
ובהמשך:
"תגיד לו: "מרואן מוסר לך, שאם אתה גבר אז אל תשלם היום" (ת/211 חוב' 2 בעמ' 44)
בשיחה אחרת, מאותו יום, נשמע הנאשם 1 אומר לנאשם 10, שיתקשר לחייב כלשהו, ויאמר לו לבוא לשלם היום: "אם אתה לא תופס אותו לך אליו לבית, עם מאהר" (ת/212 בעמ' 172).
בשיחה נוספת בין הנאשם 1, ובין איליה בכר, שעניינה בשיק שהאחרון אמור היה להעביר לו, נשמע הנאשם 1, אומר:
"איליה, מה לשומך?... מה זה?... תשמע אותי... תשמע אותי... (הערה – צורח)... איליה, איליה!!! תשמע אותי עד הסוף. שאני... לנתניה אם אתה לא תיתן שיק אני בעצמי אבוא לנתניה... אם אתה לא תיתן שיק... אני... מגיע לך שהאוטו שלך לא יישאר על הכביש... הנה אני אומר לך... עדיין מזדיין בתחת שלך... יא מזדיין... הנה אני אומר לך" (ת/243 קלטת 19 בעמ' 30; וראו גם, יתר השיחות שנסקרו לאורכה ולרוחבה של הכרעת הדין).
הלשון הנקוטה בשיחות אלה, ובוטות הדברים הנשמעים בהן, מצביעים ללא ספק, על האופי האלים של הפעילות בצ'יינג', מרכז השליטה והעשייה העבריינית, כמתואר לאורך הדיון כולו.
לא ייפלא איפוא, שהנאשמים השקיעו כל מאמץ אפשרי, בחקירותיהם במשטרה ובעדויותיהם בפני
נו, בניסיון מידורו של הנאשם 1 מכל עשייה במקום הזה, להוציא, פריטת שיקים, הכל, כמתואר באישום השישי.
כל הנאשמים, כולם, הכחישו בתוקף, וחזרו והכחישו, פה אחד, את הקשרים ביניהם ובין הנאשם 1, אף שמן הראיות עלתה תמונה ברורה של קשרים משפחתיים, חבריים ועסקיים, שקשרו את כולם זה לזה, מעבר לכל ספק סביר.
הגדיל לעשות בכיוון זה, הנאשם 1 עצמו, שטען, שוב ושוב, כי איננו מכיר איש מן המעורבים בכתב האישום, להוציא היכרות שטחית, פה ושם, "שלום, שלום"; אף שקישוריו ההדוקים לכל אחד מן הנאשמים, עלו ברורות במהלך הדיון.

453. מכאן, אל המאפיין הנוסף של הפעילות המאורגנת, הוא, המבנה ההיררכי שאמור להתקיים בין "דרג ההנהלה" ו"דרג החיילים", ואשר ביטויו במערכת שליטה, המתבצעת בהורדת הוראות פעולה מלמעלה, ופיקוח על העשיה הרוחשת, בכל זמן ובכל מקום.
לטענת באי כח ההגנה לא הובאה כל ראיה בעניננו לקיומה של היררכיה כאמור בין הנאשמים דנן – לא בהקשרו של דרג ההנהלה, ובו הנאשמים 1 – 4, ולבטח לא, בהקשרו לדרג "החיילים", ובו, הנאשמים 5 – 10.
לגבי אלה האחרונים, כך נטען, לא הוכחה עובדת היותם חברים בארגון.
התביעה, מכל מקום, לא טרחה, לדברי הסניגורים, להביא ראיה על קיומה של היררכיה בין הדרג האחד ובין הדרג האחר, בחברה אותם אותם יחדיו, מבלי כל בסיס בראיות.
את הנאשם 2 הגדירה התביעה, כ"יד ימינו", של הנאשם 1; את הנאשם 3, כ"איש אמונו" ואת הנאשם 4 כ"עוזרו", שעה שהנאשמים 5-10, הוגדרו בו כ"חברים בארגון". לשיטתם, אין להבין מכח מה הוגדרו אלה כפי שהוגדרו, ומכוח מה דורגו כפי שדורגו; ומשמע, שהיררכיה איין.

לא נוכל לקבל טענות אלה של ב"כ ההגנה, שאינן מתישבות עם העובדות שהובאו בפני
נו. אלמנט ההירכיה השתקף לדעתנו, היטב, מתוך כל אותן הראיות שהצביעו על מרכזיותו הבלתי מעורערת של הנאשם 1, בקבוצה, ועל היות הנאשמים 2 - 4 מקורבים אליו יותר מן האחרים, אף שעמדו בדרגה אחת תחתיו. וכבר הוסבר לעיל, שהנאשם 2, אשר עסק כאמור בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, עשה כן, תוך שיתוף פעולה הדוק עם הנאשם 1, שהוביל את הדרך, ושהציב את הנאשם 3, ה"פנקסן", כמלווה האחרים וכמפקח על הביצוע, מטעמו. כך, בעוד הנאשם 4, שלט כאמור, בתחום נכיון השיקים וגביית הכספים, והפעיל את הנאשם 3 ואת הנאשם 10 בתחום זה, כשהנאשמים האחרים, משמשים כשליחיו של הנאשם 1.
טענת עוה"ד פלדמן
והרט
, שטעתה התביעה בהסיקה מן היחסים המשפחתיים בין הנאשמים 1, 3 ו-10, על קיומו של ארגון פשיעה, לאו טענה היא. שהרי, גם אילו כך, מה לי נפקא מינה, אם עשו הנאשמים, מה שעשו במצוותו של הנאשם 1, כקרוביו, או, אם עשו כן, שלא כמי שהיו בני משפחתו?
די לי בהצבעה על קיומה של כפיפות היררכית בין המעורבים, על מנת שאלמנט ההיררכיה יקום, וכך, בין אם נבעה כפיפות זו מיחסים משפחתיים, ובין אם נבעה מיחסי קירבה אחרים.
כך גם, כבאשר לטענתם של עוה"ד פלדמן
והרט
, לפיה, לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנאשם 4 היה כפוף בצורה כלשהי, לנאשם 1, וכי פעל לפי הוראותיו. הכפיפות השתקפה בפועל, מן השיחות בצ'יינג', שעל תוכנן עמדנו לעיל.

454. אשר לטענת הסניגורים, כי מעורבותם הישירה של "המנהלים" במעשי הפשיעה נשוא הדיון, משבשת את תמונת המיבנה ההיררכי, טענה זו, כבדת-משקל היא, ואין לבטלה כלאחר יד.
הנאשמים 1 – 4, אכן הוגדרו כ"מנהלים, מארגנים, ומכווני הפעילות בארגון הפשיעה" (סעיף 5 לחלק הכללי) ולכאורה, לא היו הם אמורים הם לעצמם, לרדת אל זירת הפשע, אליה אמורים היו להישלח הזוטרים בחבורה, הם, הנאשמים 5 – 10, שהוגדרו על ידי התביעה, כ"חיילים" בארגון.
יודגש, אין חולק שהנאשם 1 אכן פעל בשטח, בעצמו, וכך גם יתר בכירי הקבוצה – עובדה העומדת לכאורה כנגד קונספצית הארגון, לה טענה התביעה.
על אף האמור, נראה לי שאלמנט ההיררכיה לא נפגע בעניננו.
כבר הבהרתי, בפרק הראשון לעיל, כי אין מניעה, במישור העקרוני, שהדרג הבכיר יהיה מעורב במעשי העבריינות בשטח. כך, לדעתי, גם בפן המעשי.
רוצה לומר, המעורבות הישירה של הדרג הבכיר בעשייה העבריינית בשטח, אף שחריגה היא, אין בה כדי לשבש את אלמנט הכפיפות בין המעורבים, או, ליטול מעוקצה של ההיררכיה שקיומה הוכח.

455. אשר לצורך בהוכחת קיומה של מטרה כלכלית משותפת של הקבוצה, וטענת ההגנה כי זו לא הוכחה, בהיות כספי העבירות מוזרמים לכיסי הנאשמים, ולא לקופת הארגון - גם זו אין בה ממש, לדעתי.
בענין זה, נראה לי, התעלמו הסניגורים מכל שלבי הביניים של תהליך גילגול הכספים בחשבונות השונים בהם השתמשו הנאשמים לניתוב כספי העבירות, כמתואר באישום החמישי. גם אם הגיעו הכספים בשלב הסופי של גלגולם, לכיסיהם של הנאשמים, אין בכך כדי להשליך על השאלה, אם פעלו הם מתוך מטרה כלכלית משותפת, אם לאו, שכן, ממילא נועדה הפעילות המשותפת, בסופו של יום, להיטיב עם כל אחד מהם בנפרד.
יתרה מזו, הגם שהגדרת "ארגון פשיעה" בחוק, אינה מציבה כתנאי, הוכחה לקיום מטרה כאמור. על אף זאת, הניחה בפני
נו התביעה, ראיה ישירה ועצמאית לחלוקת טובות ההנאה הכספיות, פרי פעילותם של הנאשמים, כמשתקף, בין היתר, היטב מן השיחה המוקלטת מיום 2.5.04, בה נשמע הנאשם 1 אומר:
"מה זה לא ידעת, דווקא בחלוקה הזו, לידכם העברתי את פריג', לידך, ליד חנניה, ליד כולם, העברתי את השיק של ה-22 לפריג', צריך להחליף אותו עד יום שלישי" (שיחה 303, ת/212 בעמ' 29)
במאמר מוסגר יוער גם זאת, כי רוב הנאשמים, להוציא אולי, הנאשם 2, לא היו בעלי עסקים משלהם ולא עבדו במקום עבודה מסודר. בעדויותיהם, לא גילו אלה את מקורות פרנסתם, וחבל.
הרושם שהתקבל ממצב הדברים המתואר, הוא איפוא, שסדר יומם נקבע בצ'יינג', בו שהו יחדיו לאורך מרבית שעות היממה, ועשו מה שעשו.
במצב דברים זה, נראה לנו, קמה חזקה הגיונית, ש"עבודתם" בצ'יינג' הונעה על ידי אינטרס כלכלי משותף. חזקה זו לא נסתרה על ידי הנאשמים שלא עשו דבר, על מנת לעורר ספק לגביה, למעט, טענתם על מפגשים חברתיים בציינג' לצורך שתיית קפה, ושיחות על דא ועל הא, שנראו מופרכים בעינינו.

"פעילות מתמשכת", כיצד?
456. פעילות הנאשמים בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, הייתה כפי שהובהר, פעילות רצופה, שכללה מספר רב של מעשי עבירה על פני תקופה של כשנה וחצי, החל מאוקטובר 2003 עד אפריל 2005. די בכך, כדי לענות על דרישת הפעילות "המתמשכת".
כך גם הפעילות שנגזרה מפעילות זו, בתחום הלבנת ההון.
דווקא בתחום עבירות האלימות, טענו הסנגורים לאי הוכחת תנאי ה"המשכיות". לשיטתם, לא הצליחו ב"כ התביעה להוכיח כי המדובר הוא ברצף של פעילות אלימה, שהרי, מרבית אירועי האלימות הרלוונטיים התרחשו לפני כניסת חוק ארגוני פשיעה לתוקפו, בעוד, אירוע התקיפה של תומר במרכז אורנג', נשוא האישום הארבעה-עשר, היווה לשיטתם, מקרה יחיד של אלימות שבוצע לאחר החוק; כשהאירועים נשוא האישומים 15 ו - 16, הוכחו לשיטתם כסיפורים דמיוניים שנולדו ממוחו הקודח של עבד.
בענין זה, כבר הסברתי דעתי, במבוא להכרעת הדין, כי סעיף 31 לחוק, מאפשר לתביעה להציג עבירות ומעשים שבוצעו בטרם תחולת החוק, על מנת להוכיח קיומה של תבנית מתמשכת ושיטתית שעמדה מאחורי המעשים האמורים, ובלבד, שההמשכיות בין אלה, בוססה כדין.
כבר הובהר, גם זאת, כי אירועי התקיפה של תומר ועבד כתיאורם בפרק האלימות, היו בעלי דפוסי התנהלות זהים, ששבו והופיעו לאורך מרבית אירועי התקיפה שהתרחשו בתקופה של טרם כניסת החוק לתוקפו. ההמשכיות בוססה איפוא כדין, גם בהתיחס לעבירות אלה.

כללם של דברים, נראה שהתביעה הציבה בעניננו זה, בסיס עובדתי מוצק דיו, לאישוש כל רכיבי ההגדרה של ארגון פשיעה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.

גרסת ההגנה לטענת קיומו של ארגון פשיעה
457. בהתייחסו לטענת התביעה, בדבר עמידתו בראש ארגון פשיעה, הכריז הנאשם 1, מתוך התקוממות נפשית בולטת, כך:
"מאיפה יש לי ארגון? זה שיש לי מילה על אח שלי אז זה נהיה ארגון ?זה שבן דוד שלי מכבד את המילה שלי אז זה ארגון? זה שהתביעה מתווכחת עם תומר טיצ'לר אם ישבתי בראש השולחן או בטי זה מעניין מישהו? אני בא לבית משפט אני יכול לראות את כבוד השופטים יושבים בקהל? הם יושבים במקומם. אז גם אני ישבתי ב- change במקומי. על זה לא מתווכחים. הם מנסים להוציא הוכחות מדברים שהם בכלל לא נוגעים לתיק... איפה ישבתי בשולחן זה צריך להוכיח אם הייתי ראש ארגון או לא. עסק שלי עסק חוקי שמדווח עליו הכל אז ישבתי בראש השולחן. מה הבעיה? אני גם ככה בחיים לא ישבתי בשולחן בטי אבל אני אומר היום, גם אם ישבתי מה קרה" (עמ' 2726 לפרוט').
בהמשך טיעונו בענין זה, הודיע הנאשם 1, כי שאדי, הנאשם 3, כלל לא היה יד ימינו, ואם רחש לו כבוד, לא היה זה בשל היותו עומד בראש ארגון פשיעה, אלא בהיותו קרוב משפחה בוגר. כן הדבר לגבי הנאשם 4, שלדבריו, לא היה עוזרו בארגון, אלא, שותפו לעסק (עמ' 2728 לפרוט').
גם הנאשם 2 חזר והודיע לאורך כל הדרך, כי אפשר שביצע עבירות מס בחשבוניות בהן סחר, ואולם, אי אפשר, בשום פנים ואופן, לומר עליו, שנקשר בדרך כלשהי לארגון פשיעה. רק מדברי חוקריו יזהר ורותם, כך טען, הבין פתאום שמיחסות לו גם עבירות הכרוכות בארגון ונדהם. כאן, הבין פתאום לדבריו, שהמשטרה מנסה "להפיל עליו תיק", והמנורה האדומה נדלקה אצלו. בלשונו:
"אולי בצעתי איזה עבירה, אני לא איזה טלית שכולה תכלת, נכון, אבל מפה עד לקשור אותי לכל מיני דברים שלא היו ולא נבראו, צריך להתחיל לשבת לדבר על זה, לראות מה עושים עם זה" (עמ' 3355 לפרוט').
נסיונותיו לשכנע את החוקרים, יזהר ורותם שהם "בכלל לא בכיוון הנכון", לא הועילו לו. על כך התקומם בכל ליבו.
גם הנאשם 6, שהאישום הראשון ייחס לו חברות בארגון, ונטילת חלק בניכיון שיקים של הארגון, שב והכריז בפני
נו, כי כלל לא פרט שיקים שלו או של קרוביו בצ'יינג'ים, וכי השיקים היחידים שפרט בצ'יינג' הנדון, ובצ'יינג'ים אחרים בארץ, היו השיקים של חברת אור שחף בטון. לטענה שהיה חבר בארגון, השיב :
"אני לא מבין על מה מדברים, למה חוקרים. אין, אין, אין פה שום ארגון. אני עבדתי ב"אור שחף בטון" כמעט שנתיים ועשיתי את עבודתי. וחנניה לא מכיר אותי מהיום, חנניה מכיר אותי 20 שנה אולי" (עמ' 3755 לפרוט').
כך, גם הנאשם 7 שטען בנחרצות:
"איזה ארגון, איזה שטויות? על זה שנתתי שתי סטירות לתומר אז מייחסים לי ארגון. לא סחיטות ולא איומים אף פעם, אף פעם אף אחד לא התלונן עלי, אין לי תלונות. אף פעם לא נתתי למישהו מכות, לא סחטתי, לא מתעסק עם שיקים ולא מבין בזה גם" (עמ' 4026 לפרוט').
וכך גם הנאשם 8, עימאד פאדילה, שנתבקש להתיחס לאישום הראשון, שייחס לו תפקיד של גובה חובות באלימות, במסגרת הארגון. תגובתו: "אני לא חייל של אף אחד ולא עבדתי אצל אף אחד". לדבריו, לא יכול היה, בכל מקרה, להיות חבר בארגון, שפעל בין השנים 2001 – 2005, כאשר שהה במאסר, במנותק מהעולם. בלשונו: "לא הייתי רואה כמעט אף אחד".
בהציגו בפני
נו את אישור שהייתו בבית הסוהר משנת 2001 עד סוף אפריל 2003 (נ/4) הסביר, כי לאחר שחרורו ב-2003, היה במשמורת חלקית ובמעצר בית במשך שנה וחצי, כשלאחר מכן, ביצע עבודות שירות, ועסק לפרנסתו, אך ורק, ברחיצת מכוניות.
בכל התקופה, כך הודיע, לא פגש ולא שוחח עם איש מן הנאשמים, בהיותו "שונא פלאפונים". מעולם כך טען, לא ביקר בצ'יינג':
- "...ה-change אף פעם לא התקרבתי ל-change ואף פעם לא שאלתי... אני לא יודע משהו על ה-change ה- change שלו אבל אני לא יודע משהו על ה- change לא נכנס ולא יוצא מה- change" (עמ' 3900 לפרוט).
גם הנאשם 9 הכחיש, מכל וכל, מעורבות בארגון פשיעה, ושב והכחיש כל שיוחס לו באישום הראשון, לפיו, פעל כגובה חובות של הארגון. כך בלשונו:
"אני בחיים לא פניתי לאף אחד בשביל לגבות כסף, אך ורק אם יש מישהו לקח לי כסף זה הייתי הולך, זה כסף שלי שהייתי הולך לדבר איתו ביפה ומקבל את הכסף שלי בחזרה. אבל באיומים וזה אף פעם לא פניתי לאף אחד. שיבוא אחד שיגיד שאני הלכתי אליו באיומים ולקחתי ממנו או איימתי עליו" (עמ' 3908 לפרוט').
וכך, גם הנאשם 10 שהכחיש את המיוחס לו באישום הראשון, בטענו כי לא נטל חלק בניכיון שיקים מטעם הארגון ולא ונקט בפעולות אלימות כלפי חייבים.

458. עינינו הרואות, בעיקשות ובלא להרפות, שבו והכחישו כל הנאשמים, כולם, כל קשר ביניהם ובין ארגון פשיעה, תוך שכל אחד מהם, עושה כל שביכלתו להרחיק עצמו מן הפרשה. הנאשמים, לדבריהם, הכירו בקושי זה את זה; בקושי נפגשו ובקושי דיברו האחד עם השני; אולי, אמרו שלום, לא יותר; אולי שתו קפה ביחד.
משמע, שום ארגון לא קם כאן, לשיטתם, וכל שנעשה, אם נעשה, היה פרי התנהלות עצמאית של כל אחד מן המעורבים בפרשה, מבלי קשר או זיקה בין האחד לרעהו.
ומה נעשה, כאשר מכלול הראיות שהוצגו לנו, הציבו בפני
נו תמונה שונה, של קשר רב-ענפי, משפחתי, חברי, ועסקי, שקשר את כל שלושה-עשר הנאשמים, זה לזה, מבלי הפרד.
מדוע הכחישו הנאשמים בלא לאות, עובדה פשוטה זו?
תמוה מאד הוא בעיני, ניסיון חסר סיכוי זה, בו השקיעו הנאשמים כל מאמציהם, לנוכח העובדה הפשוטה, שמערכת היחסים האמיתית בין כל עשרת הנאשמים, בשר ודם, זה עם זה, השתקפה בעוצמה מתוך מכלול הראיות בתיק, בהן, האזנות הסתר בצ'יינג', שעל תוכנן עמדנו לעיל, והפעילות המשותפת בשלושת תחומי העבריינות שנקשרו בעבותות אלה לאלה.

סיכום ביניים; פעילות הנאשמים במסגרת ארגון הפשיעה
459. מכל שהובא עד כאן, ניתן להסיק, בוודאות, כי לא עבריינות יחידנית בפני
נו גם לא עבריינות שבוצעה "בצוותא", במסגרת התחברות אנשים מספר לביצוע משימה עבריינית משותפת.
התמונה המצטיירת ממכלול הראיות שנסקרו לעיל, היא כאמור, תמונה של עשייה נמשכת, כמעט ממוסדת, בעבירות המס, כמו בעבירות הלבנת הון ובעבירות האלימות.
המעשים נשוא האישומים השונים, הם כפי שהובהר, מעשים שחזרו על עצמם, שוב ושוב, ואשר שכנו כולם תחת מטריה אחת. מצבור הראיות שהונח בפני
נו בסופו של דבר, הוציא מכלל אפשרות, את ההתבוננות במעשים שהתרחשו, כאילו התרחשו הם, מבלי תכנון וללא התארגנות קבוצתית.
"ארגון פשיעה", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, קם איפוא וניצב על רגליו, לעינינו.

יסודות העבירות לפי חוק ארגוני פשיעה
העבירה נשוא סעיף 2 לחוק
460. עבירה זו, שעל יסודותיה עמדנו לעיל, בפרק הראשון לעיל, יוחסה בענייננו, כמוזכר, לנאשמים 4-1, במסגרת האישום הראשון נשוא כתב האישום.
ארבעת הנאשמים הללו, הוגדרו בכתב האישום, כ"דרג מינהלי" של הארגון, כל אחד על פי חלקו בעשייה הפלילית שיוחסה לו. השאלה, היא איפוא, האם וכיצד הוכיחה התביעה קישרם של כל אלה, לעבירה הנצמחת מסעיף 2(א)(1) הנ"ל, עד מעבר לספק סביר.
אתייחס לשאלה זו, בהקשרה לכל אחד מן הנאשמים, הוא לעצמו.

הנאשם 1; כראש הארגון
461. למותר לשוב ולהזכיר, את שכבר הוזכר שוב ושוב לאורך הכרעת הדין כולה, כי רוחו של הנאשם 1 - "המפקד" "והמנהיג הבלתי מעורער" של הקבוצה - היא אשר שרתה על כל העשייה שהתרחשה בקרב קבוצה זו; היא שהניעה את גלגליה, והיא שבהשראתה, פעלו כל המעורבים, כפי שפעלו.
המדובר הוא, כפי שהובהר, במי שהיה בעליו של הצ'יינג', בשותפות עם חברו הנאשם 4, ובמי שרכש לעצמו שם ומעמד יחודיים בסביבתו, שסרה למרותו, שפחדה ממנו מצד אחד, ושביקשה קירבתו, מצד שני.
אין המדובר בעניננו זה, בסטטוס בעלמא שנצמח יש מאיין, אלא, בשם שנרכש על רקע עשייה שיטתית, מנהיגותית וכוחנית.
הנאשם 1, כפי שהוכח, ניהל את הכפופים לו בארגון, בהתוותו את מדיניות גביית החובות בו, ואת דרכי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות. במילתו, קבע הנאשם 1, את שיעורי דמי הניכיון שייגבו על שיקים שהובאו לצ'יינג' על ידי הלקוחות; ובדברו, הוטלו הסנקציות על החייבים, או, על מי שלא התיישר עם המדיניות שקבע בכל תחומי פעילותו בצ'יינג', ומחוצה לו.
אל הצ'יינג', יש להזכיר, נהג הנאשם 1 לזמן את אנשיו לישיבות עבודה, וכן, נהג לזמן חייבים, על מנת להתרות בהם בענין פרעון חובותיהם, או, על מנת לשאוב אותם אל תוך פעילות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, כדרך לסילוק החוב. מפגשים אלה, כפי שהוכח, לוו לא פעם, באיומים ובתקיפה פיזית, שנועדו להבהיר לחייב, מה דינו אם לא יעמוד במחויבותו לנאשם 1.
איש הקשר הקבוע של הנאשם 1, בתחומי פעילותו השונים, היה הנאשם 3, שהיה גם "הפנקסן", אשר טיפל בכספי הארגון, וביצע גם "משימות שיטור ואכיפה", שהוטלו עליו על ידי הנאשם 1.
את תחום ניכיון השיקים הפקיד הנאשם 1, כמוכח, בידי הנאשם 4, אשר נהג לדווח לו על הנעשה בתחום זה, ולקבל אישורו לביצוע פעולות שונות.
לרשות הנאשם 1, עמדו הכן, גם הנאשמים 5 - 10, שעל פי מילתו יצאו הם כרצים, אל כל מטרה אליה נדרשו, אם לצורך ביצוע משימת "שכנוע" כזו או אחרת, שסופה גביית חוב ממי שהתקשה לשלמו, ואם למטרות דומות אחרות.
מעשיו המתוארים של הנאשם 1, שמכוחם רכש את מעמדו בקבוצה, הם שהובילו את עדי המדינה לקשור לו כינויים של כח. בין היתר, כונה על ידי עדים שתיארוהו בפני
נו, כמי שהיה "הבוס הגדול", "הבוס" סתם, או, "נמבר וואן".
עדים אחרים, העדיפו להתיחס אל האווירה שיצר הנאשם 1, בכל מקום בו שהה, או בכל אירוע אליו הגיע (ראו, דבריו של אליהו שפיר בעמ' 16 לפרוט' ; ודבריו של אבי מורן, בעמ' 1296 לפרוט').
הגדיל לעשות הנאשם 7, שהכריז בקול גדול, כי הנאשם "מפעיל את כולם" (ת/481).
על רקע כל האמור, שוכנענו, מעל לכל ספק סביר, כי בפני
נו אישיות מרכזית בפרשה זו, שהוא וארגון הפשיעה, חד הם, כך שיסודות העבירה לפי סעיף 2 (א)(1) לחוק ארגוני פשיעה, קמו לגביו, בהיותו מי שניתן להגדירו כ"עומד בראש ארגון פשיעה".

הנאשם 2; מעמדו בארגון
462. כפי שהוסבר לעיל, ביקשה התביעה לראות בנאשם זה, את עוזרו ויד ימינו של הנאשם 1, אשר מילא תפקידו בארגון, כמי שהיה אחראי על תחום החשבוניות הפיקטיביות.
מעורבותו של נאשם זה בארגון, התבטאה, כפי שהוכח היטב, במפגשיו העיסקיים עם עבד במסגרת עסקי הסחר בחשבוניות בהן עסק מולו; הכתבת תוכנן של החשבוניות הפיקטיביות שיצאו ממנו ושעברו דרכו, ויחסיו עם כל העוסקים האחרים שעימם סחר בחשבוניות האמורות, לאחר שאלה הופנו אליו על ידי הנאשם 1, כמו גם, שליטתו בהם (ראו, הקנס שהוטל על מישאלי, כמתואר בפרק השני להכרעת הדין).
הדברים נכונים גם בהתייחס למעורבותו של נאשם זה, בתחום הלבנת ההון, כמתואר באישום החמישי.
יוצא, הבסיס לקשירתו של הנאשם 2, אל ארגון הפשיעה, במסגרת עבירות המס שביצע, קם איפוא, על רגליו. בהקשר זה ראוי להעיר, כי טענתו של עו"ד ברזילי, לפיה, אין מדובר אלא "בלקוח" של הארגון בסחר בחשבוניות, איננה מתיישבת עם הראיות בתיק. מאלה עולה עמידתו מול נאשם 1 ואחרים בארגון, המבטאת צורה של שיתוף פעולה עימם, ולאו דווקא במעמד של "לקוח".
השאלה היא, עם זאת, האם ניתן להגדיר נאשם זה, גם כמנהל בארגון, שמעשיו נועדו "לקדם את פעילותו הפלילית...", כפי שגרסו באי כח התביעה?
התשובה לשאלה זו, היא לדעתי, בשלילה.
במסגרת הדיון בפרק הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, לא מצאנו בחומר הראיות שהונח בפני
נו בהקשר לנאשם זה, הוכחות מוצקות דיין, למעורבות אקטיבית ומנהיגותית מצידו, בארגון,שבו ומולו עסק בתחום הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, לא יותר.
פעילות זו, כך התרשמנו, היתה פעילות עיסקית, טכנית, בעיקרה, שלא כללה הורדת הוראות על ידי הנאשם 2, למי מן הנאשמים האחרים, ושלא הציגה פן של שליטה בהם.
הנאשם 2, כך התרשמתי מן העדויות, לא קבע מדיניות של עשייה בחשבוניות הפיקטיביות, אלא קיבל הוראותיו של הנאשם 1, שאליו חָבַר ושעימו עבד.
גם מעורבותו בעבירות האלימות, הוכחה כמצומצמת ונקודתית, כאשר בפועל הואשם מלכתחילה, רק בעבירה אחת של סחיטה באיומים, בה גם הורשע כאמור לעיל, הגם שמעורבותו בה הוגדרה על ידינו, כמעורבות פאסיבית.
על רקע כל האמור, לא מצאנו שקם בסיס ראייתי מוצק דיו להרשעת הנאשם 2 כמנהל בארגון פשיעה, והוא יזוכה, מחמת הספק, מן העבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק.

הנאשם 3, ומקומו בארגון
463. נאשם זה, בן דודו של הנאשם 1, היה כאמור, לפי עדות עדי המדינה, עבד ותומר, יד ימינו של הנאשם 1, בתחום הכספים (ראו, עדותו של עבד בעמ' 164 לפרוט' ועדותו של תומר בעמ' 157 לפרוט', וראו, כינויו בפי סאלח, כ"סגן של מרואן", ת423).
על פעילותו, כמי שפיקח על תחום הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, ועל קיזוז העמלות שנתקבלו מפעילות זו, מול החובות שעמדו על הפרק, עמדנו לעיל. כך גם בהתייחס למעורבותו בתחומי העבריינות האחרים שבוצעו בחבורה, כולל, ליווי נאשמים אחרים למשימותיהם הפליליות. מרכזיותו של נאשם זה בצ'יינג', שהיווה כאמור מוקד העשייה הפלילית משתקף היטב מן השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר במקום. כך, בין היתר, השיחה בה הודיע הדובר בה, כי עד הגעתו של הנאשם 3 לעבודתו בצ'יינג', אין כל דרך לדעת מהו תזרים המזומנים בו.
מעורבותו של הנאשם 3 בכל תחומי העשיה הפלילית של הארגון, הוכחה איפוא כדבעי. על רקע זה הורשע, כמוזכר לעיל, בעבירות שונות, כולל, עבירות המס, עבירות הלבנת הון ועבירות אלימות קשות, בהן, סחיטה באיומים וכוח, נשיאת נשק, תקיפות וחטיפה לשם סחיטה.
ויודגש, נאשם זה אמנם לא היתווה את מדיניות הארגון, אך פיקח כאמור על הנעשה בו, במצוות הנאשם 1.
סעיף 2(א)(1) לחוק ארגוני פשיעה, יש להזכיר, מתייחס בין היתר, גם אל מי שמפקח על פעילות הארגון, כך, שקם הבסיס להרשעתו גם בעבירה נשוא סעיף זה לחוק, בהיות מטרתו קידום פעילותו הפלילית של הארגון.

הנאשם 4; ומקומו בארגון
464. נאשם זה, שהיה כאמור, שותפו של הנאשם 1 בהקמת הצ'יינג' ובניהולו, נופל בתור שכזה לגדריו של סעיף 2 (א)(1) לחוק, ודי בכך.
עם זאת, ייאמר, כי עולה מן הראיות שנימנו לעיל, כי הנאשם 4, לא רק נטל חלק בהכוונת הפעילות של פריטת השיקים בצ'יינג', אלא, גם הפעיל בשרביטו, את הנאשם 3 והנאשם 10 בעשייה האקטיבית בצ'יינג', כמתואר באישום השישי.
גם את הקשר בין הצ'יינג' ובין הבנקים, ניהל הנאשם 4, כמתואר באישום החמישי; לצד היותו אחראי על הקשר מול הרשויות ומול בעלי המקצוע השונים להם נזקק הארגון. ככזה, נתפש הנאשם 4, על ידי הגורמים בבנקים מולם פעל, כמי שהוסמך להחליט בצ'יינג' על ניהול הכספים בו. על רקע זה, כך נראה, פנו אליו אותם מנהלי בנקים שהעידו בפני
נו, כאשר נתגלו בעיות בחשבונות השונים שנקשרו לארגון (וראו גם, התייחסות גורמים אחרים בצ'יינג', אל הנאשם 4, כאל מי ידו רב לו במקום הזה (ראו, כינויו בפי מופיד, בשיחה המוקלטת עם הנאשם 4, מיום 27.12.04: "הבוס הגדול במקום", כשהנאשם 4 רואה בכך, מחמאה (ראו, על כך, בעמ' 3684 לפרוט').
משמעותית במיוחד, היא הדרך בה ראה נאשם זה לנקוט, לצורך גביית חובותיהם של "חבריו", גדי בן שיטרית, המנוח, ואבי מורן. את טיפולו בהם, כך הסתבר, מסר לידיו של הנאשם 1, כשהוא צופה מן הצד, בדרכי האלימות, שזה ראה לנקוט כלפי אלה, כמו כלפי חייבים אחרים, למי מן הארגון.
טענתם של עוה"ד פלדמן
והרט
, כי נאשם זה לא היה מעורב בתחום החשבוניות הפיקטיביות, וכי לא היה מודע לנעשה תחת אפו בצ'יינג', נדחתה על ידינו כאמור.
שוכנענו שיסודות העבירה נשוא סעיף 2(א)(1) לחוק ארגוני פשיעה, קמו לגביו, בהיותו מעורב בפעולות הניהול, כמתואר, ובהיותו פועל לקידום פעילותו הפלילית של הארגון.
הנאשם 4, יורשע בעבירה לפי סעיף זה, שיוחסה לו בכתב האישום.
הנסיבה המחמירה, נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה; כיצד?
כללי
465. כבר הובהר לעיל, כי סעיף 3 לחוק, איננו מצמיח עבירה עצמאית על חוק זה, אלא, נסיבה מחמירה בלבד המצטרפת לעבירת הבסיס, קרי, לעבירה על החוק האחר, הרלוונטי, שביצועה על ידי הנאשם העומד לדין, הוכח.
אינני רואה לדון בכל אחת משפע עבירות הבסיס בהן הורשעו הנאשמים בעניננו, אם בתחום עבירות המס, אם בתחום עבירות הלבנת הון, ואם בתחום האלימות. שהרי, על רקע ביסוסן של עבירות אלה בהקשר לכל אחד מן הנאשמים, כבר עמדתי לעיל, וכל שנותר לבחון מעתה הוא, באיזו מידה ניתן לצרף לאלה את הנסיבה המחמירה, נשוא סעיף 3, הנ"ל.
הדיון להלן, יתמקד איפוא, בתיאור יסודות העבירות השונות, ובשאלה, אם קם הבסיס להוספת פן החומרה הנצמח מהסעיף.

הנסיבה המחמירה, בהתיחס לעבירות הבסיס בתחום המס
466. מלכתחילה, גרסה התביעה כי ניתן לייחס לכל אחד מן הנאשמים שנטלו חלק בעשייה הפלילית, המיסית, את הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה, בהיות עבירות אלה מבוצעות, רובן ככולן, במסגרת ארגון הפשיעה, שעל קיומו בעניננו עמדנו לעיל.
המדובר הוא, ככלל, בנאשמים 3-1, שהואשמו בעבירות האמורות, באישומים 2-4, ובנאשמות 12 ו-13, כמפורט באישום השני, באישום השלישי, ובאישום הרביעי, בהתאמה.
לא נחזור, כאן ועכשיו, על כל פרטי העבירות נשוא האישומים הנ"ל, שהרי, מדובר בעשרות רבות של עבירות כאמור, שכבר נותחו ונדונו לעיל.
די שנבהיר, כי אין כל ספק שפעילותם של הנאשמים 3-1, בחשבוניות האמורות היוותה חלק אינטגרלי מפעילותו של הארגון; כאשר כל נאשם נוטל בו את חלקו, ביודעין.
על רקע האמור, ראינו להוסיף את הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה לכל עבירות המס בהן הורשעו הנאשמים כמתואר בפרק השישי להכרעת הדין, להוציא, אותן עבירות, המתייחסות לקבוצת החשבוניות של אבי אסולין לחברת א.ד.א.מ., וקבוצת החשבוניות של חברת א.ד.א.מ. לחברת סטייל המרכז, לגביהן הורשע הנאשם 2 לבדו, לאחר ששוכנענו כי פעילותו בהן, לא היוותה חלק אינטגרלי מפעילות הארגון.

הנסיבה המחמירה בהתיחס לעבירות הלבנת הון
474. הנאשמים 4-1, ביחד עם הנאשמים 7 ו-11 הורשעו במסגרת האישום החמישי, בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, וזאת, על רקע פעילותם המשותפת בתשעה חשבונות בנק, במטרה להטמיע בהם את ריווחיהם מהפעילות בסחר בחשבוניות פיקטיביות.
תנועות הכספים, שנסקרו בהרחבה במסגרת הפרק השלישי להכרעת הדין, מצביעות ללא ספק על מעורבותם העמוקה של כל אחד מהנאשמים הללו בפעילות ההלבנה, ביחד ולצד נאשמים אחרים ששלחו ידיהם לאותה עשייה עבריינית.
על רקע האמור, ובהיות הפעילות המתוארת מהווה חלק אינטגרלי מפעילותו של הארגון, תוסף להרשעת הנאשמים, בעבירות הנ"ל, הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

475. כן הדבר, בהתייחס לעבירת הבסיס, נשוא סעיף 3(ב) לחוק ההלבנה, היא, עבירה בניגוד לאיסור עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח.
הנאשמים 1, 3, 4, ו-10 ביחד עם הנאשמת 11 הורשעו בעבירה זו, כמפורט בפרק השלישי, על רקע עיסוקם בצ'יינג' במתן שירותי מטבע מבלי לקיים את דרישות הדיווח והזיהוי לפי צו איסור הלבנת הון, ועל רקע פעילותם בחשבונה של הנאשמת 11.
הנאשם 1, עמד בראש הפעולה, והיתווה את מדיניות הפריטה ואת שיעורי הריביות ודמי הניכיון. הנאשם 4, ניהל, לפי דבריו הוא, את הניירת ואת המגעים עם הבנקים והרשויות. הנאשם 3, עסק ברישום ופיקוח על הנעשה. הנאשם 10, סייע לפעילות השוטפת.
הנסיבה המחמירה לפי סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה תוסף להרשעת הנאשמים הנ"ל בעבירה נשוא פרק זה.

476. הרשעת הנאשם 7 בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, באה על רקע העמדת חשבונו בבנק הפועלים בסניף טירה (252957) לרשות כל הנאשמים, שעשו בו שימוש לצורך הסתרת הרכוש האסור שצברו בפעילותם בחשבוניות הפיקטיביות. גם כאן, בוצעה העבירה כחלק אינטגראלי מפעילות הארגון בהלבנת הון, והנסיבה בסעיף 3 לחוק, תוסף גם להרשעתו של נאשם זה באישום השישי.

הנסיבה המחמירה, בהתייחס לעבירות האלימות
477. האישומים 7 - 12, התרחשו בטרם נכנס לתוקפו חוק המאבק בארגוני פשיעה ומטבע הדברים לא ביקשה התביעה לייחס במסגרתם את הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3 לחוק.
האישום השלושה-עשר, עיתויו לאחר שנכנס החוק לתוקפו, אלא שהנאשמים זוכו מן המיוחס להם במסגרתו.
נותרו לדיון איפוא האישומים 14 - 16.

478. האישום הארבעה-עשר, עניינו בשני אירועי אלימות, שנועדו לסחוט כספים מעד המדינה תומר, כמפורט בפרק הרביעי לעיל. בגין ארוע זה, הורשעו הנאשמים 4-1, בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא, לחוק העונשין.
בהיות מקום התרחשותו של הארוע האמור, בצ'יינג', בנוכחות הנאשמים הנ"ל, ביחד עם תומר ואבי מורן, ובהיות כל הנאשמים הנ"ל, מודעים לעובדת היותם חלק ממסגרת ארגונית אחת, שהתכוונה להביא לפרעון החוב הנדון, קם הבסיס להוספת הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה אל הרשעתם בעבירת הסחיטה הנ"ל.

479. הנאשמים 3 ו-7 הורשעו באישום הארבעה-עשר, בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין; הכל, על רקע תקיפתו של תומר במרכז השרות של אורנג', שכבר תואר בפרק הרביעי.
לפי עדותו של תומר, בוצעה תקיפתו שם, כחלק ממסע האיומים של הארגון לפרעון החוב של אבי מורן לנאשם 4.
על סמך העדויות שבאו בפני
נו בענין זה, שוכנענו, כי שום נסיבה אחרת שניסו הנאשמים להביא בפני
נו, לא עמדה ברקע תקיפה זו, אלא, החוב של אבי מורן, הוא לבדו. משכך, קם הקשר בין התקיפה נשוא האישום, ובין פעילות הארגון. טענתם של עוה"ד פלדמן
והרט
, כי ענין לנו ב"התפרצות נקודתית", העומדת בפני
עצמה, לא תוכל לעמוד, בשל הרקע והנסיבות שסבבו ארוע תקיפה זה, כתיאורו לעיל.
הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה, תוסף איפוא להרשעה בעבירות הנ"ל.

480. שני האישומים הנותרים, הם, האישום החמישה-עשר והשישה-עשר, העוסקים בתקיפתו של עבד.
על נסיבות התקיפה עמדנו בפרק הרביעי, ולא נוסיף. נאמר אך זאת, כי דפוס הפעולה, כולל, התגייסות הנאשמים אליה, לגביית החוב שחב עבד לנאשם 1, הוא דפוס שחזר על עצמו, באפיינו את התנהלות הארגון בתחום זה.
הפעולות שבוצעו על ידי הנאשמים, בהוראת הנאשם 1 ובפיקוחו, בתוך מרכז הפעילות של הארגון, הקימו את הקשר הנדרש בין העבירות בהן הורשעו הנאשמים במסגרת אישום זה, ובין פעילות הארגון.
להרשעת הנאשמים 1, 3, 5, 7 ו-10, בעבירת הסחיטה בכח לפי סעיף 427(א) סיפא, לחוק העונשין; בעבירת הסחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק זה ובעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק תוסף הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

481. האישום השישה עשר, עוסק בארוע חטיפתו של עבד, על ידי הנאשמים 3 ו-5, וכן, באיומים שהופעלו כלפיו בשדות קיבוץ אייל.
בגין מעורבותם באירוע זה, הורשעו הנאשמים הנ"ל בעבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא, לחוק העונשין; בעבירת נשיאת נשק והובלתו לפי סעיף 144 (ב) רישא לחוק העונשין; בעבירת חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 סיפא לחוק.
הרקע לחטיפה היה, כמתואר לעיל, חוב של עבד לנאשם 1, שלצורך גבייתו ממנו, התגייסו הנאשמים הנ"ל, כחלק מהיותם חברי הארגון.
אשר על כן, תוסף להרשעתם באישום זה, הנסיבה המחמירה נשוא סעיף 3, לחוק ארגוני פשיעה.
סוף דבר
כללי
482. כפי שעלה מפריסת הראיות הרחבה בהכרעת דין מורכבת זו, בוססה התשתית הראייתית הניצבת בבסיס הכרעת הדין, בעיקר, על עדויותיהם של שני עדי המדינה, עבד ותומר, אשר נתמכו בראיות רבות נוספות, בהן, עשרות עדים, וראיות חפציות למכביר.
שני עדי מדינה אלה, כדרך עדים מסוגם, נתגלו כאנשים שהאמת לא היתה תמיד נר לרגליהם. ללא כל צורך, עמלו באי כח הנאשמים לשכנענו, באותות ובמופתים, כי אין מדובר באנשי אמת, או, במי שמילותיהם מילות הן, שניתן לקבלן ככזה ראה וקדש.
ידענו, כי לא בטליתות של תכלת עסקינן, וכך גם למדנו בהמשך, מניתוח עדויותיהם בפני
נו, ומהשוואת דברים שאמרו לנו, מול דברים שאמרו במשטרה - שלא תמיד תאמו אלה את אלה.
הנחת המוצא ממנה יצאנו, היתה, כי המדובר הוא במי שהיו עבריינים בעצמם, אשר נטלו חלק מהותי במעשי העבירה נשוא הדיון, ואשר החליטו להציל עורם על ידי הפללת חבריהם - שותפיהם לעבירות - על כל המתחייב מכך.
על רקע האמור, בחנו את עדויותיהם של שני עדים מרכזיים אלה, בזהירות מירבית. נסינו למצוא את סימני האמת בתוך עדויותיהם, שלהם, והמשכנו לחפשם גם בפריפריה, קרי, בעדויות שמחוצה להן.
התמונה המיצרפית שקיבלנו בסופו של ניתוח קשה ומורכב, היא זו העומדת היום בבסיסה של הכרעת הדין הזו.

בשולי הדברים
483. לא אוכל לסיים הכרעת דין זו, מבלי לציין לשבח את עבודתם המשפטית, המקצועית והמקפת, של הפרקליטים שהיו מעורבים בניהולו של תיק יחודי זה, המהווה בפועל, תיק ראשוני בתחום העבירות על החוקים החדשים, שנחקקו במסגרת המאבק שהחליטה המדינה לקדש כנגד הפשיעה המאורגנת על כל היבטיה, במסגרת חוק ארגוני פשיעה והחוק לאיסור הלבנת הון.
כל ארבעת באי כח התביעה, עורכי הדין אורית גולדמן, מעיין בן-ארי, רם נאור ואביב שרון, ניהלו את התיק לכל אורכו, בהגינות, ביעילות, ובתבונה, תוך ירידה אל עומקן של הסוגיות המשפטיות שנדרשו לניתוח ראשוני ולהנחת יסודות, שטרם נבחנו בפסיקה.

כך, גם פרקליטי ההגנה- עורכי הדין פלדמן והרט
שייצגו את הנאשמים 10,8,7,5,4,3,1, ו- 11 ביחד עם עו"ד חסקיה; ועו"ד ברזילי שייצג את הנאשם 2 והנאשמות 12 ו-13; וכן, עו"ד נוסבוים שייצגה את הנאשמים 6 ו-9.
באי כוח אלה של ההגנה הגישו לנו, כולם, סיכומים מלומדים, בהם הניחו, גם הם, יסודות ראשונים בסוגיות המשפטיות הבלתי שגרתיות שנדרשו ללימוד בתיק זה, תוך צלילה אל ים הראיות עימן נאלצו הם להתמודד, ותוך ניתוח מעמיק של החוקים החדשים והשלכותיהם על תחומי המשפט, בכלל, ועל תיק זה, בפרט.

484. בסופו של דיון, אני רואה לציין הערכתי הרבה, גם לעוזר המשפטי הנאמן שלי, עו"ד ירון חיים, שעשה לילות כימים באיסוף החומר הראייתי הבלתי נדלה בתיק זה, בניתוחו של חומר זה, עובדתית ומשפטית, ובדיונים המעמיקים שקיים עימנו, בעל-פה ובכתב, עד לגיבושה הסופי של הכרעת הדין.
לעבודה משפטית זו תרם משמעותית, גם המתמחה, חן בן-שלום, שצורף לעבודה זו, בחלקה האחרון.
סגירת מעגל
485. על רקע כל שהובא לאורך הכרעת הדין, עד כאן, לא נותר לי, אלא, להמליץ לחבריי הנכבדים להרכב, כדילהלן:

הנאשם 8 יזוכה מכל שיוחס לו בכתב האישום, כמפורט בפרק הרביעי לעיל.

כל הנאשמים יזוכו מן האישום השמיני – פרשת מאלק אקרט – מחמת הספק, בשל הקושי שמצאנו לאמץ עדויותיהם של העדים המרכזיים באישום זה, ומשום שהספק לגבי הנטען באישום זה, גבר.

כל הנאשמים יזוכו מן האישום השלושה-עשר, מחמת הספק, בשל דלות הראיות בו, ואי יכולת מתן אמון בגירסתו של המתלונן בו, הוא, סאלח נאצר.

כל הנאשמים יזוכו גם מעבירת שידול להתאבדות, שבגינה, בין היתר, נאשמו הם במסגרת האישום התשיעי, באשר לא קמו יסודותיה של עבירה זו כמפורט באישום הנ"ל.

הנאשם 2, חנניה אזולאי, יזוכה מעבירת מנהל בארגון לפי סעיף 2(א)(1) לחוק ארגוני פשיעה, משום שלא מצאנוהו בתחומי הניהול, ומשום שיסודות העבירה לגביו לא קמו לדעתנו, לגביו.

הנאשמים 1-3 יזוכו מחלק העבירות שנכרכו בסחר בו היו מעורבים, מול עבד, בהקשר לחשבוניות אותן הוציא הלה בתקופת ההפעלה או בסמוך לה, וזאת, בשל אי חקירתו עליהן בטרם הגשת כתב האישום בו נכללו, ומניעת העברת הודעתו המאוחרת (ת/327כב), לידי ההגנה, הכל, כמפורט בפרק השני לעיל.

הנאשמים 1-3 יזוכו גם מחלק מעבירות המס, נשוא אותה עשייה עבריינית בחשבוניות הפיקטיביות, שלגביהן הוברר במהלך ההוכחות בתיק, כי הבסיס הראייתי שהובא, לא היה מוצק דיו עד מעבר לספק סביר, כמפורט בפרק השישי, במסגרת סיכום העבירות נשוא החשבוניות הפיקטיביות.

486. לעומת כל אלה, נמצא מכל שפורט עד כאן, כי קם בסיס ראייתי מוצק דיו, עד מעבר לספק סביר, בהתייחס אל כל יתר העבירות שיוחסו לנאשמים בכל האישומים האחרים נשוא כתב האישום, כולל, אלה הכרוכות בארגון הפשיעה נשוא הדיון.
המלצתי היא, איפוא, על רקע האמור, להרשיע הנאשמים בכל העבירות האחרות נשוא כתב האישום, כל אחד לפי חלקו בעשייה הפלילית, לפי הפירוט הבא:

הנאשם 1, יורשע בעבירות כדילהלן:
1. עבירה של פעילות בארגון פשיעה, לפי סעיף 2(א)(1) לחוק ארגוני פשיעה.
2. 171 עבירות של הוצאת חשבונית מס שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
3. 123 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. 48 עבירות של הבאת אדם להתחמק ממס לפי סעיף 117(ב1) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
5. 6 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
6. 9 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
7. עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
8. עבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור ההלבנה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
9. עבירה של עיסוק בשירותי מטבע ללא רישיון, לפי סעיף 11 יב (א)(1) לחוק איסור ההלבנה.
10. עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין ו-4 עבירות לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק זה, אחת מהן יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
11. עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין.
12. שתי עבירות של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, אחת מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
13. שתי עבירות של ירי באיזור מגורים לפי סעיף 340א' לחוק העונשין.
14. עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
15. עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.
16. עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, ושתי עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק זה יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
17. שתי עבירות של תקיפה לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק העונשין, אחת מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הנאשם 2 יורשע בעבירות כדילהלן:
1. 140 עבירות של הוצאת חשבונית מס שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. בנוסף, 33 עבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ יחד עם סעיף 117(ב2) לחוק.
2. 123 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. בנוסף, 12 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ יחד עם סעיף 117(ב2) לחוק.
3. 17 עבירות של הבאת אדם להתחמק ממס לפי סעיף 117(ב1) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. 6 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
5. 9 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
6. עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
7. עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הנאשם 3 יורשע בעבירות כדילהלן:
1. עבירה של פעילות בארגון פשיעה, לפי סעיף 2(א)(1) לחוק ארגוני פשיעה.
2. 127 עבירות של הוצאת חשבונית מס שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
3. 110 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. 6 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
5. 9 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
6. עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
7. עבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור ההלבנה, יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
8. עבירה של עיסוק בשירותי מטבע ללא רישיון, לפי סעיף 11 יב (א)(1) לחוק איסור ההלבנה.
9. 3 עבירות של תקיפה לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק העונשין, שתיים מהן יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
10. 3 עבירות של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, שתיים מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
11. שתי עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
12. עבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
13. עבירה של חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 סיפא לחוק העונשין ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הנאשם 4 יורשע בעבירות כדילהלן:
1. עבירה של פעילות בארגון פשיעה, לפי סעיף 2(א)(1) לחוק ארגוני פשיעה.
2. עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
3. עבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור ההלבנה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. עבירה של עיסוק בשירותי מטבע ללא רישיון, לפי סעיף 11 יב (א)(1) לחוק איסור ההלבנה.
5. עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.
6. עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין.
7. שתי עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, אחת מהן יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הנאשם 5 יורשע בעבירות כדילהלן:
1. שלוש עבירות של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, שתיים מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
2. עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין.
3. 4 עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, אחת מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. שתי עבירות של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, אחת מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
5. עבירה של ירי באיזור מגורים לפי סעיף 340א' לחוק העונשין.
6. עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
7. עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.
8. עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
9. עבירה של חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 סיפא לחוק העונשין ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הנאשם 6 - יורשע בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין.

הנאשם 7 יורשע בעבירות כדילהלן:
1. עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
2. עבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור ההלבנה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
3. שתי עבירות של תקיפה לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, יחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
5. עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, אחת מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
הנאשם 9 יורשע בעבירות כדילהלן:
1. עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין.
2. עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין.
3. עבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין.
4. עבירה של ירי באיזור מגורים לפי סעיף 340א' לחוק העונשין.
5. עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

הנאשם 10 יורשע בעבירות כדילהלן:
1. עבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור ההלבנה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
2. עבירה של עיסוק בשירותי מטבע ללא רישיון, לפי סעיף 11 יב (א)(1) לחוק איסור ההלבנה.
3. עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, אחת מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, אחת מהן ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
5. עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 ביחד עם 382(א) לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הנאשמת 11 תורשע בעבירות כדילהלן:
1. עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההלבנה ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
2. עבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה להימנע מדיווח, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור ההלבנה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
3. עבירה של עיסוק בשירותי מטבע ללא רישיון, לפי סעיף 11 יב (א)(1) לחוק איסור ההלבנה.

הנאשמת 12 תורשע בעבירות כדילהלן:
1. 19 עבירות של הוצאת חשבונית מס שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. בנוסף, 21 עבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ יחד עם סעיף 117(ב2) לחוק.
2. 68 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. בנוסף, 6 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ יחד עם סעיף 117(ב2) לחוק.
3. 3 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
4. 3 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הנאשמת 13 תורשע בעבירות כדילהלן:
1. 36 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק זה וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה. בנוסף, 6 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ יחד עם סעיף 117(ב2) לחוק.
2. 3 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.
3. 3 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מ"ה, ביחד עם סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

השופטת ברכה אופיר-תום
ס"נ- אב"ד
השופטת מרים סוקולוב
:

אני מסכימה.
השופטת מרים סוקולוב
השופט ישעיהו שנלר
:

1. אני מסכים ומצטרף לאמור בחוות דעתה המקיפה של חברתי כב' השופטת אופיר-תום, סג"נ-אב"ד.
2. השאלה המרכזית שהיתה שנויה במחלוקת בין התביעה להגנה, עניינה האם הוכח מעל לכל ספק סביר, שבפרשה שבפני
נו, אכן התקיימו תנאיו של חוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 (להלן – החוק). דהיינו, האם בפני
נו ארגון פשיעה (להלן – הארגון) אם לאו.

3. אין לכחד כי התביעה ביססה את טענתה בדבר קיומו של הארגון, בראש ובראשונה על עדותם של שני עדי המדינה עבד וטישלר. מדובר בשניים שעסקו גם עסקו בביצוע עבירות, חלקן מסוג העבירות שיוחסו למי מהנאשמים השונים. כך גם המשיך עבד בביצוע עבירות אלו, אף בתקופת "ההפעלה", וכשטישלר היה מוכן לשקר והצהיר זאת בגלוי.
בנוסף, חלק מהעדים שנשמעו בפני
נו, עסקו אף הם בביצוע עבירות וחלקם אף הורשע בביצוען.
בנסיבות אלו, לא בכדי טענו ב"כ ההגנה המלומדים, כי שומה על בית המשפט להתעלם כליל מעדויות עדי המדינה ומאותם עדים נוספים.
ויוער, לא בכדי הפנו ב"כ ההגנה, לאותן תהיות שעלו מחקירתם ואף בבית המשפט של אותם עדים, תוך הפניה לשאלות חוזרות ונשנות שהופנו על ידנו הן לעדים אלו והן לחוקרים השונים.

4. אולם, בבואנו להכריע בסופו של יום, עלינו לבחון את מכלול העדויות וחומר הראיות שהוצב בפני
נו, ובהתאם להסיק את המסקנות המתבקשות.

5. בחינה כוללת זאת, לרבות בהתאם למפורט בחוות דעתה של חברתי, מחייבת את המסקנה שאכן מדובר בארגון ולא בחבר בני אדם או חבורה שפעלה במשותף, וזאת בלבד.

6. שלושה מוקדים עיקריים נחשפו בפני
נו בפרשה זאת. המוקד האחד – העיסוק בחשבוניות פיקטיביות; המוקד השני – עבירות האלימות והקשור להן; המוקד השלישי – עבירות הלבנת הון.
שלושת המוקדים הללו, בוססו הן בעדויותיהם של עדי המדינה והן בעדויות הנוספות. לא בכדי נבחנו העדויות, ובמיוחד עדויות עדי המדינה, בזהירות ותוך הקפדה למציאת עדויות מסייעות, אשר לעיתים ניתן לראותן אף כעדויות עיקריות, וכשעדות עדי המדינה משלימה עדויות אלו.
דומה, כי בסופו של יום, לרבות לאור ההיקף הכספי הניכר, גם ההגנה לא יכולה היתה להתעלם מכך שהוכח גם הוכח המוקד הראשון, דהיינו כל הקשור לחשבוניות הפיקטיביות והעיסוק בהן.
כך גם ביחס לאותם מעשי אלימות שהוכחו כדבעי, באותם מקרים שמצאנו לנכון מנימוקי חברתי, להרשיע בהם את הנאשמים שהיו מעורבים בהם; וכך גם, בהתייחס לעבירות הלבנת הון.

7. אך בכך לא סגי. ממכלול חומר הראיות כולל השיחות המבוקרות, האזנות הסתר, דברי הנאשם 1 שלא היה חולק בדבר אמירתן, עלתה וגם ניצבה דמותו של הנאשם 1, כראש ארגון, אשר כל שאר הנאשמים סרים למרותו והוראותיו.
אכן, הנאשם 1 לא נמנע מביצוע עבירות אלו או אחרות גם בעצמו, אך אין בכך להעלות או להוריד, מתפקידו כראש הארגון וכשהנאשמים האחרים שלוחיו ופועלים לפי הוראותיו.
בניגוד לעמדת ההגנה, הוכח גם הוכח כי הנאשם 1 הוא זה שנתן הנחיות בכל הקשור לעיסוק בחשבוניות הפיקטיביות. כך, היה המחליט בדבר ההתחשבנות בין העוסקים בכך, וכך הורה על הבאת "לקוחות" בתחום זה. כך לא נמנע הוא מלדרוש מהמעורבים השונים, לספק לקוחות חדשים מעת שמסיבה זאת או אחרת לא ניתן היה להמשיך בעיסוק זה, מול אלו שחדלו מעיסוק זה. בנוסף, ראה בכך מכשיר להקטנת חובם של "חייבים" אשר נדרשו לעסוק בתחום זה.
ודוק, הפעילות הנרחבת הן בהיקפה הכספי והן על מכלול המעורבים בה, וההוראות שניתנו בעניינה, מצביעים, בין השאר, על מהותו של עסק זה.
בניגוד לטענת ב"כ הנאשם 2, הרי האחרון לא פעל בחלל ריק ובמנותק מהוראותיו של הנאשם 1 ועושי דברו.
לא בכדי התקשו הנאשמים השונים, להסביר פשר כל אותם חשבונות בנק והפעילות בהם, כשקשה היה לקבל את ה"תירוץ" כי כל אותם כספים רבים, מקורם בעיסוק בפריטת שיקים בלבד.
דברים אלו יפים גם ביחס לאותן עבירות של אלימות, סחיטה וכד'.
גם כאן, דמותו של הנאשם 1, קמה וגם ניצבה, כאותה דמות שדי בהמצאותו בפגישה זאת או אחרת, על מנת שיחששו ממנו, כך גם "הסברים" שניתנו לחייבים אודות "הנושה" מולם והמתחייב מכך.

8. ודוק, אותו חשש בא לידי ביטוי גם במהלך החקירה, ובמיוחד בעדויות שנשמעו בפני
נו. ניתן להווכח כי הנאשמים, רובם ככולם, ניסו בכל דרך אפשרית ואף בהתעלם מהוכחות ברורות – לנסות ולשכנענו כי הנאשם 1 נקלע לפרשה שבפני
נו בדרך מקרה בלבד.
יתר על-כן, לא בכדי פירטה חברתי בהרחבה, את גירסתו של נאשם זה, כפי שהובאה בפני
נו, אשר לאור מכלול העדויות והראיות, התקשינו ליתן אמון בדבריו והסבריו – ככל שהיו שכאלו.

9. אכן לא מצאנו לקבוע כי הנאשם 2 מצוי היה באותה "דרגה" בארגון כפי שהתביעה ייחסה לו. אולם, מכאן ועד לנתק מוחלט בין פעולותיו הוא והחברות שבבעלותו, לפעילות הכללית של הארגון, הדרך רחוקה.

10. כדרכו של נאשם 1 ניסו הנאשמים 3 ו- 4 להרחיק עצמם מכל הפעילות שיוחסה לארגון, אך כשלו בכך. למעשה, בדברי הנאשם 3 ניתן למצוא אישור להיותו המפקח, איש הכספים ועוד, הגם שניסה לצייר כאילו פעל כעין מוציא ומביא אחרים שעסקו בנושאים שבנדון.
בנוסף, הנאשם 4, השתתף בפגישות מהותיות עם כל בני החבורה, לחץ על החזר חובות, דווח על פעולות אלימות ובסופו של יום הוכח כי היה דמות מרכזית בארגון. כמובן, שקשה לקבל "התממותו" בכל הקשור לכספים ומקורם, בה בעת שהשתתף בפגישות שמטרתן להביא לעיסוק בחשבוניות פיקטיביות אשר באמצעותן ניתן יהיה להפחית חוב שחבו לו ולמעשה לארגון.

11. ב"כ הצדדים הרחיבו ודנו בשאלת מטרת החוק ועל-כן אופן פרשנותו ויישומו במקרה דנן.
דומה, כי בסיכום כל הפרשה שנחשפה בפני
נו, ניתן לקבוע כי אכן החוק נועד להגן על החברה בפני
מי שפעלו כפי שפעלו הנאשמים בפרשה שבפני
נו.
לא עוד עבירות מס לחוד ועבירות אלימות לחוד, וללא חוט מקשר – אלא הפוך מכך, פעילות בארגון פשיעה על כל המשתמע מכך.

12. הנה כי כן, גם נוכח האמור מצטרף אני הן לתוצאות חוות דעתה של חברתי והן לנימוקי הכרעת הדין כמפורט בחוות דעתה.
השופט ישעיהו שנלר


הכרעה

אשר על כן, אנו מרשיעים את הנאשמים נשוא כתב האישום דנא-להוציא הנאשם 8 -בעבירות שפורטו בסעיף 486 לעיל.

ניתן והודע בנוכחות התובעים, הנאשמים וסניגוריהם, היום כב' סיוון תשס"ח (25.6.08).
ברכה אופיר תום, שופטת
ס"נ- אב"ד

מרים סוקולוב
, שופטת

ישעיהו שנלר
, שופט
1
בתי-המשפט









פח בית משפט מחוזי 1068/05 מדינת ישראל נ' . מרואן בן טלאל נאצר, חנניה בן דוד אזולאי, שאדי בן עדנאן נאצר ואח' (פורסם ב-ֽ 25/06/2008)