פסקי דין על אליעזר כהן

2995/02 פ     03/03/2003




פ 2995/02 מדינת ישראל נ' אליעזר כהן




בתי המשפט
בית משפט השלום ירושלים
פ 002995/02


לפני:
כבוד השופט אהרן פרקש


03/03/2003


בעניין:
מדינת ישראל



ע"י פרקליטות מחוז ירושלים
המאשימה

נ ג ד



אליעזר כהן



ע"י ב"כ עו"ד יוסף בוחבוט

הנאשם


גזר דין

כתב האישום והרשעה
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים שתמצית פרטיהם הם אלה:
א. ביום 18.5.02 בשעה 14:00 לערך, נפגש הנאשם במקום מגוריו עם קטין כבן 9 שנים ושכנעו להתלוות אליו. הנאשם הובילו לבית, שם חשף את איבר מינו בפני
הקטין והפשיט את הקטין מכל בגדיו. בהמשך הכניס הנאשם את איבר מינו לפיו של הקטין ונישקו על פיו.
ב. באישום השני הואשם הנאשם בכך, שבמשך כשלוש שנים, משנת 1995 ואילך, במספר רב של הזדמנויות בביתו, שכנע הנאשם קטין אחר לבוא עימו במגע מיני. זאת עשה מאז שהיה הקטין כבן 12.
הנאשם נהג לשכב עם הקטין במיטתו, לגעת בו ולמצוץ את איבר מינו. כן לקח את הקטין לחוף ים בתל-אביב שם השתזף עימו בעירום.
משמלאו לקטין 14 שנים ועד שמלאו לו 15 שנים, המשיך הנאשם במעשים המתוארים, תוך ניצול יחסי ההשגחה ויחסי התלות שנוצרו בינו לבין הקטין.

הנאשם הואשם בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3) לוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: "החוק") ובעבירה אחת של ביצוע מעשה מגונה, בניגוד לסעיף 348(ד) לחוק.

2. הנאשם הודה בביצוע המיוחס לו בכתב האישום והורשע על פי הודאתו.

3. בטרם השמיעו ב"כ הצדדים טיעוניהם לעונשו של הנאשם, ביקש סניגורו המלומד של הנאשם כי יוגש תסקיר של שירות המבחן.

תסקיר שירות המבחן
4. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם כבן 36, גרוש ואב לארבעה ילדים המתגוררים עם אמם. הנאשם מנהל אורח חיים דתי, לאחר שחזר בתשובה. עד למעצרו עבד כעצמאי בתחום המוסיקה כטכנאי הקלטות.
מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם מתייחס בצורה ממעיטה המלווה בעיוותי חשיבה ומינימליזציה באשר להתנהגותו ומעשיו בעבירות הנדונות, ואינו בעל הבנה ומודעות פנימית אמיתית לצורך בטיפול, ולפיכך נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו.
הנאשם מודה בביצוע העבירות בהן הואשם, אולם הוא שם את הדגש על כי נעשו ללא כפייה ושימוש באלימות פיזית, אך תוך ניצול ושימוש לרעה של מעמדו כאדם בוגר וכדמות אבהית. הנאשם אינו מודע בהכרח לקיומם של אלמנטים הומוסכסואליים ופדופיליים בהתנהגותו, ואינו מגלה אמפטיה לקטינים ולנזק שגרם להם.
שירות המבחן אינו יכול לשלול סיכון להישנות התנהגותו כמתואר בכתב האישום, בעתיד, ואינו בא בהמלצה לטיפול כלשהו או להעמידו במבחן.

תמצית טיעוני ב"כ הצדדים והנאשם
5. ב"כ המאשימה הדגיש את חומרת העבירות שביצע הנאשם בקטינים מתחת לגיל 14 ואשר על פי האישום השני נמשכו על פני מספר שנים. לטענתו, אין המדובר במקרה חד פעמי, אלא בהתנהגות חוזרת ונשנית שנמשכה על פני מספר שנים.
ב"כ המאשימה ביקש להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל משמעותי, אשר ימנע הישנות המעשים על ידי הנאשם וירתיע עבריינים בכח.
ב"כ המאשימה הגיש פסיקה לתמיכה בעמדתו.

6. ב"כ הנאשם הצביע על הודאתו של הנאשם ובכך שחסך זמן שיפוטי יקר ואת הצורך בהעדת הקטינים. לדבריו, לנאשם אין הרשעות קודמות בעבירות מין, אלא רק הרשעה במקרה אחד של סכסוך עם אשתו. לשיטתו, העולה מתסקיר שירות המבחן הוא כי הנאשם הינו בעל מבנה אישיות בלתי בשל, והביע צערו על כי שירות המבחן נמנע מלהתייחס לסיכויי שיקומו והדרכים לכך, שכן אין מדובר בדפוס התנהגות עבריינית, אלא בהתנהגות עבריינית עקב הפרעה באישיות.
ב"כ הנאשם, ציין כי אינו מקל ראש עם העבירות שאותן עבר הנאשם, אך טען, כי שליחתו לתקופת מאסר ארוכה יחשוף אותו להשפעות שליליות אשר יכול ויהיו הרסניות לגביו.
ב"כ הנאשם ביקש להקל עם הנאשם בהצביעו על כך שבמקום מגוריו של הנאשם הושם עליו אות קלון וספק אם יכול להתגורר בביתו.
ב"כ הנאשם הגיש פסיקה עניפה לתמיכה בטענתו שיש להקל עם הנאשם.

7. הנאשם, בקבלו את הזכות לומר את דברו בטרם ייגזר דינו, ציין כי לא השתמש בכח או באלימות וכפייה כלפי הקטינים.
הנאשם הביע חרטה על מעשיו תוך שהינו מצטט מסדר התרת נדרים, בקשה הנאמרת בערב יום הכיפורים, וביקש כי בית המשפט יתחשב בחרטה המלאה שהביע ויסתפק בתקופת המעצר בה שהה עד כה - כ-9 חודשים.
הנאשם טען, כי איבד את עיסקו, חברים היפנו לו גב, איבד כספים וצבר חובות, וכן איבד את כבודו העצמי והמוניטין שרכש.
לדבריו, במהלך מעצרו בגר, התבגר והבין את כל טעויותיו במשך כל חייו וביקש סליחה ועשיית צדק עימו ועם אימו האלמנה וילדיו.

דיון
8. בבוא בית המשפט לגזור עונשו של נאשם מביא הוא בשיקוליו מכלול נסיבות, כגון: חומרת העבירה, גילו ומינו של הנאשם, נסיבות ביצוע העבירה, נפוצות העבירה, הצורך בהרתעת הנאשם והרתעה כללית, עונש כגמול על המעשה, הצורך בהגנה על אזרחי המדינה, האפשרות לשיקום הנאשם, הסיכון כי יחזור על מעשיו, פרופורציונאליות העונש לעבירה עצמה ולעונשים שהוטלו על ידי בית המשפט העליון ובתי משפט אחרים בעבירות דומות או זהות, ועוד ועוד. אין זו רשימה סגורה כלל ועיקר. יהיו מקרים בהם ינתן משקל גדול יותר למרכיב או למרכיבים מסויימים מרשימה זו במקרה מסויים ומשקל רב יותר למרכיבים אחרים במקרים אחרים.

9. פעולתו של השופט בבואו לגזור העונש קשה ומורכבת ביותר. אין המדובר במחשב אשר מתכנתים אותו בנתונים של הנאשם והוא פולט את העונש הראוי. מלאכת גזר הדין מורכבת היא פי כמה. יש שהגדירוה "כמשימה הקשה מכל" (ד' לוין, גוזרים את הדין, המשפט א' (תשנ"ג) 185, 186 ), כ"שיאה של הפעילות השיפוטית" (כב' השופט מ' חשין בע"פ 1290/93, 1289 יאיר לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מח (5) 158, 173) "מתפקידיו האחראים והקשים ביותר של השופט" (כבוד הנשיא ברק, בע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד (2) 421, 434). אמר על כך כב' המשנה לנשיא (כתארו אז) השופט מ' אלון בע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז (1) 177, 180, דברים נכוחים אלה:

"קשה היא משימתו של בית המשפט בבואו להכריע אם פלוני חייב הוא או פטור, אם אשם הוא או זכאי. אך לענין הכרעה זו מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרי דינים ודקדוקים, שאותם הוא מיישם לענין המסוים שבפני
ו. לא כן משסיים מלאכת ההכרעה בענין שבפלילים, ועלה בידו שיש להרשיע את הנאשם, ובא הוא לגזור את עונשו. גזירת הדין, מידתה ושיעורה קשים הם שבעתיים מהכרעת הדין, במיוחד משמדובר בהשתת עונש מאסר. המחוקק קובע במסכת דיניו את הגבול המירבי של העונש שעדיו ניתן להגיע בעבירה פלונית או אלמונית, ומקביעה זו אין להסיק אלא מה מידת החומרה של אותה עבירה בעיני המחוקק; ומדרכו של המחוקק שעונש המאסר יש לו שיעור למעלה ואין לו שיעור כלשהו למטה (פרט למקרים יוצאים מן הכלל). אכן, במסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר דרכי הענישה ומטרותיה, שעל השופט לשקלם בבואו לגזור את הדין: את אופיה של העבירה ונסיבותיה; את עולמו של העבריין, עברו ועתידו; את הצורך בהרתעתו של העבריין שהורשע ובהרתעתם של עבריינים בכוח; את מידת התגמול ואת חובת השיקום; את תיקון היחיד ואת תקנתה של החברה. כל אלה השיקולים יפים ונוחים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם מהותם וטיבם אין בהם אלא משום הכוונה כללית לשופט בעשותו במלאכת הענישה, ואין בהם אלא משום נקודות מוצא בלבד. ומובן ואין צריך לומר ששיקולים אלה, לעתים רחוקות עולים הם בקנה אחד, ולעתים קרובות נוגדים הם זה לזה. זיווגם של שיקולים אלה והאיזון ביניהם, קשים הם כקריעת ים סוף, ויישומם להלכה ולמעשה במקרה המסוים שלפני הושפט מסור הוא לחכמתו, ללבו ולמצפונו. ועל כגון דא אמרו חכמים בחכמתם: "אין לדיין אלא מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע,ולבבו יבין" (רבינו מנחם בר' שלמה המאירי, דרום צרפת, המאה השלוש עשרה, בספרו "בית הבחירה", כתובות, נא, ב; וראה עוד ע"פ 212/79, פלוני נ' מדינת ישראל
, פד"י לד (2) 421, בעמ' 423; ע"פ 344/81, 359, מדינת ישראל
נ' סגל, פד"י לה (4) 313, בעמ' 322-321).

מן הראוי לזכור כי בהטלת עונשים, אין השופטים אמורים לתת פורקן לרגשות אישיים של נקמה או של רחמים. על השופט לתת ביטוי למידות המשפט ללא היפעלות אישית. כפי שכותב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א' פרק נ"ד, בתרגום י' קאפח) על תפקידו החברתי הכללי של המנהיג, (שהוא גם שופט):

"ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון ולא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חמה כפי הראוי להם ולא מתוך סתם כעס... אלא כפי שיראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים".


מן הכלל אל הפרט
10. העונש שקבע המחוקק בצידה של כל עבירה בה הורשע הנאשם נע בין 4 ל - 7 שנות מאסר, ובכך הביע דעתו כי הינה חמורה ביותר. בעבירות של מעשים מגונים בקטינים קובעת ההלכה הפסוקה, כי העונש הראוי למבצע המעשים, מלבד במקרים יוצאי דופן, הינו מאסר בפועל לתקופה ממושכת. כך במיוחד הוא הדבר בימינו אלה משרבו המקרים, בהם מבוצעים מעשים מגונים בקטינים. האינטרס הציבורי בהגנה על הקטינים גובר על כל שיקול אישי, כזה או אחר, של הנאשם. בית המשפט, כאביהם של הקטינים, מצווה להגן על שלומם מפני פגיעות מיניות ונפשיות בגופם מצד אחרים. על אחת כמה וכמה, כאשר הקטין נותן אמון מוחלט בבגיר, כפי שהיה במקרה דנן. הנאשם ניצל את האמון הרב שנתנו בו המתלוננים, לביצוע המעשים המגונים. מעשים חמורים, בזויים, שפלים ונפשעים, וכל זאת בקטינים שטרם בגרו והיו בגיל ההתבגרות. אין ספק כי מעשיו הותירו חותם עמוק בנפשם הרכה.
הפגיעה במתלוננים אינה רק פגיעה בגופם, אלא גם פגיעה עמוקה בנפשם, אשר תלווה אותם כל ימי חייהם, לכל אשר יפנו ובכל אשר יעשו.

11. יהיו כאלה שיאמרו כי מעשיו של הנאשם חמורים שבעתיים, שכן הנאשם, המגדיר עצמו כאדם דתי-חרדי, עשה המעשים בקטינים דתיים-חרדים, ובעוברו על איסורים הלכתיים מפורשים מדאורייתא ומדרבנן. בתורה מצינו איסור מפורש (ויקרא, פרק י"ח פסוק כ"ב) – "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הִוא", והעובר על לאו זה, דינו כרת, כנאמר (שם, בפסוק כ"ט) – "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם", וכן דינו בסקילה (מסכת סנהדרין, דף נ"ד עמוד ב'). כן ראה לענין זה בקיצור שולחן ערוך, סימן קנ"א סעיף א' -

"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שהאיסור גדול הוא אלא שהעושה זאת הוא בנדוי, ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הורג את הנפש. וראה מה שכתב רש"י בפרשת וישב בער אונן שמתו בחטא זה. ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים והוא בא לידי עניות" (חס ושלום - א.פ.).
(עיין גם בשו"ע, אבן העזר, סימן כ"ג סעיף א').

ובמסכתות קטנות, מסכת כלה פרק ט' הלכה יח , נאמר –

"ר' אליעזר בן יעקב אומר כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש, שנאמר שוחטי הילדים בנחלים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, וחכמים אומרים כאילו עובד עבודה זרה". (וכן ראה התייחסות נוספת שם בפרק ב' הלכות ה' - ז').

12. נתתי דעתי לכל טענות ב"כ הצדדים, כל אחד מנקודת השקפתו הוא, לעונש הראוי שייגזר על הנאשם, ואודה, כי גם דבריו של הנאשם, החרטה ובקשת הרחמים שיצאו מפיו נגעו לליבי. אך לא אוכל להיעתר לכך. במקרים שכאלה מידת הרחמים נדחית לשוליים של שיקולי בית המשפט והשיקולים של האינטרס הציבורי גוברים.

13. נתתי דעתי לטיעוני ב"כ הצדדים ולדבריו של הנאשם, על הפגיעה הקשה שנגרמה לו, למשפחתו ולעסקו. ברם, היה עליו ליתן דעתו לכך קודם שהחל במעשיו, וכי סבר כי מעשיו לא יתגלו?! ודוק. מעשיו נמשכו על פני תקופה ארוכה תוך שהינו מנצל מרותו כאדם בוגר על קטינים חסרי ישע.

14. במסגרת השיקולים לחומרא, נתתי דעתי לתקופה הארוכה בה ביצע הנאשם את מעשיו וכי ביצעם בקטינים שנתנו בו אמונם, וכי המעשים הינם דוחים ומעלים סלידה וחלחלה באוזני כל שומע. מתסקיר שירות המבחן עולה גם, כי הנאשם אף לא מצא לנכון לפתוח סגור ליבו על מנת לאפשר בחינה של אפשרות טיפול בו, ואין מניעה כי בעתיד ישוב על מעשיו.

במכלול השיקולים לקולא, שקלתי, בין היתר, את העובדה, כי הנאשם הודה לאלתר בעבירות שיוחסו לו, כי חסך מזמנו של בית המשפט ומנע את הצורך בהעדתם של הקטינים והיחשפותם מחדש לאשר עבר עליהם.
על אף האמור לעיל, ובמסגרת הוראת המחוקק על פי סעיף 355 לחוק, כי אם הורשע אדם בביצוע עבירה לפי סעיף 345, 348(א) לחוק, לא יפחת עונשו מרבע מהעונש שנקבע לאותה עבירה, אלא מטעמים מיוחדים, שלא נמצאו כאן, לא אמצה את הדין עם הנאשם, ואשאיר פתח על מנת לעודדו להשתקם במהלך מאסרו ולאחר מכן, מתוך ציפייה שלא ישוב על מעשיו.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, כי הפסיקה קובעת כי יש להחמיר עם עברייני מין (ראה: רע"פ 7935/96 דוד פינגלי נ' מדינת ישראל
, תק-על 96(3)7; ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 353; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(1) 684).



15. 15. לאחר ששקלתי כל השיקולים הראויים, ועיינתי בפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ הצדדים, הנני משית על הנאשם את העונשים הבאים:

א. 30 חודשים של מאסר בפועל, אשר יחלו להימנות מיום מעצרו - 29.5.02.
ב. 12 חודשים של מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת מין על פי סימן ה' לפרק י"א לחוק העונשין, במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 ימים מהיום.

ניתן בזה צו איסור פרסום על כל פרט מזהה למקום מגוריו של הנאשם, או הקטינים, ולכל פרט אשר עלול להביא לזיהויים.

ניתנה היום כ"ט ב אדר א, תשס"ג (3 במרץ 2003) במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.

אהרן פרקש
, שופט









פ בית משפט שלום 2995/02 מדינת ישראל נ' אליעזר כהן (פורסם ב-ֽ 03/03/2003)