פסקי דין על שושנה בידה ו-7 אח' | פסקי דין על חנן רובין ו-7 אח'

154/70 עא     17/06/1971




עא 154/70 שושנה בידה ו-7 אח' נ' חנן רובין ו-7 אח'




(פ"ד כה (2) 43)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 154/70
השופטים: כבוד השופט ברנזון
,
כבוד השופט ח' כהן
,
כבוד השופט י' כהן
המערערים: שושנה בידה, ו-7 אח'
ע"י ב"כ עו"ד א' גניהר


נ ג ד

המשיבים: חנן רובין, ו-7 אח'
ע"י ב"כ עו"ד א' חוטר ישי
; ב"כ עו"ד ע' נתן
, סגן פרקליט המדינה; ב"כ עו"ד י' מלמן
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטת ח' אבנור), מיום 18.2.70, ב-תי"א 5916/67, לפיו נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבים מס' 1, מס' 2, ונתקבלה תביעתם נגד המשיבים מס' 3, מס' 4, ואלה חוייבו לשלם להם סך 66,161 ל"י, פיצויי נזיקין, עקב תאונת דרכים, בצירוף ריבית והוצאות.
פ ס ק - ד י ן

השופט ברנזון
: המנוח יחיא בידה היה פועל חקלאי ובתור שכזה היה חבר בקרן ביטוח פנסיה לפועלים חקלאיים ובלתי מקצועיים בישראל בע"מ. מעבידו של חבר כזה היה מפריש לקרן מכספו 4% משכר העובד, והעובד מצדו היה מפריש 3% משכרו.

לפי תקנון הקרן, זכאים בני המשפחה, שהיו תלויים בחבר שנפטר, לשני סוגי תשלומים ממנה: מענק חד-פעמי, שהוא תשלום של ביטוח הדדי שנעשה על-ידי הקרן למען חבריה ובני משפחותיהם, וקיצבה חדשית המשתלמת לתלויים במות חבר לפני שהגיע לגיל פנסיה. קיצבה זו היא בנוסף לקיצבה שהחבר עצמו או שאיריו זכאים לה באם הוא מגיע לגיל הפנסיה ונפטר לאחר מכן. קיצבה אחרונה זו אינה מעיננו, באשר המנוח נפטר לפני שהגיע לגיל פנסיה.

המנוח נספה בתאונת דרכים והשאיר אחריו אשה ו-6 ילדים קטנים, שהיו תלויים בו בפרנסתם. המערער השמיני הוא עזבון המנוח. התאונה קרתה באשמת המשיב השלישי בהיותו חייל, והמדינה נושאת באחריות לנזק שנגרם ברשלנותו.

הכל מסכימים, שהמענק החד פעמי ששולם למשפחת המנוח מהביטוח ההדדי שנעשה על-ידי הקרן אין לנכותו מהפיצויים המגיעים לה עקב מותו של המנוח. המחלוקת נטושה על התגמולים החדשיים המשתלמים על-ידי הקרן אם יש או אין לנכותם מהפיצויים. בית המשפט המחוזי, בהסתמכו על ההלכה שנפסקה בבית משפט זה ב-ע"א 125/57 - שינדל רובין, בשמה ובשם עזבון המנוח שמעון רובין, ו-2 אח' נגד מנהל רכבת ישראל: פד"י, כרך יב, ע' 1836, 1842 ,; פי"ם, כרך לו, ע' 403 וב-ע"א 158/65 - פרידה, נחום ונורית פורוין נגד תעשית אבן וסיד בע"מ ו- זליג פורוין; פד"י, כרך יט (2), ע' 678, 682, פסק לטובת האחראים לנזק והחליט שיש לנכותם מסכום הפיצויים. בנמקה את ההחלטה אמרה השופטת המלומדת:

"לכאורה, אין זה חוזה ביטוח, שכן אלה תשלומים לקרן פנסיה (אשר משלמים העובדים והמעבידים) וכאשר נפטר חבר בטרם הגיעו לגיל פנסיה - שאיריו מקבלים אחוז מסויים מהפנסיה שהוא היה מקבל.

אין שוני בין סכומים אלה ובין הסכום שקיבלו התלויים בפסק הדין של שינדל רובין, , אשר הוא מענק כתוצאה מחוזה עבודה. אף כאן הגיעו הסכומים כתוצאה ובזכות פטירתו המוקדמת של אדם בהיותו עובד חקלאי, אשר אין לו מעביד קבוע, ומשום כך לקחה על עצמה הקרן את חובות המעביד (לפנסיה). סכומים אלו נתקבלו איפוא כתוצאה מפטירת המנוח, ונראה לי כי יש לנכותם מסכום הפיצויים."

מר גניהר, שטען למערערים בפני
נו בכשרון רב, לא חלק על כך שנפסק אצלנו בעקבות ההלכה עתיקת היומין באנגליה בענין זה. אך הוא טען, כי הצדק דורש להגיע לתוצאה הפוכה, ומבחינה משפטית אין הדבר מן הנמנע. לדעתו, מנוגדת ההלכה הקיימת לטובת הציבור ולעקרון הטמון בסעיף 81 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המוציא מכלל ניכוי "סכום שנתקבל או שזכאים לקבלו במות המת לפי חוזה ביטוח". במידה שנוכו תשלומי פנסיה בארץ מדמי הנזק של התלויים נעשה הדבר משום שלא נטען, או לא נטען כדבעי, כי דינם של תשלומים אלה כדין תשלומים לפי חוזה ביטוח כמשמעותו בסעיף 81 הנ"ל. בענין זה הלכו בארץ בעקבות הפסיקה באנגליה, כפי שהיתה בשלב מסויים של התפתחותה, ולא ניסו לחדור לעמקה של הבעיה. מבחינה חברתית וטובת הציבור - ולדעתו של מר גניהר אף מבחינה משפטית - אין טעם והצדקה לנכות לטובת המזיק תשלומי פנסיה. כשם שאין נוהגים כך בתביעת נפגע, כך אין לעשות זאת בתביעת התלויים בנפגע שנפטר. לפי החוק שלנו (סעיפים 81 ו-86 לפקודת הנזיקין), בשני המקרים אין להביא בחשבון סכום המתקבל לפי חוזה ביטוח. מר גניהר גורס שאין הבדל בין הבטחת פנסיה באמצעות קרן פנסיה והבטחתה בחברת ביטוח. החברות בקרן היא לפי התקשרות חוזית וכמו ההתקשרות עם חברת ביטוח יש בה היסוד של ביטוח.

עד כאן טענותיו של מר גניהר. האמת ניתנת להיאמר, כי יש לא מעט טעם בטענות אלה. בכל זאת, חושבני שלא נוכל לסטות מן ההלכה בענין זה המושרשת מימים ימימה באנגליה ושנתקבלה גם אצלנו.

בדרך כלל מגבשת פקודת הנזיקין שלנו את עקרונות המשפט המקובל בעניני נזיקין. אבל יש גם ענינים שהוסדרו באנגליה על-ידי חקיקה, אשר הועברה אלינו כפי שהיתה בזמן חקיקת פקודת הנזיקין בארץ. ענין חישוב דמי הנזק של תלויים בנפגע שנפטר הוא אחד מאלה. הדבר התחיל באנגליה בחוק תאונות המוות משנת 1846, המכונה כרגיל החוק של לורד קמפבל. בחוק זה נקבע באופן כללי וסתמי כי חבר המושבעים יכול לתת פיצויים שלפי דעתם הם ביחס הולם לנזק הנובע מהמוות. לא עבר זמן רב ובתי המשפט הגבילו את הפיצויים להפסד הממון הממשי שסבלו התלויים במנוח עקב מותו. כלומר, הבסיס לחישוב דמי הנזק הוא שיעור ההנאה הכספית שהמנוח היה מעניק לתלויים בעתיד אלמלא נפטר, וכנגד זה העמידו את טובות ההנאה שנפלו בחלקם כתוצאה מן המוות. כלשונו של לורד מקמילן (macmillan) בענין: davies v. powell duffryn collieries, ltd.; (no. 2): (1942), a.c. 601, 609; (1942), 1 all e.r. 657; 111 l.j.k.b. 418; 167 l.t. 74; 58 t.l.r. 240; 86 sol. jo. 294, h.l.

"מלבד כשישנה הוראה מפורשת נוגדת של החוק החרות, בקביעת הפיצויים שיש לפסוק לפי חוקי תאונות המוות לתלוי של אדם שמת, חייבים להביא בחשבון כל טובת הנאה כספית המגיעה לאותו תלוי כתוצאה ממות המנוח. ההפסד הנקי, כלומר יתרת ההפסד על הריווח, הוא המהווה את שיעור הפיצויים."

לפי המשפט המקובל נכללו בטובות ההנאה של התלויים שיש לזקפם על חשבון הפיצויים גם כספי ביטוח ותשלומי פנסיה. ראה: hicks v. newport, abergavenny & hereford railway: (1857), 122 e.r. 510, n.p.: 4 b. & s. 403, n; grand trunk railway company of canada v. jennings; (1888), 13 app. cas. 800; 58 l.j.p.c. 1; 59 l.t. 679; 37 w. r. 403; 4 t. l. r. 752, p.c; carling v. lebbon; (1927), 2 k.b. 108; (1927), w. n. 123; smith v. british european airways corporation and an.: (1951), 2 k.b. 893; (1951), 2 t.l.r. 608; 95 sol. jo. 579; (1951), 2 all e.r. 737, החוק החרות שינה מצב זה בהדרגה. בשנת 1908 הוחק חוק תאונות המוות (פיצויים), אשר הוציא מהחשבון כל סכום שהתלויים מקבלים לפי חוזה ביטוח, היא ההוראה המצויה אצלנו בסעיף 81(1) לפקודת הנזיקין. אחרי זה בא סעיף 22 לחוק הפנסיות המשותפות (contributory pensions) של אלמנות, יתומים ולעת זיקנה משנת 1929 והורה כי פנסיות מסוג זה גם הן לא תובאנה בחשבון הפיצויים. לאחר מכן, בשנת 1948, הוחלפה הוראה זו בהוראה מרחיבה, אשר הוסיפה לזה גם גימלה המשתלמת לפי חוקי הביטוח הלאומי משנת 1946. לאחרונה, בשנת 1959, באה הוראה כוללנית שלפיה אין להביא בחשבון הפיצויים כל כספי ביטוח, גימלה על-פי חוקי הביטוח הלאומי וכל פנסיה או טובת הנאה ששולמו או ישולמו כתוצאה מהמוות.

באופן מקביל חלה התפתחות דומה לפי עקרונות המשפט המקובל לגבי הנפגע שנשאר בחיים ותובע את נזקו. לפני כמאה שנה נקבע לראשונה בענין bradburn v. great western. railway company: (1875), 31 l.t. 464; (1874), l.r. 10 exch. 1; 44 l.j. ex. 9; 23 w.r. 48 כי בחישוב דמי הנזק של נפגע אין להנות את המזיק בכספי ביטוח המגיעים לניזוק עקב האירוע שגרם לנזק. הוראה דומה בחוק שלנו, שאין להביא בחשבון הפיצויים סכום המתקבל לפי חוזה ביטוח, מצויה בסעיף 86 לפקודת הנזיקין האזרחיים. בשאלת תשלומי פנסיה לנפגע נחלקו דעות הפוסקים באנגליה עד שבא בית הלורדים ובענין all e.r. 555, 557, 577; (1969), 2 w.r. 821; (1969), 1 lloyds rep. 183; k.i.r. 265, h.l. (e.) 1 parry v. cleaver: יישב ברוב דעות את הפלוגתא לטובת הדעה הגורסת שבחישוב הפיצויים אין להתחשב בתשלומים כאלה, בין אם הם משתלמים על-פי פוליסה של חברת ביטוח ובין אם הם משתלמים על-פי תכנית פנסיה של מקום העבודה. לדעה זו הגיע בית הלורדים על סמך נימוקים של צדק, סבירות ותקנת הציבור, שלדברי לורד ריד היו מאז ומעולם נר לרגלי המשפט המקובל בענין זה.

יש להטעים כי בשני המשפטים המנחים בסוגיה זו, כלומר משפטי bradburn, , ו-parry, , אובחנו בבירור המקרים שבהם הנפגע הוא התובע מן המקרים שבהם התלויים הם התובעים. בשניהם הודגש, כי לפי עקרונות המשפט המקובל יש לנכות מהפיצויים המגיעים לתלויים את טובות ההנאה הנופלות בחלקם כתוצאה מן המוות. כדברי לורד ריד (reid) בענין פרי, (שם, בע' 557, מול האות i):

"כאשר טיפלו בענין הפיצויים לפי החוק של לורד קמפבל התחשבו בתקבולים כאלה (של כספי ביטוח), עד אשר החוק שונה על-ידי חקיקה חדישה. שם היה זה כלל בל יעבור. כאן (כלומר, בתביעת נפגע) מעולם לא היה כלל כזה. המשפט המקובל טיפל בענין זה כענין התלוי על צדק, סבירות ותקנת הרבים."

ומה אצלנו. החוק החרות שלנו קפא על שמריו והפסיקה פילסה לה דרך בעקבות הפסיקה האנגלית. בענין שינדלר-רובין נגד מנהל רכבת ישראל, ע"א 125/57, בע' 1842, הוחלט כי -

"כל הנאה או יתרון המגיעים ליורשים הנתמכים אחרי מות הנפטר, שלא נהנו מהם בחייו, צריכים להיות מובאים בחשבון בקביעת דמי הנזק שנגרם להם לרגל מותו של הנפטר."

כבר אז אמרנו כי, לאור נוהגו הקבוע של בית-משפט זה לנכות מפיצויי היורשים הנתמכים את הפיצויים המגיעים להם כיורשים, ולא לפסוק להם את שניהם גם יחד, מאוחר מדי לטעון נגד ניכוי טובות הנאה ויתרונות אחרים הנופלים בחלקם של התלויים לרגל מות המנוח. מאז המשיך בית-משפט זה ללכת בעקיבות בדרך זו. בהתאם לכך פסקנו לדוגמה ב-ע"א 158/65, , שיש לנכות מדמי הנזק דמי תגמולים המשתלמים לתלויים מקופת קרן פנסיה. לא ראינו בדמים אלה סכום המשתלם לפי חוזה ביטוח. במפורש אמרנו:

"זהו סכום הנופל בחלקם של התלויים אך ורק מחמת המוות ולא על-פי חוזה ביטוח."

לא כן לגבי סכומים המושגים על-ידי ביטוח, אף שהביטוח נעשה בקרן או באמצעותה. לפיכך סכומים ששולמו לתלויים על-ידי קרן פנסיה על-פי התכנית של ביטוח חיים קולקטיבי שנעשה על-ידי הקרן בחברת ביטוח, או סכומים המשתלמים להם על-פי תכנית של ביטוח פנימי שנעשה על-ידי ועד העובדים מתוך כספים שהעובדים הפרישו לצורך זה, אינם מותרים בניכוי מדמי הנזק. באותו אופן פסק בית-משפט זה ב-ע"א 111/68, 115/68 - "לפידות" חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ, ו-3 אח' נגד לאה שליסר, ואח' וערעור שכנגד; פד"י, כרך כב (2), ע' 379, 385, לגבי סכום ששולם ישירות לתלויים על-ידי קרן הפנסיה של "מבטחים" על בסיס של ביטוח. אמר בית המשפט:

"לענין חוזה הביטוח כמשמעותו בסעיף 65 הנ"ל (הכוונה לסעיף 65 לפקודת הנזיקין האזרחיים וצריך היה להיות סעיף 55 הדן בתביעת תלויים, כעת סעיף 81 בנוסח החדש), אין נפקא מינה אם הביטוח נעשה בחברת ביטוח פרטית או בקופת ביטוח הדדי או בקרן פנסיה של 'מבטחים', שהוא מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ."

ראה כמו כן ע"א 125/68 (המ' 282/68) מחסני החמצן בע"מ נגד עזבון המנוח פנחס ברנשטיין, ואח'; פד"י, כרך כב (2), ע' 914, 922-923, בע' 922-923.

העקרון שלאורו הלכו בתי המשפט באנגליה, עד לתיקון החוק שלהם בשנת 1959, ובעקבותיהם - בתי המשפט שלנו, היה שתכנית פנסיה במקום העבודה המבוססת על תשלומי העובד והמעביד בלבד, אינה בבחינת חוזה ביטוח כמשמעותו בסעיף 81(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בענין פרי, , הביע לורד ריד את דעתו, שאף סידור כזה הוא "צורה של ביטוח", וכשלעצמי סבורני שיש טעם בדעה זו ובהסברים שניתנו לביסוסה. אמנם, דברי לורד ריד נאמרו בקשר לתביעה של הנפגע עצמו, ועד אז היו דעות שונות לגבי השיקולים החלים על תביעה כזאת בהשוואה לתביעה של תלויים. באנגליה, עד היום אין הוראת חוק חרות לענין שומת דמי הנזק בתביעת נזיקין של נפגע ובתי המשפט הם בני-חורין לפתח את ההלכה בענין זה כראות עינם. ואילו לגבי תביעת פיצויים של תלויים היתה עד שנת 1959 הוראת חוק חרות המוציאה מכלל אפשרות ניכוי מהפיצויים כל סכום המשתלם "לפי חוזה ביטוח", ועד אז פרשו בתי המשפט את הביטוי הזה שאינו כולל תכנית פנסיה, עד שהפרלמנט ראה כורח לעצמו ובשנת 1959 שינה את המצב על-ידי חקיקה.

מר גניהר היה רוצה שאנו נעשה על-ידי פסיקה מה שנעשה באנגליה על-ידי חקיקה. אינני יכול לומר כעת אם הייתי נרתע מלשמוע בקולו, אילו היתה זאת הפעם הראשונה שנזדמן לנו לדון בסוגיה זו והאזנו לטענותיו ולהסבריו המעמיקים. אבל לא זהו המצב. בית-משפט זה דן בשאלה זאת ממש לא אחת, ופסק אחרת, בהרמוניה עם הפסיקה האנגלית. אמנם בית-משפט זה אינו חייב ללכת בתלם תקדימיו הוא, אבל חושבני כי לא נוכל במקרה זה לסטות מהם רק בגלל פסק-דינו החדיש של בית הלורדים בענין פרי, , שאגב ענינו היה תביעת נפגע ולא תביעת תלויים. להיפך, במידה שיש בו הבעת דעה הנוגעת לעניננו, כמו למשל דברי לורד ריד שהובאו לעיל, הרי שהיא מחזקת את פרשנות החוק כפי שהיה מלפני שנת 1959. ודוקא דוגמת חוק זה שרירה וקיימת אצלנו.

לענין פרשנות חוק שלנו הלקוח מחוק חרות אנגלי, אמר השופט ח' כהן
בפסק-דינו ב-ד"נ 29/69 - אביבים בגוש 3947 בע"מ ו-333 אח' נגד שר האוצר, ואח'; פד"י, כרך כד (2), ע' 397, 413, בע' 413:

"הפסיקה האנגלית, אף שאין בה עוד בשבילנו כוח של תקדים מחייב, משקל רב, ולעתים אולי גם מכריע, נודע לה לענין פרשנותן של פקודות מנדטוריות שהועתקו מן החוק האנגלי או שצמחו על רקע הפסיקה האנגלית, אפילו אין בהן בפקודות הללו הוראה מפורשת שיש לפרשה על-פי המשפט המקובל האנגלי. מקום שפקודה מנדטורית הועתקה מלה במלה מחוק אנגלי, ולפני נתינת הפקודה כבר נתפרש החוק בבתי המשפט האנגליים, חזקה על המחוקק המנדטורי שהתכוון לחוקק לארץ-ישראל את החוק האנגלי כפי שנתפרש על-ידי בתי המשפט באנגליה; ואין צריך לומר שחזקה זו אינה תופסת בהכרח בפסקי-דין אנגליים שניתנו לאחר תחילת הפקודה המנדטורית..."

לא-כל-שכן במקרה כמו זה שלפנינו, שבו השתמשה פקודת הנזיקין באותה לשון כמו חוק תאונות המוות האנגלי משנת 1908, והפקודה גם קובעת כי משמעות הביטויים המשמשים בה היא כמשמעות הנודעת להם במשפט האנגלי ויש לפרשם באותו אופן.

על-כן, חובתנו היא לפרש בהקשר זה את הביטוי "לפי חוזה ביטוח" כפי שפורש באנגליה עד לזמן חקיקת הפקודה שלנו בשנת 1947. לפי פירוש זה, תכנית פנסיה במקום העבודה אינה בגדר חוזה ביטוח, והתוצאה היא שבקביעת שומת הפיצויים של תלויים יש להביא בחשבון את התשלומים שהם מקבלים על-פי תכנית כזאת.

כאן עלולה להתעורר שאלה אחרת, והיא: מה דינם של תקבולים המגיעים לנפגע עצמו על-פי תכנית פנסיה? בענין שינדל רובין, , הבחנו בין תביעת הנפגע עצמו לבין תביעת התוליים. הסתייגנו מהדעה שהובעה ב-ע"א 77/55 - זאב שכטר נגד נתן הולצר, ואח' וערעור שכנגד: פד"י, כרך י, ע' 124; פי"ם, כרך כא, ע' 416, כי אותו דין חל בשני המקרים, היינו, שבשניהם אין להביא בחשבון הפיצויים הנאות שונות, לרבות פנסיה. בעוד ששללנו דעה זו לגבי תביעה של תלויים, הצבענו על כך שהמשפטים האנגליים ששימשו אסמכתא לדעה זו, bradburn v. great western railway company; (1875); payne v. railway executive: (1952), 1 k.b. 26; (1951), 2 all e.r. 910; (1951), 2 t.l.r. 929; 95 sol. jo. 710 התייחסו לתביעה של הנפגע עצמו. והנה בא כעת בית-הלורדים בענין פרי, , וסמך את ידו על כך.

ברם, אצלנו נוקטת פקודת הנזיקין אותה לשון "לפי חוזה ביטוח" הן בסעיף 81, המתייחס לתביעת תלויים, והן בסעיף 86, המתייחס לתביעת הנפגע עצמו. קיימת איפוא האפשרות שיבוא מי שיבוא ויטען שיש לתת אותו פירוש לביטוי זה בשני המקרים. במקרה כזה נגיע למצב שגם נפגע התובע את נזקו - כמוהו כמו תלויים התובעים את נזקם - יצטרך לוותר לטובת המזיק על כל טובת הנאה חמרית הבאה לו שלא כתוצאה מחוזה ביטוח כפי שזה פורש בפסק-דין זה שלנו. דרושה איפוא פעולה מהירה מצד המחוקק שתקדים רפואה למכה אפשרית זאת, ועל אחת כמה וכמה למכה הוודאית הקיימת בתביעת פיצויים של התלויים, שבה - כלשונו של לורד פירס בענין פרי, (שם, בע' 577, מול האות i) - במקום שתשלומי פנסיה ייטיבו עם הסובלים ממעשה עוולה הם מסייעים בידי עושי העוולה הגורמים לו נזק.

מצער הדבר, שחסר כנראה אצלנו מעקב מספיק אחרי התפתחות הפסיקה והחקיקה באנגליה בענינים שירשנו מהם והתיקונים הנעשים שם כדי להתאים את המצב למציאות המשתנה ולרגשות הצדק שהם נחלת חברה מודרנית בזמננו. לדעתי, הענין הנדון קורא לתיקון מהיר של החוק כדי להבטיח לנפגע, ובמותו - לתלויים בו, את פרי דאגתם המוקדמת לעצמם, בכל צורה שהיא, למקרה של חבלה או מוות. אין לי כל ספק, כי המצב הנוכחי טומן בחובו אי-צדק כלפי משפחת הנפגע (ואולי, כאמור, גם לו עצמו), כאשר לא הם אלא המזיק נהנה מפרי חסכונותם ודאגתם המוקדמת לעצמם, אם בצורת ביטוח ואם על-ידי הבטחת תשלומי פנסיה או מענקים בכל דרך שהיא.

אגב, באנגליה הרחיב החוק משנת 1959 גם את חוג התובעים במקרה מוות, כולל כעת גם אח, אחות, דודה ודודה וצאצאיהם, ולא רק בן זוג, הורה וילד - כפי שנשאר אצלנו עד היום הזה.

נשאר עוד ענין ההיוון. השופטת המלומדת חילקה את הזמן שבו נהנו וייהנו התלויים מתשלומי הפנסיה לשלוש תקופות:

א. עד לתאריך פסק-הדין, שלגביו אין כמובן כל היוון.

ב. מתאריך פסק הדין ועד אשר ימלאו לילדה הקטנה ביותר 18 שנה (כלומר, עד הזמן שבו ייצאו כל הילדים ממעגל הנתמכים) - 15 שנה והיוון של 25%.

ג. 13 שנה נוספות, שבהן נשארת האלמנה הנתמכת היחידה, והפנסיה מופחתת מ-60% ל-50% - היוון של 35%.

לעומת זה, בחישוב הפסד התמיכה של האלמנה והיתומים גם יחד במשך כל זמן תלותם המשוער במנוח, עשתה השופטת המלומדת היוון על בסיס של 40% בממוצע.

טוען מר גניהר, בייחוד לגבי התקופה השלישית שבה נשארת האלמנה הנתמכת היחידה, כי השופטת המלומדת נקטה אחוז נמוך ביותר של היוון, בשים לב לכך שבתקופה זו מתחילה הפנסיה להשתלם לא מיד אלא כעבור 15 שנה. לדעתו, היה זה נכון לעשות היוון ממוצע ושווה של 40% הן לגבי סכומי התמיכה והן לגבי תשלומי הפנסיה.

מר נתן תמך בדרכה של השופטת המלומדת שעשתה היוון נפרד לתשלומי הפנסיה בכל אחת משתי התקופות הנ"ל, אך הוא בעצמו העיר, כי בתקופה הראשונה, לפי החישובים המקובלים, שיעור היוון המתאים הוא 30% ולא 25%, וגם הסכים שלגבי התקופה השניה יהיה ההיוון בשיעור של 45% במקום 35%.

לנו נראה, שיש לקבל את הצעת מר גניהר. כשם שבהיוון סכומי התמיכה לתקופותיה השונות לפי סדר צאת הילדים ממעגל הנתמכים עם התבגרותם לא עשתה השופטת המלומדת היוון נפרד לכל אחת מהן, אלא לקחה שיעור ממוצע לאורך כל הזמן, כך היה ראוי לעשות לגבי תשלומי הפנסיה. בלי להיכנס לחישובים מדוקדקים נראה לנו ששיעור ההיוון הכולל המתאים הוא 40% ואין סיבה לעשותו שונה מאשר זה שנלקח לגבי הפסד התמיכה המשוער.

פריט אחר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הטעון שינוי, הוא ענין שכר טרחת עורך דין. שני הצדדים הסכימו שיש להעלות את הסכום מ-1,200 ל"י ל-5,000 ל"י.

בכפיפות לשני התיקונים דלעיל בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אני מציע לדחות את הערעור.

השופט ח' כהן
: אני מסכים.

השופט י' כהן
: אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, אב-בית-הדין, ולנימוקים שבפסק-דינו, אך אין אני מוכן להצטרף להמלצתו בדבר הצורך בתיקון של החוק, על מנת להגדיל את הפיצויים הנפסקים בעד אבדן תמיכה. לפי המצב כפי שהוא כעת, אין הנתמכים במקרה דנא ובמקרים אחרים הדומים לו יוצאים נפסדים והם זוכים במלוא התמיכה הכספית, שהיו נהנים ממנה מידי הנפגע לולא העוולה, אך תמורת התמיכה איננה משתלמת כולה על-ידי האחראי לעוולה, אלא באה בחלקה מכספי קרנות פנסיה או במקרים בהם הפנסיה היא תקציבית - מכספי המעביד. בכך לא נגרם עוול לנתמכים, אשר זוכים בפיצוי מלא בעד אבדן התמיכה. הנימוק, שכתוצאה ממצב ענינים זה נהנה המזיק מפרי חסכנותו ודאגתו העצמית של הניזוק, לא נראה לי כמצדיק את תיקון החוק לפי אותו הקו שמציע חברי הנכבד, השופט ברנזון
. הרוב של ציבור השכירים בארץ מועסק במקומות עבודה, שבהם ההקצבה לקרנות פנסיה נעשית מכספי המעביד והעובד, לפי תנאי חוזה העבודה או שבהם הפנסיה היא תקציבית, היינו משתלמת על-ידי המעביד, ללא השתתפות ישירה של העובד (כגון גימלאות לעובדי מדינה). בכל אותם מקרים יצירת הזכות לפנסיה איננה תלויה ברצונו של העובד, בניגוד לחוזה ביטוח, שנעשה על-פי רוב לפי בחירתו החפשית של המבוטח. על כל פנים, גם אם אפשר לראות זכות לפנסיה כפרי חסכנותו של הנפגע, מכיון שזכות זו צומחת לעובד כתוצאה מעבודתו, והיא חלק מהתנאים הסוציאליים הקשורים בעבודה, אין הבדל יסודי בין פרי חסכנות זה ובין חסכונות אחרים של הנפגע. כידוע מנכים מהפסדי תמיכה את הערך המואץ של כל הנכסים שבהם זוכה הנתמך, כתוצאה ממותו של התומך, וגם מכך נהנה המזיק. אם איפוא ללכת בעקביות לפי הצעת אב-בית-הדין, התיקון בחוק צריך לבטל לא רק ניכויים עקב פנסיה אלא את כל הניכויים עקב טובות ההנאה השונות שבהן זוכה הנתמך כתוצאה מהמאורע שגרם למות התומך. התוצאה של שינוי כזה בחוק תהיה, שהנתמך יועמד מבחינה חמרית לא פעם במצב הרבה יותר טוב, משהיה נתון בו לולא התאונה. יש לזכור שכתוצאה מפסיקת בית-משפט זה, אין מביאים בחשבון את קיומו של מס הכנסה בקביעת שיעור הפסדי התמיכה ואין מתחשבים בסיכויי האלמנה להינשא מחדש, ובכך זכויות נתמך בישראל גדולות מאלה שבאנגליה, שבה הפסד התמיכה מחושב לפי המשכורת שאחרי ניכוי המס ובתביעת האלמנה מתחשבים בסיכוייה להינשא מחדש. אין אני סבור שמההכרח להגדיל בדרך של תיקון חוק עוד יותר את הפער בין הפסד התמיכה כפי שבית-המשפט קובע אותו ובין הפסד התמיכה הממשי.

גם המניע של מניעת "הנאה" מהמזיק, אינו נראה לי כהצדקה מספיקה לתיקון החוק. עובדה היא, שברוב המכריע של המקרים לא המזיק הוא שנושא בנטל הפיצויים, אלא המבטח של המזיק או מעבידו. בסופו של דבר כל הגדלה בשיעור הפיצויים אינה נופלת על שכמם של מבצעי עוולות, אלא היא מועברת לשכמו של הציבור בדרכים שונות, כגון על-ידי הגדלת תעריפי ביטוח, כשדמי הביטוח מהווים חלק מהוצאות היצור ומשתלמים בחשבון סופי על-ידי הצרכנים. ייתכן שהציבור הוא "עשיר" למדי, כדי לשאת בנטל נוסף של הגדלת הפיצויים, אך אם כך הדבר הייתי רואה כצורך דחוף יותר להעניק פיצויים לאותם נפגעים, שלפי המצב המשפטי הקיים אינם זוכים בפיצויים כלל. לדוגמה - קרבנות מעשי פשע אינם זוכים אצלנו לכל פיצוי, בשעה שבאנגליה דאג להם המחוקק לפני שנים מספר והעניק להם פיצויים מכספי המדינה. נפגעים אחרים, שאינם זוכים לכל פיצוי, הם נפגעי תאונות דרכים, כשהתאונה לא אירעה ברשלנות הנהג, או כשאין הוכחה של רשלנות. עוד יש לציין שכנראה אין קרנות פנסיה זכאיות להיפרע מהמזיק עבור הסכומים שהן משלמות לניזוקים, שסכומים שמקטינים את הפיצויים שעל המזיק לשלם, מכיון שהוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, אינן חלות על תשלומים אלה (ראה בענין זה את מאמרו של א' מאיר, הפרקליט, כ"א, ע' 502, 503). ייתכן שיש לתת זכות חזרה אל המזיק למשלמי פנסיות, כשם שניתנה זכות דומה למוסד לביטוח לאומי.

בנתון לאמור לעיל אני מצטרף לפסק הדין של אב בית הדין, השופט ברנזון
.

לאור האמור לעיל, אנו מחליטים לתקן את פסק הדין של בית המשפט המחוזי באופן שבמקום סכום של 66,161 ל"י שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי למערערים יבוא סכום של 70,913 ל"י, בצירוף ריבית כפי שנפסקה בבית המשפט המחוזי. כן ישלמו המשיבים מס' 3 ו-4 ביחד ולחוד למערערים את הוצאות המשפט בבית המשפט המחוזי לפי הסכום שנפסק לעיל, ובנוסף לכך שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ל"י. יתר חלקי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי יישארו ללא שינוי.

כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה.

ניתן היום, כ"ד בסיון תשל"א (17.6.1971).








עא בית המשפט העליון 154/70 שושנה בידה ו-7 אח' נ' חנן רובין ו-7 אח', [ פ"ד: כה 2 43 ] (פורסם ב-ֽ 17/06/1971)