פסקי דין על אפריאט דוד | פסקי דין על חדד אלפרד | פסקי דין על ר. בלכר ואח' |

1430/98 פ     01/05/2001




פ 1430/98 מדינת ישראל נ' אפריאט דוד, חדד אלפרד, ר. בלכר ואח'




בעניין:

50



בתי המשפט


פ
001430/98
בית משפט השלום
ב
א
י
ל
ת



1.5.2001

תאריך
:

כב' השופט מ. נדל


בפני
:



בעניין:
מדינת ישראל


על-ידי ב"כ עוה"ד
:
א. דרנבוים
המאשימה



נ ג ד




1 . אפריאט דוד


2 . חדד אלפרד


על-ידי ב"כ עוה"ד
:
ר. בלכר
הנאשם




החלטה


1.
טוענת באת כוחה של המאשימה, כי לפי סעיף 12(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, הודיה שניתנה חופשית ומרצון, ושנמסרה בלא נקיטת אמצעים פסולים הנה קבילה. במקרה דנן לטענתה, נמסרה ההודיה באופן חופשי ומרצון ולמעשה, כאשר קבילות ההודיה לא נפגמה, מדובר בעניין משקלה בלבד. לכן, אין באי קיום אזהרה פורמאלית כאמור, כדי להפוך את החקירה לבלתי הוגנת, ולפיכך לנפסדת. השאלה היא, האם דרך החקירה הביאה את הנאשמים לומר דברים שאינם אמת. יש לבחון את התוצאה מאחר והאזהרה היא אינדיקציה בלבד ולא מחליפה את הרצון הטוב והחופשי במהלך גביית ההודעה.

2.
טוען בא כוח הנאשמים לעומת זאת, לפסלות ההודיה שנגבתה מפי הנאשמים בעת שהובאו לחקירה במשטרה. זאת מן הטעם, שלא נמסרה לנאשמים אזהרה לפי סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, בדבר זכותם שלא לומר דבר בעת חקירתם העלול להפלילם, כי כל דבר שיאמרו עשוי לשמש ראיה כנגדם, וכן כי הימנעותם מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדם. עוד טוען בא כוחם, כי בעת החקירה במשטרה לא נאמר לנאשמים שהנם חשודים בעבירה, למרות שלטענתו, הדבר היה ברור לחוקרים. החוקרים פעלו בדרך שגרמה לנאשמים למסור את הודאתם באופן שהוא לא חופשי ומרצון, בניגוד להוראות סעיף 12(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971. מדובר לגרסתו, בחוסר תום לב קולקטיבי של המשטרה ובהפרה כפולה, הן של זכות השתיקה והן של זכות ההוועצות.

3.
לגבי טענות בא כוחם של הנאשמים. על פניו נראה, כי לפחות החוקר איפרגן פעל שלא כשורה בכך שלא חקר את הנאשם מס' 1 תחת אזהרה. החוקרים ידעו טרם שחקרו את הנאשמים מעדויות הילדים, ומתשאול האחראי על מבנים ציבוריים בעירייה מר שמעון מדלסי, כי הנאשמים ככל הנראה, מעורבים באירוע. הוא אף סיפר, כי אלו הם האנשים שהיו מופקדים על העבודות באותו מבנה ואף נראו עובדים שם,
[ראה: פרוטוקול עמודים 16-15]
. החוקרים טענו כי במקרי רשלנות יש הוראת פמ"ד לגבות עדויות פתוחות לא תחת אזהרה. בחקירה הנגדית אף הודה רפ"ק חכמון שבענין של אפריאט, החוקר איפרגן היה צריך לחוקרו תחת אזהרה, ולא תקין הוא שהדבר לא נעשה,
[ראה: עמוד 37 לפרוטוקול בשורות 22-18]
.
על פניו נראה, שגביית עדותם של הנאשמים שלא תחת אזהרה לא היתה תקינה. השאלה הנשאלת, והיא הרלבנטית למשפט הזוטא, היא בעניין קבילותן של ההודיות.

הנאשמים בחרו שלא להעיד במשפט הזוטא. משום כך, גרסתם בעניין אופן השפעת החקירה עליהם, לא הובאה בפני
בית המשפט.

4.
סעיף 12(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 קובע כדלקמן:
”
12.
הודיה [תיקון: תש"ם]
(א)
עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון“.
הסניגור המלומד סקר במסגרת הטיעונים שהגיש, את הגישה המסורתית כפי שהיתה נוהגת קודם להלכת מועדי שנושא דגלה היה כב' השופט לנדוי. עיקרה הוא, כי מבחן קבילות הראיה הינו מבחן אובייקטיבי של התנהגות החוקר. לאמור, במקום שהתנהגותו של החוקר היתה, על-פי אמות מידה אובייקטיביות, הוגנת וסבירה ההודיה תתקבל ולהיפך,
[כב' השופט קדמי בספרו "על הראיות", חלק ראשון הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999 בע"מ 36]
. בפסק-דין בעניין מועדי חל המהפך ונתקבלה גישתו של כב' השופט ח' כהן לפיה; מבחן קבילותה של הודיה הינו מבחן סובייקטיבי. היינו, אופן השפעתם של אמצעי חקירה פסולים, על שלמות הרצון של הנחקר. הודיה אינה נפסלת מניה וביה בשל עצם הנקיטה באמצעי פסול; אלא, בית המשפט יבדוק ויבחן אם היה בכוחו של אותו אמצעי פסול, כדי לשלול את "חופשיות הרצון" של הנחקר המסוים שמסר את ההודיה,
[שם, בעמודים 30 ו- 36]
. בשני פסקי הדין של בית-הדין הצבאי המחוזי, בעניינם של יששכרוב ופינטו, קיבל אמנם בית-הדין את טענותיו של הסניגור והורה לפסול את הודיות הנאשמים כראיה, מפאת אי-הודעה על זכות השתיקה. אך שני העניינים האלו עדיין תלויים ועומדים בערעור בפני
בית-המשפט העליון.

כב' השופט קדמי בספר, בעמוד 66 כותב כי:
”הכלל הנוהג כיום הוא, כי העדר אזהרה – מהווה אחד השיקולים ששוקל בית המשפט לעניין קבילותה של הודיה, על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה... מקום שלא ניתנה אזהרה פורמלית, אך בנסיבות העניין ברור שהנחקר היה ער ומודע לכך שהוא "נחקר" על ידי איש מרות – די בכך כדי שהעדר האזהרה הפורמלית יאבד את משקלו... בכל מקרה של הפרה מכוונת של חובה זו... יטה (ביהמ"ש) לפסול הודיה שנמסרה בלעדיה... עם זאת יודגש כי "טעות" מצד החשוד בדבר המשמעות של העדר אזהרה, כל עוד אין היא נעוצה בהתנהגות מטעה מכוונת מצד החוקר – לא תביא, כשלעצמה, לפסילת ההודיה“.
שם, על האסמכתאות המופיעות.


הלכה זו זכתה לתמיכת בית המשפט העליון בע"פ 450/82 (טריפי), ע"פ 240/84 (חטיב), ד"נ 9/83 (ועקנין) ואף לאחרונה בע"פ 1382/99 (בלחניס). אמנם, צדק הסניגור בדבריו שזכות השתיקה היא זכות יסוד שנאשם אינו יכול לוותר עליה, ואף אם בחר שלא לשתוק הודיה מפיו תהיה פסולה. אולם כב' השופט אילן מסייג את הדברים;
”אי קיומן
(של תקנות השופטים – הערה שלי מ.נ.),
נמנית בין יתר השיקולים ששוקל בית-המשפט, כשהוא דן בשאלת קבילות ההודיה...יתכן שנאשם יוכל להצליח במשפט זוטא במקום שישכנע את בית-המשפט שלא שמר על זכותו לשתוק, כי הטעו אותו לחשוב שיועמד לדין בעבירה קלה יותר, ואילו אם היה יודע שיגישו נגדו אישום חמור, היה בוחר לשתוק“.


בבית-המשפט המחוזי, בתפ"ח (תל-אביב) 3078/97 (חטיב בן האשם), מציין כב' אב"ד עמית כי:

”...בסוגיה הנדונה,
(טענת נאשם לפסלות הודיה באשר הוא לא הוזהר – הערה שלי מ.נ.),
משום השתרשות ההלכה הפסוקה, רק פסק-דין של בית משפט העליון או שינוי בחקיקה, יכול להביא לשינוי בהלכה“.

כמו כן מציין כב' אב"ד עמית, ובהמשך גם כבוד השופטים המר וטימן, כי הם אינם מקבלים את פסיקת בית-המשפט המחוזי נצרת בת"פ 511/97 (עדנאן עודה), ואופן היישום בו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לגבי קבילות הודיה שניתנה שלא תחת אזהרה.
גם בדו"ח הועדה בעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (בראשות כב' השופט גולדברג) מדצמבר 94', המבחן הראוי ליישום הוא, כי כל הודעה שהושגה בעינויים או באמצעים פסולים חמורים כדוגמתם אינה קבילה. זאת ללא כל קשר למהימנות ההודיה. מבחן זה מאמץ כלל פסילה גורף. אשר לאמצעים פסולים בחקירה שלא הגיעו לכדי עינויים, או אמצעים פסולים חמורים כדוגמתם, אין לדעת הועדה להחיל עליהם את כלל הפסילה הגורפת. המגמה המקובלת על הועדה, היא זו שגם מצאה ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון, כי:
”משפט אינו קונפדרציה של משפטי זוטא“,
וכי יש לשקול הודיה שנגבתה באמצעים פסולים (שאינם מגיעים לכדי עינויים), ככל ראיה אחרת, בסופו של ההליך.

5.
לא מצאתי במקרה זה, כי החוקרים עשו שימוש באמצעי פסול בעת שגבו "עדות פתוחה" מהנאשמים, או כי הטעו אותם. הסניגור טען בסיכומיו, כי יש לחזור לגישתו של השופט לנדוי. אולם גם על-פי אותה גישה, פסלות התנהגות החוקר נמדדת על בסיס המידע שברשותו של החוקר ותום ליבו. גם אם אובייקטיבית נוטים היינו לקבוע שהתנהגותו של חוקר לוקה בחוסר הגינות, בעקרון, תום ליבו של החוקר הוא הקובע; ואם עשה החוקר את אשר עשה בתום לב על בסיס המידע שהיא אז ברשותו, תום הלב שליווה את עשיית המעשה יכריע, ולא טבעו האובייקטיבי של אותו מעשה.

במקרה זה, קרתה אמנם תקלה באופן חקירתו של החוקר איפרגן, כפי שציין רפ"ק חכמון. אולם רפ"ק חכמון בחקירתו הנגדית הדגיש, כי הוא בטוח שהחוקר עשה זאת בתום לב, אין לו ספק בכך והוא מכירו שנים. החוקר איפרגן בעדותו ציין כי גבה עדות פתוחה משום שזו היתה ההנחיה, ולאחר מכן, הזמין את הנאשם מס' 1 לחקירה תחת אזהרה. גם הסניגור בסיכומיו בחר שלא לייחס חוסר תום לב ספציפי לחוקרים, אלא חוסר תום לב קולקטיבי למשטרה.

יש להדגיש, כי מבחן קבילותה של הודיה מקופל במילים "חופשית ומרצון". הכוונה היא להודיה הנמסרת בנסיבות שבהן נשמרת למוסר "יכולת הבחירה" אם למסור הודיה אם לאו. כלומר, אין די בכך שהחוקר נקט אמצעים פסולים על-פי אמת מידה אובייקטיבית כדי להביא לפסילתה של הודיה, אלא על בית המשפט לבדוק ולקבוע אם הנקיטה באמצעים פסולים אלה גרמה בפועל "לשבירת רצונו" של הנחקר. לאמור, בכך שמסר את ההודיה שלא "חופשית ומרצון",
[שם, בעמוד 30]
.

הטעם שנתנה הפסיקה בשעתו לפסילתה של הודיה נעוץ היה בחשש שמא היא כוזבת, ושערי בית המשפט נעולים כידוע בפני
ראיות שמלכתחילה חשודות הן להיות כוזבות. הפסיקה מלמדת כי הגורמים המביאים לכלל פסילתה של הודיה מחולקים לחמש קבוצות: א. האלימות והאיום באלימות; ב. נקיטה בשיטת תחקור בלתי הוגנת; ג. יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים; ד. שימוש בתחבולה בלתי הוגנת; ה. נקיטה באמצעי פיתוי והשאה בלתי הוגנים.

אף לא אחד מאותם אבות פסול לא הוכח בפני
במשפט זה. הנאשמים כאמור, בחרו שלא להעיד. גם לגרסת הסניגור, מדובר בגישה חדשה-ישנה אשר בית המשפט העליון מתבקש לאמץ אותה (מחדש). הדבר עדיין תלוי ועומד בפני
ו, ומדינת ישראל
עומדת בעולם המתוקן לבדה בסוגיה זו. היינו, רק פסק-דין של בית המשפט העליון או שינוי בחקיקה יוכל לגרום לשינוי ההלכה.

6.
כיוון שכך, ומכיוון שהתביעה עמדה בנטל הנדרש ממנה להוכיח כי ההודעות לא נגבו באמצעים פסולים, אני מתיר את הגשתן. לעניין משקלן, זה כאמור ישקל עם תום ההליך.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ניתנה היום ח' באייר, תשס"א (1 במאי 2001), בלשכתי, בהעדר.

מ. נדל

- שופט
001430/98פ
136 אבנר






פ בית משפט שלום 1430/98 מדינת ישראל נ' אפריאט דוד, חדד אלפרד, ר. בלכר ואח' (פורסם ב-ֽ 01/05/2001)