פסקי דין על בתיה סגל | פסקי דין על יוסף סגל | פסקי דין על בנק איגוד לישראל | פסקי דין על סניף ראשי | פסקי דין על חיפה ואח' |

1086/04 בשא     02/05/2004




בשא 1086/04 בתיה סגל, יוסף סגל נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, סניף ראשי, חיפה ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט מחוזי חיפה
בש"א 001086/04
תיק אזרחי 222/04

בפני
:
כב' השופט י. גריל
תאריך:
02/05/2004



*בענין:
1 . בתיה סגל


2 . יוסף סגל



ע"י ב"כ עו"ד
י. סגל


המבקשים


- נ ג ד-


בנק איגוד לישראל בע"מ
,
סניף ראשי
, חיפה



ע"י ב"כ עו"ד
ב. לוינבוק


המשיב


החלטה

א.
בקשתם של המבקשים היא למתן צו מניעה זמני שימנע מן המשיב לפעול למימוש מניותיה של המבקשת מס' 1 (להלן: "המבקשת"), או חלקן, בחברת תכשיטי כפריס בע"מ, כל עוד לא יינתן צו של בית המשפט המתיר למשיב לעשות כן, צו שגם יקבע את התנאים שבמסגרתם יהא המשיב רשאי לממש את המניות.
כן עותרים המבקשים למתן צו מניעה זמני שימנע מן המשיב לפעול למימוש מניותיה של המבקשת, או חלקן, בחברת תכשיטי כפריס, וזאת בשווי
שהינו נמוך מ-4.65 ₪ למניה, או לחילופין, בשיעור שיקבע בית המשפט, כל עוד שווי המניה אינו מגיע לשיעור שייקבע כאמור.

ב.
הבקשה שהוגשה ביום 18.1.04, נתמכת בתצהירו של המבקש מס' 2 עוה"ד יוסף סגל
(להלן: "המבקש מס' 2") מאותו תאריך. בהמשך, ביום 26.2.04, צורף גם תצהירה של המבקשת מיום 18.1.04 זאת לאחר שב"כ המשיב ציין בפני
ב"כ המבקשים שלא נתקבל בידו עותק תצהירה של המבקשת.

המבקשים הינם בעל ואישה. המבקשת היא בעלת מניות בחברת תכשיטי כפריס בע"מ, שהיא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. מניותיה של המבקשת מוחזקות בנאמנות בידיו של עו"ד א. רבינוביץ, לפי הסכם נאמנות מיום 29.10.95 שצורף כנספח א' לבקשה.
נטען בנימוקי הבקשה, ששיעור החזקת המבקשת במניות כפריס עמד על 25.7%. באפריל 2003 העבירה המבקשת לשניים מילדיהם של בני הזוג, בהסכמת הבנק - המשיב, בעלות בחלק מן המניות (כ-40%) כשמובהר שהבקשה נשוא הדיון כאן כוללת גם את אותן מניות של המבקשת שהועברו לילדיה.

ביום 12.9.00 פתחו המבקשים חשבון בנק אצל המשיב.
ביום 16.11.00 חתמה המבקשת על שטר מישכון ניירות ערך במסגרתו מושכנו מניותיה של המבקשת בחברת כפריס (סה"כ 2,100,000 ע"נ מניות רגילות) לפי שטר המשכון המצורף כנספח ב' לבקשה.

במועד החתימה על שטר המישכון היה שווי המניה בבורסה 7.65 ₪ למניה, כך שהשווי הכולל של מניות המבקשת בבורסה עמד על 16,065,000 ₪

המבקשים קיבלו מן המשיב אשראים והלוואות בסכומים שונים. בגין יתרת חוב בסך 5,506,720 ₪ הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בת"א כנגד המבקשים.

ג.
לטענת המבקשת, היא לא קיבלה כל הסבר או פירוט מן המשיב בדבר תוכן המסמכים ומהות המסמכים שעליהם חתמה, לרבות שטר המשכון, ההוראות וההתניות שבמסגרתו, וגם לא התבקשה לוותר על הסבר מסוג זה. לטענת המבקשת על בקשות שונות להקצאת אשראים בסכומים גבוהים של מאות אלפי שקלים היא אינה חתומה, וגם לא ידעה על כך.

הטענה העיקרית של המבקשים היא, שהמשיב אינו רשאי לממש את המניות וכי על ידי פעולת המימוש הוא מפר באופן קיצוני את חובותיו כלפי המבקשים.
גם אם החוב המגיע למשיב הוא לפי הנטען על ידו או בשיעור דומה, הרי מכל מקום מימוש המניות כיום על ידי המשיב הוא בגדר הפרה בוטה חמורה וקיצונית של חובת תום הלב של מוסד בנקאי ושל בעל משכון.

ביום 14.3.01 פנה המשיב אל המבקשים במכתב המצורף כנספח ד' לבקשה. במכתב נטען כי שווי השוק של המניות שנמסרו למשיב כבטחון ירד לכדי 55% משוויין ולכן נתבקשו המבקשים להמציא בטוחות בשווי החסר להנחת דעתו של המשיב. באותו מועד ירד שווי השוק של המניה ל-4.65 ₪ למניה.

המבקשים מציינים שהם לא המציאו בטוחות נוספות, ואילו המשיב לא פעל למימוש המניות או חלקן. לטענת המבקשים, בתאריך הנ"ל, 14.3.01, לא הגיע חובם של המבקשים כלפי המשיב אף לא לכדי שליש מערך המניות המשועבדות. אילו היה המשיב מממש באותה עת, או בסמוך לכך, את המניות, או חלקן, היה חובם של המבקשים למשיב מסולק במלואו, ואף היתה נותרת יתרה כספית של מיליוני ₪ אם במניות, ואם בכסף, לזכות המבקשת.

לטענת המבקשים פועל המשיב כיום בחוסר תום לב כלפי המבקשים באופן הגורם להם נזק ניכר כך שהם יוותרו ללא הנכס הממושכן ועם חוב גבוה כלפי המשיב.

בתחילת יולי 2003 מימש המשיב 91,537 מניות של המבקשת לפי שווי של 2.46 ₪ - 2.658 ₪ למניה, לפי הודעת המימוש המצורפת כנספח ה' לבקשה. בתגובה פנה המבקש מס' 2 לבנק במכתבו מיום 7.7.03 (נספח ו' לבקשה) בו הוא מחה כנגד המימוש.

לאחר מכן נתקיימו פגישות בין המבקש מס' 2 לנציגי המשיב מבלי שהצדדים הגיעו להסכמה. ביום 8.1.04 הודיע המשיב שבדעתו להמשיך לנקוט בהליכי מימוש, וביום 14.1.04 מימש המשיב מניות נוספות בשווי של 1 ₪ - 1.1 ₪ למניה, וככל הנראה מומשו כ-63,000 מניות בשווי האמור.

ד.
לטענת המבקשים המשך מימוש המניות יביא לכך שימומש הנכס העיקרי ממנו ניתן להיפרע, שהוא הנכס היחיד להבטחת החובות הנטענים של המבקשים כלפי המשיב ואילו יתרת החוב הנטענת תישאר בשיעור גבוה שלא יאפשר למבקשים לפרוע אותה.

לטענת המבקשים, אין המשיב רשאי לפעול תוך עשיית דין עצמי למימוש המניות. עיקר טענת המבקשים היא שהמימוש עצמו, אפילו הוא מבוסס על האמור בחוק המשכון, נגוע בפגמים ובחוסר תום לב, וגורם נזק אדיר למבקשים. המבקשים מפנים לפסיקה בה נקבעו העקרונות באשר למערכת הזכויות והחובות ביחסים שבין בנק ללקוח (חובות הנאמנות ותום הלב).

טוענים המבקשים שכאשר ירד שווי המניה ל-4.65 ₪ למניה, לא פעל המשיב למימוש המניות או חלקן, חרף טענתו שהוא רשאי לעשות כן אם לא יומצאו לו בטחונות נוספים, שלא הומצאו. לטענת המבקשים שקט המשיב על שמריו בידיעה שמחדלו יביא להגדלת החוב בריבית מצטברת, כשכבר באותו שלב ירד ערכה של המניה לכדי 55% לעומת שוויה בזמן עריכת המשכון.

המשיב, כך נטען,
היה ער לירידת המניה ואף על פי כן נמנע מלפעול למימוש המניות למרות שמימוש המניות היה מוביל לסילוק החוב תוך השארת יתרת מניות או יתרה כספית לטובת המבקשים. כיום, החוב גדל ונושא ריבית פיגורים, ואילו המניה מצוייה בשפל, ועתה מזדרז המשיב ופועל באופן בלתי אחראי וחסר תום לב למימוש המניות ועל ידי כך משאיר את המבקשים ללא הרכוש ששימש כערובה (במישכון) לחוב הנטען, תוך מכירתו במחיר אפסי. התוצאה הנוספת היא שהמבקשים יישארו עם יתרת חוב ניכרת בלתי מסולקת ללא מקור לסילוקה.

טוענים המבקשים שהשימוש בזכות מימוש המשכון, בין אם ללא צו שיפוטי, ובין אם על פי צו בית משפט, חייב להעשות בתום לב כשעל הנושה לדאוג לכך שמכירת המשכון תניב את הערך הראוי של הנכס.

בענייננו מדובר בניירות ערך, שערכן משתנה מזמן לזמן, ולכן על תאגיד בנקאי להפעיל שיקול דעת ואף להמתין זמן סביר אם יתברר לו שכך יש לנהוג להשגת מחיר המבטא את הערך של הנכס הממושכן.
מי שלטובתו ניתן המשכון חייב לנהוג באמצעים סבירים כדי להשיג את התמורה המקסימלית עבור הנכס הממושכן.
לטענת המבקשים, אין המשיב רשאי לפעול לפי סעיף 17(3) של חוק המשכון תשכ"ז-1967 הואיל והנכס הממושכן אינו נכלל בהגדרת ניירות ערך לפי סעיף 24 של חוק המשכון, ומשום שהנכס הממושכן אינו מופקד בידי הנושים כמשמעה של הפקדה בדין.

לטענת המבקשים, עניינם שונה מן העניין שנדון בע"א 4249/97 אובזילר ואח'
נ' בנק דיסקונט, פ"ד נ"ו(2), עמ' 389. הואיל ומדובר במניות המוחזקות בידי נאמן בנאמנות עבור המבקשת, והגם שקיים שטר מישכון, הרי שהחזקת המניות בנאמנות לא נתבטלה, וחובת הנאמן כלפי המבקשת לא נתבטלה אף היא, ולכל היותר היה יכול המשיב לפעול לשחרור המניות מידיו של הנאמן על פי סעיף 20 לחוק המשכון אך לא מעבר לכך, זאת לרבות החובה ליידע את הנאמן אודות המימוש ובטרם פעולת המימוש, דבר שלא נעשה על ידי המשיב.
גם אם קיימת בידי המשיב זכות מימוש עצמי, קיימות בצדה חובות דווקניות, לרבות החובה לממש את המשכון בתום לב הן בהליכי המימוש, הן במועד המימוש, והן במחיר הנכס הממומש, והמשיב, כך נטען, מפר חובות אלה.

ה.
לטענת המבקשים, היתה חברת כפריס חברה יציבה שהעסיקה מאות עובדים וגילגלה מחזור של עשרות מיליוני דולרים בשנה. בטרם פרצה אינתיפדת אל אקצה. בזמן החתימה על שטר המשכון עמד שווי המניה על 7.65 ₪, ובמרץ 2001, לאחר שכבר החל המשבר, ירד שווי המניה ל-4.65 ₪, ואולם אז נמנע המשיב ממימוש המניות למרות שהמבקשים לא סיפקו בטוחות כפי שביקש המשיב.
ממוצע השווי בשנת 2001 עמד על 4.1686 ₪ למניה. במהלך 2003 עמד השווי הממוצע על 3.05 ₪ למניה, ואילו המניות שמומשו ימים ספורים לפני הגשת התביעה, מומשו לפי 1 ₪ למניה.

המבקשים טוענים שחברת בת של כפריס נמכרה בהונגריה כשהרוכש התחייב להמשיך ולרכוש מכפריס סחורה בחמש השנים הקרובות, דבר שעשוי להביא לעליית שווי המניות (נכון למועד הגשת הבקשה ההסכם טרם דווח לבורסה). כמו כן, קיימת התאוששות בתיירות ובשנת 2004 צפויים להגיע תיירים רבים לארץ.

לטענת המבקשים, השווי הנוכחי של המניה אינו משקף את שוויה הראוי ולכן המשך המתנה יוביל לשיפור משמעותי בערכה של המניה. לכן, פעילות המשיב כיום בבהילות למימוש המניות פוגעת בחובת האמון ותום הלב. זאת, במיוחד נוכח העובדה שהמשיב המתין
כשנתיים
ומחצה
לאחר
המועד בו
יכול היה
למכור את
המניות
ולא
עשה
כן (14.3.01).
על המשיב לנהוג כאילו הוא עצמו היה בעל המניות הן ביחס לשימורו של הנכס והן לקבלת התמורה המקסימלית.

לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם, ומימוש המניות יוביל לנזק בלתי הפיך הואיל ואת המניות שיימכרו לא יהיה ניתן עוד להשיב למבקשים.

עוד מציינים המבקשים, ששטר המישכון כפוף להסכם שנחתם באוגוסט 1995 בין בעלי המניות העיקריים בחברה (נספח ח' לבקשה) לפיו כל בעל מניות חייב לתת לבעלי המניות האחרים החתומים על ההסכם זכות סירוב ראשונה לרכישת המניות וזאת לאחר שמיצה מכירת כמות מצטברת של מניות בשיעור 2.5% מן ההון המוצע של החברה.

עד כאן תמצית נימוקי הבקשה.

ו.
ביום 19.1.04 נעתרתי לבקשה למתן צו מניעה זמני-ארעי למניעת מימוש מניותיה של המבקשת בחברת תכשיטי כפריס, וכן למניעת מימוש מניות המבקשת בחברת תכשיטי כפריס בשיעור הנמוך מ-4.65 ₪ למניה, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

אוסיף, שהתובענה בתיק העיקרי הוגשה ביום 5.2.04 כשהסעד המבוקש הוא מתן צו מניעה האוסר על המשיב לפעול למימוש המניות של המבקשת בחברת כפריס כששווי המניה נמוך מ-4.65 ₪ למניה (או בשיעור שיקבע ביהמ"ש), וכן לפצות את המבקשים בסך 451,398 ₪ בגין הנזק שנגרם למבקשים עקב מכירת חלק מן המניות.

תגובתו של הבנק לבקשה למתן צו מניעה נתמכת בתצהירו של עו"ד יעקב אילוביץ שהוא עורך-דין
במחלקת אשראים מיוחדים של המשיב.
נטען בתגובתו של הבנק שהמבקשים נדרשו פעמים רבות על ידי המשיב לפרוע את חובותיהם, וביקשו אורכות רבות מן המשיב לפרעון חובם. המשיב פעל לפי זכותו על פי שטר המשכון ועל פי הוראות הדין למימוש המשכון הן ביולי 2003 והן בינואר 2004.

יתרת החוב של המבקשים כלפי הבנק עמדה על 5,902,699 ₪, נכון ליום 12.2.04. בנוסף, קיימת גם יתרת חוב של חברה בשם "עופר על גלגלים" שעמדה על 617,956 ₪ כלפי הבנק, נכון ליום 11.2.04, בנוסף לסך של כ-1,000,000 ₪ בגין הלוואות, כשהמבקש ערב לטובת הבנק בגין החוב של עופר על גלגלים.

ז.
המשיב טוען בתגובתו שהמבקשת מישכנה 2,100,000 מניות הרשומות על שמה בחברת כפריס (מניות המוחזקות בנאמנות על ידי עו"ד רבינוביץ). שטר המשכון נחתם הן על ידי המבקשת והן על ידי הנאמן
(ההדגשה שלי - י.ג.), ונרשם ביום 14.12.00 אצל רשם המשכונות (העתק האישור על רישום המשכון מצורף כנספח ד' לתגובה).

ביום 10.11.00 חתמה המבקשת על הוראות בלתי חוזרות לנאמן עו"ד רבינוביץ כשלפי הוראות אלה על הנאמן למסור לידי הבנק את המניות או תמורתן מיד לאחר קבלת דרישתו הראשונה של הבנק לכך (נספח ה' של התגובה).
בעלי המניות האחרים בחברת כפריס, ה"ה גרינהולץ ורוזנטל, חתמו ביום 31.10.00 על מכתב לפיו הם מסכימים לשיעבוד מניותיה של המבקשת לטובת הבנק - המשיב (נספח ו' של התגובה).

המבקשים חתמו ביום 29.10.00 על מסמך בו נכתב שהבנק מעמיד לרשותם הלוואות כנגד שיעבוד המניות למשיב. עוד צויין באותו מסמך שאם ירד שווי השוק של המניות ב-25% לעומת הערך בעת העמדת האשראי, יהא הבנק רשאי, אך לא חייב, לפנות למבקשים לצורך הגדלת הבטחונות המופקדים בבנק, וכן נאמר בסעיף 2(ג) של אותו מסמך שאם לא ייענו המבקשים לדרישת הבנק בתוך 7 ימים, יהא הבנק רשאי, אך לא חייב, לממש את כל הבטחונות שניתנו לבנק על ידי המבקשים, לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק (נספח ז' לתגובה).
ביום 29.4.03 העבירה המבקשת, בהסכמת הבנק, 820,000 מניות מתוך המניות הממושכנות לילדיה, תוך הסכמה שהמשכון ימשיך לחול גם על המניות המועברות וכי פקדון ניירות הערך ימשיך להתנהל על ידי הנאמן הן עבור המבקשת והן עבור הילדים (נספח ח' לתגובה). במסמך מיום 29.4.03 נאמר שהחוב כלפי הבנק עומד על 5,486,832 ₪ נכון ליום 1.4.03. במבוא של אותו מסמך נכתב שהבנק רשאי על פי שיקול דעתו לממש את פקדון ניירות הערך ולזקוף תמורתו לשם הקטנת החוב.

ח.
בבקשה נטען (בסעיף 11) שהמבקשת לא קיבלה הסבר מן הבנק בדבר תוכן המסמכים לרבות שטר המשכון. בתגובת הבנק נכתב שטענה זו של המבקשת אינה נתמכה בתצהיר, אך כפי שכבר ציינתי קודם לכן הוגש לבית המשפט ביום 26.2.04 תצהיר המבקשת שנעשה ביום 18.1.04. עוד
נטען על ידי המבקשת שבמועד חתימתה על שטר המישכון היא לא קיבלה כל הסבר או פירוט מן הבנק ביחס לתוכן או מהות המסמכים, וגם לא פורטו בפני
ה ההוראות וההתניות הכלולות בשטר המישכון, וכי היא באה לבנק וחתמה ללא הסבר על המסמכים, במקומות בהם נדרשה לעשות כן, ולא נאמר לה שהבנק יכול לממש את המניות בכל עת ובכל מחיר ללא אישור בית המשפט.

ואולם, בתגובת הבנק נטען שהאמור בהוראות הבלתי חוזרות של המבקשת לנאמן עו"ד רבינוביץ מיום 10.11.00 (נספח ה' של התגובה), ההצהרות במכתב המבקשים לבנק מיום 29.10.00 (נספח ז' לתגובה), וכן הצהרת המבקשים בדבר העברת המניות לילדיהם של בני הזוג מיום 29.4.03 (נספח ח' לתגובה) מלמדים שהמבקשת הבינה ומבינה את תוכן המסמכים עליהם חתמה.

ט.
בנוסף טוען המשיב שהוא דרש פרעון החוב פעמים רבות וכי התנהלו מגעים בין הצדדים, וכל אותה עת נמנע הבנק מלנקוט בהליכים, אך ההבטחות שניתנו על ידי המבקשים
התבדו. ביום 14.3.01 ציין המשיב בפני
המבקשים ששווי השוק של המניות ירד לכדי 55% משוויין, ולכן נדרשו המבקשים להציג לבנק בטוחות בשווי החסר (נספח ט' לתגובה).

לאחר משלוח המכתב צמצמו המבקשים את חובם במידת מה, אך ביקשו שהבנק יימנע ממימוש המניות והציגו מצג שימשיכו לפעול לצמצום החוב. בין המבקשים לבין נציגי הבנק התקיימו שיחות רבות במסגרתן הובטח הסדר החוב לבנק, כמפורט בסעיף 15 של תגובת המשיב.

כאשר כל הפגישות והמגעים לא הביאו להסדר החוב, שיגר המשיב ביום 5.3.03 מכתבי דרישה למבקשים וציין שאם הדרישה לסילוק החוב לא תיענה, יינקטו צעדים לגביית החוב, לרבות מימוש שטר מישכון ניירות ערך (נספחים י"ב/1 + י"ב/2 לתגובת הבנק).

ביום 13.4.03 הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר על סך 5,506,720 ₪ לבית המשפט המחוזי בת"א
ולאחריה
מימש
הבנק
חלק
מן המניות בתחילת יולי 2003. לאחר מימוש המניות (91,537), בשווי של 2.46 - 2.648 ₪ למניה, פנו המבקשים לבנק כדי להפסיק את מימוש המניות ולנהל מו"מ, אך בסופו של דבר לא הושג הסדר. במהלך ינואר 2004 מימש הבנק 73,500 מניות נוספות בשווי 1.06 - 1.26 ₪ למניה (נספחים ט"ו/1, ט"ו/2 לתגובה).

טוען המשיב שהוא פעל למימוש המניות לאחר שבחן את מצבה של חברת כפריס ולאחר שזו הוגדרה עוד ביולי 2003 כחברה בסיכון גבוה והיה צפי לירידת שווי השוק של המניות. נתונים אלה, יחד עם אי פרעון חובות המבקשים לבנק, וכשלון המו"מ, הביאו את הבנק לפעול למימוש המניות ואכן אלה מצויות במגמת ירידה. בין היתר נכתב בתגובת הבנק שביום 11.2.04 עמד שווי המניה על 0.895 ₪ למניה, לעומת שער של 1-1.1 ₪ למניה בינואר 2004.

בהתייחס לטענה שהיה על הבנק לפעול למימוש המניות עוד ביום 14.3.01, משיב הבנק כי הוא התריע בפני
המבקשים פעמים רבות שאם לא יצמצמו את החוב או יגדילו את הבטחונות, יפעל הבנק למימוש המשכון. היו אלה המבקשים שביקשו להסדיר את פרעון החוב בדרכים אחרות ולהמציא לבנק בטחונות נוספים ואילו כיום טוענים הם שהיה על הבנק לפעול למימוש המניות באותה עת, ואין לקבל טענתם זו.

י.
באשר לטענה שהשווי של המניות, כשהבנק מימש חלק מהן ביולי 2003 ובינואר 2004, היה נמוך במידה בלתי סבירה, משיב הבנק, שהוא מימש את המניות לאחר שאמד את מצב החברה ואת שווי המניה בהתאם לשווי הריאלי במועד המכירה.

באשר לטענה שהעסקה של מכירת חברת הבת של כפריס בהונגריה טרם דווחה לבורסה ושיש בהסכם זה כדי לגרום לעליית שווי המניה, מציין הבנק שדבר העסקה דווח לבורסה במהלך נובמבר-דצמבר 2003 (נספחים י"ח/1 + י"ח/2 של התגובה). עוד מציין המשיב בתגובתו שהטענה כי צפוייה התאוששות במשק וסיום המיתון, הינה בגדר השערה בלבד, ולא ניתן לערוב לכך ששווי המניות ילך ויעלה בעוד שהוא בפועל הולך ויורד.

בהתייחס לטענה ששטר המשכון כפוף להסכם מאוגוסט 95 (נספח ג' של תשובת הבנק) בין בעלי המניות העיקריים שלפיו
על בעלי המניות החתומים על ההסכם ליתן לבעלי המניות האחרים
זכות סירוב ראשונה לרכישת המניות (לאחר מכירת כמות מצטברת של מניות בשיעור 2.5% מן ההון המוצע של החברה) מציין המשיב בתגובתו שביום 31.10.00 נתנו בעלי המניות האחרים את הסכמתם לשיעבוד מניותיה של חברת כפריס לבנק, ללא ציון התנאה כלשהי (נספח ו' של התגובה - ההדגשה שלי - י.ג.).

כמו כן, עד למועד הגשת הבקשה מימש הבנק 158,500 מניות, שיעור זה אינו מהווה 2.5% מן ההון המוצע של החברה ואינו כפוף להוראה בדבר זכות הסירוב הראשונה בין בעלי המניות.

(אעיר שלטענה זו של המשיב אין משמעות הואיל וברי שבקשתם של המבקשים צופה פני עתיד, משמע, ביחס לכוונת המשיב להוסיף ולממש את יתרת המניות, מכאן ולהבא).

בנוסף טוען המשיב, כי המניות שהועברו לילדיהם של בני הזוג לא הוכפפו להסכם בין בעלי המניות ולכן, (כך טוען המשיב) הן אינן כפופות לזכות הסירוב הראשונה של בעלי המניות האחרים בהתאם לאותו הסכם.

בתגובה לטענת המבקשים שהם חולקים על החוב הנטען, טוען הבנק שאין במחלוקת לעניין גובה החוב כדי לפגוע בזכות הבנק לפעול למימוש המשכון לטובתו, שהרי אחרת עלולה להיפגע מטרת קיומו של המשכון ולעניין זה מסתמך הבנק על בר"ע 11356/97 בית משפט מחוזי ת"א, גאיה ואח'
נ' בנק המזרחי, וכן ת.א. 441/97 ענבל נ' השקעות בע"מ (מחוזי תל אביב).

י"א.
לעניין הזכות להיפרע מן המניות בדרך של מימוש עצמי, טוען המשיב שהמניות שמושכנו לבנק לפי שטר המשכון הן מניות רשומות על שם המבקשת, מוחזקות בנאמנות על ידי נאמן, והבנק זכאי לפעול למימוש עצמי לפי סעיף 17(3) וכן סעיף 17(4) של חוק המשכון, תשכ"ז-1967.

המשיב מפנה לדעת הרוב בע"א 4294/97 אובזילר נ' בנק דיסקונט, פ"ד מ"ו(2), עמ' 389,
שם נקבע כי הבנק רשאי לפעול למימוש עצמי של מניות מכח הוראת ס' 17(4) של חוק המשכון אשר מפנה לסעיף 20 לחוק.

המשיב גם מפנה לדברי פרופ' וייסמן, שהובאו בפיסקה 9 של פסק הדין בת.א. 51248/95 (שלום ת"א) בנק איגוד נ' יהורם פלאוט ואח'
, דהיינו, שהוראת סעיף 19(א) של חוק המשכון נועדה להגן על הבנק מפני אפשרות שיטענו כנגדו, לאחר מכירת הנכס הממושכן, שניתן היה להשיג מחיר גבוה יותר. החוק מסתפק בכך שהמכירה תתבצע בשוק שבו נמכרים נכסים מאותו סוג.

לפיכך, טוען המשיב שבין אם נאמר כי המניות בענייננו הינן ניירות ערך שהופקדו, ובין אם נאמר כי מדובר במניות המוחזקות בנאמנות, והינן בגדר זכות אובליגטורית בלבד, הרי הבנק רשאי היה לממש את המניות על דרך של מימוש עצמי. אם מדובר בזכות אובליגטורית רשאי היה הבנק לנהוג במניות מנהג בעלים ולמכור אותן, שהרי הבנק לפי הלכת אובזילר נכנס בנעלי הקונה. אם המדובר בניירות ערך שהופקדו, רשאי הבנק לפעול למימוש המניות בדרך המקובלת בשוק לאחר שהודיע לחייב תוך זמן סביר על כוונתו לעשות כן.
לטענת המשיב הוא פעל למכירת המניות בבורסה במחיר הריאלי של המניות במועד המכירה,
ואין לקבל את עמדת המבקשים לפיה אין לממש את הנכס הממושכן שערכו נתון לשינויים בשוק אלא עד אשר המימוש יביא לידי ביטוי את הערך הממושכן, שכן בדרך זו לא היה הבנק יכול לפעול כלל למימוש המשכון,
והיה עליו להמתין עד שהמניה תחזור לעלות לשווי של למעלה מ- 7 ₪.

המשיב גם טוען שהמבקשים בענייננו כלל לא הביאו בפני
הבנק הצעה קונקרטית לרכישת המניות.

יתר על כן, המבקשים הם אלה שביקשו מן הבנק שלא לממש את המניות וכן ביקשו ארכות כדי לאפשר פרעון חובם לבנק וטענו בפני
הבנק שהחוב ייפרע בהקדם.

במקרה שבפני
נו אין לטעון כלפי הבנק כאילו פגע הבנק בחובת הנאמנות והזהירות כלפי הלקוח, שהרי הבנק נענה לבקשותיהם של המבקשים לאפשר להם להסדיר את החוב לבנק וזאת אף תוך פגיעה באינטרסים של הבנק עצמו.

י"ב.
נטען על ידי המשיב שהמבקשים העלימו עובדות, פרטים או מסמכים מהותיים כגון שבינם לבין הבנק התנהלו מו"מ ממושכים בקשר עם פרעון חובם לבנק, ושהם ביקשו לעכב את מימוש המניות על ידי הבנק. המבקשים גם לא ציינו שהבנק מימש את המניות לפי השווי הריאלי בשוק בו נמכרות מניות, דהיינו, לפי השווי הריאלי בבורסה לניירות ערך. לכן,
בגלל אי גילוי מלוא הפרטים, נשמט הבסיס שעליו מושתתת הבקשה למרות צו מניעה זמני.

נטען מטעם הבנק שהסעד המבוקש בצו המניעה הזמני חופף את מה שביקשו המבקשים בכתב התביעה שהוגש ביום 5.2.04, ואין להעניק סעד ביניים שיש בו כדי לתת למבקש את מלוא מה שביקש בתביעתו.

כמו כן נטען שמאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק הואיל ושווי המניות הולך ופוחת מידי יום, ועל ידי כך נגרם לבנק נזק בלתי הפיך הואיל וערכו של המשכון יורד וקטנה האפשרות של הבנק להיפרע את חובם של המבקשים.

הבנק גם טוען שקיימת מניעות מצד המבקשים בהעלאת טענותיהם כנגד מימוש המניות על ידי הבנק. המבקשת חתומה על נספח ה' - מכתב הוראות מיום 16.11.00 לנאמן, עו"ד רבינוביץ, בו נאמר ששטר המישכון נועד להבטיח את התשלום המלא של הסכומים המגיעים לבנק, ואם לא ישלמו החייבים לבנק את המגיע על חשבון הסכומים המובטחים יהא הבנק רשאי להשתמש בכל האמצעים לגביית הסכומים המובטחים, ובכלל זה מימוש זכויותיו על פי שטר המשכון.

כמו כן חתומים המבקשים על נספח ז', מכתבם מיום 12.10.00 לבנק, בו נכתב (נחתם ביום 29.10.00) שאם לא ייענו המבקשים לדרישת הבנק בתוך שבעה ימים, יהא הבנק רשאי, בין היתר, לממש את הבטחונות לפי שיקול דעתו הבלעדי.
בנוסף חתומים המבקשים על נספח ח', שהוא המסמך מיום 29.4.03 לפיו הועבר חלק מן המניות לילדיהם של בני הזוג. לפי האמור באותו מסמך הודו המבקשים בגובה החוב כלפי הבנק, וכן הודו שהבנק רשאי לפעול לפי שיקול דעתו הבלעדי במימוש פקדון ניירות הערך ולזקוף את תמורתו להקטנת החוב.

מכאן שהמבקשים הסכימו למישכון המניות לצורך הבטחת חובם ולמימוש המניות לשם הקטנת החוב. הבנק פעל על יסוד מצג זה של המבקשים, הקצה להם אשראי, התבסס על שטר המישכון, ושינה את מצבו לרעה, ולכן מנועים המבקשים מלהעלות טענה כנגד זכות המימוש של הבנק.

עד כאן תמצית טענות המשיב בתגובה לבקשה למתן צו מניעה זמני.


י"ג.
מטעם המבקשים הוגשה תשובה
לתגובת המשיב. לתשובה זו צורף תצהיר נוסף של המבקש מס' 2 מתאריך 24.2.04. בתשובה זו נטען על ידי המבקשים שהבנק לא התייחס לחובתו העצמאית והבלתי תלויה לפעול בתום לב ביושר ובהגינות, תוך שמירה על חובת זהירות מוגברת, וחובת נאמנות מוגברת לטובת הלקוח.

טוענים המבקשים שאם אכן, כטענת הבנק, הבטיחו המבקשים במשך למעלה משנתיים הבטחות שווא להסדר חובם, מדוע שקט המשיב על שמריו ומדוע לא פעל כמתחייב על פי חובותיו?

המבקשים חוזרים על כך שבעוד שבמרץ 2001 ניתן היה לממש לפחות חלק מן המניות ולכסות את מלוא יתרת החוב, והמבקשים היו נשארים כשבידם חלק בלתי מבוטל מרכושם, הרי מאז חלף זמן ודבר לא נעשה. במרץ 2001 כששווי המניה ירד ל -4.65 ₪ למניה, פנה המשיב למבקשים ודרש בטוחות נוספות שאם לא כן יתחיל במימוש המניות, אך מאז לא הוציא המשיב מתחת ידו מסמך דרישה כלשהו ושווי המניה הלך וירד, דהיינו, הנתונים שבאו לידי ביטוי במכתב מיום 14.3.01, הלכו והחמירו.
אם נכונה טענת המשיב שלאורך כל הדרך היו הפרות של הבטחות מצד המבקשים, מה עשה המשיב למילוי חובותיו? דהיינו: החובה לשמור על הנכס הממושכן מחד גיסא, ולהימנע מהגדלת החוב על ידי ריבית דריבית, מאידך גיסא.

המבקשים טוענים שמימוש המניות כיום יש בו כדי לגרום להם נזק במידה בלתי סבירה.

בהתייחס לחוב של חברת עופר על גלגלים נטען בתשובת המבקשים שהמניות נשוא הבקשה הינן מניותיה של המבקשת ואלה לא מושכנו מעולם להבטחת החובות של עופר על גלגלים או כל גורם אחר. אין למבקשת כל נגיעה או ידיעה ביחס לחובותיה של חברה זו, והיא לא מישכנה מעולם את מניותיה ביחס לחובות אלה, ואין לקשור בין החוב של חברת עופר על גלגלים לבקשה זו.

בהתייחס למכתב המבקשים לבנק מיום 12.10.00 (נספח ז' לתגובת הבנק), נטען שמכתב זה נוסח על ידי הבנק ואין במסמך כדי להקנות לבנק את מה שהבנק אינו זכאי לו מכח הדין. הבנק חייב לפעול על פי דין במימוש המניות, ושיקול הדעת הבלעדי במימוש הבטחונות חייב להיות מופעל לפי הוראות הדין המחייב.

באשר לטענת המשיב בדבר פגישות בין המבקשים לבין נציגי הבנק נטען בתשובה שהמפגשים התקיימו רק בין המבקש מס' 2 לבין נציגי הבנק, ללא נוכחות המבקשת. המבקש מס' 2 לא מנע ולא ביקש למנוע את מימוש המניות או חלקם על ידי המשיב. תכלית המפגשים היתה נסיון נוסף לבירור אפשרויות נוספות להסדרת החוב הנטען. ברור היה לאורך כל הדרך שהמניות הן הבטוחה לחוב. המבקשים לא מנעו ולא ביקשו למנוע מימוש חלקי של המניות לפרעון החוב שעה שניתן היה לעשות כן.

המבקשים עצמם ביקשו לממש חלק מן המניות לשם פרעון החוב. המשיב דרש משכון שני על דירת המגורים של המבקשים, אך המבקשים מעולם לא הסכימו לכך. כאשר העלה המבקש מס' 2 דרישה זו בפני
המבקשת היא סירבה לכך בתוקף, והמבקש גם ציין זאת בפני
נציגי המשיב. גם אין זה נכון כאילו העלימו המבקשים עובדות מבית המשפט.

לטענת המבקש מס' 2 אין זה נכון כאילו הודיע לו עו"ד יעקב אילוביץ בשם הבנק על כוונת הבנק לממש חלק מן המניות בתחילת יולי 2003. לטענת המבקש
מס' 2 אמר לו עו"ד אילוביץ שהוא לא ידע כלל על ביצוע המימוש, כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי במכתב המבקש מס' 2 לבנק מיום 7.7.03 (נספח ו' של הבקשה). בהתייחס לטענת הבנק שהוא החליט על מימוש המניות לאחר שחברת כפריס הוגדרה כחברה בסיכון גבוה, שואל המבקש מס' 2 מדוע לא הגיש הבנק תביעה לפרעון חוב החברה כלפי הבנק.

באשר לדיווח שנמסר לבורסה ביחס לעיסקת המכירה של חברת הבת בהונגריה, טוען המבקש מס' 2 שהדיווח שנמסר לבורסה, נספח י"ח של תגובת הבנק, מתייחס לעיסקה שעמדה להיחתם, אך במועד הגשת הבקשה דנן, ובמועד מימוש המניות, ההסכם עצמו טרם נחתם.
באשר לטענת הבנק שאין מימוש המשכון כפוף לזכות הסירוב הראשונה של שני השותפים האחרים מציין המבקש מס' 2 שטענה זו עומדת בניגוד למסמכי המשכון, הסכם הנאמנות וההסכם נספח ח' של הבקשה לצו מניעה, שכולם ללא יוצא מן הכלל, היוו חלק מן המשכון, הם מצויים בידי המשיב וידועים לו.

עד כאן תמצית תשובת המבקשים (בצרוף תצהירו של המבקש מס' 2) ביחס לתגובת הבנק.

י"ד.
בדיון שהתקיים בפני
י במעמד הצדדים, ביום 29.2.04, הוקדש זמן לצורך מציאת הסדר בין הצדדים. נסיון זה, למרבה הצער, לא הסתייע.
ב"כ הבנק ציין בדיון ש-40% מן המניות הועברו על שם שניים מילדיהם של המבקשים (בכפוף לשעבוד שלטובת הבנק), כשהילדים עצמם אינם צד לבקשה, אך ב"כ הבנק הוסיף שבכל מקרה לא נעשתה כל פעולה, גם לא ביחס למניות שהועברו על שם ילדיהם של בני הזוג.

המצהירים מטעם שני הצדדים לא נחקרו על תצהיריהם.

ניתנה אפשרות לשני הצדדים להשלים טיעוניהם ואלה אכן הוגשו. מטעם המבקשים נטען שלבנק לא היתה אפשרות לעשיית דין עצמי בכל הנוגע למימוש המניות, אך אפילו היתה בידי המשיב זכות מימוש עצמי, הרי הפר הבנק - המשיב את כל החובות הנדרשים ממנו בעת מימוש המישכון בכך שגרם נזק למבקשים, והפר את חובת תום הלב והאמון שהוא חב כלפי המבקשים.

לטענת המבקשים המירב שהבנק רשאי לעשות לפי סעיף 20 לחוק המשכון הוא לשחרר את המניות מידיו של הנאמן, אך לא לפעול למכירתם. לטענת המבקשים אם רשאי הבנק לממש את המניות במחיר השוק, כי אז היה על הבנק לעשות זאת עוד ביום 14.3.01, אך הבנק ישב מאז למעלה משנתיים מבלי לנקוט כל פעולה.
החוב הלך ותפח והצמיח ריבית גבוהה, ואילו ערך המניות הלך וירד, ולכן על הבנק להראות כיום שיש הצדקה לעשות מעשה נמהר לאחר חלוף כל אותה תקופה, ולמכור את המניות בערכן הירוד הנוכחי.

עוד נטען מטעם המבקשים שתצהירה
של המבקשת מיום 18.1.04, לפיו היא חתמה על המסמכים בבנק מבלי שקיבלה הסבר ומבלי שנאמר לה שהבנק יכול לממש את המניות בכל עת - לא נסתר, ואין בעצם חתימתה של המבקשת על נספח ה' לתגובת הבנק (כתב ההוראות לנאמן), נספח ז' לתגובה (מכתב המבקשים לבנק), ונספח ח' לתגובה (ההצהרה בדבר העברת מניות משועבדות לילדים), כדי להעיד על קבלת הסבר.

קיימת חובה להסביר למבקשת באופן ברור על מה היא חותמת, מה התנאים של המסמכים ומה משמעות החתימה והסיכונים הכרוכים בה. אם הדבר לא נעשה (וזאת חובתו הבסיסית של הבנק), עלול הדבר להביא לביטול שטר המישכון.

לענין שיעורו של החוב, הגדלתו, הריבית שנצברה והאשראים שניתנו - הצהירה המבקשת, והצהרתה לא נסתרה, שהיא לא קיבלה כל מידע, דפי חשבון או עדכון על מצב החשבון.
גם מתצהיר עו"ד אילוביץ מטעם הבנק עולה שלא התקיימה פגישה או שיחה עם המבקשת, הגם שהמניות האמורות הינן מניותיה. המבקשת לא נכחה בפגישה כלשהי ולא נטלה חלק בשיחה כלשהי עם הבנק. מכאן, שהמשיב התעלם מכל חובותיו כלפי המבקשת.

בהתייחס לתצהירו של עו"ד אילוביץ נטען בתשובת המבקשים שהוא נכח באופן אישי רק בפגישה מיום 8.10.02 (סעיף 19 ז' של תצהירו), ואילו האמור בתצהירו (סעיף 19 א' עד ו') איננו על פי ידיעתו האישית, ואיננו עומד במבחן הקבילות. הכוונה בעיקר לטענה שהיו הבטחות חוזרות ונשנות מצד המבקשים להקטנת חובם לבנק, דבר שהביא את הבנק לחוסר מעש באשר למימוש המניות.

לטענת המבקשים הסעד הזמני שהם עותרים לו הינו מאוזן, דהיינו, הוא מגלם נקודת זמן שבה העלה הבנק - המשיב את דרישת המימוש, 14.3.01,
(כששווי המניה היה 4.65 ₪). העתירה בסעד הזמני היא למנוע מן הבנק לממש את המניות בשיעור שהינו נמוך מ-4.65 ₪ למניה. באשר לאפשרות לקבל בבוא העת פיצוי כספי טוענים המבקשים שפיצוי כזה לא יהווה לעולם פיצוי בגין כל הנזקים שייגרמו מחמת אובדן הנכס. מדובר בנכס שמהווה שליטה בחברה שהיא נכס עיקרי של המבקשת במשך שנים, ואם יאבד כיום, לא ניתן יהיה להחזיר אובדן זה בעתיד.

עד כאן תמצית הנטען בהשלמת הטיעון מטעם המבקשים.

ט"ו.
בהשלמת הטיעון מטעם הבנק נטען ששווי המניות המשועבדות ממשיך לרדת מידי יום. אם במועד הדיון מיום 29.2.04 עמד שווי המניה על 0.80 אג' , ובינואר 2004 עמד על 1.1 עד 1.2 ₪ למניה, הרי במועד השלמת הטיעון ירד השווי ל-0.7 אג' למניה. מתוך כך ששער המניה ממשיך לרדת, נראה שהתחזית של המבקשים באשר לעליית שווי המניה אינה אלא אשליה שלא התגשמה. גם העיסקה הנטענת עם החברה ההונגרית לא הביאה לעליה בשווי המניות. השארת צו המניעה על כנו, גרמה ועלולה להוסיף לגרום, לבנק ולמבקשים נזק בלתי הפיך.

טוען הבנק שהמבקשים עותרים לכפות על הבנק מימוש של המניות בשווי מסויים של המניה כשמדובר בשווי שלא חזר על עצמו בשלוש השנים האחרונות. היענות לנסיון זה פירושו "עיקור" הבטוחה שניתנה לבנק והתערבות בשיקול הדעת שהוקנה לבנק.

עוד נטען שהבנק פעל במימוש המניות כדין, בתום לב, ותוך התנהגות לפנים משורת הדין עם המבקשים. המבקשים ביקשו מן הבנק שלא לפעול למימוש המניות וניסו להסדיר את חובם לבנק בדרכים אחרות. גם כאשר ביקש הבנק לממש את המניות במרץ 2001 כשהשווי היה 4.65 ₪ למניה, ניסו המבקשים למנוע את המימוש על ידי הצעת פתרונות אחרים להסדרת החוב.
מוסיף הבנק שהימנעות ממימוש זכות המוקנית לצד על פי הדין אינה בגדר שימוש בזכות שלא בתום לב (ע.א. 5293/90 בנק הפועלים נגד רחמים, מ"ז (3) פד"י, עמ' 240).
עוד נטען שהבנק קיים עשרות פגישות בענין המבקשים, נתן להם אורכות לפרעון חובם ואיפשר להם למלא אחר ההבטחות שהבטיחו והמצגים שהציגו כלפיו. כאשר באו מים עד נפש, החל הבנק לפעול למימוש המניות ביולי 2003 ואז שוב פנו המבקשים לבנק וניסו להגיע להסדר ונערכו פגישות, אך גם אלה לא הועילו.

מוסיף וטוען הבנק בהשלמת הטיעון שהעובדה שהמבקשת חתמה על שורה של מסמכים (נספח ה', נספח ז' ונספח ח' לתגובת הבנק), מעידה שהמבקשת הבינה את משמעות חתימתה על שטר המשכון, הן עובר לחתימתו, הן בעת חתימתו, וגם ולאחר מכן. אילו היו למבקשת שאלות, היא יכולה היתה לפנות לבנק במשך כל השנים כדי לקבל הבהרות, היא לא עשתה כן, ולכן היא מושתקת מלטעון שלא הבינה על מה חתמה.

מציין הבנק שבענייננו חתמה המבקשת על שטר משכון להבטחת חובותיה היא, וחובות בעלה, כלפי הבנק, בחשבון בנק משותף לשניהם, בנוסף המבקשת היא מנהלת בחברת כפריס ואין המדובר במי שאינו מבין את משמעות מסמכי השעבוד שנחתמו על ידו.

הבאתי בהרחבה את תמצית טענותיהם של המבקשים מחד גיסא, והמשיב מאידך גיסא. עיינתי בנספחים ובאסמכתאות שצורפו לבקשה למתן צו מניעה זמני, ולתגובתו של המשיב ביחס לבקשה למתן צו מניעה זמני, ושקלתי את טענותיהם המפורטות
והמנומקות של ב"כ שני הצדדים.

ט"ז.
אתייחס תחילה לשאלה האם זכאי הבנק לממש את המניות מבלי להיזקק לצורך זה בצו שיפוטי. נעיין תחילה בשטר המישכון עצמו. סעיף 9 (א) של שטר המישכון (נספח ב' של הבקשה לצו מניעה זמני) קובע:

”בקרות אחד מהמקרים המפורטים בסעיף הקודם, הבנק יהיה רשאי להשתמש בכל האמצעים שימצא לנכון כדי לגבות את הסכומים המובטחים מהממשכנים, וכמו כן בלי לגרוע מכלליות זכויותיו - לממש את זכויותיו על פי שטר משכון זה"

הסעיף הקודם שאליו מכוון סעיף 9 (א) של שטר המשכון הוא סעיף 8 שעניינו פירוט המקרים בהם יהא הבנק רשאי לדרוש את סילוקם המיידי של הסכומים המובטחים או חלק מהם. בס"ק 1 נאמר:

”אם הממשכנים ו/או החייבים לא ישלמו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על חשבון הסכומים המובטחים במועד שנקבע לתשלומו, כאמור בסעיף 1 (ב) לעיל”

במקרה שבפני
נו אין מחלוקת על כך שהמבקשים נדרשו לפרוע את החוב המגיע מהם למשיב ולא עמדו בכך, מכאן שהתקיים התנאי שעל פיו רשאי הבנק לממש את זכויותיו על פי שטר המשכון מיום 16.11.00.

י"ז.
המבקשים חולקים על שיעורו של החוב, וטוענים שבדעתם להעלות טענות שונות כנגד סכום החוב (ביחס לחוב הוגשה נגדם על ידי המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בתל אביב).

מקובל עליי האמור בבר"ע 11356/97 (מחוזי תל אביב) גאיה הובלות בע"מ ואח'
נגד בנק המזרחי המאוחד, (שאליו היפנה המשיב בטיעונו)
דהיינו:

”המדיניות המשפטית הנכונה היא שלא לאפשר למי שמישכן נכס להבטחת תשלום חוב להעלות טענות נגד גובהו של החוב באופן שיהיה בהעלאת טענות אלו כדי למנוע מימוש המשכון. במתן אפשרות כזו לחייב יהיה כדי עקיפה מלאכותית של מטרת קיומו של המשכון וסיכולה”

על כך יש להוסיף שבמסמך שנעשה ביום 29.4.03 בדבר העברת חלק מן המניות לשניים מילדיהם של המבקשים (נספח ח' של תגובת המשיב) נכתב:

”והואיל והחוב המובטח בפקדון ניירות הערך עולה כדי הסך של 5,486,832.14 ₪ נכון ליום 1.4.03, כשהריבית בגינו מחושבת עד ליום 31.12.02 בלבד (להלן: "החוב"), והבנק דרש את סילוקו של החוב ולאחר שלא נענתה דרישתו, בדעת הבנק להגיש בימים אלה תביעה כספית.....”

בהמשך אותו מסמך נכתב שהבנק רשאי לפי שיקול דעתו לממש את פקדון ניירות הערך ולזקוף תמורתו להקטנת החוב.

מכאן שלכאורה לפחות
קיימת גם הכרה מצד המבקשים בסכום החוב, ובכך שהבנק דרש את סילוק החוב ולא נענה, וכן שהבנק רשאי לממש את פקדון ניירות הערך, כשמובהר, לפי הפתיח של נספח ח', שבמילים "פקדון ניירות הערך" הכוונה ל- 2,100,000 מניות של חברת כפריס המתנהלות על שם עו"ד רבינוביץ בנאמנות עבור המבקשת.

י"ח.
לענין זכותו של הבנק לממש את המניות הממושכנות לזכותו ללא צו שיפוטי: ככלל יהא מימוש המשכון על פי צו בית המשפט, כפי שנקבע ברישא של סעיף 17 לחוק המשכון, תשכ"ז -1967 (להלן: "חוק המשכון"), למעט בהתקיים הנסיבות המפורטות באחד מסעיפי המשנה של סעיף 17.

בע"א 4294/97, אובזילר נגד בנק דיסקונט,
נ"ו (2) פד"י, עמ' 389, (שאליו היפנו שני הצדדים בטיעוניהם), מציין כב' הנשיא א. ברק (שאליו הצטרפה כב' השופטת א. פרוקצ'יה), שסעיף 17 (4) של חוק המשכון קובע:

”במשכון שהוא זכות יכול שהמימוש יהיה כאמור בסעיף 20”

מוסיף כב' הנשיא א. ברק שהנושה רשאי אמנם לבקש צו של בית משפט לצורך מימוש המישכון, אך אין הוא חייב בכך הואיל והוא רשאי לפעול לפי האמור בסעיף 20 של חוק המישכון, משמע:

”מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב היה יכול לממשה”

מוסיף כב' הנשיא א. ברק שבהעדר הוראה אחרת לאופן מימושו של משכון בזכות:

”.... יש לקיים את דרישת החוק, שלפיה בעל המשכון רשאי לממש את המשכון באותו אופן שבו החייב היה יכול לממשו. פתרון זה תואם גם את הרציונל המונח ביסוד מימוש משכון בלא צו של בית משפט” (שם, בעמ' 396 סיפא - 397 רישא).

לענין משמעות סעיף 20 של חוק המשכון מסביר כב' הנשיא א. ברק, שם, בעמ' 397, שכשם שבעל הזכות רשאי לנהוג בזכותו מנהג בעלים, כך גם בעל המשכון רשאי לנהוג בזכות המצויה בבעלותו (מכח הוראת סעיף 20 לחוק המשכון) מנהג בעלים, דהיינו, רשאי הוא להמחות את הזכות אם בדרך מכירה או מתנה או בדרך אחרת ללא צו שיפוטי.

אינני מקבל את טענת המבקשים שהבנק רשאי אך ורק לקבל את המניות מידיו של הנאמן (עו"ד רבינוביץ) אלא אני סבור, בשים לב לדבריו הנ"ל של כב' הנשיא א. ברק ב

פסק דין
אובזילר נגד בנק דיסקונט, ובשים לב להוראות סעיף 17 (4) וסעיף 20 של חוק המשכון, שהמשיב רשאי לממש את המניות שמישכנה המבקשת ללא צו שיפוטי.

י"ט.
נטען מטעם המבקשים שהאפשרות למימוש המניות כפופה לזכות הסירוב הראשונה הנתונה לשותפים של המבקשת (ה"ה פיליפ גרינהולץ ופנחס רוזנטל) כעולה מן ההסכם מיום 28.8.95, נספח ח' לבקשה לצו מניעה זמני, אלא שבענין זה קיים מסמך שניתן על ידי ה"ה גרינהולץ ורוזנטל ביום 31.10.00 והמופנה לבנק.
במסמך זה נכתב שה"ה גרינהולץ ורוזנטל מסכימים שהמבקשת תשעבד את מניותיה לטובת בנק איגוד. ה"ה גרינהולץ ורוזנטל לא הוסיפו תנאי כלשהו מן התנאים שבהסכם מיום 28.8.95 (נספח ח' לבקשה לצו מניעה), כגון זכות הסירוב הראשונה.

אילו רצו ה"ה גרינהולץ ורוזנטל שההגבלות שבנספח ח' הנ"ל יחולו גם ביחס למקרה בו הבנק ירצה לממש את המניות, לא היה פשוט מלציין זאת בכתב ההסכמה מיום 31.10.00 ולהבהיר שהסכמתם לשעבוד המניות לטובת הבנק כפופה לזכות הסירוב הראשונה המוקנית להם, אך, כאמור, אין כל הוראה כזאת, במכתב בו הם מסכימים לשעבוד מניותיה של המבקשת לטובת הבנק.

כ.
המבקשת מציינת בתצהירה מיום 18.1.04, שבמועד החתימה על שטר המשכון (שנחתם ביום 16.11.00, נספח ב' לבקשה), היא לא קיבלה כל הסבר או פירוט מנציג הבנק או מכל אדם אחר בדבר תוכן המסמכים ומהות המסמכים, לא הוסבר לה מה ההוראות והתניות שבשטר המשכון (סעיף 6 לתצהיר) ולא הוסבר לה שהבנק יכול לממש את המניות בכל עת ובכל מחיר ללא צורך באישור בית המשפט, ושהיא עלולה לאבד את המניות ולהישאר חייבת סכומי עתק לבנק. (סעיף 9 של התצהיר).

אכן, המצהירים מטעם שני הצדדים לא נחקרו, כך שממילא האמור בתצהיריהם של הצדדים לא הועמד במבחן החקירה הנגדית. יחד עם זאת קיימים מסמכים שמתוך עיון בהם עולה שהמבקשת, שהיא בעלת מניות בחברת כפריס, היתה מודעת לכך שהיא חותמת על שטר מישכון המניות, לרבות המשמעות הנובעת מכך.

המסמך האחד הוא כתב ההוראות לנאמן עו"ד רבינוביץ. מסמך זה (נספח ה' של תגובת המשיב), נושא תאריך חתימה 16.11.00, שהוא התאריך של שטר המישכון. במבוא לאותו מסמך נאמר שהמבקשת עומדת לשעבד לטובת המשיב 2,100,000 מניות רגילות שעל שמה בחברת כפריס, להבטחת אשראים או שירותים בנקאיים שהיא קיבלה או תקבל מן הבנק.

המסמך הנוסף הוא מכתב הוראות שעליו חתמו המבקשת ובעלה ביום 29.10.00 (נספח ז' של תגובת המשיב) והמופנה לבנק. גם באותו מסמך נאמר שהבנק העמיד למבקשים מפעם לפעם הלוואות, וכבטחון לפרעון ההלוואות הפקידו או יפקידו המבקשים, ושיעבדו או ישעבדו, בשעבוד ספציפי את המניות בשיעבוד פקדון ניירות ערך.
מסמך זה נעשה בטרם נחתם שטר המישכון (שנעשה כזכור ביום 16.11.00).

בכתב ההוראות לבנק, צויין בין היתר, בסעיף 2 (ב), שאם יתברר שסך שווי השוק של המניות ירד ב-25% לעומת ערכן בעת העמדת האשראי, יהא הבנק רשאי לדרוש מן המבקשים הגדלת הבטחונות המופקדים בבנק כדי שמלוא סכום ההלוואות בתוספת ריבית יכוסה בבטחונות.

בסעיף 2 (ג) נאמר שאם המבקשים לא ייענו לדרישה בתוך שבעה ימים, יהא הבנק רשאי לממש את כל הבטחונות שיינתנו על ידי המבקשים וזאת לפי שיקול דעת בלעדי של הבנק או לנקוט בצעדים שיהיו ברשות הבנק כדי לגבות את המגיע לבנק.

נספח ח' הוא מסמך שנחתם מספר שנים מאוחר יותר, ביום 29.4.03, והכוונה להצהרה בדבר העברת חלק מן המניות לשניים מילדיהם של בני הזוג. במסמך זה נכתב שהחוב המובטח בפקדון ניירות הערך (דהיינו: המניות, כאמור בפתיח של המסמך) מגיע לכדי 5,486,832 ₪, נכון ליום 1.4.03, וכי הבנק דרש את סילוקו של החוב, ולאחר שלא נענה עומד הבנק להגיש תביעה כספית נגד המבקשים.

בהמשך המסמך נכתב:

”והבנק רשאי, על פי שיקול דעתו, לממש את פקדון ניירות הערך ולזקוף תמורתו לשם הקטנת החוב”

אוסיף שחתימותיהם של הנאמן, המבקש מס' 2, המבקשת עצמה (שנקראת במסמך "המעבירה") וילדיהם של בני הזוג (הנקראים במסמך "הנעברים") מאושרות בחתימתה של באת כח המבקשים.

עולה מן האמור לעיל, שבנוסף לשטר המישכון, חתמה המבקשת בשלושה מועדים שונים: בטרם החתימה של שטר המישכון, באותו תאריך בו נחתם שטר המישכון, ומספר שנים מאוחר יותר, על מסמכים, כמפורט לעיל, שהיה בהם כדי להבהיר קיומו של שעבוד המניות לצורך קבלת הלוואות מן הבנק, לרבות זכותו של הבנק לממש את הבטחונות לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק.

לכן, גם אם טענתה של המבקשת, בתצהירה מיום 18.1.04, שהיא הגיעה לבנק וחתמה ללא כל הסבר על המסמכים, מבלי שהוסברה לה יכולתו של הבנק לממש את המניות, לא הועמדה בשעת הדיון במבחן החקירה הנגדית, הרי אין המבקשת יכולה להישמע בטענה זו כאשר בשלושה מסמכים, שנעשו בתאריכים שונים, מופיעה חתימתה של המבקשת על מסמכים המבססים דבר קיומו של שעבוד המניות ומובהרת בהם זכותו של הבנק לממש את המניות.
יצויין, שעל יסוד שעבוד מניות אלה הועמדו כספי האשראי לרשותם של המבקשים בחשבון הבנק המשותף שלהם.

כ"א.
טענה נוספת המודגשת בבקשה לצו מניעה זמני, ובתשובת המבקשים לתגובת המשיב היא, שהבנק-המשיב פועל כנגד המבקשים בחוסר תום-לב ובחוסר נאמנות, בניגוד מובהק לחובה הברורה המוטלת על בנק כלפי לקוחותיו.

נטען, בין היתר, שביום 14.3.01 ציין הבנק בפני
יתו למבקשים (נספח ד' של הבקשה) ששווי השוק של המניות שנמסרו לבנק כבטחון (בשווי של 7.65 ₪ למניה) ירד לכדי 4.65 ₪ ולכן נדרשו המבקשים להמציא בטוחות בשווי החסר, שאם לא כן יעמיד הבנק את ההלוואות לפרעון מיידי ויממש את הבטוחות שבידיו לפי שיקול דעתו.

אין מחלוקת שהמבקשים לא המציאו לבנק בטוחות נוספות. הבנק מצידו לא מימש את הבטוחות שבידיו, פעולה
שהבנק החל בה לגבי חלק מן המניות, רק בתחילת יולי 2003.

גם כאן קיימת מחלוקת בין הצדדים.

המשיב טוען שהמבקשים פנו אליו שוב ושוב וביקשו כי יימנע מלממש את המניות, הבטיחו לצמצם את החוב והציגו מצגים שונים, ואילו המבקש מס' 2 מגיב וטוען בהדגשה שלא היתה בקשה מצד המבקשים להימנע ממימוש המניות.

משלא נחקרו המצהירים על תצהיריהם אין מקום לקבוע מימצאים עובדתיים, אך אציין שבסעיף 17 של תשובת המבקשים מיום 24.2.04 נכתב:

”בכל אותן פגישות לא מנע המבקש ולא ביקש למנוע את מימוש המניות או חלקן על ידי המשיב, ותכליתן לא היתה מניעת הדבר כי אם נסיון נוסף לבירור אפשרויות נוספות (ההדגשה במקור) להסדרת החוב הנטען”

בירור אפשרויות (נוספות) להסדרת החוב הנטען (שאת פרעונו דורש הבנק מן המבקשים) מתיישב עם טענת הבנק שהמבקשים ניסו למנוע את מימוש המניות, שהרי המטרה במציאת פתרון שיביא להסדר החוב כלפי הבנק, היתה לייתר את הצורך במימוש המניות.

כעולה מסעיף 17 הנ"ל של תשובת המבקשים דרש הבנק הטלת משכון על דירת המגורים של המבקשים, ואלה דחו דרישה זו. מכאן, שהיו מגעים בין הצדדים במטרה להביא להסדר, כדי למנוע את הצורך במימוש המניות, אך הסדר לא הושג.

כ"ב.
טוענים המבקשים שהמשיב (לגירסתו) יכול ורשאי היה למכור את המניות עוד ביום 14.3.01, ולאחריו, ואולם בפועל לא נקט המשיב כל פעולה למעלה משנתיים (עד תחילת יולי 2003).
טוענים המבקשים שמחד גיסא, על המשיב להראות שהיתה הצדקה לישיבתו בחוסר מעש במשך למעלה משנתיים, ומאידך גיסא, על המשיב להראות שיש הצדקה לעשות כיום מעשה נמהר, לאחר חלוף אותה תקופה, כשהנתונים האובייקטיביים הינם כאלה שערך המניה ירד לשפל, בעוד החוב הלך ותפח.

אינני סבור שהוכח קיומה של עילה שיש בה כדי למנוע מן המשיב לממש את המניות.
גם אין מקום לקבוע שהמשיב איננו רשאי למכור את המניה אלא לפי השווי שהיה בתוקף ביום 14.3.01 (4.65 ₪ למניה), כעתירת המבקשים.

כאמור כבר לעיל, גם מטיעונם של המבקשים עולה שהם הציעו לבנק לנסות להגיע להסדרים (סעיף 17 בתשובת המבקשים מיום 24.2.04). ברי שההסדרים נועדו לנסות להביא למניעת הצורך במכירת המניות.
גם בשלב מאוחר יותר, כשהחל הבנק בתחילת יולי 2003 במכירת חלק מן המניות, פנה המבקש מס' 2 במכתב לבנק מיום 7.7.03 (נספח ו' של הבקשה) וציין, בין היתר, שעומדת להיערך פגישה בבנק, שנועדה למנוע פעולת מימוש ניירות ערך נוספים.

כ"ג.
שואלים המבקשים, בסעיף 6 של תשובתם מיום 24.2.04 מדוע לא פעל המשיב: ”ולו בראשיתה של פעולה, כמתחייב מחובותיו הוא", וזאת בהתייחס לכך שלגירסת הבנק הבטיחו המבקשים הבטחות סרק במשך שנתיים.

נראה לי, כי השאלה שיש להציג היא: האם מוטלת על הבנק חובה לממש את הבטוחה?

הניסוח בסעיף 9 של שטר המישכון הינו שהבנק רשאי
להשתמש בכל האמצעים לגביית הסכומים המובטחים, וכמו כן לממש זכויותיו לפי שטר המשכון . כלומר, לפי ניסוח הסעיף, לכאורה, אין מוטלת חובה על הבנק.


ב"כ המשיב הפנה בטיעונו ל- ע"א 5293/90 בנק הפועלים נגד רחמים ואח'
, מ"ז (3) פד"י, עמ' 240, שם נקבע שלא היתה מוטלת חובה על הבנק לעשות שימוש בנכסים פיננסיים, לקיזוז התחיבויות החברה מן הנכסים. ביהמ"ש בחן את נוסח טופס התנאים הכללים, וסיכם בעמ' 259 :

”...... לשון הסעיף אינה מרמזת על חובה כלשהי המוטלת על הבנק, ולכאורה עולה ממנה כי המדובר בזכות המוקנית לבנק, אשר הוא רשאי לעשות בה שימוש לפי שיקול דעתו, הכול כמובן - בכפוף לדין הכללי הדורש כי שימוש בזכות חוזית ייעשה בדרך מקובלת ובתום לב....”

וכן, ע"א 4836/90 פמ"ר נגד הבנק הבינלאומי, מ"ח (2) פד"י, עמ' 560, בעמ' 569:

”יש שלפי תנאי ההסכם עם הלקוח הבנק זכאי לבצע מיוזמתו, גם קיזוז כזה, אך חובה לבצעו בוודאי לא היתה מוטלת עליו. ואף לא מכוח חובתו לעשות שימוש בזכותו החוזית בדרך מקובלת ובתום לב”
(ההדגשה במקור).

כ"ד.
על יסוד המפורט לעיל נראה שלא היתה מוטלת חובה על הבנק לפעול למכירת המניות. לכאורה, לפחות, גם אינני סבור שהוצבה תשתית ראייתית לכך שהבנק - המשיב פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת הנאמנות כלפי לקוח.
אין ספק ששווי המניה כיום נמוך במידה ניכרת ולאין ערוך מן השווי ב-14.3.01.
נקל מאד להבין ללבם של המבקשים הנאלצים לראות כיצד שווי הבטוחה הולך ופוחת, הולך ומתדרדר במהירות, בעוד חובם כלפי הבנק הולך ותופח, והרי הם בבחינת מי ש"נסתחפה שדהו", אך ההימנעות ממימוש המניות נבעה גם מכך שהמבקשים ביקשו לאפשר להם להביא להסדר החוב, בדרך שתייתר את מימוש המניות, נסיון שלמרבה הצער לא עלה יפה.
מימוש אותן מניות שנמכרו נעשה לפי השווי בבורסה כשבהתאם לסעיף 19 (א) של חוק המישכון:

”מימוש של מישכון כאמור בסעיף 17 (3) יהיה במכירה בדרך מקובלת בשוק שבו נמכרים נכסים מאותו סוג, ובאין שוק כזה - בדרך מסחרית סבירה”

אני מודע לכך שלענין זכות המימוש של הבנק הפניתי להוראת סעיף 17 (4) של חוק המישכון, אך ראיתי לנכון לציין כאן את דבר מימוש המניה בבורסה, דהיינו, מימוש המניה בדרך המקובלת, או בדרך המסחרית הסבירה.

ועיינו גם באמור ב-ת.א. 51248/95, (בימ"ש שלום ת"א) בנק איגוד נ. פלאוט, (אסמכתא מס' 3 בטיעוני ב"כ המשיב), דהיינו:

”אני מוצאת כי נסיונות הבנק ועובדיו למכור את היהלומים בתוך הבורסה ובעזרת המתווכים היו סבירים”
(פיסקה 9 של פסה"ד).

כאשר החל הבנק- המשיב במכירת חלק מן המניות ביולי 2003 היה שווי המניה 2.46 ₪ - 2.648 ₪ למניה, בינואר 2004 ירד השווי ל - 1.06 ₪ - 1.26 ₪ למניה, ומאז ועד הגשת השלמת הטיעונים הוסיף השווי לרדת לכדי 70.8 אגורות למניה.
חלפה איפוא תקופה של למעלה משמונה חודשים מאז תחילת יולי 2003 ועד השלמת הטיעונים, ובפרק זמן זה השווי של המניה הוסיף וירד בהתמדה ובשיעור ניכר ביותר.

בנסיבות אלה אינני סבור שניתן לטעון כי עמדת הבנק שלא להוסיף ולהמתין אלא לממש את המניה בבורסה היא מהלך נמהר או מהלך שנעשה בחוסר תום לב. אינני סבור שניתן להיעתר לבקשתם של המבקשים להמשך קיומו של צו המניעה הזמני, הואיל והסעד הזמני המבוקש ימנע אפשרות שעשויה להביא לכל הפחות להקטנת חלק מן החוב הקיים, כך שמאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקשים.
כ"ה.
בטרם סיום אוסיף שכל הקביעות והמסקנות נשוא החלטה זו הינן לצורך הדיון בבקשה לסעד זמני. מובן, שאם תתקבלנה, לאחר קיום הדיון בתיק העיקרי, ולאחר שמיעת עדויות וקביעת מימצאים, טענותיהם של המבקשים, לפיהן פעל הבנק בניגוד לחובת תום הלב וחובת הנאמנות המוטלות עליו כלפי המבקשים, יהא מקום לדון, במסגרת התיק העיקרי, בשאלה האם על הבנק - המשיב לפצות את המבקשים בגין נזקיהם, ככל שיוכחו.

בבואי לשקול את הנזק שייגרם למבקשים, אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני [תקנה 362 (ב) (1) של תקנות סדר הדין האזרחי, והאמור בספרו של כב' הנשיא א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 403-402] המסקנה היא שככל שייקבע, בגמר הדיון בתיק העיקרי, כי המשיב אמנם הפר חובתו כלפי המבקשים, ניתן יהיה לפצות את המבקשים בפיצוי כספי.

בסיכום הדברים: לא שוכנעתי שיש מקום להמשך קיומו של צו המניעה הזמני.

מטעמים אלה אני מבטל את צו המניעה הזמני - ארעי שנתתי ביום 19.1.04.

הוצאות הבקשה תיקבענה לאחר סיום הדיון בתיק העיקרי.

אני מוסיף וקובע שהחלטה זו תיכנס לתוקף ביום חמישי 5.5.04.

ניתנה היום
יא'
באייר, תשס"ד (2 במאי 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא אל:
1.
ב"כ המבקשים - עוה"ד י. סגל
, חיפה.
2.
ב"כ המשיב - עוה"ד ב. לוינבוק
, תל אביב.
את העתקי ההחלטה בהקדם.
י. גריל
, שופט
001086/04בשא051 ר.ס.






בשא בית משפט מחוזי 1086/04 בתיה סגל, יוסף סגל נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, סניף ראשי, חיפה ואח' (פורסם ב-ֽ 02/05/2004)