פסקי דין על אלון בר-און

12877/00 פ     06/03/2003




פ 12877/00 מדינת ישראל – משטרה – מדור תביעות נ' אלון בר-און




בעניין:
מדינת ישראל – משטרה – מדור תביעות

המאשימה

נ ג ד
אלון בר-און
– ע"י ב"כ עו"ד דורית דרמן
מטעם הסניגוריה הציבורית
הנאשם

הכרעת דין

1. מחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מהעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוג שבאישום 1.
2. אני מזכה את הנאשם מהעבירה של חבלה במזיד ברכב שבאישום 2.
3. מחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מהעבירה של היזק בזדון שבאישום 3.
4. אני מרשיע את הנאשם בעבירות כדלקמן: אישום 2 - איומים; אישום 3 – נסיון לאיומים; אישום 4 – תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות של בת זוג (כל ההדגשות שבהכרעת הדין הן שלי – ג'נ').

בכתב האישום מפורטים 4 אישומים, ובהם מיוחסות לנאשם עבירות אלימות ו/או רכוש כלפי אבי בוטוס שהיתה חברתו מספר שנים, והיא אם ילדיו (להלן-המתלוננת).

גירסת הנאשם-כפירה בכל: הוא לא איים, לא תקף ולא גרם נזק. הוא דחף את המתלוננת כדי להתגונן מפניה וכתוצאה מכך היא נפלה ונגרמו לה סימנים. היו תקיפות, דחיפות ואיומים הדדיים. המתלוננת תוקפנית כלפיו (בע' 40-43, 47 לפר';ת/4; ת/9; ת/10; ת/14).

המתלוננת העידה בבית המשפט, והוכרזה עדה עויינת. הודעותיה של המתלוננת במשטרה הוגשו כראייה לפי סע' 10א לפקודת הראיות, ללא התנגדות הסניגורית (בעמ' 30-31 לפר'). בחנתי איפוא את גירסתה של המתלוננת בקפדנות יתר. לאחר ששמעתי וראיתי את המתלוננת, עדים נוספים ואת הנאשם, קראתי את הפרוטוקול והמסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות, הגעתי למסקנה, שאעדיף את אימרות המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, ואסמוך ממצאים על אימרות המתלוננת במשטרה, וזאת כשבראיות יש גם יש "דברים לחיזוק" האימרות, כמפורט להלן.

אלה נימוקיי:
1. גם כשהמתלוננת ביטלה במשטרה ביום 9.1.00 (ת/18) את אחת מתלונותיה נגד הנאשם, היא אמרה שהיא עושה זאת כי הם מגיעים להסכם, כי היא מעוניינת שהנאשם ישתקם, ומעצרו לא ייתן כלום (ת/18, שו' 3-10; בעמ' 33 לפר', שו' 15-21; ראה גם: בשו' 28-29). המתלוננת לא אמרה כשביטלה את התלונה, שתלונתה לא היתה תלונת אמת, ושהנאשם לא עשה את מה שהיא הלינה שעשה לה (באימרה ת/18; ראה גם בזכ"ד ת/5).

2. למיקרא אימרות המתלוננת במשטרה, ניתן להיווכח שמצוי בהן תאור ענייני, רציף, עקבי, הגיוני, ומפורט של מעשי הנאשם. בנוסף, באימרותיה במשטרה, המתלוננת משלבת ברצף הסיפורי איזכור של גורמים נוספים - הוריה (ת/15), בייביסטר, אחיו וחברו של הנאשם, שכנים (ת/16), הידיד תומר, עובדת סוציאלית, השוטר, אבא שלה (ת/17). לא סביר, שהרצף הסיפורי המגוון כאמור, שבאימרות המתלוננת במשטרה, הינו שקרי.

3. המתלוננת הכחישה בעדותה בבית המשפט, שהנאשם אמר לה לפני שנכנסה להעיד בבית המשפט, מה להגיד (בעמ' 32 לפר', שו' 24-26). ואולם: בהמשך עדותה בביהמ"ש, המתלוננת העידה, שכשהיא ישבה מחוץ לאולם בית המשפט, והתובעת רצתה להקריא לה את הודעותיה, הנאשם אמר לה, למתלוננת, "לזכור משהו" (בעמ' 32 לפר', שו' 28; בע' 33 לפר', שו' 1-4). מתשובה נוספת של המתלוננת בחקירתה הנגדית הסתבר, שהנאשם הוסיף ואמר למתלוננת, שלא לשבת עם התובעת (לצורך הקראת הודעותיה לפני תחילת עדותה בבית המשפט - בעמ' 32 לפר', שו' 24), והוסיף ואמר לה למה היא (המתלוננת-ג'נ') יושבת איתה (עם התובעת-ג'נ') בכלל (בעמ' 33 לפר', שו' 7-10). עדותה זו של המתלוננת בביהמ"ש, לא רק שמצביעה על כך שאפשר שאמצעי פסול בדמות האמירות ה"מדיחות" דלעיל של הנאשם, שימש כדי להניא ולהרתיע את המתלוננת מלתת עדות אמת בבית המשפט, אלא שסיטואציה זו מחזקת אף היא את אמיתות אימרות המתלוננת במשטרה, כאשר (גם) בעקבות דברי הנאשם דלעיל אליה, המתלוננת אכן הכחישה אותן בביהמ"ש.

למרות שלמישמע דברי המתלוננת בעדותה הוריתי למשטרה לפתוח בחקירה נגדה בחשד שמא בוצעה על ידה עבירה של ידיעה כוזבת (בע' 32 לפר', ש' 16-18), הרי שלאחר שקראתי שוב את תלונות המתלוננת במשטרה (שהוגשו כראייה כאמור), בחנתי את תוכנן, ושבתי ושקלתי בדבר לאור המשך עדותה של המתלוננת בביהמ"ש והאמור לעיל, מסקנתי היא, שאימרות המתלוננת במשטרה אינן אימרות שקר, ובכפוף לדברים לחיזוק שלהלן, ניתן לסמוך מימצאים עליהן. הלכה היא, שמקום שמובא בו נאשם לדין בגין כמה עבירות, והחיזוק המוצע לאימרה נוגע אך לאחת מן העבירות או למקצתן, הרי שניתן לפרוש את החיזוק שנמצא לעבירה אחת על פני כל העבירות המעוגנות באותה אימרה, וזאת כאשר קיימת בין העבירות זיקה פנימית, כאשר קיימת ביניהן קירבה עניינית או כאשר העבירות מהוות פרשת עובדתית אחת [ע"פ 2949/99 עמרם כהן, פ"ד נו (1) 636, 646-647; י' קדמי, על הראיות, 1999, חלק 1, בע' 310]. זהו מצב הדברים גם בעניינו של הנאשם - החיזוקים שיפורטו להלן לגבי חלק ממעשי הנאשם, מחזקים את אימרות המתלוננת לגבי כל מעשי הנאשם (אלה מהם שהוכחו מעבר לספק סביר) שהרי קיימת ביניהם זיקה פנימית וקירבה עניינית, יש ביניהן "מכנה משותף" - אלימות מילולית ו/או פיזית, חוזרת ונשנית, בעלת איפיוני אלימות דומים, של הנאשם, על פני תקופה של כ-7 חודשים, כלפי המתלוננת.
בנוסף: גם המתלוננת עצמה, בעדותה בבית המשפט, כורכת שוב ושוב בין כל מעשי הנאשם, כשהיא שוללת את אלימותו לגבי כולם, וטוענת לגבי כולם, שהם אינם נכונים, ושהיא, המתלוננת, הגזימה וניפחה את הדברים (בעמ' 31 לפר', שו' 25-28), שמה שהיא אמרה בהודעותיה (כל הודעותיה-ג'נ') במשטרה לא קרה באמת, אינו אמת (בעמ' 32 לפר', ש' 9-11; ראה גם בעמ' 29 לפר', שו' 27), שהיא לא קיבלה אף פעם מכות מהנאשם, לא היתה כלפיה אלימות (בעמ' 36 לפר', שו' 26-30; בעמ' 37 לפר', שו' 1; ראה גם: בעמ' 38 לפר', שו' 2-3), ולו היא חשבה, היא היתה מבטלת (במשטרה) את שלושת תלונותיה נגד הנאשם (בעמ' 34 לפר', שו' 4-6).

אישום 1 - זיכוי הנאשם, מחמת הספק, מעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוג:
באישום ראשון נטען (תמצית העיקר): ביום 21.11.99 או בסמוך לכך, הנאשם תקף את המתלוננת, בכך שסטר בחוזקה בפני
ה והפיל אותה לרצפה. באימרתה במשטרה ת/16, סיפרה המתלוננת על כך (ת/16, בעמ' 2, שו' 20-21). ואולם: הנאשם כלל לא הוחשד ולא נחקר במשטרה על טענת המתלוננת לגבי תקיפתו אותה ב - 21.11.99, גם לא בהודעה ת/9 שנגבתה ממנו לאחר תלונת המתלוננת מיום 28.11.99, נגדו (ת/16). ודוק: בהודעת הנאשם ת/9, הנאשם כן הוחשד לגבי מה שהמתלוננת ייחסה לו באימרתה מיום 28.11.99 (ת/16), ואולם לגבי טענתה שהוא תקף אותה ביום 21.11.99, טענה שהיתה כלולה באותה אימרה דלעיל מיום 28.11.99, המשטרה לא ראתה להחשיד את הנאשם בדבר, וכפועל יוצא, הנאשם לא נחקר בענין הארוע הנטען מיום 21.11.99. לו נשאל, אפשר שהיה בפי הנאשם הסבר לנטען נגדו. מחדל המשטרה לחקור את הנאשם בנקודה זו, שולל הסקת מסקנה מרשיעה מן העובדות הנטענות באימרת המתלוננת ת/16 ספציפית לגבי הארוע מיום 21.11.99 [השווה בסוגיה:ע"פ 4872/98 ברונשטיין, פ"ד נג (5) 203, 210 מול האותיות א'-ב'; ת"פ (נצ') 511/97 עודה, בסע' 25 להחלטה מיום 31.12.97]. במצב דברים זה, ומשום הזהירות היתירה שעל בית המשפט לנהוג בעשיית שימוש בהוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [ראה: י' קדמי, על הראיות, 1999, חלק 1, בעמ' 315, בסע' 3], הרי שלא ראיתי לקבוע אשמה של הנאשם, מעבר לספק סביר, לפי אימרת המתלוננת לבדה, ללא דבר לחיזוק קונקרטי לאותו חלק שבאימרת המתלוננת, המתייחס קונקרטית לארוע שבאישום ראשון. על כן, ומחמת הספק, יזוכה הנאשם מהעבירה המיוחסת לו באישום ראשון.

אישום 2 – זיכוי הנאשם מהעבירה של חבלה במזיד ברכב והרשעתו בעבירה של איומים:
באישום שני נטען (תמצית העיקר): ביום 28.11.99, התקשר הנאשם למתלוננת, וביקש ללון אצלה, ומשסירבה המתלוננת, איים הנאשם כי אם המתלוננת תנתק לו את הטלפון, יהיה פה אסון והוא ישרוף אותה ואותו ביחד וכן איים שיתאבד. בנוסף, הנאשם גרם נזק לרכבה של המתלוננת מסוג שברולט, בכך שהשתמש ברכב רנו והתנגש בשברולט, שניזוק.

זיכוי הנאשם מהעבירה של חבלה במזיד ברכב:
באמרתה במשטרה ת/16, המתלוננת סיפרה (תמצית העיקר):היא שמעה בום גדול, יצאה לחלון המרפסת, והיא לא ראתה את רכבה. השכנים אמרו לה ש"הוא" דפק לה את הרכב. היא ירדה למטה וראתה שיש מכה רצינית ביותר ברכב. היא התקשרה לנאשם, ואמרה לו שזה ברור שהוא עשה את זה. הנאשם הכחיש שהוא עשה זאת, ולבסוף הוא אמר לה שהוא עשה זאת ונכנס ברכב כי הוא רצה לגמור את החיים שלו ורצה לגרום לה נזק. הוא פגע ברכב השברולט ששייך להורים שלה עם רכב "רנו" שהוא קנה מחברו (ת/16, בעמ' 1, שו' 22-28, ובעמ' 2, שו' 1-15; ראה גם: התמונות ת/1; הזכ"ד ת/2; המוצג ת/3). עת/1, השוטר אלי בקוא, טכנאי זיהוי במשטרה, העיד: הוא לא קבע באופן חד משמעי שרכב הרנו (שבחזקת הנאשם-ג'נ') פגע בשברולט (הרכב של הורי המתלוננת-ג'נ'), כי זו לא מומחיותו (בע' 16 לפר', ש' 11-12). השכן (שלכאורה ראה מה שקרה) סירב למסור עדות (הזכ"ד ת/6).
כעולה מהראיות: המתלוננת לא ראתה את הנאשם פוגע ברכב. לא הובאה עדות קבילה ישירה המוכיחה שהנאשם הוא שפגע ברכב. לא הוכח מעבר לספק סביר, שרכב הרנו, שנטען שהוא שפגע בשברולט, הוא אכן הרכב הפוגע. בדברי המתלוננת באימרתה ת/16, לגבי מה שאמר לה הנאשם (ולא ממראה עיניה), כשהוא גם מכחיש וגם מאשר שפגע ברכב, אין די כדי להוכיח מעבר לספק סביר שהנאשם פגע ברכב. לא הוכח מעבר לספק סביר שהנאשם פגע בשברולט וגרם לנזקים. הנאשם יזוכה איפוא מעבירת חבלה במזיד ברכב.

הרשעת הנאשם בעבירה של איומים שבאישום 2:
המתלוננת סיפרה באימרתה במשטרה ת/16 על האיומים מיום 28.11.99, שבאישום 2, כאמור לעיל – שהנאשם אמר, שיהיה פה אסון ושהוא ישרוף אותה ואותו ביחד (ת/16, בע' 1, שו' 16-20). בביהמ"ש המתלוננת העידה, שאם היא היתה שם,אז יכול להיות שכך אמר לה הנאשם (בע' 29 לפר',שו' 11-16). היינו, על אף "עויינותה", המתלוננת לא שללה שכך אמר לה הנאשם, שהרי היא היתה זו שבאוזניה השמיע הנאשם את האיום דלעיל.
זאת ועוד: זו לא הפעם היחידה שהנאשם איים בפגיעה בגופה של המתלוננת, ובגופו שלו. כ-5 חודשים קודם לארוע דלעיל, בנוכחות שוטר, הנאשם גם איים שיתאבד, על משפחתו (ראה בדו"ח הפעולה ת/7, בע' 2, אמצע העמוד; בעדות עת/3, השוטר יוסי אמסלם - בעמ' 27 לפר', שו' 11-19, 25; בזכ"ד ת/12, אמצע העמוד). היינו, איום של הנאשם, בפגיעה בגופה של המתלוננת ופגיעה בגופו שלו, איננו זר לנאשם. הדברים דלעיל מחזקים גם הם את אימרת המתלוננת דלעיל. הוכחה איפוא מעבר לספק סביר אשמת הנאשם בעבירה של איומים. אני קובע איפוא, שביום 28.11.99, הנאשם איים על המתלוננת, בכך שאמר לה שיהיה פה אסון, ושהוא ישרוף את המתלוננת ואת עצמו ביחד, ואיים להתאבד.

אישום 3 - זיכוי הנאשם מעבירת ההיזק בזדון והרשעתו בעבירה של נסיון לאיומים:
באישום 3 נטען (תמצית העיקר): ביום 7.6.99, הנאשם קרע את חוט הטלפון, ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה שיהרוג את משפחתה.
זיכוי הנאשם מהעבירה של היזק בזדון שבאישום 3:
באימרתה במשטרה ת/15 המתלוננת אמרה, שהיא דיברה עם גיסה ואז הנאשם קרע את החוט של הטלפון (ת/15, ש' 31-32). בדו"ח הפעולה ת/7 רשם עת/3 השוטר יוסי אמסלם, (להלן-השוטר אמסלם) שהמתלוננת אמרה לו שהנאשם קרע לה את החוט של הטלפון, אך הוא אינו מציין שראה חוט קרוע של טלפון (ת/7, בעמ' 2, שו' 3-4 מלמטה). חוט קרוע של טלפון גם לא הוגש כראייה במשפט. המתלוננת הודתה, שהיא תקפה את הנאשם לאחר שהוא קרע את חוט הטלפון (ת/15, שו' 32-33; ת/13, בסע' 5; ת/7, בעמ' 2, שו' 4 מלמטה). הנאשם טען שהחוט נקרע תוך כדי ההתרחשות (בעמ' 44 לפר', שו' 6-12; ראה גם: ת/10, שו' 17-18). לא אוכל לקבוע מעבר לספק סביר, שהנאשם במתכוון קרע את חוט הטלפון. על כן, ומחמת הספק, יזוכה הנאשם מהעבירה של היזק בזדון שבאישום 3.

אישום 3 - הרשעת הנאשם בעבירה של נסיון לאיומים:
באישום 3 נטען, שביום 7.6.99, הנאשם אמר למתלוננת שיהרוג את משפחתה.
באימרתה במשטרה ת/15 מיום 8.6.99, יום אחד בלבד אחרי הארוע הנטען, המתלוננת לא אמרה את מילות האיום דלעיל אלא אמרה שהנאשם כל הזמן אומר שיהרוס את המשפחה (ת/15, ש' 44). ואולם, ביום 7.6.99 דלעיל, הגיע השוטר אמסלם, לדירה, ושמע את הנאשם אומר, בין השאר: "אני אתאבד, ואני אתאבד על המשפחה שלי וגם עשרים שוטרים לא יצליחו להזיז אותי מפה, עשרים שוטרים יקבלו מכות רצח." השוטר ניגש לנאשם, ולגבי האיומים שהשמיע הנאשם, השוטר עיכב את הנאשם לתחנה (בדו"ח הפעולה ת/7, בעמ' 2, אמצע העמוד; ראה גם בזכ"ד ת/12, באמצע העמוד). השוטר אמסלם העיד, שהמסוכנות של הנאשם באה לידי ביטוי כבר בדו"ח הפעולה שערך ת/7, שבו הוא ציין, שהוא הסביר לנאשם במקום, שלגבי האיומים שאמר הנאשם, הוא, השוטר, לא לוקח סיכון (ת/7, בע' 2, שם). השוטר אמסלם כך העיד גם בבית המשפט (בעמ' 26 לפר', שו' 12-14, 16-18; בעמ' 27 לפר', שו' 14-30; בעמ' 28 לפר', שו' 3-5), והוסיף, שכשהנאשם אמר שהוא יתאבד על משפחתו, זהו איום (בעמ' 27 לפר', שו' 11-12, וראה גם: בשו' 18-19, 25). עדות השוטר אמסלם, היתה ברורה, נחרצת, ואמינה (ראה גם בדברי הסניגורית - בעמ' 52 לפר', שו' 20, 22). למישמע ולמראה השוטר אמסלם כשהעיד, ולמיקרא דו"ח הפעולה ת/7 והזכ"ד ת/12 שכתב השוטר אמסלם, הרי שטענת הנאשם שהשוטר משקר (בעמ' 44 לפר', ש' 15-17, 27), היא סתמית, ודינה להידחות מכל וכל.
1. הסניגורית טענה: הנאשם דיבר עם עצמו או עם אביו, אך לא עם המתלוננת, ועל כן אין באמירה של הנאשם אופי של איום (בעמ' 52 לפר', שו' 28-29; בעמ' 53 לפר', שו' 1; בעמ' 54 לפר', שו' 2-3; ראה גם בדו"ח העיכוב ת/14, בסעיף 5).
דינה של הטענה, להידחות.
איום הוא איום גם אם קורבן האיום הפוטנציאלי איננו מי שנמצא באותו רגע בפני
המאיים (ראה בסוגיה: ע"פ (ת"א) 71383/00 מחדון (תק-מח), פס"ד מיום 7.11.00]. זאת כשהנאשם השמיע את האיום בדירה שבה מתגוררת משפחתו, ומימוש האיום - אפשרי.
2. הסניגורית טענה:
לא בטוח, שדברי הנאשם, שהוא יתאבד על משפחתו, הינם איום (בעמ' 53 לפר', שו' 2-5).
דינה של הטענה, להידחות.
דברי הנאשם, שהוא יתאבד על המשפחה שלו, הינם איום מפורש של פגיעה מצד הנאשם במשפחתו. הנאשם לא הסתפק בכך שאמר בתחילה שהוא עצמו יתאבד, כביכול ביטוי למצוקה רק שלו עם עצמו, אלא הוסיף ובמפורש את ההתאבדות על משפחתו. אלה מילים שמטילות ואמורות להטיל, מורא וחרדה בליבו של כל אדם רגיל, ומשמעותן ברורה – הנאשם לוקח את משפחתו עימו לאותו גורל של מוות. צדק השוטר אמסלם, כשראה בדברי הנאשם הללו, משום איום (בעמ' 27 לפר', שו' 11-12), ולא לקח סיכון בענין ועיכב את הנאשם לתחנה, כאמור (בעמ' 27 לפר', שו' 18-19). זהו אכן איום - איום בוטה וחמור [השווה בסוגיה,מקל וחומר: ת"פ (שלום-ת"א) 3376/91 דנציגר, פ"מ תשנ"ב (4) 167; וראה גם: תפ"ח (מחוזי-ת"א) 3028/97 חסין, בדברי כב' השופטת ברלינר, בסע' מ' (דינים-מח)].

עם זאת, כשדברי האיום שהשמיע הנאשם, לא הגיעו לידיעת המתלוננת או מי מבני המשפחה, ולא נקלטו אצלם, הרי שהנאשם אשם איפוא בעבירה של ניסיון לאיומים, ולא בעבירה המושלמת [ראה בסוגיה: ע"פ (ת"א) 71371/02 ג'נח (תק-מח), בסעיף ד' בפסה"ד; רע"פ 1178/97 כהנא, פ"ד נא (3) 266, 270].
הוכחה איפוא מעבר לספק סביר אשמת הנאשם בעבירה של נסיון לאיומים.

3. מעבר לדרוש, ניתן לטעון, שגם דברי הנאשם לעיל, ש"...עשרים שוטרים יקבלו מכות רצח" (ראה: דו"ח הפעולה ת/7, והזכ"ד ת/12) – גם הם בבחינת איום.

לפי ס' 184 לחוק סדר הדין הפלילי, ארשיע איפוא את הנאשם בעבירה של נסיון לאיומים, כשנוסח האיום שנאמר באותו יום – 7.6.99, הוא שלא כנטען באישום 3, אלא שהנאשם ניסה לאיים על משפחתו (ובעיקר על המתלוננת) בפגיעה שלא כדין בגופם, בכוונה להפחידם ולכל הפחות להקניטם (בעיקר את המתלוננת), בכך שאמר שהוא יתאבד, והוא יתאבד על המשפחה שלו. הנאשם התגונן בפועל גם נגד עובדות אלה הן כשהוחשד לפיהן במשטרה והוא השיב גם לחשד זה (בהודעתו ת/10), והן בעדותו ובסיכומיו בבית המשפט, עובדתית ומשפטית, כאמור. הנאשם לא הופתע איפוא מייחוס אשמה מכוח עובדות אלה.

הרשעת הנאשם בעבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות של בת זוג שבאישום 4:
באישום 4 נטען (תמצית העיקר): ביום 4.1.00, בסמוך לשעה 01:30, בחדר המדרגות שבביתה של המתלוננת, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שסטר לה בפני
ה והפילה לרצפה, וכן בעט בה בכל גופה ולאחר מכן שוב סטר בפני
ה ובעט בה. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש - סימנים כחולים ברגליה וסימן כחול בכתף ימין.
התאור שבדברי המתלוננת באימרתה במשטרה ת/17, של ההתרחשות שבאישום 4 דלעיל ושל אלימות הנאשם כלפיה, מדבר בעד עצמו, ואך נכון הוא להביאם להלן: המתלוננת סיפרה (תמצית העיקר): היא חזרה מבילוי בשעה 01:30 לערך. היא ראתה את הנאשם יוצא מהבנין שלה. היא היתה ברכב של ידיד שלה. הנאשם ראה אותה בתוך הרכב. היא נכנסה לחדר המדרגות, והנאשם הלך אחריה ולא נתן לה להיכנס למעלית. הנאשם קילל אותה. היא אמרה לנאשם שייתן לה להיכנס למעלית. הנאשם העיף לה סטירה בפני
ם, והיא נפלה על הרצפה. הנאשם התחיל לתת לה בעיטות בכל הגוף. הידיד שלה ניסה להרגיע את הנאשם. המעלית הגיעה. המתלוננת נכנסה לתוכה. הנאשם עמד ליד דלת המעלית ולא נתן לה להיסגר ושוב סטר למתלוננת בפני
ה ובעט בה. היא שוב נפלה, בתוך המעלית. היא צרחה לקרוא למשטרה, והנאשם ברח מהמקום. יש לה סימנים כחולים בגוף, והיא הראתה לחוקרת שגבתה את אימרתה, סימנים כחולים ברגליים וסימן כחול בכתף ימנית עם נפיחות על העצם (באימרת המתלוננת במשטרה - ת/17, בע' 1, ש' 5-21).

דברים לחיזוק אימרת המתלוננת:
1. גם בעדותה בבית המשפט, ועל אף "עויינותה", המתלוננת נשאלה לגבי תקיפת הנאשם דלעיל, והיא אישרה, שהיו לה סימנים כחולים (בעמ' 30 לפר', שו' 2-4), ושצילמו אותה במשטרה בתמונות ת/8 (בעמ' 31 לפר', שו' 11-14). המתלוננת גם העידה, שהנאשם דחף אותה לתוך המעלית (בעמ' 35 לפר', שו' 5-6, 11-12; בעמ' 37 לפר', שו' 1-3).

2. באימרת המתלוננת במשטרה ת/17, עת/2, השוטרת זהבה אונפנגר (להלן-השוטרת זהבה), רשמה בעת גביית האימרה, שהמתלוננת מראה לה סימנים כחולים ברגליים, וסימן כחול בכתף ימנית עם נפיחות על העצם (ת/17, בעמ' 1, שו' 20-21). ודוק: האימרה ת/17 נגבתה ביום 5.1.00 שהיה יום רביעי בשבוע, ותקיפת הנאשם את המתלוננת ארעה ביום שני באותו שבוע, בפתח יום שלישי – 4.1.00 (ת/17, בעמ' 1, שו' 5; וראה גם: בשו' 22-23), היינו יום אחד בלבד לפני מועד מסירת האימרה, שהוא גם המועד שבו השוטרת זהבה ראתה את סימני החבלה של ממש דלעיל, כאמור.

3. השוטרת זהבה, שכאמור היא שגבתה את אימרת המתלוננת ת/17, העידה שהיא ראתה את סימני החבלה דלעיל על גופה של המתלוננת, בצבע כחול כמו שטפי דם, שהם ממכה, וכן ראתה בליטה, נפיחות (בכתף – ג'נ'- בעמ' 16 לפר', שו' 28-29; בעמ' 17 לפר', שו' 5, 13-15, 24-25; בעמ' 18 לפר', שו' 6-7).

4. בתמונות ת/8, שצולמו ביום שבו נגבתה אימרת המתלוננת – 5.1.00, נראות חבלות של ממש בגופה של המתלוננת – בכתפה הימנית של המתלוננת (ת/8 - תצלום מס' 2), וברגליה (ת/8 - תצלומים מס' 3-5). המתלוננת טענה שהחבלות הללו נגרמו עקב הזזת רהיטים (בע' 31 לפר', שו' 15-16). ואולם: לא סביר, שחבלות כאלה, שנראות בו זמנית במקומות פיזיים שונים בגופה של המתלוננת, ועוד בכתפה של המתלוננת, ובצד הפנימי של ירכיה של המתלוננת, נגרמו מהזזת רהיטים, כנטען ע"י ההגנה וע"י המתלוננת, או ממחלת דם. המתלוננת אף טענה לא פחות מאשר שהיא מזיזה רהיטים כל הזמן (!) (בעמ' 31 לפר', שו' 19-20). הטענה איננה סבירה. הנאשם לא העיד שהחבלות הן מהזזת רהיטים, אלא העיד שהחבלות הללו נגרמו למתלוננת מנפילה, או ממחלה בדם (ת/4, שו' 43-45; בעמ' 48 לפר', שו' 5-7). ואולם: כאמור, החבלות מפושטות במקומות פיזיים שונים בגופה של המתלוננת, והן בכתף וגם בחלק הפנימי של הירכיים; לא סביר שהן נגרמו כתוצאה מנפילה. אשר למחלת הדם הנטענת, הרי שאין בה משום הסבר לנפיחות שבכתפה של המתלוננת. מה גם, שבמשטרה הנאשם לא טען זאת, אלא טען לנפילה של המתלוננת. גם לא הובאה ראייה התומכת בגירסת מחלת הדם של המתלוננת, הנטענת ע"י הנאשם. בכך שהמתלוננת לא פנתה לטיפול רפואי בחבלות של ממש שגרם לה הנאשם, אין כדי לגרוע מעצם קיומן הברור לעין של חבלות של ממש אלה, כאמור. החבלות של ממש שבגופה של המתלוננת, שמדברות בעד עצמן, גם הן סותרות את טענת הנאשם לתלונת שווא מצד המתלוננת, נגדו.

לנוכח הראיות המחזקות דלעיל את אימרת המתלוננת ת/17 (וגם בלי עדות מהידיד-ת/17, בע' 2, שו' 1-3; ת/11), ובעיקר החבלות של ממש שנגרמו למתלוננת כפי שנראות בתמונות ת/8, הרי שגירסת הנאשם, שלפיה מה שארע הוא דחיפה/דחיפות והמתלוננת נפלה במעלית (ת/4, שו' 22-23, 44; בעמ' 43 לפר', ש' 1-2; בעמ' 47 לפר', שו' 14-15), היא גירסה לא מהימנה ולא סבירה. זאת ועוד: הנאשם העיד בבית המשפט, שהמתלוננת היא שהתחילה עם הדחיפות (בעמ' 47 לפר', שו' 28), בעוד שבהודעתו במשטרה הוא לא זכר מי החל בדחיפות (ת/4, שו' 29-30); בעדותו הראשית בבית המשפט, הנאשם העיד שהוא דחף אותה (את המתלוננת-ג'נ') כדי להתגונן (בעמ' 43 לפר', שו' 2) ובמשטרה הוא אמר שהיו דחיפות בינו לבין המתלוננת (ת/4, שו' 22-26), אך בחקירתו הנגדית הנאשם העיד, שבאותו ארוע ספציפי הוא לא דחף את המתלוננת (בעמ' 48 לפר', שו' 1-2).

הוכחה איפוא מעבר לספק סביר, אשמת הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות של בת זוג, שבאישום רביעי.

אני קובע איפוא שביום 4.1.00 בסמוך לשעה 01:30 בחדר מדרגות שבביתה של המתלוננת, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שסטר לה בפני
ה והיא נפלה על הרצפה וכן בעט בה בכל גופה ולאחר מכן שוב סטר בפני
ה ובעט בה. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש - סימנים כחולים ברגליה וסימן כחול ונפיחות בכתף ימין.

כאמור, ה"דברים לחיזוק" אימרות המתלוננת, שפורטו לעיל, שחלקם היו חזקים כראיית סיוע, נפרשים על פני כל העבירות דלעיל שביצע הנאשם (העבירות שלגביהן נקבע לעיל שהוכחו מעבר לספק סביר) שהרי יש ביניהן זיקה פנימית, קרבה עניינית ומכנה משותף כאמור, והם מספקים את החיזוק הנדרש לקביעת ממצאים גם לפי האימרות דלעיל.

סוף דבר (הנאשם אלון בר-און
):

1. מחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מהעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוג שבאישום 1.
2. אני מזכה את הנאשם מהעבירה של חבלה במזיד ברכב שבאישום 2.
3. מחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מהעבירה של היזק בזדון שבאישום 3.

3. אני מרשיע את הנאשם בעבירות כדלקמן:
אישום 2 – איומים, לפי סעיף 192 לחוק;
אישום 3 – נסיון לאיומים, לפי סעיף 192 לחוק, בצירוף לסעיפים 25 ו-34ד' לחוק;
אישום 4 – תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות של בת זוג, לפי סעיף 382 (ג) לחוק.

עיקרי הכרעת הדין הוקראו במעמד ב"כ התביעה עו"ד___, ובמעמד הנאשם והסניגורית, והעתקים הימנה נמסרו להם, היום, 6.3.03.
____________
גלעד נויטל
, שופט

מותר לפרסום מיום 6.3.03.
67
בתי המשפט
בבית משפט השלום בתל אביב-יפו
ת.פ. 12877/00
בפני
:
כב' השופט גלעד נויטל








פ בית משפט שלום 12877/00 מדינת ישראל – משטרה – מדור תביעות נ' אלון בר-און (פורסם ב-ֽ 06/03/2003)