פסקי דין על ז'נטה לינאדו | פסקי דין על המועצה הדתית באר שבע | פסקי דין על יעקב מרגי- יושב ראש המועצה הדתית ואח' |

1342/01 עב     29/02/2004




עב 1342/01 ז'נטה לינאדו נ' המועצה הדתית באר שבע, יעקב מרגי- יושב ראש המועצה הדתית ואח'




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בבית הדין האזורי לעבודה
ב ב א ר – ש ב ע
עב 001342/01

בפני
:
השופט משה טוינה


29/02/2004






ז'נטה לינאדו


בעניין:

התובעת
לניאדו-טיכו

ע"י ב"כ עוה"ד




נ
ג
ד




1. המועצה הדתית באר שבע

2. יעקב מרגי- יושב ראש המועצה הדתית
3. מדינת ישראל-משרד הדתות


הנתבעים


הנתבעים 1 ו- 2 ע"י ב"כ עוה"ד רביבו
הנתבעת 3 ע"י ב"כ עוה"ד



פסק דין

מבוא

1.
התובעת היא גרושתו של המנוח לניאדו אלי ז"ל (להלן: "המנוח"), משנת 1991.

2.
המנוח היה עובד המועצה הדתית באר שבע
(הנתבעת 1) משנת 1965 ועד לצאתו לגמלאות בהיותו בן 65 במאי 1987.

3.
מיום צאתו לגמלאות ועד לפטירתו בנובמבר 1996, שילמה הנתבעת 1 למנוח גמלה בשיעור של 60% מהשכר.

4.
ביוני 2001 הוגשה התביעה נשוא

פסק דין
זה במסגרתה התבקש בית הדין "להצהיר כי התובעת הינה ידועה בציבור של המנוח כאישתו בשעת פטירתו ולהורות על מתן קיצבת השארים עפ"י חוק שירות המדינה גמלאות [נוסח משולב], תש"ל-1970 לעבר ולעתיד" סעיף 10 לכתב התביעה.

5.
לדעת הנתבעים דין התביעה להידחות. מקום ולשיטתם אין לראות בתובעת כידועה בציבור של המנוח, נכון לשעת פטירתו.

המסגרת הנורמטיבית

6.
כמצוין לעיל היה המנוח עובד המועצה הדתית באר שבע
משנת 1965 עד צאתו לגמלאות בינואר 1987.

7.
יחסי העבודה במועצה הדתית באר שבע מוסדרים במסגרת קיבוצית בהסכם קיבוצי כללי "בדבר עובדי המועצות הדתיות" מדצמבר 1975 (להלן: "ההסכם הקיבוצי של עובדי המועצות הדתיות").

8.
סעיף 1 להסכם הקיבוצי של עובדי המועצות הדתיות, מפנה להסכם הקיבוצי החל על עובדי הרשויות המקומיות והוא - חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: "חוקת העבודה"). הסעיף קובע כי:


"חוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות (להלן: "החוקה") כפי שהייתה נהוגה מתחילת קיומה ועד היום בין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות הפקידים, תחייב כאילו הייתה והינה הסכם קיבוצי בין הצדדים להסכם זה ..."

9.
סעיף 79 לחוקת העבודה מאמץ את הסדרי הגמלאות הנהוגים בשירות המדינה. הסדרים הקבועים בחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל 1970 (להלן: "חוק הגמלאות").

10.
סעיף 4 (א) לחוק הגמלאות קובע מי הם שאיריו של נפטר לעניין חוק זה ומונה ביניהם:


"מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאישתו וגרה עימו באותה שעה (להלן – אלמנה)"

11.
סיכומו של דבר - מכוח ההסכם הקיבוצי של עובדי המועצות הדתיות, חייבת הנתבעת 1 בתשלום גמלאות לשאריו של עובד שנפטר בהתאם לכללים הקבועים בחוק הגמלאות ובכלל זה, לידועה בציבור של עובד כאמור.

12.
מוסד "הידועים בציבור" מורכב משני יסודות, "חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. הנדבח האחד מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואישתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה מסירות ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. ... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי נוחות כדאיות כספית או סידור עניני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה המשותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים" ע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון, פד"י מג' 1 431 433.


ראה גם:

דב"ע נו/ 329-0, שפרינצה רייזמן נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).


כן נדרש מהטוענת למעמד של ידועה בציבור להוכיח "כי נתפשה בעיני הבריות כבת זוגו של המנוח וכי כך התייחס הבריות אליהם" ע"ע 1254/00 דורה שליאקין נ' הממונה על תשלום הגמלאות (לא פורסם).

העובדות

13.
מהעדויות והראיות שהוגשו לבית הדין עולות העובדות הבאות:


א.
המנוח והתובעת נישאו זה לזו בקהיר שבמצרים במרץ 1955.


ב.
במהלך החיים המשותפים נולדו לשניים 5 ילדים.

ג.
עם עלייתם לארץ החל המנוח לעבוד בתפקיד מנהל חשבונות בעיריית באר שבע. באוקטובר 1965 הועבר המנוח בהחלטת המנגנון בעיריית באר שבע, לשמש בתפקיד מנהל חשבונות במועצה הדתית באר שבע, היא הנתבעת 1.

ד.
החל משנת 1966 החל מצבו הנפשי של המנוח להידרדר.

ה.
המנוח היה בטיפול השירות הפסיכיאטר הקהילתי משנת 1968, עקב מצבי דיכאון חוזרים.

ו.
בשנת 1977 ערך המנוח צוואה בה הוריש לתובעת את כל רכושו עם פטירתו. צוואה זו לא שונתה עד לפטירת המנוח.

ז.
בשנת 1987 פרש המנוח לגמלאות.

ח.
סמוך לאחר פרישתו של המנוח לגמלאות, עבר המנוח להתגורר בבית אבות "מעון ירחמיאל".

ט.
המנוח והתובעת התגרשו בשנת 1991.

י.
המנוח והתובעת לא נקטו בשום צעד לחלוקת הרכוש ביניהם, בעקבות הגירושין.

יא.
כמצוין לעיל נפטר המנוח בחודש נובמבר 1996.

14.
למסכת העובדות המתוארת לעיל אשר עליה לא חלקו הנתבעים, יש להוסיף את העובדות הבאות המלמדות על מהות היחסים בין המנוח לתובעת בסמוך לפטירתו.

א.
לא הוכחה סיבה רפואית אשר חייבה את הוצאתו של המנוח מדירתו ואת המגורים בנפרד מהתובעת.


לעניין זה הוצג בפני
נו אישור של הרופא המטפל, ד"ר הלמוש. באישור מביא ד"ר הלמוש את הרקע והצורך בהעברת המנוח לבית האבות, כדלקמן:


"מה שגרם בצורה בולטת למשברים ולתגובות נפשיות קשות היו היחסים הקשים בין מר לניאדו (המנוח, הוספה שלי-ט.מ.) ובני משפחתו. מר לניאדו במידה מסוימת חוזר בתשובה שרצה לכפות על אשתו ובניו הגדולים אורח חיים דתיים.


האישה והילדים ניסו ללכת לקראתו במידה מסוימת, אבל זה לא סיפק את מר לניאדו הוא הרגיש שמעמדו כראש המשפחה התערער. נוקשותו ואישיותו הפסיבית – אגרסיבית גרמו בסופו של הדבר שהוא לא רק מרגיש נדחה מכל המשפחה אלא שבני ביתו הגיעו לסוף הדרך איתו.


זו הסיבה שהמשפחה פונה לסדרו בבית אבות. מבחינה קלינית פסיכיאטרית אין כעת שום סיבה לאשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי. ... (ההדגשות שלי-ט.מ.)"


מהאישור של ד"ר הלמוש עולה בבירור,
כי העברתו של המנוח לבית אבות נובעת מהמשבר בין המנוח לבני משפחתו, להבדיל – מסיבות רפואיות.

ב.
טוענת התובע כי אין להסתמך על מכתבו של ד"ר הלמוש וללמוד ממנו כי לא היה צורך רפואי בהעברתו של המנוח לבית האבות. זאת משום והמדובר במכתב משנת 85' כאשר בפועל הועבר המנוח לבית האבות בשנת 87'.


אין בידי לקבל טענה זו לאור העובדה כי מכתבו של ד"ר הלמוש, המתאר את הרקע להעברת המנוח לבית האבות, הוא המסמך היחיד שהוצג בפני
מגורם רפואי מטפל, המסביר את הצורך בהעברתו של המנוח לבית האבות.


כן יש להוסיף, כי התובעת עצמה הסתמכה על מכתבו של ד"ר הלמוש, מקום שצורף המכתב לתצהיר עדות ראשית מטעמה.


לבסוף יש לציין בהקשר זה כי התובעת לא הצביעה על שום מסמך רפואי אחר המלמד על קיום צורך רפואי בהוצאת המנוח מביתו.

ג.
הד לאמור באישור הרפואי של ד"ר הלמוש יש בעדות התובעת עצמה ממנה עולה כי העברת המנוח לבית האבות נעשתה בניגוד לרצון האחרון.


כך התבקשה התובעת בחקירתה הנגדית להתייחס למידת שיתוף הפעולה של המנוח לאשפוז בבית אבות.


התובעת נשאלה והשיבה כי:

"ש.
את אמרת שהוא לא רצה ללכת לבית אבות ולא לשום מקום, אז זה היה בכפייה

ת.
בסוף היה לו טוב שם, (הדגשה שלי – ט.מ.) היה לו מי שיטפל בו מהבוקר עד הערב, הבית התרוקן ואני הייתי בעבודה." עמ' 5 לפרוטוקול מיום 29.6.03 שורות 9-7.

ד.
מעדות התובעת עצמה עולה כי הגירושים נועדו לידיעת הציבור ובלשונה "להסביר מדוע אני לבד בבית ולמה הוא הלך" עמ' 2 לפרוטוקול שורות 13-12.


ראה גם:
עדותה של הגב' ויקי ניסים בעמ' 9 לפרוטוקול שורות 11-10 אשר נשאלה והשיבה:

"ש.
העניין של הגירושים לא התפרסם

ת.
וודאי שהתפרסם"

ה.
עוד עולה מעדות התובעת כי בעקבות ההתדרדרות במצבו הנפשי של המנוח לא נותר מקשר הנישואים, נכון למועד מתן הגט, אלא קליפה ריקה מתוכן.

לעניין זה התייחסה התובעת מקום שהתבקשה לתאר את הנסיבות בהן נעתר בית הדין הרבני לתביעת הגירושים.

"ש/ת
בית הדין הרבני השתכנעו מהר מאוד. לא נשארה חבילה, אני נשארתי לבד לגמרי (הדגשה של-ט.מ.)." עדות התובעת עמ' 4 לפרוטוקול מיום 29.6.03 שורה 11.

ו.
עדות זו של התובעת לפיה נועד הגט לידיעת הציבור,ולסתום את הגולל על קשר נישואים ששוב לא שיקף את היחסים בין הצדדים – עולה מעדות בתה של התובעת, הגב' ויקי ניסים.

כך העידה העדה:

"... עד שהוא (המנוח, הוספה שלי-ט.מ.) סיים את המסגרת של העבודה, למראית עין
הדברים היו תקינים הוא היה יוצא וחוזר מהעבודה. לאחר שהוא הפסיק לעבוד הוא היה בבית אבות באופן מאוד מסודר ולכן כדי להתמודד עם השאלות של השכנים שהם מלווים את הורי כבר כ-40 שנה, היה מאוד קשה, רצינו להראות להם שהמערכת הסתיימה. (הדגשות שלי-ט.מ.)" עמ' 8 לפרוטוקול מיום 29.6.03 שורות

ז.
התובעת הייתה מבקרת את המנוח בבית אבות בין 3 ל- 4 פעמים בחודש לכחצי שעה.


ראה:
עדות התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 29.6.03 שורות 16-14:

"ש/ת
אני הייתי מבקרת אותו בערך 3 או 4 פעמים בחודש.

ש.
מה היה משך הביקור כל פעם

ת.
כשנמאס לו והוא עייף, אז אני הייתי הולכת, אני הייתי בערך כל פעם חצי שעה בערך, לפעמים יותר, הייתי מביאה לו ממתקים ודברים שהוא אוהב."

ומוסיפה הגב' ויקי ניסים כי:

"הביקורים השתנו לפי המצב שלו, לפעמים היינו צריכים להגיע יותר, לא היה משהו מאוד עקבי וזה לא מדובר בתקופה קצרה." עמ' 9 לפרוטוקול מיום 29.6.03 שורות 22-21.

ח.
מעדות התובעת בחקירה הנגדית עולה כי המנוח לא היה יוצא כל שבת, והוא יצא רק אם הילדים היו נמצאים.


ראה:

עדות התובעת בעמ' 4 לפרוטוקול שורה 18.


עוד עולה כי באותם מקרים בהם ביקר המנוח, שהה האחרון בחדר נפרד.


ראה:

עדות התובעת עמ' 6 לפרוטוקול שורות 21-20.

ט.
כאמור לעיל, לא פעלו התובעת והמנוח לחלוקת הרכוש בעקבות הגירושים.

עם זאת עולה מעדות הגב' ויקי ניסים, כי התשלום לבית האבות נעשה דרך חשבון המנוח והתובעת מצידה לא תרמה להחזקתו של המנוח שם.


ראה:

עדותה של הגב' ויקי ניסים עמ' 8 לפרוטוקול מיום 29.6.03 שורות 7-3.

כן עולה מעדותה של הגב' ויקי ניסים כי המנוח עצמו לא טיפל בענייניו הכספיים, מקום שנתן לבנו יפוי-כח וזה טיפל בענייניו עבורו.

ראה:
עדותה של הגב' ויקי ניסים עמ' 8 לפרוטוקול מיום 29.6.03 שורה 4.

15.
מהעובדות לעיל בדבר מהות הקשר בין התובעת למנוח סמוך לפטירתו, עולה כי היסודות להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח נכון לפטירתו, אינם מתקיימים במקרה שלפנינו.


כך נמצא כי הגירושים, משקפים את השבר שבחיי הנישואים והעובדה כי בפועל ניהלו השניים את חייהם בנפרד. התובעת בביתה, בדירת בני הזוג, המנוח בבית אבות.


עוד עולה כי על אף והשניים לא פעלו להפרדה רכושית בעקבות הגירושים, אין מדובר בניהול משק בית משותף "כנהוג וכמקובל בין בעל לאישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים" אלא בסידור ענייני ובשאלה של נוחות אישית.


לזאת יש להוסיף כי הגירושים נועדו לידיעת הציבור ומכאן שלא הוכח כי התובעת נתפסה בעיני הבריות כבת זוגו של המנוח וכי כך התייחסו הבריות אליהם.

16.
סוף דבר התביעה נדחית.


בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

17.

הערעור על

פסק דין
זה הוא בזכות, ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

ניתן היום ז' באדר, תשס"ד (29 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים.


טוינה משה - שופט

001342/01עב 734 נורית יפרח







עב בית דין אזורי לעבודה 1342/01 ז'נטה לינאדו נ' המועצה הדתית באר שבע, יעקב מרגי- יושב ראש המועצה הדתית ואח' (פורסם ב-ֽ 29/02/2004)