פסקי דין על ח"כ אברהם פורז | פסקי דין על השר לענייני דתות | פסקי דין על מר אליהו סוויסה |

9482/96 בג"צ     15/07/1999




בג"צ 9482/96 ח"כ אברהם פורז נ' השר לענייני דתות, מר אליהו סוויסה





בבית המשפט העליון
בג"ץ ‎9482/96 - ה'
בפני
: כבוד הרשמת מ' אגמון
העותרים: ‎1. ח"כ אברהם פורז

‎2. ח"כ יונה יהב
נגד

המשיבים: ‎1. השר לענייני דתות
, מר אליהו סוויסה

‎2. סגן השר לענייני דתות
, מר אריה גמליאל
‎3. סגן השר לענייני דתות
, מר יגאל ביבי ‎4. חברה קדישא גחש"א ת"א-יפו והמחוז
‎5. ועד עובדי חברה קדישא לת"א-יפו והמחוז
גחש"א
‎6. עובדי החברה קדישא לת"א-יפו והמחוז גרש"א
החלטה בעניין חיוב המשיבים בהוצאות ובעניין
בקשת משיב ‎5 להורות על דחיית העתירה
בשם העותרים: עו"ד רענן הר-זהב
בשם משיבים ‎1-3: עו"ד יהודה שפר
בשם משיבה ‎4: עו"ד מרדכי רז

בשם משיבה ‎5: עו"ד יורם פיי
החלטה

בפני
בקשת העותרים לחייב את המשיבים בהוצאות משפט וכן בקשת המשיב מספר ‎5 להורות על דחייתה של העתירה, בהבדל ממחיקתה. החלטתי כי שתי בקשות אלה יידונו במאוחד.

אדון תחילה בבקשת משיב מס' ‎5 להורות על דחיית העתירה. טעמיו של משיב מס' ‎5 לדחיית העתירה הם אלה:

ראשית, ההחלטה על מחיקת העתירה ניתנה ללא קבלת עמדתו של משיב מס' ‎5 לבקשה.

שנית, משיב מס' ‎5 זכאי לכך שלא יוטרד בשנית בעתיד בעניין נושא עתירה זו.

שלישית, העותרים יכולים היו, לשיטת משיב מס' ‎5, לבקש דחיית הדיון על מנת לראות את תוצאות בדיקת החוקר שמונה מטעם רשם העמותות. משלא עשו כן, ובחרו למחוק לאלתר את העתירה, אות הוא כי עניינה של העתירה איננו זקוק לבחינה נוספת על ידי בית המשפט ועל כן יש לדחות את העתירה.

דין הבקשה להידחות. לא ראיתי בנימוקיו של המשיב ‎5 טעם של ממש לכך כי היה מקום להורות על דחייתה של העתירה, בהבדל ממחיקתה. דחייתה של עתירה, יכול והיא מקימה מחסום דיוני לפני בעלי דין המונע התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה אשר הוכרעו. הרעיון המונח ביסוד הדברים הוא כי לאחר שלצדדים היה יומם בבית המשפט והלה נדרש לסוגיות שהועלו בפני
ו והכריע בהם, שוב אין מקום להטריד, שוב, את הצד היריב ואת בית המשפט באותו עניין. (ראו: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי,(‎1992); ע"א ‎718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(‎1)29, 35).

בענייננו, לא נדרש בית המשפט לדון בטיעוני הצדדים לגופם והוא לא הכריע לגופה של העתירה לכאן או לכאן. בנסיבות אלה, כאשר אין הכרעה שיפוטית בסוגיות המועלות בעתירה, שוב אין לומר כי מתקיימת הצדקה כי הצדדים היריבים או בית המשפט לא יידרשו בשנית לעניין נושא העתירה.

לאחר שהסרנו מכשול זה מן הדרך נפנה לבחון את בקשת המשיבים להוצאות.

העותרים, חברי כנסת, פנו לבית המשפט זה בעתירה שתכליתה להניע את המשיבים ‎1-3 להפעיל את סמכויותיהם ולמנות מנהל מורשה או הנהלה קרואה למשיבה ‎4 ( להלן - חברה קדישא) וכן לאכוף את תנאי הרשיון אשר ניתן לחברה קדישא שעניינם הגבלת השכר המרבי שישולם לעובדים ובעלי תפקידים בה.

כאן גם המקום לציין כי משיבים מס' ‎5 ו- ‎6 לעתירה, לא היו צדדים מקוריים לעתירה, אלא צורפו אליה לאחר שקיבלו רשות מבית המשפט.

בסופו של יום, ולאחר שהוצא בעתירה צו על-תנאי, הוגשו עיקרי טיעון וקוימו שלוש ישיבות, הודיעו משיבים ‎1-3 כי רשם העמותות החליט ביום ‎16.8.98 על מינויו של חוקר לחברה קדישא, המאוגדת כעמותה, וזאת בתוקף סמכותו על-פי סעיף ‎40 לחוק העמותות, התש"ם‎1980-.

ביום ‎1.10.98 הגישו העותרים בקשה למחיקת העתירה ולחיוב משיבים ‎1-4 בהוצאות. הבקשה למחיקת העתירה נענתה וכעת נותר לדון בסוגיית ההוצאות.

בקשת העותרים להוצאות סומכת עצמה על הטעמים הבאים:

ראשית, הודעת המדינה לפיה ימונה חוקר לחברה קדישא ניתנה בשלב מתקדם של הדיון, לאחר שהוצא צו על תנאי ולאחר שקוימו שלושה דיונים. שנית, העתירה הוגשה לאחר התרעות חוזרות ונשנות של העותרים אל המשיבים להפעיל את סמכויותיהם. שלישית, בהכנת העתירה ובהכנה לקראת הדיונים בעניינה הושקע מאמץ ניכר. ולבסוף, בעקבות העתירה מינה שר הדתות מנהל מורשה לחברה קדישא ולאחר פניות העותרים - במסגרת דיונים בפני
בית משפט זה - נתמנה חוקר לחברה קדישא כאמור.

המשיבים מתנגדים לחיובם בהוצאות, ולא עוד אלא שטוענים הם כי הם אלה הזכאים לקבל הוצאות מן העותרים. טעמי המשיבים, בתמצית, הם אלה:

משיב מס' ‎1 טוען כי מלכתחילה לא היו הסעדים המבוקשים בעתירה זו בגדרי סמכותו. מאידך, הסעד אשר הביא למחיקת העתירה בידי העותרים לא היה בסמכותו וכלל לא נתבקש בעתירה.

משיב ‎4 טוען כי העתירה הייתה נגועה בליקויים מליקויים שונים כמו חוסר ניקיון כפיים מצד העותרים, אי צירופם של עובדי חברה קדישא (אשר צורפו לבסוף כאמור) ועוד. עוד טוען משיב מס' ‎4 כי העתירה דנן הפכה לתיאורטית מיום ‎7.1.97, יום בו מונה מנהל מורשה לחברה קדישא, שזהו הסעד שנתבקש, בין היתר, בעתירה. לעניין ראשה הראשון של העתירה (מינוי מנהל מורשה), טוען המשיב ‎4 כי יש לראות במחיקת העתירה על ידי העותרים משום הודאה בהעדר סמכותו של שר הדתות למנות מנהל כאמור. ביחס לראשה השני של העתירה (שעניינה תקרת השכר המשולמת בחברה קדישא), הטענה היא כי עניין זה הנו בסמכותו של בית הדין לעבודה. כמו-כן טען הוא כי היה על העותרים לפנות לרשם העמותות במישרין ולא אל בית המשפט בעתירה זו. גם משיב זה טוען כי יש לחייב את העותרים בהוצאותיו.

משיב ‎5, אשר צורף לדיון לאחר הגשת העתירה, טוען כי הוא זכאי לקבלת הוצאותיו מן העותרים, מן הטעמים הבאים:

ראשית, הוא היה צד שהיה צורך לצרפו מלכתחילה לעתירה לאור האינטרס שלו בה ובתוצאותיה. למרות זאת, לטענתו, הוא לא צורף לעתירה ואף לא הודיעו לו על קיומה; שנית, הוא הכין תגובתו לעתירה ואף הופיע לדיון. שלישית, הוא נאלץ לבקש את צירופה של משיב מס' ‎6; דבר הכרוך בהשקעת מאמץ וזמן.

עוד טוען המשיב ‎5, כי העתירה הוגשה בחוסר תום-לב באשר לעותר מס' ‎2 היה אינטרס אישי בעתירה. טענתו האחרונה היא, כי את העתירה ניתן היה להגיש ללא ראש העתירה שעניינו תקרת השכר בחברה קדישא. משלא נדון ראש זה של העתירה כלל ומשנמחקה העתירה, כי אז מן הראוי לחייב את העותרים בהוצאות.

נפתח בבחינת זכות העותרים להוצאות ולאחר מכן נפנה לבחון האם המשיבים, או מי מהם, זכאי לקבל הוצאות מן העותרים.

סבורה אני כי העותרים אינם זכאים להוצאות בגין עתירה זו. הטעמים למסקנתי זו הם אלה:

ראשית, הסעד אשר ניתן לעותרים לבסוף, ואשר בעטיו נמחקה ככל הנראה העתירה, היה סעד אשר לא נתבקש כלל בעתירה והענקתו לא הייתה בסמכותו של מי מהמשיבים. הענקת הסעד של מינוי חוקר לא נעשתה בגדריו של הדיון המשפטי, אלא העניין הוסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. לטעמי, בנסיבות אלה אין לומר כי היה צידוק בהגשת העתירה כנגד המשיבים אשר כנגדם היא הוגשה וכן אין לומר כי עצם הגשת העתירה היא אשר הניעה את המשיבים להעניק לעותרים את הסעד לו עתרו בעתירה, שהרי סעד זה ניתן כאמור על ידי רשם העמותות.

שנית, מעצם העובדה כי רשם העמותות, אשר לא צורף כצד לעתירה, הורה על מינוי חוקר לחברה קדישא, הרי שספק בעיני אם ניתן לומר כי העותרים מיצו את מלוא האפשרויות הפתוחות בפני
הם אצל הרשויות המוסמכות בעניין זה.

רמז לדברים אלה, ואולי אף יותר מכך, ניתן למצוא בהחלטת בית המשפט מיום ‎9.6.98 לפיה:

"לאחר חלופי הדברים בין הפרקליטים נראה לנו לטוב לדחות את שמיעת העתירה למועד שבעוד חודשיים, על מנת לאפשר לעותרים לשקול נקיטת צעדים מתאימים במישורים אחרים" (ההדגשה שלי מ.א.).

האם זכאים המשיבים, או מי מהם, לתשלום הוצאות? זו השאלה הניצבת בפני
כעת.

סבורה אני כי משיבים ‎1-3 אינם זכאים להוצאות בעתירה זו. אכן, הסעד של מינוי חוקר לחברה קדישא אינו נכלל בגדרי סמכותם של משיבים ‎1-3, אלא בגדר סמכותו של רשם העמותות. ואולם, רשם העמותות, כמו גם משיבים ‎1-3, מהווים אורגנים של המדינה. משדרש רשם העמותות ומצא כי מצבה של חברה קדישא מחייב מינוי חוקר לעניינה, שוב אין לומר כי לא היה ממש בעתירה וכי המדינה, כמכלול, פעלה כשורה בכל הנוגע להפעלת סמכויות הפיקוח שלה על חברה קדישא. בנסיבות אלה, אינני סבורה שיש מקום לפסוק הוצאות לטובת זרוע אחת של המדינה, מקום בו היה על זרוע אחרת של המדינה לפעול כפי שפעלה לבסוף.

כמו-כן סבורה אני כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת משיבה מס' ‎4 - חברה קדישא. טענותיה של משיבה זו בדבר הליקויים שבהם לקתה העתירה לא הוכחו אלא נותרו טענות בעלמא ולפיכך אין באפשרותי להתבסס עליהן. הטענה כי העתירה הפכה תיאורטית עם מינויו של המנהל המורשה היא טענה תמוהה שכן באותה נשימה ממשיכה חברה קדישא וטוענת כי היא הביאה זמן מה לאחר מכן לפיטוריו לכאורה של מנהל זה. הטענה לפיה מחיקת העתירה מהווה משום הודאה בהעדר סמכותו של שר הדתות למנות מנהל מורשה לחברה קדישא איננה נראית לי שכן העובדה כי דעתם של העותרים נתקררה רק לאחר מינוי חוקר על ידי רשם העמותות איננה מעידה בהכרח על כי שינו הם עמדתם ביחס לסמכותו של שר הדתות במינוי. שאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בראש העתירה שעניינו תקרת השכר של עובדי חברה קדישא לא נדונה כלל ועל-כן, אין באפשרותי להתייחס לטענה לכאן או לכאן.

לעומת זאת, סבורה אני כי משיב מספר ‎5 זכאי להוצאות בעתירה זו. משיב זה לא צורף מלכתחילה לעתירה, על-אף שאין ספק בעניין שיש לו בתוצאותיה, לו היה נדון ראשה השני של העתירה. כמו-כן, העובדה שהעותרים הסתפקו במינוי חוקר לענייניה של החברה קדישא מבלי לעמוד על דיון בראשה השני של העתירה, מלמדת כי סעד זה לא נראה חיוני בעיני העותרים, ואולם, משנתבקש סעד זה במסגרת העתירה ומשלא עמדו עליו העותרים, אלא זנחו אותו ללא שיקוים בו דיון כלשהו ולאור העובדה שהמשיב ‎5 נאלץ להצטרף לעתירה ולהגיב עליה ולשכור לשם כך שירותיו של עורך-דין, מחייבת לטעמיי את המסקנה כי משיב זה זכאי לקבל הוצאות מן העותרים.

לעניין גובה ההוצאות הראוי מביאה אני במניין שיקולי, בין היתר, את היקף העבודה שהושקעה בהכנת תגובתו של משיב מספר ‎5; את מספר הדיונים בהם הוא נכח; את העובדה כי מדובר בעותרים ציבוריים אשר לא ביקשו לעשות לביתם בהגשת העתירה.

סוף דבר, בשים לב לכלל הנסיבות האמורות, מורה אני כי העותרים ישלמו למשיב מספר ‎5 סך של ‎2,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום ב' באב תשנ"ט (‎15.7.99).
מיכל אגמון, שופטת
רש מ ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
‎96094820.p16








בג"צ בית המשפט העליון 9482/96 ח"כ אברהם פורז נ' השר לענייני דתות, מר אליהו סוויסה (פורסם ב-ֽ 15/07/1999)