פסקי דין על רוברט סטיבן מנינג | פסקי דין על שר המשפטים - פרופ' דוד ליבאי | פסקי דין על שר המשטרה - מר משה שחל ואח' |

3261/93 בג"צ     30/06/1993




בג"צ 3261/93 רוברט סטיבן מנינג נ' שר המשפטים - פרופ' דוד ליבאי, שר המשטרה - מר משה שחל ואח'




(פ"ד מז(3) 282)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 3261/93

השופטים: כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופט א' מצא
העותר: רוברט סטיבן מנינג

ע"י ב"כ עו"ד י' גולן
נ ג ד

המשיבים: 1. שר המשפטים, פרופ' דוד ליבאי

2. שר המשטרה, מר משה שחל
3. נציבות שירות בתי הסוהר
4. מפקד כלא איילון, רמלה
ע"י ב"כ עו"ד ע' קאהן
, סגן בכיר א' וממונה על עניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה
עתירה למתן צו על תנאי.
פ ס ק - ד י ן

השופט א' ברק
: 1. הסגרתו של העותר נתבקשה על-ידי ממשלת ארצות-הברית. נתקיימו הליכי הסגרה. בית המשפט המחוזי הכריז על העותר כבר הסגרה. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה. שר המשפטים ציווה על ביצוע ההסגרה. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו. העותר מבקש לבטל את צו ההסגרה. טענתו הינה, כי בבית כלא בארצות-הברית לא יינתן לו חופש הפולחן, לפי מצוות הדת היהודית. העותר - יהודי דתי, המקפיד על כל הלכות הדת - חושש, כי השלטונות האמריקניים יגבילו את זכותו לאכול אוכל כשר, לחבוש כיפה, ללבוש ציצית ולהניח תפילין. הוא פנה בעניין זה לשר המשפטים. מטעמו של השר פנתה הגברת רבין - מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה - לשלטונות האמריקניים. במכתב תשובתו ציין מר פרוקטור (george w. proctor), המשמש כמנהל המשרד לעניינים בינלאומיים במחלקה הפלילי במשרד המשפטים האמריקני:

"within the constraints of budgetary limitations and the security and orderly running of the institution and of the bureau of prisons, inmates are provided with reasonable and equitable opportunities to pursue their religious belifes and practices. for example, within the above-mentioned parameters, inmates are permitted to wear or use personal religious items during devotional services such as prayer shawls, yarmulkes and phylacteries; inmates are permitted the use of religious books and materials; jewish inmates are provided with a diet which enables them to observe jewish dietary laws; and specific arrangements may be made for important religious holidays or celebrations".

כן נתקבל תצהיר מטעם מר הריס (k. harris), המשמש פרקליט בכיר במשרד לעניינים בינלאומיים במחלקה הפלילית במשרד המשפטים האמריקני, ואשר צורף להודעת פרקליטות המדינה. בתצהירו נאמר, בין השאר:

"like any other prisoner with religious belifes which require special practices, mr manning will be permitted to exercise those belifes to the greatest extant permitted given the budgetary, security and other limitations necessary for the proper administration of the bureau of prisons and the institution in which he is incarcerated. in this regard, mr. manning will be provided with, inter alia, a diet which meets or exceeds minimum u. s. nutritional requirements and which, subjects to the parameters set forth above, permits him to carry out the orthodox jewish faith".

מר הריס הוסיף, כי אם העותר יסבור כי זכויותיו נפגעו, הרשות בידו לפנות לערכאות שיפוטיות בארצות-הברית, לתיקון המעוות. תשובות אלה אינן מניחות את דעתו של העותר. בעיניו הן מעורפלות, מטעות ולוקות בחוסר סבירות. אין בהן התחייבות של ממש להבטיח את זכויות הדת שלו. חושש הוא - על בסיס ניסיונם של אחרים (ומסמכים בעניינם צורפו לעתירה) - כי זכותו לחופש הפולחן תיפגע. בטיעוניו לפנינו ציין מר גולן, כי דרישותיו הדתיות של העותר הן מינימאליות: חבישת כיפה, לבישת ציצית, הנחת תפילין, אוכל כשר. שלילתם של אלה פוגעת בחופש הפולחן של העותר ובכבוד האדם שלו, המוגן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתו, על שר המשפטים להבטיח ערכים אלה, ומוטלת עליו החובה - שמקורה במשפט החוקתי והמינהלי הישראלי - שלא לבצע צו הסגרה, אם חופש הפולחן של העותר לא יובטח במדינה המבקשת הסגרה. בדברי תשובתה ציינה גב' קאהן, שטענה למשיבים, כי מתשובת השלטונות האמריקניים עולה, כי זכויות הפולחן של העותר מובטחות בארצות-הברית. זאת ועוד: לטענתה, שאלת מידת חופש הפולחן ומידתו אינה במסגרת השיקולים המנחים את שר המשפטים בבואו לחתום על צו ההסגרה. חוק ההסגרה, תשי"ד-1954, ואמנת ההסגרה שבין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה מפרטים סייגים להסגרה. בין אלה לא נכלל סייג, המונע הסגרה ללא הבטחה מפורשת לגבי חופש הפולחן. בהיעדר סייג כזה בחוק אין הטענה של פגיעה בחופש הפולחן יכולה לשמש בסיס לאי ההסגרה.

2. סמכותו של שר המשפטים בביצוע צו ההסגרה מעוגנת בסעיף 18 לחוק ההסגרה, הקובע:

"שר המשפטים רשאי לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש שהכרזתו כבר- הסגרה קיבלה תוקף סופי, ומשציווה כך מותר למסור את המבוקש למדינה המבקשת ולהעבירו מחוץ לגבולות ישראל".

סמכות זו כורכת עמה שיקול-דעת. היקפו של שיקול הדעת נקבע על-פי תכליתו של חוק ההסגרה. בעניין זה נקבע כי "אי-הסגרה על יסוד שיקול הדעת המסור לשר, שלא בקשר להתפתחויות מדיניות, תהיה מוצדקת רק בנסיבות שבהן יש נתונים בדוקים, יוצאי דופן וכבדי משקל, אשר לפיהם תהיה הסגרה, בנסיבות המקרה, בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה לכדי מעשה של התעמרות קשה במבוקש" (הנשיא שמגר בבג"צ 852/86, 869, בשג"צ 483/86, 486, 487-507, 517-515, 518, 521, 523, 543, 1/87, 33 אלוני ואח'
נ' שר המשפטים ואח'
, פ"ד מא (2) 1). כן צוין, כי "העיקרון הגדול הוא, כי מבצעים את ההסגרה בהתאם לעקרונות שגובשו בחוק, והחובה לקיים את התכלית החקיקתית של דיני ההסגרה נסוגה אך ורק בנסיבות יוצאות דופן, שבהן נוצרת פגיעה מהותית בעקרון יסוד, אשר מטה את כפות המאזניים באופן החלטי לכיוון הנגדי" (שם, בעמ' 47). אכן, תכליתו של חוק ההסגרה קובעת את היקף שיקול-דעתו של שר המשפטים. תכלית זו מורכבת מתכליתו הספציפית של חוק ההסגרה, שעניינה קיום מכשיר לשיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה (ראה על-פי 318/79 אנגל ואח'
נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 98). תכלית זו כוללת תכלית כללית - המשותפת לכלל חוקי המדינה - בדבר קיום עקרונות היסוד של מדינת ישראל.

3. שמירה על חופש האמונה, הפולחן והדת היא עקרון יסוד של המשפט הישראלי (ראה: על-פי 112/50 יוסיפוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה 481; בג"צ 262/62 פרץ ואח'
נ' המועצה המקומית כפר שמריהו, פ"ד טז 2101:

"כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן. חופש זה מובטח לכל אדם במשטר דמוקרטי נאור, והרי הוא מובטח, על כן, לכל אדם בישראל בהיותו אחד מעיקרי היסוד שמדינת ישראל מושתתת עליהם..." (בג"צ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה ואח'
נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד לח (2) 449, בעמ' 454).

חופש זה מעוגן בחלקו בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. הוא יונק חיותו מהכרזת העצמאות. הוא נגזר מאופיה הדמוקרטי של המדינה (ראה צ' ברנזון, "חופש הדת והמצפון במדינת ישראל עיוני משפט ג (תשל"ג-ל"ד) 405). הוא מתבקש ממקומו המרכזי של כבוד האדם וחירותו במשפטנו (ראה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). חופש הפולחן הדתי מהווה את תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה. כל חוק יפורש באופן המגשים את חופש האמונה, הפולחן והדת: "...מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה. אורח חייהם של אזרחי המדינה... נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" (השופט זוסמן בבג"צ 262/62 הנ"ל, בעמ' 2116). למותר לציין, כי חופש האמונה, הפולחן והדת אינו העיקרון היחיד שיש להתחשב בו. תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה מורכבת ממכלול ערכיה של מדינת ישראל. מכאן האופי היחסי של עקרונות היסוד והצורך לאזן בינם לבין עצמם ובינם לבין תכליתו הספציפית של כל דבר חקיקה. במסגרת זו יש לפרש גם את חוק ההסגרה. חוק ההסגרה אינו יחידה חקיקתית המנותקת ממכלול חוקיה וערכיה של המדינה. כמו כל חוק, גם חוק ההסגרה הוא "יצור החי בסביבתו" (בלשונו של השופט זוסמן בבג"צ 58/68 שליט בשמו ובשם ילדיו נ' שר הפנים ואח'
, פ"ד כג (2)447, בעמ' 513). הוא צריך להתפרש על רקע ערכיה ועקרונותיה של שיטת המשפט בישראל. אכן, חופש המצפון, הפולחן והדת הוא החופש של כל אדם בישראל. הוא גם החופש של עציר ואסיר בישראל. הוא החופש של כל אדם המוסגר לישראל וממנה. ההסגרה, המעצר והמאסר אינם מפרידים בין המוסגר לבין כבוד האדם וחופש הפולחן שלו (השווה בג"צ 355/79, 370, 373, 391 קטלן ואח'
נ' שירות בתי הסוהר ואח'
, פ"ד לד (3) 294 ). על כן, במסגרת פירושו של חוק ההסגרה והפעלת סמכויות על פיו, יש להתחשב בחופש האמונה, הפולחן והדת. יש להתחשב גם בעקרונות אחרים של המשטר ושל המשפט. יש להגשים, כמובן, את תכליתו הספציפית של דבר החקיקה מתבקשת פעולת איזון ושקילה, אשר על פיה תיקבע תכליתו הסופית של חוק ההסגרה והפעלתו למקרה הקונקרטי.

4. במסגרת העתירה שלפנינו, אין לנו צורך לקבוע את משקלו היחסי של חופש האמונה, הפולחן והדת בגיבוש תכליתו הסופית של חוק ההסגרה. אין לנו גם צורך לקבוע את מבחני האיזון הראויים בין חופש זה לבין ערכיה האחרים של המדינה ובין אלה לבין תכליתו המיוחדת של חוק ההסגרה כמכשיר לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה. הטעם לכך הינו, כי שוכנענו כי חופש הפולחן של העותר יישמר ויקוים על-ידי השלטונות האמריקניים ביחס לעותר. מן המפורסמות הוא, כי ארצות-הברית שומרת - במסגרת התיקון הראשון לחוקה - על חופש הפולחן של כל אדם (ראה l. tribe, american constitutional law (2nd ed., 1988) 1188). היא שומרת גם על חופש הפולחן של עצורים ואסירים (השווהcruz v. beto (1972) 405 u.s.319). על עקרונות אלה חזרו שליחיה המוסמכים של ארצות-הברית בפני
נציגיה של מדינת ישראל. צרכיו של העותר הם אלמנטאריים. מבקש הוא אוכל כשר, חבישת כיפה, לבישת ציצית והנחת תפילין. הגשמתם של אלה בוודאי נופלת למסגרת המגבלות התקציביות ודרישות הביטחון של בית מעצר או בית סוהר בארצות-הברית. איננו מעלים על דעתנו, כי שלטונות ארצות-הברית ימנעו זאת מהעותר. כך אנו מפרשים את עמדתם של השלטונות האמריקניים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחליפת המכתבים בינם לבין אנשי משרד המשפטים בישראל ובתצהיר שהוגש לנו. על בסיס הנחה זו, המעוגנת בחומר שהוצג לנו, אנו דוחים את העתירה.

השופט ש' לוין
: אני מסכים.

השופט א' מצא
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ברק.

ניתן היום, י"א בתמוז תשנ"ג (30.6.93).
5








בג"צ בית המשפט העליון 3261/93 רוברט סטיבן מנינג נ' שר המשפטים - פרופ' דוד ליבאי, שר המשטרה - מר משה שחל ואח', [ פ"ד: מז 3 282 ] (פורסם ב-ֽ 30/06/1993)