פסקי דין על מואפק רפיק עבדאללה חורי ואח' | פסקי דין על חסן מוחמד כנען | פסקי דין על עיזבון המנוח סאלח סלים אברהים סלים |

274/79 עא     11/03/1981




עא 274/79 מואפק רפיק עבדאללה חורי ואח' נ' חסן מוחמד כנען, עיזבון המנוח סאלח סלים אברהים סלים




(פ"ד לה (3) 337)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 274/79
השופטים: כבוד השופט מ' שמגר
,
כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופט מ' כהן
המערערים: מואפק רפיק עבדאללה חורי ואח'

ע"י ב"כ עו"ד מ' טנוס
, עו"ד ג' שרויאר
נגד

המשיבה: 1. חסן מוחמד כנען

2. עיזבון המנוח סאלח סלים אברהים סלים

ע"י ב"כ עו"ד ח' נקארה


ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' כהן) מיום 27.2.79 בתיק הסדר 1418/טמרה.
פסק-דין

השופט מ' שמגר
: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק הסדר מקרקעין, אשר בו הוחלט על תיקון לוח הזכויות ורישום 32/96 חלקים מן החלקה 81 שבגוש 18577 מאדמות טמרה על שם המשיב הראשון.

2. החלקה 81 האמורה הייתה רשומה בלוח הזכויות, לראשונה, על שם סאלח סלים איברהים סלים (להלן - סאלח סלים). ביום 31 ביולי 1966 חתם סאלח סלים ייפוי-כוח לזכות רפיק עבדאללה חורי המנוח, בו נאמר, בין היתר, לפי התרגום מערבית, שהוגש לבית-משפט זה על-ידי המערער:

"היות ואני הח"מ סאלח סלים איברהים מתושבי כפר עבלין ת.ז. 2041372 הבעלים והמחזיק ב-64/96 חלקים מהחלקה 81 גוש 18577 ואשר שטחה הכולל של החלקה הוא שמונה עשר דונם בערך והידועה במקום הנקרא 'אל קראנדר' באדמות כפר טמרה ואשר רכשתי בקניה, והיות והסכמתי עם מר רפיק עבדאללה יעקוב חורי מתושבי כפר עבלין ת.ז. 3548178 אשר ייקרא להלן - 'הקונה' למכור ולהעביר לו או לפקודתו מחצית ממה שיש בבעלותי בחלקה שלעיל דהיינו 32/96 חלקים מהשטח הכולל של החלקה, וכי אדמה נמכרת זאת תקרא להלן האדמה הנמכרת, והיות וקבלתי במזומן מידי הקונה את מלוא התמורה המוסכם עליה ביני ובין הקונה רפיק הנזכר לעיל, דהיינו תמורת 32/96 חלקים מהחלקה שלעיל, והיות וכבר מסרתי את החלק הנמכר לחזקתו ולשימושו של הקונה, כשהוא פנוי מכל עיקול או משכנתא או כל טענה או תביעה של אחרים, והיות והתחייבתי לעיל למכור ולהעביר שם הקונה רפיק עבדאללה חורי או לפקודתו את האדמה הנמכרת בצורה חוקית ורשמית דהיינו 32/96 חלקים מהחלקה הנזכרת לעיל, בפני
ואצל רשם הקרקעות, ובפני
כל הרשויות הממשלתיות והעירוניות הנוגעות בדבר, וזאת בכל עת שיידרש ממני הדבר על ידי הקונה ו/או מישהוא אחר מטעמו, הן בצורת משאה או עם פרצלציה כפי שימצא הקונה או מישהוא מטעמו לנכון, בתנאי שכל ההוצאות והמסים הקשורים בפעולת ההעברה ו/או הפרצלציה יחולו על הקונה או על הבא מטעמו וזאת בנוסף לתמורה המוסכמת ביננו ואשר כבר קבלתיה.

אי לזאת וכדי למלא אחר התחייבויותי שלעיל, אני הח"מ סאלח סלים איברהים, מיניתי ויפיתי את כוחה של גב' ג'וליה עיסא אליאס חורי מעבלין ת.ז. 2039953 כדי שתהיה באת כוחי ותעשה במקומי את כל או חלק מהפעולות שלעיל דהיינו:

(1) להעביר ולרשום על שם הקונה רפיק הנזכר לעיל או לפקודתו אצל רשם הקרקעות משרדי הממשלה ומשרדי הרשויות המקומיות הנוגעות בדבר...".

המנוח רפיק החזיק במקרקעין הנ"ל, שהם מקרקעין מעובדים, בהם מותקנים צינורות השקאה, עד לשנת 1974, אולם עד לעת ההיא לא בוצע במרשם המקרקעין כל רישום, שיהיה בו כדי לשנות את הרישום המקורי, שהתייחס לבעלותו של סאלח סלים הנ"ל בלבד. לטענת המשיב הראשון התחייב רפיק עבדאללה חורי המנוח בחודש מרץ 1974, כי ימכור 32/96 חלקים (היינו, בס הכול שישה דונם) בחלקה 81 הנ"ל תמורת 39,000 ל"י לחסן מוחמד כנעאן, הוא המשיב הראשון. 33,000 ל"י מתוך סכום זה שולמו במזומנים, והיתרה עדיין לא שולמה.

לפני בית-משפט קמא לא הובא ההסכם, ואין לדעת אם נערך הסכם בכתב, אולם הוגשו, מאידך גיסא, מסמכים אחרים, שהם מעין תוצאה נגררת של הסכם המכר הנ"ל, הערוכים לפי נוסחם על יסוד ההנחה, שאכן נערך חוזה מכר בכתב או בעל-פה, וכי יש להסדיר לגבי צדדים שלישיים את הנושאים הנגזרים מכך.

רפיק חורי הנ"ל הלך לעולמו באוקטובר 1977, אולם עוד באוקטובר 1975 נפתחו פעולות הסדר, כאשר פקיד ההסדר פרסם לוח זכויות בגוש 18575. בינואר 1976 ביקש המשיב הראשון, לפי האמור בסעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כי זכויותיו במקרקעין יירשמו כדין, היינו, כי ישונה הרישום, המייחס את הבעלות בכל 64/96 החלקים מן החלקה לסאלח סלים הנ"ל. הבקשה הופנתה נגד סאלח סלים ונגד רפיק חורי כמשיבים.

לאחר הגשת הבקשה לפי סעיף 59 הנ"ל לא נקטו המשיבים הנ"ל פעולה כלשהי כדי למחות בידיו של חסן מוחמד כנען
ולהתנגד לבקשתו. רק אחרי שנפטר רפיק חורי, הוגשה לראשונה התנגדות לשינוי הרישום המבוקש על-ידי יורשיו - אשתו ובניו - הם המערערים שלפנינו.

ביום 4.6.78 - בעקבות צו ירושה של בית הדין הדתי של העדה היוונית-קתולית המלקיתית - הועברו החלקים הנ"ל במרשם המקרקעין משם סאלח סלים על שם המערערים, בלי שהמערערים תבעו זכות כלשהי בהסדר, ואף-על-פי שכבר לפני כן יצאו אליהם הזמנות לדיון לפי סעיף 59 לפקודה הנ"ל, דיון שנפתח לפי בקשת המשיב הראשון, כאמור לעיל, עוד בינואר 1976, והזמנות אלו התקבלו בידיהם ביום 9.5.78.

לאור הרישום האמור ובעקבותיו טענו המערערים בבית-משפט קמא, כי אין בית-משפט קמא יכול עוד להשתמש בסמכותו ולהורות על תיקון לוח הזכויות, וכי ההעברה למערערים מוגנת עתה מכוח הוראותיו של סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

הערכאה הראשונה קבעה בהקשר זה, כי מנסיבותיו של העניין עולה בבירור, כי ההעברה במרשם בוצעה על-ידי המערערים שלא בתום-לב, כאשר ידעו כי תלויים ועומדים הליכים לפי הפקודה. מכאן - לפי סברת בית-משפט קמא - לא עומדת למערערים ההגנה המעוגנת באמור בסעיף 10 לחוק המקרקעין. מוסיף ואומר בית המשפט:

"בנסיבות המקרה אין לראות במעמדם של המשיבים 14-2 (קרי המערערים - מ' ש') מעמד מועדף בתוקף הרשום האמור אלא יש לבדוק ולאבחן את זכויות המבקש על פי הזכויות הבלתי רשומות שרכשו בקרקע האמורה..."

התנגדותם של המערערים לגופו של עניין לתיקון הלוח כמבוקש התבססה על הוראותיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין, היינו, על כך שנעדר היסוד המהותי - שהוא תנאי יסוד להיווצרותה של התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין - הוא המסמך בכתב.

בית-משפט קמא בחן את פרטיה של העיסקה, שהיא נושא ערעור זה, וביקש להסיק, אם מדובר על עיסקה במקרקעין או על התחייבות להעביר זכות חוזית לעשות עיסקה במקרקעין אי-פעם בעתיד, בחינת התחייבות לגרום ליצירת התחייבות אחרת (ראה: ע"א 774/75 עובדיה ואח' נ' אדרבי, פ"ד ל(3) 533, בעמ' 536). לעניין זכויותיו של רפיק המנוח, מהותן ומימושן, אומר בית המשפט:

"הבה נבדק אם הזכות אשר המנוח קבל והוא מבקש להעניקה, היתה משום זכות במקרקעין שחוק המקרקעין דן בה, או זכות חוזית.
א. בענין זה בשנת 1966, החלקה נשוא הדיון היתה בתהליך הסדר קרקעות בשלבים, לאחר קבלת התביעות בגוש 18577 מכפר דמון.
כפי שציינתי, משיב 1 הגיש תביעה לבעלות החלקה אך מלבדו, ועל אף שמחצית חלקיו נמכר מ-1966, לא תבע רפיק חורי בעלות על חלקים אלה בהסדר קרקעות בסוף אחד משלבי הסדר השונים.
ב. לוח הזכויות של הגוש פורסם ביום 31.10.1975 אך משום מה המנוח אף לא טרח לממש את זכותו, הנתנת על פי פק' ההסדר, בדבר תקון לוח הזכויות ולתקן את רשום לוח הזכויות משמו של המוכר לשמו הוא.
הזדמנות אחרונה זו של המנוח למעשה חורצת וסוגרת בפני
ו את הדלת לקבל עקב רכישת זכות קודמת בעלות שבדין בתוך מסמך רכישה.
אם כי העסקה הזאת נעשתה לפני חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וחל עליה הדין הקודם, ברור שהיה על המנוח להגיש בקשת תקון של לוח הזכויות ומשלא הוגשה בקשה כזאת, החמיץ את ההזדמנות.
לדעתי המסמך, יפוי כח בלתי חוזר ת/5, שנתן להבטחת זכותו של אדם אחר, השולח, איננו יוצר זכות מהותית, אלא יש בו לשמש רק מכשיר להבטחת זכות קיימת ולממושה של זכות קיימת אשר נוצרה מחוץ ליפוי כח... וכפי שנפסק לפני חקיקת חוק המקרקעין, זכות ביושר זה הוא שלב בדרך לבעלות ואיננה משום כך זכות מוכרת אלא בכפיפות להכרה בתביעה לבצוע בעין אם ע"י פס"ד מטעם בימ"ש או ע"י המוכר, ע"י ותור או בהסכם. בעניני הסדר קרקעות, קל וחומר שהפקודה ומגמתה היא להסדר רשום ברור וחד משמעתי של הזכות ולסלוק אי הבהירות הנוגעת למסמכים בלתי רשומים או זכויות ביושר בלתי רשומים המבוססים על מסמכים בכתב או אפילו בעל פה, ואשר ניתן לגביהם לדרוש ביצוע בעין בתנאים מסוימים. מאחר וזאת מגמת ההסדר כפי שמשתקף מסעיף 81 לפקודה (סדור זכות הקנין) (נוסח חדש), תשכ"ט, הרי שהגשת תביעה מטעם המוכר חייבה אותה להגיש תביעה שכנגד בכל צורה מן הצורות שהפקודה מעניקה.

אין בהגשת כתב הגנה כדי לפטור את המשיבים 2+14 מן החובה האמורה שבפקודה. מי שהחמיץ את התביעה בזמן הליכי הסדר, עשוי אולי לגרום לכך שתוכר הכרה מלאה זכות מהותית סותרת של אותו מוכר, שהיא מתנגדת לתביעתו של הקונה, ויש בה גם כדי להתיק את הקונה מעורר טענות או לכפור בזכות המוכר, הבעל הרשום, במובן זה אין לו להעלות טענת ס. 8 לחוק. מסקנתי היא, איפוא, כי זכותו של המנוח רפיק חורי, בזמן שרכש אותה עד שהעניק אותה למבקש ב-1974, בהנחה שאכן הענקה והעברה לו, כללה זכות חוזית ותו לא והיא כמובן לא נועדה להוביל במישרין לעשיית עסקה במקרקעין ע"י המתחייב בהיותה זכות אובליגטורית".

בהעדר תביעה בהסדר נשארת העיסקה בגדר התחייבות חוזית, ועל-כן אין, לדעת בית המשפט המחוזי, צורך להוכיחה במסמך בכתב, כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין, וניתן לבסס את תביעת המשיב הראשון על עדויות בעל-פה ועל המשתמע מתוכן המסמכים, שנשלחו על-ידי המנוח רפיק לגורמים שלישיים שונים, ואשר מהם עלו ראיות לעניין קיומו של ההסדר החוזי בין רפיק המנוח לבין המשיב הראשון. המסמכים הנוגעים לעניין הם שניים; בית המשפט המחוזי הביא בפסק-דינו את תמצית תוכנם, אך לשם שלמות התמונה מן הראוי להביא תרגומם במלואו:

"12.4.1974
לכבוד
חברי הנהלת האגודה אל-ופאק נכבדים,
הנדון: - רשות להרכיב קו מים.

אני הח"מ רפיק עבדאללה חורי מכפר עבלין מבקש מכבודכם להרשות למר חסן מוחמד כנעאן (דמוני) להעביר את קו המים אשר היה בבעלותי, להעביר אותו לבעלותו וכן לאותו צד וכיוון שהוא רוצה בו.

בכבוד רב,
(-)
_______
רפיק עבדאללה חורי."
(מוצג ת/1)
"21.4.74
לכבוד
חברי הנהלת האגודה אל-ופאק בכפר טמרה הנכבדים,
הנדון: - חברותי באגודה.

אני הח"מ רפיק עבדאללה חורי חבר באגודה אל-ופאק מאז יסודה, בעלים של חלקת אדמה בשטח 6 דונם במסגרת האדמות המושקות על ידי האגודה, מודיע לכם בזה שמכרתי את האדמה הנזכרת לעיל אל מר חסן מוחמד כנעאן ולכן אני מבקש מכם להעביר כל הזכויות ששייכות לי כחבר באגודה, אל מר חסן כנעאן זאת לאחר שהפך להיות הבעלים הבלעדי של האדמה הנזכרת לעיל ומתאריך זה אני רואה את עצמי כמפוטר מהאגודה ואני מבקש שכל ההתקשרויות של האגודה בנוגע לאדמה שלעיל, תהיה עם בעליה החדשים מר חסן כנעאן.
(-) (-)
________ _________
חסן מוחמד כנעאן רפיק עבדאללה חורי".
(מוצג ת/2)
הערכאה הראשונה ראתה במסמכים הללו הודאה מטעם רפיק המנוח בדבר עריכת עיסקה בינו לבין המשיב הראשון ועל התייחסותה של עיסקה למכר ממש (ולא רק להעברת חזקה תוך הענקת זכות ניצול מים לשם הבטחת הלוואה, כנטען על-ידי המערערים). בסכמו עמדתו לעניין זה קבע בית-משפט קמא, לאור העדויות שהובאו לפניו, כי אין להאמין לגירסה בדבר מעין-משכנתא לשם הבטחת הלוואה, שהועלתה על-ידי המערערים, אלא כי המדובר במכר, וזאת, בין היתר, לאור הראיות בדבר מחיר ממוצע של 6 דונם מקרקעין מן הסוג שנדון כאן. אומר בית המשפט, בין היתר:

"הנמוק העיקרי לדחיית עדויות המשיבים הוא בכך שלפי גירסתם הם, הוכח כי החלקה היתה ממושכנת לאדם אחר סקראן, כבטחון להחזרת הלואה ע"ס 4,000 ל"י בלבד.

לטענתם הם פדו את המשכנתא בשנת 1972/73 תמורת סך 4,000 ל"י למחזיק אחר. אם שלמו אז ב-1972 או 1973 סך 4,000 ל"י בלתי סביר הוא לחלוטין כי יחכירו את השטח שנה לאחר מכן במחיר פי 5 יותר גדול, כאשר במציאות, לפי עדויות המבקשים שאמצתי אותם, שטח שנחכר לא עלה אז על 1000 לירות הדונם.

טענה זו היא לא רק מוגזמת, אלא ממש דמיונית, כי לא יתכן שבפרק זמן קצר יהיו עליות מחירים בהחכרת קרקע כה גבוהים והדבר כלל לא הוכח. בהקשר לכך ראוי להזכיר כי העדה (המערערת ה-13 - מ' ש') הודתה בסוף חקירתה הנגדית כי היום דונם אדמה מוחכר הוא בסך 2000 לירות (ע' 57), היום - פרושו חמש שנים לאחר כריתת העסקה..."

בית המשפט גם דחה כבלתי מהימנת את טענת המערערת 13, היא אשת רפיק המנוח, לפיה החתימה על מסמך ת/2, שצוטט לעיל, אינה של רפיק, וביכר לעניין זה את עדות המומחה לכתב יד מטעם התביעה, עדות שנסתייעה במסמכים מתוך תיק מסוים של בית הדין לעבודה, שהיו חתומים על-ידי רפיק.

לאור מסקנותיו הנ"ל הורה בית המשפט המחוזי על תיקון לוח הזכויות ורישום החלקה הנ"ל על שם המשיב הראשון ומחיקת הרישום, שנערך על שם המערערים, המשיב חויב בתשלום יתרת המחיר שנותרה בתוספת הצמדה וריבית.

על כך הערעור שלפנינו.

3. לאור הראיות שהובאו לפני בית-משפט קמא, ואשר בית המשפט המחוזי נתן בהן אמון, אכן נתכוונו רפיק המנוח והמשיב הראשון לבצע עיסקת מכר של החלקה בת שישה דונמים, עליה מדובר. המערערים אמנם התמידו בהכחשה, שנערכה עיסקה מסוג זה, אך בית-משפט קמא ביכר את העדויות, התומכות בקיומה של העיסקה ובתיאור טיבה כגירסת המשיב הראשון.

למותר לחזור ולציין, כי בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאים עובדתיים אלא בנסיבות יוצאות דופן, בהן עולה מן החומר, כי בית המשפט נתפס לכלל טעות בהתייחסו לראיות, שהובאו לפניו, או בנסיבות דומות, בהן אין התאמה בין הראיות שהובאו לבין הממצא שנקבע, במקרה שלפנינו אין כל עילה להעלאתה של הסתייגות מטעמה של ערכאה זו כלפי ממצאיה של הערכאה הראשונה. יצוין בהקשר זה, כי המנוח רפיק לא יזם את ההליכים המשפטיים בחייו, וממילא גם לא יכול היה להעיד לפני בית-משפט קמא. הטענה, כי החתימה של רפיק המנוח על גבי המסמך ת/2 היא מזויפת, נדחתה על-ידי הערכאה הראשונה, ומסקנה זו היא סבירה על פניה, מאחר שהיא נתמכה בראיות בדבר דוגמאות של חתימת המנוח, אותן נטלו ממסמכים אחרים, לגביהם לא היה ספק בדבר אמיתותה של החתימה של רפיק המנוח.

המסקנות העובדתיות הנ"ל בדבר מערכת היחסים שבין רפיק המנוח לבין המשיב הראשון מצטרפות לנתון העובדתי הנוסף, עליו אין חולק, לפיו נמצאים המקרקעין, שהם נושא הערעור, מאז שנת 1974 בחזקתם של המשיב הראשון ובניו, והוא אף השקיע מכספו בהקמת צריפים על האדמה. עם זאת אין להתעלם מכך, כי החזקה וההקמה של הצריפים הייתה מתיישבת גם עם גירסתם של המערערים, לו עמדו נתונים אלה לבדם, היינו, לולא המסקנות הנוספות, הנובעות מן הראיות, העולות מתוכנו של ת/2 ומיתר העדויות, שהובאו לפני בית-משפט קמא.

4. המסקנה העובדתית בדבר טיב היחסים המשפטיים, אותם נתכוונו רפיק המנוח והמשיב הראשון ליצור, אין בה עדיין כדי לאפשר הכרעה על אתר בבעיה שלפנינו, כי כל שנעשה בין השניים, בשנת 1974 נעשה, ובעת ההיא כבר היה בתוקף חוק המקרקעין, ודין הוא, לפי סעיף 7 לחוק החדש, שעיסקה במקרקעין טעונה רישום, ועיקרו של דבר, על-פי סעיף 8 לחוק האמור, התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה הסכם בכתב, והכתב בו מדובר הוא קונסטיטוטיבי, ובהעדר הכתב אין התחייבות.

המסמכים, עליהם יכול המשיב הראשון להישען, הם, כאמור לעיל, המסמכים ת/1 ו-ת/2, שנוסחם הובא במלואו לעיל. אין ספק כי ת/1, המופנה אל חברי הנהלת האגודה אל ופאק, והחתום על-ידי רפיק עבדאללה חורי, איננו מתיימר להיות התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין. זאת ועוד, על-פי נוסחו מתייחס מסמך זה להעברת הבעלות בקו המים בלבד. כאמור לעיל, יכול היה מסמך זה לתרום להצטברותה של מערכת הראיות, שהצביעה על טיב העיסקה, אך מסמך היוצר התחייבות, כנדרש בסעיף 8 הנ"ל, אין בו. גם המסמך ת/2 נעדר תכונה של התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, וזאת, בראש וראשונה, בשל כך, שגם מסמך זה אינו אלא מכתב, המופנה לאגודה הנ"ל. המסמך אמנם חתום על-ידי שני הצדדים, היינו, גם על-ידי רפיק המנוח וגם על-ידי המשיב הראשון, אולם זהו היסוד היחיד, אשר מעלה מסמך זה בצורה כלשהי מן הרמה של מכתב, המופנה לצד שלישי, למעמד של הסכם, שנערך בין שני הצדדים לחוזה. אמנם, בנוסח המכתב מדובר על מכירת האדמה ולא רק על צינורות ההשקאה כאמור בת/1, אך, כאמור, לעיל, פרט לחתימה לא ניתן לראות במסמך אלא הודעה, הבאה בעקבות התחייבות, וייתכן אף לשם קיומה, אך לא את ההתחייבות עצמה. פרקליטו המלומד של המשיב הראשון, עורך-דין ח' נקארה, טען בהקשר זה, כי שני הצדדים, בהיותם עובדי אדמה פשוטים, סברו לתומם, כי זו הדרך לבצע את ההעברה ביניהם, אולם דא עקא, לא די בכוונת הצדדים כמתואר, לאור הוראותיו הברורות של סעיף 8.

5. על-מנת לבחון טיבם של יחסי הגומלין המשפטיים, שנוצרו בין רפיק המנוח לבין המשיב הראשון, וכדי להכריע בשאלה, מה תוקפם ותוצאותיהם לאחר תחילתו של חוק המקרקעין, עלינו לבחון את אלו:

(א) מה טיבה של הזכות, שהוקנתה על-ידי סאלח סלים רפיק?
(ב) מה היה טיבה של זכות זו ערב עריכת ההסכם עם המשיב הראשון, היינו, בשנת 1974, או, במלים אחרות, מה הזכות, אם בכלל, אותה יכול היה רפיק להקנות?
(ג) האם ניתן היה להעביר זכות כלשהי מידיו של רפיק המנוח לידי המשיב הראשון? אם התשובה לכך חיובית,
(ד) מה דרך העברתה של הזכות ומה תוצאותיה לעניין דיני הסדר המקרקעין?

6. כפי שתואר לעיל בפרוטרוט, לא רכש רפיק המנוח בחלקה בעלות שבדין, אשר נרשמה כמתחייב על-פי החוק. העיסקה בינו לבין סאלח סלים נערכה עוד לפני שחוק המקרקעין וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, נכנסו לתוקף, ואין חולק, כי המדובר בהתחייבות לעשות עיסקה, אשר נשארה בת-ביצוע גם לאחר תחילתו של החוק, והקנתה לרפיק המנוח קניין שביושר בחלקה על-פי הלכתו של הדין הקודם, שהיה חל על העניין: מכוח הוראת המעבר אשר בסעיף 166 לחוק המקרקעין, הזכות שביושר, שנוצרה לפני 1.1.70, המשיכה להתקיים, ויתרה מזאת, המשיך לחול עליה הדין הקודם (ראה סעיף 166(א), סיפא לחוק הנ"ל).

אולם, כאמור, רפיק המנוח לא ביקש לתרגם את הזכות שביושר אשר בידיו לבעלות המעוגנת בדין, ועד לשנת 1974, היינו, עד אשר הגיע לידי הסכם עם המשיב הראשון, לא עשה דבר כדי לממש זכותו ולרשום את הקניין על-פי הכללים, החלים לפי החוק החדש. הווה אומר, הייתה לו זכות שביושר לפני 1.1.70, וזכות זו לא רק שלא בטלה מן העולם, אלא גם לא שינתה צורתה ומהותה עד לשנת 1974, כאשר, לפי ממצאו של בית-משפט קמא, כרת הסכם בדבר העברת זכויותיו למשיב הראשון.

7. כאשר רפיק ביקש להעביר זכות כלשהי למשיב הראשון, לא יכול היה, אפילו רצה, אלא להעביר זכות כדמותה וכמהותה של זו המצויה בידיו. היינו, אפילו רצה המוכר, אינו מסוגל לתת לזולתו את אשר אין לו עצמו, ואין הוא יכול לתת לזולתו יותר מאשר יש לו עצמו (ע"א 525/73 עזבון סולימאן עבדאללה עיסה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 729, בעמ' 732). מסקנת הביניים הראשונה היא אפוא, כי רפיק היה בעלים של זכות שביושר ותו לא, ורק זכות שכמותה יכול היה להעביר למשיב הראשון.

8. (א) שאלה נפרדת היא, כאמור, אם יכול היה רפיק להעביר את הזכות שביושר אשר בידיו. כמקובל עלינו, מונע חוק המקרקעין החדש לידתן של זכויות חדשות במקרקעין, שמקורן בדיני היושר, שהיו נוצרות בשעתו מכוח תחולתו של האמור בסימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, אשר אינו ישים עוד לענייני מקרקעין, בעקבות האמור בסעיף 160 לחוק המקרקעין. אולם, כפי שראינו, אין החוק החדש פוגע בזכויות, שנוצרו לפני תחילתו, ואין הוא מבטלן במחי-יד, רק בשל כך שהחוק החרות אינו מאפשר עוד, מיום 1.1.70, את היווצרותה של זכות חדשה כגון זו.

(ב) אם שמורה הזכות שביושר בידי רפיק, יכול היה לנהוג לגביה ככל בעל זכות, היינו, בהעדר הוראה מסייגת מפורשת ולאור מהותה של הזכות יכול בעל זכות תקפה שביושר להעבירה כפי שהיא לידי אחר. משמע, הזכות שביושר, בה אנו דנים כאן, ואשר עליה חל, כאמור לעיל, הדין הקודם, הייתה ניתנת להעברה: e.h.t. snell, principles of equity (london, 27th ed. by r. megarry & p.v. baker (1973) 74 וראה גם: 16 halsbury, laws of england (london, 4th ed., by lord hailsham, 1976) 899.

המסקנה, כי זכות פלונית שביושר היא עבירה, עדיין אינה פוטרת אותנו מן התחולה של ההוראות אשר בסעיף 8 לחוק המקרקעין. במלים אחרות, תישאל השאלה, מנין נובע, כי העברת זכות שביושר מן הסוג, בו אנו דנים כאן, שנעשית אחרי 1.1.70, אינה נשלטת על-ידי התנאי הקונסטיטוטיבי, כנדרש בסעיף 8 הנ"ל.

התשובה לשאלה זו יכולה לנבוע מן האמור בסעיף 166(א) סיפא, לחוק, היינו, ניתן להסיק מן האמור בסעיף 166, כי אם חל הדין הקודם על זכות פלונית, משמע, כי גם העברתה של הזכות, שנוצרה לפני 1.1.70, מבוצעת על-פי הוראותיו של הדין, שהיה חל בעניין לפני המועד הקובע האמור (השווה: ע"א 261/72 "עזריאל" מושב עובדים בע"מ נ' ללצ'וק ואח', פ"ד כז(2) 462, בעמ' 468 מול האות ד).

עיקרו של דבר, בע"א 91/77 ביקסר נ' "עמידר" בע"מ ואח', פ"ד לב(1) 73, נבחנה השאלה, אם סעיף 8 הנ"ל חל גם על הקנייה - על-פי הסכם - של זכויות חוזיות או אישיות ביחס למקרקעין, שביטוין בהתחייבותו של ראובן לגרום לכך, שלוי יעשה בעתיד עיסקה במקרקעין עם שמעון; בית המשפט השיב על כך בשלילה באמרו מפי מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז), בעמ' 77-78:

"יכולים הצדדים לעשות הסכם להקניית זכויות אישיות בעתיד לגבי מקרקעין, והסכם כזה אפשר לעשות גם כאשר הצד המקנה זכויות כאלה לחברו עדיין לא קיבל לרשותו שום זכות קנינית או אישית במקרקעין (ראה ע"א 682/74). בשאלה אם התחייבות שאדם מקבל על עצמו בנסיבות כאלה יכול להיכנס לגדר סעיף 8 אינני רואה צורך להכריע הפעם, כי מכל מקום אין התחייבות לעשות עסקה במובן סעיף 8 אלא אם המתחייב עצמו קיבל על עצמו חיוב לעשות את העסקה. התחייבות של ראובן לגרום לכך שלוי יעשה בעתיד עסקה במקרקעין עם שמעון אינה התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, ולכן אין סעיף 8 מחייב את עריכתה בכתב".

אם לישם זאת לעניין שלפנינו: מאחר שבידי רפיק לא היו זכויות קנייניות שבדין, לא יכול היה להעביר אלא כשיעורו של מה שיש לו, היינו, הוא יכול היה להתחייב לגרום לכך שסאלח סלים, הבעלים של המקרקעין, יעביר את זכות הבעלות לידי המשיב הראשון. רפיק המחה למשיב הראשון את הזכות שביושר, אותה רכש בשנת 1966 מכוח ההסכם עם סאלח סלים, וזאת כאמור בע"א 91/77 הנ"ל, על-ידי התחייבות להניע את סאלח סלים להעביר את הבעלות למשיב; על כגון דא לא חלות הוראותיו של סעיף 8.

נראה אפוא, כי מהותה של העיסקה שבין רפיק לבין המשיב הראשון הייתה המחאת זכות, דהיינו, העברת הזכות שביושר, שנוצרה בשנת 1966. אגב, ניתן גם לתאר עיסקה דומה, שתוכנה לא יהיה העברת זכות מידי בעליה, אלא התחייבות להעביר את הקניין שבדין, כאשר זה יגיע לידי המתחייב. התחייבות מן הסוג השני, אם נערכה אחרי יום 1.1.70, תהיה טעונה מסמך בכתב, כמצוות סעיף 8 הנ"ל. האבחנה בין שני סוגי ההתקשרויות, תלויה בכוונת הצדדים ובנסיבות המקרה.

סיכומה של נקודה זו: די, לצורך העניין, אם ניישם למקרה שלפנינו את האבחנה בין התחייבות לגרום לכך שתועבר למשיב הראשון זכותו החוזית של רפיק כלפי סאלח, לבין התחייבות להעביר זכות במקרקעין.

9. בינתיים החלו, כידוע לנו, הליכי ההסדר. לפני שהחלו הליכים אלה, לא נעשתה פעולה כלשהי על-ידי רפיק המנוח כדי לממש את הזכות שביושר, שנוצרה בידיו. סעיף 35 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] גם קבע, כי משהוצג לוח תביעות, לא ייעשו בפנקסים הקיימים רישומים חדשים, כל עוד לא קבע פקיד ההסדר בהודעה הוראות אחרות, כאמור בסיפא לאותו סעיף (ראה גם סעיף 36 לפקודה).

כאשר הוצג לוח הזכויות לא פנה רפיק המנוח ולא דרש, כי זכות כלשהי תירשם על שמו. המערערים לא השיגו את הזכות לרישום הבעלות על-פי הליכי ההסדר ובמסגרתם, אלא ניסו לממש תביעתם, הנוגדת תביעתו של המשיב הראשון, אחרי שהלה החל בהליכים לפי סעיף 59 לפקודה הנ"ל, בהסתמכם על צו הירושה, אשר קבע זכויותיהם כיורשי רפיק המנוח. דא עקא, צו הירושה לא יכול היה להכריע בשאלת הקניין לגבי החלקות, בהן אנו דנים כאן, ואשר נמצאות בהליכי הסדר, והוא אף לא התיימר לעשות כן.

10. רפיק המחה למשיב הראשון זכות שביושר, שנוצרה לפני 1.1.70. ממילא נעלם כאן הקושי בפירושו של סעיף 44(א) סיפא לפקודה הנ"ל, הדן ברישומן של זכויות שביושר, עליו הצביע ד"ר א' רייכמן במסתו על "התוצאות הקנייניות של הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג לאחר תחילת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969" עיוני משפט ו (תשל"ח-ל"ט) 289, 295. חוק המקרקעין ביקש לבטל זכויות שביושר, כאשר פניה של מגמה זו לעתיד, אך הוא לא התיימר למחוק זכויות קיימות, וממילא גם לא סייג אפשרות העברתן של זכויות קיימות לאחר. סעיף 44(א) לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, [נוסח חדש] קובע ברורות, כי בית המשפט ידון, אמנם, לפי דיני המקרקעין, שהם בתוקף בשעת הדיון, אך יתחשב גם בזכויות מקרקעין לפי היושר, והוא שנעשה כאן.

11. אשר על-כן הנני סבור, כי רפיק רשאי היה להמחות למשיב הראשון זכות לפי היושר, כמתואר בסעיף 8 לעיל, והמשיב הראשון היה זכאי לבקש רישומה של הזכות במסגרת ההסדר, לפי האמור בסעיף 44(א) לפקודה.

הייתי דוחה אפוא את הערעור.

השופט ש' לוין
: 1. לפני תחילתו של חוק המקרקעין (להלן - החוק) התחייב ראובן למכור לשמעון או לפקודתו נכס מקרקעין; אחרי תחילתו של החוק האמור "מכר" שמעון את זכויותיו בנכס ללוי. בקשתו של לוי לתיקון לוח הזכויות בהסדר המקרקעין החל על הנכס נתקבלה, אף-על-פי שלא נערך מסמך בכתב בין שמעון לבין לוי, כאמור בסעיף 8 לאותו חוק. האם צדק בית המשפט המחוזי בפסק-דינו?

2. בדוגמה האמורה סאלח סלים הוא ראובן, המנוח רפיק הוא שמעון, והמשיב הראשון הוא לוי. אין ספק, שמכוח ההסדר שמלפני החוק רכש שמעון זכות שביושר בנכס כלפי ראובן; אין גם ספק, שהשופט המלומד טעה בסברו, שהמוצגים ת/1 ות/2 באים בגדרו של סעיף 8 לחוק, ובעניין זה אין לי מה להוסיף על דברי חברי הנכבד השופט שמגר, כשם שמסכים אני לכל מסקנותיו, התומכות בממצאיו העובדתיים של השופט.

3. אין חולקים על כך, שמכוח סעיף 166 לחוק נשארה זכותו שביושר של שמעון בנכס בתוקפה גם לאחר תחילתו: ע"א 261/70 דוידוף ואח' נ' חברת אילת השחר 5 בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד כה(1) 520. ברצות שמעון לעשות "דיספוזיציה" בזכותו יכול היה לנקוט אחת משלוש דרכים: א) הוא יכול היה להתחייב להעביר את זכותו ללוי; ב) הוא יכול היה להתחייב כלפי לוי, שהוא - שמעון - יגרום לכך, שראובן יעביר לו את זכויותיו בנכס; ג) הוא יכול היה להעביר ללוי או להמחות לו את זכויותיו בנכס כלפי ראובן: ת"א (ת"א) 858/62 אברהמי נ' פטריאנו, פ"מ לח 39. מהעיון במוצגים ת/1 ות/2 יוצא, ששמעון נקט את הדרך השלישית; האם הייתה העברת הזכויות טעונה עריכת מסמך בכתב? סבור אני שלא, וכמה טעמים לדבר:

ראשית, סעיף 8 לחוק אינו דן אלא בהתחייבות אובליגטורית, לא בהעברה ריאלית של זכויות, כפי שהדבר נעשה במקרה דנן; אם בכלל היו חלות הוראותיו של החוק על הפעולה שנעשתה, היו חלות רק אותן הוראות - במידה שהיו קיימות - שעניינן דרכי ההעברה של הזכות;

שנית, סעיף 8 לחוק אינו דן אלא בהתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, ודוק: המדובר ב"אחת הזכויות הקניניות המנויות בחוק המקרקעין בסעיפים 2 עד 5, שעסקות בהן חייבות בדרך-כלל רישום לפי סעיף 7" (ראה: ע"א 91/77, בעמ' 77). במקרה הנדון אין מדובר בזכות קניינית המנויה בחוק, וביצועה של התחייבות לעביר זכות שביושר במקרקעין לא היה עשוי להסתיים ברישום;

שלישית, לעניין זכויות במקרקעין, שנוצרה לפי תחילתו של החוק, ושהחוק מכיר בהן, נקבע, שיש להבחין בין מרכיביהן העובדתיים לבין התוצאות המשפטיות הנובעות מהן, כגון הזכויות להעברתן: ע"א 261/72 הנ"ל, בעמ' 468; איני בטוח כלל, שמבחינה עיונית נשמרו בהכרח, לאחר תחילת החוק, דרכי ההעברה הישנות של זכות, שהחוק אינו מכיר בה, כמו זכות שביושר, אפילו נקבעו בחוק דרכי העברה אחרות; אך השאלה האמורה היא תיאורטית, ואין צורך להכריע בה; הטעם לדבר: אם סעיף 8 אינו חל על הפעולה שנעשתה, ואין מדובר בעיסקה, שדינה היה להיגמר ברישום, אין לנו בחוק הוראה, הדנה בהעברת זכויות כמו זכויות שביושר, וממילא תופסת הפעולה שנעשתה כהמחאה לפי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969.

4. מוכן אני ללכת כברת דרך לקראת המערערים ולבחון את תחולת סעיף 8 לחוק במערכת היחסים שבין בעלי הדין, גם לו התחייב ראובן למכור את הנכס לשמעון בהתחייבות בת תוקף, שנערכה לאחר תחילת החוק; גם כאן יכול היה שמעון לנקוט אחת משלוש דרכים: (א) הוא יכול היה להתחייב כלפי לוי להעביר לו את זכותו החוזית כלפי ראובן; השאלה, אם התחייבותו זו באה בגדרו של סעיף 8, הושארה בצריך עיון בע"א 774/75 הנ"ל, בעמ' 536, ולא הוכרע בה סופית גם בע"א 91/77 הנ"ל, בעמ' 77-78 (אך השווה: ע"א 514/76 חשש ואח' נ' דמארי, פ"ד לא(2) 505 וע"א 690/78 ש' כהן נ' ש' כהן, פ"ד לד(2) 436 בסוגיה המיוחדת של יחסי רכשו בין בני זוג); (ב) הוא יכול היה להתחייב כלפי לוי לגרום לכך, שראובן יעביר לו את זכויותיו בנכס; התחייבות כזו אינה טעונה מסמך בכתב: ע"א 91/77 הנ"ל; (ג) הוא יכול היה להעביר ללוי או להמחות לו את זכויותיו בנכס כלפי ראובן, וזאת הוא גם עשה במקרה שלפנינו.

ושוב: אין סעיף 8 לחוק דן אלא בהתחייבות ולא בהעברה ריאלית של זכויות; הצורך במסמך בכתב נדרש במערכת היחסים שלפנינו אך כחוליה שבין לוי לבין שמעון; אך כשהמחה שמעון את זכותו ללוי, יצא שמעון מן התמונה, ולו בא תחתיו לעניין החוזה בר התוקף שבינו לבין ראובן. אפילו הייתה התחייבותו של שמעון להמחות ללוי את זכויותיו טעונה עריכת מסמך בכתב - ורחוק אני מלקבוע כך - הרי משבוצעה ההמחאה, שוב אין חשיבות להעדר הכתב, ממש כשם שאין עוד חשיבות לעובדה, שהתחייבות למכירת נכס מקרקעין נעשתה בעל-פה, לאחר שבפועל נרשם הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם הקונה (לשם השוואה: הוראה מפורשת בעניין זה כלולה בדין הגרמני בסעיף 313 ל-b.g.b.).

אשר על-כן סבור אני, שגם לפי הגישה המרחיקה לכת יותר אין מניעה להחיל על פעולתו של שמעון את דיני ההמחאה, הכלולים בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, המשתרעים גם על המחאת זכויות אחרות, מכוח האמור בסעיף 9 לאותו חוק. על אפשרות כזאת נרמז בע"א 169/74 הווארד נ' עזני, פ"ד כח(2) 726. ההמחאה אינה חייבת בעריכת מסמך בכתב, ולפיכך דין טענת המערערים להידחות.

5. יכול ותתעורר השאלה, אם אין במסקנתנו כדי לחתור תחת מטרות החוק להרבות ודאות בעקבות שבמקרקעין ולהביא, כביכול, להסרת הגנת הכתב מאותם בעלים מרובים של זכויות במקרקעין, שטרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. זוהי הדעה, שהובעה במאמרו הנ"ל של ד"ר א' רייכמן, בעמ' 301; איני סבור כך.

כמו שנפסק בע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה ואח' נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן ואח' וערעור שכנגד, פ"ד כו(2) 781, התחייבות בכתב, הדרושה לעניין סעיף 8 לחוק, היא התחייבותו של המוכר, ודרישת סעיף 8 מתמלאת, אף-על-פי שהקונה לא חתם על המסמך; לפיכך, המחאת זכויותיו של הקונה, לאחר שנעשתה בעל-פה, אינה גורעת במאומה מהתחייבותו של המוכר, כפי שהיא מופיעה במסמך המקורי שבכתב, אלא שבמקום הקונה המקורי יופיע מכוח ההמחאה קונה אחר; לא זו אף זאת: גם כשנדרש מכוח הדין קיומו של מסמך בכתב, אין, לעתים, להימנע מהצורך להביא ראיות חיצוניות לגבי זהותם של בעלי הדין, הרשאים לתבוע ולהיתבע על יסוד המסמך; טול למשל מקרה, שבו התחייב פלוני למכור לאלמוני נכס מקרקעין, ואלמוני נפטר; לא מן הנמנע הוא, שבית המשפט יידרש לשמיעת ראיות כדי לקבוע מי הם יורשיו של אלמוני, הזכאים לאכוף את ההתחייבות, הכלולה במסמך על פלוני. אם בהעברה מחמת מיתה כך, מדוע לא יהיה זה הדין בהעברה או בהמחאה בין החיים? שאלות דומות נדונו זה לא מכבר אגב אורחא בע"א 831/79 ראובן וקסלמן ושות' בע"מ נ' חברת חלקה 35 בגוש 6663 בע"מ ואח', פ"ד לה(2) 533 לעניין השאלה, אם - ובאיזו מידה - ניתן להוכיח בראיות שבעל-פה קיומו של מרשה נסתר בקשר להתחייבות לעשיית עיסקה במקרקעין, שסעיף 8 לחוק חל עליה; ייתכן שלצורך שאלה זו יש להבחין בין קיומו של מרשה נסתר לעניין המוכר לבין קיומו לעניין הקונה.

טול, למשל, סוגיה אחרת, השייכת לדיני השטרות, ואשר גם לעניינה נדרש הכתב לצורך יצירת ההתחייבות; אין ספק, שהעברת הקניין בשטר יכול שתיערך גם בעיסקה בעל-פה, בין על יסוד האמור בסעיף 59 לפקודת השטרות [נוסח חדש] ובין על יסוד דיני הקניין הרגילים.

אשר על-כן גם דעתי היא כדעת חברי הנכבד השופט שמגר, שדין הערעור להידחות.

השופט מ' כהן
: עלי להודות, שבמבט ראשון חששתי, שמא מצב הדין בעניין מילוי הדרישות של סעיף 8 לחוק המקרקעין יכשיל את הצדק במקרה זה, ולא יאפשר למשיב הראשון לממש את הזכויות, שרכש למעשה. לאחר שקראתי את חוות-דעתם של חבריי הנכבדים, היינו, פסק-דינו הממצה והמשכנע של אב בית הדין והניתוח בפסק-דינו של השופט לוין של האפשרויות, שהוכרו בדין, להעברת זכויות בנסיבות "המשוחררות" מהמסמך הקונסטיטוטיבי לפי סעיף 8 האמור, נחה דעתי, שצדק בית-משפט קמא בהכירו בזכותו של המשיב הראשון. בעיניי חשוב, במקרה זה, שעסקינן בהליכי הסדר קרקעות ובבקשה של המשיב הראשון לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], לתיקון לוח הזכויות ובנסיבות של חוסר תביעה או חוסר פעולה למימוש הזכויות מצד מורישם של המערערים וכן אי-הגשת תביעה או התנגדות על-ידי המערערים בהליכי הסדר כי אם רק השגת רישום בניגוד להוראות הפקודה הנ"ל בשלב מאוחר מאוד, לאחר שהוזמנו לדיון בבקשת המשיב הראשון. לאור ההוראה שבסעיף 44 לפקודה הנ"ל -סעיף, שהושאר בתוקף על-ידי חוק המקרקעין שביטל סעיפים מסוימים של הפקודה המקורית - שיש להתחשב בזכויות שביושר, אני מוצא, שאין בהכרת זכויות המשיב הראשון על-ידי בית-משפט קמא משום סתירה או סטייה מהפסיקה בעניין סעיף 8 לחוק המקרקעין, משום שמדובר כאן בזכויות שביושר, שיש להכיר בהן, ובהעברתן כאמור (ראה גם: ע"א 525/73 הנ"ל, בעמ' 732). בעניין הרישום על שמות המערערים אחרי פטירת מורישם ברצוני להדגיש, שלא היה זה רישום העברה עקב פטירה, רישום שהחוק מכיר בו לפי סעיף 80 לפקודה הנ"ל, משום שהמוריש לא היה רשום בלוח הזכויות כבעל הזכות. אני מסכים, שהזכויות שהועברו למשיב הראשון הן זכויות שביושר. יצוין שהן הועברו ב-1974, והמודעה, שבעקבותיה באה בקשת המשיב הראשון, פורסמה בילקוט הפרסומים ב-1975. לדידי מספיק לומר, שיש כאן זכויות שביושר, שהועברו לפני סיום הליכי ההסדר, ושבנסיבות הנ"ל צדק בית-משפט קמא בהחלטתו, ואין צורך להכריע באופן כללי בכל השאלות הנכבדות שהועלו.

אני מסכים אפוא לדחיית הערעור, כאמור בפסק-דינו של כבוד אב בית הדין.

הוחלט לדחות את הערעור.

המערערים יישאו בהוצאותיו של המשיב, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 7,000 שקלים.

ניתן היום, ה' באדר ב' תשמ"א (11.3.81).









עא בית המשפט העליון 274/79 מואפק רפיק עבדאללה חורי ואח' נ' חסן מוחמד כנען, עיזבון המנוח סאלח סלים אברהים סלים, [ פ"ד: לה 3 337 ] (פורסם ב-ֽ 11/03/1981)