פסקי דין על אמנון פחימה | פסקי דין על ביתר תור | פסקי דין על הורן את ליבוביץ |

1228/98 עב     18/07/2005




עב 1228/98 אמנון פחימה נ' ביתר תור בע"מ, הורן את ליבוביץ בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 001228/98


בפני
:
דיתה פרוז'ינין
שופטת - ס' שופטת ראשית
נציגת עובדים – גב' רקנטי
נציג מעבידים – מר גרנות


18/07/2005




בעניין:
אמנון פחימה



ע"י ב"כ עו"ד
ג. פריינט

התובע

נ
ג
ד


1 . ביתר תור בע"מ

2 . הורן את ליבוביץ בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד
ח. זועבי

הנתבעות


פסק דין

1.

לפנינו תביעה לתשלום גמול שעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה וביגוד.

2.
ההליכים בתיק זה נמשכו זמן רב בעיקר בשל התנהלות הצדדים. נתבקשו בקשות דחיה רבות, וסיכומי התובע הוגשו באיחור של כ-10 חודשים.

3.
ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות:
א.
התובע, יליד 1961, הינו נהג אוטובוס במקצועו.
ב.
התובע התחיל לעבוד אצל הנתבעת 1 (להלן – בית"ר תור) ב- 13.3.94.
ג.
התובע החל לקבל משכורות מהנתבעת 2 (להלן – הורן את ליבוביץ) ב- 9/96.
ד.
ב-3/97 התפטר התובע מעבודתו.

4.
ואלה טענות התובע:
א.

כאשר התקבל התובע לעבודה הוא התחייב לעבוד 6 ימים בשבוע, 8 שעות ביום חול ו-5 שעות בימי שישי. בפועל עבד התובע בממוצע 14 שעות ביום, לרבות ימי שישי ו-3 שבתות בחודש. בכך הפרו הנתבעים את הסכם העבודה עמו.
ב.
התובע זכאי לתשלום בגין השעות המצוינות בכרטיסי העבודה, לרבות ימים רצופים שבהם שהה בטיולים עם קבוצות. על הנתבעים לשלם לתובע עבור שעות עבודה כאשר לא יכול היה לשוב לביתו, או ללכת ולבוא כרצונו, והיה קשור בעבודה ומחוייב לבצע את הוראות המעביד.
ג.
לפני בית הדין מצויות טבלאות של התובעת ושל הנתבעות. מערכת הנתונים של התובע מדויקת ומבוססת יותר, ומן הראוי לקבל את נתוני התובע, ולא את הפרשנות שנתנו להם הנתבעות.
ד.
נטל ההוכחה בדבר היקפן של השעות הנוספות מוטל על התובע, ומסגרת שעות העבודה אכן הוכחה על ידו. טענת הנתבעות כי במהלך חלק מהזמן היה התובע חופשי לעשות כרצונו, מעבירה את נטל הראיה אל כתפיהן.
ה.
הנתבעות הינן למעשה חברה אחת, ויש לחייבן בפיצויי פיטורים מלאים בגין כל תקופת עבודתו של התובע, בצירוף פיצוי הלנה.
ו.
הנתבעים מתעלמים מימי המנוחה השבועיים להם זכאי התובע, ומתייחסים לימים אלה כאילו היו ימי חופשה.
ז.
התובע קיבל דמי הבראה עבור 11 ימי הבראה בלבד, במשך כל תקופת עבודתו . כמו כן לא קיבל התובע ביגוד כלל.

5.

מנגד טוענות הנתבעות טענות אלה:
א.
ב"כ התובע אינו מתייחס בסיכומיו לנסיבות התפטרותו של התובע, ואינו מפרט מדוע זכאי התובע לפיצויי פיטורים. בכך זנח התובע את תביעתו לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.
ב.
למען הזהירות יטענו הנתבעות כי לא ברור מהי ה"הרעה המוחשית" שבגללה התפטר התובע, ומתי החלה. לא היה שינוי בתנאי עבודתו, והוא לא פנה לנתבע בבקשה לסילוק הסיבה שבגללה רצה להתפטר. לפיכך יש לדחות את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים.
ג.

מחומר הראיות עולה כי התובע עבד אצל הנתבעת 1 עד 8/96, ומ-9/96 ועד לסיום עבודתו, עבד אצל הנתבעת 2.
ד.
שעת התחלת העבודה ושעת סיום העבודה בכרטיס העבודה של התובע אינם אינדיקציה לשעות עבודתם של הנהגים בכלל ושל התובע בפרט, שכן לא ניתן ללמוד מהאמור בכרטיס העבודה על מה שהיה במשך היום, ויתכן שהיו הפסקות שבהם היה התובע במקום העבודה, אך לא עמד לרשות העבודה והיה חופשי לעשות לעצמו. לכן אין מדובר בשעות עבודה.
ה.
מעיון בטבלאות שהוגשו ע"י הנתבעות, שהינן שחזור של חישוב השעות הנוספות של התובע, רואים בבירור כי הנתבעות שילמו לתובע את כל המגיע לו בגין השעות הנוספות שעבד.
ו.
התובע ניצל את כל ימי החופשה המגיעים לו, ו/או קיבל פדיון חופשה בתקופת עבודתו אצל הנתבעות.
ז.
תביעת התובע לדמי הבראה התיישנה. כמו כן קיבל התובע את כל המגיע לו.
התובע קיבל ביגוד.

6.
האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע התפטר, אולם לטענתו התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, משום שהנתבעות הפרו את הסכם העבודה שנעשה בין הצדדים בנוגע לשעות העסקתו, ומשום שלא קיבל גמול שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה וביגוד. בדיון המוקדם נקבעה פלוגתא כדלקמן:

”מה היו נסיבות התפטרותו של התובע, והאם בנסיבות אלה הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת".

גם בתצהירו התייחס התובע לפלוגתא זו (סעיף 15). אמנם בסיכומיו נגע ב"כ התובע בשאלה זו רק על קצה המזלג, ואולם יש לדחות את טענת הנתבעת כי תביעה זו נזנחה (ראו באחרונה בעניין דומה: עא 3250/02 וינצלברג נ. ש.א. דיזל פרטס בע"מ, ניתן ביום 7.6.05). זאת, הן משום שנושא זו נדון במהלך הדיונים ואף בשלב ההוכחות, והן משום שמחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובע אכן התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. כך נפסק בעניין זה באחרונה:
”...גם כאשר תובע לא טוען טענות חלופיות, אך מוכיח מסכת עובדתית, רשאית ערכאה שיפוטית להכריע בתביעה בהסתמך על שיקול דעת משפטי, המבוסס על אותה מערכת עובדתית" (ע"ע 000197/03 פרי שר אסייג – חנה גורן הפקות בע"מ, ניתן ביום 16.6.05).
בפסק הדין הנ"ל הסתמך בית הדין (מפי
סגנית הנשיא השופטת א. ברק) על דבריו של השופט ע. רבינוביץ בע"ע 132/03 ראובן כהן – רשות העתיקות (טרם פורסם). כך נאמר שם:
”לדידי מה שקובע, הוא הנסיבות כפי שעולות מחומר הראיות ("חזית הדיון"), ואלה יכולות להביא במקרה זה למסקנה, שהיו במקרה זה פיטורים או התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. העובדה שהמערער לא הציג בכתב התביעה את הדברים דווקא כהתפטרות עקב נסיבות כאמור בסעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, אינה מצדיקה דחיית התביעה רק בשל כך" (ההדגשות במקור ד.פ.).


בעניינו, כאמור, טען התובע כי התפטר בדין מפוטר, והעדר התייחסות מפורטת לכך בסיכומיו, אין בה כדי לאיין את תביעתו זו, לנוכח העובדות שהוצגו לפנינו, כפי שיפורט להלן.

6.
בעדותו הדגיש התובע כי תנאי עבודתו היו קשים (ע' 3 ש' 3-13) בשל שעות העבודה הרבות שנאלץ לעבוד (ע' 3 ש' 21-23), וכי מדובר בהצטברות של דברים אשר הביאו להחלטתו להתפטר, ובהם שעות עבודה רבות, ניכויים משכר העבודה וכד' (ע' 4 ש' 21-25). התובע הוסיף עוד כי פנה פעמים רבות אל מנהלי הנתבעות בעניין זה, אך ללא הועיל (ע' 4 ש' 15-16). אמנם לא היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אולם שוכנענו כי תנאי עבודתו היו קשים כל העת. יום העבודה של התובע השתרע על-פני שעות רבות, והוא עבד 7 ימים בשבוע, מבלי שקיבל יום מנוחה אחד (ראו פירוט בסעיף 12 להלן), בניגוד גמור לאמור בסעיפים 7 ו-17 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), המחייב את המעביד לתת לעובד יום מנוחה אחר במקום יום השבת. אין ספק כי העסקה מעין זו מהווה רמיסה ברגל גסה של הוראות החוק, ומנוגדת לתכליתו. חוק שעות עבודה ומנוחה נותן ביטוי למדיניות חברתית-סוציאלית ראויה, הקובעת מסגרת נורמטיבית של שעות עבודה, ומונעת מהעובד וממעסיקו להסכים על מסגרת שעות עבודה הפוגעת באיכות החיים של העובד. הגבלת שעות העבודה של העובד נועדה להגן על העובד מפני פגיעה בצלם האנוש שבו, לקדם את איכות חייו ולהגן על כבודו (ע"ע 300271 טפקו –טל, פד"ע לה 703, 710). גם לסעיפים 9 ו-9.א לחוק תכלית חברתית סוציאלית, הדואגת לרווחת העובד ומעניקה לו הגנה סוציאלית. החוק מבקש להגשים את הערך הסוציאלי הכרוך בהבטחת בריאותם ורווחתם של העובדים, ע"י מניעתם "ממלאכה ועיסוק המתישים את כוחו של אדם, ומצריכים מנוחה (גב"צ 5026/04 דיזיין 22, שארק דלוקס בע"מ ואח' נ' רוזנצוייג צביקה, רע"נ היתרי עבודה בשבת, אגף הפיקוח במשרד העבודה, ניתן ביום 4.4.05).
העסקתו של התובע באופן שבו הועסק עד לשעות הלילה המאוחרות, כמעט מדי יום ביומו, 7 ימים בשבוע במשך תקופה ארוכה, פוגעת באופן חמור באיכות חייו של העובד, ומהווה נסיבה שבה אין לדרוש ממנו שימשיך בעבודתו, כאמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים.
לפיכך, אף כי התובע התפטר, יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר, והוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

התובע טוען כי הנתבעות הינן למעשה חברה אחת, וכי יש לחייבן בתשלום פיצויי פיטורים
עבור כל תקופת עבודתו בשתיהן. אכן, מעדותו של מר הורן עולה בבירור כי לא היתה הפרדה ברורה בין שתי החברות, בכל הנוגע להעסקתם של העובדים. הנתבעות טוענות כי התובע עבר לעבוד בהורן את ליבוביץ ב-1.9.96 (סעיף 11 לתצהיר מר הורן), ואולם כרטיסי העבודה של התובע נושאים את הכותרת הורן את ליבוביץ כבר מ-1/96. יתר על כן, גם לפני מועד ההעברה הנטענת ביצע התובע הסעות עבור הורן את ליבוביץ. מר הורן ציין בעדותו כי
לא אחת מועברים אוטובוסים על נהגיהם מחברה לחברה, לפי הצורך (ע' 21 ש' 19-27, ע' 22 ש' 1-2), ובתצהירו הצהיר העד כי היו תקופות שבהן עבד התובע בשתי החברות (סעיף 20). גם מכרטיסי העבודה עולה כי גם לפני 9/95 ביצע התובע הסעות עבור שתי החברות (למשל 23,4,95, 25,4,95, 40.4.95 ועוד).

בנסיבות אלה, וכאשר לא נשמרה הפרדה ממשית בין שתי החברות, והתובע עבד בשתיהן לסירוגין, יש לראות את כל תקופת עבודתו של התובע בשתי החברות כעבודה במקום עבודה אחד, כאמור בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. לפיכך על הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו בסך של 6,255 ₪ (2,085
x
3) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.97.
התובע אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת משום שהתפטר.

9.
גמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה בשבת

נטל הראיה בעניין עבודה בשעות נוספות מוטל התובע. עליו להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לג/4-2 פרוימוביץ – בר אדון, פד"ע ד 39). יתר על כן, התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא דדיינא או לפי עקרונות של שכר ראוי (דב"ע נה/28-3 בוהדנה – בזק ואח', ניתן ביום 14.6.95, סעיף 10 לפסה"ד).

התובע הגיש טבלאות המפרטות את שעות עבודתו ואת הסכומים שהוא זכאי לקבל בגין שעות עבודתו אלה, בניכוי הסכומים ששולמו לו.
התובע הסתמך, בפירוט שעות עבודתו, על כרטיסי העבודה של הנתבעות. טענתן של אלה האחרונות הינה כי שעת התחלת העבודה ושעת סיום העבודה בכרטיס העבודה,
אינם אינדיקציה לשעות עבודתם של הנהגים בכלל ושל התובע בפרט, שכן לא ניתן ללמוד מהאמור בכרטיס העבודה על מה שהיה במשך היום, ויתכן שהיו הפסקות שבהם היה התובע במקום העבודה, אך לא עמד לרשות העבודה והיה חופשי לעשות לעצמו. לכן אין מדובר בשעות עבודה.

כפי שטען התובע, טענה זו מעבירה את נטל הראיה אל כתפי הנתבעות.
התובע הסתמך על האמור בכרטיס העבודה, והנתבעות אינן
חולקות על האמור בהם.
משכך, הנטל להוכיח כי היו הפסקות במהלך
השעות המפורטות בכרטיס העבודה,
מוטל על הנתבעות. חובה זו מוטלת עליהן גם
מכח האמור בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, המחייב את המעביד לנהל פנקס בדבר שעות העבודה של העובד (דב"ע לו/67-3 פלג – קבוצת הטרקטורים בני ברק בע"מ, פד"ע ח 281, 290).

משכך, היה על הנתבעות להציג בפני
בית הדין נתונים מפורטים ומדוייקים של ההפסקות שהיו. ואולם נתונים כאלה לא הוצגו בפני
נו. הנתבעות מסתמכות, בטענתן זו,
על עדותו של התובע, ועל העובדה שאינו זוכר בדיוק מהן המטלות שביצע בכל יום ויום מימי עבודתו (סעיפים 12-18 לסיכומי הנתבעות), ואולם כאמור לא התובע הוא הנושא בנטל להוכיח זאת. נטל זה מוטל על הנתבעות, והן לא עמדו בו. יתר על כן, כאשר התבקש התובע לפרט את המשימות שביצע במשך יום עבודה, אמר:
”צריך את תעודת המשלוח של הנסיעה שמפרטת את כל הנעשה באותו יום..." (ע' 10 ש' 1-3).
משמע, שהנתבעות מנהלות רישומים של המשימות השונות המוטלות על הנהגים בשירותן. מסמכים כאלה לא הוצגו לפנינו, ולא ניתן לכך כל הסבר.

11.
כעולה מתצהירו של מר הורן, ביצע התובע שלושה סוגי נסיעות: א. נהג אוטובוס של קווי תחבורה ציבוריים; ב. הסעת קבוצות מטיילים לטיולים בני יום אחד ברחבי הארץ;
ג.הסעת מטיילים לטיולים בני למעלה מיום אחד ברחבי הארץ. טוענות הנתבעות כי שהיה ולינה במקום העבודה, כשלעצמה, אינה נחשבת ל"עבודה" לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה. כך, אמנם נקבע כי מדריכים הלנים במעון שבו הם עובדים, אינם זכאים לתשלום עבור שעות הלינה במעון (דב"ע תשן/84-3 מ"י – רון ואח', פד"ע כב 433, וראו גם דב"ע נד/ 125-3 בן נון ואח' – אור שלום בע"מ, פד"ע כח 334). ועוד נפסק כי יכול שהעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול שיימצא בבית, והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד לרשות העבודה, או שהוא עומד לרשות עצמו (דב"ע לד/3-4 יקואל – פלד, פד"ע ה 328). למעשה המבחן על פיו תוכרע השאלה האם עובד הנמצא ואפילו לן במקום העבודה, זכאי לשכר על שהותו זו אם לאו, הינו מבחן מהות העבודה (דב"ע מה/22-3 אגד – קרץ, פד"ע יז 21).

עיון בטבלאות שצורפו לתצהיר התובע מגלה כי גם בימים שבהם הסיע התובע קבוצות לטיולים בני למעלה מיום אחד, נתבע גמול שעות נוספות על פי המצויין בכרטיס העבודה, ולא יותר. ראו למשל את כרטיס עבודה של ה- 16.12.96 ועד 31.12.96. במשך שבועיים אלה שהה התובע רוב הזמן עם קבוצות בטיולים בני למעלה מיום אחד, ואולם בטבלה נתבעו שעות בהתאם לאמור בכרטיס העבודה בלבד.

טוענות הנתבעות כי משעות העבודה של התובע יש לנכות את הזמנים הקבועים למנוחה ולסעודה, כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה. לא הובאה בפני
נו אף לא ראשית ראיה כי במשך יום עבודה של התובע אכן נעשו הפסקות מעין אלה המפורטות בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה. אין מדובר בעובד משרד היוצא מדי יום ביומו להפסקת צהריים, אלא לנהג המבצע מטלות שונות, ויום עבודה אחד אינו דומה למשנהו.

הנתבעים טוענים עוד כי עבור ימי טיול שבהם שהה התובע מחוץ לבית שולם לו גמול עבור 6 שעות נוספות מעבר ל-8 שעות הרגילות. התובע זכאי לתשלום גמול שעות נוספות עבור שעות עבודתו בפועל, מה גם שעיון בטבלאות שהגיש התובע מגלה כי לקח זאת בחשבון, ובימים שבהם שולם לו גמול העולה על הגמול שהוא זכאי לו עבור שעות עבודתו בפועל, נוכו הסכומים העודפים (ראו בסעיף 13 לכתב התביעה המתוקן 6/94, 2/95,4/96, 7/96 ועוד).

הנתבעות טוענות כי יש לקבל
את התחשיב העולה מן הטבלאות שצורפו לתצהיר עד הנתבעות. בטבלאות לא נרשמו שעות העבודה של התובע בשבתות, אף כי התובע עבד ברוב השבתות (ראו למשל 5/95, 7/95 ועוד חודשים רבים). משכך, יש לקבל את טענת התובע כי הטבלאות שהגיש אמינות ומבוססות יותר.

יש לציין כי עומס העבודה שהוטל על התובע היה בלתי מתקבל על הדעת, במיוחד כאשר מדובר בנהג. כך למשל, עיון בטבלה מטעם הנתבעות
מגלה כי בחודש מאי 1995 עבד התובע
קרוב ל-400 שעות, מבלי לכלול בהן את שעות עבודתו בשבתות, שכאמור לא צויינו. כמו כן עבד התובע 31 ימי עבודה בחודש זה. לא זו אף זו. ב-7.5.95 עבד התובע מ-06:00 ועד 23:30, למחרת, ביום 8.5.95, עבד התובע מ-06:00 ועד 23:30, וב-9.5.95 – מ-07:00 ועד 01:00. גם אם היו לתובע הפסקות במשך יום העבודה, עובדה שכאמור לא הוכחה בפני
נו,
אין ספק כי מדובר בימי עבודה ארוכים ועמוסים העלולים לפגוע לא גם באיכות חייו של העובד, אלא גם בערנותו,
על כל המשתמע מכך. יתר על כן, העסקת עובד בשעות כה מרובות לאורך חודשים ארוכים, מנוגדת לחלוטין לתכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה, שנועד להגביל את שעות העבודה ואת ימי העבודה (דב"ע לז/2-4 הארגון הארצי של עובדי התעשייה האווירית – התעשייה האווירית בע"מ, פד"ע ח 459). תקנת הציבור מחייבת שעובד לא יעבוד כדבר שבשגרה מעבר ליום העבודה הרגיל, אף אם הוא רוצה ומעוניין בכך, על מנת להגדיל את הכנסתו (דב"ע מו/113-3 עיריית ת"א-יפו – גפני, פד"ע כ 1).

לפיכך על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע גמול עבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי בסך של 25,330 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן המועד לתשלום הגמול בכל חודש.
13.
חופשה שנתית

עיון בכרטיסי העבודה מגלה כי התובע לא קיבל כמעט ימי חופשה, ואף בשבתות הוא נאלץ לעבוד. משכך, יש לדחות את כל טענות הנתבעות בעניין זה. כך למשל טוען מר הורן בתצהירו כי בחודש 9/95 ניצל התובע יום חופשה אחד (סעיף 38 לתצהירו). עיון בכרטיס העבודה בחודש זה מגלה כי גם בחודש זה עבד התובע בכל ימי החודש כולל שבתות. היום היחידי שלא עבד בו היה יום חג (25.9.95). גם בחודש 10/95 עבד התובע בכל ימות החודש כולל שבתות וחגים. לא ברור על מה מבוססת טענת הנתבעות כי בחודש זה ניצל התובע 3 ימי חופשה. גם בחודש 9/96 עבד התובע בכל ימות החודש פרט לשני ימי ראש שנה. משכך, כל טענות הנתבעות בעניין ימי החופשה שניצל התובע מוטב היה לולא נטענו.

הנתבעות טוענות כי בחודש 2/96 קיבל התובע פדיון עבור 12 ימי חופשה. על מטרתו של מטרת חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) אמר בית הדין הארצי לעבודה את הדברים הבאים:
”על מהותם של חופשה שנתית ודמי חופשה כבר נאמר כי "חוק חופשה שנתית בא להעניק לעובד שתי זכויות, שתיים שהן אחת. הוא מעניק לעובד זכות להיעדר מהעבודה פרק זמן נקוב, בשל כל שנת עבודה, מבלי שהיעדרות זאת תפגע ביחסי עובד-מעביד, אשר בינו ובין מעבידו. החוק גם מעניק לו זכות לתשלום בשל אותו פרק זמן מאחר שהזכות הראשונה תהא חסרת כל משמעות, בהקשר בו מדובר, ללא הזכות השניה" (דיון ל/1-1 – כ' פד"ע בעמ' 164 – פיסקה 16). את הכלל הזה אפשר גם לקרוא בכיוון ההפוך, הווה אומר כי אין כל משמעות, לעניין חופשה, לזכות השנייה ללא הזכות הראשונה. מטרת חוק חופשה שנתית היא להביא קודם כל לכך שהעובד יצא לחופש; יצא לחופש – יקבל דמי חופשה; לא בכדי נוסף סעיף 10(א) לחוק חופשה שנתית לאמור:
"המעביד חייב לשלם לעובד בהעדר ימי חופשה דמי חופשה בסכום השווה ל"שכרו הרגיל" "בעד ימי חופשה" – נאמר, ולא "במקום ימי חופשה" נאמר.”
(דב"ע לו/29-3 פנסטר – המכללה לאלקטרוניקה, שותפות רשומה, לא פורסם ההדגשה הוספה ד.פ.).

מטרת החוק הינה, אם כן,
ליתן אפשרות לעובד לצאת לחופשה על מנת לאגור כוח, מבלי שיפסיד משכרו, ואין מטרת המחוקק להוסיף לשכרו של העובד, מבלי שניצל את חופשתו הלכה למעשה (דב"ע מז/01-3 טרוסט ואח' – מ"י, פד"ע יח 442, 448). דברים אלה נכונים פי כמה וכמה, כאשר מדובר בעובד שעבד 7 ימים בשבוע, במשך חודשים.
משכך, תשלום פדיון חופשה לעובד בתקופת עבודתו, מבלי לאפשר לו לצאת לחופשה בפועל,
מנוגד לתכלית החוק, ואין להביאו במניין ימי החופשה שהעובד זכאי להם.


לפיכך, זכאי התובע ל-42 ימי חופשה עבור כל תקופת עבודתו אצל הנתבעות (סעיף 3(א)(1) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951). התובע ניצל 13 ימי חופשה (סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן), לפיכך נותרו 29 ימי חופשה.
על הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 2,419 ש"ח (2,085 : 25
x

29) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.97.

14.
דמי הבראה וביגוד

סעיף 7 א' להסכם הקיבוצי
הכללי בדבר תשלום דמי הבראה קובע כי עובד זכאי לדמי הבראה לתקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו. לפיכך זכאי
התובע לדמי הבראה עבור השנים 96-97 בסך של 2,850 ₪ (225

.
(6 x250 +
6x
כעולה מתלושי השכר,
התובע קבל בחודש 12/96 דמי הבראה בסך של 675 ₪ , וב- 1/97 דמי הבראה בסך של 900 ₪. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 1275 ₪, בצירוף
הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 1.4.97.
ביגוד הינה זכות נלווית הפוקעת עם סיום יחסי העבודה לפיכך נדחית התביעה לתשלום עבור ביגוד.
איננו רואים מקום
לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה משום שהיו חילוקי דעות של ממש בין הצדדים.
הנתבעות ישלמו הוצאות התובע בסך של 6,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.
ערעור על

פסק דין
זה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום
י"א תמוז, תשס"ה (18 יולי, 2005 ) בהעדר הצדדים.


נציגת עובדים
גב' רקנטי

ד. פרוז'ינין - שופטת
אב"ד

נציג מעבידים
מר גרנות


001228/98עב 730






עב בית דין אזורי לעבודה 1228/98 אמנון פחימה נ' ביתר תור בע"מ, הורן את ליבוביץ בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/07/2005)