פסקי דין על עמנואל שלם | פסקי דין על אלי לנדאו | פסקי דין על ראש עירית הרצליה | פסקי דין על ויו"ר ועדת הרישוי | פסקי דין על ברוך גורודיש | פסקי דין על עירית הרצליה | פסקי דין על רשות רישוי לעסקים |

106/96 בג"צ     11/03/1998




בג"צ 106/96 עמנואל שלם נ' אלי לנדאו, ראש עירית הרצליה, ויו"ר ועדת הרישוי , ברוך גורודיש, עירית הרצליה , רשות רישוי לעסקים





ב
בית המשפט העליוןבשבתו כבית משפט גבוה לצדק


בג"ץ 106/96

בפני
: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט י' גולדברג


העותר: עמנואל שלם

נ ג ד

המשיבים: 1. אלי לנדאו
, ראש עירית הרצליה
ויו"ר ועדת הרישוי
2. ברוך גורודיש
, עירית הרצליה
3. עירית הרצליה
4. רשות רישוי לעסקים
, עירית הרצליה


עתירה למתן צו על תנאי


בשם העותר: עו"ד ד"ר עמנואל גרוס
בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן



פסק דין
השופט ת' אור

:

עניינה של עתירה זו הוא בסירוב ארבעת המשיבים הראשונים (להלן: עירית הרצליה
או העיריה) ליתן לעותר רישיון לעיסוקים מסויימים בחנות שהוא מנהל עם אחרים בהרצליה.

עיקרי העובדות, כולל הליכים פליליים שהוגשו נגד העותר

1. העותר ואשתו הינם הבעלים של חלקות קרקע (להלן: החלקות) ברחוב בן גוריון 49 שבהרצליה. על החלקות בנויים חנות ומבני עזר, בהם מנהלים העותר ובני משפחתו, מאז שנות השישים, עסק של ממכר חומרי בניין.

מן העתירה עולה, כי מדובר בחנות בה נמכרים בקימעונאות חומרי בניין, מכשירי חשמל, זרעים, מוצרי פלסטיקה, שרברבות ועוד. עוד עולה, כי החנות התנהלה במתכונת זו החל משנת 1980 לערך ועד לשבועות ספורים לפני שהוגשה העתירה (4.1.96).

2. סמוך לשנת 1988, בעקבות ביקורת שנערכה בחנות על ידי נציגים של עירית הרצליה
, נתברר לעותר כי אין לו רישיון עסק לעיסוקיו בחנות. העותר, אשר לטענתו לא היה מודע לעובדה זו (על אף שהחנות התנהלה באופן רצוף משך עשרות שנים!), פנה לרשות הרישוי כדי לקבל רישיון כאמור.

בעקבות פנייתו, ניתן לעותר רישיון תקף לצמיתות, על פי פריט 155 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשל"ג1973-, שהיה בתוקף במועד האמור (להלן: הצו הקודם). פריט זה מתייחס ל"צבעים, דבקים או חומרי בניין - מקום למכירתם או להחסנתם". כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1992, התבצעה פנייה נוספת לעיריה להוסיף לשמו של העותר ברישיון העסק את שמם של ילדיו ורעייתו. רישיון כאמור הוצא, כשגם תוקפו הינו לצמיתות.

3. בשנת 1993 החלו השכנים למקום העסק בסידרה של תלונות לעיריה, ובמיוחד למשיב 1, ראש העיריה, מר אלי לנדאו
. תלונות השכנים היו על כך שהעסק גורם לרעש וללכלוך. בעקבות התלונות נערכו בדיקות על ידי גורמים שונים, ובהם המשרד לאיכות הסביבה.

בנוסף, לטענת העותר, החל המשיב השני (להלן: גורודיש) לנקוט בצעדים שונים כדי להביא לסגירת עסקו של העותר. הצעד הראשון היה הריסת המדרכה ברחוב הדסה, סמוך לחנות, על מנת להגביהה. בכך היתה נמנעת האפשרות להכניס סחורה לעסק או להוציאה ממנו, באופן שהיה נהוג לעשות כן.

תובענה שהוגשה בעניין זה על ידי העותר בבית משפט השלום בתל אביב יפו (ת"א 42146/94 שלם נ' עירית הרצליה
), הסתיימה בהסכם פשרה מיום 3.7.94, שקיבל תוקף של

פסק דין
, ולפיו בכניסה הצפונית של עסקו של העותר תותקן מדרכה מונמכת באופן שתימשך פעילותו של העסק. כן הוסכם על מגבלות מסוימות שיוטלו על העסק, הקשורות בפריקה וטעינה של סחורות.

4. בהמשך, משהתגברו תלונות השכנים בגין מטרדים הנגרמים על ידי עסקו של העותר, הוגשו לבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה שלושה כתבי אישום בקשר לניהול העסק. שניים מכתבי האישום ייחסו לעותר עבירות על חוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה1965- (להלן: חוק התיכנון והבניה). האחד, ביחס לשתי סככות בשטח של כמאה מטרים רבועים כל אחת (ת"פ 7/94); והשני, ביחס לבניין בן קומה אחת שנבנה ללא היתר בניה (ת"פ 897/94), אשר נעשה בו שימוש לצרכי מסחר ללא היתר ובניגוד לתוכנית בניין עיר מספר /253א, לפיה יועד האיזור למגורים בלבד.

ענייננו הוא בכתב האישום השלישי, אשר הוגש לבית המשפט ביום 25.8.94 (ת"פ 529/94), ובו מספר נאשמים בנוסף לעותר. בכתב האישום נטען, כי הנאשמים עסקו, בין היתר, במכירת בלוקים ורעפים, מכשירי חשמל, מלט או גבס, סיד, זרעים, שתילים, פלסטיקה או מוצרי פלסטיקה, נחושת, עצים, בלוני גז ושרברבות, וזאת ללא רישיון עסק בר תוקף לשנת 1994.

נטען בכתב האישום, כי מאז מתן הרישיון שונו תנאי המקום בו מתנהל העסק, על ידי בניית תוספות, וכי חלו שינויים בעיסוק, בניגוד לתנאי סעיף 4 לרישיון, המתיר ניהול עסק של חנות חומרי בניין לפי פריט 155 לצו רישוי עסקים.

על בסיס זה, יוחסו לנאשמים עבירה של עיסוק וניהול עסק טעון רישוי, ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו14- לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-.

5. בהכרעת דינו מיום 2.1.95 הרשיע בית המשפט את מקצת הנאשמים, ובהם העותר, בעבירות הנ"ל. טענת הנאשמים, לפיה לא נדרשים רשיונות ספציפיים לכל פריט ופריט בכתב האישום, שכן הם נכללו ברישיון הכללי לניהול עסק לחומרי בניין - נדחתה. על הנאשמים הוטלו קנסות בגובה של עד 3,000 ש"ח. בנוסף, הוציא השופט צו להפסקת עיסוק, לפיו הנאשמים לא יהיו רשאים לעסוק בעסקם בכל אותם פריטים שבגינם הורשעו או כל פריט אחר שאיננו נכלל במסגרת הרישיון לחומרי בניין. ביצוע הצו להפסקת העיסוק נדחה בשישה חודשים, בכדי לאפשר לנאשמים להתארגן כראוי. יצויין, כי בעקבות קביעתו של השופט המלומד כי עומדת לעותרים שבפני
נו החזקה שהבניה בקרקע נעשתה בהיתר הרשויות וכי הרישיון שהונפק לעסקם של הנאשמים ביום 11.5.92 היה תקף וניתן כדין, נמחקו בהסכמה כתבי האישום בת"פ 7/94 ות"פ 897/94 הנ"ל.

על פסק הדין הוגשו ערעורים, הן על ידי התביעה והן על ידי הנאשמים, לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"פ 137/95 וע"פ 188/95). ביום 9.7.95 נדחו שני הערעורים פה אחד, ופסק הדין של בית משפט קמא הושאר על כנו. השופטים המלומדים בבית המשפט המחוזי קיבלו את עמדת הערכאה הראשונה, וציינו כי על העותר היה להוציא רישיון עסק על כל פריט בנפרד ולא להסתפק בהיתר הכללי לניהול עסק לחומרי בניין. השופטים השאירו על כנו את צו הפסקת העיסוק שהוצא כנגד העותר. בית המשפט המחוזי טרח וציין, כי מאחר והטענה בסוגיית תקפו של הרישיון לפי פריט 155 נדחתה מן הטעם שלא נדונה כלל, ולא נדחתה לגופה, הרי שאין מעשה בית דין בין הצדדים, ואין מניעה כי יתחדש הדיון בסוגיית תקפו של זה. על

פסק דין
זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 5153/95).

בדחותה את הבקשה, קובעת השופטת דורנר:

"השאלה המשפטית המתעוררת היא, אם כן, האם כאשר מוזכר בצו פריט מיוחד - יש צורך ברישיון נפרד עבורו, כאשר אותו פריט נכלל במסגרת כללי בצו. בעיה משפטית זו הוכרעה על ידי בית משפט זה בע"פ 224/85 בית מרקחת "אלבא" בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 798".


6. ביום 7.11.95 הוגש כתב אישום נוסף (ת"פ 992/95) לבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה. בכתב האישום נטען, כי חרף צו הפסקת העיסוק שהוצא כנגדם המשיכו הנאשמים, כולל העותר, לעסוק בעיסוקיהם האסורים. בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה הרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיפים 4 ו14- לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-, וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה1995- (אשר החליף את הצו משנת 1973, להלן: הצו החדש). הסעיפים בצו החדש לפיהם הורשעו הנאשמים, מתייחסים לאיסור עיסוק (ללא רישיון) בתחומים הבאים: נגריה ואחסון ומכירת עץ (סעיף 10.16 לצו החדש); מסגריה ואחסון ומכירת מוצרי מתכת (סעיף 10.14 לצו החדש); מקום לאחסון ציוד שרברבות (סעיף 10.18 לצו החדש); מלט, בטון, בלוקים, חול, חצץ, זפת, גבס - אחסון ומכירה (סעיף 10.7 לצו החדש).

בנוסף, הורשעו הנאשמים באי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים, בכך שחרף צו הפסקת עיסוק שהוצא המשיכו הנאשמים לעסוק באותם פריטים שנאסר עליהם בצו.

על העותר גזר הפעם השופט המלומד קנס של 25,000 ש"ח, ועל כל אחד מן הנאשמים האחרים קנס של 12,500 ש"ח. למותר לציין, כי צו הפסקת העיסוק הושאר על כנו.

על פסק הדין הוגשו ערעורים על ידי התביעה ועל ידי הנאשמים, לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"פ 611/96 וע"פ 667/96). ערעור הנאשמים על ההרשעה נדחה. ערעור התביעה על חומרת העונש התקבל, ועל הנאשמים הוטל עונש נוסף של מאסר של חמישה חודשים על תנאי. בקשת רשות ערעור אשר הוגשה לבית המשפט העליון על

פסק דין
זה (רע"פ 5417/96) נדחתה. בדחותו את הבקשה, אומר המשנה לנשיא השופט לוין כדלקמן:

"הטענה המשפטית הממשית היחידה שהמבקשים מעוררים סבה סביב שאלת היחס בין פרטי רישוי כלליים ולפרטי רישוי ספציפיים בצו רישוי עסקים, תשל"ג1973-, בין לפני תיקונו בשנת 1995 ובין לאחר מכן. אך משנדחתה בקשת הרשות לערער שהגישו המבקשים עצמם לבית משפט זה בגלגול הקודם של ההתדיינות באותו עניין, אין מקום לבחון נושא זה מחדש; ויצויין, שהחלטת השופטת דורנר ברע"פ 5153/95 ניתנה ביום 20.6.95 כשחוק יסוד: חופש העיסוק, עליו סומכים המבקשים, כבר היה בתוקפו".

המחלוקת

7. עם הגשתה, הופנתה העתירה כלפי עמדת עירית הרצליה
בשני עניינים: א. כוונתה לבטל את רישיון העסק שניתן לעותר ואחרים לניהול עסק (חנות) של "צבעים, דבקים או חומרי בניין - מקום למכירתם או להחסנתם". חלק זה של העתירה התבסס על הודעה מיום 12.11.95, אשר נשלחה לעותר על הכוונה לבטל את הרישיון שניתן לו; ב. אי נכונותה של עירית הרצליה
ליתן לו, לבקשתו, רישיון לעסוק בחנות בעיסוקים הנזכרים בפריטים 66, 70, 72, 88(ב), 91, 95(א) ו125- לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשל"ג1973- (להלן: העיסוקים הנוספים). עם התקנתו של הצו החדש, יש לראות את העתירה כמכוונת למתן רישוי על פי הסעיפים הרלוונטים בצו החדש המקבילים לאלה שנזכרו לגבי העיסוקים הנוספים בצו הקודם.

לגבי העניין הראשון, אין צורך שננקוט עמדה והעותר אינו מבקש עוד כל סעד בגינו. כך, הואיל ועירית הרצליה
הודיעה מפורשות בתגובתה לעתירה (פיסקה 1 לתגובה), כי חזרה בה מכוונתה לבטל את הרישיון שהוצא לעותר; העניין השני - העתירה למתן רישיון עסק לעיסוקים הנוספים - נשאר שנוי במחלוקת בין הצדדים, ובו עלינו להכריע.

8. נתון יסודי המשליך על עמדותיהם של הצדדים הוא, שעל פי תוכנית בניין עיר החלה על האיזור בו נמצאת החנות, תוכנית הידועה במספר /253א' (להלן: התוכנית), יעוד האיזור הוא למגורים ולא לתעשיה או מסחר. ניהול עסקו של העותר בחנות נוגד, על כן, את היעוד על פי התוכנית. כך, הן לגבי העיסוק בגינו ניתן לו רישיון, וכך לגבי העיסוקים הנוספים.

9. נזכיר, כי טענת העותר, כאילו הרישיון אשר בידו מאפשר לו לנהל את העיסוקים הנוספים - נדחתה בהליכים הפליליים שהתקיימו נגדו. כזכור, תלוי ועומד נגדו צו האוסר את ניהולם של עיסוקים נוספים אלה בחנות. העותר גם מודע לכך, כי מתן רישיון לעיסוקים הנוספים יהיה בו מתן רישיון לעסוק בעיסוקים אשר נוגדים את התוכנית. אך, לטענתו, יש לחייב את עירית הרצליה
ליתן לו את הרישיון לעיסוקים הנוספים מכמה טעמים.

ראשית, את העיסוקים הנוספים ניהל בחנות - אמנם ללא רישיון כדין - מזה זמן רב, ללא שנמנע ממנו הדבר על ידי עירית הרצליה
. הוא מזכיר גם את העובדה שהשקיע כספים כדי להתאים את מקור העסק לעיסוקים נוספים אלה. שנית, גם קיומו של עסק למכירת ואחסנת חומרי בניין נוגד את התוכנית, ובכל זאת ניתן לו רישיון לעסוק בכך. לפיכך, בלאו הכי לא מתקיימת המטרה שמתן הרישיון לא יסתור תוכנית בניין קיימת. מבחינה זו, אין כל שוני אם יתקיימו בחנות עיסוקים כאלה או אחרים נוספים, הנוגדים את התוכנית. שלישית, אם קיימים הפרעה או מטרד לשכנים, מוכן העותר להביא כל שינויים שיידרשו כדי למנוע את ההפרעה. רביעית, העותר מדגיש את הפגיעה בחופש העיסוק הנגרמת לו, כשאין מאפשרים לו לעסוק בעיסוקים הנוספים, ובפרט שמדובר בעיסוקים בהם עסק בחנות בעבר.

10. עמדת העיריה היא, שיש לדחות טענות אלה. טענותיה מתמקדות בכך שמתן הרישיון לעיסוקים הנוספים יסתור תוכנית בניין קיימת, וכי יהיה בו לגרום לתושבים הגרים בקרבת החנות, וכן לציבור בכללו, מטרדים נוספים הקיימים בשל חנות העסק המתנהלת כבר על פי הרישיון שבידי העותר. בהקשר זה, אומר המשיב השני בתצהירו:

"העסק מצוי ברחוב בן גוריון, שהוא הכניסה לעיר מכיוון רמת השרון. הכניסה לעסק היא מהרחוב הראשי והמכוניות של הלקוחות, ומשאיות העובדות בשירות העסק, חונות ליד העסק בחניה לא חוקית ומפריעים להולכי הרגל ולתעבורה בכביש. יתר על כן, הכניסה של רכבים, ויציאתם מהעסק, ישירות לרחוב הראשי, מהווים מטרד תחבורתי. היקף הפעילות של העסק, ובפרט הנגריה, המסגרות (חיתוך ברזל וצינורות) המלט, החול והחצץ - מהווים מטרד של רעש ואבק לסביבה. ויודגש, מדובר בעסק שגודלו מאות מ"ר".


ההכרעה

11. לדעתי, יש לדחות את העתירה.

על פי סעיף 1(א)(6) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968- (להלן: החוק), אחת ממטרות רישוי העסקים היא "קיום הדינים הנוגעים לתיכנון ולבניה".

וכבר נקבע, כי:



"... אין ספק בכך שרשות רישוי שנתבקשה לתת רישיון לפי חוק הרישוי חייבת להביא בחשבון שיקולים של תיכנון ובניה. מקום שהשימוש בנכס פלוני נוגד את הלכות תיכנון ובנייה, חזקה על רשות רישוי שלא תיתן רישיון המרשה את ניהול העסק במקום אסור".


(בג"צ 199/78 אלקטרו תקע בע"מ נ' ראש עירית תל אביב, פ"ד לב(3) 505, 507; וראו גם בג"צ 354/73 לב עמי נ' עירית פתח תקווה, פ"ד כז(2) 755; בג"צ 5384/90 ישראל אמריקן דיוולופר (ד"א) בע"מ נ' ראש עירית קרית אתה, פ"ד מו(2) 237).

יוצא, שסרוב ליתן רישיון לעסק במקום אשר העיסוק בו נוגד תוכנית בניין עיר עולה בקנה אחד עם החוק ונובע ממנו.

12. גם הפגיעה באיכות החיים של השכנים לחנות, ובכלל הנזקקים להשתמש ברחוב שבסמוך לחנות הינה שיקול רלוונטי, אותו היה על העיריה לשקול. אחת ממטרות רישוי עסקים, על פי סעיף 1(א)(1) לחוק, היא

"איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים".

ברי, על כן, שעל רשות רישוי לשקול את איכות החיים של התושבים הגרים בסמוך ושל אחרים, בבואה להחליט אם להעניק רישיון לעסק (ראו בג"צ 10/79 הורמן נ' ראש עירית תל אביב, פ"ד לג(3) 60, 63; בג"צ 422/80 ששון נ' עירית תל אביב יפו, פ"ד לה(4) 617, 623).

ראינו, שניהול העסק על ידי העותר פוגע באיכות החיים. כך עולה מתצהיר המשיב השני אשר צוטט לעיל. כך מתבקש גם מקיומו של עסק באזור מגורים מרכזי, אליו אמורות להגיע משאיות עם סחורה, וכן לקוחות רבים הנדרשים לשירותיו של בית העסק.

יעידו על כך גם התלונות הרבות של שכנים שהוגשו לעיריה ולמשרד לאיכות הסביבה, וכן תצהיריהם של המשיבים 10-6, אשר מתנגדים למתן הרישיון המבוקש על ידי העותר.

המשרד לאיכות הסביבה הוסף כמשיב לעתירה. בתגובה שהומצאה מטעמו, יש התנגדות למתן רישיון לעיסוקים אשר העיסוק בהם נוגד את התוכנית. לגבי המפגעים שיהוו העיסוקים הנוספים, עמדתו העקרונית היא, שחלקם יהוו מפגע שאין להתירו, כמו העיסוק בלבנים, בלוקים, מדרגות, רעפים, דברי מוזאיקה, מרצפות, קרמיקה או מוצרי חול אבן או בטון וכן עסקי שרברבות. לגבי עיסוקים אחרים, יש צורך, על פי עמדתו, בתנאים מיוחדים, כמפורט בתצהיר שהוגש מטעמו.

13. הנה כי כן, על פי האמור בפיסקאות 11 ו12- לעיל, על יסוד שיקולים ענייניים מוצדקת לכאורה עמדת העיריה בסרבה להעניק את הרישיון לעיסוקים הנוספים. האם יש להתערב בשיקול דעתה נוכח הנימוקים שהעלה העותר? לדעתי, יש להשיב על כך בשלילה.

א. העובדה כי העותר ניהל בחנות את העיסוקים הנוספים בעבר, אינה יכולה לסייע לענייננו. ניהול עסק בעבר ללא רישיון ובניגוד לחוק אינו יכול להצמיח לעותר זכות. אכן, יש להצטער על כך שהממונים בעירית הרצליה
לא עשו לאכיפת החוק בעבר. גם כשהעניקו לעותר רישיון לעסוק בחומרי בנייה, מבלי שים לב לכך שהעסק נוגד תוכנית בניין ערים, פעלו לכאורה שלא כראוי. אך העדר אכיפה של החוק כראוי בעבר, והפעלת שיקול דעת לקוי במתן רישיון אחר, אין בו להקנות עילה לעותר לתקוף את שיקול דעת הרשות, כשזו, לעת הזאת, מבקשת להפעילו כראוי ועל פי החוק.

ב. אין לשעות גם לטענה, שבלאו הכי קיים עסק בחנות הסותר את התוכנית, והמצב כאילו לא ישתנה, אם יוענק רישיון לעיסוקים נוספים בחנות הסותרים את התוכנית. אין, לדעתי, להגדיל ולהעצים את הסטיה מהוראות החוק, ובודאי לא לחייב רשות ציבורית המבקשת לפעול במסגרת החוק, על אף חטאי העבר, שלא לעשות כן.

לכך יש להוסיף, שהוספת עיסוקים נוספים לעיסוק הקיים בחנות יגדיל את תנועת כלי הרכב והלקוחות אל החנות וממנה, ואת המטרדים והפגיעה באיכות החיים הכרוכה בכך. מה גם, שחלק מהעיסוקים הנוספים גורם גם למפגעים נוספים הקשורים באבק, לכלוך ורעש.

ג. נכונותו של העותר לעשות להקטנת המטרדים והפגיעה באיכות הסביבה ככל שידרש, אין בה תשובה מספקת לכל שאמרנו לעיל. ראשית, לא ניתן, לדעתי, למנוע כליל את המטרדים והפגיעה באיכות הסביבה הכרוכים בהגדלת העסק על ידי תוספת עיסוקים נוספים לו. כל ריבוי עיסוקים מביא עמו תנועה ורעש ומטרדים אחרים, בנוסף לאלה הקיימים כבר היום. שנית, מקומו ההכרחי של חלק מהעיסוקים - כדי למנוע מטרדים - הוא באיזור תעשיה או מסחר, כעולה מן התצהיר מטעם המשרד לאיכות הסביבה. שלישית, אין בנכונות האמורה של העותר כדי להסיר את הפגם אשר ביסוד בקשתו, דהיינו ניהול עסק בחנות אשר סותר את תוכנית בניין ערים החלה באיזור.

ד. גם אם יש באי מתן הרישיון המבוקש לעותר פגיעה בחופש העיסוק שלו, החלטת העיריה הינה סבירה. האיסור לנהל עסק הנוגד תנאיה של תוכנית בניין ערים, נועד לתכלית ראויה והוא עולה מדרישות החוק. נשמרת, לדעתי, גם דרישת המידתיות הנדרשת בכל מקרה של פגיעה בחופש העיסוק. מתן רישיון לעסוק בכל אחד מהעיסוקים הנוספים יהיה בו, בנסיבות המקרה, סתירה למטרות חוק רישוי עסקים. במצב דברים זה, החלטת העיריה לא ליתן רישיון נמצאת ב"מיתחם המידתיות", ואין מקום להתערב בה.

14. אכן, הדרך היחידה העומדת לעותר כדי לנסות ולהגשים את רצונו לעסוק בעיסוקים נוספים בחנות היא בדרך של פניה בבקשה לועדה המקומית לתיכנון ובניה שתאפשר לו שימוש חורג בחנות (שימוש החורג מיעוד החלקות למגורים), מבלי שאחווה דעתי לגבי סיכוייה של בקשה כזו אם תוגש. אם בקשתו זו תענה, ויתברר שניתן להקטין את המפגעים לסביבה עד למינימום הכרחי לשביעות רצון הרשות מעניקת הרישיון (לגבי אותו חלק מהעיסוקים הנוספים אשר באים בחשבון במקום כה מרכזי ובשכנות לדיירים הגרים בסמוך), יתכן והרשות תשקול את בקשת העותר ואת עמדתה מחדש. שוב, מבלי שאחווה דעתי לגבי סיכוייה של בקשה כזו אם תוגש.

15. סיכומם של דברים, אין להתערב בהחלטת עירית הרצליה
לדחות את בקשת העותר ליתן לו רישיון עסק, על מנת שיוכל לעסוק בחנות בעיסוקים הנוספים. העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבים 4-1 בסך 10,000 ש"ח.


ש ו פ ט


השופט י' קדמי

:
אני מסכים. ש ו פ ט


השופט י' גולדברג

:
אני מסכים. ש ו פ ט



הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור
.


ניתן היום, יג' באדר התשנ"ח (11.3.98).





ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט





העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
96001060.
e07






בג"צ בית המשפט העליון 106/96 עמנואל שלם נ' אלי לנדאו, ראש עירית הרצליה, ויו"ר ועדת הרישוי , ברוך גורודיש, עירית הרצליה , רשות רישוי לעסקים (פורסם ב-ֽ 11/03/1998)