פסקי דין על כהן אמנון | פסקי דין על כהן רונן |

1062/02 פ     20/01/2003




פ 1062/02 מדינת ישראל נ' כהן אמנון, כהן רונן




בעניין:

67



בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בנצרת
פ
001062/02


בפני

:
סגן הנשיא, כב' השופט אהרן אמינוף
תאריך:
20/01/2003



בעניין
:
מדינת ישראל




המאשימה


נ ג ד



1 . כהן אמנון


2 . כהן רונן




הנאשמים

נוכחים
:
מטעם המאשימה:
עו"ד גלעד
.
מטעם הנאשם מס' 1:
עו"ד אבו אחמד
.
מטעם הנאשם מס' 2:
עו"ד יארם
.
הנאשמים בעצמם (הובא על ידי הליווי)

ה כ ר ע ת – ד י ן


1.

הנאשמים אמנון כהן (להלן – אמנון) ורונן כהן (להלן – רונן) הועמדו לדין בגין ביצוע העבירות הבאות:

א.
קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977
(להלן – חוק העונשין).

ב
.

שוד בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.
ג
.

התפרצות לבית מגורים – עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין.
ד
.

איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2.

לנאשם רונן מיוחסת באישום השני עבירה נוספת של נסיון שוד – עבירה לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.



3.

זו התמונה העולה מכתב האישום:
א
.
אישום ראשון
בתאריך 27/02/02 בשעות הלילה קשרו הנאשמים קשר לפרוץ ולגנוב מדירת המתלוננים אלגרה ואליהו עמר (להלן – המתלוננים ובנפרד יקראו המתלונן, או המתלוננת) הנמצאת בקומה שלישית בבית מגורים ברחוב וינגייט 6 בטבריה (להלן – הדירה).
אמנון הוא אחיה של המתלוננת ורונן הוא קרוב משפחתה.
לצורך הגשמת זממם פרצו הנאשמים בתאריך הנ"ל בשעה 04:30, או בסמוך לכך, לדירה כשפניהם מכוסים בחולצות וכשהם עוטים כפפות גומי על ידיהם ומחזיקים ברשותם סכין.
הנאשמים טיפסו אל הקומה השלישית, הזיזו חלון הזזה בחדר הסלון של המתלוננים, שישנו באותה שעה, ונכנסו לדירה דרך פתח החלון.
בהיותם בדירה נכנסו הנאשמים לחדר השינה וגנבו סך של 150$ אמריקאי (להלן – הכסף) שהוטמנו בצמוד למזרן המיטה.
בשלב זה, התעוררה המתלוננת משנתה ובהבחינה בנאשמים החלה לצעוק.
בתגובה, אחזו הנאשמים בכוח במתלוננת, הורו לה להפסיק לצעוק ונסו לחסום את פיה.
אחד הנאשמים אף אמר למתלוננת שם לא תשתוק יהרגנה בסכין ומייד לאחר מכן חתך את כף ידה של המתלוננת בסכין.
אמנון אחז בכח בידיה של המתלוננת והטיל אותה לעבר המתלונן שהתעורר אף הוא.
המתלונן הכה בקב עץ את רונן אולם זה משך את הקב מידי המתלונן והשליכו ארצה.
מייד לאחר מכן נמלטו הנאשמים מן הדירה כשהכסף ברשותם.

באותה עת, למשמע הצעקות, התעורר יצחק עמר (בנם של המתלוננים שגר בקומה שניה באותו בית מגורים) (להלן – יצחק) ובצאתו מדירתו הבחין בנאשמים שנמלטו מהמקום והחל במרדף אחריהם.
משעצרו הנאשמים ברח' וינגייט הגיע אליהם יצחק ומשך את החולצה מפניו של אמנון.
אמנון שלף סכין ונופף בה כלפי יצחק, והזהירו להתרחק ממנו ואז נמלטו שני הנאשמים מן המקום.

ב
.
אישום שני (נגד נאשם 2 בלבד)
בתאריך בלתי
ידוע בחודש ינואר 2002, בסמוך לשעה 03:30 הגיע רונן לדירת שכנו, המתלונן – מרדכי קרן – (להלן – קרן), ברח' וינגייט 3 בטבריה (להלן – הבית), כשפניו מכוסים בחולצה וצלצל בפעמון הדלת.
קרן נעור משנתו ופתח את הדלת ואז דרש ממנו רונן שיתן לו כסף באומרו:
"אני לא רוצה לפגוע בך, יש לי סכין"
.
קרן הסיר את החולצה מעל פניו של רונן ובשלב זה החל רונן לבכות ולספר לקרן כי אין לו מה לאכול וכי אביו נפטר.
קרן נתן לרונן 50 ₪.

4.

מטעם המאשימה העידו 15 עדים ומטעם הנאשמים העידו הנאשמים עצמם בלבד ועליזה כהן - אמו של רונן.



5.

לאחר שמיעת ראיות נראה לי כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ואלה נימוקי:
א
.

העדים העקריים בתיק זה הם המתלוננים ובנם יצחק.

המתלוננים ויצחק נחקרו זמן קצר מאוד לאחר האירוע ומהודעותיהם במשטרה עולה שהנאשמים זוהו על ידם בוודאות הן בדירה והן במרדף שערך אחריהם יצחק, כפי שיפורט להלן.

ב
.
עדות המתלוננת
להלן בקצרה התמונה העולה מעדותה של המתלוננת בבית המשפט:
גרה ברח' וינגייט 6 בטבריה, בקומה שלישית, ביחד עם אליהו עמר – בעלה. בקומה שניה גר בנם יצחק.
אמנון הוא אחיה, היחסים בניהם טובים והוא היה בא אליה הרבה.
בתאריך 27/02/02 בערך בשעה 04:30 כשהייתה ישנה ראתה פתאום דמות בדירה וחשבה שהיא חולמת, אך למעשה ראתה שתי דמויות במציאות.
לדבריה, לא ראתה את הפנים שלהם כי היו מכוסים במשהוא שחור.
היא צעקה חזק לבעלה שיתעורר ואז שתי הדמויות דחפו אותה על המיטה של בעלה והוא התעורר.
היו להם כפפות על הידיים.
הם נלחמו עם המתלוננת וכשראו בסוף שבעלה קם והתחיל לתת מכות במקל ההליכה שלו, הם פתחו את הדלת הראשית וברחו.
המתלוננת נפצעה בכף ידה והם איימו עליה שאם לא תשתוק הם ידקרו אותה. אחד מהם עשה לה שריטה קטנה ביד, "מדבר לא ידוע שהיה לו ביד".
המשטרה חקרה אותה מייד באותו בוקר בשעה 05:00 ולדבריה לא אמרה להם מי היו הדמויות כי היה להם כסוי על הפנים.
לאחר שזכרונה רוענן והוקראו לה חלקים מהודעה שמסרה במשטרה (ת/19) שאחת משתי הדמויות היה אחיה אמנון, כי היא זיהתה את קולו בוודאות, השיבה שלא אמרה דברים אלו במשטרה.
כשהוקרא לה מהודעתה שגם לגבי הדמות השניה אמרה לחוקר כי זה היה רונן כהן וכי היא זיהתה אותו לפי הקול, משום שכל יום היא מדברת איתו – השיבה שלא אמרה גם דברים אלו לשוטר.
בתשובה לשאלה נוספת אמרה:
שחתמה על ההודעה כי השוטר אמר לה שהיא צריכה לחתום.
בעקבות תשובותיה אלו הוכרזה העדה כעדה עוינת.
בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ המאשימה השיבה המתלוננת שזו פעם ראשונה שפרצו לביתה ודקרוה עם סכין וכי אירוע כזה לא שוכחים מהר.
בתשובה לשאלה נוספת אמרה:
"אני לא אמרתי לשוטר שחקר אותי כלום כי אני לא יכולתי לדבר. הייתי משותקת מפחד. אני לא דיברתי כלום ואם הוא כתב את זה שאני אמרתי זה לא נכון"
(עמ' 23 שורות 7-6).

רס"ר דוד שושני רשם בדו"ח בקור במקום (ת/2) שנערך ביום 27.2.02 שבקר בדירת המתלוננים והבחין בחלון הסלון שהיה פתוח, דלתות ארון הבגדים בחדר השני היו פתוחות ונראה אי סדר בארון הבגדים.

בחקירתו הנגדית, ספר שערך את הבקור בשעת לילה מאוחרת, בסמוך לאחר הארוע, וראה בגדים מפוזרים ברצפה ובלגאן בארון הבגדים (ראה ע' 4).

עד זה הובא שנית כעד הזמה כדי להתייחס לדבריה של המתלוננת שסיפרה בעדותה בבית המשפט שלא אמרה לשוטר שחקרה כלום, כי היתה משותקת מפחד, ואם השוטר אישר שהדברים נאמרו מפיה אז זה לא נכון.
כשנשאל על כך השיב כי הודעתה של אלגרה עמר (ת/19) נמסרה מרצונה החופשי והיא חתמה על ההודעה.
לדבריו, הוא כתב בהודעה רק את הדברים שאמרה אלגרה שהיתה ננוחה בעת מסירת ההודעה ולא נסערת.
עד זה הוסיף בעדות ההזמה שכל מה שכתוב בהודעה הם דברים של המתלוננת שאמרה העדה, וכי הוא הקריא לה את ההודעה מילה במילה. (עמ' 46-47).

בתשובה לשאלה נוספת אמר:
"אלגרה היתה במצב שיכלה למסור הודעה ולכן גביתי ממנה הודעה".
(עמ' 48).

מייד לאחר מכן בתשובות לשאלות נוספות הסתבר מתשובותיה שהמתלוננת אכן סיפרה לשוטר פרטים מהאירוע אך הכחישה שאמרה שזיהתה את קולותיהם של אמנון ורונן.
היא הודתה שאמרה לשוטר שבאו אליה דמויות אבל היא לא יודעת מי הם והראתה לשוטר את החתך שעשו לה ביד השמאלית.
בתשובה לשאלה נוספת אמרה:
"אם השוטר אסדורי כתב שאני חזרתי ואמרתי שאמנון ורונן הם שהיו אצלי אני אומרת שהוא סתם כתב. הוא התרגז מאחר ולא הסכמתי לתת לו עדות" (עמ' 23 שורות 22-21).

רס"מ אסודרי העיד שנית כעד הזמה.
בעדותו הראשונה הוגש דו"ח זכרון דברים שערך (ת/14) שבו נאמר כי המתלוננת חזרה וסיפרה שאמנון ורונן פרצו לדירתה וכי היא פוחדת מרונן שיפגע בה לאחר שחרורו. כמו כן הראתה חתך בכף ידה השמאלית.
בעדותו השניה כעד הזמה אמר רס"מ אסודרי כי ב- ת/14 רשם דברים שאמרה המתלוננת.
"מה שכתוב בדו"ח משקף כל מילה ומילה שאמרה אלגרה עמר" (עמוד 53
שורה 2).
בתשובה לשאלה נוספת של ב"כ המאשימה השיב:
"אם את אומרת שאלגרה העידה שאני כעסתי עליה כי סירבה לתת עדות לכן הכנסתי כל מיני דברים שלא אמרה, אני עונה: לא היה ולא נברא. אני זוכר את הפגישה הזאת היא היתה נינוחה" (עמ' 53 שורות 5-2).
בתשובה לשאלה אחרת אמרה המתלוננת:
"אני עם רונן אף פעם לא היתה לי שיחה" (עמ' 24 שורה 5).
מייד לאחר מכן הודתה שהיתה לה שיחה עם רונן כמה ימים לפני האירוע, כשהוא ביקש ממנה את מספר הטלפון של אמנון.
בתשובה לשאלה בחקירתה הנגדית אמרה המתלוננת שאסודרי התרגז שלא נתנה לו עדות כפי שהוא רצה והוא איים עליה במעצר. היא הוסיפה כי רצתה להתלונן עליו אך לשאלת בית המשפט האם התלוננה, השיבה בשלילה.
באשר לרונן העידה המתלוננת כי הוא בן דוד שלה.
בתשובה לשאלה נוספת אמרה:
"שגם לבעלי לא היה מושג מי היו הפורצים" (עמ' 26 שורה 23).
בעלה העיד אחרת לגמרי
כפי שנראה להלן כשאתייחס לעדותו של המתלונן.

עדה עוינת זו שרצתה למזער גם את עניין הדקירה שנדקרה אמרה כי הדקירה לא היתה חיתוך אלא שריטה חלשה, כאילו בציפורן.
וכשנשאלה שאלה נוספת בעניין זה השיבה:
"אם אתה אומר שהשוטר רשם שראה חיתוך של 3 ס"מ, אם הוא דמיין את זה אני עונה: אני לא יודעת" (עמ' 27 שורות 17-16).
בתשובה לשאלה נוספת סיפרה כי הפורצים גנבו דולרים שהיו מתחת לקצה המזרון בחדר שינה שלה וכי הם לא גנבו משהו אחר.

אין כל ספק שהמתלוננת מסרה בהודעתה במשטרה, שנגבתה סמוך מאוד לאחר האירוע, דברים כהוויתם.

הרושם שהתקבל מהופעתה בבית המשפט הוא שהיא נסתה להרחיק את הנאשמים ובעיקר את אחיה אמנון מן העבירות המיוחסות להם והיתה מוכנה לשקר כדי להשיג את מטרתה.
אין מקום ליתן אמון בדברי המתלוננת ככל שהדברים נוגעים לעובדה שהיא זיהתה את שני הנאשמים בעת השוד.
הודעתה במשטרה בעניין זה מהימנה.

זיהוים של הנאשמים נעשה, כפי שנראה להלן, גם על ידי המתלונן ובנו יצחק
מהודעתה במשטרה וגם מעדותה של המתלוננת בבית המשפט, ברור הוא שאירע שוד בביתה, שהיא הותקפה ונחבלה בכף ידה ונגנב הכסף מביתה.

ג
.
עדות המתלונן
להלן בקצרה עדות המתלונן בבית המשפט:
מכיר את גיסו אמנון וגם את רונן.
ב- 27/02/02 בשעה 04:30 אישתו העירה אותו ואז ראה שני אנשים רעולי פנים.
אחד מהם איים על אישתו בסכין ואמר שאם לא תשתוק יהרוג אותה ודקר אותה ביד.
המתלונן הרביץ להם בקביים כדי לשחרר את אישתו והם עזבו וברחו.
במהלך האירוע צעקה אישתו, אמנון.
המתלונן זיהה את רונן לפי קולו מכיוון שהוא שומע בכל יום שרונן מדבר וצועק אל אמו מהכביש.
בעדותו הראשונה במשטרה כששאלו את המתלונן אם גנבו לו משהו אמר שאיננו יודע כי עוד לא בדק והכל היה הפוך.
בעדותו השניה, כמה ימים לאחר מכן, אמר שבדק והתברר ל ו שגנבו 150$ שהוא שם בקצה המזרון ליד הרגליים.
לדבריו, למחרת הפריצה הגיעה אליו אימו של רונן שהיא קרובת משפחה וביקשה שלא יעיד נגד רונן.
עוד סיפר המתלונן כי בפריצה לדירה הם הפכו את הארונות בחדר שלו (עמ' 31-29).
בחקירתו הנגדית אמר המתלונן כי הוא לא חרש ושומע.
העד שמע כל השאלות וענה בשטף – ראה הערת בית המשפט (עמ' 32 שורות 9-7).
בתשובה לשאלה נוספת השיב כי התקשר לאמנון כי ידע מבנו יצחק שרדף אחריהם שיצחק חשף את פניו של אמנון כשרדף אחריו.
לשאלה נוספת השיב כי בעת הפריצה בבית לא שמע ולא ראה את אמנון, אך עמד על כך שזיהה בוודאות את רונן לפי קולו וכשחזר ונשאל על כך השיב:
"אמרתי כמה פעמים ואני אגיד לך עוד פעם, אני שמעתי וזהיתי את הקול של רונן" (עמ' 34 שורה 10).
"שמעתי את רונן אומר
לאישתי, אם לא תשתקי אני אהרוג אותך"
(עמ' 33 שורה 16).
"אני עומד על כך ששמעתי את קולו של רונן ורונן בא עם סכין"
(עמ' 33 שורה
19).

עד זה הותיר עלי רושם מהימן מאוד ובניגוד למתלוננת שאמרה, כזכור, בעדותה כי לבעלה לא היה מושג מי היו הפורצים (עמ' 72 שורה 13 לעיל), העיד בעלה המתלונן דברים ברורים כנ"ל הן לגבי אמנון והן לגבי רונן.

ד
.
עדותו של יצחק
להלן בקצרה עדותו של יצחק בבית המשפט:
גר קומה מתחת לדירת הוריו.
מכיר את אמנון – דודו.
ב- 27/02/02 בסביבות שעה 04.30, בעת שישן, שמע רעש של דברים נופלים בקומת ההורים וצעקות של אימו.
כשיצא החוצה ראה שניים בורחים ואימו שעמדה במרפסת אמרה משהוא כמו ששדדו אותה והיתה היסטרית.
רץ אחרי השניים ותפס אחד, הצליח להוריד לו את החולצה שבה היו פניו עטופים.
"חשבתי שזה אמנון. אני לא בטוח. אמרתי אמנון והוא אמר, לא זה לא אמנון ואיים עלי עם סכין. אז נעצרתי, עברה מונית, חייגתי מהטלפון במונית למשטרה ובגלל ששאלו אותי מליון שאלות ניתקתי את הטלפון
" (עמ' 38-37).
העד מצא סכין לאחר המרדף, ו - ת/11 זה שרטוט של הסכין שמצא.
לדבריו, המקרה היה טראומה מאוד קשה להוריו.
כשנשאל ספציפית אם זיהה מישהו מאלה שרדף אחריהם אמר:

"יכול להיות שראיתי את אמנון כהן
אבל לא בטוח.
מה שאמרתי במשטרה זה מה שהיה,
היות והייתי תחת טראומה שעברתי ועברתי טראומה קשה מאוד, אני רוצה לסייג את ההסתייגות הזאת, אני חושב"
(עמ' 38 שורות 23-21).

בתשובה לשאלה נוספת השיב:
"אני חוזר שוב, ברגע כמה שניות שהצלחתי להוריד לו את החולצה מהפנים של זה שרדפתי אחריו, אני אמרתי זה אמנון והוא אמר זה לא אמנון. אני רק אומר, אני לא בטוח בוודאות" (עמ' 39 שורות 3-1).

בהודעה שמסר במשטרה ביום המקרה בשעת בוקר מוקדמת אמר עד זה:
"אז הגעתי ממש קרוב לאחד מהם, משכתי את החולצה מאחד מהם מהראש ואז הופתעתי לגלות שמדובר בבן משפחה שלנו, אח של אמא שלי בשם אמנון כהן, אז בשלב שאני מולו פנים מול פנים ואני מזהה אותו בוודאות כאח של אמא שלי הוא שלף סכין".
במקום אחר בהודעה הוסיף לאחר שנשאל אם זהה בוודאות את אמנון:
"כן, אני בטוח שזה הוא ולא אחר"
(ההדגשות לא במקור – א' א').

לאחר שהוקראו לו הקטעים הנ"ל השיב:
"אני לא חוזר בי ממה שאמרתי במשטרה,
אני מוסיף עכשיו סייג" (עמ' 39).

כשהוקראו לעד זה קטעים נוספים מהודעתו במשטרה ביחס לזיהוי שהוא זהה את אמנון השיב:
"לשאלתך מה אני אומר על זה אני משיב – אני חוזר על מה שאמרתי קודם".
בשלב זה הוכרז העד כעד עוין ולאחר שנחקר על ידי ב"כ המאשימה בחקירה נגדית הודה שאמר במשטרה כי הוא רוצה להתרחק מאמנון כי הוא נרקומן ולא רוצה להתעסק איתו (עמ' 41 למטה).

הודאתו זו מסבירה את פחדו מאמנון במהלך המשפט והוספת הסתייגותו לגבי זיהויו של אמנון.

לשאלה נוספת השיב:
"לשאלתך אם זה נכון שאני חושש מאמנון, או מהנאשם השני רונן אני עונה שאני לא יודע אם אני יכול לענות" (עמ' 41 למטה) !!!

אלה דברים המדברים בעד עצמם ומסבירים מדוע שינה עד זה את טעמו בבית המשפט
והוכרז כעד עוין.

לשאלה נוספת השיב:
"לשאלתך האם יתכן שאני טעיתי שלוש פעמים ברציפות בהודעותי במשטרה כשטענתי שזיהיתי בוודאות את אמנון כהן שהוא דודי ואני מכיר אותו מגיל אפס אני משיב:
אני לא מרגיש שאני טועה
, רק עכשיו כשאני שומע את ההודעות, אני רוצה להוסיף את המילה לא בוודאות".

בתשובה לשאלה נוספת אמר:
"באף אחת מהודעותי במשטרה לא הוספתי את המילים, "לא זוכר בוודאות", כי לא ייחסתי לזה חשיבות"
(עמ' 42 שורות 4-1). האמנם???
בחקירתו הנגדית אמר יצחק כי לא היה רגוע לגמרי אבל לא הייתי בהיסטריה.

בתשובה לשאלה נוספת אמר:
"כשהורדתי את החולצה מפניו לא היה חושך היה קצת אור באותו רגע חשבתי שזה אמנון והוא אמר זה לא אמנון". (עמ' 43 שורה 12).

כאן המקום להדגיש ולציין כי החוקר רס"ר יוני שפירא שהובא להעיד שנית כעד הזמה, אמר בעדותו זו שגבה את הודעתו של יצחק (ת/22) שנמסרה מרצונו הטוב והחופשי ומה שנרשם, זה מה שאמר לו יצחק. (ראה עמ' 51).
עד זה לא נחקר בחקירה נגדית על דבריו אלה.

גם העד יצחק, כמו אמו המתלוננת אמר את כל האמת בהודעתו במשטרה.

בהופיעו לעדות בבית המשפט לא שקר עד זה במצח נחושה, כפי שעשתה אמו המתלוננת, אלא נסה רק לסייג את עדותו ולהוסיף את המילה "בוודאות" היינו, שהוא לא זיהה בוודאות את אמנון אך נסיונו זה איננו יכול לצלוח נוכח דבריו הברורים והחד משמעיים בהודעתו במשטרה המצביעים על כך שבמרדף כשהצליח להסיר את הכיסוי מפני אחד מן הבורחים הוא זיהה בוודאות את אמנון דודו.

הרושם המתקבל הוא כי נסיונו של יצחק, כמו נסיונה של אמו המתלוננת, להרחיק את אמנון מן העבירות שביצע, או לפחות לעורר ספק ביחס לזהותו, נובעים ככל הנראה כתוצאה מלחץ שהופעל עליהם לשנות את עדותם, או מפחדם מפני אמנון.
גם הודעתו של העד יצחק במשטרה, ככל שהדבר נוגע לזיהויו של אמנון על ידו במהלך המרדף, עדיפה בעיני על פני דבריו המסוייגים בבית המשפט.
דבריו של יצחק במשטרה (ת/21 ו- ת/22) ביחס לזיהויו של אמנון היו ברורים וחד משמעיים ואין כל ספק
שיצחק זיהה את אמנון כשהסיר את הכיסוי מפניו בעת המרדף.

ה
.
עדותו של הנאשם אמנון
בעדותו בבית המשפט ספר אמנון שבמשך כל ליל האירוע הוא היה במצב מסומם והכחיש שבצע את העבירות המיוחסות לו.

בחקירתו הנגדית הכחיש את דבריו במשטרה (ת/12 עמ' 2 שורה 55) שאחותו אלגרה מכירה את קולו ואם תשמע אותו היא תזהה את קולו באומרו:
"לא היה דבר כזה ולא אמרתי דבר כזה".
הופתע שאלגרה סיפרה בהודעתה במשטרה שזהתה את קולו כאחד משני החשודים.

לדבריו, זה גם לא נכון שאיציק רדף אחריו ואחרי רונן כי לא היה שם.

בתשובה לשאלה אחרת בחקירה נגדית הודה שאין לו סכסוך עם איציק ואליהו עמר.

לטענתו אלגרה ואיציק סיפרו במשטרה שזיהו אותו בגלל שבעבר איימו עליו שאם לא יפסיק מסמים הם ילכו למשטרה ויכניסו אותו לבית סוהר.

זו טענה מגוחכת מכיון שהעדים הנ"ל בעדותם בבית המשפט חזרו בהם מדברים שאמרו במשטרה כדי לגונן על אמנון.

לא יעלה על הדעת שעדים אלו יעלילו עליו עלילות.

אמנון הכחיש גם שהודה במשטרה (ת/13) כי פרץ לביתם של אלגרה ואליהו עמר יחד עם שותף כשפניהם מכוסים ובידם סכין באומרו:
"אני לא אמרתי דבר כזה".

הכחיש גם שאמר לשוטר אסודרי שהשותף שלו בשוד יזם את הפריצה לדירה, אך מייד לאחר מכן אמר באופן תמוה את המשפט הבא:
"אני לא אומר שאסודרי ואלגרה והבן שלה משקרים,
אני אומר דבר פשוט ביותר, אני לא ביצעתי את השוד הזה".

כשנשאל אם אמר דברים אחרים לחוקר השיב שלא היה מאופס ולכן לא ידע על מה הוא מדבר.

בתשובה לשאלה נוספת בחקירתו הנגדית אמר כי בליל השוד היה בבית.

כשעומת עם דבריו במשטרה (ת/12) שכשנשאל שם היכן היה באותו לילה – השיב שאינו זוכר, וכיצד מתיישבים דבריו אלו עם עדותו בבית המשפט, אמר שכשנחקר במשטרה היה מסומם ואמר שאינו זוכר.


מוזר כיצד זוכר אמנון בעדותו בבית המשפט דברים שלא זכר בעת שנשאל על כך במשטרה.

עיון בת/13 שנכתב ביום 4.3.02 מעלה שרס"מ אסודרי כתב במסמך זה שבתשאול אמר לו אמנון שלא יכתוב את דבריו אך הוא מוכן להודות שהוא היה בבית אחותו כשהוא רעול פנים והכיסוי הוסר ממנו וכי היה עמו שותף – (אם כי טען כי לא היה זה רונן) – שהחזיק סכין והוסיף שהוא מוכן לאשר את גרסתו אם ישוחרר.

בחקירתו הנגדית בעניין זה אמר רס"מ אסודרי:
"אם כתוב בת/13 שאמנון אמר לי שהוא מוכן להודות אם ישוחרר, אז ככה הוא אמר" (עמ' 12 שורה 23).

בתשובה לשאלה אחרת אמר כי:
אם מצבו של אמנון לא היה תקין הוא לא היה חוקר אותו (עמ' 13).

כשנשאל מדוע לא נערך מסדר זיהוי השיב שלא נערך מסדר זיהוי כי לא היה צורך והיו מספיק ראיות.

בהודעתו במשטרה (ת/12) שנגבתה על ידי רס"ר מאיר אשרף אמר אמנון שכל מה שיש לו להגיד יגיד בבית המשפט.

בתשובה לשאלה היכן היה בליל האירוע השיב תחילה כי הוא איננו זוכר אך לאחר מכן אמר כי היה בביתו ולא זז משם וכי אחותו נורית פרץ עדה לכך.
דא עקא, אחותו נורית פרץ העידה בבית המשפט ולא אשרה את דבריו אלו.

מעדותה עולה שהיא רק דיברה עמו בטלפון (ראה עמ' 11-10).

בהודעתו הנ"ל סיפר אמנון כי הוא משתמש בסמים כל יום ומזריק לורידים ובסופה של החקירה סירב לחתום על ההודעה.

סיכומו של דבר, אמנון הותיר עלי רושם עגום. עדותו עמדה בסתירה גמורה לעדויות המתלוננים ויצחק בנם וכן לעדויות השוטרים שעדותם אמינה ועדיפה בעיני מעדותו של אמנון.



ו
.
עדותו של רונן
להלן בקצרה עדותו של רונן בבית המשפט:
רונן הכחיש שבצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

לדבריו, בשעת האירוע היה בבית אמו יחד עם חברתו גניה.
על דבריו אלו חזר בחקירתו הנגדית (עמ' 59 למטה).


לאחר שנעצר ע"י המשטרה מסר סכין שהיה ברשותו ואמר שכל מה שיחליטו הוא מוכן להגיד שזה היה.

לדבריו, לא אמר שהוא רוצה להודות והוסיף כי אין לו שום קשר עם משפחת עמר וכי רק פעם אחת ביקש מהמתלוננת את מספר הטלפון של אמנון (עמ'
59-58).
בחקירתו הנגדית אמר רונן כי המתלוננים אלגרה ואליהו שקרו כשאמרו שהשתתף בשוד.

כשנשאל על הסתירה בגרסתו כשסיפר שבשעת האירוע היה יחד עם חברתו השיב שאם החברה שלו אמרה שהיא הלכה בשעה 20:00 אולי היא לא שמה לב לשעון (עמ' 59).

כאן המקום להדגיש שגם אמו של רונן – עליזה כהן (להלן – האם) אמרה בעדותה שהחברה גניה – עזבה את הבית בשעה 20:30 (עמ' 65) וזה עומד בסתירה גמורה לדבריו של רונן שחברתו היתה עמו בשעת האירוע.

לשאלה נוספת בחקירתו הנגדית השיב רונן כי התעורר בליל האירוע בשעה 04:30 וביקש מאמו פיצה.

בתשובה לשאלה נוספת השיב כי לא סיפר מאומה במשטרה על הפריצה וכשנשאל מדוע השיב כי לא שאלוהו !!!

תמוה ומוזר כיצד זה עולה הסיפור של הפיצה רק במהלך המשפט והשעה שלדבריו התעורר וביקש פיצה היא 04:30, בדיוק השעה שבה התרחש השוד לפי האמור בכתב האישום.

בתשובה לשאלה אחרת השיב רונן כי הוא איננו יודע למה המתלוננים שהם קרובי משפחתו יעלילו עליו.

התשובה לכך היא פשוטה. המתלוננים לא העלילו עליו אלא סיפרו את האמת.
המתלוננת אפילו ניסתה לשנות את עדותה גם ביחס לרונן כדי להרחיקו מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

המתלונן עמד על כך שזהה את קולו של רונן בוודאות בעת שפרצו לדירתו.

מהמוצג ת/6 הנושא תאריך 27/02/02 עולה כי לאחר מעצרו של רונן בפרשה זו נערך חיפוש על גופו ונתפס סכין קפיצי מתקפל עם ידית חומה בכיס שמאלי של מכנסיו, ומהמוצג ת/4 שערך רפ"ק גבי כהן ביום 28/02/02 עולה כי בשעה שישב עם העצור רונן הגיע החוקר יוני שפירא.

רפ"ק כהן מסר לחוקר דו"ח פעולה עם סכין קפיצית שנתפסה אצל רונן ואז רונן אמר
מבלי שמישהו דיבר עמו:
"זו לא הסכין שהיתה באירוע".

כשנחקר רפ"ק כהן על שעת רישום הדו"ח השיב כי:
"הדו"ח נרשם מייד כשרונן יצא את החדר (עמ' 6 שורות 10-8)

גם החוקר רס"ר יוני שפירא כתב על כך במוצג
ת/8 מיום 27/02/02 כי כשבא לקחת את רונן לחקירה, רפ"ק גבי כהן הראה לו סכין שנתפסה אצל רונן ואז רונן אמר:
"זו לא הסכין שהיתה באירוע"
.

את דבריו אלו אמר רונן כשהאיש לא דיבר כלל על האירוע.
כשנשאל החוקר בחקירה נגדית בעניין זה אמר שכתב מלה במילה את מה שרונן אמר.

עד התביעה רס"מ יגאל כהן העיד כי הוא יומנאי בטבריה וכי הוא מכיר טוב את רונן.

לדבריו, ב- 03/03/02 בשעות הבוקר קרא לו רונן ואמר שיקרא לחוקר רס"מ אסודרי מכיוון שהוא רוצה להודות בתיק.

לדבריו רשם על כך דו"ח (ת/18) והודיע לרס"מ אסודרי.

עד זה הדגיש בעדותו כי רונן לא ביקש ממנו לקרוא לרכז מודיעין אלא לחוקר כי הוא רצה להודות בתיק (עמ' 18).

בחקירתו הנגדית אמר עד זה כי רונן לא נכנס לפרטים לגבי האישום נגדו אלא דיבר באופן כללי.

בתשובה לשאלה אחרת אמר העד כי זה לא נכון שרונן אמר לו שהוא מוכן להודות על כל דבר רק כדי להכנס לקהילה טיפולית (עמ' 18).

סיכומו של דבר, גם עדותו של רונן איננה מהימנה עלי ואני מעדיף על פניה את עדותם של המתלוננים ושאר עדי התביעה כנ"ל – הקושרים את רונן לאישום הראשון.

עליזה כהן
אמו של רונן העידה כי ב- 27/02/02 היתה בבית ורונן קם מהשינה (לא אמרה באיזו שעה) ושאל על פיצה והוא חימם את הפיצה במיקרוגל, אכל וחזר לישון.
רונן קם בשעה 10:00 לערך וירד העירה.

בחקירתה הנגדית אמרה עדה זו כי היא לא יודעת שרונן לא סיפר בהודעותיו במשטרה על הפיצה אך עמדה על כך שהסיפור שלה על הפיצה הוא לא שקר (עמ' 64).

משלא אמרה עדה זו דבר וחצי דבר על השעה שבה קם רונן משנתו אין לעדותה בעניין זה כל ערך.

ז
.
אישום שני – נגד הנאשם רונן בלבד
לגבי אישום זה העיד המתלונן קרן מרדכי (להלן – קרן) ולהלן בקצרה עדותו:
גר ברח' וינגייט בטבריה ומכיר את רונן מזה כ- 20 שנה.
אביו ואחיו של רונן עבדו איתו באגד והוריו של רונן גרים מולו.
בחודש ינואר 2002 בשעה 3.30 בשעה שישן בביתו היה צלצול בדלת.
כשפתח את הדלת, בחשבו שאולי ידידה שלו באה אליו בהיותו גרוש וחי לבד, ראה אדם עם סווצ'ר על הפנים, שאמר לו "אני לא רוצה להזיק לך, אני מכיר אותך, תן לי 200 ₪" וכן אמר: "אני אדקור אותך", או משהוא כזה.
כמו כן אמר לו אותו אדם, איזה משהוא, סכין או משהוא. הוא רצה כסף ולדבריו הוא איננו זוכר, אם הוא עצמו, או אותו אדם שבא אליו הוריד את הסווצ'ר ואז ראה שזה רונן שאמר לו שלא אכל וביקש לתת לו כסף ואז הוא נתן לו 50 ₪.
רונן לקח את הכסף והלך.
אחרי שבועיים אמר לרונן שאם פעם שניה זה יקרה הוא ירה בו ללא היסוס.
רונן התנצל וביקש סליחה.
קרן לא קיבל את הכסף שלו חזרה עד היום ולדבריו גם לא התכוון לקבל
(עמ' 17-16).

בחקירתו הנגדית אמר קרן שהוא לא הגיש תלונה במשטרה וכי המשטרה באה אליו:
"אני לא רציתי להתקשר למשטרה כי אני מכיר את ההורים של רונן. גדלתי אצלם, הם אנשים טובים. הוא התנצל
וביקש סליחה" (עמ' 18 למעלה).
בתשובה לשאלה נוספת אמר שהוא לא ידע שזה רונן כהן לפני שהסיר את הכיסוי
מעל פניו. (עמ' 17 שורה 21).

בתשובה לשאלה נוספת, אמר:
"בהתחלה הוא איים עלי,
אבל אח"כ התרכך וביקש סליחה". (עמ' 18 שורה 6).

רונן הודה בעדותו בבית המשפט כי בא לקרן בשעת לילה (לא ציין באיזו שעה, באומרו: "לא יודע באיזו שעה"), קיבל ממנו 50 ₪ ולא החזיר לו את הסכום.

בחקירתו הנגדית הודה רונן שבא לקרן בשעת לילה מאוחרת וכשנשלחץ בשאלות נוספות הסכים להודות שזה היה בשעה 03.30.

מעדותו של קרן, עולה באופן ברור שרונן הופיע בדירתו לפתע בשעה 03.30, איים עליו, באומרו שיש לו סכין או משהו כזה, ודרש לקבל 200 ₪. קרן נתן לו רק 50 ₪ שמעולם לא הוחזרו לו.
קרן ניסה אמנם לעזור לרונן בעדותו, כשאמר שעד היום הוא לא קיבל בחזרה את כספו וגם לא התכוון לקבל.

ברם, בחינה של מכלול הדברים בעדותו, מעידה על כך שהוא מאוד כעס על מה שקרה ולכן איים על רונן שאם הדבר יקרה שוב הוא יירה בו ללא היסוס כנ"ל

העבירה המיוחסת לרונן באישום השני, היא נסיון לבצע שוד.

סעיף 402(א) לחוק העונשין קובע לאמור:
"הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד מאסר ארבע עשרה שנים".

התנהגותו ומעשיו של רונן באשמורת השלישית של הבוקר, כמפורט על ידי המתלונן קרן, מצביעים באופן ברור על כך שהוא איים על קרן כדי לקבל ממנו כסף והדבר צלח בידו.
רונן לא התכוון מעולם להחזיר לקרן את הכסף שלקח ממנו ואכן לא החזירו עד היום הזה.

דבריו של קרן בעדותו בבית המשפט שהוא לא קיבל את כספו בחזרה וגם לא התכוון לקבלו, אין בה כדי לעזור לרונן שלא ידע כלל אם קרן רוצה את כספו בחזרה.
לא הובאה כל ראיה שבעת לקיחת הכסף על ידי רונן אמר לו קרן שהכסף ניתן לה מרצונו, ולא בעל כרחו, וכי הוא מפחד על הכסף ולא מעוניין לקבלו בחזרה, אם לאו.

לא הובאה כל ראייה שבעת לקיחת הכסף על ידי רונן אמר לו קרן שהכסף ניתן לו מרצונו וכי הוא מוותר על הכסף ואינו רוצה לקבלו חזרה.

רונן התכוון לשלול את הכסף לתמיד מקרן וכך עשה משלא החזיר לו את הכסף ומעולם גם לא הבטיח להחזירו.

לא למותר להדגיש, שמדובר בהתנהגות בריונית חמורה ביותר של רונן שאינו מהסס לבוא בשעת לילה מאוחרת מאוד לביתו של אדם אחר – שאיננו חבר או בן משפחה – ולקבל ממנו כסף באיומים.

זו התנהגות שמקומה לא יכירנה בחברה אנושית מתוקנת.

6.

סוף דבר, מהראיות שהובאו לפני, נראה לי שהמאשימה הרימה
את נטל השכנוע המוטל עליה ולהוכיח שרונן ביצע גם את העבירה המיוחסת לו גם באישום השני.

7.

לאור כל האמור לעיל, אני
מרשיע את הנאשמים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.



8.

והודע לנאשמים ולבאי כח הצדדים.

היום, י"ז בשבט התשס"ג (20 בינואר 2003).

סגן הנשיא, אהרן אמינוף
– שופט


עו"ד אבו אחמד

:
אנו מבקשים להביא ראיות לעניין העונש.
יש לנו תיק רפואי שצריך לצלם.
הרופא המטפל שיש לו כל המסמכים לא נמצא בארץ אלא בחו"ל, אני ביקשתי מהאישה לצלם אבל היא לא יכלה, היא ביקשה ממני 5-6 ימים.
אני גם צריך להביא עדי אופי.

ב"כ המאשימה
:
אין לי כל בעיה כי ב"כ הנאשם יטען לבעיות הרפואיות של הנאשם, אני מסכימה.

צ ו

1.
אני נעתר לבקשת ב"כ נאשם 1 ומצווה שהטיעונים לעונש ישמעו בתאריך 26/01/03 בשעה 08:30.



2.
והודע לנאשמים ולב"כ הצדדים.

היום, י"ז בשבט תשס"ג (20 בינואר 2003).


סגן הנשיא, אהרן אמינוף
- שופט

















א.ש. 001062/02פ






פ בית משפט מחוזי 1062/02 מדינת ישראל נ' כהן אמנון, כהן רונן (פורסם ב-ֽ 20/01/2003)