פסקי דין על עמרם בן ברוך לוי

1123/04 פ     25/07/2005




פ 1123/04 מדינת ישראל נ' עמרם בן ברוך לוי




בעניין:

1




בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
פ
001123/04


בפני
:
כב' השופטת דינה מויאל
תאריך:
25/07/2005



בעניין:
מדינת ישראל




המאשימה


נ ג ד



עמרם בן ברוך לוי





הנאשם

נוכחים:
בשם המאשימה - עו"ד רותי כהן
בשם הנאשם - עו"ד עומרי
מהסנגוריה הציבורית
הנאשם בעצמו


גזר דין


כללי


1.
הנאשם עמרם בן ברוך לוי
הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה-עבירה לפי ס' 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.
הנאשם הורשע בכך שביום 17.8.04, בין השעות 00:50 ל-01:30 במרכז המסחרי המוכר כ"מרכז הטבק" בקריית שמונה (להלן: "המרכז המסחרי") דקר את המתלונן אלכסנדר סואנסקי (להלן: "המתלונן") באמצעות כלי חד שתי דקירות: דקירה אחת בבטנו ודקירה שניה בחלקו הימני של עכוזו. (להלן: "הארוע").מיד לאחר מכן, נמלט הנאשם ממקום הארוע. המתלונן הובהל לבית החולים הממשלתי זיו בצפת, שם נותח. למתלונן נגרמו שני פצעים במעי הדק, האחד באורך של 20 ס"מ, והשני באורך של כ-3 ס"מ (בבטן השמאלית התחתונה) וכן פצע בעכוז ימין באורך 1 ס"מ ועומק של כ-7 ס"מ. כתוצאה מהפגיעה נכרת למתלונן חלק מהמעי הדק.

טיעוני הצדדים לעונש

3.
המאשימה ביקשה להחמיר עם הנאשם. לחובת הנאשם הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות אלימות, תקיפה סתם, התנהגות פרועה במקום ציבורי, היזק לרכוש במזיד, החזקה ושימוש בסמים מסוכנים. לטענת המאשימה, עברו של הנאשם יעמוד לחובתו, על אף שהעבירה האחרונה בה הורשע בוצעה לפני כשלוש שנים. לטענת המאשימה, בתי המשפט
נהגו בנאשם עד כה לפי מידת הרחמים ונמנעו מלשלחו למאסר, אולם הנאשם לא השכיל לנצל זאת וחזר לסורו. הנאשם פגע במתלונן בכלי פוגעני וכתוצאה מכך נגרמו למתלונן נזקים שבעטיים נזקק לטיפול ולאשפוז בבית החולים. לטענת המאשימה, לא אחת קבעו בתי המשפט שבעבירות "סכינאות" יש לנהוג ביד קשה, דבר שיעשה באמצעות ענישה כואבת וממושכת שתהא בעלת אפקט הרתעתי. לטענת המאשימה, ענישה מקלה, תחטיא את המטרה ועלולה להעביר לציבור מסר מוטעה של התפשרות כביכול על ערכים ונורמות מוגנים. לטענת המאשימה, נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מהוות שיקול לקולא. אין המדובר בנאשם שהביע חרטה, חסר עבר פלילי, אף לא הוגש תסקיר בעניינו. המחוקק קבע לצידה של העבירה נשוא כתב האישום, בה הורשע הנאשם, עונש מירבי של 20 שנות מאסר, והחומרה בעבירה זו נלמדת מכוונת המחוקק, על כן טוענת כאמור המאשימה שיש להחמיר עם הנאשם ולהשית עליו עונש מאסר בפועל ממושך, מאסר על תנאי מרתיע, קנס ופיצוי למתלונן.

4.
הסניגור טען שמנסיבות המקרה כפי שהן עולות מהכרעת הדין וגם מעדותו של עד התביעה מנשה בן דוד שהיה עד ראיה לארוע, עולה שהמתלונן הוא זה שפתח בקטטה עם הנאשם, הוא זה שהיכה את הנאשם, ואלמלא אותן מכות לא היה מתרחש הארוע נשוא כתב האישום כלל. הסניגור טען שהמקרה דנן אינו מן המקרים החמורים בהם יש להחמיר עם הנאשם. הסניגור טוען שעברו של הנאשם אינו מכביד כלל. גיליון ההרשעות כולל 7 הרשעות כאשר מתוכן 5 ארעו בשנות השבעים והשמונים. שתי העבירות האחרונות, אחת מהן משנת 1998 והשניה משנת 2002, עניינן תקיפה סתם, עבירה שבין העבירות הקלות בחוק העונשין. הנאשם לא נדון מעולם למאסר בפועל ואין בעברו של הנאשם עבירה חמורה. הסניגור הגיש לבית המשפט פסיקה. לטענת הסניגור, המקרים המופיעים בפסקי הדין שהגיש קשים יותר מהארוע נשוא כתב האישום, ובית המשפט גזר על הנאשמים שם תקופות מאסר שנעו בין 13-8 חודשים. באחד המקרים, הנאשם אף דקר את המתלונן 4 דקירות ובית המשפט גזר על הנאשם 6 חודשי עבודות שירות.
ובמקרה אחר נגזרו על הנאשם 15 חודשי מאסר בפועל, כאשר מדובר בנסיבות חמורות יותר מנסיבות המקרה דנן. לטענת הסניגור, הנאשם בן 48, רווק שנסיבותיו הכלכליות קשות. הנאשם שירת בצבא ביחידה קרבית ואף נפצע במלחמה ואף נפצע בתאונת דרכים דבר שבא לידי ביטוי במצבו הבריאותי והנפשי. לטענת הסניגור, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, עברו הלא מכביד, בהתחשב בעובדה שהמתלונן התגרה בנאשם ולאור הפסיקה שהוגשה על ידו , יש להסתפק בתקופת המאסר שריצה הנאשם מאז תחילת מעצרו ביום 17.8.04 ועד היום.

5.
הנאשם בדברו האחרון הכחיש למעשה את אחריותו לאירוע, באמרו שהמתלונן הוא זה שהכה אותו בראשו ושהוא אינו מסתובב עם סכינים.

עברו הפלילי של הנאשם

6.
המאשימה הגישה גיליון רישום פלילי של הנאשם, ממנו עולה כי לנאשם עבר מכביד הכולל
הרשעות המשתרעות על פני השנים 2002-1979, בגינן נגזרו על הנאשם קנסות או ימי מאסר תמורתם. הנאשם הורשע בשנת 1979 בעבירה של היזק לרכוש במזיד, תקיפה סתם וכן התנהגות פרועה במקום ציבורי. בשנת 1981 הורשע הנאשם בעבירה של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים. בשנת 1982 הורשע הנאשם בעבירה של החזקת כלים להכנת סם לצריכה עצמית וכן החזקה ושימוש בסמים מסוכנים. בשנת 1983 הורשע הנאשם בעבירה של איומים. בשנת 1988 הורשע הנאשם בעבירה של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים בגינם הושתו נגזר על הנאשם שנתיים מאסר על תנאי. בשנת 1998 הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה סתם. בשנת 2002 הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה סתם, בגינה הושתה על הנאשם שנת מאסר על תנאי.

דיון

7.
מעשי אלימות תוך שימוש בנשק קר, הינם תופעה נפוצה שאין להשלים עימה ויש לראותה בחומרה רבה.

8.
העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום חמורה. מדובר באירוע בו דקר הנאשם את המתלונן שתי דקירות, האחת בבטנו והשנייה בעכוזו. המתלונן נזקק לטיפול מיידי בביה"ח ואף אושפז למשך 12 ימים.

9.
האינטרס הציבורי מחייב החמרה בדינו של הנאשם מתוך מגמה של הרתעה ציבורית. מתחייבת הטלת עונש מאסר משמעותי, כפי שביטא זאת ביהמ"ש בע"פ 8583/96 מ"י נ' יעקב בן מנחם חולי תק-על 97(1)32:

"אמרנו לא פעם כי מי שדעתו קלה בעשיית שימוש בסכינים ובמכשירים חבלניים דומים, ראוי כי יענש במאסר ממשי לתקופה ארוכה. משפט הבכורה בסוג זה של עבירות חייב להינתן לצורכי ההרתעה ולשיקולי ההגנה על הציבור וההתחשבות בנסיבותיהם של העבריינים אינה יכולה להיות אלא משנית".

ובע"פ 259/97 בשתאווי סובחי נ' מ"י, תק-על 98(2) 308 נקבע:
"נוהגם של מקצת אנשים ליישב חילוקי דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תעקר, והעושים יענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית המשפט וידעו הכל כי הנועץ סכין בגופו של הזולת יסגר בבית-האסורים לתקופות שנים".

בע"פ 6689/96
ווזווז נ' מ"י, פ"ד נ(4) 413, 414 ובת"פ (י-ם) 3192/02 מ"י נ' יוני אברג'ל נקבע:

"תת תרבות הסכין משתוללת בחוצותינו ומשמשת דרך נלוזה ליישוב סכסוכים. הנפגעת מאירוע זה היא החברה, אשר מוצאת עצמה ניצבת חסרת אונים מול תופעה בלתי נסבלת של בריונות אלימה בקרב בני הנוער; במציאות בה הסכין וכלי המשחית הופכים אצל חלק מהציבור ציוד קבע, אותו הם נושאים עימם שלא לצורך. עדים אנו להתגברות תופעת תרבות האגרוף והסכין, שכנגדה התרענו בעבר, אך כנראה למרבה הצער ללא הועיל".

ובע"פ 733/90 מ"י נ' נחמיאס, תק-על 90(2)880 נקבע:

"צריך שיהיה ברור לכל, כי מי שמניף סכין ונועצו בזולתו נקה לא ינקה. את המחיר הכבד והמכאיב יהיה עליו לשלם".

10.
אין המקרה דנן שונה מכל אותם מקרים בהם אנשים בוחרים ליישב סכסוכים ביניהם בכוח הזרוע במקום הלשון. אותה "תת תרבות הסכין", שנזכרה פעמים כה רבות בפסיקת בתי המשפט וכפי שפורט לעיל, מאפיינת גם את התנהגותו של הנאשם. זאת נלמד לא רק מכתב האישום דנן, אלא מהרשעותיו הקודמות של הנאשם המתייחסות לעבירות אלימות. איני מקבלת את טענת הסניגור שאין המדובר בעבר מכביד. כאמור עולה מעבר זה שלנאשם דפוסי התנהגות אלימים.

11.
הסניגור תיאר בטיעוניו את נסיבותיו האישיות של הנאשם. הסניגור טען שהנאשם בן 47, רווק ללא משפחה ובעל קשיים כלכליים. הנאשם שירת בשירות צבאי ביחידה קרבית. הסניגור טען שיש להתחשב במצבו הבריאותי והנפשי של הנאשם.

12.
נסיבותיו האישיות של הנאשם, אם יש לייחס להן משקל הרי שיהא משקלן שולי ויש בהן כדי להטות את הכף רק במעט. ככלל, עת מדובר בעבירות אלימות, ועבירות אלימות כמו במקרה דנן, מן הראוי להעדיף את האינטרס הציבורי וליתן משקל מועט, אם בכלל, לנסיבות האישיות.

13.
כפי שעולה מגליון הרישום הפלילי של הנאשם, אין מדובר בעניינו במעידה חד פעמית של הנאשם, אלא בהתנהגות אלימה של הנאשם החוזרת על עצמה. אכן עברו כשלוש שנים מאז
העבירה האחרונה בגינה הורשע הנאשם בשנת 2002, ואולם אין זוהי תקופה רחוקה כל כך עד שיש לראות בה מעין "עברו הרחוק של הנאשם".

14.
הנאשם לא הודה, לא חסך זמן שיפוטי ואף לא הביע כל חרטה. יתרה מכך, הנאשם אף ניסה בכל מאודו להרחיק עצמו מהארוע כאשר סיפר בהודעתו במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט גרסה לפיה לא ראה את המתלונן כלל.

15.
אין לראות בנסיבות הענין משום שיקול לקולא בטענה שהמתלונן הוא שתקף ראשון את הנאשם. אכן העד מנשה בן דוד העיד שכך היה הדבר, אולם ענין זה לא לובן כשלעצמו ולא נקבע כממצא עובדתי בהכרעת הדין. הנאשם לא ביקש להביא ראיות לענין העונש. ראה ע"פ 172/82 אטיאס נ' מ"י, פ"ד לו (3) 22. השווה: ע"פ 10093/03 ולדימיר אנתונוב נ ' מ"י.


16.
הסניגור הגיש פסיקה ולטענתו המקרים המופיעים בפסקי הדין שהגיש אף חמורים מהמקרה דנן, ובכל זאת בתי המשפט הסתפקו בענישה קלה יחסית. עיינתי בפסקי הדין שהגיש הסניגור, ולדעתי שונות הנסיבות שבהם מנסיבות המקרה דנן.

בעניין שנדון בע"פ 86/04 אבי כנפו נ' מ"י, הורשע המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי ס' 329(א) לחוק העונשין.
בית המשפט שם גזר עליו עונש של 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשים מאסר על תנאי וכן תשלום פיצויים של 30,000 ₪ למתלונן. אכן עובדות המקרה שנדון שם חמורות מהמקרה כאן, אולם שם דובר בנאשם צעיר, בן 20 שהביע חרטה, נתבקש בעניינו תסקיר משירות המבחן שהמליץ לבית המשפט להימנע מהטלת עונש מאסר כדי לאפשר למערער את המשך שירותו הצבאי. השיקולים לקולא שבעטיים נגזר גזר דינו של הנאשם שם כפי שנגזר, אינם
עומדים לנאשם כאן.

בענין שנדון בת"פ (י-ם) 360/04 מ"י נ' חאמד בן ראיד ג'ית, נמצא שהמתלונן היה תוקפן ומתגרה, הנאשם נטל סכין כדי להפחיד את המתלונן בסופו של דבר דקר הנאשם את המתלונן. הנאשם שהיה בעל עבר נקי הודה בכתב האישום והביע צער וחרטה. שירות המבחן הגיש תסקיר חיובי. לאחר האירוע נערכה "סולחה" בין הצדדים. בית המשפט שם גזר על הנאשם שלושים חודשי מאסר מחציתם בפועל. השיקולים לקולא שעמדו לנאשם שם אינם מתקיימים בעניינו של הנאשם כאן.

בת"פ (חי') 494/02
נגזר על הנאשם מאסר על תנאי בן 8 חודשים. שם נקבע בהכרעת הדין שהדקירה נעשתה בנסיבות בהן הותקף הנאשם "בפראות" ע"י המתלונן, הנאשם שם היה חסר עבר מכביד. נסיבותיו של הנאשם שם אינן דומות לנסיבות שבענייננו.

גם בפסקי דין נוספים שהגיש הסניגור מתקיימות נסיבות לקולא שאינן מתקיימות בעניינו של הנאשם כאן.






17.
בהתחשב במכלול הנסיבות המפורטות לעיל, אני גוזרת על הנאשם מאסר לתקופה של 48 חודשים מתוכם 24 חודשי מאסר בפועל שימנו החל מיום מעצרו של הנאשם 17.8.04, והיתרה על תנאי שהנאשם לא יעבור ולא יורשע בכל עבירות אלימות או נגזרותיהן במשך תקופה של שלוש שנים מתום ריצוי עונש המאסר בפועל עפ"י גזר דין זה.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.

ניתן היום י"ח בתמוז, תשס"ה (25 ביולי 2005) במעמד הצדדים.






דינה מויאל
, שופטת







001123/04פ
054 אירית






פ בית משפט מחוזי 1123/04 מדינת ישראל נ' עמרם בן ברוך לוי (פורסם ב-ֽ 25/07/2005)