פסקי דין על בנימין ליפשיץ | פסקי דין על גד קומרן - קומביט ברוקרים ויועצים לביטוח - מנהלי סיכונים

5704/00 עב     26/02/2004




עב 5704/00 בנימין ליפשיץ נ' גד קומרן - קומביט ברוקרים ויועצים לביטוח - מנהלי סיכונים




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה ת"א – יפו

בפני
: כב' השופטת שרה מאירי
נ.צ. מר א. יום טוב
נ.צ. גב' ש. צוונג
עב 005704/00
24/05/2004


בעניין
:
בנימין ליפשיץ



ע"י ב"כ עוה"ד
מ. מנדל

התובע


נ
ג
ד



גד קומרן - קומביט ברוקרים ויועצים לביטוח - מנהלי סיכונים



ע"י ב"כ עוה"ד
גב' ע. ינקלביץ
הנתבעת



פסק דין


1.
ביום 29.5.00 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבע, אצלו הועסק כסוכן ביטוח אחראי על תחום ביטוח חיים, מ-5.2.95 ועד 16.10.96, עד שפוטר בהודעת פיטורין שניתנה לתובע ב-16.9.96.


שכרו היה מורכב מסכום קבוע בסך 2,655 ₪ בתוספת עמלה בשיעור 13% מדו"חות הנפרעים החודשיים, עמלות שלא שולמו ו/או לא שולמו במועד.


לאחר הפיטורין סוכם כי התנאים וההתחשבנות יסוכמו בין התובע לרואה החשבון של הנתבע, ולאחר מו"מ סוכם כי התובע יוותר על פיצויי פיטורים עבור העמלות ומנגד הנתבע ישלם לו הפרשה רטרואקטיבית לקופ"ג מ-1.1.96 בסך 5% מהמשכורת האחרונה. הנתבע לא עמד בהסכם, ניכה משכר 10/96 סך של 1,264 ₪, אך לא העביר הסכום לקופ"ג ואף לא שילם לתובע פ"פ בגין העמלות.



משכך, עותר התובע לחיוב הנתבע בגין עמלות שלא שולמו לו (לפי פירוט שערך רו"ח אלי גוזלן) הפרשי הצמדה וריבית בגינן, פ"פ על העמלות, החזר ניכוי לקופ"ג
(1,264 ₪). [יצויין כי אף שהרכיבים השונים לא כומתו, למעט ניכוי לקופ"ג, עתר התובע בסיפא תביעתו לסך 38,545.93 ₪. מנגד, פירוט רו"ח של העמלות המשוערכות ובתוספת מע"מ (??) הוא
בסכום זה והוא כולל הן פיצויי פיטורים על העמלות בסך 1,589.17 ₪ והן הסכום שנוכה לקופ"ג].

2.
ביום 7.8.00 הגיש הנתבע, באמצעות בא כוחו, כתב הגנה בו הכחיש הנטען בתביעה (למעט הטענה כי סוכם בסיום יחסי העבודה כי התנאים יסוכמו בין התובע לרו"ח הנתבע) וטען כדלקמן:

עפ"י חוזה העבודה שבין הצדדים (חוזה בע"פ, עקב סרוב הנתבע לחתום על חוזה כתוב) שכרו החודשי של התובע הוא סכום קבוע (בהתחלה 2,500 ₪ ובסיום 2,655 ₪) ואם יהיה הנתבע מרוצה מעבודתו, יקבל התובע בונוסים עיתיים (אחוזים מהדו"חות הנפרעים בסוכנות הביטוח שבבעלות הנתבע), כנגד הגשת חשבונית מס, כפי שאכן היה במהלך תקופת העבודה (6.7.95 – 4,000 ₪, 16.5.96 – 10,000 ₪, 22.6.96 – 7,424 ₪, 16.9.96 – 4,000 ₪). התובע ביקש מהנתבע כי ימחה לו את תמריץ הטיסה לפריז (שקיבל הנתבע מחברת הביטוח "אריה"), וזאת על חשבון זכויותיו לבונוס. התובע אף ביקש כי יוגדל התמריץ כך שיכסה אף את נסיעתה של אשת התובע, ואכן הנתבע המחה עבורו את התמריץ (מדובר בסך של 23,951 ₪ נכון ל-3.98, לא כולל מע"מ). התובע התחייב להמציא לנתבע חשבונית מס כנגד התמריץ האמור, אך לא עשה כן. משכך, שילמה הנתבעת המע"מ (4,072 ₪).

סוכם אכן כי ממשכורות התובע ב-1996 תהיה הפרשה לגמל (5%, 5%) ומשכך, נוכה משכרו 1,264 ₪, אך לא סוכם כי זה במקום פ"פ על העמלות, שכן העמלות השתלמו כנגד חשבונית ולא היו חלק משכרו. משבפועל, לא נעשתה הפרשה לקופ"ג, זכאי התובע להחזר הסכום שנוכה משכרו.


עם סיום עבודתו נעשה חישוב זכויות ונמצא כי התובע חייב לנתבע כספים, כדלקמן: יתרת בונוסים 20,261 ₪ + החזר ניכוי לקופ"ג 1,264 ₪, ומנגד תמריץ פריז 28,023 ₪ והחזר ביטוח רכב יחסי 1,635 ₪. משכך, יתרת חובו של התובע לנתבע היא בסך 8,133 ₪, נכון ל-1.11.96 (11,392 ₪ ליום הגשת ההגנה).

הנתבע טען לקיזוז.


יחד עם כתב ההגנה הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד בו טען כאמור לעיל ועתר לחיוב הנתבע בסך 11,392 ₪.

3.
ביום 17.8.00 הגיש התובע כתב תשובה וטען כי לא ביקש מהנתבע להמחות את תמריץ פריז על חשבון זכויותיו לעמלות, אלא התמריץ ניתן ללא קשר לעמלות אלא כתמריץ מיוחד ונוסף בעקבות הצלחתו הרבה אצל הנתבע.

התובע טוען כי הנתבע קיבל פרסים מחברת הביטוח "אריה" בנוסף לעמלות השוטפות וחילקם מדי פעם לסוכניו. כך זכה הנתבע ב-1995 בנסיעה לסין והתובע שהיה זכאי באותה שנה לפרס, ביקש מהנתבע להמירה בנסיעה זוגית לפריז ב-1996, והתובע לא התחייב להמציא בגינה חשבונית מס. התובע היה זכאי ליתרת עמלות בסך 20,261 ₪ בלא קשר לתמריץ פריז. הנתבע שילם פרמיות ביטוח לרכב התובע רק עד לפיטוריו. הנתבע חייב לתובע גם את חלק הנתבע בהפרשה לקופ"ג.

התובע עתר לדחיית התביעה שכנגד.

[מטעמי נוחות נתייחס לתובע ולנתבע ככאלה – גם בתביעה שכנגד].

4.
נסיון גישור בפני
מגשר מטעם ביה"ד לא צלח.




בישיבת קדם שהתקיימה בפני
כבוד השופטת א. סלע ביום 12.1.03 סוכם על רשימת מוסכמות-פלוגתאות וההליך נקבע להוכחות בפני
נו ליום 6.2.03, לחקירת התובע על תצהירו ולחקירת הנתבע ומפקח מחברת הביטוח אריה (דני עמיאל, להלן: "המפקח").


הדיון נדחה משנפגע הנתבע בתאונת דרכים 3 ימים טרם הדיון.


עדות התובע והנתבע נשמעה ב-31.3.03. עדות המפקח נשמעה ב-22.5.03.


ביום 28.5.03 הגיש הנתבע אישור רו"ח חברת "אריה" ולפיו נסיעת תמריץ פריז (לתובע ולאשתו) היה בסך 22,016 ₪, שערכם ל-15.5.03 הוא 28,565 ₪.


ביום 2.10.03 הגיש ב"כ התובע סיכומיו. ביום 31.12.03 הגיש הנתבע סיכומיו.

5.
לאחר עיון בכל החומר שבפני
נו – להלן הכרעתנו:

א.
אין חולק כי התובע קיבל המגיע לו בגין פיצויי פיטורין ואף חתם על כתב ויתור לפיו אישר כי קיבל כל המגיע לו, ולאחר הפסקת העבודה. מעניין כי ענין "כתב הויתור" לא עלה כלל בהליכים שקדמו לתצהיר הנתבע. התובע בעדותו טען כי הויתור איננו הסכם והוא "רק הסכם על הפיצויים, וזה בכפוף לכך שתוך יומיים יקבל עמלות וקופ"ג". ההסכמה היא שהיה עליו לקבל קופ"ג כנגד ויתור על פיצויים בגין העמלות וזה מוסכם ע"י הנתבע.


מעניין לציין כי לא הוצגה לנתבע ולוּ שאלה אחת בהקשר זה!


בכל הכבוד, כמוסכמה לא נקבע דבר בהבט זה (וטענת התובע בסעיף 15 לסיכומיו, המפנה למוסכמה 7, אינה ממין הענין).


אין חולק כי הוצגו בפני
נו 3 טיוטות להסכמים, שלא נחתמו ע"י הצדדים (ולא רק, כטענת התובע, "ע"י התובע").


התובע, למעשה, אינו חוזר בסיכומיו על עתירתו בעניין זה (ראה סעיף 17).

יתר על כן, בסיפא סעיף 5 הצהיר כי אינו תובע פ"פ בגין "העמלות" (לשיטתו!) – די בכך לדחיית תביעתו ברכיב זה!!


למעלה מן הצריך – רואים אנו להתייחס לרכיב זה, משהיה במחלוקת בפני
נו בדיון!


משלא נחקר הנתבע כלל בענין הטענה כי מדובר בתשלומים שהם נגזרת אחוזית מדו"חות הנפרעים של הנתבע, שניתנו בתמורה לחשבוניות שהגיש התובע, עסקינן בבונוס, ומשכך, אין לשלם בגינם פ"פ.

מנגד, התובע אישר בעדותו כי אכן קיבל בונוס בשעור 13% (כטענת הנתבע) וכי תשלום זה שולם כנגד חשבונית שהגיש התובע לנתבע (שוב, כטענת הנתבע), כי במהלך יחסי העבודה קיבל 4 תשלומים כאמור (כטענת הנתבע) ואף הוסיף וטען כי כך נהגו הצדדים לבקשת התובע, שסבר כי "מטעמי מיסוי זה עדיף".





מעניין לציין כי הטענה היחידה שמעלה התובע בסיכומיו בהקשר זה היא לכך כי הנתבע הודה שסוכם בענין זה כנגד 5% קופ"ג (סיכומיו סעיף 4) – אלא, עסקינן בטענה המנוגדת ממש לעדות התובע, בה טען בתחילה כי הויתור מתייחס רק לפ"פ ולכן כי זכאי היה גם לקופ"ג ורק כשהובהרה לו שוב השאלה – טען כי הוסכם על קופ"ג כנגד ויתור על פיצויים בגין העמלות.


לא יכול להיות חולק כי הנטל בעניין זה – על התובע הוא!

אף לולא זנח תביעתו זו – לוּ נדרשנו לבחון הראיות שבפני
נו, אין חולק כי התובע לא הרים הנטל המתחייב.

אף שאין חולק כי הוצגו בפני
נו 3 טיוטות להסכמה שבין הצדדים (ולא 3 או פחות הסכמים חתומים), אין חולק גם כי בעניין הנדון התקיימו בין הצדדים ההסכמות (העקרוניות) הנזכרות ב-3 הטיוטות (אף כי בהתנסחות כזו או אחרת).


ראוי להתייחס גם לטענה כי בויתור (שנחתם לטענת התובע עפ"י הסכמתו עם רו"ח של הנתבע) "ויתר" על זכותו לפ"פ בגין עמלות כנגד קבלת 5% קופ"ג.

נזכיר כי הויתור אינו מזכיר כלל עניין זה, ובפועל התובע אינו יודע להסביר "חוסר" זה.

נזכיר גם כי התובע אף אינו מוכיח, ולוּ בבדל ראייה, כי אכן נוכה ממשכורתו מ-1.1.96 5%, וסה"כ 1,264 ₪. התובע לא צריך היה להוכיח ניכוי כאמור, משהנתבע הודה בכך בהגנתו (סיפא סעיף 7, הפחתה שבסעיף 8).



ראוי להזכיר עוד, אף שלא נטען – הנתבע מאשר כי התובע זכאי היה לבונוס בשעור של כ-20,000 ₪. משמע, מדובר בסכום שהוא כ-80% ממשכורתו השנתית של התובע. האמנם, כך "סתם" יוותר על סכומים אלה ועל זכאות לפ"פ בגינם כנגד מחצית מהזכאות לפ"פ בגין הבונוס?!

הוכח בפני
נו כי מדובר בזכאות עפ"י הסכמה ולפי מה שיחליט הנתבע.

בנסיבות אלה – אין מקום לעתירה.


לאור כל האמור – נדחית התביעה ברכיב זה אף לגופא.

ב.
הוכח בפני
נו כי הנסיעה לפריז של התובע ואשתו נעשתה על חשבון זכותו של הנתבע בחברת "אריה", זכות שיכול היה לנצלה לעצמו ויכול היה "להזדכות" בגינה בכסף.

הוכח כי "הפה שנתן הוא הפה שאסר" ובהכרח אין מדובר ב"זכות" עצמאית של התובע, מול חברת "אריה". מדובר בזכות שיש לנתבע מולה!

משכך, על התובע הנטל להוכיח כי מדובר בזכות שניתנה לו, שלא על חשבון זכות אחרת / כלשהי המגיעה לו.

והרי הנתבע אינו חולק כי התובע זכאי ל"בונוס" ועוד בשעור גבוה מזה שטען לו התובע בתביעתו!

משמדובר בתשלום הניתן "מרצון", הזכות נקבעת ע"י הנותן.

לא הוכח בפני
נו (והנטל על התובע) – אחרת: קרי, כי הנתבע הסכים, שמא הסכין, עם טענת התובע כי זכאי הוא הן לזכות לנסיעה (שערכה למעלה מ-28,000 ₪) והן לבונוס בשעור של מעל 20,000 ₪, למי שמשכורתו השנתית עומדת ע"ס ברוטו של כ-32,000 ₪! ודאי כך, כשהנתבע יכול היה להמיר הזכות למזומן, להכנסה עבורו!



לא הוכח בפני
נו כי מדובר בהבטחה בשנת 95', אף כי הוכח בפני
נו שהנתבע לא הסכים כי התובע יסע לסין באותה שנה.

נכון טען הנתבע כי התובע נתן בעדותו גרסה עמומה ומעורפלת, שלא לומר, לא אמינה.

אין גם חולק כי התובע לא הוציא חשבונית מס בגין נסיעה זו.
­– בכל הענווה, אין אנו למדים דבר מהסכם הפשרה, שבפועל, אינו קיים משכאמור, ניתנה לצדדים הזכות לחזור בהם מהסכמה זו, והתובע אכן עשה בזכותו זו שימוש.

הוכח בפני
נו, להנחת הדעת כי הנתבע ראה ליתן לתובע באופן זה זכאותו ל"בונוס", באופן שזה יצא שלם והאחר לא יהא חסר. הנתבע אף לא דורש, אגב התביעה שכנגד, לחייב התובע בחשבונית בגין זכות / תקבול זה!
מנגד, מדובר ב"זכות" שהנתבע אכן ויתר עליה, אך לא שימשה לו כ"ארוע מס" וממילא, לוּ היה ממיר אותה בכסף, היה חייב במס.

הוכח בפני
נו עוד כי הנתבע לא היה מגיש תביעתו כנגד התובע, ועותר לקיזוז זה מול זה. לא בכדי עתר בהליך קודם אך לצו מניעה זמני, בלא עתירה כספית, ורק עת הגיש התובע תביעתו, טען בענין חובו של התובע (הן בקיזוז והן בתביעה שכנגד). ברי לנו כי לולא התביעה דנא, לא היה הנתבע טוען בעניין.
משכך – זכאי התובע לעמלות שנתבעו על ידו בתביעתו (וכאמור, נספח א לתביעה, לפי סכומו, כולל לא רק עמלות) (אף שהנתבע מודה בסכום גבוה יותר), ואין יכול הוא "אגב אורחא" לטעון בסיכומיו מעבר לתביעה.



מנגד, זכאי הנתבע לקזז מכל חיוביו את המשמעות הכספית של נסיעתו של התובע (ונסיעת אשתו) לפריז, הסכום שהוכח בפני
נו, גם בעדות המפקח והמסמך שהוגש.

ג.
ביטוח הרכב –

גם עניין זה תמוה ולא הובהר די צרכו.

הנתבע טוען כי התובע חב בפרמית הביטוח לשנה בגין הרכב, אף שעבד רק עד 16.10.96.

להוכחת טענתו צרף הנתבע אישור חברת הביטוח "אריה".

דא עקא, אין באישור זה כל ראייה לסכומים הנתבעים, ואף לא אמירה כי הנתבע טרח בעניין זה ב-16.10.96. בל נשכח כי הנתבע פיטר התובע. מדוע לא הפסיק תשלום הפרמייה ו/או הביטוח, תוך קבלת זיכוי?! ומדוע לא הוכח בפני
נו כלל כי אכן שילם הנתבע הפרמייה! (ראה גם "הנדון" באישור חברת הביטוח).

אכן, קשה היה לקבל מהתובע גירסה ברורה גם בעניין זה. אף על פי כן, טענות הנתבע בסיכומיו, כנגד ראיות התובע – יאות אף לנתבע, ברכיב זה. אין גם לקבל הטענה (סיפא סיכומי הנתבע) כי היה על התובע להודיע לחברת הביטוח. ומדוע לא פעל הנתבע בעניין?! ובמועד?! – בל ילין איפוא הנתבע, ודאי, כשלא הוכיח בפני
נו כי אכן שילם הפרמייה!

משכך, נדחית התביעה שכנגד ברכיב זה.

ד.
אין הנתבע חולק על כך כי התובע זכאי להחזר 1,264 ₪ שנוכו מהתובע כ-5% גמל רטרואקטיבית ל-1.1.96.


משכך, זכאי התובע לסכום זה, אותו קיזז הנתבע, קיזוז שהביא לסכום (המופחת) הנתבע בתביעה שכנגד.

ה.
לאור כל האמור – אין זכאי מי מהצדדים לזכות כלשהי, לאור טענת הקיזוז, שסכומה גבוה (ולוּ רק בשל תמריץ פריז) מהתביעה עצמה.

נזכיר כי הנתבע אינו עותר בסיכומיו לקבלת התביעה שכנגד (ראה "סיכום").


לאור תוצאות ההליך – ישא כל צד בהוצאותיו.



ניתנה היום ד' באדר, תשס"ד (26 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים.






נ.צ. מר א. יום טוב



נ.צ. גב' ש. צוונג



ש. מאירי, שופטת – אב"ד








עב בית דין אזורי לעבודה 5704/00 בנימין ליפשיץ נ' גד קומרן - קומביט ברוקרים ויועצים לביטוח - מנהלי סיכונים (פורסם ב-ֽ 26/02/2004)